מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הישוב "הנרקב"

מאת: אלכסנדר אהרנסון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

‫ תל-אביב : הועד המרכזי של הסתדרות בני בנימין בא"י; תרפ"ד

סוגה:

שפת מקור: עברית

1


לפני ארבעים שנה קראנו אותם “החלוצים”. צעירים לימים היו אז, והרבה מהם היו גם בעלי משפחה, שבדחיפה פנימית, דחיפת געגועי היהודי אל ארץ מולדתו, באו לחפש חיים חדשים בארץ-ישראל. את הארץ, שאליה הלכו לחיות, להלחם ולמות, הכירו רק מתוך רקמת-אגדות וספורי קדומים. בחדר למדו מהתנ"ך, שארץ-ישראל זבת חלב ודבש היא. ממשולחים יחידי-סגולה ששהו בארץ-ישראל, שמעו, שהארץ היפה והחמה, ארץ היהודי, שוממה ועזובה היא ושהשכינה מיללת בכל פנה-חרבה על חרבן הארץ שבניה גרשו ממנה…

ואלה החלוצים חשבו בתומתם, שאהבה עזה ומסירות-גמורה לרעיון, תספקנה להצלחת שאיפתם. היו רבים שהזניחו את עסקיהם, הרבה שלא התמו את חק למודיהם, והרבה – שהסתדרו לאגדות, כמו אלה מרומניה, והזוכה בגורל נשלח עם עולי הגולה. אבל כלם-כלם עזבו את מקום מגורם בהחלטה גמורה לעלות לארץ ישראל ולבנות את הריסותיה. התקופה ההיא היתה גם תקופת האלדורדו בקליפורניה. נגלו אז מכרות-זהב שחוללו בעולם חלום-קסם, חלום-זהב, ויקומו אז אנשים אמיצים ומרי נפש ויסעו על פני ימים ומדבריות, ובלבם הגעגועים להון ועושר…

ובאותה תקופה גופא נדדו אלה שאותם כנינו “החלוצים”, חלוצינו, ויעזבו את ביתם, את החיים שאליהם הורגלו, את כל מנוחת אירופה התרבותית, ויעברו על פני ימים ומדברות ובלבם הגעגועים לחזות בעיניהם את ארץ תפלתם, ולבנות בית-יהודי בארץ-אבות.


^*^ ~*~ ^*^


קשים היו הנדודים. מעצורים לאין-קץ פגשו בקושטא, ביפו ובחיפה. היה מי שנסע במשך ארבעים יום בין קושטא ליפו. והימים ימי חרף, והנשים והילדים מתגוללים על גב ספון האניה עם סוסים ופרות יחד.

וכשהצליחו סוף סוף להגיע למחוז חפצם מה רבו צרותיהם עד שמצאו את דרכם לפנות הכי נדחות בארץ: לראש-פנה, לזכרון-יעקב ולגדרה… לכו היום לראש-פנה, עברו את ההרים והבקעות אשר בדרך בין טבריה לראש-פנה, ועמדו רגע לשאל: מה הביא את החלוצים לקן-נשרים זה, מאין לקחו להם את האמץ לטפס על הרי הכנען ולהתישב שם? עצמו עיניכם למציאות-היום, ושובו בדמיונכם אל פנה זאת לפני ארבעים שנה.

לפני ארבעים שנה! במקום עזוב, בין תושבים פראים שלא ראו צורת אדם ארופי לפני זה; לגור עם נשים וטף ברפת מעופשה ומחניקה בקיץ, דולפת גשם ומקפיאה בחרף, להסתגל אל אקלים חדש ולא תמיד מבריא, לעבוד עבודה גופנית מיגעת ואשר אליה לא היו רגילים לפני זה!

ואת הכל היו צריכים החלוצים לברא בעצם ידיהם, לברא אוירה-יהודית בתוך חיים ערבים, לפתח חיים תרבותיים בסביבה פראית! ולא רק בעבודה הרוחנית היו מכרחים החלוצים לסמוך על עצמם, ולשאת מתוך אמונתם העמוקה, אלא גם מהצד החמרי לא באה אליהם עזרה מהחוץ!

עוד לא נכתב “היזכר” של המושבות העבריות בארצנו, עוד לא ספרו בפרוטרוט את כל מה שעבר על חלוצינו – את מלחמתם היום-יומית עם גנבים ושודדים, עם אקלים-ממית, עם אדמת-טרשים שהיתה מקור הפרנסה היחידית, עם ממשלת זדון. שנים של מצוקה ולחץ היו השנים הראשונות, ובכל זאת מעטים היו המתיאשים, מעטים מאד אלה שתש כחם ושעזבו את שדה המלחמה לברוח ולהציל את נפשם. קטנה היא המושבה ראש-פנה, אבל בית הקברות אשר על הר כנען מונה כל כך הרבה קברים! גדול הוא הגרן אשר בזכרון-יעקב, אבל לעומתו עומדות שורות שורות של מצבות המעידות על המחיר ששלמו בעד כל ערמת תבואה אשר בו. יבשות הן הבצות אשר מסביב לחדרה, אבל בערב – בערב מרחשות שם נשמות גבורים מתוך ענפי האקליפטוס…

ובתוך המלחמה, בעת שכמעט כשל כחם של החלוצים, נמצא איש אחד שנשמת חולם גדול היתה לו, ואשר מעוף ואמונה התלכדו בו. כאשר נודע לו מספור הפלאים, אגדת קמץ הגבורים שקמו להלחם כנגד אלפים שנות הסתוריה2, התפעל והתלהב מאד והושיט את ידו ללוחמים. הוא שאף לקמץ בקרבנות, בקרבנות בלתי-נחוצים. במקום לאבד את מרצם וכחם במלחמה עם קר וקדחת, נתן הוא את האפשרות לחלוצים לרכז את כל אונם בבנין ובעבודה. הוא עזר לבנות בתים במקום רפתים דולפים, הוא נתן את היכלת לחלוצים לעמוד בפני נוגשים תורקים, ולנטע כרמים על אדמת טרשים.


^*^ ~*~ ^*^


עברו הרבה שנים מאז, והיום יש לנו מושבות עבריות בארץ. מושבות עם חיים עברים: בתי ספר, בעלי-מלאכה, בתי-חולים, יקבי יין ושדות תבואה, ולחלוצים נולדו בנים אשר בני הארץ הם. יודעים הם שפתה ומנהגיה, בריאים הם ואוחזי מחרשה. אמנם אין הם יודעים לדבר גבוה גבוה; אין הם “אינטליגנטים” כמו שמבינים אותו בחוגים ידועים בארצנו, אבל הלא כל כך שאפנו לצאת מאוירה החולנית אשר יצרה לנו חמר אנושי שהתפתח במחו על חשבון גופו והגיונו הבריא. הנה יש לנו בא"י דור בריא בגוף, אשר כשרונות טבעים וחוש אדמה לו, צעירים אשר במקום פלפול עקום יכלים לחרש ניר ישר, צעירים ששאפו לקרבם את ריח התבור והירדן, שמבינים הם את זעזוע-האדמה אשר מתחת לרגליהם, ועם כל פשטותם הראו הצעירים האלה את יכלתם להתרומם לגבה גדול לפי דרישת השעה; הראו שמסוגלים הם להקריב את חייהם בעת הצרך ולמות בבת-צחוק של גבורה על שפתיהם!

אמרנו: עוד לא נכתב “היזכר” של המושבות בארצנו. לעמת זה קמו לנו הרבה שהשמיעו את שירת הבוז והאיבה לעבודת החלוצים. כל בטלן שמחכה לכרטיס נסיעה מ“שטיבל” בכדי לעזב את ארצנו ולנסוע לאמריקה, נוטל לו הרשות לצעוק לצעירי א"י: אהבו את הארץ! כל בר-נש שבליל חשך לא ידע למצא את דרכו מירושלם למוצא, מרעים לארצי-ישראלים: הכירו את הארץ! וכל אלה שבאו הנה ומצאו חוג יהודי וחיים עברים, לועגים למושבות “היאללה”…

אבל אם אמת היא שכל עבודת החלוצים, כל מלחמתם, כל קרבנותיהם, וכל אשר רכשו לנו בארץ, שאת כל זה צריכים לקרא בשם “ישוב נרקב”, אז בבקשה רבותי, הבו לנו עוד הרבה ישובים נרקבים כאלה.




  1. דאר–היום, ד' כסלו תר"פ.  ↩

  2. כך מופיע במקור – הערת פב"י.  ↩

אלכסנדר אהרנסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אלכסנדר אהרנסון
רקע
אלכסנדר אהרנסון

יצירותיו הנקראות ביותר של אלכסנדר אהרנסון

  1. שרה שלהבת ניל"י (זכרונות ויומנים)
  2. בגן המחשבות (מפנקסו של מסתכל) (מאמרים ומסות)
  3. הלבנון (מאמרים ומסות)
  4. [על המחבר] מאת "בר דרורא" (מאמרים ומסות)

לכל יצירות אלכסנדר אהרנסון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות אלכסנדר אהרנסון

יצירה בהפתעה
רקע

גדולים ואנשי מעשה

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (פרוזה)

א: קַבָּלַת פָּנִים

רבי יוחנן בן זכאי, אחד מתלמידי הלל הנשיא, שעיניו ראו בחורבן בית-האלהים, היה חסיד גדול ושוקד על התורה. הוא היה אומר: לא נוצרו הבריות אלא לעסוק בתורה ובעבודת השם. הוא לא הניח מקרא, משנה וגמרא, הלכות ואגדות, דברי-שמועות וכל דברי-חכמה, שלא למדם ושלא עמד עליהם;מימיו לא הקדימו אדם בשלום, תפילין היו בראשו בין בימות-החמה בין בימות-הגשמים ולא שח שיחת חולין. מעולם לא מצאו אדם יושב דומם, אלא יושב ושונה;לא אמר: עת לעמוד מבית-המדרש, ולא פתח איש לתלמידיו את הדלת, אלא הוא בעצמו. ארבעים שנה חיפש את דרכו, ארבעים שנה למד וארבעים שנה ריבץ בתורה;וכשהגיעה עתו למות, והוא בן מאה ועשרים, לא כהתה עינו ולא נס ליחו. ישב על המיטה וקרא: פנו הכלים והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא. ונראתה עטרת-זהב נוצצת בחלונו.

ב: בֶּן-עֲרָךְ

אמרו עליו על רבי אלעזר בן ערך, שהיה חכם גדול ויודע הרבה במעשה-מרכבה ובכל סתרי-יה.

פעם אחת היה רבו ומורו רוכב על החמור בדרך והוא מחַמר אחריו. אמר לרבו: רבי, נשנה-נא בפרשת בראשית. תהה רבו ואמר: הלא אין דורשין במעשה-בראשית בשנַים;אף-על-פי-כן אמר לו: אמור אתה לפנַי ממה שתדע. אמר לו: תרשני, רבי, אמר לו: הן. ירד הרב מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית, ותלמידו התחיל לדרוש לפניו ופתח פיו באמרי-אל. נתקבצו גם מלאכי-השרת לשמוע דבריו. האילנות מסביב פתחו ואמרו שירה, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, והיה היום דומה לזה של סיני.

גם על רבי אליעזר בן הורקנוס חברו אמרו, שבשעה שהיה יושב ודורש במעשה-בראשית היו פניו מאירים כאור החמה, והיו קרנים עולות לו כקרנים של משה;ואין אדם יודע, אם יום הוא, אם לילה.

אף הם בחלומם, והנה בת-קול קוראת: עלו לכאן! עלו לכאן! טרקלינים גדולים בנויים בעדכם ומצעות נאים מוצעים לכם!

ג: בֶּן-הוּרְקָנוֹס

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.