רקע
יוסף אהרונוביץ
אמצעי עבודתנו
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: בנק הפועלים; 1941

זה כחמש שנים ששאלת הפועלים בארץ-ישראל קבלה את מובנה הנכון והובעה במלים ברורות: “כבוש העבודה” – בניגוד לאותו המובן של “מה לעשות בפועלים?”, שהיה לה עד כה. ומאז מתמידה השאלה הזאת להעסיק את מוחותינו בלי הרף, ועל הדרך לפתרונה מתגלים מדי פעם בפעם אמצעים חדשים, נעשים נסיונות מנסיונות שונים, אך מעולם לא עלתה עוד על דעת מי מאתנו לשאול: אולי אפשר להשתמש למטרה זו גם באמצעי אלמות? – תמיד ידענו שהאמצעים שלנו, כמו אמצעי כל עבודתנו הציונית, צריכים להיות מוסריים ושרק עד כאן כוחנו גדול – מכאן ואילך אין לנו לא הרשות ולא היכולת ללכת.

אולם מיום שהמוסדות הציוניים התחילו לעבוד איזו עבודה בארץ-ישראל ולגלות את יחסם השלילי לפועלים העברים, הופיעה על הבמה השאלה בדבר השתמשות באמצעי כפיה ביחס לעבודות הנעשות בכספּי הצבור. ההתחלה המעשית היתה במשתלה של יער הרצל, ומשם הלכה והתפּשטה על בנית בית-הספר לבנות, הגימנסיה, אחוזת בית וכו', עד שנהפכה לשאלה עיונית, והתחילו לדון ולהתוכח עליה באספות ובעתונות ולגלות בה פנים לכאן ולכאן. ויש כבר כאלה, החושבים את האמצעי הזה לא רק לרשות, כי אם גם לחובה, למצוה, שכל המקים אותה אומרים לו: תחזקנה ידיך. מובן, שאותה העובדה כי המוסדות הציוניים, אשר היו צריכים לבוא לעזר לפועלים במלחמתם לכבוש העבודה, היו בעצמם הראשונים שעברו על הפּרינציפּ הזה וגרמו להתרגשות עצומה כזו בין הפועלים, היא בודאי מעציבה מאד. ויש בלי ספק הרבה אמת בדברי אלה האומרים כי הסיסמה הזאת של השתמשות באמצעי כפיה, שאחדים מהפועלים החלו עכשיו להטיף לה, איננה ילידת חוץ, כי אם ילידת פנים, פרי הארץ. אך כל זה איננו מצדיק אפילו אותם הפועלים שהשתמשו באמצעים כאלה בדיעבד, ועל אחת כמה וכמה, שאי אפשר להסכים בשום אופן לאלה הרוצים להתירם גם לכתחילה. כי אמצעים כאלה בעבודתנו, בין שהם באים מתוך רצון ובין – מתוך אונס, עלולים רק להביא אותנו לידי הריסה, לידי דימורליזציה, אך לא לקרב אותנו למטרתנו.

אמנם אין מי מאתנו שיפקפק באמתיות ההנחה, כי המוסדות הציוניים, בבואם לעשות איזה מעשה בארץ-ישראל, צריך זה להיות מכוּון כולו כלפּי מטרתנו הציונית. וכשאנחנו באים להעריך את המעשים הנעשים על ידיהם, הננו יכולים לקחת לנו לקנה מדה רק את התועלת הכללית שלהם ועל פיהם להוציא את משפטנו לזכות או לחובה. אם הבנק הציוני, למשל, ירצה להיות רק מעשי ולהפקיד את כספו בידים נאמנות, יתכן שימצא בין לא יהודים “בטוחים” יותר גדולים מאשר בין האכרים היהודים, אך אז הוא יחדל להיות בנק ציוני ויהפך לבנק מסחרי, שלא רק שאיננו מועיל לרעיוננו, אלא גם מזיק, כי מחזק הוא את ידי מתנגדינו. וכן הדין, אם איזה מוסד ציוני אחר מתחיל לעבוד ואיננו מעסיק בעבודתו יהודים. העבודה הזאת חדלה אז להיות ציונית ונהפכת למסחרית סתם, שמנקודת ההשקפה הציונת אין שכרה שוה בהפסדה. כל זה אמת וידוע. אולם, כשאנחנו באים להלחם בשיטה הזאת, מוכרחים אנו קודם כל לשאול את עצמנו: במי אנו נלחמים? אם באויב העושה את מעשיו בכונה תחילה לקלקל, או באוהב ששיטתו מעבירתו על דעתו? מובן, שגם באופן הראשון וגם באופן השני אין המלחמה צריכה להיות מכוּונת כלפי מעשה בודד זה או אחר, כי אם כלפי כל השיטה.

כשאני לעצמי הנני נוטה להאמין, ובטוח אנוכי שאינני יחידי באמונתי זו, כי מלחמה לנו בשיטה ולא באויב, כי כל אלה העסקנים שאנחנו באים אתם בהתנגשות אינם פחות ציוניים מאתנו, אלא שהם סוברים אחרת ממה שאנחנו סוברים. בשעת בנין בית הספר לבנות נזדמן לי פעם לדבר עם הד“ר ח. בשאלה זו. שום איש מאתנו לא יפקפק במסירותו של האיש הזה לרעיוננו, ובכל זאת כמה שונה היא דעתו מדעתנו אנו. הוא אומר: “לי לא איכפת אם היהודים יעבדו בבנין בית תפלה של אחרים, ובבנין בית ספרנו יעבדו לא יהודים, כי העיקר הוא שתהיה עבודה ליהודים”. אך בו בזמן שאנחנו מסתכלים בצד המעשי של ההנחה הזאת ואומרים: בבית התפלה שלהם אין נותנים עבודה ליהודים, ואם גם אנחנו נמסור את עבודתנו לנכרים, אז ישארו היהודים בלי עבודה – מסתפק הד”ר ח. רק בצד העיוני שבהנחתו ועל פיה הוא יוצר לו שיטה שלמה. כשאנחנו חפצים, איפוא, להלחם בשיטה כזו, הננו יכולים לעשות זאת רק בכוח ההגיון, בכוח העובדות, אולם אם נפרוץ את הגדר ונתחיל להשתמש באמצעי אלמות, הרי אנו נותנים בזה את היכולת גם לבעלי השיטה לפרוץ גדר ולהשתמש נגדנו באמצעים עוד יותר חריפים…

ואין לשכוח גם את זה: כל ההתנגשויות שלנו אינן נשארות סתומות בשביל שכנינו: הם יודעים היטב למה מכוונות ההתנגשויות הללו, ואם גם הם יבואו וילמדו מאתנו לקבל עבודה באמצעים כאלה, אז אוי לנו ואוי לכל עבודתנו. אנחנו איננו צריכים כלל להעלים מהם את רצוננו, כשם שגם הם אינם מעלימים מאתנו את רצונם הם: בגלוי הננו יכולים לדרוש שהיהודים יעסיקו בעבודתם פועלים עברים, אך כל זמן שדרישתנו נשארת בגבוליה המוסריים, היא תמיד צודקת גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ – עוברת היא את הגבול הזה ומגיעה לאמצעים בלתי כשרים, הרי היא בלתי צודקת ונותנת את היכולת לאחרים שהם יותר חזקים ממנו, להשתמש נגדנו באותם האמצעים עצמם.

יש מי שאומר: “באמצעים כאלה אולי גם לא יועילו כלום, אבל זאת היא נחמת שמשון: תמות נפשי!…” – זאת היא אמנם פרזה יפה באספות ובוכוחים, אבל לבנות עליה שיטה של עבודה אין אנחנו רשאים, כי לנו יש שאלה של תמיד ולא של רגע. ואפילו ברגעי ההתרגשות היותר גדולה, אין אנחנו רשאים לעשות את מעשינו תחת השפעת אותו הרגע, כי אם מחויבים תמיד לזכור את ה“שלם”, את העתיד, את כל המערכה שלנו.


תר"ע

המלצות קוראים
תגיות