מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ב. י. מיכלי: על "פרי הארץ"

מאת: ישראל כהן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

רמת-גן: מסדה; 1968

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

ספרו של ב.י. מיכלי “פרי הארץ”1 הוא חידוש בתחום הביקורת שלנו, חידוש שברכה גדולה בו. בפעם הראשונה נטל על עצמו מבקר לסייר את הנכסים במחוז-יצירה זה של סופרים צעירים, שלידתם או גידולם בארץ. סיור זה אין פירושו הצצה חד-פעמית, באקראי, אלא מעקב מתמיד אחרי המתהווה והמתייצר בשדה השירה והפרוזה, המסה והביקורת, תהייה על המשמרת החדשה על כל כוהניה ולווייה, ובדיקת רקעה, תפיסתה, אופקה והישגיה. ודאי, גם מבקרים אחרים עדרוּ בחלקה זו לפניו, עמו ואחריו; אולם הוא, כמדומה, הראשון שריכז את דעתו ושעתו ועֵינוֹ בחלקה זו כולה מתוך שקידה וחריצות וחכמת-המצפוּן. הוא עיין בכל גילוי של יצירה, כחשוב כטפל, ולא שמט מחוג-ראייתו אפילו פכים קטנים ונמושות. מיכלי הוא מן הבקיאים המובהקים בחדרי הספרות החדישה. בקיאות זו כשהיא מצטרפת לטוּב טעם ודעת וידעוּת, כוח-ההוכחה שלה רב.

היסוד הראשון בביקורתו – אהבת הנושא והנשוּא. אין כאן מצוות מבקרים מלומדה, אלא הערכת מה שחביב ויקר. ספרות צעירה זו הלא לה ייחלנו והיא היתה תפילתנו כל הימים. חוליה חדשה זו בשלשלת הספרות העברית היתה חלק מחזון התקופה ומכיסופי התחדשותנו הרוחנית. בלעדיה היה הדור נדון לערירות וליתמות. גם היצירה הספרותית שואפת להישארות הנפש, והיא זוכה בה לא על ידי חניטה וחתימה, אלא בסוד ההמשך והרציפות של כוח היצירה. לפיכך מובנת הציפייה ללידתה של משמרת חדשה כדרך שמובנת התהייה עליה לאחר לידתה. מפני שאידיאל-האב אינו מתגשם ממש לפי חזונו, כשם שאידיאל-הבן ממעט לא-אחת את דמות-האב וסוטה ממנה.

מיכלי בודק מתיחוּת-עולם זו בין אבות ובנים ומעלה את צד-הדמיון וצד-ההפרש בין קניני המורשת וגינוני היורש. ואהבתו זו לבנים הממשיכים אינה מקלקלת את השורה ואינה מסיטה את אַמת-המידה מעיניו. כאמוֹן-פדגוג אמיתי הוא יודע להצניע את אהבתו בין השיטין ולהשתמש בשעת הצורך גם במידת הדין. הוא שׂשׂ על עצם הופעתה של הספרות החדישה ומברך עליה “בורא פרי הארץ”, ככל אדם שנהנה ואינו רוצה להיות כפוי-טובה למי שגרם לו הנאה זו; אך כמחנך יודע הוא, שאין לפנק יתר על המידה את הסופרים ילידי הארץ, כדי שלא להביאם לידי יהירות ולידי איסטניסות עקרה. על כן הוא נוקט כלפיהם אותם כלי ביקורת חמוּרים ובדוקים, הננקטים לגבי כל סופר וכל סוג של יצירה. אין רחמים בדין היצירה. סלחנות יתרה עלולה להביא שגגות וזדונות חדשים.


הפרוזה החדשה – אומר מיכלי – לאחר שתמו גישושיה הטירוניים, שוב איננו רשאים להסתפק בחיוניותה הצברית, בטבעיות לשונה, בצמידותה להוויה קרקעית-מולדתית. מכאן ואילך דינה כדין יצירה תקינה, הטבועה בחותם הבגרות וחייבת בכל מצוותיה וחומרותיה. בראש וראשונה נבחנות, כמובן, סגולותיה האֶסתטיות, שכן בלעדיהן אין עשייתה נחשבת בכלל ספרות (עמ' 46).


טבע הוא באדם צעיר להיכשל במעשה-משובה; אולם אפילו ניתן היתר לגיל מסוים להתקנדס קצת גם בספרות, עדיין אין עושין על-ידי כך את קונדסיות-הנעורים לקו ולמשקולת בחיים. הפדגוג אף בוחן את שרשיהם של מעשי-משובה אלה. אם סופר צעיר מתנכר לאבותיו היוצרים ורואה את עצמו כראשית חדשה, ודאי דברים בגוֹ. התנכרות זו היא סימפטוֹם שצריך לחקרו ולהביאו לידי תודעת בעליו. מחצית עושה ההסברה ומחצית עושה ההתבגרות – ולבסוף ההתנכרות נעלמת. אולם הסוקר ממיצפה גבוה, ממיצפה-הדורות, עם שיבין את מניעי הנפש לאהבה עצמית נפרזת זו של סופרים צעירים, המגלים את עצמם ואת ראשית-אונם, לא יסתנוור מן הקצף והחצף, אלא ישאל לגרעינו של החידוש ולתוכו. המצטרף אותו צעיר לאיזה זימוּן, או שמא גידוּל-בר הוא, ששדה-תרבות לא יסבלנו? היודע הוא מניין בא ולאן ילך? הרואה הוא את עצמו חייב ליתן דין וחשבון לפני מצפונו ולפני עמו, או שמא אין פרקי יצירתו אלא התפרצויות עוורות מן התוהו אל תוך התוהו?

שאלות אלו וכיוצא בהן אי אפשר שלא יטרידו את המבקר, שאינו זז מן הסוגיה עד שמשיב עליהן. ומיכלי משיב עליהן לאחר חיקור וניתוח ואיזון בדקדוק מרובה.

ב

מיכלי לא פירסם בספר זה מצע עיוני מפורש לשיטת הביקורת שלו. אפשר שבכוונה תחילה נמנע מלעסוק בהלכות מופשטות של הביקורת. אסמכתא קלה לכך יש למצוא באחת מרשימותיו הפולמוסיות שבסוף הספר, שבה ילגלג על אלה, ש“השכם והערב הם משננים לעצמם את תורת הספרות ואינם פוסעים פסיעה קלה בלי להסתייע במשענתה. והיה אם תואמת היצירה את הילכתם הפסוקה – ניחא, ואם אינה תואמת – נחתך דינה”. ברי, שאין הוא שולל את עצם העיסוק בתורת ספרות ובהלכות ביקורת על דרך העיון המופשט, שיכול להועיל למי שאינו עושה אותן דוֹגמוֹת קפואות. אולם אם מיכלי לא הקדיש בספר זה פרקים מיוחדים לגיבושה של מישנה זו, הרי מן הדברים עצמם, אגב עיון ודיון, מתמצית ויוצאת תורת ביקורת, מסכת כללים ועיקרים, המשמשים לו מורה-דרך ומבססים את אמנות הביקורת שלו על ערכים מוחלטים. ולכל לראש – ערך האמת. יודע מיכלי, שהאמת היא סוּבייקטיבית, ובעליה עלול לשגות; אך די לו לבשר-ודם שהוא מאמין באמיתו, ותוכו כברו. חותם זה טביעתו ניכרת בכל מסה ממסותיו. אין הוא ממהר לפסוֹק. הוא מרצה את טעמיו ונימוקיו וחומר הוכחותיו מתון מתון כדי שלא יתערב בהם מטבע פסול או אסימון. הוא מקדים עיון ושיקול ומידוד להוצאת דינו באופן שהשבח יוצא מבין השיטין מאליו, והקורא חש בצידוקו, כדרך שגם המשפט השלילי מתרקם בהדרגה לעיניו, תוך דיון וגביית אמת צוננת ומאוזנת. ולא זו בלבד: חותמו של מיכלי ניכר גם בהעזתו להודות בטעותו. ותעיד על כך הערתו המאוחרת על נתן זך, שנרשמה בספר עם הכללת המאמר “הערות בשולי ספרותנו החדישה”, וזו לשונו:


למען האמת עלי להודות, שאותו שיר בודד “אשר הרגיז את הבורגני שבי”, הסיח את דעתי משיריו האחרים של נתן זך. והרי מצויים ביניהם גם כאלה, המחייבים שינוי גישה והערכה, ואפילו יש לך כלפיהם הסתייגויות מסויימות (עמ' 99).


קורת-רוח היא לקרוא הערה כזו.

בענין זה יפה להביא כאן מדברי מיכלי עצמם:


הביקורת היא ספקולאטיבית במהותה. עדיין כליה אינם מתוקנים ומאזניה אינם מדויקים וחוקיה אינם מאוּששים כל צרכם. במעמדה זה, שמרובה בו יחסיותו, נעשה יושר-הלבב הערך המוחלט ביותר. מבקר שישרוּתו מפוקפקת, כל ביקרתו – אפילו היא מצויינת בשאר סגולותיה – מתערער (עמ' 255).


האמת היא נר לרגלי המבקר בכל עת תמיד “ואף בשעת יובל אסור לה לביקורת לקרוא שמיטה לאמת וליושר-לב”.

עקרון אחר, המַנחה את מיכלי בהערכתו, הוא הייחוד והשיתוף שבכל סופר. ואמנם שני סימני-היכר אלה, הכלולים בשתי מלים פשוטות, הם תמציתה של כל יצירה ושל כל יוצר. מספר או משורר שאין לו חותמת ופתילים משלו, או שלא הוסיף קורטוב עצמיי בתוכן או בצורה, בתיאור או בהבעה, איננו ראוי לשם זה. הוא הדין לשיתוף. שיר או סיפור, שאינך מרגיש יניקתו מלשד הדורות ומנפש הדור, הריהו חסר דם ונדון לדלדול. רק מה שמחובר לקרקע-אבות מובטח לו עתיד, אופי ויופי. מי שמתנכר לאבותיו, גם בניו יתנכרו אליו, ונמצא, שעמו תמות גם חכמתו ופרי רוחו.

אחרי ייחוד זה תר מיכלי בלי הרף כל-אימת שהוא בודק ספר וסופר. וזה ניכר קודם כל בכלי-הביטוי:


כל יוצר שואל מאוצר הלשון של דורו, אבל בבואו לברוא ניב-שפתיים לגיבוריו, שהוא אשר חתך להם חיים, אינו יכול להימנע מטביעת-סגנון אישית. ולא רק משום שגיבורים אלה עולמם שונה מעולם זולתם, שכן בלי שוני זה אין מתן אמונתו ראוי לשמו, אלא בעיקר משום ששונות העין הרואה והנפש הקולטת (עמ' 39).


ואמנם מוצא הוא ייחוד-הבעה לא רק בסיפורי יזהר, אלא גם בסיפוריהם של סופרים אחרים. והוא מעריך עד מאוד את חידושיהם גם בתחום הלשון וגם בתחום התימאטיקה ודרכי התיאור. מפני שלא על נקלה זכו בהישג זה. דווקא המספרים העברים בדורות קודמים מצאו לפניהם טיוטה מוכנה של הוויה, ורק יוצרים גדולים יכלו לטבוע בה מטבעות יצירה חדשים. אך לא כן המספרים החדשים:


המספר יליד הארץ מצא לפניו לוח חלק (ביחס לגיבוריו, בני גילו, דור ראשון שלא ידע את הגולה). שום טופס לא הוֹראָה לו, בחינת כזה ראה וחקה. אולם בחשבון אחרון יצא הפסדו זה בשכרו. הכורח לברוא בריאה חדשה הגביר את מתחו היצירי. כתוצאה מכך זכינו לטיוטה אמנותית ראשונית, ארצישראלית. אדם ונופו נתפסו תפיסה רעננה, צעירה, עצמאית.


אך לא רק המשמרת הצעירה, כחטיבה, השיגה הישגים מסוג זה, אלא אף יחידים לא-מעטים מביניהם. כבר הזכרנו את יזהר, אבל גם שמיר וטביב, שחם ואהרון מגד ותמוז ייחוד להם וסגנון אישי להם. בקורת רוח מרובה מציין מיכלי: “אף זהותו של בנימין גלאי, בשירה ובפרוזה כאחת, אינה מניחה מקום למשגה. חרותה היא חריתה עמוקה בטוריו, ככתובת-קעקע זו שאינה ניתנת למחיקה” (עמ' 196). עם זה חוזר מיכלי ומדגיש, כי אופק החיים והיקפם מצומצם אצל המספרים ילידי הארץ. חסרים להם זכרי-דורות וחוויות-עבר, בעוד שהמספרים בגולה “מצאו לפניהם עולם בנוי על תילו, ערוך ומסודר, גילויו מוּקרן מסתרוֹ וסתרו מעוּרה בגילויו. היתה קביעות במסילותיו”. ממסדם של ילידי הארץ נשללו סגולות הכובד והעומק, הדרושות לקיומו של בנין-מידות. בזכרי-ילדותם לא נקלטה הוויה בשלה, מגובשת. על כן הם סיפרו בעיקר על עצמם ועל חבריהם. ו“גם מעגלם המצומצם נתפס בעיקר חוגם ולא דורם. אך זו לא היתה נרקיסיות-מרצון, כי אם צמצום שבאין-ברירה”. הנחה זו מתאמתת, לדעת מיכלי, גם בחזיון אחר רב-ענין. כשסופרינו ילידי הארץ באים במגע עם “ישראל השניה” מיד מתגלה רפיונם, אף על פי שלכאורה אף היא חלק מההוויה האופפת אותם. סיבת הדבר נעוצה בכך: “משום שמציאותה אינה מציאותם”. אין הם מוכשרים לעמוד על רבדי חיים של יהודים אלה יוצאי פרס, מאַרוֹקוֹ, הונגאריה או רומאניה. על כן הם מסרטים על גבי הקליפה ומסתפקים בתיאור הנגלה או הקלקלה החברתית, שהם ממידותיה של הרפורטאז’ה. אמצאות משעשעות ומעמדים מבדחים סותמים לא-אחת את החלל הנפשי והאמנותי בסיפורים או במחזות אלה.

וכחשיבותו של הייחוד כן, כאמור, חשיבותו של השיתוף, של מורשת העבר. מבחינה זו מחמיר מיכלי עם המספרים, ילידי הארץ, בשל העדר הזדהות זו עם הדורות שקדמו. אך ביחוד יצליף בקולמוסו את המתגנדרים בהינתקות זו מן העבר. טיפוחה של הכרת ההעדר והעלאתה על נס גרועים שבעתיים מעצם מציאותו של אותו העדר. שכן בכך מתבטא שיבוש נפשי, תפיסה מוטעית של מקורות היצירה, וכאן נעוץ שורש ההתדלדלות וההצטמקות.


הניתוק – אומר מיכלי – שנתן אותותיו בפרוזה הצעירה שלנו, בת הארץ, ביחוד בתקופתה הראשונה, ביטויה היה כפול: ניתוק כגזירה, משהופקעה הוויה יהודית מגובשת מתחושתם והכרתם הבלתי-אמצעית של מספרינו הצעירים; ניתוק כבחירה, כהתכחשות לישן, שאבותינו החלוצים מרדו בו וזנחוהו (עמ' 150).


הניתוק בא לידי ביטוי מובהק ונפסד בשתי מגמות הפוכות, האחת בגולה, בייבסקציה, והשניה במולדת – ב“כנעניות”. שתיהן אכלו את עצמן. אולם הניתוק נתלבש גם בלבושים נוחים ורכים יותר. אך תמיד היה לקללה ולא לברכה.

לא היו למשמרת זו לא צומת-שרשים ולא אַמת-מים, שתהא עוברת תחתיה מן העבר הרחוק והקרוב להשקות את יצירתה. היא התגדרה במודרניות, על כרחה התגדרה בכך, ביחוד בשירה. “אולם אין המודרניזם מסוגל לשמש בה מד-ערך רציני. הן הנסיון הוכיח לנו, כי מה שמכובד היום כמודרני עלול מחר או מחרתיים להיות מזולזל כמשהו אנאכרוניסטי. מן ההכרח איפוא לשוב לנקודת המוצא: ה’איך' הוא הקובע ביצירה” (עמ' 113). מבחינה זו אין יצירות גדולות, שבאו לעולם לפני מאות ואלפי שנים, נפסלות מחמת עתיקותן גם בימינו. הן יפות גם לשעתנו ולטעמנו. כן הדבר בתנ"ך וכן בשירת אבן-גבירול ואחרים. וכבר אמר מאכס ואֶבאֶר דרך הפאראדוֹכס, כי “המודרניות היא אמנות-העתיד של יום אתמול. האמנות העתיקה היא של העבר העתיד לבוא”. חיוניותה של שירת העבר הקלאסית לא פגה וריחה לא נמר. ומי שאינו מושיט ידו אל קודמי-קודמינו – יתום יהיה עד עולם. התמצית הנשארת לפליטה מספרות הדורות היא כיין ישן מרווה ומשכר, בעוד שיינוֹ של משורר צעיר, המכריז על עצמו כמנותק מן העבר, הוא בחינת יין מגיתוֹ, הנוצץ כיין אמיתי, אך לא נצטלל ומזיק לבריאות. “כי ישן וחדש אינם ערכים לעצמם. הם רק משמשים להם נרתיקים. וסוף-סוף רמת האמנות נמדדת לפי הכוח שנתגלם בראשונים ולא לפי הנצנוץ העולה מן האחרונים” (עמ' 82). על כן משבח מיכלי את מרבית שירי עמיחי, שיש בהם מזיגה של מסורת וחדשנות, הן בנושאים והן מבחינה צורנית.

ג

אַמת-המידה של הייחוד אינה חלה רק על המסַפר או המשורר, אלא גם על הסיפור או השיר המסוים. כל ספר של אותו סופר מן הדין שיהא נדון בפני עצמו מבחינה אמנותית, אם במחובר לקודמיו ולשאחריו ואם בנפרד מהם. הסופר אחראי לכל הספרים, ילדי רוחו, כי אב אחד בראָם; אולם הספרים אינם אחראים זה לזה ואינם ערבים זה בזה, ואין לזקוף מעלתו של ספר אחד לזכותו של חברו, כשם שאין לפקוד חסרונו וחולשתו של ספר אחד לחובתו של ספר אחר, אף-על-פי שמחבר אחד הוציאם מתחת ידו. לכל ספר מזל משלו, ולפי יתרונותיו ומגרעותיו בלבד נוציא עליו את משפטנו. כל ספר חייב לעמוד על נפשו ולהוכיח טיבו ואת האמת שבו. הוא צריך להיות בחינת חי הנושא את עצמו ולא להישען על כתפי אחרים או להיזון מקופת המוניטין של המחבר.

ענין זה ראוי להדגשה מיוחדת, שכן לא-אחת נהנית יצירה מסוימת ממשׂוֹא-פנים מדעת ושלא מדעת, הואיל והמבקר מסמיכה על שולחנו הדשן של המחבר הנוֹדע ומשאיל לה מסגולותיהן הטובות של יצירותיו הקודמות. ביקורת כזאת עושה יצירה גרועה כמין טפיל, החיה על חשבון אחרים ומוצצת את לשדם. מיכלי איננו גומל חסדים לחייבים ואינו מזייף חותמו. ויפה הוא עושה.

בדברו, למשל, על מרדכי טביב הוא מציין את החידוש שבהופעתו. כבן השבט התימני כבש לבבות, “כי יצירתו נובעת כולה מבפנים, באין חציצה בין המתאר למתואר”. אך לא רק בזה כבש, אלא גם ב“איך” האמנותי, הבולט בספריו “כעשב השדה”, “דרך של עפר”, “כינורו של יוסי”. אולם שלושה ספרים טובים אלה אין בכוחם לכפר על רפיונו של הספר “כערער בערבה”, שאף-על-פי שהוא חוליה אחרונה בטרילוגיה איננו עומד במעלת הראשונים, ומיכלי אומר בפשטות, כי בו “נתקפחה אצלו חכמת הסיפור ונתמעטה יכולת העיצוב”, ובו “מסתמן המורד ביצירת טביב”. אין שני ריעיו הטובים של טביב יכולים לסוכך בכנפיהם על ריעם השלישי, רפה-האונים.

כך מנהגו גם עם אהרון מגד, שמיכלי מביע לו הערכה רבה כאחד מנציגיה המובהקים של הספרות הצעירה. אולם כשם שהוא מותח ביקורת על הקובץ הראשון של סיפוריו “רוח ימים” ורואה בהם “דיבורים שחוקים, שאין מערכי לב שפונים בהם ואין תמונה עולה מתוכם” – כך הוא משבח את “חדווה ואני” ואת “מקרה הכסיל” וחוזר ודן לכף חובה את הסיפור “מסע לארץ גומר” אשר בספר “הבריחה”, כלומר, מיכלי מלווה את סופרו הנדון בכל תחנותיו, בודקו ובוחנו מכל צדדיו ובכל גילוייו, ואינו זז ממנו עד שמוציא את משפטו המבוסס והמנומק על כל פרקי מסכתו, על יסוד התרשמותו מכללותם ומפרטותם. הוא שׂשׂ על כל תג מקורי שמצא בסופריו ומטעימוֹ, אך לא יהסס להצביע על הדילוגים והליקויים והסירוסים. ביחוד שנואים עליו התעתועים בשירה החדישה. הוא דן לגנאי את השימוש בוויכוח על “המובן והבלתי-מובן בשירה” כבכסוּת-עיניים. “זהו ויכוח סרק, שבאמצעותו מבקשים בעליו להתחמק מן הדיון בעיקר, שאותן תכונות אינן אלא טפלות לגביו” (עמ' 115). "הערפל משמש מחבוא נוח למתעתעים וזייפנים למיניהם – – – בחסותו פועלים אוחזי-עיניים זריזים, שלא אחת עלה בידם להוליך שולל את הבריות (עמ' 116). והוא מאשש חששותיו אלה בדוגמאות חיות וממללות מן השירה החדישה, המעידות על התחכמות ועל שימוש בכשרון פיוטי שלא כהלכה.

ד

מיכלי דן ברותחין את אלה, שביקשו להרכיב אידיאולוגיה חברתית או מפלגתית אלוף לראשה של הספרות, כגון ריאליזם סוציאליסטי, ספרות מעמדית, אקטואליות, גישה מארכסיסטית ואיזמים אחרים. במפורט עשה זאת בספרו הקודם “ליד האבניים”, שבו הקדיש מדור נרחב לבעיות אלה, וביחוד גילה את רפיסותן של הסיסמאות שיצאו מבית מדרשם של בעלי “התרבות המתקדמת”; אך בינתיים נתבררו ההלכות הללו לאורה של המציאות ובעליהן נסוגו מדבקוּתן בהן. על כן משתמעת בספרי “פרי הארץ” רק בת-קולו של פולמוס זה. אבל היא משתמעת. ויפה עשה מיכלי שלא ויתר על ויכוח זה גם פה. משום שצורך פדגוגי הוא לגלות שהוא תלוי על בלימה, ואפילו אלה שדגלו ב“אידיאולוגיה ספרותית” לא קיימוה, כי לא יכלו לקיימה. היא היתה מילולית, אשגרת-לשון, פרי בוסר אמנותי ומחשבתי, שהזמן ותמורותיו השירוהו מעל אילן היצירה, כדין כל בוסר שאינו מבשיל. “מילאנו פינו שחוק – אומר מיכלי – על הז’דאנוביזם, שגזר על העצב והיאוש בספרות, בציינו אותם כסימני ניוון של הרכושנות השוקעת, אך בו בזמן אנו מזדעזעים מן היאוש האֶכזיסטנציאלי הפוֹשה בספרותנו החדישה” (עמ' 105).

אוצר גדול גנוז בלב המשורר, הלא היא חירות-הרחף שלו בעולמות עליונים ותחתונים. בעל האוצר חייב בשמירתו המעולה, כי זה כל האדם היוצר. ניטלה חירותו – ניטל כוחו ובטל סוד-היצירה שלו והריהו כאותה מטוטלת. אין הסופר יוצר אלא ברשות היחיד שלו; לאחר שעבודתו נשלמת היא נתונה לסיווג ולמיון ולהגדרים. אך לא יצוייר שתהא משועבדת לאידיאולוגיה-שמלכתחילה, או לצווים והוראות מן החוץ. הסופר הוא בן-דורו ובן-אומתו, ומכאוביהם מכאוביו. אי-אפשר שבבוּאתם לא תשתקף ביצירתו, אך בבואה זו עוברת תחילה דרך הפריזמה הנפשית והאמנותית של הסופר, ולבסוף נעשית ביטוי לדור. מַתכּוֹנים חברתיים, פאטריוטיים או אידיאולוגיים, שתפקידם לשמש תדריך ליוצר, נהפכים לכוחות עוצרים ומסלפים. הזמן והמקום, החברה והשקפת-העולם סממנים יפים הם ליצירה, אך "לב היחיד הוא שמשמש זירה לסערות הימים ומלחמותיהם". ובתוך לב היוצר נצרף החומר העכור של הזמן והמקום ונעשה זהב-יצירה.

רבות הן הבעיות הספרותיות והאֶסתטיות הנדונות בספר זה, בצמצום או בהרחב, ולא פעם הוא מסתייע לחיוב ולשלילה בדברי מבקרים אחרים. גם בכך יש משום אות ליראת-כבוד מפני קודמיו ומפני בני דורו, החורשים אף הם בשדה הביקורת. אולם עיקר חשיבותו של הספר בשתיים:

א) בהטילו אלומת-אור חזקה על הספרות החדשה והחדישה בשלושת סוגיה: השירה, הסיפור והמסה הביקורתית. על ידי כך גיבש את נכסיה והבליט את משקלו של היש; ב) בהעבירו תחת שבט הביקורת כמעט את כל מה שעשתה המשמרת הצעירה ללא משׂוֹא-פנים, אך בלב אוהב ובפה מברך כל נצנוץ-יצירה אמיתי. צדקה עשה מיכלי עם ה“דור בארץ”, שכפף את יצירתו לכללי אמנות ולחוקי יופי, השואלים לא רק ל“מה”, אלא בעיקר ל“איך”.


כל מבקר – אומר מיכלי – צריך לחקוק אמת פשוטה זו על לוח לבו. היא אשר תנחהו בהערכותיו. היא אשר תצמיח לנו ביקורת ענינית. בלי התנגדות-מלכתחילה של המחזיקים בנושנות ובלי התלהבות-מלכתחילה של שוחרי-החדש.


תשכ"ו


  1. “פרי הארץ”, הוויות ויוצרים בספרותנו הצעירה מאת ב.י. מיכלי, ספרית מקור, הוצאת אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת “מסדה”, תל–אביב, תשכ"ו  ↩

ישראל כהן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של ישראל כהן
רקע
ישראל כהן

יצירותיו הנקראות ביותר של ישראל כהן

  1. פרקי אהרן מגד (מאמרים ומסות)
  2. קורות חיי (זכרונות ויומנים)
  3. יצחק אדוארד זלקינסון (מאמרים ומסות)
  4. ירושלים – שער לספרי עולם (מאמרים ומסות)
  5. דו-שיח של סופרים עברים וערבים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות ישראל כהן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות ישראל כהן

יצירה בהפתעה
רקע

מַנְגִינוֹת הַזְמָן

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

היא סוגרת עגומה את הקלוִיקָרד ובקול מר תתאונן: “אתה אינך שומע!”

תחת החלון הומה הרחוב מהולכים לשוח. לפני רגעים שררה שם דומית מתפלאים ונרעשים; אך כאשר חדלו הנענועים ומעל המיתרים התנשאה האנחה האחרונה, הריע שאון תהלה וקול מחיאת כפים. אולם לא למען אלה שפכה נפשה במנגינותיה, היא שכחה את הערב הצח והנעים, את הירח והכוכבים במרום ואת האנשים על פני החוץ. כל חפצה ומגמתה לדבר על לבו והוא איננו שומע.

היא התלוננה מר. השפתים כחוט השני וריסי עיני התכלת נרעשו לדמוע.

– אל אלהים! – קראה פתאם בקול פחדים – מה היה לך, דוד? עיניך אדומות ולחייך – סיד. הלא חולה אתה?

– כתמול שלשום אני – ענה הנשאל בחפזון, כמו היו לו השאלות למשא. ויתנשא מעל כסאו ויצעד בחדר הנה והנה, אחרי רגעים אחדים שכב על המטה, אשר עבר עליה, ויסב את פניו אל הקיר.

היא הרגישה פתאם כמו עוקץ חד בחזה והולם פעם במוח. חיש הוציאה את ווי שערותיה ותשליכם ארצה, וגלי תלתלים התגוללו לאחוריה. עוד ידה נטויה לפתח סגור שמלתה, כי בכבדות תשאף רוח, אך התאפקה ותסתר פניה בכפות ידיה הרועדות.

– האם לא הטיבותי נגן היום? – שאלה מבעד לכַפרת הכפות.

– הטיבות מאד מאד! – נשמע מענה-קר מהשוכב במטה.

– ומדוע אפוא?…

אין מענה.

– היו ימים – החלה רתת… אך פתאם התנשאה מעל כסאה ותצא אל המעקה ותעמוד שם. בעיניה נפגשו ברק-קפאון, יורד מכוכבי מעל, וברק-תהלה, עולה מעיני הנצבים מתחת; אך שניהם לא חדרו ללבה פנימה. לשוא יצא גם הירח מחפת ערפלי נגה לקראתה – אולי תצק לחשה לפני השמים… ורסיס דמעה מתפרץ מעיניה.

ורעיון מר ונמהר מתגולל במוחה:

– היו ימים – אך חלום הזהב עבר, ימי האֹשר כלו! קץ וגבול לכל וגם לרגשות משורר… אך לבי האֻמלל חלם חלום אל-מות! לב פתי! לב שוטה! הפרחים נובלים, צבעי הקשת עוברי, כל רגש – בן-חלוף, ולבבות שוטים ישָברו כשבר נבל1!

זכר ימי אשרה המעטים יעבור לפניה וכלם מנגינות ושיר.

שניהם נפגשו בחיק הטבע, לרוח האביב. – –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.