רקע
ישראל דושמן
פְּזִיזָה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "אמנות", תל אביב; תש"ו

“יְלָדִים! מִיכָאֵל! אֱלִישֶׁבַע! בֹּאוּ הֵנָּה!” קָרְאָה הַדּוֹדָה רָחֵל, עַלְמָה טוֹבַת לֵב הַמְמַלְּאָה בַּבַּיִת מְקוֹם אֵם, “הִנֵּה הֵבֵאתִי לָכֶם דָּבָר טוֹב!”

מִיכָאֵל, יֶלֶד בֵּן שֶׁבַע וֶאֱלִישֶׁבַע, יַלְדָּה בַּת שֵׁשׁ, בָּאוּ בִּמְרוּצָה מֵחֲדַר הַיְלָדִים; אֱלִישֶׁבַע, כְּשֶׁהִיא נוֹשֵׂאת בְּיָדָהּ בֻּבָּה, וּמִיכָאֵל, כְּשֶׁהוּא מַחֲזִיק שׁוֹט לְסוּס-הָעֵץ שֶׁלּוֹ.

“מָה הֵבֵאת לָנוּ, רָחֵל?” קָרְאוּ הַיְלָדִים.

“מִצְאוּ אַתֶּם”, אָמְרָה הַדּוֹדָה רָחֵל בִּצְחוֹק עַל שְׂפָתֶיהָ, כְּשֶׁהִיא מַסְתִּירָה דְבַר-מַה מִתַּחַת לְסִנּוֹרָהּ.

“שִׂמְלָה לְבֻבָּתִי!” קָרְאָה אֱלִישֶׁבַע.

“רֶסֶן לְסוּסִי!” קָרָא מִיכָאֵל.

“לֹא מְצָאתֶם”, אָמְרָה הַדּוֹדָה רָחֵל, “חֲתוּלָה קְטַנָּה הֵבֵאתִי לָכֶם בְּמַתָּנָה”.

וּבְדַבֵּר הַדּוֹדָה רָחֵל אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הֵרִימָה אֶת סִנּוֹרָהּ, הֶעֱמִידָה עַל הָרִצְפָּה סַל קָטָן וְהוֹצִיאָה מִתּוֹכוֹ חֲתוּלָה לְבָנָה וְיָפָה מְאֹד.

הַיְלָדִים נָשְׁקוּ לַדּוֹדָה רָחֵל, כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵּיהֶם לִפְנֵי הַחֲתוּלָה וְצָהֲלוּ מִשִּׂמְחָה.

“הוֹ, הוֹ”, קָרְאָה אֱלִישֶׁבַע וּמָחֲאָה כַּף בַּעֲלִיצוּת, “כַּמָּה יָפָה הִיא הַחֲתַלְתּוּלָה הַזֹּאת! הוֹ, חֲבִיבָה, לַטִּיפָה, נֶחְמָדָה! אֲנִי אַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ, אַאֲכִילֶנָּה, אַשְׁקֶנָּה חָלָב, הֲלֹא, רָחֵל?”

“גַּם אָנִי”, קָרָא מִיכָאֵל, בְּלַטְּפוֹ בְּחִבָּה אֶת רֹאשׁ הַחֲתוּלָה, “שְׁנֵינוּ נַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ וְהַלַּיְלָה תִּישַׁן אִתִּי בְּמִטָּתִי”.

“לֹא, אִתִּי תִּישַׁן!” קָרְאָה אֱלִישֶׁבַע.

“לֹא אִתָּךְ אַף לֹא אִתּוֹ!” שָׁמְעוּ פִּתְאֹם הַיְלָדִים אֶת קוֹל אֲבִיהֶם, שֶׁנִּכְנַס בְּרֶגַע זֶה הַבָּיְתָה. “יִקְבְּעוּ לָהּ מָקוֹם מְיֻחָד בְּתֵבָה וְשָׁם תִּישָׁן”.

“מַדּוּעַ?!” קָרָא מִיכָאֵל בְּאִי-רָצוֹן, “מָה אִכְפַּת לְךָ, אַבָּא? הֲלֹא הַחֲתוּלִים נְקִיִּים הֵם!”

“אָמְנָם כֵּן”, אָמַר הָאָב, “הַחֲתוּלִים נְקִיִּים הֵם וּבְכָל זֹאת לֹא טוֹב לִישׁוֹן עִם חָתוּל בְּמִטָּה אַחַת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִמְצָא בְּכָל מָקוֹם טָמֵא. אָסוּר לָכֶם גַּם לְהַרְשׁוֹת לַחֲתוּלָה, שֶׁתְּלַקֵּק בִּלְשׁוֹנָהּ אֶת יְדֵיכֶם וּפְנֵיכֶם; פִּיהָ מָלֵא רְמָשִׂים קְטַנִּים. הַדָּבָר יָכוֹל לְהַזִּיק לָכֶם”.

“טוֹב”, הִסְכִּימָה מִיָּד אֱלִישֶׁבַע הַטּוֹבָה וְהַמַּקְשִׁיבָה, “אֵין דָּבָר, מִיכָאֵל, אַבָּא הֲלֹא רוֹפֵא הוּא וְיוֹדֵעַ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ”.

מִיכָאֵל שָׁתָק.

“מִרְיָם!” קָרְאָה הַדּוֹדָה רָחֵל, “הָבִיאִי מְעַט חָלָב בִּקְעָרָה”.

מִרְיָם, מְשָׁרֶתֶת עַרְבִיָּה, הָעוֹבֶדֶת בְּבֵית הָרוֹפֵא זֶה שָׁנִים אֲחָדוֹת וּמְדַבֶּרֶת עִם הַיְלָדִים עִבְרִית, מִהֲרָה לְהָבִיא מִן הַמִּטְבָּח קְעָרָה עִם מְעַט חָלָב וְשָׂמָה אוֹתָהּ לִפְנֵי הַחֲתוּלָה. הַחֲתוּלָה הִבִּיטָה מִסָּבִיב לָהּ בְּפַחַד וְנִסְּתָה לִבְרֹחַ, אַךְ מִיכָאֵל תְּפָשָׂהּ, הִקְרִיבָה אֶל הַקְּעָרָה וְהִטָּה אֶת רֹאשָׁהּ אֶל הֶחָלָב. רְגָעִים אֲחָדִים סֵרְבָה הַחֲתוּלָה לִשְׁתּוֹת, אַךְ לְבַסּוֹף הִתְחִילָה לְלַקְלֵק מֵהֶחָלָב.

“לְתֵאָבוֹן!” קָרְאָה אֱלִישֶׁבַע.

כָּל בְּנֵי הַבַּיִת עָמְדוּ מִסָּבִיב לַחֲתוּלָה. אֱלִישֶׁבַע וּמִיכָאֵל צָנְחוּ לָאָרֶץ וְהָרוֹפֵא, הַדּוֹדָה רָחֵל וּמִרְיָם עָמְדוּ בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן וְהִבִּיטוּ אַף הֵם בַּחֲתוּלָה.

“מָה הַשֵּׁם אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ לַחֲתוּלָה, יְלָדִים?” שָׁאֲלָה מִרְיָם.

“לֶקֶשׁ!” קָרָא מִיכָאֵל, מִבְּלִי לַחְשֹׁב הַרְבֵּה.

“אִי, שֵׁם לֹא יָפֶה!” הִתְרָעֲמָה אֱלִישֶׁבַע, “מוּטָב שֶׁנִּקְרָא לָהּ חֲבִיבָה, כִּי חֲבִיבָה הִיא מְאֹד”.

“צָדְקָה אֱלִישֶׁבַע”, אָמְרָה הַדּוֹדָה רָחֵל, “אַךְ טוֹב יוֹתֵר, כִּי תִקְרְאוּ לָהּ ‘פְּזִיזָה’ עַל שֵׁם אִמָּהּ, שֶׁנִּטְרְפָה לִפְנֵי שָׁבוּעַ עַל-יְדֵי בַּלְקוֹ, כַּלְבּוֹ שֶׁל הַשּׁוֹמֵר”.

“טוֹב”, הִסְכִּימוּ כֻּלָּם, “פְּזִיזָה שֵׁם יָפֶה הוּא”.

כַּאֲשֶׁר גָּמְרָה פְּזִיזָה לִשְׁתּוֹת, לִקְלְקָה בִּלְשׁוֹנָהּ אֶת שְׂפָתֶיהָ וְהִתְחִילָה תּוֹסֶסֶת וְנוֹהֶמֶת מִתּוֹךְ שְׂבִיעָה. אָז צִוְּתָה הַדּוֹדָה רָחֵל לְמִרְיָם לִרְחֹץ אֶת פְּזִיזָה בְּמַיִם פּוֹשְׁרִים וְלָשִׂים אוֹתָהּ בַּחֲדַר הַיְלָדִים בְּתוֹךְ תֵּבַת-עֵץ קְטַנָּה מְרֻפָּדָה קַשׁ וָבָד. מִרְיָם עָשְׂתָה כְּמִצְוַת גְּבִרְתָּהּ וְהַיְלָדִים עָזְרוּ עַל יָדָהּ.

יוֹם שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן הָיָה אוֹתוֹ הַיּוֹם לַיְלָדִים. אֱלִישֶׁבַע קָשְׁרָה סֶרֶט כָּחֹל לְצַוַּאר פְּזִיזָה, וּמִיכָאֵל, שֶׁכְּבָר יָדַע לִכְתֹּב יָפֶה, כָּתַב עַל פִּסַּת נְיָר: “מִטַּת פְּזִיזָה” וְהִדְבִּיק אוֹתָהּ לְתֵבַת-הָעֵץ. אֱלִישֶׁבַע הִבְטִיחָה לִתְפֹּר כַּר קָטָן, מְרֻקָּם, לַחֲתוּלָה. וּמִיכָאֵל אָמַר, שֶׁיִּצְבַּע אֶת דִּירַת פְּזִיזָה בְּצֶבַע אָדֹם. הֵם הִזְמִינוּ אֶת חַבְרֵיהֶם וְחַבְרוֹתֵיהֶם הַקְּטַנִּים לַחֲנֻכַּת דִּירָתָהּ שֶׁל פְּזִיזָה. וְכָל מִי שֶׁנִּכְנַס בְּאוֹתוֹ יוֹם לְבֵיתָם, מִיָּד מָשְׁכוּ אוֹתוֹ הַיְלָדִים לְחַדְרָם וְהֶרְאוּהוּ אֶת פְּזִיזָה. הֵם רָצוּ גַּם אֶל קְצֵה הַמּוֹשָׁבָה לְהַזְמִין אֶת הַדּוֹדָה, אֶת טוֹבָה, חֲבֶרְתָּהּ שֶׁל רָחֵל, סִפְּרוּ לָהּ שְׁנֵיהֶם יַחַד עַל דְּבַר פְּזִיזָה, מָשְׁכוּ אוֹתָהּ בְּסִנּוֹרָהּ וְלֹא זָזוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁעָזְבָה טוֹבָה אֶת כָּל עֲבוֹדָתָהּ בַּבַּיִת וְרָצָה אַחֲרֵי הַיְלָדִים הָאֲהוּבִים לִרְאוֹת אֶת הַחֲתוּלָה.

עָבְרוּ יָמִים וּפְזִיזָה גָּדְלָה. הַדּוֹדָה רָחֵל חִנְּכָה אוֹתָהּ לְהִזָּהֵר בְּנִקָּיוֹן וְלִבְלִי גַּעַת בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן. וּפְזִיזָה הַיָּפָה הָיְתָה תַּלְמִידָה טוֹבָה, בַּעֲלַת שֵׂכֶל רַב וּמְבִינָה דָבָר. כְּשֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן לֶאֱכֹל, הָיְתָה גַּם פְּזִיזָה יוֹשֶׁבֶת לָהּ בַּפִּנָּה שֶׁבַּחֲדַר הָאֹכֶל וּמְחַכָּה לְקַעֲרָתָהּ. כְּשֶׁהָיְתָה צְרִיכָה לָצֵאת הַחוּצָה, הָיְתָה נִגֶּשֶׁת אֶל אֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת, מִתְרַפֶּקֶת לְרַגְלָיו וְרָצָה אֶל הַדֶּלֶת.

הִיא הֵבִיאָה גַּם תּוֹעֶלֶת רַבָּה בַּבַּיִת, כִּי מִיּוֹם אֲשֶׁר גָּדְלָה לֹא נִרְאוּ בּוֹ עַכְבָּרִים כִּמְעָט. הִיא לֹא הָיְתָה טוֹרֶפֶת אוֹתָם, אַךְ כְּשֶׁהָיְתָה תּוֹפֶסֶת עַכְבָּר, הָיְתָה מְשַׂחֶקֶת בּוֹ, זוֹרֶקֶת אוֹתוֹ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה מְשַׂחֶקֶת בְּכַדּוּרֵי הַיְלָדִים וּבְגַרְבֵּיהֶם, עַד שֶׁהָיָה הָעַכְבָּר נוֹפֵל מֵת. בְּיִחוּד הִצְטַיְּנָה פְּזִיזָה בְּמִלְחַמְתָּהּ כְּנֶגֶד מַרְבֵּי-הָרַגְלַיִם, הָעַקְרַבִּים וְהַנְּחָשִׁים. יָפֶה הָיָה לִרְאוֹתָהּ נִלְחֶמֶת עִם הַנָּחָשׁ. בְּרֶגֶל אַחַת הָיְתָה מְגִנָּה עַל רֹאשָׁהּ מִפְּנֵי הַנָּחָשׁ וּבַשְּׁנִיָּה מַכָּה וְשׂוֹרֶטֶת בּוֹ עַד שֶׁהָיָה מֵת אוֹ בּוֹרֵחַ מִפָּנֶיהָ כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ.

מִכָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים שֶׁבֶּחָצֵר אָהֲבָה פְּזִיזָה רַק אֶת הַפָּרָה וּבְיִחוּד אֶת הָעֶגְלָה הַקְּטַנָּה וְהַשּׁוֹבֵבָה, וְהַרְבֵּה פְּעָמִים הָיוּ מוֹצְאִים אוֹתָהּ מְנַמְנֶמֶת בָּרֶפֶת עַל יַד הָעֵגֶל. כְּשֶׁהָיוּ הַיְלָדִים הוֹלְכִים לְטַיֵּל, הָיְתָה פְּזִיזָה רָצָה גַם הִיא אַחֲרֵיהֶם, כְּכֶלֶב קָטָן. כָּל יַלְדֵי הַמּוֹשָׁבָה הִכִּירוּ אֶת פְּזִיזָה וְקִנְּאוּ מְאֹד בְּמִיכָאֵל וּבֶאֱלִישֶׁבַע עַל הַחֲתוּלָה הַנְּבוֹנָה וְהַיָּפָה הַזֹּאת.

פַּעַם נָסַע הָרוֹפֵא לַמּוֹשָׁבָה הַקְּרוֹבָה וְלָקַח אִתּוֹ אֶת הַיְלָדִים וְאֶת רָחֵל. הַיְלָדִים בִּקְשׁוּ מְאֹד לָקַחַת אִתָּם גַּם אֶת פְּזִיזָה, אַךְ הָרוֹפֵא לֹא רָצָה. הַיְלָדִים הִתְחַנְּנוּ לִפְנֵי הַדּוֹדָה רָחֵל, אַךְ גַּם הִיא אָמְרָה, שֶׁלֹּא יִקְּחוּ אֶת פְּזִיזָה.

“הֲלֹא מִרְיָם נִשְׁאֶרֶת לְבַדָּהּ”, הוֹסִיפָה הַדּוֹדָה רָחֵל, “עֲצוּבָה תִּהְיֶה בְּלִי פְּזִיזָה”.

רַק אָז הִסְכִּימוּ הַיְלָדִים בְּלִי רָצוֹן. בַּעֲלוֹתָם עַל הָעֲגָלָה רָצָה פְּזִיזָה אַחֲרֵיהֶם. אַךְ הַדּוֹדָה רָחֵל קָרְאָה לְמִרְיָם וּמָסְרָה אוֹתָהּ לְיָדֶיהָ. פְּזִיזָה יִלְּלָה בְּצַעַר וְגַם נִסְּתָה לִשְׂרֹט אֶת יְדֵי מִרְיָם.

זְמָן רָב יִלְּלָה פְּזִיזָה בְּעֶצֶב: מְיָאוּ! מְיָאוּ! לְסוֹף נִרְגְּעָה וְיָצְאָה הֶחָצֵרָה, נִגְּשָׁה אֶל הָעֵגֶל וְנָהֲמָה לְפָנָיו בַּחֲשַׁאי, כְּמִתְאוֹנֶנֶת עַל הֶעָוֶל שֶׁעָשׂוּ לָהּ.

אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר שָׁבוּ הַיְלָדִים מִטִּיּוּלָם, חִפְּשׂוּ אֶת פְּזִיזָה בְּכָל הַחֲדָרִים וְלֹא מְצָאוּהָ. מִיכָאֵל רָץ מִיָּד אֶל הָרֶפֶת, נִכְנַס לְתוֹכָהּ וְצָעַק צְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה.

“מַה קָּרָה? לָמָּה תִּצְעַק כָּכָה?” נִבְהֲלוּ הָרוֹפֵא וְהַדּוֹדָה רָחֵל.

“פְּזִיזָה מֵתָה!” בָּכָה מִיכָאֵל מָרָה.

“לֹא נָכוֹן!” קָרְאָה אֱלִישֶׁבַע בְּקוֹל בּוֹכִים, “אִי אֶפְשָׁר!”

כָּל בְּנֵי הַבַּיִת נִכְנְסוּ אֶל הָרֶפֶת וּלְעֵינֵיהֶם נִגְלְתָה תְּמוּנָה כָּזֹאת: עַל יַד חוֹר הַקִּיר, בְּזָוִית הָרֶפֶת, מֻטָּל נָחָשׁ מֵת, שֶׁקְּצֵה זְנָבוֹ עֲדַיִן מִתְנוֹעֵעַ קְצָת וּפְזִיזָה מֻטֶּלֶת עַל יָדוֹ פְּצוּעָהּ בְּרַגְלַיִם שְׁלוּחוֹת. וְהָעֵגֶל אַף הוּא רוֹבֵץ עַל יַד פְּזִיזָה וּמְלַקֵּק אוֹתָהּ בִּלְשׁוֹנוֹ.

מִרְיָם מִהֲרָה לָצֶקֶת מַיִם עַל פְּזִיזָה, אַךְ רוּחָהּ לֹא שָׁבָה אֵלֶיהָ. הִיא מֵתָה.

“אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ!” בָּכָה מִיכָאֵל, “שֶׁלֹּא לָקַחְנוּ אֶת פְּזִיזָה אִתָּנוּ!”

“אוֹי לִי”, בָּכְתָה גַּם אֱלִישֶׁבַע, “פְּזִיזָתִי הַטּוֹבָה וְהַחֲבִיבָה!”

הַדּוֹדָה רָחֵל נָשְׁקָה אֶת הַיְלָדִים, נִסְּתָה לְהַרְגִּיעַ אוֹתָם, אַךְ גַּם בְּעֵינֶיהָ נִרְאוּ דְּמָעוֹת.

“הֵרָגְעוּ, חֲבִיבִים!” נִחֲמָה אוֹתָם רָחֵל, “אַשִּׂיג לָכֶם חֲתוּלָה אַחֶרֶת”.

אַךְ הַיְּלָדִים הוֹסִיפוּ לִבְכּוֹת. אָז אָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם:

“יְלָדִים, חִדְלוּ מִבְּכוֹת! לְכוּ עִם מִרְיָם אֶל מִחוּץ לַמּוֹשָׁבָה וְתִקְבְּרוּ שָׁם אֶת פְּזִיזָה”.

“לֹא!” קָרְאוּ הַיְלָדִים, “מִרְיָם לֹא תֵּלֵךְ אִתָּנוּ. מַדּוּעַ לֹא הִשְׁגִּיחָה עַל פְּזִיזָה?”

מִרְיָם נִסְּתָה לְהִצְטַדֵּק וְלֹא יָכֹלָה. גַּם בְּעֵינֶיהָ נִצְּבוּ דְמָעוֹת.

מִיכָאֵל וֶאֱלִישֶׁבַע הִנִּיחוּ אֶת פְּזִיזָה עַל לוּחַ עֵץ וְקָרְאוּ לְיוֹסֵף חֲבֵרָם. יוֹסֵף לָקַח אִתּוֹ מַעְדֵּר וּשְׁלָשְׁתָּם יָצְאוּ מִן הֶחָצֵר. יוֹסֵף בָּרֹאשׁ וְהַמַּעְדֵּר בְּיָדוֹ וּמִיכָאֵל וֶאֱלִישֶׁבַע אַחֲרָיו, נוֹשְׂאִים אֶת פְּזִיזָה, הוֹלְכִים הָלֹךְ וּבָכֹה. בַּדֶּרֶךְ נִלְווּ אֲלֵיהֶם עוֹד יְלָדִים וְיַחַד בָּאוּ אֶל מִחוּץ לַמּוֹשָׁבָה. שָׁם חָפְרוּ קֶבֶר קָטָן מִתַּחַת לְעֵץ שָׁקֵד, הוֹרִידוּ בּוֹ אֶת פְּזִיזָה וְכִסּוּהָ בֶּעָפָר. מִיכָאֵל תָּחַב אֶת לוּחַ הָעֵץ הַקָּטָן לִמְרַאֲשׁוֹתֵי פְּזִיזָה וְכָתַב עָלָיו בְּפֶחָם: “פֹּה נִטְמְנָה פְּזִיזָה הַטּוֹבָה, שֶׁמֵּתָה מִנְּשִׁיכַת נָחָשׁ”. אַחֲרֵי הַקְּבוּרָה שָׁבוּ הַיְלָדִים הַבַּיְתָה אֲבֵלִים וּמְלֵאֵי עֶצֶב, לֹא אָכְלוּ אֲרֻחַת הָעֶרֶב וְשָׁכְבוּ לִישׁוֹן בִּדְמָעוֹת עַל עֵינֵיהֶם.

יְלָדִים מִסְכֵּנִים!

המלצות קוראים
תגיות