מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שֶׁלֶג

מאת: יעקב רבינוביץ'

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: שטיבל; תרפ"ב

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

פתותי⁻שלג נפלו ארצה, כבד ומועם שקע היום. ותקומה לא היתה לשלג, אך נפל ארצה נמס לרפש. בני-אדם שרכו דרכם כסוסים עצלים וכושלים, וטמטום-לב לוה אותם כמנגינה חד-קולית.

את הרחוב עברה ילדה קטנה, תינוקת למחצה. בעברה כמו התנועעה, כנדנדה, כרוכת-סודר אדום-כחול וקפואת-רגלים. נשימתה היתה כבדה כיבבה חנוקה.

מחוץ לסמטה הלבין השלג בשדה, לבן ועב-שכבה. עגלת-חורף החליקה שם קלה ומכרכרת, ובסמטה לא נגעה. ועיני הילדה לווּה והחליקו עמה עד המס מבטיה במרחק.

אל החנות ירדו במדרגות, קטנה ונמוכה. ומצע-רפש לקרקעה, ופנס עשן כהה דולק בה ביום. ריח חמים וכבוש נודף, כליל מזונות אי-טריים. החנוניה זקנה כפופה, ולִבנה עיני רמאי.

הילדה אוחזת דג מלוח וידה רועדת מקור. “המלוח מפרכס!” אומר החנוני ונהנה מחכמת עצמו. הילדה צחקה בקפאה. שעול דק מחרחר בגרונה. בחנות ישנן סכריות וגם ארג לשמלת בובה.


ב

באולם בית הרוקח רותח מיחם. אד מתאבך כחול-אדמדם, כוסות מבריקות על השולחן. הגבירות יושבות ומתאוננות על שפחותיהן.

בחדר משמאל פסנתר מצרצר: – “לילי שלי מיטיבה נגן”. – אשת הרוקח נהנית ומוסכה תה, – “זו שלי לא תהא מנגנת” – עונה כנגדה אשת הקבלן. הידידה השלישית מחכה לצַלם להועיד לה ראיון פה.

העששית מפיצה אור בהיר, בטעמו של בעל הבית. “איני אוהב כִפות וצללים. האור צריך להבהיק כמדע”. הרופא צוחק וזורק קלפו. – “אין המדע מבהיק עדין” –

עם צלצול נכנסה ילדה, קוראים לרופא אל חולה. – “גם רגע מנוחה אין נותנים” – מתאוננה רעיתו הצעירה: רק עתה ספרה על ימי מאסרה. “אז חלמנו עדין” – נאנחה, ואד נח בין ריסיה.


ג

בבקר מאדימים קצות מזרח באֹדם קל תוך עבים אפורים. עשן דקיק מתפתל כהבדָלה, פזיז רענן בשעת⁻קימה. ילדה זקופה טופפת לה בשלג, ובידה כיס ספריה. הרחוב מכוסה שלג-לילה זה, שהקשתהו קפאת-בקר מסַמָרֶת. ילדים מחליקים על מדרכה כפופים ומָפְני-גב וזורקים כדורים לבנים. יהודים נחפזים עם שקי-טליתותיהם לבית מדרש קרוב וממעטים בשיחה.

עגלת⁻חורף ראשונה עוברה ברחוב. השדה התפרץ לתוך העיר. הילדה הולכת ומביטה לאחור לעגלת-החורף. – לוּ תהי לבנה בערב! – ונאנחה.


ד

הצחוק שהיה מפרפר על שפת הרופא – קפא. עינו פגשה במבט מלא שאלה מפחידה. מה יענה לעין אלמת ולפה לא נפתח? והשעה הקרובה אפלה כערפלי-המדע שנשם בבית-ספרו, וכערב הממהר לבלוע את היום העכור.

“אפשר?” – מפליט הבעל נבוך והמלה נבלעת בגרונו. – “אפשר” –

– "אתם חפצים בקונסוליום? – שואל הרופא בלי רמז של עלבון: אָזלת יד –

– לא – קונסוליום – גם כבודו יודע – אפשר – תהלים? – ועינים מביטות ארצה נבוכות ומבוישות.

בראי הפקוּע מביטה אל פני הרופא תמונת זקן. “האני הוא?” ישאל עצמו ופחד תוקפהו. זה ירחים שלשה נשא אשה צעירה.

– או אפשר לארון הקדש? – הבעל מרים עיניו, כאֵב קפוא כמעט נשקף משם. הרופא מביט – תהום נפתחת, המדע עומד שפל עין וידיו מורדות. הרופא רואהו בחוש ושפתיו מתעקמות.

– לארון הקדש – מוקדם עדין – תהלים – לא יזיק – עונה הוא, את עצמו יראה כאחרון לשורת זקנים מתנהלים לאטם משפילי פנים ומרימי עין. אשתו הצעירה חיה בעולם זר, למה חכה והזדקן? –

הילדה חוזרת בחדר השני על שעורה. “הארץ סובבת את השמש כמו על צירה בזמנים קבועים ועל פי חוקים שאין להזיזם”.


ה

כלב שעיר רטוב מורד⁻ראש וזנבו בין רגליו צועד כבדות ומילל. צרורות שערו מטפטפים ויללתו כצרודה. הוא צועד לו ישר, מרים רגל אחרי רגל ונוהר לאט הלאה, בלי רצון ובלי תכלית.

נער שובב רץ ואינו מביט לא לפניו ולא לצדדין. האדמה – כולה חלקלקה ואפשר לגלוש עליה. והשלג מתקשה ביד – למרות היותו רטוב. רק הרפש בבקיעים מפריע עד להשקיע רגלים.

הנער רץ ונתקל בכלב: מרים הוא שלג, לש כדור ומגבישו וזורקו אל ראשו. הכלב קופץ, נוער השלג מעליו, עומד רגע ומפנה ראשו לאחור. פתאם קופץ הוא ובורח ביליל פחדים ועלבון.

והנער רץ לו וגולש על פני המדרכה החלקלקה.


ו

בבית המדרש עם חצות לילה יושב בחור ולומד אחרון. בית המדרש ריק – ורק איזה אורח מתנמנם בקצה התנור. רוח מילל בחוץ – יליד בדידות נשכחה.

נפתחת הדלת וגל סודרים על פני מטפחות נכנס. מתוכם מבצבצות עיני זקנה חדות ועמוקות, אחריה הולך איש כפוף ורועד ובידו ינהג ילדה חציה נמה וכפופה.

ארן הקדש נפתח ויליל זקנה מחריש את המית הרוח. אחריה יענה הגבר – פסוק אחרי פסוק לא מן הספר. דברים נולדו בלב, האסון חוללם. והילדה מרעידה בשתיקתה אלמה ובעיניה תועות.

– למה תשתקי? – מתרגז האב וסוחבה בידה.

– מה אעשה? – ויבבה עצורה, חנוקה, מתפרצה.

– בכי! – הילדה בוכה רגע ונאלמה. כולה פחד. צללים מגיחים מבין הפנות. ושם נר יחידי דולק. הבחור נגש מן הפנה, עומד מאחור ומחליק ראשה. נחרת איש נשמע מאחור, ויללת הזקנה –


ז

בערב יושב הרופא על הספה ליד רעיתו. הערב נשארו יחידים, אין הם אורחים ואין אורח בא אליהם. היא מחזיקה ספר ואינה קוראה, והוא מעלה תמרות עשן –

– ספר לי על דבר חוליך! – מבקשה היא. ועשן יוצא מחוטמו וממלא את השטח בינו לבינה.

– להחולה שלי הוטב: דומה יש תקוה, – אומר הוא, בעינו מבריקה איזו חמימות בלתי עצורה.

– ובכן עזרה המדיצינה שלך? – עיני האשה תועות לצדדים ופיה מתעגל בפהוק עצור.

– ארון הקדש עזר, – צחוק חידות מרחף. בסיגרה כבתה האש – ועינו משקיפה זרה ורחוקה.

– “שטות”! – האשה קמה ומתעטפה במטפחת. – “גם אתה באמונות תפלות?” בחדר שורר אור-דמדומים.

אנחה שקטה. – בואי אלי, שבי על ידי! – פושט הוא ידיו. וצעדיה מתרחקים לעבר האולם.

מן הפסנתר משתפך בחושך נגון כְבָד-תוגה קטוּע וממושך. הרופא מדליק סיגרה ועוצם עיניו. החדר ער.


ח

אשה לא זקנה ולא צעירה ישבה במטה. על ידה ילדתה ובתוך המטה – הפעוט. הילדה לוחשת. בחדר דמדומי אחר צהרים של יום לבן.

– “היה שם אחד – גדול. עמד והביט – ונר גדול לבן דלק. אחר ישן, נחר – כל כך פחדתי – לא ראיתי איפה. סבתה יללה – נורא! אמרה: יתומה’לי! ואבא צעק: בכי! וזה הגדול נגש: לא אמר, רק כך – היד פה” הילדה שמה ידה על ראשה – “ואני לא פחדתי אז” –

“ואחר כן היה כקודם; גדול” – הילדה מרחיבה ידיה בתוך חלל החדר – “אפל – עמודים גבוהים – נוחר – שחורים מטפסים על הקירות – רק נר אחד – וקול – יפה – דק – שר” – עיני הילדה מורמות, מבהיקות.

– פתיה, מה את חולמת? – האֵם לוחצת אליה את הפעוט, מצמצמת בו את כל מבטיה. – יודע אתה, תינוקי, אמא שלך תהי בריאָה – תהי לך אם –


ט

אל הרוקחת נכנסת זקנה מבקשה נדבה בשביל איזו משפחה עניה. הרוקחת והרופאה יושבות ושותות תה עם מרקחת. שעת רוח טובה. הרוקחת מבקשת את הזקנה לשבת. מה עם כלתה החולה?

“המרקחת הזו טובה משלי” – אמרה הרופאה, “בעלי אוהב דוקא את שלנו” – שפתיה מתעמקות ואנחה קלילה באה. – “אצלנו הכל רגיל כל כך, אפור” –

הזקנה חֵרשָה קצת, ואת דברי הרוקחת שמעה. רואה היא את שפתי הרופאה מתנועעות ומחכה.

– אפשר תשתה כוס חמים? – מציעה הרוקחה. הזקנה מפקפקת, זורקה עין: זר פה הכל – מי יודע אם כדאי לשתות – ומחליטה: יהודים! הרי עזרו הריציפטים שלהם. ומסכימה לשתות.

הרופאה קמה, מטיילת, נכנסת האולמה, מסתכלת בעציצי-הפרחים ובעצי-החורף. מעלעלת באלבומים וסוף סוף פותחת את הפסנתר ומצלצלת, מפסיקה רגע, קמה, מסתובבת שוב, יושבת ומצלצלת. ובחדר האכל מצרצרת שיחת הזקנה חד-קולית ויבבנית:

“ומה לא עשינוּ? קברים קרענו, תהלים, ארון קדש – וכמה צמנו: אני והוא, בן יחידי! אפילו את הקטנה צויתי לבכות. וברוך השם: תחלה הוא יתברך ואח”כ הדוקטור – איזה אדם! יאריך השם ימיו. והריציפטים שלכם – כשהשם יתברך חפץ – מה שייך, יהודים – אי, הדוקטור, הוא בעצמו אמר: לכו לארון הקדש – לב יהודי"


הרופאה שומעת את הדברים כמו מרחוק. מאחוריה משתרע קו – והיא רואה עצמה בפנים שונים. שורת חלומות –


י

יום אביב ראשון, כחול. קרח דק מתפוצץ תחת הרגלים, מתפרך. רפש ומקצת שלג, שמש מחממת. ילד כבר מנסה לרפוס יחף בשלולית.

ילדה יוצאה מתוך הסמטה, מביטה אל השדה. מבין גלי השלג משתקפת האדמה עם דשאה הצהב הנרקב. מרחוק משתקפת חורשה קטנה שחרחורת. עגלה מתנהלת בכבדות תוך מימי הדרך.

הילדה שבה. בחוץ עומדים כלי בית ונשים רוחצות ומורקות וילדים מתרוצצים סביבם צוהלים, אין פנאי, ילדים, ערב יום טוב!" והילדים קופצים ורצים להשתקשק במי השלולית.

על יד החנות עומד החנוני וידיו בכיסו. היום יפה, העולם טרוד ברחיצה ובשפשוף ואין קונים. מסתכל הוא בשמש וממצמץ לעננה קטנה בעינים ערמומיות. נגשת הזקנה: “ברוך השם, חם!”

בקצה הרחוב על פני אבן גדולה שוכב הכלב השעיר, מתחמם ומתפנק. עינו אחת סגורה ואחת פתוחה והוא מתנמנם.


וינה, טבת תרפ"א.

יעקב רבינוביץ'
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב רבינוביץ'
יצירה בהפתעה
רקע

קברות התאווה

מאת יהודה ליב גורדון (שירה)

יֵשׁ תַּאֲוָה נִגְאָלָה מָרָה כַּלַּעֲנָה,

רָעָה לָנוּ מִכָּל חַבֻּרוֹת פֶּצַע

הִיא תַּאֲוַת הַכֶּסֶף, אַהֲבַת הַבֶּצַע!

אֲהָהּ! עֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה

הַב הַב יִקְרָא, יִיגַע יוֹמָם וָלַיִל

לֶאֱסוֹף הוֹן רָב, לַעֲשׂוֹת עשֶׁר וָחַיִל,

לֹא יִתְּנֶנּוּ לִבּוֹ לָתֵת גֵּרָה אַחַת,

לֶאֱכוֹל בַּטּוֹבָה אוֹ לִשְׂבֹּעַ נַחַת,

וּמִיּוֹם לְיוֹם נַפְשׁוֹ כֵן תַּחְשׁוֹבָה:

“הַיּוֹם אֶרְכֹּשׁ, מָחָר אֹכַל בַּטּוֹבָה!”

מָחָר? הוֹי עֶרֶל-לֵב! מִי זֶה יוֹדֵעַ,

מָחָר אוּלַי תִּשְׁכַּב שָׁם תּוֹךְ קִבְרֶךָ,

אָח לַתּוֹלָע וּלְרֻם זֻלּוּת רֵעַ,

אָז כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לֹא יוֹעִילֶךָ


צַיָּד יָרָה חֵץ וַיַּפֵּל אַיָּלָה

וַיּוֹר עוֹד שֵׁנִית וּצְבִיָּה נָפָלָה;

הֶאָח שָׁלָל נֶחְמָד וּמָנָה יָפָה:

אַיָּלָה וּצְבִיָּה שׁוֹכְבוֹת בָּרֶפֶשׁ!

אוּלָם הַצַיָּר כֵּלַי וּרְחַב נֶפֶשׁ,

עוֹד לֹא אָמַר הוֹן, עוֹד נַפְשׁוֹ נִכְסָפָה,

וַיַּעֲבֹר עַל פָּנָיו חֲזִיר מִיָּעַר

אָיֹם גַּם נוֹרָא: וַיִּקְרַב לָגֶשֶׁת,

וַיּוֹר בּוֹ הָאִישׁ הֲמוֹן רִשְׁפֵי קֶשֶׁת

וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת פָּתַח הַתַּעַר

וּכְבָר הֵחֵל לִכְרוֹת יֶתֶר חַיֵּיהוּ,

כּי נָפַל הַחֲזִיר דַּוָּי וַעֲשׁוּק כֹּחַ,

אָז יָרֹן הַצַּיָּד יִשְׂמַח שָׂמֹחַ,

אַךְ עוֹד לֹא יִשְׂבַּע, לֹא הֵמִית דַּיֵּהוּ!

וּבְטֶרֶם הַחֲזִיר עוֹד יוֹצִיא הָרוּחַ

רָאָה צִפּוֹר מִתְהַלֶּכֶת לָשׂוּחַ

וַתְּהִי נַפְשׁוֹ הָעֲקֻבָּה מִדָּם נִכְסֶפֶת

לָשִׁית גַּם אוֹתָהּ עַל חֲלָלָיו נוֹסֶפֶת,

וַיִּשַׁע מֶנּוּ וַיְכוֹנֵן הַיֶּתֶר;

וּבֵין כֹּה וָכֹה קָם הַחֲזִיר בַּסֵּתֶר

וּבְעָמָל רַב אָסַף יֶתֶר כֹּחֵהוּ,

וַיִּתְנַפֵּל עָלָיו וַיְכַרְסְמֶנּוּ,

וּבְאָסְפוֹ חֶרְפָּתוֹ וַיִּקֹּם מֶנּוּ

אָסַף אֶת נַפְשׁוֹ עַל פֶּגֶר רוֹצְחֵהוּ!

אַךְ הַצִּפּוֹר עַד הַיּוֹם עוֹד תּוֹדֶנּוּ.

וּזְאֵב רָעֵב עָבַר בַּשָּׂדֶה שָׁמָּה

וַיַּרְא – וְלֹא הֶאֱמִין לִרְאוּת הָעֵינָיִם –

אַרְבָּעָה חֲלָלִים נוֹפְלִים עַל הָאֲדָמָה

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.