מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בחינוך

מאת: יוסף אהרונוביץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: בנק הפועלים; 1941

סוגה:

שפת מקור: עברית

כמו בכל המקצועות בחיינו, כן גם במקצוע זה – מקצוע החינוך – אין נחת.

לפני המלחמה – לא מלחמת העמים, אלא מלחמת השפות – היו בארץ-ישראל כמאה וחמשים מורה. עתה גדל המספר הזה והגיע עד לחמש מאות, בערך. כל החומר האנושי הנוסף הזה – לוקח חלקו האחד מתלמידי הסמינרים, עוד חלק קטן – מחניכי הגמנסיה והשאר – חוץ מן המעטים שנכנסו מחוץ לארץ – “מן הבא ביד”.

המורה “בהא הידיעה”, זה שהיה עולה לפני שנים לארץ מלא שאיפות, ואידיאלים והכשרה מוקדמת – הכשרה לאו דוקא מקצועית (אם כי גם זו היתה), כי אם הכשרה נפשית לשאת בעול, להלחם במכשולים ולטפס בעקשנות ובלי לאות על הקיר החלק הזה ששמו חינוך עברי – המורה הזה הולך ונעלם מעולמנו. בכל אופן, במה שנוגע למצב הקיים בארץ-ישראל, לא העשירו הצעירים את מחנה המורים לא בכוחות הוראה חשובים ולא בשאיפות ואידיאלים חדשים. “הניבו הכללי של המורים ירד” – זהו הקול המתהלך עכשיו בארץ.

ונפתלים הם דרכי החנוך בארץ-ישראל, מסובכות הן השאלות וגדולה התהיה. הנה זה ארבעים שנה שאנו הולכים ושבים, לכל הפחות – בדבור, לא רק לארץ אבות, כי אם גם למעשי אבות. שואפים אנו להיות עם עובד אדמה בארץ, עובד עבודה פרודוקטיבית וחי חיים ישרים – והיכן הוא הדור שנתחנך בארץ-ישראל על השאיפה הזאת?

אנחנו מצינים כאחת ממארות הגלות את זה שכל בנינו הם "למודי ה' ", רודפים יותר מדי אחרי השכלה ונוטים פחות מדי לעבודה. החינוך שלנו, בארצנו, צריך היה, איפוא, לתקן את המעוות הזה, לשנות את דרכיו ולסגלן לאותה השאיפה שבשלה באנו ובשלה אנו עושים מה שעושים. ומה אנחנו רואים בפועל?

הקימונו בתי חינוך שאין בכוחם יותר מאשר להגדיל את ה“לומפן פרוליטריאט” העברי בעולם. החניכים, היוצאים מבתי ספרנו, מתפזרים “על שבעה ימים” לבקש השכלה ולהתווסף על מחנה הדוקטורים העברים המתדפקים על דלתות המשרדים באירופה לחפש עבודה. כל המסירות של המורים, כל האידיאליות שלהם, בצירוף ההטפה לחיבת הארץ וכו', לא הועילו לקשר את החניכים אל הארץ ואל העבודה בה, כי כל דרך החינוך היתה – לא זו. לכאורה, הלא אפשר היה לקוות שעם כניסת זרם גדול של צעירים לתוך מחנה המורים, יכנס גם זרם של שאיפות חדשות בחנוך. הללו הרי קרובים היו כל אותן השנים למחנה הפועלים בארץ-ישראל, אל שאיפותיהם ודעותיהם, ובהכנסם לתוך ההוראה, צריכים היו להביא שנוי רדיקלי בכל מהלך החינוך. המורים הזקנים – סברו – יאצילו עליהם ממסירותם ומנסיונם והם, הצעירים, ישלמו להם במיטב שאיפותיהם החדשות בחינוך, תהיה כאן השפעת גומלין והניבו הכללי, לא רק של המורים, כי אם גם של החינוך, יעלה מעלה. ואולם כדבר הזה לא קרה. ההד שנשמע מתוך מועצת המורים האחרונה צרם את האזנים. היו בה ממנגינות הזמן: תביעות מכלל ישראל, הענקה ותגמול בעד הקרבנות, ו – הרבה, הרבה ריקניות.

לא חלקה ביותר היא גם דרך הארגון של החינוך בארץ-ישראל. עד בוא ועד החינוך היתה הסתדרות המורים השליטה למעשה בעניני החינוך העברי בארץ. על-פי הועד המרכזי של הסתדרות המורים, ובהסכמת המוסדות התומכים, היו נפתחים בתי ספר, נבחנים ומתקבלים, או נפסלים ונפטרים מורים ועל פיו היו נקבעות ומשתנות תכניות הלמודים של בתי-הספר. עם בוא ועד החינוך נלקחו ממרכז המורים כל התפקידים האלו. הורק התוכן ואחר במקומו לא בא. לדעת רבים מהמורים צריך ועד החינוך להיות מורכב מבאי-כוח ההסתדרות הציונית, ומהמורים וההורים. המורים חושבים, ובצדק, שעבודתם אינה צריכה להיות עבודת פקידים אצל מי שהוא. עליהם להרגיש את עצמם כבעלים, כאיניציאטורים, כעובדים אצל עצמם ואחראים בפני עצמם. בין כך אין מהותה של הסתדרות המורים ברורה כיום, אין היא יודעת מה עליה להיות ומה עליה לא להיות.

כפי שתראו, יש להתחבט בשאלות קשות – לא רק באלה שציינתי כאן, כי אם גם באלה שלא ציינתי – ולבקש להן פתרון, אשר בודאי לא ביום אחד ימצא, אבל לבקש אותו כבר הגיעה השעה. ושאלות אלו הן פנימיות שבפנימיות והן נובעות מתוך עצם חיינו ונוגעות בעצם חיינו. אלא שהתקוה לגדולות השכיחתנו את הדרך אליהן. בשביל כל שאלות חיינו המציאו לנו תשובה סטריאוטיפית אחת: “עד לאחר שיתברר מצבנו”. בזה מאמינים לרפא את כל הנגעים ובזה, בעיקר, יכולים להסתלק לעת עתה מעבודה קשה ולא נעימה. בשיטה זו של צפיה “עד לאחר שיתברר מצבנו הכללי” מחזיקים מנהיגינו בלונדון ביחס לסידור העליה והעבודה בארץ ובה מחזיקים גם מורי א"י ביחס לאספתם לשם בירור שאלותיהם1. טושטשו הגבולות בין מה שאפשר לעשות תיכף ובין מה שמוכרח להדחות.

אילו השכילו מורי ארץ-ישראל – ביחוד זקני המורים המתאוננים וכואבים על הירידה – היו מבינים שדוקא “עתה, בהיותנו נתונים במצב של תוהו ובוהו, של ספקות וצפיה”, יש מקום לאספה כללית של מורים לשם הבאת שינויים ותיקונים בחיי הסתדרותם, לשם חפוש דרכים לתקון החינוך, וביחוד – לשם מלחמה ב“מצב של תוהו ובוהו” ולשם הכנסת הכרה בלב המורים, כי אנחנו אמנם מקווים לשנוי התנאים לטובתנו, אבל יחד עם זה הננו מתכוננים לעבוד בכל התנאים.

תרע"ט


  1. האספה הכללית של הסתדרות המורים, שעמדה להתכנס באותם הימים, נדחתה על–פי החלטתו של סניף יפו – “עד לאחר שיתברר המצב הכללי”.  ↩

יוסף אהרונוביץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף אהרונוביץ
רקע
יוסף אהרונוביץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף אהרונוביץ

  1. שאלת הפועלים בארץ-ישראל (מאמרים ומסות)
  2. מכתב לאליעזר שוחט (מכתבים)
  3. פורצי גדר (מאמרים ומסות)
  4. על הדגל (מאמרים ומסות)
  5. "זרים" במושבות (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ

יצירה בהפתעה
רקע

ה"טְּרֶסְט" שֶׁלָּנוּ

מאת אלתר דרויאנוב (מאמרים ומסות)

לפני ימים אחדים נדפסה ב“הצפירה” ידיעה קצרה: בית-המסחר החדש לספרות-ישראל “מרכז” (“צנטראל” בלע"ז) בלע את הוצאת-הספרים “ספרות”, שבמשך שנות קיומה הוציאה ספרים וקובצים עבריים הגונים.

אפשר לאמר בבטחה גמורה, כי הקורא העברי הסיח בו ברגע את דעתו מידיעה קצרה זו. מה בכך, אם נספתה “ספרות” מן העולם? וכי לא די בהוצאת-הספרים, שעדיין לא נספו?

ואמנם צדק קוראנו החביב: די באלו בלבד. “ספרות” מוכרחת היתה לְהִבָּלַע ו“מרכז” מוכרח היה לבלוע.

“מרכז” נוצר לפני ירחים אחדים. ארבעה בתי-מסחר לספרות ישראל נזדוגו בו: “תושיה”, “פרוגרס”, שְרֶבְּרָק ושימין. עכשיו, לאחר שבטלה “ספרות”, אין לנו ברוסיה כֻלָּה, – יתבשר נא “החובב” העברי ו“בעל-הָרֶנֶסַנְס” היודי! – רק שני בתי-מסחר חשובים לספרותנו: “מרכז” ו“מוריה” (“אחיאסף” אינו אלא שֵׁם בעלמא, שמטעם זה או אחר עדיין לא נמחק בפירוש מספר-החיים).

למה נוצר “התנין הגדול” הזה, ששמו “מרכז”, ולמה הוא בולע את הדגה הקטנה? – שאלה תמימה. לשם ממון. “וונדרבלד”, “הולד”, “רוקפלר” ו“מורגן” נועדו יחד, פערו את פיהם, לטשו את שניהם ופרשו את ארבות-ידיהם למלא חוריהם ממון.

הדבר פשוט כל-כך.

בתגובה “הפשוטה” הזאת יש קצת אמת. ארבעת יוצרי ה“מרכז” ודאי מתכונים רק לשם ממון ולא לשם מצוה. ויפה הם עושים, שהם מתכונים לשם ממון. על הצלחתם של בתי-מסחר לספרות-ישראל, המתכונים לשם מצוה, מעיד אותו בר-מינן חי, “אחיאסף”. ואף-על-פי-כן מוטב שלא נקשקש במלים, שרק בתחומים אחרים יש להן צלצול יפה. “ממון” האמור כאן, לגבי מסחר-הספרים שלנו, פירושו הוא – פרנסה “כדי חיות”, כדי קיום בדוחק. לא יותר.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.