מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

דָּוִד יֶלִין

מאת: יצחק לופבן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ט

סוגה:

שפת מקור: עברית

כאשר לוינו, לוית-חפזון, בערב שבת סמוך לבין השמשות, את דוד ילין בדרכו האחרונה למנוחתו העולמי, במעלה הר-הזיתים, עלה בלי משים בזכרון חרוז אלגי אחד מאותה שירת הזהב, שהיתה שעשועיו של המנוח כל ימיו: “כאילו הזמן נוקד, ומות כמאכלת, וכל היקום כשֵיות!” בתקופה קצרה כל כך שכלה היהדות, שכל הישוב, שכלה הציונות, בזה אחרי זה, אנשים דגולים, אנשי מדות ובעלי צורה, עד שנדמה לנו כאילו “הזמן הנוקד” שם בנו עיניו בצדיה לשדוד את תפארתה של האומה ולהרחיב את קרחת אֶבלה.

עתה נגדע גם האילן הזה, האילן מגזע יוחסין, רב שרשים ויפה נוף, אשר צמח וגדל מתוך חיק המיתוס של א“י החדשה. בטרם היתה ציונות, בטרם היה ישוב, בטרם הפיחה הרוח מן החוץ, נתרקם בירושלים עצמה, הישנה והעזובה, גרעין קטן של אנשים, אנשי-בשורה ואנשי-מעשה, שהיו לחוליה מקשרת בין העבר לבין הבאות, וקרעו חלונות בחומת העיר שחוברו לה יחדיו התנונות רוחנית ודלות כלכלית, לקראת הצעדים הראשונים של ישוב חדש ותרבות לאומית מתחדשת. מתוך הגרעין הזה עלתה כפורחת אישיותו של דוד ילין. שתי התקופות, התקופה ההיסטורית והתקופה המיתית בציונות נתמזגו בו לדמות אצילה, אבהית, שכאילו נועדה ע”י שר האומה לסמל את שלשלת הדורות ואת שילוב הזמנים בפרשה זו רבת התכונה ורבת הלבטים של יקיצת עם ובנין מולדת.

בזכרון רבים מאתנו שמורה עוד דמותו של ילין, שהיו ניכרים בו עדיין היטב היטב עלי-הנביטה שלו, אשר לא פרשו ממנו זמן רב למדי בדרך חייו; זכור עדיין האיש בגיל העמידה זקוף הקומה וחבוש התרבוש, בעל הזקן הגזוז והיפה העוטר את לחייו הקורנות כאילו מזיו ירושלים הקדומה, שכולו אומר פטריארכליות ונציגות של כבוד, שנגד עיניו תמיד המקום, שעליו דורכות רגליו וקורות הימים בעבר ורחשי הימים בהווה שהוא בא כוחם, ששמו והכרת-פניו עונים בו תמיד: הנה איש ירושלים, יקיר קרתא, הנושא על שכמו את ההתחלה הזעירה והדלה מאד של ההווה לקראת מרחבי עתיד!

פרשת חייו עשירת-עלילה: סופר, מקיץ נרדמי השירה העברית של ימי הביניים, אחד המצויינים ביותר ממחיי הלשון ומחדשיה, מורה, אבי המורים, בעל הצבת הראשונה לכלי היוצר של החינוך העברי, מארגן הישוב ונציגו הנבחר והבלתי נבחר במשך שנים רבות. פרשה זו עוד תכָתב ותוערך. במותו לא הוספד ולא הוערך כהלכה. ערב שבת היה, יום הששי הקצר שאין עורכים בו בירושלים הספדים לאחר חצות היום. אבל ההרגשה שעם מותו נסתיים פרק נכבד מאוד בחיי הישוב הארץ-ישראלי, אשר מי יודע אם יש לו המשך ואם יתחדש עלינו שוב, השרתה אבל כבוש על קהל מלויו ועל מכיריו ומוקיריו של המנוח.

וכשנפרדנו מהקבר החדש, לאחר סתימת הגולל, ולעינינו נתגלה שדה הקברים הרחב במורד הר הזיתים, שבו תקופות בתקופות נוגעות ודורות על דורות נערמים, מהימים הקדומים ביותר עד ימינו אנו, היה זה שוב בית אחד מאותה שירה נפלאה שהגה בה דוד ילין ביקר ובחיבה, אשר לווה אותנו:

"קֶבֶר נֶחְצַב עַל גַּב קֶבֶר, רוֹדֵם הֻשְכַּב עַל גַּב רוֹדֵם,

חוֹרֵי עָפָר יַחַד שָׁכְנוּ – אַבְנֵי גִיר עִם אַבְנֵי אֹדֶם".

(הפוה״צ, תש״ב, גליון 13)

יצחק לופבן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק לופבן
יצירה בהפתעה
רקע

מכתב גדול...

מאת שמחה בן-ציון (פרוזה)

בּרן, ירח זיו, תרס"ג.

כרוח רעה נשאתני ברחובות אחר חצות הלילה. בראש בוער, בלב זועם ומזַהם חוֹצה הייתי בתוך האפילה המטוננה, וכחבּוּרה מכאיבה העיקה בגרוני הנִחָר, דוחקת ומחנקת –

מאסיפת סטודנטים וסטודנטיות בני-ארצי ברחתי…

עזבתי אותם על השאלה: מעות של “נשף”, שנערך לטובת “הקופה” – יכולים להרים מהן חלק לטובתם של מוּכי הפרעות, “בוּרגנים פעוטים” מזרעו של יעקב, או דילמָא אסור?… היה מי שהורה היתר. אמר: הואיל וזכו אלו שיֵעשו דמיהם שמן לגלגלי הריבוֹלוּציה, מותר להנאותם פוּרתָא מן הקופה. התחילו החֵברות “הרוסיות” צוֹוחות כבשעת הדליקה: הפרינציפים בסכנה – וברחתי על נפשי…

מיראת פוגרום ברחתי! – אותו הראש הקטן עם שיוּרי שׂערות מהודקות ומדובקות של וֶירה מיחאילוֹבנה, בת המלמד הסלוּצקי, שנזדקפה על הכסא והתחילה מתחבטת בהיסטֶריקא ומצפצפת בקול דק ובוקע: “פּרינצִיייפּים!” – ראש משוּפד זה, כדמות ראש נחש, שיסה אותי להכות עליו אחת במקל, שלא יהא זורק ומטיל כך את זוהמתו הצורבת – –

הדלקתי את הנר בחדרי – ומעל השולחן, מתחת להגולגולת, העמדת שם ושוחקת תמיד במלוא-מִפְתַח-פיה על הכל, נשקפו לי קצות מכתב, מזומן בשבילי…

ממנה! – מכתב סגור, ולא פתוח, ומשקלו שני לוֹטים?… וכי מה יש לך, יקירה, לדבּר בימים האלה, בזמן הזה?…

הידעתְ, ההרגשת במר רוחי, כי הרוג כעס וקלון אני – ותבואי לדבר על לבי?

… הִנֵּה הִנָּן הָעֵינָיִם

תָּאֳמֵי יוֹנִים מְלֵאוֹת שֶׁקֶט –

הנה הנן מלאות דמעות והן צופות ומביטות בי…

קָרֹא אֶקְרָא אֶת הַמִּכְתָּב,

וּכְיָד רַכָּה וַעֲנֻגָּה

תַּחֲרֹת פֹּה עַל צוּר לְבָבִי –

תחרות ותחתוך באיזמל נוצץ את כל הרע, את כל המר, את כל המציק שבלבבי – הירוח לו?… חִרתי, סַפּרי, ודבּרי, חִתכי, חבֶרתי, ורַפאי – אם יש מַרפא… מרפא בכאבך אשר ככאבי הוא…

אני קורא:

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.