מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

קַרְל שְׁפִּיטְלֶר

מאת: יצחק לופבן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ט

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

עוד בהיות שמו פליקס טַנדֶס, בראשית דרכו בספרות, כתב עליו גופטריד קֶלֶר: “הדבר דומה כאילו מקדמות העולם קם משורר, וממרחקי הימים שבהם נולדו דתות ואגדות-אֵלים ושהיו בכל-זאת עמוסים כבר נסיון-חיים רב הוא לפתע מופיע לפנינו ושר את שירו הנעלה והתם. ב״פרומיטיאוס ואֶפימטיאוס” היו עוד ערפלים פרושים על דרך ההרים. בדור של חלומות קטנים, לא היה עוד הקרקע לצמיחת ההזָיָה הגדולה; בדור של ותיקים, של אנושיות קשישה, של תרבות נובלת כמעט מרוב בשול ומרוב בגרות, נעלם הנתיב אל ימי הילדות של החיים, עריסת האפוס והיצירה המונומנטלית. בדרך שפָיים זו רק מעטים הלכו בשלום והגיעו בשלום. אף גיתה, שירד אל האמהות, מת וחצי תאותו בידו. מגדר של נסיון ביצירה האפית לא יצא. את המשל המיתולוגי החיה רק למחצה. הוא הרקיד שעירים. מכשפות-תֶסַליות וחצאי-אלים על שדות אתיקה, אבל את האלים לא הקים ופַּן הגדול נם את תנומתו העמוקה כמקודם. וכל-שכן, בתקופה זו המאוחרת, שהתפארת שלה לא קלעה אל פסגות הנצח — רק אחד הנפילים היה יכול להעיז ולהעפיל לעלות בדרך זו אל מרומי האגדה, אל נזר היצירה השירית. שפיטלר הלך בה. בעינים עצומות ובהיסח הדעת מהחכמה והאולת של זמנו ותקופתו, הלך בה. בימים ההם, במוצאי מאת השנים הקודמת, בעצם התפרצות גלי הנטורליזמוס באירופה, היה אחד פלאי זה, שהלך בנתיבות לא שערום; מסביבו מתו גם הגעגועים לסגנון הגדול ביצירה. הריאליזמוס המוגזם הֵצֵר את האופקים. ההשתחררות מהמסורת הביאה אתה גם תמורת-החמרים בספרות ובשירה. האידיאליסמוס היה לרוח-הזמן. בתוך ההמולה הגדולה והצעקנות מסביב לאמנציפציה החדשה, נטשטש לגמרי הקו האוניברסלי. העקוב היה למישור — לשטח. ומי שבא אז עם חזון קוסמי, עם שכחת הקטנות שבמציאות, עם עולם מלא ושופע אידיאליזמוס קלסי, מעבר למקום ולתקופה, בא באמת כמו “מקדמות העולם” וצריך היה לחכות עד אשר תזרק שיבה בשערותיו למען יהיה הד לדבריו.

ב

את חידת האריה והכלבלב אשר ב״פרומיטיאוס ואפימיטיאוס" לא הבין גם גוטפריד קלר. מתוך האפלולית שביצירה זו, מתוך דוקיה העטופים ערפל הוא רק חש את גדלותה, רק האזין חרש לפעמי הבשורה. שמשו של הומירוס, אשר נעלמה למאות דורות, התחילה מזהיבה את שולי העננים. תחושת התהוות גדולה! אחר כך זרחה בבת אחת כשמש גדולה, עם ה“אביב האולימפי”, עם האפוס הגדול, המתנשא כפירמידה ענקית בתוך ערבת היצירה השירית של התקופה.

אויר הרים מנשב כאן. בדמויות המתוֹס העתיק עוברות כבני מרון לפנינו כמעט כל פרובלימות ההויה, בתוך הדיסטנץ הרחוק הזה שבתכלת האולימפוס מתחדשים מעשי-בראשית, על אורם וחשכתם, על הרריהם ועמקיהם, על כל הכאב והחדוה, אשר בממשלת ההכרה של אַנַנְקֶה שר-העולם, — זה הגבוה מעל כל גבוה, זה הגורל העור, האִלֵם, הקר והאכזרי, אשר נעלם לו הפתרון ונעלם מפניו המפלט. כאילו הורם הוילון, מתגלה עולם-בראשית זה. — מרחבים ענקיים של צבעים ושל דמיון, רבי מראות של משחקי אלים ואלות, ההרמוניה הנפלאה של ימי הנעורים אשר לעולם. קול ה׳ בכח וקול ה׳ בהדר. הכל צועד כאן בצעדי און של טיטנים, או הלוך וטפוף ברגל קלה של צפרירים.

ג

שנת-העולם מתחדשת. אלים יורדים ואלים עולים. על האולימפוס מחכה הֶרָה, המלכה החדשה, לחתנה. קרונוס נפל, במקומו יבוא צֵיאוס. נפלו גם פרומיטיאוס, אורפיאוס החוזה וכל חֶבֶר האלים המורדים בני גילם — במקומם יבואו אפולו, הרמס, דיוניזוס, הרקלס, פּלס אַרטֶמיס, אפרודיטה וכל האלים והאלות העולים מן הארייזוס. אחרי שבעת פגעי העליה בא קרב-האלים סביב מלכת האמצונות הגאיונה. אפולו מנצח בקרב, אבל ציאוס בא בערמה ובכוח וכובש את המלכה. כך רצה אננקה. זה מול זה עומדים ציאוס ואפולו. קנאת אלים-מתלקחת. אבל, ראה: אדרת-אייגיס אשר על כתפי ציאוס, פורפורית-מלכות זו עמוסה ענויים ושותת דם חי ואדום מבפנים ועינים דומעות לה בלי הרף מבחוץ. “האם זו המלכות וזו שכרה?” חמתו של אפולו שוככת. ציאוס מבקש את ידידותו של אפולו:

— עוֹלָם זֶה הֶעַכוֹר. הוֹלֵה, חָמוּץ מִדָּם

יַעֲרֹג לִמְעַט יֹפִי, יִכְסַף לשְׁמֵי רָם!

את ידידותו אין אפולו נותן לו — אבל הוא נותן לו את בריתו. “וכך הם נפרדים שקטים ומפויסים — זה החולש על העולם וזה אשר יפארנו”.

מדמדמת התקופה החדשה. מוירה, בתו של אננקה, מקשטת את העולם בשביל ה“עת הנעלה”. את חסדה היא נותנת בקשת. שפע, שפע, מלוא חפנים. אף על סף אחד לא ידלג האושר. אביב עולמים בא. אלי האלימפוס ירדו על הארץ למען השיב נעוריה ל“אדמת הדמעות”, למען הוסיף ליח לה וכוח, אומץ חדש ורוח חדשה. אנרכיה פראית תשלוט בחג האביב הזה. איש לא יאמר הרף ואיש לא יציב גבול ומעצור. מוירה מנצחת על העבודה:

הָלְאָה סְחִי וְאַשְׁפָּה, תַּחַת אֵפֶר פְּאֵר

קַשְּׁטוּ אֶת הַתֵּבֵל, שְׁלַל צְבָעִים לָהּ לְזֵר!..

הכל מוכן. התקשטו גבעות ועמקים. נוסף ירוק חדש ליער ויתר צבע כחול לאופק השמים. נאספו כל צפרי רון, נבדקו גרונותיהן. מצוחצח ומחודש, צוהל מגיל עומד העולם. פעמון האביב מצלצל. אלים יורדים עלי אדמות.

ד

לא משל ומליצה. הרצינות העמוקה של החיים מקבלת דמות עליזה של אגדת-המתוס. הפַן הגדול מתעורר. כחות איתנים מתפרצים ומתאבקים באור היום הראשון ליצירה. בהוללות האלים, מעשיהם ותעלוליהם נקלעה החידה הגדולה של חיי אנוש. כל היצרים, כל הכחות המניעים, כל הפילוסופיה העמוקה של האָן ולאן, כל היפה והמכוער, כל היאוש והתוחלת, כל שאיפת הפורקן וההשתלמות — הושר כאן בימבוס שש-הרגלים אשר באפוס הנפלא הזה. שיא אחרי שיא: הרי בשָׂמים וכֵפי בראשית. “העת הנעלה” בכל הדרה! הכל מתנשא לפדות, לרפא פצעי עולם. הכל מתנשא לאושר. “איש לא יאמר הרף” אמרה מוירה. אבל בכוס החדוה הזאת של אביב העולמים — נטפי דמעה ואנחה. הגאולה לא באה. ה“עת הנעלה” נוטה מהר לקצה. אננקה אומר: “הרף!” ובעוד גדול היום יורדת עננה על פני האולימפוס. עוד מעט ונתך זעמו של ציאוס על האדמה. את בני-האדם ראה באולתם הגדולה ביותר: לקוף אשר שלח להם יקראו “יחי ציאוס”! ויכרעו ברך לפניו, ואף הקוף עצמו יתעטף בפורפוריה של מלכות ויקרא: “ציאוס אנכי”. ציאוס רועם: “הרף ממני ואשמידם!” בשן סלע אחד יכסה אותם וימחה את זכר כל חי וכל צומח מעל מפני האדמה. כי שחת כל בשר, שחת כל עץ וכל עשב השדה. יד האחד בבשר רעהו. רעב ומלחמה, סבל וכאב. תאות רצח בכל מקום, על הארץ, באויר ובמים. “הרף ממני ואשמידם!” האלים מבקשים רחמים. שארית האהבה בבני אדם מבקשת רחמים. ציאוס אוטם את אזניו.

אכן, לבסוף גוברת מדת הרחמים. הרקלס, החזק באלים, נשלח עלי אדמות להיות מגן לבני אנוש ולנחמם…

ה

אחת האפיזודות היפות בהיאבקות הגדולה הזאת של הרעה והטוב, האמת והשקר, היפה והמכוער, הוא המרד באפולו, באל-השמש, הנעלה והיקר באלים. זהו פרק חי של תולדות התרבות, אשר כל התקופות וכל הזמנים משתקפים בו כבאספקלריה מאירה. העמים שטוחי-הרגלים וקַקוקלס בראשם מתנכלים להוריד את אפולו מגדולתו ולמגר את כסא המלכות של השמש. אבל כל התחבולות הם לשוא. אכולי קנאה ומזמות הם עומסים ורוגנים בפתחי אהליהם ומעקמים את אפיהם כלפי מעלה, כלפי השמש העולה: “הביטו איך היא מתנפחת!” “ראו איך תתגאה בזהרה”; “אף ניצוץ של יופי אין בה”; “השמש אין לה ריח ואינה מעלה הבל — רק מקסם-שוא היא”; “מה שחסר בה בעיקר זהו עשן בריא”; “גם את הפואיסיה של חצות הלילה אינני מוצא בה”; “כמה היא פדנטית: כל יום וכל לילה באותה הדרך, אף קפיצה אחת לא תקפוץ באויר ואף ברוחב אחד לא תרד ממסלולה”. כל זה לגנותה! והם רוגנים חסרי-אונים ולועגים לה באיבתם. עד שבא קקוקלס ומציע תכסיס מלחמה שנצחונו בטוח: לעשות “שמש-נגדית”!

אויגיאַס החימאי יעשנה. “אין דבר קל מזה” אומר קקוקלס. מכל מיני חמצנים וזרחנים ירכיבנה. אויגיאס יודע, איך להפוך אד לרוח וסרחון לריח. מריחות ביב-השופכין ומאדי-בצות הוא ירקח את מרקחת השמש. “כל אשר רקבון בו — תוסס״. “כל אשר תוסס — אש סתרים בקרבו”. אם זה זורח או לאו — לא אכפת. תמרות העשן העולים ממנו, הוא אשר עושה את השמש. אולם, כדי שהמפעל הזה יצליח והנצחון יהיה על צדם של העמים שטוחי הרגלים, צריך מקודם להפיץ את האמונה ולעורר התלהבות ל”שמש הנגדית" הזאת. כדי להסיר את הלבבות מאפולו ולהפנותם ל“שמשו” של אוגיאַס, צריך להכריז בכל קצוי ארץ כי זהו אור השמש האמתי ואין שמש אחרת על פניו. צריך להקים להקות כהנים ל“שמש” החדשה וצריך לרגום באבנים את כל הכופרים בה…

ואויגיאַס עשה את “השמש”. מגפרית וזפת רקח אותה. “אוֹז” קרא לחומר אור לא היה לה, רק עשן וסרחון. מתחלה לא האמין העם, פקפק קצת. אבל קקוקלס צוה להסב את פניהם, פן יעַוֵר אורה הרב את העינים. והוא וכל הכהנים אשר אתו עברו במחנה והכריזו: “אין אוֹז מבלעדי אוֹז, והוא אור השמש האמתי ואין שמש אחרת על פניו”. כך יצאו העמים שטוחי-הרגלים עם שמש זו, עמוסה על אניות אויר, למלחמה באפולו… נצחה האמת. ה״שמש הנגדית" התפוצצה ועלתה בעשנה ובסרחונה. עם שטוחי-הרגלים מוגר ארצה בחִצי אפולון וארטמיס, ואחרי שטהר את האויר מרמשי בני-אדם מתנשאים אלה, התעטף אל השמש בתפלה זכה:

מְלֶכֶת כָּל מַאֲוַיַּי, מְעוֹדְדֵי לְבָבִי,

הַנֶּחָמָה הַשׁוֹקְדָה וְשׁוֹמְרָה אתֵ נָוִי,

הִיא צִוְּתָה עַל יָדִי, מִשְּׁפֹךְ נֵטֶף דָּם,

וְעַיִן בִּגְלָלִי לֹא תִזַּל דֶּמַע חָם.

וְהִנֵּה אֲנִי עוֹמֵד, הַגִּבּוֹר בַּקְּרָב,

עֲטוּף אֵבֶל כָּבֵד עַל הֶרֶג זֶה רָב.

מִכִּתְמֵי דַם אֵלֶּה, בְּנִקָּיוֹן אֶרְחַץ יָד,

עֲוֹנוֹ יִשָּׂא הוּא, זֶה חִידַת עוֹלָם חָד,

אִם שְׁמוֹ גַם לֹא אֵדָע, בְּפָנָיו אָעִידָה זֹאת,

בְּךָ רַק הָאַשְׁמָה, וְהִנֵּה הָאוֹת:

גָּם תָּמִים וְשָׁלו, לֹא יִמְצָא מָנוֹח

אִם הָרוֹג לֹא יֵדַע, אִם לֹא יֶאֱזוֹר כֹּחַ.

ו

ו“שמו הוא אננקה, ההכרח המוכרח”. מידו מנת כל גורל. הוא אשר חד את חידת העולם, ללא פתרון. אף רצונו רצון עִוֵר: ההכרח המוכרח! מעבר לאור היום ולאור השמש, מעבר לתכלת הרקיע עומד שן סלע שחור, עטוף ערפל תמיד ושם ה״אויטומט״ האכזרי — מקור הצווי המוחלט, מקור כל הצער והסבל של עולם זה החפץ בטוב ובוחר ברע. לשוא ילחם נגדו בן אדם תולעה וגם האלים ילחמו נגדו לשוא. אין מפלט. הוא מוצק עשת כלו ופניו פני סלע; בשר אין לו ולב אין לו…

אבל באחרית הימים יש פדות גם ממנו. משיח-העולמות יבוא לגאול את החיים מידי הגורל העור. המלאך הנם מאחורי סבכה של ברזל על הכֵף באֶסכטון, מבשר את בואו. מארץ חפה מעווֹן יבוא, שם הוא גדל במסתרים, הגבור הצעיר אשר כנשר יעיר כנפיו. ושֵם המלאך המבשר: אמת ושמו גם התקוה. בינתים עול ההכרח על כתפנו והחים בפינו. מהו רצוננו — אפס! הדרכים מתעבטות בפקודת אננקה. אשר למות ימות ואף אשר לחיי-נצח תבוא עתו. בעולם התחתון, מעבר לנהר סטיקס, איירֶבוס שמו, שם ירדמו האלים הנפילים בערפלי השכחה, הטחב והיאוש.

רק סבלנות מעט. הרקלס ירד לנחם את החיים. שם לבו הוא “אף-על-פי-כן”, והוא צועד בטוחות ובאון בדרך העולם, בשקט ובקצב על אף המכשולים ולמרות כל האולת, הקנאה והתחרות אשר מסביב.

ז

האוסיף עוד מלים על הבנין הארכיטקטוני אשר אין כמוהו להדור, כשהוא כולו אבן שהם שלמה, ויושבת על מלאת. אכן אין כמוהו ביצירות דורנו. הלשון — כמה היא מגובשת, ויחד עם זה כמה היא רעננה וצעירה. כהמית גלי הים גליה יהמיון. כאן שפיטלר השלם. בשיריו הקטנים, בבלדות ובספורים, לא נכר האלון. כאן הוא בכל קומתו הנשגבה.

שווייץ גידלה את צאצאיה בדמות טבעה השגיא והמניב. ארץ קטנה ומשוררים בה מעט, אבל המעט הזה יש בו משיא הררי-האלפים ומתפארת עוזם.

(“השילוח”, כרך מ״ה, חוברת ה-ו, תרפ״ו)

יצחק לופבן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק לופבן
יצירה בהפתעה
רקע

זְבוּב הַזָּהָב וּמַסָּעָיו בַּמֶרְחַקִּים

מאת מקס נורדאו / דוד פרישמן (פרוזה)

צפֹּרֶת-משי היתה ביער-האיתנים בברזיליה, אשר כמוה לא ראתה עוד עין ליֹפי, ותהיינה לה כנפים גדולות ונוצצות, והכנפים מזהירות פעם כעין הירֹק ופעם כעין התכלת הצחורה, והיה בעופפה לנֹגה ברק השמש, ולא יָדע איש, אם פרח נפלא למראה ואם לַבַּת אור מתעה ואם עֱדי-זהב משֻבּץ אני יְקָר צבועות עם פנינים מרַחף בתוך הרוח.

וביער ההוא יָשבוּ גם קוֹלִיבְריס קטנים וצבועים וחַפּושוית גדולות ונהדרות ותֻכִּיים נחמדים, ויהיו כל אלה לחבורה גֵאָה מאד, אשר רֵעוּ יחדו רק איש עם אחיו ועם הָאוֹרְכִידִיות הנחמדות, ויהיו באים יום יום אליהן לשוחח איש באחיו ולשובב נפשם בממתקים נחמדים. וביניהם זבוב-זהב מבני העשירים, כֻלו מצֻפה את הזהב. ויהי זבוב-הזהב הזה רֵעַ מנֹער לצפרת-המשי, והיא עלמה מבנות האצילים, ויהיו השנַיִם אוהבים איש את אחיו מאד, ויהיו מעופפים יחדו לשוח, ויהיו מחוללים יחדו לנגה השמש, ויהיו לוקחים לב כל רואה יפי זהרם ובשלל צבעיהם. אז יָצא הקול ביער, כי זבוב-הזהב וצפרת-המשי מְאֹרָשִׂים יחד ועוד מעט והתחַתּנו איש באחיו, ויהיו כל יושבי היער שפה אחת, כי אין כמוהם דבק טוב.

בעת ההיא ואיש מאֵירופָה נגלה ביער, אשר בִּקש אורכידיות יקרות. ויהי בפשטו על היער ועיניו ראו גם את צפּרת-המשי, ולא הוסיף עוד למן הרגע ההוא לשים לב אל הפרחים היקרים, ויהיו כל מעיָנָיו רק עוד בצפּרת הנפלאה אשר אין ערוך ליפיה. אז ישב כל היום למארב ויצפון לנפשה כל היום ויתנכל לה בכל אשר עופפה. והקופים ראו את הדבר ויהי להם לשיחה, והתֻּכּיים שמעו גם הם ויניעו ראש, ויבינו כלם כי לא טובה האחרית אשר תהיה לכל זה. וְהקוֹלִיבְרִים ראו וימצאו לטוב להזהיר את צפרת-המשי. ואולם האריכו להתמהמה, ויהי היום ויראו כי אין הצפרת באה למועד שִׂיחָם כדבר יום ביומו, אז מהר זבוב-הזהב ויקם ויחרד אל התמר, אשר שם בית יפתו, ולא מְצָאָהּ בבית, ויהיו כל חיות היער עוזרות אחריו לבקשה וכל עמָלם לשוא, וצפרת-המשי נעלמה ולא נראתה עוד בכל הגבול.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.