רקע
ישראל כהן
יעקב הורוביץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: רמת-גן: מסדה; 1968

 

במזל קוהלת

ד"ר יעקב הורוביץ, שמלאו לו ששים שנה, הוא מטובי מספרינו ומרבי הענין שבהם. ראשית הופעתו בספרות העברית היתה בשנת 1923. סיפורו הראשון “סוליקה” נדפס בקובץ “פרט”, שיצא בווינה בעריכת שופמן. מאותה שעה ואילך העניק יעקב הורוביץ לספרות העברית סיפורים קטנים וגדולים, שיריעתם מנומרת ונושאיהם לקוחים מן העבר הרחוק והקרוב ומן ההווה, וגם כאלה שהם פרי כיסופין לעתיד אנושי נעלה יותר.

ספריו “עד דכא”, “אור זרוע”, “שערי טומאה”, חתולותי הלבנות", “עולם שלא נחרב עדיין”, “כי האדם אינו כוזב”, וכן ניסויים דראמאטיים שונים, מעידים על ייחודו וסגולותיו של המספר הורוביץ.

הופעתו חלה בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בשעה שהאנושות היתה עדיין רוויה יסורי החורבן באירופה, וראתה פתאום את התהום לרגליה לאחר תקופה ממושכת של אמונה תמה בתרבות ובקידמה; אך מצד שני נתעוררו בה שוב תקוות לעולם אחר, טוב יותר, ואף לב הנוער היהודי נפתח לשאיפות לאומיות וחברתיות נעלות. היאוש והתקווה, סבל העבר הקרוב והשגיון בחלומות העתיד באו לידי ביטוי מגוון קודם כל, כמובן, בספרות ובאמנות. סופרים החלו לכתוב בסגנון חדש, חיפשו את עצמם ואת דורם, וניסו לגבש את חוויותיהם החריפות בצורות ובזרמים הספרותיים החדשים, שקצתם התחילו להסתמן בימי המלחמה ואף לפניה.

יעקב הורוביץ הושפע בלי ספק מן האסכולות הללו, אם כבן הדור הזה ואם כחניך הספרות המודרנית. אבל הוא לא חיקה ולא הלך בעקבות אחרים, אלא ביצר לו פינה משלו ועיצב לו סגנון משלו. לכאורה יש בסיפוריו כמין ניתוק מן הסיפור העברי הקלאסי, אך אליבא דאמת זהו ניתוק לשם חיבור. ואמנם לא עברו ימים מועטים ויעקב הורוביץ נתגלה כמספר עברי מודרני, היודע לרכז את הטוב והבריא של קודמיו ולהוסיף עליהם נופך משלו, קצב משלו וניגון משלו.

הורוביץ הביא לנו איפוא גון חדש של סיפור עברי, חדש במבנהו, בתכנו ובסגנונו. הוא אחד הסופרים המודרניים הראשונים בספרות הארצישראלית, שמקוריותו הורגשה לאלתר, אף על פי שלא נקלט אלא לאחר תהייה וביקורת, משום שאין הוא מן הסופרים קלי-העיכול. סיפוריו מחייבים כובד ראש והכנה. הוא סטה מן הכתיבה המקובלת של סיפורים ולא תמיד יש אצלו עלילה מסודרת, הנוטלת את ידו של הקורא ומוליכה אותו ממאורע למאורע עד שמביאתו למחוז חפצו. הורוביץ טורף את החוליות לא פעם הראשית נעוצה בסוף, והסוף בראשיתו. מערבולת החיים ונפש האדם, כפי שהן משתקפות בו, וכפי שהוא רואה צורך לתארן, חייבו אותו לבחור לו דרך-כתיבה משלו, שיש לה אמנם דוגמאות בספרות אירופה, ואף על פי כן היא שלו. מבחינת עיצוב הסיפור ואָפיו קרוב הוא לברנר ולגנסין, אך בעוד שהם תיארו את היהודי הגלותי, המתלבט בעיירתו בחבלי כניסה לחיים המודרניים, נותן לנו הורוביץ את עצם החיים המודרניים הלוהטים, שהנפשות פועלות בהם, נכוות אף נשרפות בשלהבתם. הורוביץ מתאר את האדם שהוא יהודי, את איש-הכרך, גם כשהוא פורש לפינתו. רוב “גיבוריו” של הורוביץ הם עצמם כבר פרי חיי הכרך, כלומר מדגימות את הבלימה שלאחר ההתגשמות, כביכול.

הורוביץ רואה את האדם ואת העולם כזירה של התנגשות מתמדת. שעות-השלווה הקצרות אינן אלא כוננות לקרב. עם נלחם בעם, גזע – בגזע; יש מלחמת מין בשאינו מינו ומלחמת מין במינו, מלחמת אשה בבעלה, מלחמת בן באביו, מלחמת ידיד בידידו, ובעיקר – מלחמת האדם בנפשו. האדם מפוצל לכמה רשויות, וכל אחת עומדת, כביכול, ברשות עצמה. יותר משני לבבות מתרוצצים באדם ויותר משני יצרים נאבקים בו, ולא פעם מסתיימת ההתנגשות בהתפוצצות האדם, או בידי עצמו או בידי שמים.

שני גורמים לכך: ריבוי הדעת ועוצם החוויות של בן-זמננו. יוסיף דעת לא רק יוסיף מכאוב, אלא גם יוסיף ספק, יוסיף תהייה על הראשונות ועל האחרונות. כוח הניתוח של האדם מביאו עד לעילה ראשונה, ואף היא דוֹק הספק והכפירה פרוש עליה. מבחינה זו שרויים סיפוריו של הורוביץ במזל קוהלת. זוהי ספקנות יהודית שרשית, המלווה כצל את האמונה באל אחד. שני הכוחות האלה, האמונה והספק, ליגאליים הם ועקבות שניהם אתה מוצא בסיפורי הורוביץ. הם באים לידי ביטוי גם בשמות הספרים: “שערי טומאה” מזה ו“עולם שלא נחרב עדיין” – מזה; “עד דכא” מזה ו“כי האדם אינו כוזב” – מזה.

האדם בן דורנו היודע הרבה, המשכיל הרבה, מכיר את הטראגדיה שלו לכל עומקה ורחבה. ושפע הכלים והמכונות והמנגנאות, העשויים ברזל ופלדה, נכנסו כטירוף לתוך דמו של האדם המודרני. אימה גדולה מוטלת עליו, אימת הצוללת האטומית מן הים ואימת ספינת-החלל מלמעלה. ככל שהוא מתקרב לגילוי עולמות חדשים, כן מתערבב עליו עולמו שלו. בסיפורי הורוביץ יש חזות-עתיד קשה, שראשיתה נתגבשה, כאמור, בשלהי מלחמת-העולם הראשונה. אולם הורוביץ תפס את גרעיני התמורה של האדם בדור המיכון והגלגלים, שעתידים היו להבשיל משטר היטלר ונוראות זמנו. הוא ירד לבאר-הזוועות העמוקה ודלה משם נפשות בוערות והגות סמוקה מדם. הכל אצלו הווה. אפילו המאורעות בסיפור “אור זרוע”, שלכאורה נעוצים בימי גירוש ספרד, מרמזים על זוועות זמננו. והנושא איננו אלא נרתיק לקיבול התוכן הקודר והמר של תקופתנו. אך סמי מכאן יאוש. תיקון האדם ותיקון העולם מתחשלים בין הפטיש והסדן. היסורים ממרקין את האדם, שכן הם נעשים מרכבה לטוב. הורוביץ כיהודי אמיתי מחבב יסורין כמלח החיים.


יעקב הורוביץ הוא נצר ממשפחת השל"ה. אביו הגיש לו תפילין של רבנו תם, שקיבל מאביו, ואביו מאביו. שכן הוריו ראו בו לא רק המשך קיום המין, אלא גם המשך קיום הרוח והמורשת. אולם ברכת אביו ותקוותו שיראה ימים טובים מן ההווה שלו, לא נתקיימו. חיילות הנאצים העלו על המוקד את אביו והוא ראה בעיני רוחו הבוכיות את שורות הקדושים בתוך נוף-התופת. ובלשונו של הורוביץ בסיפור “מוסיקה מודרנית”: “הנה הם מובילים אותו, את אבי, את כל האבות, בדרך אל התחנה האחרונה, והרי זה לא רק אבי, לא רק האבות, זה גם אני וגם אתה, כולנו! צווארנו רזה ופיקת גרגרתנו סולדת ובוכה חרש”.

יש עושר רוח ועתרת חיים בסיפוריו של הורוביץ. מאות טיפוסים עוצבו על ידו וכל אחד צביון לו וקומה לו. הוא בעל תרבות של מחשבה, הבעה וכתיבה. לשונו מסורתית ומהפכנית כאחת. היא מזיגה של ישן וחדש. דמיונו היוצר טס במרומים וחותר למעמקים. האמת שביצירתו בוערת כלבת-אש. היא נולדה בעצבון גדול. לא סיפורי מעשיות ולא דברי-שעשועים רוצה הורוביץ ללחוש באזני דורו, או באזני הדורות הבאים, אלא רצונו להטעימו טעם של עלילות-גורל מוכאבות וזבות-דם, כפי שנשתקפו בחוויות ילדותו ובחרותו, שהן חוויותיו של דור שלם; חזיונות ומראות מפליצים חלחלו בו ותבעו את ביטוים, ומהם אי אפשר היה לו לרקום סיפור שקט על-הוא-והיא ולהנעים זמירות. ביחוד לא נתנו דמי לו הסמל והרמז שבמאורעות דורו, שהשחירו כל נבואת-לב והקדירו כל ראיית העתיד. כל האשליות, ששגו בהם בני אדם, מטעמי נוחיות, עורטלו בסיפורי הורוביץ בעוז. יש בכך מן האכזרי, אך זהו יסוד-אמת. הוסר התבלול מן העין והחזות השחורה נראתה כמות שהיא.

כל ימיו נאמן הורוביץ לדרכו. הוא התפתח, העמיק מעניתו, גיוון מסכת יצירתו וכבש תחומים חדשים, אך שומר אמונים לעצמותו ולשורש נשמתו. מיעוט הקוראים אינו מעבירו על דעתו. לא ברוב קוראים יהולל סופר אלא בעומק אמיתו, ובאותה תוספת מועטת או מרובה שהוסיף משלו לספרות. אין הורוביץ נחפז לסיים סיפור ולפרסמו, אלא יושב וגולפו ומשכללו, עד שנראה לו שלם וראוי לבוא בקהל. לפיכך לא רק חותם האמת טבוע בסיפוריו אלא גם חותם האחריות וחותם האמנות, שאף הן מבחינותיה של האמת.


אלול תשכ"א


 

עם כתביו המכונסים

הופעת כתביו של יעקב הורוביץ בארבעה כרכים הוא מאורע נכבד בספרותנו. אלה שקראו אותם לשיעורין ולסירוגין ולא היה להם מושג כולל עליהם ולא נצטיירה להם דמותו הספרותית השלמה של הורוביץ, יוכלו מעתה לראותו בכל שיעור קומתו. כל סיפור וסיפור היה תמיד חטיבה של יצירה, שעוררה את הקורא והרעידה לא-פעם את לבו. אולם הסיפורים בצירופם, כפי שהם מונחים לפנינו עכשיו בד' כרכים, הם מעין היכל שנבנה בהדרגה, עשרות שנים. ואנו מהלכים בהיכל זה ברגש. חשים אנו, כי במסירות-נפש הוא נבנה. ואל יטעוך המשטר והריהוט, הציצים והפרחים: עצבות גדולה שרויה בהיכל. שכן ההוויה הכללית והפרטית מנהמת מתוך ספרים אלה. כל סיפור הוא צעקה, שאינה נדממת, המוסיפה להדהד בנו שעה ארוכה לאחר קריאה. ודאי, הורוביץ אמן הוא והריהו מטיל עול תרבות על הצעקה ושם חח בפיה, לבל תפרוץ בפראות. ויש שהוא כופה עליה לחן, על כן היא משתמעת כצעקה מנוגנת. אך יסודותיה צער וקולות מחאה על גורל האדם, היהודי, האשה, הילד והחברה. אמנם הוא הפליג גם לתקופות הקודמות, לנושאים היסטוריים, אך הגלגל המניע ביצירתו הוא הדור שלו, דורנו. וכמה היטיב לתאר את אטימוּת מזלו של הדור, את התמורות האכזריות, שאינן פוסקות להתרגש עליו, ואת קשיחותם של הטוב והרע כאחד, העומדים זה כנגד זה ואף זה בתוך זה. כי בעולם זה גם הטוב והיפה מבוהלים, מופיעים כאושפיזין בתוך סוכת-החיים ונעלמים או נמוגים. והאדם נותר לבדו עם תהייתו. אכן, תהייה זו על הפקעת הנוראה-הוד של עלילות אדם המסתבכות בתוך כוונותיו, על תשוקות-בראשית הסותרות ובונות, על כרכים ריקים מרוב מליאות ומלאים מרוב ריקות, על צדיקים-רשעים ועל רשעים שאינם אשמים, תהייה זו, אומר אני, היא עיקר תכנם של סיפוריו. ולכן ניתנה רשות לכנות את ספריו בשם ספרי-תהייה.

מצויים סופרים חשובים, שאהבת עצמם ניכרת בכל שורה. הורוביץ אינו נמנה עמהם. אין הוא טיפוס של נרקיסט, המסתכל בבבואה שלו במים ומתאהב בעצמו. לא. אין חלקו עם מדושני עונג והמרוצים מעצמם. הוא מסתכל בפרצופו של עולם ובפרצופו של אדם, שאש קדושה ואש טמאה קודחת בהם, ונרתע מפניהם וממילא גם מפני עצמו, כאחד מהם. רתיעה זו מביאה אדם רגיל לידי יאוש או ציניזם, ואילו את הורוביץ היא הביאה לידי יצירה. זהו המפתח להבנת סיפוריו של הורוביץ. מבחינה זו קרוב הוא קירבת נפש לברנר. שניהם מציצים אל התהום ואימת הנפילה גורמת להם עליית נשמה, הבאה לידי ביטוי ביצירה. יצירתו היא קודם כל כעין שיחה עם עצמו, כדי להפיג את האימה ולהמתיק את המר. אמנות הסיפור של הורוביץ – היא פרי לחץ נפשי ומועקת-עולם.


סבורני שלא אטעה אם אתן את חלקו של הורוביץ בין בעלי האופי הדיוניסי, ולא האַפוליני. כידוע, הבחין ניטשה בין שני יסודות אלה, ולפיו היסוד הדיוניסי הוא בממשלת הצללים, בשכרון, בחזיונות לילה, בחלום. היסוד האפוליני שולט בהורוביץ במידה שהוא מעצב צורה, מחוקק חוק ונותן דפוס לחוויותיו ולחזיונותיו. אך גם בצורת סיפוריו ובסגנונם מרובה היסוד הדיוניסי. אין אצלו תואַם קלאסי, קו ישר, תחביר מקובל, מלים שגורות. ההגוּת הדיוניסית, הספוגה קדרוּת, מתבטאת גם בלשון סוטה ומלאה סיקוסים, מדעת ושלא מדעת. וכי איך אפשר לתאר עולם מזועזע, שחרג ממסגרותיו, בשפה חלקלקה? וכיצד תצוייר אהבה המכלה את עצמה כנר שעווה בשפת שיר השירים? על כרחו צפות ועולות לא רק דמויות טראגיות, אכזריות, אלא גם צבעים שחורים, וצירופי מלים מגרים, ילידי הצורך והשעה. אולם הורוביץ יודע את חכמת המידה, ואינו מפריז ואינו פולט זרוּיות. אפילו בשעה שלבּות נפלטות מהר הגעש שלו, אין הוא מאבד את הקומוניקאציה עם העולם ועם שאר בני אדם. הם שומעים אותו ומבינים יפה יפה. הם חשים, שכאן מספר אדם מנהמת לבו, שחזיונות קשים מרחפים לנגד עיניו וצער האדם כוסס את נפשו, אך אין הם מכים אותו באֵלם או בגמגום. הוא חותך ניב ברור, אם כי מקורי, הייתי אומר בראשיתי, לחוויותיו המרעישות.

יעקב הורוביץ הוא אופטימיסט, שנצרף באש היאוש. מצויים, כידוע, שני סוגים של אופטימיסטים. ישנם בני אדם, שמתוך תמימות וחוסר נסיון בונים הם להם עולם של טוב ומלא אור ומצפים לעתיד נפלא. הללו בהיפגשם בפעם הראשונה עם המציאות, הריהם קורסים תחתיהם. אך ישנם בני אדם, שדווקא ראייתם הנואשת והתנגשויותיהם עם החיים העלו אור ותקווה בנשמתם. הללו מאמינים מרוב מפח נפש ומקווים מתוך שפע של אכזבות. יעקב הורוביץ נמנה עם כת בעלי הנסיון, המתיזים שביבי זוהר מן הסלע העכור של המציאות, וחוצבים אמונה מן היאוש.

כך הוא בחיים וכך הוא ביצירתו הסיפורית. הוא נכסף לריעות, לאווירה טובה, לחסד אנושי, וכשהוא מוצאם הוא יודע להעריכם כראוי. כאמור, לא בכדי כינה כמה מספריו “אור זרוע”, “עולם שלא נחרב עדיין”, “כי האדם אינו כוזב”, “מסיבה משפחתית נהדרת”, “מותר גם לכם לחלום”. ואיני נכנס ברגע זה לרמזים שבהם אלא לפשט, שממנו מתגלה עד כמה גנוזה בלבו הערגה לעולם טוב ועד כמה העמיק לחפשו במחשכי תהומות.

יעקב הורוביץ הקים עולם סיפורי להפליא. הוא בנה אותו אבני גזית. כל סיפוריו, ונקוּד על כל, עמדו במבחן השנים. רעננים הם כביום נתינתם. חיים הם וקיימים ומשפיעים כאילו נכתבו היום. זוהי מדרגה שאינה שכיחה, האוצלת הוד וחשיבות לבעל המדרגה.

ארבעת הכרכים הם המסד. אליהם יתוֹספו עוד ועוד, כי הורוביץ מוסיף ויוצר. עכשיו, כשעזב את שולחן העריכה וחדל לערוך את האחרים, יוכל להקדיש את עצמו למערך עצמי חדש, למערך של יצירה.


תשכ"ה

המלצות קוראים
תגיות