וּכְבָר אַתְּ מַפְלִיגָה מִמֶּנִי,

הַרְחֵק מְאֹד.

כָּל סֵפֶר בְּיָדֵךְ – סְפִינָה הוּא,

מִפְרַשׂ מַלְבִּין – כָּל אוֹת.

אַתְּ מִתְעַלֶּמֶת מֵעֵינַי,

וַאֲחַפְּשֵׂךְ – לַשָּׁוְא.

כִּי אֶמְצָאֵךְ – עִמִּי אַתְּ

וְאֵינֵךְ עַכְשָׁו.

הֵן לֹא אֹמֵר: קִנֵּאתִי.

לֹא אֲהַרְהֵר: חֲבָל.

אֶרְאֵךְ, הוֹ סַפָּנִית שֶׁלִּי –

הַלֵּב עִתִּים, פָּשׁוּט, נִבְהָל.

כִּי רַב מִדַּי הַטַּעַן

וְכָבֵד מִדַּי.

אֲנִי עוֹמֵד פֹּה עַל הַחוֹף

וְשׁוֹמְטוֹת יָדַי.

תשט"ז