מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הלבנון

מאת: אלכסנדר אהרנסון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

‫ תל-אביב : הועד המרכזי של הסתדרות בני בנימין בא"י; תרפ"ד

סוגה:

שפת מקור: עברית

1


כשהשולטן עבד אלחמיד שמע על אודות ברית עמי הבלקן והכרזת מלחמה מצדם נגד תרכיה גחך ויאמר כמתפלא: “איך נתנו מנהיגי התרכים הצעירים לגשם בפעל ברית כזאת בין אלה, שאני הצלחתי תמיד להפריד ולחלק?”

בסיסמא הזאת של “הפרד ומשול” השתמשו התרכים בהצלחה רבה בעניני הלבנון. עד לפני כמאה שנה חיו התושבים הנוצרים והדרוזים אשר בלבנון בשלום ואחוה, ורק הודות לנרגנות הממשלה התרכית התחילו שפיכות דמים נוראות בין דרוזים ונוצרים במשך ששים שנה: 1800 עד 1860.

בשנת 1860 נתקבלה החלטה בקושטא שנחוץ להפטר בפעם אחת מכל נוצרי סוריה. מחמוד נדים פשה, שהיה אז ולי דמשק, קבל פקודה רשמית לקרא לאספה חשאית את ראשי העדה המושלמית בדמשק ולבאר להם שהנוצרים הם סכנה גדולה לממשלה ולאישלם, ושחובה קדושה מוטלת עליהם לגאל את הארץ מהכופרים האלה. מחמוד נדים פשה מאן להוציא לפועל את הפקודה הזאת, ובמקומו נשלח מקושטא המצביא אחמד פשה. זה האחרון הצליח לארגן בדמשק את כל הפושעים, הריקים והפוחזים שבין תושבי העיר, וטבח גדול ונורא התחיל בדמשק; אלפי נוצרים ויהודים הומתו במשך ימים אחדים. בינתים יצאו שליחי אחמד פשה לארגן את הדרוזים אשר בחורן ובלבנון ואת הבידואים של הלג’ה. כל אלה הקיפו את הנוצרים בלבנון ויערכו טבח נורא בזחלה, דיר אל קמר, חסביה, ורשיה. הידיעות המחרידות של הפרעות האלה עוררו לבסוף את ממשלות ארפה2, וצרפת מהרה לשלח חמשים אניות מלחמה לבירות, ועשרת אלפים אנשי צבא צרפתים פשטו בלבנון בכדי להשתיק את הפרעות ולהביא סדרים. הרבה מנהיגים מבין הדרוזים נשפטו למות על ידי משפטי-צבא צרפתים, ומאז גדולה מאד היא שנאת הדרוזים לצרפתים…… ממשלות ארופה הכריחו אז את התרכים לתת ללבנון כעין אוטונומיה שבעדה ערבו צרפת, אנגליה, גרמניה, רוסיה ואוסטריה, ואחרי שנה גם איטליה.

נוצרי הלבנון לא שכחו את אשר עשתה צרפת בשבילם. אפשר להגיד מבלי להגזים שהלבנון היא מושבה צרפתית, ואהבה עמוקה שוררת בלבם לארץ שגאלה אותם. מצד שני שונאים הדרוזים את צרפת תכלית שנאה, ועד לפני כמה שנים התימרו הדרוזים בתור ידידי אנגליה, וכמעט נתיניה. הרבה פעל בנידון זה אנגלי אחד, שלא למותר הוא לספר במקצת את חייו, בתור דוגמא מוכיחה עד כמה עלולה השפעת איש אחד להשפיע על מהלך הענינים של עם שלם וארץ שלמה. סיר ריטשרד ואוד נולד בלונדון להורים קטולים, מילדותו שאף להכנס לחיים מדיניים; המזרח בפרט ענין אותו, ובכדי ללמוד את השפה הערבית נסע בלוית צעיר אנגלי לבירות, ושם נתאכסנו במשך כמה ימים אצל הבתריק המרוניטי. פתאם קרא אותם זה בחרון ויצוה עליהם לעזב את העיר מיד; עונם הנורא היה שאכלו בשר ביום הששי. ואוד וחברו עזבו את בירות בבהלה וימצאו מחסה באובי, כפר של דרוזים. שם התגורר ואוד במשך שתי שנים וילמד את השפה הערבית ואת דרכי הדרוזים ומנהגיהם, ושם בא לידי הכרה שבכדי להכריע את כף המאזנים נגד השפעת צרפת בין נוצרי הלבנון, נחוץ שאנגליה תמשך אחריה את הדרוזים. לתכלית זו שב ללונדון ושם הצליח להוכיח לוזרה-החיצונית3 את צדקת רעיונו, ובמשלחת רשמית וחשאית שב לסוריה. אחרי זמן קצר השפיע על מנהיגי הדרוזים להגיש בקשה אל הממשלה האנגלית לבקש ממנה את חסותה. בקשה זאת נתקבלה ברצון בלונדון, ובמשך שלשים שנה מוצאים אנו את סיר ריטשרד ואוד, כשהוא בורא את דברי ימי סוריה. הוא גרם למפלתו של איברהים פשה, בנו של מחמד עלי. הוא יעץ והנהיג את אמיר הים סטופורד בהרעישו את בירות ע"י תותחי אניותיו. הוא הביא לידי הורדת צבא אנגלי בסוריה בשנת 1841. אחרי כן אנחנו מוצאים אותו בתור קונסול אנגליה בדמשק. ובכל מקום ומקום הפיץ את השפעת אנגליה ובסס את רגש ההערצה בארץ לממשלתו. הוא הבין היטב את החשיבות הגדולה של סוריה בשביל אנגליה, ובכל כחותיו השתדל לרכש את הארץ הזאת בשביל ממשלתו.

אף על פי שהאוטונומיה, שנתנה ללבנון בשנת 1860 היתה רק חלקית ולא שלמה, בכל זאת הצליח המחוז הזה להתפתח באופן נפלא, מהיום שהוסר עול התרכים מעליו. דרכים יפים וטובים נבנו לארכו ולרחבו של ההר, בתי ספר טובים נפתחו, החקלאות פרחה ושגשגה (בשטח של ארבעת אלפים מליון מתר4 מרובעים ושש מאות אלף תושבים, הוציא הלבנון מדי שנה בשנה, משי בערך עשרה מליון פרנק); חדלו המריבות והמלחמות בין דרוזים ונוצרים. ובטחון גמור של נפש ורכוש שרר בכל המחוז. פתגם לבנוני אמר: “בהרינו תוכלו לעזב שק ביום על ראש דרכים ולא יגנב, ואשה תוכל ללכת באמצע לילה מבלי שום פחד”.

וככה הלך הלבנון הלוך והתפתח, עד שפרצה המלחמה העולמית. גרמניה שחתמה על תנאי האוטונומיה של הלבנון והתחיבה לשמור עליה, לא התחשבה עם חתימתה יותר ממה שהתחשבה עם זאת בנוגע לבלגיה. והתרכים שהלבנון היה כקוץ בצדם, יכלו סוף סוף להשתרע עליו כחיות טורפות. כלנו יודעים את אשר עבר על התושבים האמללים של הלבנון. ג’מל פשה העריץ פקד לשים הסגר גמור על ההר, והתושבים שרבם התבססו על נטיעות ולא על פלחה, מתו ברעב. מעריכים את מספר קרבנות הרעב בלבנון בימי המלחמה ללא פחות ממאתים אלף נפשות! ובעת שרדפו את הנוצרים באכזריות, התחילו שוב התרכים בפוליטיקה של חנופה כלפי הדרוזים, וככה הצליחו לעורר עוד פעם את רגשות הקנאה והמשטמה בין שני הגזעים האלה. ועתה כשנוצרי הלבנון פונים לצרפת בכדי להשיג אוטונומיה שלמה תחת חסותה, חותמים הדרוזים מתוך שנאתם הכבושה לצרפת, הצהרות, כי רוצים הם שהלבנון לא יפרד משלטון השריף – לאמר: ממלכת הבידואים, שכנגדם נלחמו הדרוזים במשך הרבה מאות שנים.

ואם יכולים אולי להבין את הרגש המניע את הדרוזים לבחר בין מה שהם חושבים לשני שונאים, קשה מאד להבין את הנוצרים הסורים שמתנגדים לאוטונומיה של הלבנון, וחותמים על מחאות כנגד זה ושולחים משלחות לפריז בכדי לדרש שהלבנון לא יקרע מסוריה מאוחדת תחת שלטון השריף.

אנחנו בתור עם סובל השואף לשחרורו, הננו מאחלים הצלחה גמורה לשאיפות הצודקות של הלבנון, ובטוחים אנו שמועצת השלום תדע להעריך כערכם את כל הקרבנות שהביאו תושבי הלבנון על מזבח רעיונם.




  1. דאר–היום, ז' שבט תר"פ.  ↩

  2. כך מופיע במקור כשהכוונה ל“אירופה” – הערת פב"י.  ↩

  3. משרד החוץ – הערת פב"י.  ↩

  4. כך מופיע במקור – הערת פב"י.  ↩

אלכסנדר אהרנסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אלכסנדר אהרנסון
רקע
אלכסנדר אהרנסון

יצירותיו הנקראות ביותר של אלכסנדר אהרנסון

  1. שרה שלהבת ניל"י (זכרונות ויומנים)
  2. בגן המחשבות (מפנקסו של מסתכל) (מאמרים ומסות)
  3. [על המחבר] מאת "בר דרורא" (מאמרים ומסות)
  4. הישוב "הנרקב" (מאמרים ומסות)

לכל יצירות אלכסנדר אהרנסון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות אלכסנדר אהרנסון

יצירה בהפתעה
רקע

שמחת תורה פרטיזנית 28.9.1945

מאת שושנה שרירא (פרוזה)

פרטיזן שהגיע ארצה סח לי כיצד חגג חג שמחת תורה בהרי יוגוסלביה, בחיל הפרטיזנים של טיטו: “זוכר אני שמחת תורה”, אמר וחיוך אירוני על שפתיו. “זו היתה שמחה! לעולם לא אשכחנה”.

כיוון שנשתתק לא עודדתיו לספר. ראיתי שהוא מעלה בזכרונו אותו יום, החי בזכרונו על כל פרטיו.

ולפתע פתח וסיפר: "נצורים היינו אותו היום, קבוצה פרטיזנית קטנה בראש גבעה מוקפת גרמנים. הרוסים בוששו לבוא. מוטלים היינו כדרכנו על פסגת הגבעה וסביבותיה, צמודים לקרקע, מזוינים וחמושים, משתדלים להחזיק מעמד, אך מלאי הכדורים אזל והלך, וכל אחד ממנו שומר לעצמו כדור אחד, כדור אחרון. יודע למי מיועד הכדור, על חיי מי יביא הקץ. ופרטיזן יהודי בייחוד, תוהה ומהרהר הרבה בכדור אחרון זה.

"ובינתים עודני חי ומוטל על האדמה, הרעב מציק לי, זה כמה ימים שאנו מתקיימים על קלחי תירס בלבד שאנו כוססים אותם בלתי-מבושלים כל היום, תולשים ואוכלים אותם כמות שהם וממשיכים לחיות.

שוכב אני ואיני מעז לירות, איני מעז לעשות מעשה כלשהו כי אין תחמושת, והגוף רפה, כאילו נצטמק ביום אחד. וממילא אני שוקע בהרהורים שאינם מצריכים אף ניע כל שהוא של הגוף. מהרהר אני בעבר ובהווה, בבני ביתי שהיו ואינם, בכל אשר לי, או נכון יותר בכל אשר אין לי. עושה אני את חשבון הימים, השבועות, החודשים ודומני, נתקרבה השנה היהודית לקיצה, ביום הכיפורים צמתי, אולם הימים המועטים מאז יום הכיפורים נִידמו בעיני כשנה תמימה. פתאום נזכרתי: היום שמחת תורה, ויודע אני שלא טעיתי, שמחת תורה היום.

מיד אני מניע ברגלי, נכון לקפוץ ממקומי ולהכריז ולומר לכל שחג היום ליהודים, להודיע לחברי היהודים אשר עמי, שחג לנו היום, שמחת תורה. אולי יתעודדו, יזכרו בבית אבא, יעלצו מעט, ישמחו…

ישמחו [השמים]…מילה זו מביאה אותי מיד לידי התפכחות. וכבר איני זז ממקומי ומשתדל שהסבך יחפה על גופי ככל האפשר מפני כדורי האויב. ישמחו…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.