מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

"סבתא חדישה" שלנו

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

“סָבְתָא חֲדִישָׁה”1 שֶׁלָּנוּ אִשָּׁה הֲגוּנָה הָיָתָה.

יְרֵאַת שָׁמַיִם מְאֹד וּזְהִירָה בְּכָל הַמִּנְהָגִים,

אֹתוֹת וְסִמָּנִים שֶׁנָּתְנוּ בְנֵי-בְרִית וְהַ“גּוֹיִים” שְׁכֵנֵינוּ,

לְרַבּוֹת “דַּרְכֵי אֱמוֹרִי” – בְּקַלָּה כְּבַחֲמוּרָה.

תֹּאמַר: הָעַיִן הָרָעָה… אַי אַי, זֹאת גַּם טִפֵּשׁ יוֹדֵעַ,

כִּי לְהִזָּהֵר מִזֹּאת – אוֹ כֹחָן שֶׁל שָׁלֹש יְרִיקוֹת,

אוֹ צֵרוּפָן שֶׁל שָׁלֹש אֶצְבָּעוֹת מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן.

הִיא יָדְעָה הַרְבֵּה וְהַרְבֵּה נוֹסָפוֹת עַל אֵלֶּה וְכָהֵנָּה.

הָיְתָה מַקְפִּידָה שֶׁלֹּא לְהַתְחִיל שׁוּם דָּבָר בְּיוֹם שֵׁנִי,

הָיְתָה קָמָה מִיצוּעָהּ מִתְכַּוְנָה לְהַכְנִיס אֶת רַגְלָהּ

דַּוְקָא בְסַנְדַּל יָמִין וּבְשַׁרְווּל יָמִין אֶת זְרוֹעָהּ,

אֵימַת הַשּׁוּנְרָה הַשְּׁחוֹרָה הַחוֹצָה אֶת דַּרְכָּהּ עָלֶיהָ,

פַּחַד הַפְּגִישָׁה בְכֹמֶר, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה

– גַּלָּח רָזֶה, וְהָיְתָה זוֹרֶקֶת אַחֲרָיו הַסִּכָּה.

הָיוּ לָהּ הַרְבֵּה סִמָּנִים הֵן לְטוֹב הֵן לְרַע לָהּ:

כַּף שֶׁנָּפְלָה – אוֹרַחַת, וּמַזְלֵג שֶׁנִּשְׁמַט – אוֹרֵחַ,

מֶלַח מִמְלָחָה שֶׁנִּשְׁפַּךְ עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן – מְרִיבָה.

נֵר שֶׁדּוֹלֵק בַּיּוֹם וּזְכוּכִית רְאִי הַנִּשְׁבֶּרֶת –

אוֹי וַאֲבוֹי לָהּ, הַשֵּׁם הוּא יִשְׁמְרֵנוּ מֵאֵלֶּה!

כָּל עֲטִישָׁה וַעֲטִישָׁה הָיְתָה מַקְדִּימָה בְ“אָסוּתָא”!

בַּת שִׁבְעָה פּוּד2 (לֹא עֲלֵיכֶם!) הָיְתָה וּמַקְשָׁה בְּלֶכְתָּהּ,

פָּחֲדָה מִפְּנֵי הַטִּרְחָה לֶאֱסוֹף אֶת צִפָּרְנֶיהָ

תֵּכֶף עִם בּוֹאָהּ לַקֶּבֶר וְהָיְתָה שׂוֹרַפְתָּן בַּתַּנּוּר.

וַדַּאי שְׂכָרָהּ הַרְבֵּה מְאֹד לְפִי פְעָלֶיהָ

הֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהֵן בְּעוֹלַם הָאֱמֶת.

אֶפֶס, אָנֹכִי יוֹדֵעַ, – לִפְעָמִים (לְעִתִּים לֹא רְחוֹקוֹת)

יָצָא לָה שְׂכָרָהּ בְּהֶפְסֵדָהּ, לְמָשָׁל בְּעִנְיָן הַזּוּגוֹת.

בְּזוּגוֹת הִקְפִּידָה, כְּשֵׁם שֶׁהִקְפִּידָה בִשְׁלָש הָעֶשְׂרֵה,

גַּם בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה; בִּכְלָל בְּכָל דָּבָר כְּגוֹן זֶה.

מִדָּה טוֹבָה מְאֹד! וְאוּלָם לָהּ הָיְתָה עוֹד מִדָּה,

אֲשֶׁר אֵין לוֹמַר עָלֶיהָ טוֹבָה אוֹ רָעָה – סְתָם מִדָּה!

הָיְתָה חוֹבֶבֶת מְאֹד טֵה, וְהָיְתָה חוֹבַבְתּוֹ לְתֵאָבוֹן.

וְאָז הַטֵּה בָאָרֶץ – הַמְּשֻׁבָּח – זֶה שֶׁל פֶּרְלוֹף – הוּא,

אוֹ שֶׁל פּוֹפּוֹף – הֲכִי טוֹב! וּפַּסְטְשֶׁנְקוֹ-טְרְיַאפְּקִין (מֵחַרְקוֹב).

טֶרֶם זָכוּ עוֹד גּוֹץ וְקַלְמָן וִיסוֹצְקִי (הַנָּדִיב)

לַעֲשׂוֹת לָמוֹ הַשֵּׁם, וְעוֹד לֹא הִגִּיעוּ לְפִרְסוּם

אוֹתָן חֲבִילוֹת קְטַנּוֹת וְרֵיחָנִיּוֹת שֶׁפָּשְׁטוּ

אַחַר בָּעִיר וּבַכְּפָר. וּמֵיחָם הָיָה לְסָבְתָא,

כְּלִי מִשּׁוּפְרָא דְשׁוּפְרֵי: הוֹרָתוֹ וְלֵידָתוֹ בַקֹּדֶשׁ –

טוּלָה הַקִּרְיָה, שֶׁיָּצָא לָהּ שֵׁם בְּמֵיחַמִּים בָּעוֹלָם.

תֹּאמַר טוּלָה סְתָם? לֹא! כִּי מִבֵּית הַחֲרֹשֶׁת

שֶׁל “בָּטָשֵׁף אֶת הַבָּנִים”, עִם מַרְאֵה כָּל הַמֶּדַלְיוֹת:

כֶּסֶף, זָהָב וּבְרוֹנְזָה – וְכָל תְּעוּדוֹת-שֶׁבַח שֶׁל מֻמְחִים,

אֲשֶׁר קִבֵּל בְּכָל הַתַּעֲרוּכוֹת בָּעוֹלָם –

מַחֲרֹזֶת נֶחְמָדָה, מֵעֵין הַ“מִּזְרָח”, עַל דָּפְנוֹ

שֶׁל הַמֵּיחָם כְּלַפֵּי הַפָּנִים מִתַּחַת לַמִּכְסֶה.

“סָבְתָא חֲדִישָׁה”, כַּנֶּאֱמָר, חוֹבֶבֶת זֶה מַשְׁקֵה-הַזָּהָב,

שְׁתִיַּת הַטֵּה כַּהֲלָכָה; וְעָשְׂתָה שְׁתִיָּתָהּ זוֹ קֶבַע:

פַּעַם – בַּבֹּקֶר עִם פַּת שֶׁל שַׁחֲרִית מַקְדִּימָה וְחַמָּה,

פַּעַם – בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב, שֶׁאָז מִתְכַּנְּסִים גַּם אוֹרְחִים

לָסֵב לַשֻּׁלְחָן עַל כּוֹס עִם כָּל מִינֵי רִבָּה מְתוּקָה,

פַּעַם אַחַר אֲרֻחַת הָעֶרֶב עִם גְּמַר הָעֲבוֹדָה,

חוּץ מִשַּׁבָּתוֹת וְיוֹ"ט, שֶׁאָז “הַשִּׁקְצָה” מְחַמֶּמֶת

אֶת הַמֵּיחָם, וְסָמוּךְ לְאַחַר שֵׁנָה שֶׁל שַׁבָּת,

וְעוֹד לִכְשֶׁיָּסוּר אוֹרֵחַ, בָּא מִחוּץ לִתְחוּמוֹ שֶׁל כְּפָרָהּ.

וְאַרְבַּע מִדּוֹת שֶׁל שְׁתִיָּה הָיוּ לַסָּבְתָא – הָא כֵיצַד?

שְׁתִיָּה הַבָּאָה מִתּוֹךְ צִמָּאוֹן הֶכְרָחִי לְאַחַר

מַאֲכָל מְטֻגָּן וּמְמֻלָּח אוֹ שָׁמֵן בְּיוֹתֵר, לְמָשָׁל

מָרָק שֶׁל כְּרוּבִים כְּבוּשִׁים, שֶׁאֵין לְפָטְרוֹ בְפָחוֹת

מִשָּׁלֹשׁ קְעָרוֹת מְלֵאוֹת (בְּלִי עַיִן רָעָה!) עַד שְׂפָתָן;

אַחַר תְּרֵיסַר וָחֵצִי לְבִיבוֹת מְמֻלָּאוֹת בְּמִלּוּי

רֵיאָה וְכָבֵד קְצוּצִים וְמַשְׁהִים לָשֶׁבֶת בַּתַּנּוּר;

אַחַר כַּמָּה וְכַמָּה “טְרַנְקוֹת”3 שְׁמֵנוֹת-גַּב-עַנְבָּר,

פְּלִיטֵי הַוּוֹלְגָה הָרְחוֹקָה אוֹ יַמֵּי טַבְרִיָּה עַצְמָהּ;

לְאַחַר שֵׁנָה שֶׁל שַׁבָּת עַל בֶּטֶן מְלֵאָה הַטְּשׁוּלֶנְט,

בָּא מִן הַתַּנּוּר הַנָּעוּל וּמְקוֹמוֹ עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ,

וְכוּלֵי', כַּיּוֹצֵא בָאֵלֶּה, שֶׁגָּרְרוּ שְׁתִיָּה מִמֵּילָא.

שְׁנִיָּה – שְּתִיָּה לְשֵׁם שְׁתִיָּה, שֶׁכֵּן מִן הַמִּנְהָג, שֶׁשָּׁתוּ

גַּם אֲבוֹתֵינוּ מֵאָז, וְאֵין חוֹבָתֵנוּ לְנַמְּקָהּ.

שְׁתִיָּה שְׁלִישִׁית – לְתֵאָבוֹן: פָּשׁוּט, הַנֶּפֶשׁ דּוֹרֶשֶׁת

דָּבָר גַּם לָהּ לְשֵׁם תַּעֲנוּג – עוֹשִׂים דְּבַר-מָה גַם לַנֶּפֶשׁ!

שְׁתִיָּה יָפָה שֶׁל טֵה – עִם כָּל מִינֵי רִבָּה בָעוֹלָם,

אֲשֶׁר הִטִּיל עַל אִשָּׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּעַצְמוֹ

לַעֲסוֹק בָּהּ כָּל יְמֵי קַיִץ בָּאָרֶץ. וּלְמַעַן

אוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ שֶׁאָהֵב: הַדְּבֹרוֹת הָאוֹמְרוֹת לוֹ שִׁירָה

וְנָשִׁים כְּשֵׁרוֹת הָעוֹסְקוֹת בְּצָרְכֵי הַבַּיִת – לְמַעֲנָן,

רַק לְמַעֲנָן בָּרָא בַשָּׁדֶה, בַּגָּן וּבַכֶּרֶם

אֶת הַחֲזַרְזָר4 הַשָּׂעִיר בִּלְבוּשׁ יְרַקְרַק וּמַוְרִיד,

כָּרָז5 מַאְדִּים כַּדָּם וְהַגֻּדְגְּדָּנִיתֹ6 – יְפֵפַת

גַּנֵּי הָאוּקְרַאִינִים וּוֶרֶד רַב-עָלִים, רֵיחָנִי,

מוּרָן7 מִמֶשֶׁק טָטָרִים, וְתַפּוּחַ גַּן-עֵדֶן רַךְ-בָּשָׂר,

תּוּתֵי-הַשִּׂיחַ8 הַשְּׁחוֹרִים וְהַמִּשְׁמֵשׁ הָעוֹטֶה קְטִיפָה,

לְרַבּוֹת לִימוֹנֵי-אִיטַלְיָה וְהָאֶתְרוֹג הַזְּהַבְהַב מִקּוֹרְפוּ

וְהַחַבּוּשׁ בֶּן-הַנֶּגֶב; וְכָל הַגַּרְגְּרִים9 הַנָּאִים:

פֶּטֶל10 – לֶחֶם הָאֵלִים שֶׁל צְפוֹן אֶבְרוֹפָּה (דוּגְמַת

הָאַמְבְּרוֹסְיָה בְּיָוָן) וְתוּת-הַשָּׁדֶה11 הֶעָדִין

תּוּת-הַגִּנָּה12 הַקּוֹסֵם שֶׁעָלָיו בִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין.

שְׁתִיָּה רְבִיעִית לְסָבְתָא, שְׁתִיָּה בְהֶסַּח הַדַּעַת,

כָּךְ מִתּוֹךְ סְמִיכָה לְשֻׁלְחָן שׁוֹתֵי הַטֵּה בְחַבְרוּתָא,

שְׁתִיָּה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ דִבּוּר, וּפִטְפּוּט וְרֵיחַ רְכִילוּת.

סָבְתָא יוֹשֶׁבֶת וְשׁוֹתָה, וְאֵינָה מַקְפִּידָה בַמִּנְיָן,

עַד שֶׁהָיְתָה נִכְשֶׁלֶת, – וּמִתּוֹךְ שְׁתִיָּה-לְתֵאָבוֹן

בָּאָה לִשְׁתִיָּה מֵאֹנֶס – וְזוֹהִי הַמִּדָּה הָרְבִיעִית.

כָּךְ, מִתּוֹךְ כּוֹסָהּ הַשְּׁמִינִית בָּאָה לַתְּשִׁיעִית – מִמֵּילָא,

יִצְרָהּ גּוֹרֵר וּמְגוֹרֵר – וּמוֹזְגָה הִיא, בְּלִי מֵשִׂים,

גַּם אֶת הַכּוֹס הָעֲשִׂירִית; אֶלָּא מִכֵּיוָן שֶׁמָּזְגָה

אֵינָה יְכוֹלָה כְבָר לִכְבּוֹשׁ אֶת יֵצֶר-הַטֵּה, וְהִיא שׁוֹתָה.

וְאָז, שֶׁלֹּא לָבֹא וְלִנְפּוֹל בְּ“כֹחָן” שֶׁל זוּגוֹת, הִיא מוֹזְגָה

כּוֹס אַחַת עֶשְׂרֵה – מֵאֹנֶס, וְשׁוֹתָה אוֹתָהּ מֵאֹנֶס.

אֶפֶס מִי שֶׁלֹּא רָאָה הַסָּבְתָא בְשֶׁבֶת מֵיחַמִּים

שׁוֹתָה, נֶחְנֶקֶת וְשׁוֹתָה כוֹס שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה, לֹא רָאָה

פַּרְצוּף עָלוּב וְנֶעֱלָב וּמַצְחִיק וְאָרֹךְ מָאֳרָךְ:

חָמוּץ וְאָרֹך מִכָּאן וּמִשְׁנֶה אָרֹךְ מִכָּאן

וְעוֹלֶה כְמוֹ מִתּוֹךְ מַרְאֶה מִדֹּפֶן הַמֵּיחָם הֶהָדוּר.

שְׁלֹש עֶשְׂרֵה כּוֹסוֹת? – אֲבוֹי לָהּ, וּלְמַעַן אוֹתָן שְׁלֹש עֶשְׂרֵה

הָיְתָה מוֹזֶגֶת מִיָּד כּוֹס אַרְבַּע עֶשְׂרֵה, לְהֵחָלֵץ

מִן הַזּוּגוֹת – הִיא מוֹזְגָה וְגוֹמְאָה כוֹס חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה.

כַּמָּה וְכַמָּה פְעָמִים נִכְוִים גַּם אָנוּ בְמִנְהָג

אֲשֶׁר קִבַּלְנוּ עָלֵינוּ וְיוֹצֵא הַשָּׂכָר בְּהֶפְסֵד.

פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה! וְדַי לְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא…

תל-אביב, 3.5.41


  1. אשתו השניה של סבא.  ↩

  2. שבעה פוד = לערך 114 קילוגרם.  ↩

  3. מן דגים ממשפחתLeucideus Rutilus, Lמיובשים בשמש вобла тарань מן הוולגה, הים השחור והים האזובי.  ↩

  4. (рыжовникКGrossularia, L., Gooseberry, Stachelbeere (  ↩

  5. Cherry, Sauerkirsche,Вишня  ↩

  6. Sweet cherry, Susskirsche, Черешня  ↩

  7. Cornus mas, L.,Cornel,Kornelbam Кизиль  ↩

  8. Brombeere, ежевика, ожина  ↩

  9. Cydonia communis, L., Quince tree, Quitte айва  ↩

  10. Rubus Ideaus L., Raspberry, Himbeere, Малина  ↩

  11. Fragaria vesca L., Strawberry, Erdbeere, земляника  ↩

  12. Fragaria viridis, Duch,Garden berry,Grtenerdbeere, Клубника  ↩

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

מחשבות ומעשים XXX

מאת אלחנן ליב לוינסקי (מאמרים ומסות)

רבים מתאוננים. כי חסרי כשרונות אנחנו כעת, כי “ראש הגמרא” נטמטם “עלוים”, כמו שהיו לפנים בישראל, אין. בעלי הכשרונות המיוחדים וגאוני-הרוח ספו תמו, אין בנו כשרונות מקוריים ואין אנו מוכשרים ליצירות ספרותיות מקוריות, בקיצור: נתמעטו הלבבות והמחות ו“גדולים” בישראל חדלו.

ההתאוננות ההיא “מודה” היא עכשיו, מבית מדרשו של “אחד העם” יצאה ואחריו החזיקו כל הסופרים, והזעקה הקיפה את כל ספרותנו לאמר: ירד הכשרון העברי מגדולתו…

והנה לא אתוכח בדבר הלבבות, אפשר שנתמעטו, אף-על-פי שאני איני רואה כזאת. לדעתי אני, “הלב העברי” עודנו גם עתה “לב-הזהב”, שהיה לפנים. הוא רך וטוב ומלא רחמים, אלא שהחליף מעט את נטיתו. כי תחת אשר לפנים היה בעיקרו טוב ומלא רחמים לעמו ולא רע גם לעמים אחרים, הנהו עכשיו בעיקרו טוב ומלא רחמים רק לאומות העולם ויש אשר אינו רע גם לעמו. רובי צדקותיו עושה היהודי רק בשביל אומות העולם: הוא בונה בתי-ספר בשבילם, הוא מיסד קופות תמיכה בשביל תלמידי החכמים שלהם, מחזיק בידי סופריהם ותומך בידי חכמיהם, ויש אשר יפלו פירורים מעל שלחנו גם בשביל אחיו. כמו שתראו, יש בזה רק שיטה מוחלפת, מעין שינוי הערכין, אבל בטול ה“יש” – אין, היהודי כמו לפנים לבו רך וער, והוא נותן וחוזר ונותן, לא למשכן, לא ליעקב, אלא לעשו – אבל יתן. כמעט שלא ראיתי מעודי “רחמן” משלהם, שינדב צדקה “עולמית” בלא הבדל דת, אף-על פי שיודע הוא היטב, שאפילו בלאו הכי, בלא תנאי מפורש, אלא על פי מהלך הענינים בלבד, תפול הצדקה בידיהם הם… ובכל זאת, משום “למיחש מבעי” בלבד, הוא מתנה תנאי מפורש, כי צדקתו נתונה רק לעמו… והיהודי על פי הרוב ינדב בלא הבדל דתי, אף על פי שיודע הוא היטב את פירוש הלשון הזאת – כי זהו דוקא “להם” ולא לנו, כי אפילו דריסת הרגל לא תהיה לנו בחצרותיו, שהניח אחריו ירושה עולמית. ואפילו הנאה מועטת לא תהא לנו. ובכל זאת יתנה בפירוש: בלא הבדל דת ואמונה, וכמובן יעשה זאת רק מטוב-לב. לא, חביבי, הלבבות לא נתמעטו. אדרבה, הם עוד נתגדלו ונתרחבו ונכונים הם לכלכל תבל ומלואה. לא יפלא, איפוא, אם יפקד לפעמים בקרבם מקום היהודים – מפני שהם מלאים כבר על כל גדותיהם…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.