רקע
אלכסנדר אהרנסון
אבשלום פינברג (למלאת שלש שנים למותו)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ‫ תל-אביב : הועד המרכזי של הסתדרות בני בנימין בא"י; תרפ"ד

1


השם “בילו” נשאר יקר וקדוש בדברי ימי הישוב בארצנו. ידוע לנו שחברי הקבוצה הזאת היו מסורים לרעיוננו, ועד היום נשארו בתנועתנו כסמל שאיפתנו הלאומית. רק מעט נכתב, ומעט ידוע בנוגע לכל אחד ואחד מחברי “בילו”; רק אחדים מהם זכו להרשם בזכרוננו – ובין אלה המעטים זכרו והכירו בפרט את ישראל פינברג ז“ל, או כמו שקראו לו חבריו: לולק. עד היום מדברים עדיין בגדרה, בראשון לציון, בחדרה ע”ד לולק, לולק הגבור, לולק העליז, לולק העוזר בצרה. וגם הערבים בסביבות האלה מזכירים לעתים קרובות את אבו-סלים, אבו סלים הפרש המצוין, מכניס אורחים, הידיד.

ולחלוץ הבילויי נולד בן בארץ-ישראל. בן שגדל בגדרה, בראשון לציון ובחדרה. ומעטים הם האנשים בארץ-ישראל שלא הכירו או שלא שמעו על אודות אבשלום פינברג. בלילות חשך וסער כאשר נשמעו שעטות סוס דוהר במושבות יהודה ושומרון, ידעו התושבים שאבשלום עובר. בקטטות עם שכנים שרצו לפרוץ את גבולות מושבותינו, מצאו תמיד בראש הלוחמים את אבשלום. בנשפים וברקודים צלצל צחוקו יותר מצחוקם של יתר המתענגים. מדן ועד באר שבע הכירו את אבשלום. ולא רק היהודים בערים ובמושבות, כי אם גם הערבים בכל הארץ דברו על אודות “סלים” בהדרת כבוד. ופעם, אחרי נאום חם ומרומם, שנאם אבשלום בערבית לפני שיך אבו-רבח המפורסם וקהל גדול ממעריציו, קפץ פתאם השיך וישם את ידיו על ראש היהודי הצעיר, ויפנה אל הערבים ויאמר להם: מהיום הזה והלאה אל תקראו לו סלים – כי אם “שיך סלים” יהיה שמו. ובשם זה נקרא עד יום מותו.


**

דר' מגנס, המנהיג הציוני הידוע באמריקה, אחרי הכירו את אבשלום בארץ ישראל, הזכירו אחר כך באחד מנאומיו באמריקה בתור היהודי החדש. ואמנם טפוס יהודי חדש במלא משמעתה של מלה זו, היה אבשלום פינברג. בן ארץ-ישראל שעמד לפני עינינו בתור דוגמא למה שיכלים אנו לקוות מארץ-ישראל. גוף בריא ויפה, פנים צנומים אך אופיים, עינים בוערות מלאות מרץ ועצב גם יחד; פרש וקולע באקדח מפורסם, מכיר את הארץ בכל פנותיה, איש-מעשה, חולם ומשורר גם יחד. מזרחי, אם תרצו, אבל במובנה הכי יפה של מלה זו. את החם ואת הפיוט הרגשני של המזרח ינק בארץ-ישראל, אבל גם הקולטורה הארופית הטביעה את חותמה עליו, הודות לשנות למודיו בפריז. שם התחבב הצעיר ארץ הישראלי, על חברת הסופרים הצרפתים החדישים. שרר פגי וזשק מריטן נבאו לו גדולות בקראם את שיריו וספוריו שנכתבו צרפתית.


^*^ ~*~ ^*^


למרות חיצוניותו העליזה ואהבת החיים שבאישיותו, קונן בלבו צער עמוק – יגון עולמי. אבל אצלו מצא יגון זה את בטויו בסערת רעננות, בעבודה גופנית. רק ברגעי בדידות, בין חורשות האקליפטוסים בחדרה, או על גבעות זכרון-יעקב, היה מביע את עצב נשמתו העורגת בכמה שורות שהיה זורקן אחרי כן בארגז כתביו ושום עין לא חדרה לתוך מסתריו. בשיר הבא למטה, שיר שלא נגמר, יכלים למצא את עקבות יגונו הגדול:


את השעות נושאים העננים הזעומים,

והרוח בסבך שר ביליל שירים איומים,

ובקול תיק-תק השעון קובר את חיינו.

ועוברים אנו כענן, כאיד המתפזר,

ושירתנו מתה ברוח ההומה ואינו חוזר,

ולא נפנה אנה ואנה והיינו כלא היינו…


ולשירת האביב בלאט מקיצים גבעולים,

וחדשים ורכים בעדנה מתפתחים העלים,

ולשמש ולאורה בגילה יקרצו עין.

ובשמים משתפכים מחֻכָּם בשירה נהדרה,

ואבקת אהבתם מתפזרת, כובשת ומהירה.

ובוראים הם חיים ומאפס ומאין…


וקטף עצבנו בדרכו ילדות ופרחים

ובריאותנו נשאפם אל החזה ומריחים

פתרון החיים וסודות המות.

וכלו הנערות ומחר תשכחנה מלב

והפרחים יקמלו וחדלו מלבב

ומלבנו לא יפוגו יגון ועצבת…


ונטל השנים יכפפנו והלכנו שחוח,

וחדש לא נלמד, וישן לא נשכח שכח,

וחפשנו בלי תועלת את תהום הרזים

ולא נוכל עזור. כי כמץ לפני רוח

כן גם אנו נעבר ורק………..

……………………


תקופה חדשה ונכבדה בחייו התחילה מיום שפגש והכיר את המנוח אהרן אהרנסון. נפש הגבור הצעיר דבקה באישיותו החזקה של המומחה החקלאי, ובכל חם נשמתו הסוערת נמסר לאיש שהכיר כל כך היטב את ארצנו ואהב כ"כ אותה. ואהרן אהרנסון נהיה לאח ולמורה לאבשלום פינברג. יחד תרו שניהם את הארץ, יחד חלמו ויחד הכינו תכנית עבודה ענקית לעתיד. ובעודם חולמים יחד פרצה המלחמה העולמית.

בחוש בריא של יהודים וארץ ישראלים, הבינו המורה ותלמידו שנצחון גרמניה יהיה חרבן האנושיות

בכלל, וחרבן שאיפתנו היהודית בפרט. אולם אף רגע אחד לא חדלו מהאמין אמונה עמוקה בנצחון בעלות ההסכמה. וקשה, קשה היה להם לראות את תורקיה נספחת אל הגרמנים. אז התחילו ימים שחורים לנו הארצי ישראלים. רגש החובה פקד להיות נאמנים לתורקים, והרגש היהודי והאנושי נטה אל אלו שנגדם נלחמה תורקיה. אבל הנהגתה של הממשלה התורקית עם היהודים בארץ ישראל הגיעה עד מדרגה כזאת שמלחמת רגש החובה נגד הרגש האנושי והיהודי בטלה מעצמה. התחילו הרדיפות הידועות. החפושים לתוים ציונים ותמונות הרצל, גלות היהודים הרוסים מיפו, גלות המנהיגים, חפושים של נשק, תעלולי בהא אל דין וחסן בק ביהודים, אשמות ובלבולים יום יום; לקיחת הנשק מהיהודים שבצבא התורקי ושליחתם לגדודי העבודה, ועוד, ועוד. השודד אבו אנטש מקקון התנפל ביום שבת אחד על חדרה, ויערך שם כעין פוגרום. האשים את יהודי חדרה בבגידה בממשלה, ובהספקת חטה לאניות מלחמה של האנגלים העוגנות על חוף חדרה. ובאשמה טפשית זו נאסרו שלשה עשר אנשים מחדרה, ועל פי פקודת פון בק פשה הובאו ירושלימה למשפט צבאי. אז אמר פון לודר, שלישו של בק פשה, שאת כל היהודים ילחצו אל הקיר בכדי שירוח לגרמנים ולתורקים. ובין שלשה עשר הנאשמים היה גם אבשלום. בעין קרה ולועגת הביט המנוח על המאשימים, ובלבו התלקחה אש קנאה ליהדות. הודות להשפעה עליונה, הוצאו הנאשמים לחפשי. אך הרדיפות לא חדלו, ויום יום נרמס כבוד היהודי ברגל. יום יום אימו על היהודי לעשות אתו מה שעושים בארמנים. ואנחה חרישית התגנבה אז אל לבות הארצי ישראלים, ותפלה חרישית לגאולה וגואלים היתה משתפכת בחדרי חדרים. ובעבור אניה על פני הים הכחול והיפה, הים הארצי ישראלי, הביטו אליה אלפי עינים מתגעגעות, והלב חרד וקוה! אולי הם באים, סוף סוף באים! וצעיר אחד היה אז בארץ ישראל שלא יכל לסבל בדומיה את כל החרבן החמרי והמוסרי של ישובנו, הוא אבשלום ששר:


לו עשר בחרות לי נתת,

נשמתי זוללת חיים עוד לא השבעת.

לו מאה לבבות בחזי שמת,

תאוותי לרגשות עוד לא הספקת…


לו באלפי עיני-ככבים ילדות חמד חננת,

תאוות אור ואהבה בי עוד לא השתקת.

ולבי ירחש חלום-מרד, חלום-פלאים,

לעלות ולהבקיע עד לב השמים.

שמימה נעלה! הדלקנו בשמש אבוקת עזוזנו

והיו רחב שבע-רקיע ספיר מלכותנו!


ופתחנו שם כל מעינות זהר ואור

ומתו בארץ לנצח שנאה חרף וקור,

ולו גם תתן לבנו טרף לעיט ולעורב,

השחור, המקונן בהר חורב. –

ולעגנו לכעסך, אל זקן, סכל חביב

כי מלא תמלא הארץ זהר אביב.

ומתנו בשחוק-לעג, בנשיקה מלאה זיו,

ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב…


ובעל “חלום המרד” לא יכל להסתפק באנחות, תפלות ותקוות. הרבה לילות בלה עם מורו המנוח אהרנסון בהכנת תכנית עבודה מעשית ומידית. והוא קבל עליו להוציא לפועל את ההחלטה כי מוכרחים יהיו לסדר קשר עם העולם החיצוני, בכדי להודיע לו מהנעשה בארץ ישראל, ובעת הצרך לקרא לעזרה. וגם לעזר לאנגלים בכל האמצעים בגאולת ארץ ישראל מידי התורקים והגרמנים.

לא כאן המקום לספר בפרוטרוט כל מה שעבר על הגבור הצעיר, וכל מה שעשה. עדיין לא הגיעה השעה לגלות לעולם את הפרק הנפלא בדברי ימי המלחמה העולמית בכלל, ובדברי ימי ישובנו בפרט, פרק שיזעזע את העולם כלו. די לציין כאן בקצרה, שאבשלום הצליח למרות ההסגר על ארץ ישראל מבחוץ ומבפנים, לעבר למצרים ושם התיצב לפני מפקדי הצבא האנגלי, ובכח דבורו הכביר, ובשטף אמונתו העמוקה, השפיע על הבריטים הזהירים שיסכימו לסדר קשר תמידי עם ארץ-ישראל, על ידי אניות שתבאנה בלילות-חשך אל חוף עטלית2, מקום תחנת הנסיונות של המנוח אהרנסון. באניה הראשונה שהתחילה בעבודה זו שב אבשלום לארץ ישראל, ובכפיו בשורת נחמה, קריאה להתעודדות. בחשק עז התחיל לעבד, לקבץ ידיעות, ולהכין רפורטים על המצב. ברפּוֹרט מפורט של 300 דפים ספר את כל הנעשה בארץ ישראל בכלל, וביהודים בפרט. הרפורט הזה נשלח לאמריקה, ומנהיגינו הציונים שם, השופט ברנדיס ומק, הפרופסור פרנקפורטר והגברת סולד, קראו אותו ואמרו שזה הדוקומנט הההיסתורי הכי חשוב שנפל בגורלם לקרא. הרפורט הזה עזר עזרה גדולה להתעוררות ציוני אמריקה לעבד לטובת ארצנו.


אולם מפני אי הבנה בסמנים, נפסק הקשר עם מצרים על ידי האניות. ואבשלום סכן את חייו מדי לילה בלילה על חוף ים עטלית לביאת האניה. אולם בראותו כי תוחלתו נכזבה עבר שוב את החזית התורקית ואת המדבר להגיע מצרימה. רכוב על גמל הצליח אבשלום להגיע לבדו עד קטיה, ושם נתפס על ידי המשמר התורקי והובא לבאר שבע, שבה עונה ימים רבים במאסר ובענויים קשים, וחייו היו תלויים לו מנגד. וכשידידיו הציעו לו לסדר את בריחתו מהכלא בחשאי, ענה להם בפתקא: “איני אוכל מלחם זה. לנוס ואחרים ינקו אחרי? לא! רק את זה לא אעשה”. אחרי כל הענויים הנוראים, לא הצליחו התורקים והגרמנים להוציא מפיו מלה. על כל המכות שקבל ענה תמיד בקרירות: “האמת היא אחת והיא אינה משתנה”. והודות לדעתו הצלולה, לתשובותיו הפקחיות ולאמץ לבו המפליא, הצליח להשתחרר.

את אפיו של אביר זה מציינת העובדה, שבעת היותו בכלא, נודע לו שאוירון אנגלי נפל בסביבה, ושבידואים הרגו את המעופף ביריה מאחורי גבו. למרות החשד שחשדו בו והסכנה הגדולה שרחפה עליו, כתב אז אבשלום שיר מוקדש למעופף האנגלי, קרבן הבידואים.

ענוייו בכלא לא הניאוהו מרעיונו לעבר למצרים ויהי מה. שבועות אחדים אחרי צאתו לחפשי הצליח להגיע לקושטא, וגם בה הצליח לקבל פספורט לעבר אל רומניה הניטרלית. משם קוה להגיע לאנגליה, וממנה למצרים. אולם בשעה שהכל היה מוכן לנסיעתו, קבל מארץ ישראל מברק שבו הודיעוהו כי עליו לשוב תיכף ומיד, מפני שנראתה אניה שנתנה את הסימנים הידועים. וישב אבשלום לארץ ישראל, אבל בינתים פגשה האניה במוקש ותתפוצץ מצפון לבירות, והקצין האנגלי שבידו היו כל כתבי הקשר, נשבה על ידי התורקים. ושוב עברו שבועות של צפיה וכליון נפש, ובינתים נעשה מצב היהודים בארץ חמור מאד. הפעם החליט רבו של אבשלום לקחת עליו לסדר שוב את הקשר, ויסע המנוח אהרן אהרנסון לקושטא, ומשם באלפי אמתלאות הצליח לצאת לגרמניה, קופנהגן ואנגליה. במברק ששלח אהרנסון לאבשלום לבשרו שהכל הולך למישרים, נפל שבוש קטן, שנעשה על ידי פקיד הדאר, וכל תכן המברק קבל צורה אחרת. בקבל אבשלום את המברק הזה, נואש מכל תקוה חיצונית. ומתוך יאוש שובר לב החליט לעשות שוב את הצעד המסוכן לעבר את החזית התורקית ואת המדבר. עם חברו יוסף לישנסקי, שניהם לבושים כבדואים, עזב אבשלום את רחמה, הנקודה היהודית האחרונה בא"י ובחשכת הליל התגנבו בלאט לתוך החזית התורקית, עברו בהצלחה את כל חפירות ההגנה ומשמרות התורקים ויגיעו עד לשיך זיביד, כמעט בחזית האנגלית. ועם דמדומי השחר נפגשו שם בלהקת בדואים שודדים ומלחמה נוראה התלקחה ביניהם. במרירות נפש נוראה נלחמו שני היהודים עם שלשים בדואים מזוינים, ואבשלום פינברג הלוחם נפל מתבוסס בדמו…


ולו גם תתן לבנו טרף לעיט ולעורב

השחור, המקונן בהר חורב;

ולעגנו לכעסך, אל זקן, סכל חביב

כי מלא תמלא הארץ זהר אביב.


ומתנו בשחוק-לעג, בנשיקה מלאת-זיו

ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב…


כאלו נזרקה נבואה מפיו, נתן לבו של הגבור הצעיר טרף לעיט ולעורב השחור, אשר במדבר-סני – ואיש לא ידע את קבורתו עד היום.

ככה נפסקו חייו של היהודי החדש, בן נאמן לארץ ישראל החדשה. בשנת הכ"ו לימי חייו נפל חלל אבשלום פינברג – ב 21 לחדש ינואר 1917, ביום שבו הגיע המנוח אהרנסון, באנית מלחמה להפגש עם תלמידו על חוף עטלית – אבל תלמידו התבוסס אז בדמו בחולות המדבר…


^*^ ~*~ ^*^


הד המלחמה עוד טרם כלה. והיה כי ישקט מעט העולם מתלאותיו, וספורי הגבורות יוגדו ברבים, אז ישירו גם פה בארצנו את שיר גבורנו הצעיר. ודור חדש, דור הגאולה, יעלה אל מקום מתי מדבר, ושם בדממת החולות, בין מסתרי הטבע הבודד, ישמעו את קריאת נשמתו של הארצי ישראלי הצעיר, הנקבר שם – קריאה מעודדת לשאיפה, לקרבן ולנצחון…..


  1. דאר–היום, א' שבט תר"פ.  ↩

  2. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות