רקע
ישראל דושמן
בְּלַ"ג בָּעֹמֶר
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "אמנות", תל אביב; תש"ו

יָמִים אֲחָדִים לִפְנֵי לַ“ג בָּעֹמֶר, סִפֵּר הַמּוֹרֶה כִּנְרוֹנִי לַיְלָדִים עַל דְּבַר הַתַּנָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו, עַל הַגִּבּוֹר הַגָּדוֹל בַּר כּוֹכְבָא וְעַל גְּבוּרוֹתֵיהֶם, שֶׁנִּלְחֲמוּ בְּעַד עַמֵּנוּ וְאַרְצֵנוּ. בֵּאֵר לָהֶם אֶת פָּרָשַׁת הַחַג וְהִצִּיעַ לִפְנֵיהֶם לְהָכִין קְשָׁתוֹת וְחִצִּים, גַּם כָּל מִינֵי מִגְדָּנוֹת לִסְעֻדַּת לַ”ג בָּעֹמֶר, מִפְּנֵי שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם יֵצְאוּ תַּלְמִידֵי כָּל בָּתֵּי הַסֵּפֶר לְטַיֵּל בַּשָּׂדוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר.

כָּל הַיְלָדִים הֵכִינוּ בְּחֵשֶׁק אֶת הַקְּשָׁתוֹת וְאֶת הַחִצִּים, וּבְהַגִּיעַ לַ"ג בָּעֹמֶר יָצְאוּ יַחַד עִם מוֹרָם לְטַיֵּל. הַיּוֹם הָיָה יָפֶה מְאֹד לְטִיּוּל. רוּחַ יָם-קַלָּה נָשְׁבָה מֵאָז הַבֹּקֶר, וְעַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם פָּרַשׂ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עֲרָפֶל דַּק, כְּשִׁמְשִׁיָּה עֲנָקִית, לְהָגֵן עַל רָאשֵׁי הַפָּעוֹטוֹת מִפְּנֵי הַחֹם. הַיְלָדִים בִּלּוּ אֶת הַיּוֹם בַּנְּעִימִים. לִפְנוֹת עֶרֶב, כְּשֶׁעָיְפוּ מֵהַמִּשְׂחָקִים וְחִכּוּ לִשְׁעַת הַהַדְלָקָה לִכְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, הִקִּיפוּ אֶת מוֹרָם וּבִקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיְּסַפֵּר לָהֶם סִפּוּר.

“עָיֵף אָנֹכִי, יְלָדִים”, נִסָּה הַמּוֹרֶה לְהִשְׁתַּמֵּט, “בְּפַעַם אַחֶרֶת אֲסַפֵּר לָכֶם בְּחֵפֶץ לֵב”.

“לֹא, לֹא, אֲדוֹנִי!” קָרְאוּ הַיְלָדִים פֶּה אֶחָד, “הַאִם כָּל כָּךְ קָשֶׁה לְסַפֵּר סִפּוּר?”

“הוֹ, אֲדוֹנִי”, הִתְרַפְּקָה עַל הַמּוֹרֶה טוֹבָה, יַלְדָּה קְטַנָּה בַּת תֵּשַׁע, “הוֹ, אֲדֹנִי, יְסַפֵּר!”

“אֲבָל, אֵינִי זוֹכֵר עַכְשָׁו שׁוּם סִפּוּר”, הִתְחַמֵּק הַמּוֹרֶה שׁוּב.

“אֵין דָּבָר”, קָרָא דֹּב, יֶלֶד יָפֶה, בַּעַל לְחָיַיִם עֲגֻלּוֹת וּוְרֻדּוֹת, שֶׁבִּשְׁבִיל כָּךְ זָכָה לְשֵׁם “תַּפּוּחַ”, “אֵין דָּבָר, אֲדֹנִי, יְסַפֵּר מֵהָרֹאשׁ”.

“רֵאשִׁית”, הֵעִיר הַמּוֹרֶה, “אֵין אוֹמְרִים ‘יְסַפֵּר מֵהָרֹאשׁ’, אֶלָּא ‘יִבְדֶּה מִלִּבּוֹ’, וְשֵׁנִית, אִם אֶעֱשֶׂה כָּזֹאת, אֶפְשָׁר שֶׁתָּבוֹאוּ אֵלַי בִּטְעָנוֹת”.

“לֹא, לֹא!” קָרְאוּ כָּל הַיְלָדִים, “חַס וְשָׁלוֹם! יְסַפֵּר! יְסַפֵּר!”

“טוֹב”, הִסְכִּים הַמּוֹרֶה, לְאַחַר שֶׁחָשַׁב רְגָעִים אֲחָדִים, “הִנְנִי לְסַפֵּר לָכֶם עַל מִקְרֶה נוֹרָא, שֶׁקָּרָה לִי וְלַחֲבֵרִי בְּלַ”ג בָּעֹמֶר בְּחוּץ לָאָרֶץ".

הַיְלָדִים יָשְׁבוּ בְּמַעְגָּל וְנִדְחֲקוּ זֶה אֵצֶל זֶה מוּכָנִים לְהַקְשִׁיב. רְגָעִים אֲחָדִים עָבְרוּ בְּרִיב עַל אֹדוֹת הַמְּקוֹמוֹת. כָּל אֶחָד רָצָה לָשֶׁבֶת קָרוֹב יוֹתֵר לַמּוֹרֶה. לָאַחֲרוֹנָה נִתְיַשְּׁבוּ וְתָלוּ עֵינֵיהֶם בִּפְנֵי הַמּוֹרֶה.

הַמּוֹרֶה הִתְחִיל:

“לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים, כְּשֶׁהָיִיתִי עוֹד יֶלֶד קָטָן, כְּמוֹכֶם עַתָּה, לָמַדְתִּי בְּבֵית-הַסֵּפֶר הָעִירוֹנִי לְבָנִים. פַּעַם…”

“הוֹ! גַּם הָאָדוֹן הָיָה פַּעַם יֶלֶד קָטָן?” הִפְסִיק יוֹאָב הַשּׁוֹבָב אֶת הַמּוֹרֶה בִּצְחוֹק עַל שְׂפָתָיו, “וַדַּאי הָיָה גַּם הָאָדוֹן שׁוֹבָב, לֹא כֵן?”

“מוּבָן, שֶׁהָיִיתִי פַּעַם יֶלֶד קָטָן”, הֵעִיר הַמּוֹרֶה בְּבַת-צְחוֹק, “כְּדֵי לִהְיוֹת גָּדוֹל, צָרִיךְ לִהְיוֹת קֹדֶם קָטָן. וְגַם שׁוֹבָב הָיִיתִי. יְלָדִים קְטַנִּים אֵין רַע אִם הֵם מִשְׁתּוֹבְבִים קְצָת, אֶפֶס, לֹא בִּזְמַן הַלִּמּוּדִים, כָּמוֹךָ, לְמָשָׁל…”

יוֹאָב הוֹרִיד אֶת רֹאשׁוֹ וּמִפֶּה אֶל פֶּה עָבְרָה הַמִּלָּה: “אָכָל!”1

הַמּוֹרֶה הִמְשִׁיךְ:

“פַּעַם אַחַת בְּלַ”ג בָּעֹמֶר יָצָא בֵּית-סִפְרֵנוּ לְטַיֵּל בַּיַּעַר הַגָּדוֹל וְהֶעָבוֹת, אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר. הַיּוֹם הָיָה בָּהִיר וָחָם, וְאַף עֲנָנָה קְטַנָּה לֹא נִרְאֲתָה עַל פְּנֵי הַשָּׁמָיִם. הַמּוֹרִים בָּחֲרוּ מָקוֹם בַּיַּעַר, קָרוֹב לַגֶּשֶׁר שֶׁעַל הַנַּחַל. מִיָּד נִגַּשְׁנוּ לַאֲכִילָה. כָּל אֶחָד הוֹצִיא מִצִּקְלוֹנוֹ אֶת אָכְלוֹ וּמַמְתַּקָּיו, הִתְחַלַּקְנוּ לִקְבוּצוֹת קְטַנּוֹת וְעָרַכְנוּ סְעֻדָּה מְשֻׁתֶּפֶת. כָּךְ נוֹהֲגִים שָׁם בְּלַ"ג בָּעֹמֶר.

אַחֲרֵי הַסְּעֻדָּה אָמַר לָנוּ מְחַנְּכֵנוּ:

" ‘יְלָדִים, יְכֹלִים אַתֶּם לְשַׂחֵק כְּאַוַּת נַפְשְׁכֶם בֵּין הָעֵצִים, שֶׁעַל יַד הַגֶּשֶׁר. אֲבָל רְאוּ, אֶל תַּרְחִיקוּ לָלֶכֶת בַּיַּעַר פֶּן תִּתְעוּ, וְלִתְרוּעַת הַחֲצוֹצְרָה עֲלֵיכֶם לְהִתְאַסֵּף עַל יַד הַגֶּשֶׁר’.

"מִיָּד הִתְחַלְנוּ מְשַׂחֲקִים. הַקְּבוּצָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל מַחְלַקְתֵּנוּ, וַאֲנִי בְּתוֹכָם, בָּחַרְנוּ בְּמִשְׂחַק הַכַּדּוּר. תַּרְנוּ לָנוּ מַעֲרֶה2 בַּיַּעַר וְנִגַּשְׁנוּ לְשַׂחֵק. שָׁעוֹת אֲחָדוֹת שִׂחַקְנוּ עַד אֲשֶׁר עָיַפְנוּ וַנִּשְׁכַּב לָנוּחַ בְּצֵל הָעֵצִים.

"וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר אֶחָד, חֲבֵרִי הַטּוֹב, עַמִּינָדָב שְׁמוֹ. זֶה הָיָה יֶלֶד עַלִּיז וָטוֹב, מֻמְחֶה גָּדוֹל בְּמִשְׂחָקִים שׁוֹנִים וְאַמִּיץ לֵב מֵאֵין כָּמוֹהוּ. הוּא הָיָה גַּם תַּלְמִיד חָרוּץ וְהַמּוֹרִים הִלְּלוּ אוֹתוֹ תָּמִיד עַל שְׁקִידָתוֹ בַּלִּמּוּדִים. אֲנִי אָהַבְתִּי מְאֹד אֶת עַמִּינָדָב וְתָמִיד הָיִינוּ מְכִינִים יַחַד אֶת הַשֵּׁעוּרִים, מְשַׂחֲקִים וּמְטַיְּלִים יָחַד. הַמּוֹרֶה שֶׁלָּנוּ הָיָה קוֹרֵא אוֹתָנוּ בִּצְחוֹק: ‘שִׁמְעוֹן וְלֵוִי – אַחִים!’

"אַחַר הַצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר שָׁכַבְנוּ תַּחַת אַחַד הַשִׂיחִים וְהִבַּטְנוּ אַחֲרֵי הָרְמָשִׂים הַזּוֹחֲלִים בֵּין הָעֵצִים, לָחַשׁ לִי פִּתְאֹם עַמִּינָדָב:

" ‘רוֹצֶה אַתָּה, טוֹבִיָּה, קוּמָה וְנֵלְכָה לַעֲבִי הַיַּעַר לִלְקֹט שָׁם גַּרְגְּרִים וְלֶאֱרוֹת פִּטְרִיּוֹת’.

" ‘אֲבָל’, אָמַרְתִּי לוֹ, 'הֲלֹא בְּאָזְנֵינוּ צִוָּה הַמּוֹרֶה: “אַל תַּרְחִיקוּ לָלֶכֶת בַּיָּעַר!”

" ‘אֵין דָּבָר’, אָמַר עַמִּינָדָב, ‘אֲנַחְנוּ לֹא נִתְמַהְמַהּ שָׁם; רַק חֲצִי שָׁעָה, אַחַר נָשׁוּב. אֲנִי יוֹדֵעַ הֵיטֵב אֶת הַדֶּרֶךְ וְלֹא נִתְעֶה’.

"בָּרִאשׁוֹנָה פִּקְפַּקְתִּי אִם לָלֶכֶת אוֹ לַחְדֹּל, אַךְ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁל לְקִיטַת גַּרְגְּרִים וַאֲרִיַּת פִּטְרִיּוֹת הָיָה גָּדוֹל מְאֹד. מִלְּבַד זֶה סָמַכְתִּי הַרְבֵּה עַל עַמִּינָדָב הַיַּדְעָן; קַמְנוּ וַנֵּלֶךְ בַּחֲשַׁאי לַעֲבִי הַיַּעַר. זְמָן רָב הָלַכְנוּ בַּיַּעַר וְחִפַּשְׂנוּ גַּרְגְּרִים וּפִטְרִיּוֹת, אַךְ לֹא מָצָאנוּ כְּלוּם. לָאַחֲרוֹנָה קָרָא עַמִּינָדָב בְּשִׂמְחָה:

" ‘הִנֵּה גַּרְגְּרִים! יָגַעַתְּ וּמָצָאתָ, תַּאֲמִין!’

"הִתְחַלְנוּ קוֹטְפִים אֶת הַגַּרְגְּרִים, כְּשֶׁאָנוּ מְטַפְּסִים עַל יָדֵינוּ וְעַל רַגְלֵינוּ, וַנִּבְלַע אֶת הַגַּרְגְּרִים הַמְּתוּקִים בְּעוֹדָם בְּכַפֵּנוּ.

"פִתְאֹם פָּרַצְתִּי בִּצְחוֹק גָּדוֹל.

" ‘מַה לְּךָ, כִּי צָחַקְתָּ?’ שָׁאַל עַמִּינָדָב, בְּהוֹסִיפוֹ לִזְחֹל עַל אַרְבַּע, זוֹחֵל וְקוֹטֵף, קוֹטֵף וְאוֹכַל. הוּא הָיָה לָהוּט מְאֹד אַחֲרֵי גַּרְגְּרִים.

" 'פָּנֶיךָ מְלֻכְלָכִים בְּמִיץ הַגַּרְגְּרִים, אָמַרְתִּי וְהוֹסַפְתִּי לִצְחוֹק.

"עַמִּינָדָב הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ, נָעַץ בִּי אֶת עֵינָיו וּמִיָּד הִתְחִיל גַּם הוּא צוֹחֵק.

" ‘חַ-חַ-חַ! גַּם אָתָּה! אַתָּה אָדֹם כָּל כָּךְ! חִי-חִי-חִי! וְעַל אַפְּךָ יֵשׁ חֲטָף-פַּתַּח! חַ-חַ-חַ!’

"אַךְ עַד מְהֵרָה רָאִיתִי, כִּי בִּגְדִי הֶחָדָשׁ נִתְלַכְלֵךְ בְּמִיץ הַגַּרְגְּרִים וְהִצְטַעַרְתִּי מְאֹד. אַךְ עַמִּינָדָב הִרְגִּיעַ אוֹתִי:

" אֵין דָּבָר! אַל תִּצְטַעֵר. כְּשֶׁנָּשׁוּב אֶל הַנַּחַל נִרְחַץ אֶת פָּנֵינוּ וְאֶת בְּגָדֵינוּ בַּמַּיִם וְלֹא יִשָּׁאֵר שׁוּם כֶּתֶם. הֱיֵה בָּטוּחַ!'

"הִמְשַׁכְנוּ אֶת עֲבוֹדָתֵנוּ וְהוֹסַפְנוּ לְהַעֲמִיק בַּיָּעַר. מָצָאנוּ הַרְבֵּה פִּטְרִיּוֹת טוֹבוֹת לְמַאֲכָל. אָרִינוּ אוֹתָן לְתוֹךְ יַלְקוּטֵינוּ לְהָבִיא הַבַּיְתָה לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב. לְאַחַר שֶׁמִּלֵּאנוּ אֶת יַלְקוּטֵינוּ, אָמַרְתִּי לְעַמִּינָדָב:

" ‘דַּי, עַמִּינָדָב, לְכָה וְנָשׁוּבָה, פֶּן יִדְאֲגוּ לָנוּ מוֹרֵינוּ, הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת’.

" ‘טוֹב’, הִסְכִּים עַמִּינָדָב וַנָּקָם לָלֶכֶת. עַמִּינָדָב הָלַךְ בְּרֹאשׁ כְּמוֹרֶה דֶּרֶךְ וַאֲנִי אַחֲרָיו. פִּתְאֹם נִשְׁמְעָה תְּרוּעַת הַחֲצוֹצְרָה. שְׁנֵינוּ הִתְחַלְנוּ רָצִים, אַךְ כָּל מַה שֶׁהוֹסַפְנוּ לָרוּץ, כֵּן הָלַךְ קוֹל הַתְּרוּעָה הָלוֹךְ וְרָפֶה, כִּי בִּמְקוֹם לָרוּץ אֶל הַגֶּשֶׁר, הֶעֱמַקְנוּ לָרוּץ בַּעֲבִי הַיָּעַר.

" ‘תָּעִינוּ’, אָמַרְתִּי לְעַמִּינָדָב בִּדְאָגָה.

" ‘אַל תִּפְחַד, אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ’, הִרְגִּיעַ אוֹתִי עַמִּינָדָב, אַךְ קוֹלוֹ לֹא הָיָה בָּטוּחַ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה. הוּא הִסְתַּכֵּל מִדֵּי רֶגַע לְכָל צַד, פַּעַם נָטָה יָמִינָה וּפַעַם שְׂמֹאלָה. רֶגַע עָמַד וְהִקְשִׁיב לְקוֹל הַתְּרוּעָה הָרָפֶה וְשׁוּב הִתְחִיל רָץ וַאֲנִי אַחֲרָיו, כְּשֶׁאָנוּ נִתְקָלִים בַּעֲצֵי הַיָּעַר. זְמָן רַב רַצְנוּ עַד אֲשֶׁר עָיַפְנוּ מְאֹד וַנַּעֲמֹד לִשְׁאֹף רוּחַ.

" ‘כַּנִּרְאֶה, תָּעִינוּ קְצָת’, אָמַר עַמִּינָדָב בְּקוֹל רוֹעֵד, ‘וּבַיַּעַר הַזֶּה יֵשׁ זְאֵבִים רַבִּים; בֹּא וּנְטַפֵּס עַל אַחַד הָעֵצִים וּנְחַכֶּה עַד אֲשֶׁר יָבוֹאוּ לְחַפְּשֵׂנוּ’.

"עַד מְהֵרָה טִפֵּס עַמִּינָדָב עַל עֵץ גָּבוֹהַּ וְגַם אֲנִי טִפַּסְתִּי עַל עֵץ אֶחָד סָמוּךְ לוֹ. בָּחַרְתִּי לִי עָנָף עָבֶה, הֶחֱזַקְתִּי בּוֹ בִּשְׁתֵּי יָדַי וּשְׁנֵינוּ יַחַד הִתְחַלְנוּ מִתְפַּלְּלִים לַאֲדֹנָי:

" ‘אָנָא, ה’, הוֹשִׁיעָה נָא!'

"וְהַיַּעַר חָשַׁךְ מֵרֶגַע לְרֶגַע. לְאַט, לְאַט נִרְאוּ גַּם כּוֹכָבִים בַּשָּׁמָיִם. רוּחַ חֲזָקָה הִתְחִילָה נוֹשֶׁבֶת וְהֵנִיעָה אֶת צַמְרוֹת הָעֵצִים. פִּתְאֹם נִשְׁמְעָה יְלָלָה דַּקָּה בַּיַּעַר וְאַחֲרֶיהָ עוֹד אַחַת וְעוֹד אֶחָת.

" ‘אִמָּא! אִמָּא!’ הִתְחַלְתִּי בּוֹכֶה.

" ‘אַבָּא! אַבָּא!’ קָרָא עַמִּינָדָב אַף הוּא.

"הִבַּטְתִּי לְמַטָּה וְרָאִיתִי נְקֻדּוֹת נוֹצְצוֹת כְּגַחֲלֵי אֵשׁ. הֲבִינוֹתִי, כִּי אֵלּוּ הֵן עֵינֵי הַזְּאֵבִים הַמַּבְרִיקוֹת בְּחֶשְׁכַּת הַלָּיְלָה. לִבִּי הִתְחִיל דּוֹפֵק בְּקִרְבִּי: עַד מְהֵרָה הִגִּיעוּ לְאָזְנַי גַּם קְפִיצוֹת הַזְּאֵבִים מִתַּחַת לָעֵצִים שֶׁעֲלֵיהֶם יָשַׁבְנוּ, וִילָלָה נוֹרָאָה וַאֲיֻמָּה שֶׁל הַרְבֵּה זְאֵבִים הֶחֱרִישָׁה אֶת אָזְנָי.

" ‘עַמִּינָדָב!’ קָרָאתִי בְּקוֹל פְּחָדִים.

"אַךְ עַמִּינָדָב לֹא עָנָה. הִתְחַלְתִּי שׁוּב צוֹעֵק:

" ‘עַמִּינָדָב! עַמִּינָדָב! הוֹי, אֲנִי מְפַחֵד!’

"אֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב.

" ‘בְּוַדַּאי הִתְעַלָּף’, חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי. וּפִתְאֹם הִתְחִיל הֶעָנָף אֲשֶׁר יָשַׁבְתִּי עָלָיו מִתְכּוֹפֵף; נִבְהַלְתִּי מְאֹד וְעָבַרְתִּי לְעָנָף אַחֵר, אַךְ יָדַי וְרַגְלַי רָעֲדוּ וַאֲנִי הִתְחַלְתִּי נוֹפֵל מָטָּה. לַשָּׁוְא הִתְאַמַּצְתִּי לְהֵאָחֵז בָּעֲנָפִים: הֵם קָרְעוּ אֶת בְּגָדַי, שָׂרְטוּ בְּפָנֵי, פָּצְעוּ אֶת יָדַי וַאֲנִי נָפַלְתִּי כְּאֶבֶן לְתוֹךְ עֲדַת הַזְּאֵבִים הָרְעֵבָה…" – – – – –

“אוֹי! אוֹי!” קָרְאוּ הַיְלָדִים בְּפַחַד, “וּמֶה הָיָה הַסּוֹף?”

“מֶה הָיָה הַסּוֹף?” חָזַר הַמּוֹרֶה עַל שְׁאֵלַת הַיְלָדִים, “הַסּוֹף הָיָה, שֶׁהַזְּאֵבִים הִתְנַפְּלוּ עָלַי, טָרְפוּ אוֹתִי וְלֹא הִשְׁאִירוּ מִמֶּנִּי אַף עֶצֶם קְטַנָּה…”

רְגָעִים אֲחָדִים יָשְׁבוּ הַיְלָדִים נִדְהָמִים, אַחַר-כָּךְ הִסְתַּכְּלוּ בִּפְנֵי הַמּוֹרֶה, שֶׁבֵּת-צְחוֹק רִחֲפָה עַל שְׂפָתָיו, הֵצִיצוּ אִישׁ בִּפְנֵי רֵעֵהוּ וּפִתְאֹם פָּרַץ צְחוֹק מְצַלְצֵל מִפִּיהֶם.

“אוֹי, כָּל כָּךְ פָּחַדְתִּי”, קָרְאָה יַלְדָּה אַחַת.

“וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי, כִּי זֶהוּ סִפּוּר אֲמִתִּי”, צָחֲקָה הַשְּׁנִיָּה.

“הֲלֹא בִּקַּשְׁתֶּם, שֶׁאֲסַפֵּר לָכֶם סִפּוּר מִלִּבִּי”, אָמַר הַמּוֹרֶה, “הִנֵּה מִלֵּאתִי אֶת רְצוֹנְכֶם, וְעַתָּה קוּמוּ וְנֵלְכָה אֶל הַהַדְלָקָה”.

כָּל הַיְלָדִים קָמוּ לָלֶכֶת אֶל הַהַדְלָקָה

וּבְכָל הַדֶּרֶךְ נִשְׁמַע צְחוֹקָם הַמְצַלְצֵל.

גַּם בַּעֲלוֹתָם בַּלַּיְלָה הַהוּא עַל מִשְׁכָּבָם

עוֹד הוֹסִיפוּ לִצְחֹק,

עַד שֶׁנִּרְדְּמוּ לִבְסוֹף

בְּבַת-צְחוֹק עַל שִׂפְתוֹתֵיהֶם.


  1. אָכָל – קִבֵּל אֶת חֶלְקוֹ.  ↩

  2. מַעֲרֶה – מָקוֹם רֵיק בְּתוֹךְ הַיָּעַר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות