קטע מאוטוביוגרפיה / יהודה ליב אפל

נולדתי ביום כ“ז אדר שנת תרי”ז בעיר קטנה וועקשנה פלך קובנה (ליטה). אני זוכר את זקני מצד אביר' ברוך הצורף או ר' ברוך אפל. עודני אז ילד בן חמש שנים, וכמו חי מצב לפָני זקני זה, איש גבה קומה, בעל הדרת פנים, וזקנו הלבן יורד על מדותיו, וזקנתי חוּמה עם קוֹקוֹשניק על ראשה, שבאו לביתנו לקחת ברכת פרידה טרם נסיעתם לארץ-ישראל. כל בעלי הבתים באו אז לברך אותם לעליתם לארץ הקדושה.

טפוס מיוחד במינו היה זקני זה ר' ברוך. בהיותו כבר בא בימים עזב את אשתו ובניו וילך ללמוד בעירה זֶ’ימל ובמשך שלוש שנים לא הודיע שמץ דבר אודותיו. בבקר אחד הופיע בוועקשנה, מכר את בתיו ואחוזתו, ולעת זקנתו עלה יחד עם אשתו לארץ הקדושה והתמסר כלו לשוב ולבנות את חורבת ר' יהודה חסיד שמצא אותה חרבה ושממה, מלאה עפר, חול ואבנים. הזקנים בירושלים יודעים עוד לספר זכרונות על רבי ברוך וועקשנער, שהיה מן הבונים את ביהכנ"ס של ר' יהודה החסיד בעיר העתיקה.

אפשר שנתגלגל ניצוץ קטן מאהבת אבותי, חובבי ציון הראשונים האלה, ובירושה באה בלבי החבה לארץ-ישראל.

זקני השני מצד אמי, רבי שמריל, היה טפוס אחר לגמרי, בעלי-יחוס גדול, מונה שלשים ושבעה דורות רבנים, דור עשירי משל"ה הקדוש; קבל סמיכה מרבנים גאונים, אבל לא עשה את תורתו קרדום לחפור בו, והיה מנהיג רוחני ודתי לתושבי עירתו מבלי ליהנות מזה אף פרוטה. הוא השאיר אחריו ספרי-חקירה שונים וספרי-מדות.

בתו, זוהי אמי חיה-שרה ע“ה חוננה בכשרונות מצוינים; כבר אז, לפני שמונים שנה, ידעה את התנ”ך וקצת תלמוד. בכל יום שבת אחרי הצהרים היו הנשים מתאספות בביתנו הגדול, ואמי ע“ה היתה קוראת ומפרשת לפניהן את קב-הישר”, “צאינה וראינה”, או ספרי חול כמו “צענטורה-ווענטורה”, “רינאלדע רינאלדינה”, אלף לילה ואחד, “יוסיפון” וכו'.

מילדותי חוננתי בכשרונות נעלים, וראשי-הישיבות שלמדתי אצלם כנוני בפני בשם “עלוי”. בהיותי בן ח"י שנים לקחני קרובי אברהם דוב הסופר לוילנה, והרבנים ר' יוסי’לה ור' שלמה’לה הסכימו להכניסני לשיעור שלהם, אך אני החלטתי, כי הגיעה השעה לחפש אחרי תכלית בחיים –

וזה קיויתי למצוא אצל דודי, אחי אמי, בנדט מיכל שֶרְהֵיי בעל בית-חרושת בברדיצ’ב.

מוילנה עד הורודנה נסעתי ברכבת, ומהורודנה עד ברדיצ’ב הלכתי ברגל מפני חסרון כיס. דודי קבל אותי בסבר פנים יפות, אך את תכלית המבוקש לא מצאתי אצלו, וכעבור זמן קצר שבתי לוילנה.

בירושלים דליטה קמה שוב לפָני שאלת הקיום. עבדתי בעבודות שונות, נתתי שעות-הוראה, ועוד שנתים עברו וחלפו עד שאחד ממכירי הציע לי לקבל עלי את משרת המזכיר לאגודת “אוהבי ציון” בוילנה.

מני אז לקחתי חלק פעיל בתנועה הציונית ברוסיה עד המלחמה העולמית, והתחיל פרק חדש בימי חיי.

(לא נגמר)