מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

השקפה מסחרית

מאת: יוסף אהרונוביץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: בנק הפועלים; 1941

סוגה:

שפת מקור: עברית

(לקונגרס האחד-עשר)


חמשה קונגרסים כבר עברו עלינו בכתישת מים במכתש: מלחמות פעוטות, נצחונות קטנטנים ו–ירידה ונסיגה לאחור. הישוב העברי בארץ-ישראל מתפּתח בצעדים איטיים, מתפתח בכוח האינרציה, וההסתדרות הציונית מתנונת בצעדים ענקיים, מתנונת הודות למרץ המרובה ששומרי אוצרותיה משקיעים בה. עם כל נסיון חדש שנעשה, כדי לבצר את עמדתנו בארץ, באים תיכף הסוחרים בפנקסיהם ורושמים את ההוצאות וההכנסות, ואוי לו למפעל אם חשבונותיו אינם מראים על הכנסה. ומאחר שכל המפעלים שלנו הנם בהכרח לקויים מבחינה מסחרית, מפני שאנחנו רוצים להשיב בנים נדחים לארץ נדחה, מפני שאנחנו מוכרחים ליצור ישוב קרקעי על-ידי אנשים תלושים מן הקרקע – הרי שיש תמיד מקום לסוחרים למצוא פגימות. אחד, למשל, חזה מראש שאם יקימו מחלבה באיזו חוה לאומית, יכול לקרות שהפרות תמותנה והחוה תפסיד כסף; השני מקבל ידיעות “מדויקות” מן הארץ שהעבודה העברית אינה אלא בזבוז ממון. לשלישי ברור שאין כל חשבון לקנות קרקע ולשלם בעדו מחיר גבוה, וכן הלאה והלאה. ובכן, כדי שלא נבוא, חס-וחלילה, לידי חשש של הפסד ממון, הרי אין לפנינו דרך יותר טובה מאשר – “שב ואַל תעשה”.

ותורה זו של “שב ואַל תעשה” מוצאת לה את בטויה הנאמן במוסד היותר גדול של ההסתדרות הציונית, בבנק הציוני, שנשאר עד עכשיו, לדאבוננו, בידי אלה, שלא רק ציוניותם מסופקת, כי אם גם כשרונם המסחרי עדין זקוק לראיות. אמנם הבנק שלנו יכול להראות לכם תיכף חשבון מפורט של הרוחים שהוא מכניס בכל שנה, ואולם אם נציג את זה שהוא עושה לעומת מה שהיה יכול לעשות – אלמלי ראה צורך בעבודה ואלמלי רצה לעבוד – הרי יקטן ערכו בעינינו עד לאפס.

ההשקפה המסחרית, שהתבצרה בתוך ההסתדרות הציונית, עושה את הרעיון הציוני למגוחך. ממשלות אירופה האדירות, שענין הכבוש הוא להן לעתים בבחינת מלוּי התאוה למותרות, מוציאות מיליונים של כסף ושל אנשים על ספק-ספקא של כבוש איזה חבל ארץ, ואנחנו, בני עם עני ודל, שאין לנו בעולמנו אלא “עוגן הצלה” זה בלבד, רוצים להעריך כל צעד שאנו עושים בארץ על פי הרוחים שהוא מכניס תיכף במזומן. וארץ-ישראל הרי אינה יכולה בשום אופן להיות ל“עסק טוב”: היא אינה נקנית אלא ביסורים גדולים, בקרבנות כסף וקרבנות אדם למכביר. ואלמלי באנו לעשות “סך-הכל” מהמיליונים ונפשות האדם שבלע עד עתה ישובנו העברי בארץ-ישראל, ודאי שהיינו מוצאים – מבחינה מסחרית – דפיציט הגון. ברון אחד הוציא על רכישת שוק, בשביל היבול של איזו עשרות כרמים, סכום העולה בהרבה על זה שיש להסתדרות הציונית בכל הקופות והקרנות שלה. ובעד בית-קברות אחד של חדרה אין בכוח כל הפיננסיסטים שלנו לשלם. מה, איפוא, לאנשים מחוסרי פרספקטיבה היסטורית אלה ולציוניות? הם לעולם לא יוכלו להתרומם לגובה כזה, עד כדי להבין שכל דונם אדמה בארץ-ישראל לא יסולא בפז בשבילנו, ושעם נודד, ההולך להשיב לו את מולדתו, אינו רשאי לעמוד על המקח כתגרן, כי בכלל “אין אונאה לקרקעות”, ובפרט לקרקע של ארץ מולדת. על הכסף שהפסידו במרחביה – אם אפשר כאן להשתמש במלה “הפסד” – בודאי יהמה לבם יותר מאשר על הנפשות הצעירות שבהן עלתה לנו עד עתה מרחביה זו. אדונים אלה הם אולי גם אנשים הגונים, אבל מחומר אחר קורצו, מעולם לא הרגישו את צער החורבן ואת מרירות הגלות, ולעולם לא ירגישו את חבלי היצירה ואת יסורי הגאולה.

הציוניות נמצאת עתה בתקופה כזו, שבה אפשר לעשות בארץ-ישראל בשנה אחת יותר ממה שאפשר היה לפנים לעשות בעשר שנים. ושעת כושר זו דורשת התרכזות כל המרץ וכל האמצעים של ההסתדרות הציונית בשביל חזוק עמדתנו בארץ. רכישת אדמה, התרבותו והתבצרותו של העובד העברי עליה – אלה הם ה“אלף” וה“תיו” של עבודת ההסתדרות הציונית. הפרזה הידועה ש“ההסתדרות צריכה ליצור רק תנאים ולא דברים”, עבר זמנה, או שהיא גם בזמנה היתה רק פרזה ריקה. עתה הגיעה השעה להסתדרות ליצור דברים, וכל רגע שהיא מאחרת, את נפשה היא קובעת.

האמצעים הפוטנציאליים של ההסתדרות הציונית הם מרובים וגדולים לאין שעוּר – אמצעים של עם שלם, של שני-עשר מיליון נפש אדם. אם היא תעבוד בארץ-ישראל עבודה עממית ראויה לשמה, כל העם יהיה אתה ואמצעים חמריים יזרמו אליה כזרם הנחל שאינו פוסק. אבל אם תרצה לחכות ולהשתעשע בפרזות על יצירת תנאים, אז תיצור תנאים, כמו שיצרה עד עכשיו, בשביל אחרים, ותחזק באמצעות הקרדיטים את ידי אחרים, באופן ישר ובלתי ישר, העם ילך ממנה לבלי שוּב עוד והקרקע ישמט מתחת רגליה.

ובשביל שתיעשה עבודה בארץ-ישראל לא די בזה שרוב צירי הקונגרס ירימו את ידיהם בעדה, כי אם צריך לשים קץ לשתי הרשויות השולטות בהסתדרות הציונית. אי-אפשר לבחור בועד פועל אחד שיעבוד ויחד עם זה למסור את המפתחות של אמצעי העבודה לידי ועד פועל אחר המתנגד לעבודה. אותה הדעה, השלטת בתוך העם, שהבנק לא נוצר בשביל רבית כי אם בשביל יצירת ישוב, צריכה להתבטא בצורה קונקרטית: במסירת המפתחות לידי אלה שהם רוצים ליצור ישוב עברי.

כל פרוטה של הקרן הקימת צריכה להיות אצלנו בבחינת “בל תלין”: ברגע הכנסה אל הקופה צריכה היא תיכף להשקע באדמת ארץ-ישראל. הקרן הקימת מיסדת מושבות לא לשם הכנסת רוחים, כי אם לשם גאולת הקרקע ונתינת עבודה לבני עם שהוא מחוסר קרקע ומחוסר מקום עבודה. כל דונם אדמה שאנחנו רוכשים בארץ-ישראל, כל עובד שאנו מבצרים עליה, אינם נערכים ואינם נשקלים במאזנים של חנונים – מה ששויו בשביל אחרים הוא פרוטה, שוה בשבילנו מיליונים. אם כנרת תפסיד ותחנך לנו פועלים טובים ואמרנו – אנחנו הרוחנו הרבה. אם ה“בחריה”1 תרויח ותעבד את אדמתה בידים נכריות ואמרנו – אנחנו הפסדנו הכל.

שום איש מאתנו אינו חושב שצריך להפוך את הבנק לקופה של צדקה. מבינים אנחנו שהבנק צריך להרויח ולא להפסיד. אבל יש שכר היוצא בהפסדו ויש הפסד היוצא בשכרו. כשהבנק שלנו יתמוך בעובדים עברים, בין שהם אכרים ובין שהם בעלי מלאכה, או פועלים, כשיתמוך במסחר העברי ובחרושת המעשה העברית, הרי יחזק את הישוב שלנו ויתן עבודה וחיים לאלפי אנשים, ואם הוא עצמו לא ירויח בזה הרבה, הנה הישוב העברי, שלשמו נוצר הבנק, ירויח הרבה והרבה. הפסדו של הבנק יצא בשכרו. ואם הבנק שלנו שקוע כולו בעסקים עם פרדסנים עשירים משלנו ומשלהם, הרי הוא נותן עבודה וחיים לאחרים, מחזק את ידי האחרים ומחליש את כוחנו אנו; הוא אמנם מכניס רבית, אבל חלף זה הוא שולל מאתנו את התקוה האחרונה. שכרו יוצר בהפסדו.

שום איש מאתנו אינו נלחם באדם פרטי זה, או אחר. מבינים אנחנו שהנהלת הבנק, כמו הנהלת כל ענינינו הישוביים, זקוקה למומחים ואנשי מעשה. אבל אנשי מעשה בעלי השקפה רחבה, בעלי פרספקטיבה היסטורית, ולא סוחרים קטנים, שמעבר לרבית נגמרת הפרספקטיבה שלהם. אלמלי היה הבנק שלנו ישובי, אלמלי היתה למנהליו מגמה ישובית ברורה – מה גדולה היתה יכולה להיות השפעתו החיובית על התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי בארץ-ישראל. מנהליו היו אז מבינים, שאם האכר הפרטי יכול להתיר לעצמו להעמיד את עניניו הפרטיים למעלה מעניני העם, הנה הבנק, כמוסד לאומי, מוטב שכספו יהיה מוטל כאבן שאין לה הופכין ואל ישמש אמצעי לעבודה המתנגדת לעניני העם.

הנהלה נתונה כולה לעבודה בארץ-ישראל, מסירת הבנק לידי ההנהלה שתבחר; רכוז כל האמצעים של ההסתדרות הציונית לשם הגדלת רכושנו הקרקעי ורבוּי העובדים על הקרקע – זוהי הסיסמה הכללית בשביל צירי הקונגרס האחד-עשר.

תרע"נ.


  1. פרדס גדול של היהודים על יד פתח–תקוה, שנעבד כולו על ידי ערבים.  ↩

יוסף אהרונוביץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף אהרונוביץ
רקע
יוסף אהרונוביץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף אהרונוביץ

  1. שאלת הפועלים בארץ-ישראל (מאמרים ומסות)
  2. מכתב לאליעזר שוחט (מכתבים)
  3. פורצי גדר (מאמרים ומסות)
  4. על הדגל (מאמרים ומסות)
  5. "זרים" במושבות (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ

יצירה בהפתעה
רקע

לִבִּי בְּלַיְלָה זֶה…

מאת יחיאל מַר (שירה)

לִבִּי בְּלַיְלָה זֶה פָּתוּחַ כְּאָפִיק,

לְסִלּוֹנֵי-הָאוֹר – לְקִלּוּחֵי-הַשֶּׁקֶט.

לִבִּי בְּלַיְלָה זֶה רוֹצֶה לְהַעֲנִיק

אֶת הַיָּפֶה בְּכָל פִּרְחֵי הַלֶּקֶט!

לִבּוֹת רוֹצֶה לִבִּי הַלַּיְלָה לְהַדְלִיק,

וְכוּר הֱיוֹת וֶאֱמוּנָה לָצֶקֶת!


לִבִּי בְּלַיְלָה זֶה שׁוֹמֵעַ מֶרְחַקִּים,

וְחָשׁ חִידַת-נָתִיב מַגַּעַת פִּתְרוֹנָהּ.

לִבִּי שׁוֹטֵף בְּנֹגַהּ סַהַר-עֲמָקִים, –

וְהוּא שֻׁתַּף חֶדְוַת-שִׁקְמָה שֶׁחוֹנְנָה

מֵיטַב הַחֲלוֹמוֹת מִגָּבְהֵי שְׁחָקִים…

לִבִּי הֲלוּם שִׁירַת תֵּבֵל מִתְרוֹנְנָה.


בְּקֶסֶם לַיְלָה זֶה, הַלֵּב – הַלֵּב אַחֵר;

וְשֶׁקֶט – זוֹ מַלְכוּת שֶׁל עֶצֶב וְגִילָה…

טָהַר לִבִּי הַלֵּיל, וּכְמוֹ כֹּוכָב זוֹהֵר

מַקְשִׁיב זִמְרַת הָאָרֶץ וּצְלִילָהּ…

לִבִּי בְּלַיְלָה זֶה נוֹטֶה לְהִשָּׁבֵר

מֵעֹצֶם הַתְּפִלָּה!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.