מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

רעיונות על החינוך

מאת: יוסף אהרונוביץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: בנק הפועלים; 1941

סוגה:

שפת מקור: עברית

מלבד תורת הפדגוגיה לשיטותיה וזרמיה, שהיא כולה ספיציאלית ושייכת רק לפדגוגים מומחים, יש עוד תורה חברתית עם מגמות ושאיפות שונות, שהחינוך צריך לשים לב אליהן. בדברי הבאים רוצה אני להפנות את תשומת לב מורינו לשאלות אחדות שיש להן, לדעתי, ערך חינוכי גדול.

א: האידיאל לעתיד לבוא

הירושה היפה ביותר, שהיהדות העתיקה הנחילה אותנו ואת כל העולם הנאור, היא, בלי כל ספק, משאת הנפש של הנביאים לאותו היום המאושר, שבו “יכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל-גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

אמנם גם אלוהי ישראל היה שולף חרב לעת הצורך, והנביאים שהשתתפו תמיד בחיים המדיניים והכלכליים של העם, שהבינו כי למען הגן על קיומו, צריך הוא תמיד להיות מזוין בכל האמצעים, עוררו אותו בעצמם לא פעם שיצא למלחמה, ואולם, תמיד זכרו ששפיכת דמים דבר מכוער היא, ונשאו את נפשם לאותו היום הגדול, שפולחן החרב ירד מעל בימת החיים ושאך – “חסד ואמת נפגשו, צדק ושלם נשקו”. אינני יודע אם האידיאל של הנביאים הוא שהשפיע עלינו ועשה אותנו לאוהבי שלום ונושאי המוסר, או – מה שמתקבל יותר על הדעת – החיים של “עם בלי ארץ”, בכל אופן – פולחן החרב פסק אצלנו.

ואם יש לצעוק חמס על שהננו נרדפים, חלשים וכפופים ואם יש לשאוף לצאת מהמצב של עבדות, שאנו נתונים בו, הנה אין לנו להצטער על זה שאיננו רודפים ושואפי קרבות. יתר על כן: מיטב החוזים וההוגים מאומות העולם החלו גם הם זה מכבר לבעוט בחרב ונשאו את נפשם אל “אחרית הימים” של הנביאים. ואנחנו היהודים מתגאים, ובצדק, בזה שאת רובי תורתם שאבו מבית מדרשנו.

והאידיאל הנשגב הזה לעתיד, שממנו שואבים כוח לא רק אנחנו, כי אם גם כל הנעלבים והנדכאים שבעולם, צריך להיות יסוד עיקרי בחינוך שלנו בבתי-הספר. אותה השיטה, הנהוגה ברוב בתי-הספר של אומות העולם, שעל פיה מלעיטים את החניכים בסיפורים על מלחמות גיבורים עם נצחונותיהם ומשתדלים להרים את ערכם, ועל הלוחמים הרוחניים עם אידיאליהם עוברים בשתיקה, או ברמיזה קלה – שיטה זו צריכה להיות פסולה בבתי ספרינו. ישירו הם שירי תהילה לגיבורים ולחרב – הם, שעל חרבם תפארתם, שאת תורתנו אנו, שלאורה התחממו, עשו פלסתר. אנחנו באידיאל שלהם לא נקנא, כי שירתנו היא שירת הנביא, שירה של “והיה באחרית הימים”.

יזכרו נא המחנכים שלנו להורות את חניכיהם שמאומות העולם עליהם לקחת רק את כל היפה והמועיל. יחנכו נא לנו דור של זקופי קומה, של אנשים בעלי הכרה עצמית ולאומית, שידעו להגן על כבודם ועל כבוד עצמם, אך לסמל השלמות יקחו להם את הגאון הלאומי, את הנביא העברי, שלבו היה מלא אהבה לכל האנושות, ולא את הגיבור והעריץ, השואף לדכא אחרים תחת רגליו.

מספרים, שפעם נכנס המלך הנורבגי לבית-ספר אחד בארצו ושאל את התלמידים: מי הוא האיש הגדול ביותר בנורבגיה? המלך חשב, כי התלמידים בוודאי יראו עליו, אך מה השתומם לשמוע מפיהם כי איבסן הוא האדם הגדול ביותר בנורבגיה.

ב: העבודה הגופנית

כשההתנוונות הגופנית והרוחנית אצל “בני העליה” שבאירופה הגיעה למרום קצה במאה השמונה-עשרה – על-ידי חיי הבטלה, ההוללות ופריצות המוסר, קמו ביניהם בעלי “שאר רוח”, שראו את קלקלת בני דורם בזה שהתרחקו מהעבודה והתעסקו יותר מדי בספרים, והם החלו לקרוא את הקריאה הידועה: שובו אל העבודה הפשוטה, שובו אל הטבע.

כן היה הדבר מעולם – אומר רוסו – בכל מקום שבני האדם עזבו את העבודה הפשוטה, את עמל הגוף, ועשו תורתם אומנותם – שם בא הרקב לאכול בהם ולהמית את המרץ בתוכם. ואנחנו, “עם הספר”, חטאנו בנידון זה יותר מכל העמים. לא באשמתנו, אמנם, נעשה הספר לכלי הזין היחידי שלנו, וגם לא מרוב עושר טיפלנו בו – גורמים אחרים, העומדים מחוצה לנו, הביאונו לידי כך שנצמצם את כל הווייתנו, את כל עיקר החיינו, בספר. אבל יהיו הגורמים איזו שיהיו, העובדה במקומה עומדת: בני עמנו הנם ברובם "למודי ד' " ואת תוכן חייהם הם מבקשים בספר.

ואמנם, לפנים, כשהתורה היתה נלמדת אצלנו רק “לשמה” ולא לשם מטרה בחיים, היתה גם כן מביאה נזק גדול בזה שהגבירה את הרוח על חשבון החומר, את חיי הנשמה על חשבון חיי הגוף, אך אם החיים נפגמו אז על-ידי זה, הנה צורתם הרוחנית נשארה בטהרתה. לא כן עתה: בזמננו נעשתה התורה לקרדום לחפור בו בחיים, וכל מי שמציג את רגליו על סף בית מדרש, בין ללימודי קודש ובין ללימודי חול, אינו עושה זאת מתוך חיבה יתירה, או נטיה נפשית לתורה ולמדע, אלא משום שאינו רוצה ללכלך את ידיו בעבודה פשוטה, ובוחר לו על כן דרך שיוכל לחיות על חשבון עבודתם של אחרים.

מובן מאליו, שאותו ההבדל בין לפנים והיום שיש בכוונת הלימוד, אותו ההבדל גופו יש גם בדרכים שהתורה נקנית בהם. אם לפנים ידעו התלמידים כי “אין התורה נקנית אלא על-ידי מי שממית את עצמו עליה” מיתה גופנית, יודעים הם עכשיו, כי אין התורה נקנית אלא על-ידי מי שממית את עצמו עליה מיתה רוחנית. ומכאן אותה הירידה המוסרית, שנתגלתה בעת האחרונה, כי מאות ואלפים מבני עמנו עוזבים את המחנה, מוכרים את נשמותיהם בנזיד עדשים, ובלבד שיוכלו להיכנס להיכלי התרבות. מכאן גם אותו המחנה העצום של אינטליגנטים שאין להם כל בסיס בחיים, לא חמרי ולא מוסרי, והם הולכים ומתנוונים בכל המובנים.

שם, אצלם, בא הדלדול מאין רצון לעבוד, מרוב עושר וחיי תענוגות; פה, אצלנו, בא הדלדול מאין מקום לעבוד, מרוב עוני וחיי גלות. שם נכנסה ההתנוונות רק לתוך שורות “בני העליה”, פה היא הולכת ומשתרשת בכל השדרות של העם. המקור לכל זה אחד הוא – התרחקות מהטבע ומעבודה גופנית. אף על פי שהגורמים להתרחקות זו אחרים הם פה מאשר שם, ושונה היא גם “השיבה” אצלנו מאשר אצלם: הם צריכים היו לשוב לעבודה למען נצח את היצר שבקרבם, המדיחם לחיי בטלה והוללות, ואנחנו צריכים לשוב לארץ אבות ולחיי המוסר והעבודה של האבות, למען נצח את הגלות שהשחיתה בנו כל חלקה טובה.

שובו לארץ אבות, כי רק בה הצלתכם – זוהי הקריאה שלנו.

ואולם כיצד אנחנו שבים? – אם נתבונן בשים-לב לשיבתנו זו, נראה כי רק את המקום שנינו, אך לא את ערכי החיים. בישוב הצעיר שלנו מונים אנו כבר שלשה בתי-ספר בינוניים בפועל ובית-ספר אחד גבוה – ב“כוח”. ואם עוד לא הספיק הדור החדש, שנולד בארץ-ישראל, לתת לנו אפילו עשרות עובדים תמימים שיאהבו את העבודה ויהיו קשורים בה, הרי הספיק כבר לתת לנו מאות תלמידים המבקשים השכלה בבתי-הספר הבינוניים והגבוהים. האבות חיים בכפר על חשבון עבודתם של אחרים, ואת הבנים הם מוציאים לגמרי מן הכפר ושולחים אותם אל העיר ללמוד, לסחור, או לסרסר, ובלבד שלא יצטרכו להתפרנס מעבודה פשוטה. בקצור: בישוב הצעיר שלנו, שיסוד קיומו צריך היה להיות עבודה גופנית פשוטה – אשר רק על ידיה יכולים אנו להבריא בגופנו וברוחנו – הולכת ומתפתחת אותה האוויריות ואותה השתמשות האדם באדם לרע לו, שבהן היינו רגילים בגלות ושעל ידיהן באנו לידי אפיסת הכוחות.

וכאן אנו באים אל החינוך – אל התפקיד של המורים בנוגע לחזיון זה. אם העסקנים והסופרים אינם יכולים להלחם בנטיה המשחיתה הזאת ולהשריש בלב בני הישוב חיבה לעבודה, הרי זה משום שגם אמצעיהם וגם נמוקיהם הם חלשים מאד. אמצעיהם הם רק בכתב ובנאומים, שהשפעתם היא ארעית, ונמוקיהם הם על-פי-רוב לאומיים כלליים, שבהם קשה מאד לפעול בנדון זה, מכיון שאין אדם עלול לשנות כל כך בנקל את טבעו ונטיותיו רק בשביל זה שאחרים – הכלל – צריכים לכך. לא כן המורים. אמצעיהם הם יותר עשירים, כי התלמיד נמצא ברשותם שנים אחדות והם יכולים לא רק לדבר על לבו השכם והערב ולנטוע בלבו נטע בר-קימא, כי אם גם לקשר את התורה הזו בעבודה מוחשית, הצריכה לתפוס מקום חשוב ביחוד בבתי-הספר הכפריים. כמו כן אין נמוקיהם מצומצמים רק בגבולות הענינים הלאומיים, כי המורה צריך ויכול לדבר על העבודה ולהנהיגה בבית-הספר למעשה מנקודת השקפה מוסרית; להורות ולהראות על הכוח המוסרי הגדול המונח בעבודה הגופנית, ועל אי-הצדק והשחתת המדות שיש בנטיה לחיות על חשבון אחרים.

המורה צריך ויכול לשנן לתלמידיו תמיד, כי אין ההשכלה באה להרחיק את האדם מן העבודה ומחיים פשוטים, אלא לפתח בו יותר את ההכרה המוסרית ולשפר את מעשיו. רק יחידי סגולה, שהטבע חנן אותם בסגולות יוצאות מן הכלל, מוטלת עליהם החובה להקדיש את כוחותיהם לעבודה רוחנית, ללמוד וללמד אחרים. הרוב הגדול, שהטבע לא חננם ולא הבדיל אותם מאחרים, הרוב, אם הוא עוזב את העבודה הפשוטה, חוטא הוא חטא מוסרי גדול.

המורה צריך ויכול להתאים את כל הלמודים שלו לאותה המטרה הנשגבה – לנטוע בלב התלמיד אהבה לעבודה. בבואו ללמדו ידיעת הטבע, צריך הוא, על-ידי נסיונות ועבודה מוחשית, לפתח בלבו חבה לטבע ורצון להיות שותף ביצירתו. כשהוא מלמדו תולדות העמים, צריך הוא תמיד להראות לו על גזל המשפט, על שלטון האדם באדם, העובר כחוט השני בכל ההיסטוריה האנושית, שלא הטבע גרם לזה, כי אם הרצון להיות אוכל ואינו עושה. כשהוא בא ללמד ידיעת הארץ, צריך הוא לפרש את הגבולות שנעשו בידי האדם – ושהצרו את צעדי האדם – שגרמו לשפיכת דמים בלי גבול ולירידה מוסרית של מיליוני אנשים. כשהמורה בא ללמד את תלמידו פרק ב“תורת החיים”, צריך הוא להראות לו על התועלת הגדולה שבעבודה הגופנית מנקודת ההשקפה של שמירת הבריאות, וכשהוא בא להורותו פרק בתורת הנפש, צריך הוא להראות לו על הפשטות והתמימות שבנפש העובד, ועל הנפתולים והרמיה שבנפשו של האיש האווירי, המתרחק מן הטבע ומן העבודה.

בקצור: כמו האדם הפרטי, כך גם הכלל יכול להינצל מהתנוונות גופנית ומירידה מוסרית אך ורק על-ידי עבודה פשוטה.

בית-הספר שלנו בארץ-ישראל צריך לחנך לא גבורי-גוף מדומים, או גבורי-רוח רצוצים, כי אם אנשים פשוטים, אוהבי עבודה.

ג: הכנה לחיי חברה

שאלת ההשתתפות בעניני הצבור היא הרבה יותר מורכבת משאלות אחרות, שהאדם נתקל בהן בחייו, ודורשת די הכנה לא רק בשנים, כי אם, בעיקר, בהבנת היחסים שבין הפרט לאותו הכלל, שבתוכו הוא נקלט. ואין כל ספק שבהכנה הזאת, בהכנת אדם לקראת חייו בחברה, צריך בית-הספר להשתתף השתתפות מרובה מאד.

ומהשאלה הכללית אנו עוברים אל השאלה הפרטית: כיצד צריך בית הספר לתת את ההכנה הזאת? ואולם, פתרון לשאלה הזאת צריכים אנו, לדעתי, לבקש בצד השלילי, לאמור – בשאלה: מה צריך בית-הספר למנוע מאת תלמידיו בשעה שהוא בא להכינם לקראת החיים הצבוריים?

כי דבר אחד, על-כל-פנים, צריך להיות ברור לנו: כמו בכל מה שהחינוך מטפל בו, כך גם כאן, אסור לעשות את הילד לגדול, להכניסו לתוך הענינים של הגדולים ו“לבגרו” לפני זמנו. הקטן, המתחיל להשתתף בענינים צבוריים, לדבר על שאלות שאין לו כל מושג עליהן, עתיד להשאר קטן גם בגדלו, להיות בעל מום רוחני, שיש בו כל החסרונות שמנו חכמים בעסקן ציבורי ושאין בו אף אחת ממעלותיו.

לדאבוננו, התפשטה גם המחלה הזאת, מחלת הציבוריות של הקטנים, אצלנו היהודים יותר מאשר אצל אומות העולם. הגלות הארוכה טשטשה בנו כל רגש ציבורי, וכשהחלונו לקום לתחיה, לדאוג קצת יותר לעניני הכלל שלנו ולעתידו, הגדשנו גם פה את הסאה ונעשינו ל“עסקנים ציבוריים” בנערינו ובזקנינו. קדחת ההתארגנות לשם מטרות כלליות, לאומיות, פוליטיות וסוציאליות תקפה גם את התינוקות של בית רבן: גם אלה החלו “להלחם” בסדרי החברה הקיימים, לנאום נאומים ולפתח את “ההכרה” בלב ה“המון”. ומי שהתבונן אל התוצאות, שאליהן באו ה“גואלים” הקטנים האלה כעבור הקדחת הראשונה, מי שראה אותם בירידתם המוסרית, זה יכול להבין את הנזק הרב שיש בהתבגרות המוקדמת הזאת.

ונודה על האמת: עקבות המחלה הזאת מוצאים אנו פה ושם גם בארץ-ישראל. הילדים שלנו ידענים הם יותר מדי, ויותר מדי הם מתערבים בשאלות ובענינים המעסיקים את הגדולים. אנו שומעים לפרקים מפי קטנים נאומים, שמהם אפשר כבר עתה להכיר את הריקנות הגדולה שתקנן בלב הנואמים האלה כשיגדלו.

מלחמת מצוה לבית-הספר שלנו בציבוריות כגון זו, כי בה צפון מוות רוחני לחניכים.

ואולם, כשם שבית הספר מחויב להלחם בציבוריות השלילית ולמנעה ככל האפשר מתלמידיו, ככה הוא גם מחויב לפתח בקרבם ציבוריות אחרת, המתאימה למצבם החברתי, למדרגת התפתחותם ולצרכיהם. עוד במחלקה, מספסל הלמודים, שעליו יושבים ילדים אחדים ישיבת קבע, מתחיל החינוך הציבורי, האחריות של האחד בפני הכל. ואם החנוך הצבורי מתנהל בהשגחת מורה מומחה ובהתאמה למטרה, מספיק הוא כדי לפתח בלב הילד רגש ציבורי. אחר כך באה עבודה משותפת של התלמידים בענינים תרבותיים, כמו: קריאות משותפות, הפצת ספרים מועילים בין הקהל ועוד, עבודה שהמורה צריך תמיד להשתתף בה ולהטותה לצד הרצוי, לאמור, לפתח על ידיה בלב הילד את הכרת מקומו בחברה, חובותיו לה וזכויותיו בה, ולהכינו להיות חבר מועיל בחברה.

תר“ע – תרע”א

יוסף אהרונוביץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף אהרונוביץ
רקע
יוסף אהרונוביץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף אהרונוביץ

  1. שאלת הפועלים בארץ-ישראל (מאמרים ומסות)
  2. מכתב לאליעזר שוחט (מכתבים)
  3. פורצי גדר (מאמרים ומסות)
  4. על הדגל (מאמרים ומסות)
  5. "זרים" במושבות (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ

יצירה בהפתעה
רקע

לבי לבי המה לצבי

מאת משה בן יעקב אבן עזרא (שירה)

לִבִּי לִבִּי הוֹמֶה לִצְבִי – / טֶרֶם נִבְרָא הוּא לוֹ רוֹעֶה,

מִיּוֹם נוּדוֹ – לֹא טָעַם נוּם / עֵינוֹ, וּכְסִיל שַׁחַק רוֹעֶה. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.