לוגו
זְאֵב סְמִילַנְסְקִי (ז״ס)
מיקום ביצירה:
0%
יצחק לופבן
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

הוא היה ממיסדיו ומעורכיו הראשונים של “הפועל הצעיר”. בראשית הופעתו, ושנים רבות אחרי כן, היה הוא פותח את שערי הבמה הזאת לעתים קרובות מאד בחתימתו הצנועה ובתוכן העניני של מאמריו רבי ההמשכים ורבי הטבלאות והמספרים. לכשיבואו לחשב את חשבונה של ספרות העבודה, של ספרות תנועת העבודה בארץ-ישראל, יתחילו בז״ס — בז״ס שב“השלוח”, בז״ס שב“העומר” ובז״ס שב“הפועל הצעיר”. מן הראשונים היה שבדקו ובחנו את בעיות המפעל הציוני בארץ-ישראל, לא מתוך חזון ואינטואיציה בלבד, אלא בדיקה שרשית, תוך השואה מדעית ובקורת כלכלית. כבר את מאמרו הראשון הגדול, שבו נתודע אלינו בויכוח עם הטריטוריאליזם, אשר נתפרסם ב“השלוח” בשנת 1904 בשם “אור מתעה”, הוא מסיים בצורה אפוריסטית, שלא היתה שכיחה ביותר בדרך כתיבתו: “בינו ואחר תדברו!” ובצעדים הראשונים של “בינו” זה, שנהפך מויכוח שולל לתורת-בנין חיובית, ניסה להדריך ואף הדריך במידה רבה את תנועת הפועלים בארץ-ישראל, בעצם התקופה בה היתה שרויה עדיין בדבקות רגשית בלבד. ראשית העליה השניה היתה, במהותה אי-רציונליסטית. הכלים היחידים, שבהם היא הטילה את עצמה לתוך המאבק הקשה על דרך ההגשמה, היו משא-נפשה ורצונה. האפשרי והבלתי אפשרי היו בשבילה בחינת “במופלא ממך אל תדרוש”. עלתה ולא שאלה אם אפשר לעלות, עשתה ולא שאלה אם אפשר לעשות. ואף לא חקרה ולא דרשה אם יש ואם יהיה שכר לפעלה. היא צמצמה את שכינתה במכוון במעשי העפלה ופילוס נתיבות לקראת הנכסף והמבוקש, אך הבלתי-נודע. ז״ס קרע לה חלונות אל עולם-העשיה הגדול, וצירף לתנופת-רוחה של העליה הזאת יסודות, שיש בהם כוח-כובד ושיש בהם קשרים וגשרים אל הידיעה והנסיון. משני מאמריו שפירסם בבת-אחת על דפי הגליונות הראשונים של “הפועל הצעיר”, האחד בחתימת ז"ס “גורל חרושת הכבירים” (השטיחים) והשני בחתימת בן-ישראל ״התורה והחיים״ — מוקדש הראשון לבירור דרכה של התחלת התעשיה העברית, והשני לבקורת המרכסיזם. בסוציולוגיה לא המשיך, אך במדע הכלכלי וההתישבותי המשיך עד היום האחרון של חייו, ותרם תרומה נכבדה להבהרת השאלות ולקביעת העובדות בתהליך ההתפתחות של חיינו ויצירתנו הציונית.

*

בשני כתרים שימש: בכתר תורה ובכתר עבודה. מעולם לא הפסיק ממשנתו, לא חדל ללמוד וללמד, ומעולם לא הפסיק מעבודתו ולא פסקו אצלו צער העבודה ולבטיה. יקר-נפש, תמים וצנוע בחייו ובהליכות חייו, צימצם את עצמו תמיד כדי להשאר בפינה, לא להיראות ולא להתבלט. היה חבר בראשיתה של חולדה, עמד להיות חבר בראשיתה של נהלל — ולא אסתייעא מילתא, הוא לא ביצר מקום לעצמו, לא היה מסוגל “לבצר” לו מקום. כמעט פרוליטרי נשאר כל ימי חייו. פאת-פרדס קטנה ברחובות, שהיה מעבדה בעצם ידיו ושלא היה בה כדי לפרנס את ביתו גם בימים הטובים לפרדסנות, בית קטן חבוי בפינה כמותו, עבודה פובליציסטית ארעית, שלרוב היה מתבייש לבקש את שכר-הסופרים המגיע לו בעדה ועבודה סטטיסטית זמנית ומקרית — זה היה כל רכושו שעשה, בכל חליפות חייו ועבודתו בארץ, במשך ארבעים שנה ומעלה. רכושו הרוחני והנפשי היה גדול יותר. הוא לא שינה ממטבע שלו כל ימיו. בז״ס נשתמרו כל סימני-ההיכר הטיפוסיים של דור המתחילים, ואותה תמונה בה הוא מצולם בין חבריו באחת הועידות של הפועל-הצעיר עם הכובע של קש רחב השולים על ראשו, וכולו אומר תום, אמונה ונאמנות — נשארה טבועה בכל מהותו עד יומו האחרון. בין הנאמנים והמאמינים ובין מבשרי האמונה, בין עמלי-הרוח ועמלי-הכפים, שבקשו תמיד, נוסף על הארת-הלב, את הארת-התבונה ואת המופת האמפירי למפעלם ולמפעל דורם — יחיה זכרו בתוכנו.

(הפוה״צ, תש״ד, גליון 15–16)