מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הגירוּש

מאת: שלמה צמח

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: הקרן להוצאת כתבי ש. צמח; תשכ"ו

סוגה:

שפת מקור: עברית

פקודת הגירוש, חתומה באחד משרי־הצבא של מחנות ניקולאי ניקולאיביץ, הגיעה סוף סוף גם לס׳ והעלתה רעש, ייאוּש עצור וטרדות־חיפזון בכל בתי העיירה וסימטאותיה.

אותה שעה עמד ר׳ נפתלי הייני על פתח בית־בתו שנתעגנה מבעלה (הוא היה בין קרואי־הצבא ויצא למלחמה) והמתין, כמנהגו, לעוברים ושבים לשמוע חדשות־היום. ר׳ נפתלי היה יהודי גבה־קומה, תנועותיו נוחות, אציליות, אדם נלבב ורגשני בסתר לבו, הקורא בעיון את הספר “ערבי־נחל” בכל שבתות השנה. לא רבים נשארו כמותו בעיירה. יהודי שכיתת עוד רגליו לקוצק, טובל עד היום הזה את בשרו במימי הבזוֹרה עד עלות הכפור על דשאי חופיה, ועם זה אנין־הדעת, לבוש תמיד הכותונת הלבנה, בת הצווארון הרחב, המחשיף מקצתו של החזה והמבריק בלובנו גם מרחוק. שקט מראהו ופניו החיוורים כצחור כותנתו, אשר חָוורו מרוב ישיבה במרתפו (המרתף הנודע לתהילה והשופע בערבי שבתות יין־צימוּקים לתושבי העיר וסביבותיה), היו מעלים על הלב את ריחם המיוחד של עשבי־בר הגדלים בבית־העלמין, כי היה דבר־מה בפנים האלה מעבר ההוא, מצללי הקיפאון, מן המרחקים הסתומים.

הגזירה הרעה, אשר חודש ימים איימה והאפילה על שמי העיירה, לא עוררה בבואה תימהון מיוחד. נראתה מוּבנה, פשוטה, וכמעט הכרחית. ומשום שהצו הקצר והתקיף עמד הפעם כאות מן השמים, מחוץ להשפעת אנוש, היתה פעולתו גם כמרגיעה בוודאי המוחלט אשר בה. וכשהוּגד הדבר לנפתלי, חזר באותה פסיעה ישרה ורגילה אל ביתו, ואמר לבתו: “דבורה׳לה, אספי מעט מכליך, כי בא גם תורנו לצאת מן העיר”, ומיד הוסיף כנזכר בדבר: “ואני ארד למטה לקחת את אדרתי”.

הוא ירד למטה אל מרתפוֹ. ירד על פני מדרגות־הלבינים המעוכות, אשר נתמזגו יחד ברבות־הימים לקו אלכסון אחד, משופע וחלקלק, תחת עקבות רגליו הוא ורגלי לקוחותיו זה שלושים שנה — ונכנס פנימה. ריח עובש, שמרים, כוהל וטחב קידם גם הפעם את פניו. בזווית גררה חולדה את הסחבות, ושק הצימוקים המתנדנד באוויר בכה בדמעות־יין אל תוך המשפך הגדול, שהעלה מכבר־הימים חלודה — כבשאר ימות השנה. ר׳ נפתלי עמד כאן במרתפו ותהה. כאן, בד׳ אמות הללו, היה יושב ימים ולילות לאור נר־חלב מבליח ומתיז רשפים, והיה רוקח ומסנן ונלחם בשארית־הכוחות בחומרים המעכירים את זוהר יין־קודשו, עד שיצא דשן ומזוקק כזהב מוּתּך. כאן היה כל החלל הקרוש טעון הרהורים נוגים ומתוקים בתוגתם. על רבו הנפטר, הקוצקאי, אשר לא קם צדיק אחר, ראוי למלאות את מקום רבו שהלך לעולמו. על זוגתו, שנסתלקה ממנו בעודה בנעוריה, ועל המון הרפתקאות אחרות, שמילאו את שלושים שנות עבודתו במרתף אפל זה. ובעומדו עכשיו בו, והכרתו ערה בלבו, כי רגע זה לא ישוב עוד לעולם, כי ריח שמרים אלה לא יכה עוד על אפו, כי חשיכה קרירה ורטובה זו לא תלטפהו עוד — זעקו אליו ימות־חייו מתוך אבני החומה, מיצמצו באור כסף עם טחב הקירות ונטפו עליו עם ליח התקרה המאהילה על ראשו. והתחילו מפרכסות מחשבות תרעוֹמת על מי־שהוא, שאין לברר אל נכון את מהותו. ורק פעם בחייו ידע רגש מרד עמום, דומה לזה שבלבו עתה. אז היכּה אותו לשון אחד מחבריו מתחריו, ועל מדרגות מרתפו נשמעו פתאום צעדי־און, והדלת הכבידה נפתחה בכוח, ואל האפילה חדרו אנשים עם צלצול כלי־זינם, בדקו בחורים ובסדקים, הפכו חביות יין־משומר על פיהן, כשופכין אל הביב, ואחר הובילו את נפתלי אל בית־האסורים כאחד הפושעים, קבול עם בצוהרי יום קיץ. כמו אז כן גם עתה שכנה בו הוכחה ודאית, כי נעשה בידי מי־שהוא דבר אשר לא ייעשה.

ר׳ נפתלי שכח כמעט את מטרת בואו הנה, כך תקפו עליו זיכרונותיו, והוא עמד באמצע המרתף, שאף אוויר צונן במלוא ריאתו, וכאילו חפץ בזה להרגיע את רוחו הסוערת. אך הנה בקעה קרן אור ממעל. שחור המרתף שוסע לחצאין. התריס הקטן, המכסה את האשנב מצד החצר, הורם, ונשמעה דפיקה קלה, וקול קורא לו: “אבא, יוצאים מן העיר”. מיד התאושש מהרהוריו ועלה את המדרגות. שם בחצר חיכּתה לו בתו, והחבילה לרגליה. על החבילה נח יוסילי בנה. שניהם היו עטופים מטפחות גדולות כמתכוננות לדרך רחוקה. מבלי להגיד דבר, מבלי לסגור את דלת מרתפו, הרים ר׳ נפתלי את נכדו על זרועותיו, ודרך השער פנה אל הרחוב. רחוב זה, ההומה תמיד מאדם רב, היה עתה שומם. בקצהו האחד התהלכו כבר האיכּרים ונשי הגננים, תושביהם של ירכתי העיירה, לוטשים עין ומבוהלים כלהקות ציפורי־טרף. אותן ליווּ אנשי־צבא לבושים קרעים, וידיהם היו כבר עמוסות שלל מן הבית ומן החנות. נשמעו קולות קרדומות, מפץ דלתות, שאון מריבות. ומרחוק, בקצהו השני של הרחוב, התנשאו והתנועעו צללי אנשים על פני לבנת השלג, קטנים וגדולים, מסוכסכים יחד כפקעת בעלי־חיים ענקית. אלה היו יהודי המקום, נשיהם וטפם שהתאספו הנה לצאת בגולה.

פני ר׳ נפתלי השוקטים והחיוורים התבלטו בקהל הפליטים הנחפזים. עטוף אדרת הברדלס הגדולה שלו נשׂא בחוּבּוֹ את יוסילי נכדו. דבורה הלכה אחריו. ר׳ נפתלי הלך דומם, גביניו מרוכזים, צעדו רחב. הוא הלך כאדם המקדם פני מאורע, אשר התכונן לו והמתין לו זה ימים רבים, ועל כתיפיו כאילו לחצה אחריות השעה, לכן כופף קמעה את גופו תחת נטל זה. אבל הצעד עצמו היה מאושש, די בטוח, ושכבת השלג החורקת תחת רגלו השאירה דפוסי עקבותיו שלימים ועמוקים. בפינת הרחוב שמע קולות מכל צד: “הנה, הוא בא, ר׳ נפתלי, הרי חיכּינו לך”. והוא הקיף במבטו את כל הנאספים עליו. הוא ידע את כל אנשי־העיר, לרבות את הנשים והמשרתות. כל אלה הלוא היו מבאי מרתפו בערבי־שבתות וימים־טובים. ראה את הזקנים1, שכוסו שיבה וקמטים כמוהו ואשר אתם יחד שיחק על מגרש אותו בית־הכנסת בהיותם עוד ילדי החדר. הקשיב ליללות חנוקות, הבוקעות לקטעים מתוך פקעת בעלי־חיים ענקית זו רבת־הראשים, ור׳ נפתלי עמד נכנע והכן בתוך עמו. שרתה דממה. חיכּו לרב־העדה, שהלך אל הרָשות המקומית להיפרד ממנה.

ובשעה שזז ההמון המנומר ממקומו ניגש אל ר׳ נפתלי אחד הצעירים מן הצד, ולחש לו: “בבקשה, אתה תיטיב לשומרה ממני”. ר׳ נפתלי הסיב ראשו וראה לפניו ספר־תורה מוּשט לקראתו. הוא הבין יפה את כוונת הצעיר, גביניו הוּרמו ועיניו אורו. רגע עיכּב צעדו, זקף קומתו, ואחר האיר פניו לצעיר כמכיר לו תודה שזיכּהו בכך, והרכין ראשו, נשק לתורה, פתח זרועו הימנית, שקיבלה את הסבל החדש בלחיצה אל החזה, והמשיך את דרכו הלאה. ומתוך אדרת הברדלס הרחבה הציצו עכשיו ראש יוסילי משמאל, ומימין — ידות העץ, ידות התורה הוורוּדות והמהוקצעות. ספר־התורה אשר נפל בגורלו של ר׳ נפתלי לא היה מן המעולים, מבני היחשׂ. בארון־הקודש היה משכנו באחת הפינות הנידחות, ולעתים מאוד רחוקות, בהתאסף פרחי החייטים לבית שלישי, הוגבה גם הוא ביום מועד לעיני עם ועדה. בשאר ימות־השנה היה יוצא ובא בבתי אבילים. כשהצטרף מניין לימי־השבעה היה נישא שמה בידי אחד השמשים. רגיל היה אפוא באבילות. תמיד ראה אנשים נכאי־רוח, חלוצי־נעל, יושבי־קרקע, המחפשים עם שקיעת החמה במבטי־שווא בשחור הזגוגיות את הדבר אשר לא ימצאוהו עוד לעולם. חלוקו של ספר־תורה זה היה בלוּי ומעוך, ומהאריות, אותם האריות אשר מלפנים נוצצו באור זהב ותמכו בידיהם את הכתר רב־הגוונים, המרפרף בקשקשי כסף ואורה — מהאריות האלה לא נשארו אלא לשונות התולע המסולסלות והרגליים האחוריות בלבד. והפעם מתוך חיפזון, כשמיהרו להציל מכלי־הקודש את אשר היה להציל, לא דקו מרוב בהלה, וקישטו גם אחת מידותיו בפעמוני כסף. הם לא הוסיפו לו פאר. אולם הם משכו את עיני יוסילי, המוּנח בזרוע זקנו2 מעבר מזה. ור׳ נפתלי צעד וצלצל, ויוסילי הקשיב רב קשב, הביט וצחק אל תוך המטפחת המכסה פניו.

השׂתרעו שׂדוֹת שלג מוּקפים גדרי אילנות. הקוֹר חזק. העורבים צרחו ממרומי האוויר מעל צמרות העצים המושלגות. והקהל הלך, הלך. השלג על פני הכביש הפך חום תחת מאות הרגליים שדרסוהו, אך לפני העיניים הדומעות נמשך הלובן הקר והאכזרי לאין קץ ולאין גבול. פה ופה בצדי הדרך, על־יד עמודי הטלגראף האפורים וההומים, עמדו חיילים על משמרתם. הם קפצו לרגעים כנשוכי־קור, מנתרים סביב לעמוּד ומכים רגל אחת בחברתה. בשוויון נפש ראו את המחנה העובר לעיניהם. רק אחרי־כן התכווץ הלב לזיכרונות המולדת, שנתעוררו למראה תמונות נוגות אלה. בבתי האיכּרים נפתחו הדלתות בחיפזון. נשים מעוּבּרות ויחפות־רגל נראו בתוך ענני אדים כחולים, וראשי ילדיהן עוטרים אליהן. בראשונה הביטו בתימהון, נרגשות קמעה למראה האמהות עם התינוקות הנשרכים אחריהן. אך הטמטום הציף עד מהרה את הרחמים אשר בצבצו לרגע, והלעג גבר. לעתים טס לקראת המחנה בעל־אחוזה בעגלת החורף שלו, עטוף אדרות־הדוּבּים השחורות. אז נולדה בהלה רבה. הנשים נדחקו כעדר צאן הצדה, והמצילות התלויות בצוואר הסוסים העשינים החרישו בקולן את ענבלי התורה, הנתונה בזרועו של ר׳ נפתלי. יוסילי התעורר אז, הסיר מבטו מברק הרימונים אשר כנגדו, וחיפש בעיניים תועות את הקולות החדשים והעליזים. אבל הם היו כבר ממנו והלאה. פתיתי3 השלג היו שוב מאפילות על עגלת־החורף ועל כל מצילותיה. ושוב הצמיד יוסילי את מבטו לפעמוני הכסף, הקשיב והקשיב, ושוב סגר את עיניו ונרדם. ובחלומו עגלת־חורף, פרסות סוסים וקול ענבלים.

כאחוזי־חלוֹם המשיכו דרכם גם הגדולים, הערים, אשר נשׂאו עולם שלם על שכמם. זה היה חלום רע, ואף־על־פי־כן חלום. הם צעדו מול האופק, מבלי דעת כל רפיון, אל תוך איזה ערפל. הלכו בלי אומר ודברים. על זקן הגברים הכסיף הכפור בגבישי פנינים, ועל לחי הנשים קפאה הדמעה. ויש שרבצה אחת האמהות על פני השלג המעוך, רבצה באמצע המחנה וזעקה נואש. אחריה ענו ילדיה. מעגל צר התאסף סביבה. הנשים הביטו בעין יוקדת ודומעת מקור. הקשיבו מתוך מנוד־ראש לקול “מכאן לא אזוז, מכאן לא אזוז”, ודבר־נחמה לא עבר על דל השפתיים. אך בהיווכח האשה האומללה במשוגתה, היתה מתקוממת בחיפזון רב, בקפיצת חיה פצועה, והיא מטילה שוב על שכמה את משאה, ובעיניים מוּרדות ארצה היא צועדת במהירות, בנדנודים פזיזים, כאילו אמרה לעבור את המחנה ולצאת בראשו. ועם נטות השמש התחילה קריבה ובאה רוח קדים קרה. בראשונה ניענעה והרעידה את שריגי הטלגראף הקופאים ואת צמרות הערָבות הקירחות. אחרי כן ירדה, עברה על פני הגולים, כמלטפת ראשם. אך עד מהרה חזקה, וקשקשי שלג יבישים וחדים היכּוּ על הפרצופים זה אחר זה. האמהות לחצו יותר את עולליהן אל החזה, ועיני הזקינים דמעו בדמעות גדולות. המחנה עמד. תהה על עצמו. רגע הפנה ראשו מערבה, אל המקום אשר ממנו יצא, ושאף אוויר בפה מלא ובנהימה, כשור הגועה לקראת שמש שוקעת. אולם מערב זה היה עתה שטוף דם, עכור וזועם. והם פנו שנית מזרחה. ובשארית מאמצי־הכוחות חצוּ את מחול השלג, הדוחפם אחורנית. הם הלכו ישר, לאורך הדרך שהתעקלה בנפתולי נחשים, וההכרח באחוריהם. המרץ האנושי, המתנדף ונהפך לאל על פני שטחה של פרשת דרכים מסובכת, התרכז הפעם אל נקודה אחת כחץ השלוח אל מטרתו. זאת ידע גם ר׳ נפתלי, והמשיך דרכו בהכנעה. וכאשר פנה אליו הרב מעל לעשרות הראשים שהפסיקו ביניהם: “ר׳ נפתלי, שמא הגיעה השעה, שיבוא אחר וימלא מקומך?”, ור׳ נפתלי עונה בתנועת זקן כבידה ועקשנית לאות־מיאוּן, עבר רעד בכל הלבבות; כי כן איווּ לראותו, טעון משׂאוֹ, חיוור ושקט וקופא בלא־דיבּור.

וכהתאסף זיכרונות ילדות תמימים כן נערמו לאט לאט קשקשי השלג על פני כל ההולכים. הרוח כאילו באה בכוונה למלאות אחרי כל מקום פנוי, בין קמטי המטפחות, בין שערות הזקן ועל שולי הכובעים. המחנה הלבין כולו, התמזג בלבנת השדימות שמסביב, ונראה כגוש קרח הצף על פני שטפם האיטי של מימי ים לבן. התחיל מחשיך. והלובן עוּמם, הכחיל, אך נתבלט עכשיו ביותר. אחד, שהלך בראש המחנה, נתעכב. עברה אימרה מפה לפה בתנועות־ידיים, עד שהגיעה אל הרב. ואחרי כן, מכיוון שניתנה הסכמתו, עלה הקול כמנצח: “מנחה, מנחה”. עשרות ידיים הסירו בחשאי מלוא־חופן קשקשי שלג, מי מעל שרוולו ומי מעל כובעו, שפשפו יד זו בזו, ואיש איש פנה לעברו. הציבּוּר התפלל הפעם ביחידות. הגברים נאנחו. והנשים, בשומען אנחות בעליהן, אמרו בלבן כי הותרה הרצועה, ופרצו בבכי אחד גדול וממושך, מחריד את האוויר מסביב. בכי זה, שהקיף את כל המחנה, נשתתק לאט לאט מחמת רוגזו של הרב, שהוּבּע בזעזועי גוף קפדנים ובנהימה ממושכה. שוב שרתה דממה. האנשים התנועעו בשעת תפילתם, והנשים לחשו תחינותיהן בשפתיים צומקות. מעל הקהל נראתה לפעמים יד, המתנוססת ברמה ומפרכסת באוויר. ואי אפשר היה לדעת למה היא מתכוונת, אם היא זורקת איום כלפי מעלה או היא פרושה אל השמים בחנינה ובביטחון. השמש כבר שקעה. האורה הכחלחלה באה עכשיו מתחת, משכבת השלג הצחורה. וכשנגמרה התפילה, והגולים כבר התעתדו להמשיך דרכם, הרגישו פתאום כי כבדו רגליהם ותפחו דם. המחנה עמד לרגלי גבעה קטנה, וחוּרשת אורנים מלבּינה צללה על פני המסילה המתפתלת ועולה. המחנה עמד שוב ותהה על עצמו. שמי המערב העלו את זיכרון בית־המדרש המוּסק, את אש הכיריים וצוהלת הילדים. העיירה, שהיתה כבר רחוקה־רחוקה מאחוריהם, קמה חיה וממללה: חנויות מוארות, חלונות אטומים, מוגפי תריסים, תימרות עשן־ארובות בשמים, וקול הצעדים ברחובות ובבתים. פעמים מספר זע המחנה, כמתכונן להיעקר ממקומו, אבל כגל המשתבר לרגלי כֵף כן נידחו האנשים אחורנית ולא זזו. הילדים חשו ברפיון הוריהם, והרימו צעקתם מכל העברים. מתוך חיק אמהות עלו קולות חנוקים, שהסתננו בעד האריג אשר כיסה עליהם, והם שקעו מרוסקים ארצה ואבדו בחשיכה. פה ופה כבר צנחו החבילות ארצה. נושאיהן צנחו אחריהן, עליהן. המחנה הגדול, שצעד כל היום כענק בכוח אחד שלא ידע רפיון, התחיל מתפורר לחלקיו. הרב עמד באמצע אובד־עצות. הדליק מקטרתו, כדרכו תמיד בין מנחה למעריב, והביט בעיני חנינה על צאן מרעיתו. וממעל בשמים דהר מתחת לקטעי עננים כבדים ירח מטורף, אובד־דרך, כסוס פרוע בערבה, אחרי אשר רמס את רוכבו תחת רגליו… אך פתאום מעמקי המחנה קם אחד הגולים, לבן כולו, גבוה, וחצה את קהל הנאספים היגע. הוא הלך וצלצל בידות־התורה הבולטות מבין זרועו, וצעד במהירות, כשׂיה נידחה המדביקה את עדרה. זה היה ר׳ נפתלי. בחוסן נעורים אשר בו נדחק אל שולחן הקוצקאי בשבת לשאוף בצמא את דבריו, בקע לו דרך בעזרת מרפקיו היבישים בין ההמון הצפוף והקופא על חבילותיו מיואש ומלא תלונה, ויצא בראש. בעוז מיוחד וברחמי אב לחץ את יוסילי נכדו ואת ספר־תורתו אל חזהו, וגביניו האהילו על שתי עיני־התכלת שלו, שנתכווצו להגן על עצמן מפני הרוח הסוערת לקראתו. ועד מהרה בינו ובין המחנה — פס שלג ארוך וכחול. דבר־מה זיעזע את הגולים. מי־שהוא קם באנחה והטעין שנית את משאו על שכמו. הרב החזיר את מקטרתו אל הצלחת. ולאט־לאט, כמו בקן נמלים אשר רגל הֵלך הדריכה מנוחתו, התחילה טירדה רבה רוחשת בכל מקום. הכול עמדו שוב הכן על רגליהם. שוב היה המחנה לגוש גדול, לענק משונה, רב־אברים וראשים, והוא זע ממקומו והתחיל עולה ועולה. והנה קרה דבר־פלא. רק שעה אחת עשו את דרכם, ובבת־אחת נפרשה לפניהם כיכּר גדולה, מעוגלת, זרועה אורות אין מספר, שהסתננו ורעדו בין קשקשי השלגים. המחנה עמד, שאף אוויר צונן בפה פעור, ולא האמין למראה עיניו. מתוך שיממון הדרכים האבילות שמאחוריהם ליקקו עוד הצללים בלשונות עופרת את כפות רגליהם. אבל למטה צחקה כבר בירת פולין משחק זוהרה, כשואלת לשלומם. בבת־אחת פרצו קולות: ״וארשה! וארשה!״. והיה בקולות אלה רעד משונה, כרעד ראשי האצבעות של טובע הנוגעות בסוף החוף. המחנה התעודד, האנשים תיקנו את החבילות על שכמם. האמהות גיפפו את ילדיהן, והרב פקד לחכות לנחשלים. הקהל ציית לו, עמד והפנה ראשו. מאחורי המחנה שירכו דרכם זקינים אחדים והמון נשים, בצעד רופף ומקרטע צעדו, כשהרגל נזרקת קדימה כאבר מדולדל. הם שמעו את הקולות וראו את ההתעוררות במחנה, והתאמצו לדלות מעמקי גופם המט את הכוח האחרון להעפיל על הגבעה ולהידבק במחנה. עכשיו ירדו ההולכים בפיזור. התחרות החיים הקשה, אשר נשתתקה, שבה וניעוֹרה. ר׳ נפתלי נדחה אחורנית בכוח. הנשים באו בריב אשה עם אחותה. ומחנה הגולים האבל והקופא נעשה רועש וקולני. שוב הלך ר׳ נפתלי בסוף השורות, ודבורה בתו שואלת אותו בזהירות:

— מה שלום יוסילי?

— ישן, ברוך השם.

לפני השערים, שערי וארשה, עמדו הרבה אנשים, כרכרות, עגלות־משא, וחיכּו לפליטים הקריבים ובאים. היה מי־שהוא לבוש בגדי־שרד המנצח על הכול והנותן פקודותיו בקול מעוּבּה ומכריע. צעירות עטופות מעילי־קטיפה שחורים, ורודות-פנים, מלאות חיים, האירו בעיניים חומות, לחות ומבריקות מרוב התרגשות, עלומים וקור. התהלכו צעירים צנופים כובעי־קרקוּל, צנומי רגל, ומשקפיהם מכוסים רסיסי־טל. מן הצד, על השולחנות, עמדו דוּדי־טה מהבילים ומתיזים מתחתם רשפי אש לכל העברים.

בהתקרב להקת־הגולים הראשונה יצאו לקראתם המפקד ועוזריו, עמדו בקומת איש־צבא, וקראו בקול:

מאיזה מקום?

— מעיר ס׳.

מן הצד פרצו המון אנשים, עברו בריצה את המרחק, המפריד בינם ובין הגולים, והתחילו מקיפים אותם בשאלות על קרוביהם. קראו שמות משפחה מגוחכים, נתנו סימנים בכינויי־לוואי, שמות ההורים, מלאכתם ומשלח־ידם. קמה מהומה. אנשים נפלו איש על צוואר רעהו. נשמעו קולות געייה. המנצח שילב את ידיו על חזהו והסתכל בנעשה לעיניו. הוא לא ראה דבר, מלבד סדר זה שהופרע, והוא נתן את פקודתו:

— לסגור את המעבר לאנשים מן הצד!

צעירים אחדים מיהרו בתנועות־מתעמלים אל מקום המעשה, הפרידו בכוח הזרוע בין הדביקים. אז פנה המנצח אל הגולים בתוכחה:

— אבקשכם לשמור יפה על הסדר, אינכם סוף־סוף בס׳!

שם העיירה, מולדתם החמודה, השוכנת לה עם בתיה נמוכי־הקומה על חופי הבזורה הפראית, עיירה זו אשר רק יום אחד הרחיקום מעליה, שמה יצא מנואץ בפי צעיר רחב־כתפיים זה, הלבוש הדר, הזר, אשר לא ידע את ס׳, לא ידע את יושביה, את כל עברה ואת כל חילה הרב. הגולים הורידו ראש. נשתתקו. יגון־גלותם ירד עליהם. זה היה המכאוב הראשון. הם היו בנכר.

אולם מקץ רגעים מעטים, כאשר ניגשו אל עצם העבודה, והצעירות היו רצות מאיש לאיש וממשפחה למשפחה, מציעות כוסות חמים וחלות־לחם קלועות, והצעירים הולכים ובאים, רושמים בפנקסים את מספר הנפשות, את גילם, את מצבם, ומוסרים ליד את הפתקאות הנותנות זכות על עגלה להובלת הרכוש המועט, ד׳ אמות לדירה ורשות ליהנות מן התמחוי — צמחה שוב הפקעת הענקית ושאגה את שאגת חייה בשארית־הכוחות. זקינים פשטו זרועות צנומות וּשׂעירות והכריזו על זקנותם, נשים הרות הודיעו בקול את ירחי הריונן, ובעלי־בתים חשובים עוררו מדנים כיושבי־קרנות.

אל ר׳ נפתלי, שהיה בלהקה האחרונה והלך עוד באותן הפנים המרוכזות, מחזיק בשתי ידיו המאומצות את ספר־התורה ואת נכדו יוסילי, ניגשה אחת הצעירות, הוציאה פנקסה, תיקנה את הצלב־האדום על שרוולה, והציעה את שאלותיה:

— מהיכן?

— מס׳.

— בן כמה?

— שישים וחמש.

— כמה נפשות?

— שלוש.

— ואני רואה רק שתיים.

והיא הרימה את שתי עיניה האפורות לדעת, הנכונים דברי הפליט אם לא. אך היא נתקלה בפני נפתלי עם חיוורונם, בראש יוסילי הנשען בחזה זקינו, ובתורה הנעוצה באדרת הברדלס. דבר־מה רעד בקרבה. חיש הפסיקה את שיחתה, כמחליטה דבר, ואמרה:

— חכו לי כאן, אני שבה כרגע.

ר׳ נפתלי עמד עם סבלו. איש לא פנה אליו לקחת ממנו את ספר־התורה, וכאשר חפצה דבורה בתו לקחת את יוסילי מידו, סירב בנענוע־ראש מוחלט: חכי, חכי, התינוק ישן ואל נעירהו בקרירות כזו.

הצעירה ניגשה בינתיים אל המפקד הראשי והסבירה לו, כי חפצה לקבל אחד החדרים, המיוחדים לפליטים נכבדים. המפקד צד את ברק־עיניה האפורות, ואמר:

— אני מוכן תמיד לעשות רצונך, כרגע יסודר הדבר.

שניהם קרבו אל נפתלי, שעמד מכוּוץ ומבויש קימעה מן הטיפול המיוחד שזכה לו. המפקד העמיד פנים כמשתתף בגורל המשפחה שעמדה לפניו, נתן אות לאחד הרכבים, שמיהר לעקור את מרכבתו ממקומה והתעכב לרגלי ר׳ נפתלי. דבורה עלתה ראשונה, אחריה, נשען בזרועות המפקד, בא גם ר׳ נפתלי, והגברת הצעירה ישבה גם היא אתם. המפקד לחץ את ידה, השתדל לצוד עוד פעם את זוהר עיניה האפורות, והמרכבה זזה ונכנסה אל תוך אורות־העיר והמית רחובותיה. ר׳ נפתלי ישב ושחק בשחוק־ילד. הביט במאור־פנים אל הגברת המלַווה אותם. אם הוא עמד בניסיונו, הצעירים ממנו לא־כל־שכן. הניצוץ לא עוּמם. והרחובות רקדו לעיניו. וקול החיים הקיפהו מכל צד. ומכאובי גופו, שהורגשו לו בפעם הראשונה, נעמו לו מאוד, והוא גחן אל בתו ולחש לה:

— דבורה׳לה, הגענו.

— תהילה לאל.

ברחוב לישנוֹ ירדו, הבית היה בן קומות אחדות. הגברת המלווה אותם יצאה לפניהם, אחריה ר׳ נפתלי ובתו. במדרגות שרתה אפילה למחצה. בקושי עלה בהן ר׳ נפתלי. דווקא צעדים אחרונים אלה היו קשים מאוד. ובתו, בראותה את ראש יוסילי החבוי באדרת זקינו, אמרה אל נפשה:

— קול בכי אחד לא יצא מפיו.

וכמסיימת מחשבתה:

— ילד חביב.

את פניהם קידם יהודי ליטאי קטן־קומה, שחרחר, מגולח, ובמבטאו המכוּוץ והצר אמר להם “ברוכים הבאים”. עבר לפניהם, פתח דלת החדר המזומן להם, ומיהר אל אשתו בשפשפו ידיו ובחוזרו על בקשתו פעמים מספר: “טה, רבקה, טה”. גם הצעירה נפרדה מאתם.

החדר אשר בו נכנסו ר׳ נפתלי ובתו היה בצדי הדירה עם מבוא מן המסדרון, לא מרוּוח ביותר, אבל מוכן ומרוהט בכוונה תחילה למתלמדים רווקים באי־חוץ, המרובים בעיר הבירה. עמד שולחן־כתיבה על כל מכשיריו, ספה רחבה, ותמונות מלאכי־אהבה עם מערומיהם קישטו את הקירות. במתינות ובהכרת אדם, שעשה את חובתו עד סופה, ניגש ר׳ נפתלי אל הספּה, ושתי ידיו היגיעות הניחו עליה את יוסילי ואת ספר־ התורה, זה בצד זה. בחדר היה אור רב. האוויר היה חם. דבורה באה לפַתח את יוסילי מתוך חיתוליו ומטפחותיו שעטפו את גופו הקטן. הוא לא התנגד. המשיך לישון את שנתו הכבידה. אבל לאחר שדבורה הסירה מעליו את המטפחת האחרונה והרימה מחצית גופו בזהירות אל על, צנח פתאום הראש בכבידות על הספה עד שהקפיצים רעדו בה כמיתרים מתוחים. זה עורר חשד ודאגה בלב דבורה. התחילה לטלטל אותו: "יוסילי, יוסילי, יוסילי!״. מתחילה בזהירות, ואחרי כן בחוזקה ובחטיפה. ואין עונה. והיא הטילה מבטה בפני ילדה, צנחה על ברכיה וצעקה:

— אבא!

בקצהו השני של החדר, מאצל החלון, נשמעה צעקה שנייה:

— דבורה!

זאת לא היתה שאלה. כעין תשובה לצעקתה, כהד חרדתה היה קול אביה. והאסון נעשה ודאי גמור. ר׳ נפתלי מיהר לגשת אל הספה, גחן על יוסילי, כיסה פרצופו השקט בשערות זקנו והזדקף פתאום בנענוע־יד רחב אל תוך האוויר הריק. ותנועת־יד זו ננעצה כמאכלת מלוטשה בחלל האוויר, בלב העולם. דבורה ענתה אחריו ביללה, זכרה את גלותה ועצרה בבכיה, והיא חזרה על הדברים, שנחתמו על שפתיה משך כל הדרך: “קול בכי אחד לא יצא מפיו, קול בכי אחד לא יצא מפיו”. בעל־הבית ואשתו נראו בפתח החדר. לא הבינו בראשונה דבר. אבל היא סיפרה להם מה שאירע לה, סיפרה בפרוטרוט, והיא חוזרת על הדברים מתוך עקשנות של ילדות: “קול בכי אחד לא יצא מפיו”, כאילו אמרה להביע בהם את כל אסונה הרב.

מאחורי גבה שמעה את צעדי אביה הרחבים והמהירים, שהלך בלי־הרף אחרי צלו. לבסוף קפצה ממקומה, עמדה לפני אביה ופרשׂה ידיה:

— אבא, למה רצת כמטורף כל הזמן? למה? למה? הרי מת, בול־קרח נשאת בזרועותיך!

אך כרגע נאלמה דום. לפניה עמד אביה גלוי־ראש. שערותיו, שערות השׂיבה, היו פרועות. העיניים, עיני־התכלת הטובות, היו עכשיו ירוקות, פניו החיוורים כוּסו אודם עבה, גם צווארו ועורפו סמקו, תפחו. הוא אחז את אדרת הברדלס בשתי ידיו, ניגש אל הספה וְהטילהּ עליה. והאדרת צנחה בכבידות מטה, והצפינה מתחתיה את יוסילי ואת ספר־התורה.

את שניהם יחד.


  1. “זקינים” במקור המודפס, צ“ל: זקנים — הערת פב”י  ↩

  2. “זקינו” במקור המודפס, צ“ל: זקנו — הערת פב”י  ↩

  3. “פיתי” במקור המודפס, צ“ל: פתיתי — הערת פב”י  ↩

שלמה צמח
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שלמה צמח
רקע
שלמה צמח

יצירותיו הנקראות ביותר של שלמה צמח

  1. שנה ראשונה (פרוזה)
  2. שמעון גמל (פרוזה)
  3. עפרון (פרוזה)
  4. העולה מוולוֹדוֹבה (פרוזה)

לכל יצירות שלמה צמח בסוגה פרוזה

לכל יצירות שלמה צמח

יצירה בהפתעה
רקע

אֵל הַכָּבוֹד, אִם הַכָּבוֹד נָטַשְתִּי,

אַל נָא תִקְצֹף אַל נָא תִטֹּר לָנֶצַח;

זָחַלְתִּי וָאִירָא מִיּוֹם הָרֶצַח,

וּבְכָל-רַע, אוֹיָה לִי! כִּמְעַט נוֹקַשְׁתִּי.

נִחַם עַל אַשְׁמָתִי אַלֶיךָ גַּשְׁתִּי,

סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ וָאַט הַמֶּצַח,

הֻכֵּיתִי מִמַּכְאוֹב אָנוּשׁ וָנֶצַח,

זִכִּיתִי אֶת לִבִּי, אָרְחִי חִדַּשְׁתִּי.

וּלְמַעַן אִנָּצֵל מִפַּח הַפֶּשַׁע,

נָתַתִּי שַׁרְעַפָּי בִּמְעוֹן שָׁמַיִם,

וָאֶתְאַוֶּה מִשָּׁם חַיִּים וָיֶשַׁע.

אַתָּה עַתָּה חַנוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם,

אֶת הֶעָשׂוּי כַּפֵּר וּמְחֵה מִסֵּפֶר,

זָכוֹר, כִּי אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.