רקע
ישראל דושמן
הֲשָׁבַת אֲבֵדָה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "אמנות", תל אביב; תש"ו

“אַבָּא, מָצָאתִי אוֹלָר!” קָרָא רָן בְּבוֹאוֹ הַבַּיְתָה.

“אֵיפֹה זֶה מָצָאתָ אוֹתוֹ?” שָׁאַל אוֹתוֹ אָבִיו.

“בִּרְחוֹב אֱלִיעֶזֶר, עַל יַד הַקּוֹלְנֹעַ”, הֵשִׁיב רָן. “רְאֵה, אַבָּא: כַּמָּה הוּא נֶחְמָד! יֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי לְהָבִים וּמַחֲלֵץ קָטָן. מִזְּמַן שָׁאַפְתִּי לְאוֹלָר כָּזֶה!”

“אֱמֹר נָא לִי, בְּנִי”, שָׁאַל הָאָב אֶת רָן, “אִלּוּ אָבַד הָאַרְנָק הַיָּפֶה שֶׁלְּךָ, הָיִיתָ מִצְטָעֵר?”

“מוּבָן מֵאֵלָיו, אַבָּא!”

“וְאִלּוּ מָצָא מִי שֶׁהוּא אֶת אַרְנָקְךָ, הֵן הָיִיתָ רוֹצֶה שֶׁיְּשִׁיבֵהוּ לְךָ, לֹא כֵן?”

“בְּלִי כָּל סָפֵק!”

“וּבְכֵן, גַּם עָלֶיךָ לְהָשִׁיב אֶת הָאוֹלָר לִבְעָלָיו”.

“הֲרֵי אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ כְּלָל מִי הוּא”, קָרָא רָן.

“לָזֶה יֵשׁ תַּקָּנָה”, אָמַר הָאָב, “אֶפְשָׁר לְהוֹדִיעַ בָּעִתּוֹן”.

“הַאִם כְּדַאי הַדָּבָר?” שָׁאַל רָן, “אוּלַי עָשִׁיר הוּא הָאִישׁ וְלֹא אִכַפַּת לוֹ כְּלָל, שֶׁאָבַד לוֹ אוֹלָר קָטָן”.

“וּמִנַּיִן לְךָ, שֶׁעָשִׁיר הוּא? אוּלַי עָנִי הוּא וְאִכְפַּת לוֹ מְאֹד?” אָמַר הָאָב. “וּבִכְלָל אֵין הֶבְדֵּל בַּדָּבָר. עַל פִּי דִּין צָרִיךְ לְהָשִׁיב כָּל אֲבֵדָה לִבְעָלֶיהָ. הִנֵּה אֶקְרָא לְפָנֶיךָ מַה שֶׁכָּתוּב עַל זֶה בַּתּוֹרָה”.

וְהָאָב פָּתַח סֵפֶר דְּבָרִים, פֶּרֶק כ"ב, וְקָרָא בְּאָזְנֵי בְּנוֹ אֶת שְׁלשֶׁת הַפְּסוּקִים הָרִאשׁוֹנִים:

“לֹא תִּרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם; הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ”.

“וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךְ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אוֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ”.

"וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמוֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ; “לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם”.

“מַה פֵּרוּשׂ ‘לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם’?” שָׁאַל רָן.

“פֵּרוּשׁ הַדָּבָר”, הִסְבִּיר לוֹ הָאָב, “שֶׁאֵין אַתָּה רַשַּׁאי לְהַעְלִים אֶת פָּנֶיךָ, כְּאִלּוּ אֵין אַתָּה רוֹאֶה אֶת הָאֲבֵדָה, כְּדֵי לְהִמָּנַע מִטִּרְחָה”.

“וּמַה-יִהְיֶה, אִם לֹא יִמָּצֵא בַּעַל הָאוֹלָר?” שָׁאַל רָן.

“אוֹ, אָז יִשָּׁאֵר הָאוֹלָר אֶצְלְךָ וְלֹא יִהְיֶה בְּךָ חֵטְא”.

רָן הִרְהֵר רֶגַע קָט וְאַחַר אָמָר:

“טוֹב הַדָּבָר. נְפַרְסֵם בָּעִתּוֹן”.

מִמָּחֳרָת הַיּוֹם נִדְפְּסָה בָּעִתּוֹן הַמּוֹדָעָה הַזֹּאת:

נִמְצָא אוֹלָר.

לִפְנוֹת אֶל רָן עַמְרָמִי:

רְחוֹב אֱלִיעֶזֶר מִסְפָּר 7,

בֵּין 4 – 6 אַחַר הַצָּהֳרָיִם.


רָן קָרָא אֶת הַמּוֹדָעָה פְּעָמִים רַבּוֹת וְנֶהֱנָה מְאֹד לִרְאוֹת אֶת שְׁמוֹ מֻדְפָּס בָּעִתּוֹן.

בְּאַרְבַּע בְּדִיּוּק נִשְׁמַע צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹן. רָן פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת וְרָאָה לְפָנָיו יֶלֶד כְּבֶן שְׁמוֹנֶה, בֶּן גִּילוֹ.

“אָבַד לִי אוֹלָר”, אָמַר הַיֶּלֶד, “וּבָאתִי לִרְאוֹת, אִם שֶׁלִּי הוּא הָאוֹלָר שֶׁמָּצָאתָ”

רָן רָצָה לְהוֹצִיא אֶת הָאוֹלָר מִכִּיסוֹ, אַךְ אָבִיו אָמַר: “יִתֵּן הַיֶּלֶד סִמָּנִים”.

“בָּאוֹלָר שְׁנֵי לְהָבִים”, אָמַר הַיֶּלֶד, “וְגַם מַחֲלֵץ קָטָן”.

“וּבַמֶּה מְצֻפֶּה הָאוֹלָר?” שָׁאַל רָן.

“בְּצֶדֶף”.

“וְיֵשׁ לְךָ עוֹד סִמָּנִים?” הוֹסִיף רָן לִשְׁאֹל.

הַיֶּלֶד חָשַׁב רֶגַע וְאָמָר:

“בַּקָּצֶה הָאֶחָד יֵשׁ סְדָק בַּצֶּדֶף”.

רָן הוֹצִיא אֶת הָאוֹלָר מִכִּיסוֹ וְשָׁאָל:

“זֶהוּ?”

“כֵּן, כֵּן!” קָרָא הַיֶּלֶד וּפָנָיו קָרְנוּ מִשִּׂמְחָה.

“אִם כֵּן – קַח אוֹתוֹ!” אָמַר רָן וְהוֹשִׁיט לוֹ אֶת הָאוֹלָר.

“תּוֹדָה רַבָּה!” אָמַר הַיֶּלֶד, “כָּל-כַּךְ הִצְטָעַרְתִּי אֶתְמוֹל! קִבַּלְתִּי אֶת הָאוֹלָר הַזֶּה מֵאָבִי לְיוֹם הַהוּלֶדֶת. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הַחֶסֶד שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי”.

“חֶסֶד?” אָמַר רָן, “אֵין זֶה חֶסֶד, אֶלָּא מִצְוָה! כָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁצָּרִיךְ לְהָשִׁיב כָּל אֲבֵדָה”.

“אֲבָל לֹא כָּל הָאֲנָשִׁים מְקַיְּמִים אֶת הַמִּצְוָה הַזֹּאת”, הֵעִיר הַיֶּלֶד.

“אֲנָשִׁים אֵלֶּה אֵינָם יְשָׁרִים”, אָמַר רָן וְהִבִּיט אֶל אָבִיו.

הָאָב הֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ לְאוֹת הַסְכָּמָה.

כְּשֶׁפָּנָה הַיֶּלֶד לָצֵאת, אָמַר לְרָן:

“אִם רוֹצֶה אַתָּה – נִהְיֶה חֲבֵרִים. תָּבוֹא אֵלַי מָחָר אַחַר הַצָּהֳרַיִם וּנְשַׂחֵק יָחַד”.

וְהוּא רָשַׁם לוֹ אֶת כְּתָבְתּוֹ.

כַּאֲשֶׁר יָצָא הַיֶּלֶד הַחוֹצֶה, אָמַר הָאָב לְרָן:

“אֱמֹר נָא לִי, יַקִּירִי, אֵיךְ אַתָּה מַרְגִּישׁ אֶת עַצְמְךָ אַחֲרֵי הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב שֶׁעָשִׂיתָ?”

“יֵשׁ לִי הַרְגָּשָׁה נְעִימָה מְאֹד”, עָנָה רָן. “כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת פְּנֵי הַיֶּלֶד מַזְהִירִים מִשִּׂמְחָה, בְּקַבְּלוֹ אֶת אוֹלָרוֹ, חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי: כַּמָּה נָעִים לִגְרֹם עֹנֶג לְמִי שֶׁהוּא!”

“יָפֶה אָמַרְתָּ, בְּנִי!” אָמַר הָאָב וְחִבֵּק אֶת רָן. “מִתְגָּאֶה אֲנִי בְּךָ, חֲבִיבִי! וְאַף-עַל-פִּי שֶׁאֵין לְקַבֵּל שָׂכָר עַל הֲשָׁבַת אֲבֵדָה, אֶקְנֶה לְךָ עוֹד מָחָר אוֹלָר יָפֶה, כִּי נָעִים יִהְיֶה לִי לִגְרֹם לְךָ נַחַת רוּחַ”.

מִמָּחֳרָת הַיּוֹם קִבֵּל רָן מֵאֵת אָבִיו אוֹלָר יָפֶה וְנֶחְמָד מְאֹד.

המלצות קוראים
תגיות