מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חובתנו לעליה

מאת: יוסף אהרונוביץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: בנק הפועלים; 1941

סוגה:

שפת מקור: עברית

בישיבת הועד הזמני תעמוד, סוף-סוף, על סדר היום שאלת העליה. עד עתה חטאה היהדות הארצישראלית בעמדה אדישה וקרירה ביחס לשאלה זו, למרות מה שהיא מחויבת היתה להשמיע הראשונה את קולה ולהראות את פעולתה – הן במה שנוגע לצורך העליה והן במה שנוגע ליכולת הקליטה וסידור העבודה והמוסדות הדרושים לקבלת העולים.

ועתה, בבואנו לדון בשאלת העליה, עלינו להקיף אותה מכל צדדיה, בין אלה המכוונים כלפי חוץ ובין אלה המכוונים כלפי פנים, כלפי עצמנו.

א. קודם כל עלינו להביע בקול רם את התמרמרותנו הנמרצה נגד איסור הכניסה לארץ. כי מלבד העלבון הלאומי שיש בו, הנה עצם סגירת שערי הארץ בשעה שרבבות יהודים נענים תחת ידי פורעי פרעות ומחפשים להם מפלט – הוא בודאי עול שאין להצדיקו בשום נמוקים פוליטיים. עלינו לדרוש שיפתחו לפנינו תיכף לרווחה את שערי ארצנו ויעזרו לנו בהקמת ביתנו הלאומי. החוב הזה, שהודו בו הפעם ממשלות ההסכמה, זמן פרעונו הגיע עתה ואין לדחותו אף לרגע קל ואין להשאירו תלוי בסימפטיות ובאנטיפטיות של פקיד פלוני, או אלמוני של ממשלה זו, או אחרת.

ב. לדרישתנו כלפי חוץ לא יהיה שום ערך, כל עוד לא יהיה מבפנים יחס ברור לשאלה זו. למרות “ההודאה במקצת” של ההנהגה הציונית, כי צריך ואפשר גם עתה לעשות איזה דבר, הנה למעשה לא נעשה כלום והכל נדחה עד לבוא הגאולה השלמה. ואנו מאמינים, אמנם, בגאולה שלמה, מאמינים אנו ש“עתידה של ארץ-ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת”, ואולם עד אז, עד שיתרחש הנס הזה, אם לא נכין לנו לחם לאכול ובגד ללבוש, נגווע ברעב ונמות מקור. עמידתנו בארץ היא דלה וריקה. כל רוח קלה עלולה למוטט את היסוד שלנו, שעלה לנו בארבעים שנות עמל ובקרבנות אדם מרובים. מצפון כבר נפתחה הרעה, ומי יודע מה ילד מחר בשאר חלקי הארץ. ואין כוח, ואין אנשים ואין התענינות.

באי כוח ההסתדרות הציונית עובדים עבודת-פרך בכל הארצות כדי לעכב את המתפרצים לעלות. וההנהגה הרשמית משתעשעת ומשעשעת אחרים בתקוות לעתיד ועוזבת את הארץ ואת העם לנפשם. על החזיון המוזר הזה דובר כבר בעתונות לא פעם, ואולם היהדות הארצישראלית שתקה עד עתה וכמו הודתה שככה צריך להיות. ועכשו, עם הפסקת שתיקתנו זו, עלינו לפנות להנהגה הציונית ולדרוש ממנה במפגיע, שתתחיל תיכף בסידור העליה לארץ ובהכנת עבודה בשביל העולים, כי כל יום העובר עלינו בלי כניסת אנשים חדשים, בנפש הארץ ובנפש העם הוא. גם גבולי היכולת שלנו יתרחבו רק עם העליה והעבודה הממשית, ואם זו לא תתחיל לא תהיה לנו לעולם יכולת והעם יחדל לתת גם את המעט שהוא נותן. אין לבטל בשום אופן את עבודתה הפוליטית של ההנהגה הציונית, אך יש ויש לבטל את יחסה המוזר לשאלת העבודה והעליה, שאינה סובלת דחוי והיכולה למצוא את פתרונה החלקי גם כיום, אם יושם אליה לב כראוי.

ג. היהדות הארצישראלית אינה רשאית להסתפק בדרישות בלבד, היא מחויבת גם לעשות. גם בית הקיבול הנוכחי יכול להתרחב בהרבה, אם אנחנו נדע למלאות את חובתנו כראוי כלפי העליה. הננו מחויבים להשתתף השתתפות אקטיבית בסידור העליה, ביצירת המוסדות הדרושים והמצאת עבודה לעולים. בעבודה זו עלינו לעבוד עם ההנהלה הציונית ולעזור לה לא רק בעצות ובדרישות, כי אם גם בעבודה ובאמצעים חמריים. חובת בנין הארץ, ואפילו החובה האלמנטרית של הכנסת אורחים, מוטלות על יהודי ארץ-ישראל לא פחות מאשר על יהודי אמריקה, או ארץ אחרת. ואת החובות האלו עלינו למלאות בלי דיחוי.

תר"פ

יוסף אהרונוביץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף אהרונוביץ
רקע
יוסף אהרונוביץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף אהרונוביץ

  1. שאלת הפועלים בארץ-ישראל (מאמרים ומסות)
  2. מכתב לאליעזר שוחט (מכתבים)
  3. פורצי גדר (מאמרים ומסות)
  4. על הדגל (מאמרים ומסות)
  5. "זרים" במושבות (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ

יצירה בהפתעה
רקע

תולעת יעקב

מאת אלתר דרויאנוב (מאמרים ומסות)

התעשיה הגדולה עומדת עתה בסופו – ואולי בתחלתו – של מאורע גדול. מאות אלפי “אנשים שחורים”, העובדים במכרות-הפחמים באנגליה, מרדו בבעליהם. לפני חמשה שבועות מרדו ועד עתה שבת-שבתון במלכות-הפחם האדירה ואין מזון למניעי-העולם.

עוד לפני כמה שנים אמר אחד מן הגדולים שבנותני-העבודה: “בשעה שראיתי, שפועלים שובתים מוציאים גם פסנתרים למכירה, נעה הארץ תחת רגלי”. ואף-על-פי-כן לא ידעו נותני-העבודה, כמה גדל כבר כחו של העובד. “השביתה השחורה” של עכשו פקחה עינים רבות. מספר הכוֹרים, השובתים עתה באנגליה, מגיע למיליון נפש. עוד כמיליון פועלים נשארו בלי עבודה, משום שמחוסר-פחם נזדעזעו באנגליה כל מקצועות התעשיה. משלש מאות חמשים אלף פועלים נטלה עבודתם למחצה. במיליוני הפועלים הללו תלויות עוד מיליוני נפשות – נשים וילדים. השביתה נמשכת זה חמשה שבועות, ובכל-זאת קופת-השביתה עדיין לא דללה והשובתים עדיין לא נוצחו.

לא די שלא נוצחו, אלא שכבר נצחו. כשראה אסקביט, ראש-הממשלה, שאין תקוה לפשר בין נותני-העבודה והעובדים ולשים קץ “לאסון הלאומי”, כפה את ההר על נותני-העבודה: הכניס לבית-הנבחרים הצעה לקבוע חוק, שכל בעל-מכרה יהא חיב מעתה להעלות לפועליו מינימום ידוע של שכר. פירושו של חוק זה: מכאן ואילך ידע הכורה, שכח שריריו איננו עוד דבר, שערכו מוטל תמיד בספק, אלא “מטבע”, אם אפשר לאמר כך, שיש לה ערך ידוע וממנו אין להפחית. ולא עוד: מכאן ואילך ידע הכורה, כי אין הוא פועל בלבד, אלא גם שותף לעצם המפעל, כלומר לא רק פועל במכרה, כי-אם, במובן ידוע, גם בעל המכרה. ומי יודע, מה תהיינה תוצאותיהן של ההכרות החדשות האלה, הנִטָעות מעתה גם בלבו של העובד וגם בלבו של נותן-העבודה? מי יודע, אם “שביתה שחורה” זו אינה פתיחה ל“שדוד המערכות” בממלכת הרכוש והעבודה?

ובצדן של הידיעות, הבאות יום-יום מאוּאֶלס, “האדמה השחורה”, אנו מוצאים גם ידיעה קטנה זו: “מפני שביתת הכורים העמיד “ועד שליחי-הקהלות” אנשים מיוחדים בחבל השביתה – לפקח על מצב-הרוחות שם בנוגע ליהודים”…

ובקראנו את הידיעה הקצרה הזאת הלא נשאל את נפשנו:

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.