קַיִּן

מאת דוד פרישמן

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תצוגה מלאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בחֹרף בשנת 1821 יצא לאור בלונדון על-ידי המו"ל מורי ספר קטן בן גליונות מעטים, אשר הטיל אל מחנה האנגלים סערה מאין עוד כמוה למיום היות ספרות. על פני שער הספר היה כתוב: “שיר חזיון על-פי כתבי-הקֹדש”, והכהנים שומרי משמרת הדת והחנפים והנוכלים חרדו כלם מכל המחבואים אשר הם שם, ומרֹב הבהלה והפחד אבדו להם מצנפותיהם הקדושות אשר על ראשיהם וראשיהם אשר מתחת למצנפותיהם ההן. אז נכתבו ונדפסו על-דבר הספר ההוא אלפי דברי-ריבות ואלפי דברי-בקֹרת, אז דרשו דורשים והטיפו מטיפים אלפי דרשות ומשאות בבתי-העם ומעל הבמות, ורוח מרד וקשר וכפירה צרר את כל הארץ. ומן הארץ עבר הרוח הזה אל כל יתר מדינות אירופה, אל כל מקום ומקום אשר שם דבר ספרות מגיע, – וכל אשר נשמה בלבו ומחשבה במוחו קורא ומשתאה ומשתומם.

מני אז עברו יותר מיובל וחצי-יובל שנים, ואולם הספר הקטן הזה עוד עלהו לא נבל ועוד הוא רענן וירוק כלו כאז, וגם עתה, בקום מבקר חדש לדבר משפט על ספרות גוי וגוי ועל מעברותיה וגבולותיה, והיה מעשהו להאיר אור על ספר הזה. רק אין זאת אפוא כי הספר הזה הוא ספר-עולמים, אשר לנצח יעמוד.

ואני בשמעי את שם “קין” בפעם הראשונה בימי חיי הייתי עוד נער קטן מאד ויושב עם הנערים הקטנים. הלילה היה אחד מלילות-החֹרף הראשונים אחרי כלות חג הסכות. החֹרף הבא לקראתי היה נשקף אלי כמו סוד נסתר, אשר לא ידעתי שחרו. הנה החל הלמוד בלילות, ואני הבאתי את נרי החדרה לפי מכסת מסת ידי לשבוע, כחק לכל נער. ובכל החדר דממה, ובתוך הדממה כמו מלא חדשות ועתידות אשר לא ידעתי מה הן. הספרים פתוחים, הנר בוער על פני השלחן, המלמד יושב בראש ומקריא ומנגן מעט בקולו – ועל פני הקירות מרחפים צללים רבים.

אז והנה הפסוק: “ותלד את קין – ותאמר קניתי איש את ה'…” ואני שומע ונפשי לא תדע מה. מה אפוא פתרון הדברים "קנה איש את ה' "? איך קנתה, במה קנתה, ואיככה?… ואולם לא נִתּן לי זמן הרבה לחקור בדבר הזה, כי הנה פסוק רודף פסוק ואני כבר שומע דברים אחרים וחדשים: הבל היה רֹעה צאן וקין היה עובד-אדמה. ואחרי-כן, והנה עוד חדשה: מקץ ימים יביא קין מנחה לה' מפרי האדמה והבל יביא מבכֹרות צאנו ומחלבהן. ואחרי כן – – מה זה היה פתאום? הנר על פני השלחן רועש בלבת-אשו ואזני שומעות: “וישע ה' אל-הבל ואל-מנחתו ואל-קין ואל-מנחתו לא שעה…”

מדוע? מדוע היה כדבר הזה? מדוע לא שעה אפוא ה' אל קין ואל מנחתו? מה עשה האדם הזה רעה, כי התאנף ה' בו? – וגם בכל הנוגע אל השני, אל הבל, החל מוחי הרך לחקור הרבה. איה איפה הצדקה אשר עשה זה כי אליו ואל מנחתו שעה ה'?… האם לא היה מעט משוא-פנים בדבר?

ולבי הרך ראה אָון ועול וגזל משפט בכל המעשה הזה, כי מצאתי את קין נרדף, נרדף לכתחלה, ואני עם הנרדף חשתי והרגשתי. נחומי נכמרו עליו מאד ולבי החל לנטות אחריו, ואֹהב אותו, את האמלל, הרבה יותר מאשר אהבתי את אחיו, את הצולח, ויהי לבי עם הנרדף והעשוק. ואחרי-כן והנה – לב רועד וחרדה ותמהון ומבוכה גדולה מאד, כי הנה: “ויאמר קין אל-הבל אחיו – ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו…” ואני לא אוכל להאמין בזאת, ואולם הנה לעיני פּה היא המלה המתועבת והארורה והמפורשה הזאת: ויהרגהו.

ובכל-זאת לא יכלתי להרשיע אותו. הנער הקטן יושב שקוע במזמותיו הרבות ועיניו הפקוחות מאד חודרות אל תוך הערפל אשר בפנת החדר.

ואני אז לא ידעתיה ורק בלבי הרגשתיה – ואולם כיום הזה אני יודע מעט או הרבה את אֹפן ההרגשה אשר חלפה את חדרי לבי אז.

מי יודע את אשר נשא וסבל האיש האמלל הזה! מי יודע את כל המכאובים ואת כל המדוים אשר היו בלבו ואשר הרגיזו אותו, עד כי גם מרצח לא השיב ידו! מי יודע את הפתנים ואת הנחשים אשר הפליטו את חמתם ואת רעלם אל תוך נפשו, עד כי ידו לא רגזה וימינו לא דבקה אל בשרו, בשלחו אותה לשפוך דמי אָח! – את כל אשר לי הייתי נותן אז, לוּ הפרשה ההיא פרשה גלויה ולא פרשה סתומה, כי אז הייתי יכול לדעת מה דבר קין אל הבל אחיו ומה ענה אותו זה. ברור היה בעיני כי העִקר חסר פה מן הספר, ולולא החסרון הזה כי אז היו כל בני-האדם יודעים ורואים כמוני אשר קין הוא הטוב והבל הוא הרַע.

ולבי הרך יתכּוץ מרֹב מכאֹב בשמעי את כל הקללה הגדולה והנוראה אשר באה על האיש האמלל הזה: הנה ארור הוא מן האדמה; הנה עליו לעבוד אותה בזעת אפיו, והיא לא תתן לו כל פרי וכל צמח להיות לו לאכלה; הנה נע ונד יהיה בארץ, ובאשר ישכב בלילה האחד לא ישכב בלילה השני; הנה כל המוצא אותו והיתה לו הצדקה לשלוח בו יד; הנה אות יושם על מצחו; היש עוד רעה גדולה מן הרעה להיות לאיש אות על מצח, אשר יכיר אותו כל רואה?

כזאת וכזאת היתה תמונת קין, אשר ראיתי לי בחזון בהיותי נער קטן.

ולפעמים דמיתי, כי קרוב אני לו ממשפחתו – ואני חשתי וסבלתי עמו מאד מאד וצרותיו היו תמיד צרותי.

וימים ושנים רבים חלפו ואני גדלתי מעט מעט. אז באו ימים אחרים ועיני החלו לראות מראות אחרים: מסביב לי המלחמה הגדולה אשר פינו יקרא לה מלחמת-החיים, ואל כל אשר נשא את עינינו שם נקראה רק רע כל היום. הנה מחלה ומכאובים ומות, והון לא יועיל ביום בואם וסגולות מלכים לא תעצורנה אותם; ובעוד האדם חי ובעוד מחלות ומדוים לא באו עליו, והנה בראש כל חוּצות עמל ואון, שוד ושבר, גזל-משפט וחמס ופגעים ומצוקות אשר לא יסָפרו מרֹב, ובכל פנה ופנה והנה דמעות ודם. עד אנה תהיינה דמעות העשוּקים האלה ועד מתי יהיו דמי האמללים ההם לנהרות ולימים? עד אנה בכיה בתבל? למה כל הרע הזה? מה מקור כל הרע הזה? מה תכלית כל הרע הזה? מדוע רע סדר העולם ומדוּע רעה כל ההנהגה? על מה יהיה אי-סדרים ועולם מלא הפקרות וממשלת אדם באדם להרע לו? והאדם בעצמו למה זה יצר-לבו רק רע תמיד?

ואז בזכרי את קין לא אמרתי עוד: צרותיו היו צרותי, ורק ידעתי פתאום כי צרותי אני היו גם צרותיו הוא. בימים ההם וברחובות עיר ובכל מקום אשר אבוא, שם אני רואה ומוצא בני-אדם אשר אביט אותם רגע ונפשי יודעת מאד כי הם מן הקינים.

ופעמים רבות אמרתי אני אל לבי: הוי קין! האין אתה יודע, כי את מלאכתך עשית רק עד החצי ועמדת ולא כלית אותה? הן את אחיך הרגת – אבל אנה הלך רוחך פתאום ולמה לא עמד לבך בך לכלות את המלאכה עד תֻּמהּ ולהרוג גם את אביך וגם את אמך, ואחרי-כן גם את נפשך אתה, כי אז הן כלה כלה כל מין האדם מעל פני הארץ ולא היה עוד רֹגז ועמל וצרות ומכאובים ותלאות ופגעים – ותחתיהם היה היו שקט ומנוחה ודממה גדולה עד עולמי עולמים?!

ואני גדלתי ולמדתי וידעתי בימים ההם גם את נביאינו ואת חוזינו כלם, והנה: הצרה היא צרת-עולמים, אשר תהלה אין לה ואשר קץ אין לה. מסוף העולם ועד סופו ישָׁמע קול אנחה אחת וגדולה, למן הדור הראשון ועד האחרון תרָאה דמעה אחת וגדולה. אין לך נביא ואין לך חוזה, אין לך פיטן ואין לך חוקר אשר לא הטיף על הצרה הזאת, ומשפחת האמללים האלה היא משפחה אחת וגדולה. – אז אשמע את קול משורר האלהים, והוא קורע את לבי בקראו: “אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ; כי רוח עברה בו ואיננו”, או: “אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר”; וכן אשמע בהתאוננו, כי “רשעים יעלֹזו, יביעו ידברו עתק, יתאמרו כל פֹּעלי-און”, וגם “אלמנה וגר יהרֹגו ויתומים ירצחו”, וגם “רשע ידלק עני”. אז אקשיב ואשמע, כי ירמיהו זה, אשר אמרו עליו: על אבדן עמו וארצו הוא בוכה, והנה הוא על הצרה הגדולה בוכה אשר למין האדם בכלל, כי אל אלהים יריב ריבו ומשפטים ידַבּר אתו לאמר: “מדוע דרך רשעים צלחה, שָׁלוּ כל בוגדי בגד?” ואיש כחבקוק הנה הוא בא ורואה את אלהיו המחריש בהביטו בוגדים ובבלע רשע צדיק ממנו, ומלבו תתפרץ האנחה, כי עשוי “אדם כדגי הים, כרמש לא-מֹשל בו”. ואיוב – כרֹב פסוקיו כן רבו תלונותיו על הרע אשר בעולם, והכל בשביל אשר “ארץ נִתּנה ביד רשע”, או בשביל אשר “אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע-רֹגז; כציץ יצא ויִמל ויברח כצל ולא יעמוד”. ואחריו הקהלת – הלא זה האיש אשר בא לידי ההחלטה, כי החיים בכלל הם “מעֻוּת לא יוכל לתקֹן וחסרון לא יוכל להמנות”, והוא שונא את החיים, כי רע עליו “המעשה שנעשה תחת השמש, כי הכל הבל ורעות רוח”, ובשובו וראה את העשוקים אשר נעשים תחת השמש “והנה דמעת העשוקים אין להם מנחם, ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם”, ועל-כן הוא בא ומשבח “את המתים שכבר מתו מן החיים אשר חיים עדנה; וטוב משניהם את אשר-עדן לא היה אשר לא-ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש”, כי ראה “אשר שלט האדם באדם לרע לו”, או כי “יש צדיק אֹבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו”.

היש מפלט מכל הרע הזה? אם יש מנוס מכל המצוקות האלה? – ואני גדלתי הלוך וגדול, והימים הנה באו ואני הגעתי עד הפסילים הגדולים, הנצבים לעד ולעולם בהיכל השירה הכללית ואשר רבים מהם יעמדו עד אחרון גרגר על העפר יקום, הלא הם: הַמלט, פויסט, מנפרד, אחשורוש, הומונקולוס, בּרַנד, פֶּר גינט ועוד ועוד – ועל כלם “קין” אשר כתב בירון. האֻמללים האלה משפחה אחת וגדולה הם, ואנחתם היא האנחה האחת והגדולה המלאה את חללו של העולם כלו, ודמעתם היא הדמעה האחת והגדולה, אשר מאז החלה לשטוף ועד היום הזה היתה לים-אוקינוס גדול.

ועל כולם – אמרתי – “קין” אשר כתב לנו בַּירוֹן. ובאמת אין בכל ספרות העולם ספר אשר יביע כספר הזה את דבר כל המרורות והמדוים ומצוקות-הלב למראה הרעה הגדולה אשר יקָרא לה “רעת עולמים”.

ובצאתו לאור בשנת 1821 קם שאון ורעש וסערה גדולה, אשר לא היה עוד כמוהם, ולא רק הכהנים שומרי משמרת הדת והחנפים והצבועים חרדו מחוריהם בהרגישם כי בא האיש החותר תחתיהם, כי-אם גם כל אלפי האמללים ממשפּחת הקינים, אשר לבם לנצח שבור ומיתריו קרועים לעולם, כל אלה התרגשו והתעוררו, כי ראו פתאום את נפשם עין בעין ולה תאר וצורה.

“אחרי אשר כמעט שנה תמימה – כותב גיטה בקראו את “קין” – לקחה אזני על-דבר הספר הזה את הפלאות היותר גדולות, הנה לקחתיו עתה בידי, והוא מלאני רוח תמהון והשתוממות”. ואחרי-כן יאמר: “אם חפץ לורד בירון לכתוב לנו את קין, אז עליו לעשותו רק כאשר עשהו, או לבלתי עשות אותו כלל”.

תּוֹמַס מוּר כותב אל בירון אחרי צאת הספר לאור, לאמר: “קין מלא נפלאות – נורא הוא – ולא ישָׁכח עד נצח, אם לא אשגה מראש, הנה הספר הזה הוא שיחדור לרדת מאד אל מעמקי לב החיים (deep into the world’s heart); ובעת אשר רבים תשמר שערת בשרם למשמע כל דברי החרוף והגדוף אשר בו, הנה כלם יכרעו על ברך לפני הדר גאונו”.

וַלְטֶר סְקוֹט, אשר לכבודו הגיש בירון את “קין” למנחה, אומר, כי מעולם לא התנשא עוד רוח שירתו של המשורר עד לאותו הגוֹבה אשר התנשא אליו בפעם הזאת.

שֶׁלִי, אשר אמרו עליו, כי הוא השפיע על בירון בכתבו את קין, מכחיש את הדבר הזה, שאינו נכון ואמת, ולבסוף יקרא: “מה מאושר הייתי אילו יכלתי ליחס לי אף מקצת מן המקצת, ולוּ רק חלק כלאחד יד, ממעשה הספר הזה שלא ימות לנצח!”

יֶ’פרי, שהוא המבקר הגדול ומו"ל את ספר-העתי הגדול “אֶדֵינְבּרוּ רֵיביוּ”, רואה מראש, בצאת קין לאור, את כל הרעש הנורא אשר יחולל בארץ, והוא ממהר להעיד, כי יותר משבא הספר הזה לפרוץ פרץ ולעורר מרד וכפירה הוא בא לעורר את לב האדם לכל טוב ולהגיון ולמחשבה זכה.

ובאמת לא היה עוד ספר אשר עורר רעש ומהומה וסערה גדולה בכל אירופה ובכל מקום אשר אנשי-קולטורה יושבים, כמו הספר הזה: בכל גבולות הספרות אשר לגוי וגוי אין אני יודע ספר אשר כמוהו ירעיש את הלבבות עד היסוד בם, – ובדברי כדברים האלה לא שכחתי את “פויסט”. כי הנה “פויסט” הוא מעשה איש חושב וחוקר ומתפלפל ומתפלסף, אשר הדברים יוצאים ממוחו; “פויסט” הוא מלאכת אדם כגיטה, אשר לא היה עוד סופר אוֹבּיקטיבי כמוהו, תחת אשר “קין” הוא מעשה איש אשר הדברים נובעים ובוקעים ופורצים מתוך לבּו; “קין” הוא מעשה איש כבירון, אשר לא היה עוד חוזה סוביקטיבי כמוהו. אם “טשַׁילר הֶרוֹלד” ידַבּר אלינו ואם “הנכרי”, אם “השודד על הים” ואם “דון יוֹאן”, אם “מנפרד” ואם “קין” – תמיד ובכל נפש ונפש אנחנו שומעים ומכירים את קול בירון בעצמו, והקול יוצא מקרב לבו הוא. ואם האיש הסוביקטיבי הזה עם רוב הליריות אשר בו בא להיות חקרן החודר ובוקע לעמקי שאלת ההויה, אז לא יפלא אם אין בנו עצב אשר לא יעורר אותו בלבנו. – ואת ההבדל הרב והעצום אשר בין החוזה האובּיקטיבי ובין הסוביקטיבי אנו רואים בכל אשר אנחנו פונים; כי שונה האיש הבא מן החוץ להרוס בית-כלא, והוא מרים ידו לכתוש ולנתוץ ולהרוס ולגדע את בריחי-הברזל, ושונה ממנו האיש היושב כלוא, והוא מבית ישלח ידו לנפץ את החלונות ולנסות להרוס את כלאו משם. הן ספרים למאות ומאמרים לאלפים נכתבו על “קין” מעת צאתו לאור ועד עתה, וביניהם רבים אשר נסו לערוך את ההבדל אשר בין גיטה ובין בירון (בנוגע ל“מנפרד” כותב גיטה בעצמו, כי תורה גדולה היתה יוצאת מן המשא אשר ישא איזה מבקר להורות ולדון על ההשפעה שהשפיע “פויסט” על מעשה “מנפרד” ועל ההבדל אשר ביניהם); ואולם אחת הלא ברורה היא לכל מבין: גיטה הוא הפילוסוף החוקר הקר, האיש “בבחינת שיש”, והוא מחוץ בא לחקור את חידת העולם, ובבואו והנה כבר שלם ומושלם הוא בכל: רוחו שוקטת, ידו נכונה ועינו לא תחרד ולא תתע, פתרוניו נכונים וקימים בלבו וספקות לא ידע עוד, והכל ברור אצלו מראש, וגם האמונה וגם נטיות-הלב כבר הוסרו ונעקרו בראשונה; ואולם בירון, הן אמת הוא כי גם הוא חוקר וחודר אל תוך הפנים, אבל לבו זועף כסמבטיון, עיניו בוערות, וכל עורקיו לא ישכבו, ובחקרו את חידת העולם הנה אין אצלו דבר מן המוחלט, וגם האמונה הישנה לא שורשה עוד מקרבו, והוא בעוד היותו בבית כלאו מבית מחל להרוס ולנפץ את הקירות ואת החלונות ואת הבריחים. גיטה הוא החרש והאמן, ובירון הוא הר-השרפה אשר יקיא אש וברקים ורעמים וחצצים, וכל אשר הוא עושה – בלי ישוב-הדעת ובלי סדרים קודמים למעשה יעשנה. ורק משום שבירון זה הוא איש אשר רוח אלהים בו, לכן כל אשר הוא עושה – מלאכת-מחשבת היא במדה שאין למעלה ממנה, וכמעט נוכל להחליט, כי היה “קין” למלאכת-מחשבת גם למרות רצונו של החוזה. בכל אופן “קין” הוא ספר האמונות והדעות אשר לבירון, והאמונות האלה הן ספקות, והדעות האלה הן הרגשות.

ואף גם זאת עלינו לזכור: אם קתולית היתה לבירון, אשר בעודו נער נטעה בלבו את האהבה לכתבי-הקדש, והוא בעודו נער כבר ידע את עשרם וארבעה הספרים מהחל ועד קצה. ולכן בבואו לכתוב לנו את “המילודיות העבריות” (Hebrew Melodies) ואת “שמים וארץ” (Heaven and Earth) ואת “קין” והנה שפת כתבי-הקדש בכל סגולותיה ונטיותיה שגורה על לשונו. וגם רוחו נחלה הרבה מסגולות הנביאים ורוחם, ולכן כנעים זמירות ישראל הוא לובש נקמה ועז וגבורה לערוץ ארץ בצעקותיו, כאיוב הוא מקונן על כל הרעה ומתעורר על כל החנופה אשר ידברו אליו רֵעיו, וכישעיהו ינבא ליום טוב כבוא התשועה והגאולה.

הן אין זאת, כי גדול ועצום הרוח בקרב איש אשר יכתוב לנו ספר כמו “קין”, ואולם עוד גדולות ועצומות מזה תהיינה המרורות והמצוקות בקרב לבו אשר יאלצוהו להוציא מפיו את הזעקה הגדולה והמרה הזאת! מרורות ומצוקות כאלה, נוראות וגדולות, היו בלב בירון. כי יותר משהציקו לבירון השאלות מה למטה ומה למעלה הציקו לו השאלות האחרות על-דבר רעת האדם, כאילו לא די לאדם להיות נרדף ועשוק על-פי חקות הבריאה, והוא מוכרח עוד להיות עשוק ורצוץ בידי אדם אשר כמוהו. השמים ממעל ממטירים עליו כל מיני אסון, אשר לא יוכל להשמר ולהמלט מפניהם, האדמה מתחת מצמחת לו כל מיני פורענויות, אשר לא יתנו לו להנפש רגע, נפשו בקרבו היא אינקויזיציה שלמה וערוכה בכל, אשר תרטש אותו לרגעים ומכה את כל תקותו וכל חזיונותיו לרסיסים קטנים וקוראת באזניו בלי הרף כי לנצח לא ימצא עוד רגע מנוחה – והנה עוד אדם שני כמוהו בא וגם ידו עוד תהיה בו לענותו להכאיב לו.

ביום עשרים וחמשה לחדש אפריל בשנת 1816 עזב בַּירון באניה את אנגליה לבלתי שוב עוד אליה עד עולם, כי היתה אנגליה לו פתאום לתועבה מרֹב השקרים והנבלות והעלילות, אשר שמו לו החנפים והצבועים אשר לקחו את שמירת המוסר בחכירה אל תחת ידם. אין עלילה ואין תועבה, אין פשע ואין חטאה, אין זמה ואין עון אשר לא חפאו עליו, עד כי לא נסוגו אחור מחפאות עליו גם את הרע מכל מעשי זמה אשר על פני האדמה, בהוציאם עליו דבה, כי לאחותו שאר-בשרו יטמא. – מֵיקולי (אני מביא את הדברים פה על-פי ברנדס) אומר לרגלי הדבר הזה לאמר: “אינני יודע חזיון מעורר שחוק יותר מקהל עדת הבריטים בשעה שבולמוס המוסר אוחז אותו לתקופות ידועות. כי תעזוב אשה את בית אישה והלכה אחרי אהובה, כי יגרש איש את אשתו ושִׁלחה מביתו, כי תהיינה ריבות בין איש ובין אשתו, והיו כל הדברים האלה דברים מצוים, שאינם יוצאים מן המצוי, ואיש לא ישים אליהם לב. על-אודות תקלות כאלה אנחנו קוראים איזו ידיעות מצומצמות בכתבי-העתים ואנחנו מדברים על-אודותיהן יום אחד ואחרי-כן אנחנו שוכחים אותן כליל. ואולם אחת בשש או אחת בשבע שנים והנה “המדות הטובות” שלנו לובשות פתאום כלי-מלחמה. אין אנו יכולים פתאום לסבול, כי יגע איש לרעה במנהגי-הדת ובמדות-המוסר שלנו; עלינו פתאום להקים חומה בצורה להגן עלינו מפני החטא. עלינו פתאום להראות לעיני הקלים, כי העם האנגלי יודע את הערך הרב של חיי-המשפחה. ואז אנו לוקחים לנו את אחד האמללים, שבכל אֹפן איננו נשחת יותר ממאות אנשים אחרים, אשר מחטאותיהם הקלות והחמורות העלמנו תמיד עין, והוא יהיה לנו לשעיר לעזאזל. אם בנים לו, אז נגזול אותם ממנו בחֹזק-יד; אם מעמד לו בחיי החברה, אז נשלח יד ונדיח אותו משם; ואז אנשי המפלגות העליונות לא ישאלו עוד לו לשלום, ואנשי המפלגות התחתונות ישרקו עליו ויחרקו עליו שן. האיש הזה יהיה לנו לנער המֻכּה, אשר בהכותנו אותו היתה כונתנו כאילו הכּינו את כל בני גילו הרשעים גם יחדו, אז נשים כפות ידינו על בטננו ואמרנו: שישו בני-מעינו, כי יודעים ומבינים אנחנו לרדות במדת הדין, ובגֹדל-לב נשוה את מדרגת-המדות הגבוהה של אנגליה אל קלות-הדעת של פריז. או אז תשקוט סערת חמתנו. הקרבן אשר ראינו לנו רֻטש והוא מתגולל במכאוביו ושואל את נפשו למות, ואהבת המדות הטובות שלנו שבה להיות נרדמת למועד שבע השנים החדשות”. – הנה כן עזב בירון את אנגליה ואת כל קהל החנפים אשר מררוהו וירדפוהו, ולא שב עוד לשום אליהם לב עד עולם; אז הפנה את לבו מכל תעתועיו ומכל מעשי-ההוללות, אשר הסכין בהם בארצו, ומדי שבתו באיטליה החל לתת את לבו אל השאלות הנוגעות עד השמים והנוקבות עד התהום, ואז כתב לנו את חזיונותיו הנפלאים – וביניהם את “קין”.

ובכל ספרות גוי וגוי אין אני יודע חזיון אש ירעיש וירגיז את הלבבות יותר ואשר יזעזע את הרוחות עד היסוד בם כמוהו.

* *

משפחת האדם אשר על פני האדמה עוד קטנה מאד: אדם ואשתו חוה, קין ואחיו הבל, עדה וצלה אחיותיהם, שהן גם נשיהם, ולקין ועדה אשתו עוד שני בנים קטנים. העת היא העת אשר אחרי החטא. המשפחה הקטנה יושבת בככר אשר מחוץ לעדן. ועיניהם רואות יום-יום את הכרובים עם חרב האש הלוהטת והמתהפכת מדי שמרם את מבוא פתח העדן, הלא הוא העדן, אר אל תּוכו לא יבואו עוד בני-האדם עד נצח נצחים. אדם, כפי הנראה, כבר התרגל עם מצבו החדש, וכמעט לא יעלה עוד על לבו כי הימים הראשונים היו טובים מעתה, ורק


… עָלֵז הוּא וְשָׁלֵו

וּמְקַבֵּל כֹּל בּאַהֲבָה…

וגם

… נִכְנָע מְעַט מְעַט בּרֹב הַיָּמִּים;


והוא שב והתחסד, ואת האלהים הוא עובד עתה בתפלות ובקידות ובהשתחויות, אוי יותר מיראה מאשר יעבוד מאהבה; וגם לעבודה התרגל מעט מעט, ורק לפעמים הוא אוהב להיות אוכל מיגיע ידי בניו, והוא רק יפקד אותם וינצח על העבודה. כן מוצאים אנחנו גם את חוה, הלא היא חוה אשר לפנים הערה בקרב לבה התשוקה הגדולה גם לחיים וגם לדעת יחדו ותהי בה כאש בוערת ואין מכבה, והנה גם היא איננה עוד את אשר היתה לפנים, כי

… פָנָה רוּחָהּ אֲשֶׁר עָרַג תָּמִיד לָדַעַת

עַל אַף הָאוֹמְרִים תָּמִיד כִּי קִלְלַת עוֹלם תִנְחַל.

ואולם האשה הזאת היא אשה אשר תכונת-רוחה חזקה וקשה, והיא, אם כי “אל אישה תשוקתה”, בכל זאת לא תחָשב על אלה אשר על נקלה תתנה את צוארן בעול האיש אשר “הוא ימשול בה”. בכלל איננה מאלה העוברות על מדותיהן ואוהבות את מדת הרחמים; אם יעשה דבר ולא רוחה, אז גם עתה כל נפשה תלהט גחלים, והיא יודעת לתת דברים לסערת נפשה אשר יהיו כדרבונות. בכל אֹפן שיהיה היא מן הנפשות הפועלות, אשר תחת אדם אישה הוא מן הנפעלים. ואת הבדל תבונת-הרוח הזאת אנו מוצאים גם בשני בניהם. הבל דומה יותר אל אביו, תחת אשר קין הוא שלקח את החלק היותר גדול מסבל ירושתו מאמו. הבל גם הוא יחשב אל הנפעלים; ונוסף על זה גם רך הוא וענוג ואוהב את השלוה ואת המנוחה, ואינו מרבה לחקור ולחשוב, ובפרט במופלא ובמכוּסה ממנוּ לא יחקור ולא יחשוב – כי למה זה לו להכניס ראשו בעוביה של קורה כזאת! ולכן תם הוא וחסיד עם אלהים ועובד אותו משום שהוא רואה את תקפו ואת גבורתו ואת חרון-אפו ואת נקמתוֹ – ובכן גם הוא לא מאהבה יעבוד אותו. בכלל לא יכלו עוד בני-האדם הראשונים לעבוד איזה אלהים שיהיה מאהבה, וגם הבל

… מַקְרִיב הוּא יוֹם יוֹם בּעֵינַיִם שַׁחוּ לֶעָפָר

הַמְפִיקוֹת יִרְאָה שְׁפָלָה וְעַנְוַת עֶבֶד מַקְשִׁיב,

וּבְאֶפֶס רַחֲשֵׁי נֶפֶש, לְהַחְנִיף רַק לַיּוֹצֵר;

ולוּלא העסקים המעטים אשר לו במרעה צאנו ובחובתו לביתו, כי אז עבר עליו כל היום בישיבה בבית-מדרשו ובעבודתו את אלהיו ובתפלתו ובקרבנותיו. הוא יודע רק האחת: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ועל-כן איננו מהרהר אחרי מדותיו כלל וכלל ומוצא את הטוב גם בכל רע והוא

……. הַמַּקְרִיב יוֹם בְּיוֹמוֹ

מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וְחֶלְבָּן לֵאלֹהים זֶה אֲשֶׁר צִוָּה

כּי רַק בְּזֵעַת אַפַּיִם תִּתֵּן הָאֲדָמָה כֹּחָהּ;

ובכלל

……. רַךְ וְעָנָב הָיָה,

וַיְהִי כְמוֹ הָעֵדֶר אֲשֶׁר נָהַג אוֹתוֹ בַּשָּׂדֶה.

ואולם שונה ממנו מן הקצה אל הקצה הוא קין, ולא אך שהוא האיש אשר עליו אמרו:

חֲזַק-לֵב הָיִיתָ מִבֶּטֶן וְקָשֶׁה וְאֹהֵב מֶרִי,

כָּאֲדָמָה הַקָּשָׁה הָיִיתָ אֲשֶׁר אֹתָהּ תַּעֲבוֹד מֵעַתָּה,

כי-אם גם זאת, שהוא האיש אשר את תשוקתו הבוערת לחיים ולדעת נחל מאמו, ורק שבקרבו לא הועמה התשוקה הזאת עד יומו האחרון. הלא זה האיש אשר ספקות לאלפים ינקרו את מוחו ואת לבו, והוא ישאל למראה כל דבר ודבר ולמשמע כל ענין וענין: “מדוע, ולמה?”. האיש הזה קדרות תלבש מצחו תמיד, והוא הוגה וחוקר ובוחן ובודק מה לפניו ומה לאחריו, מה למעלה ומה למטה ממנו, ועיניו רואות עמל ואון כל היום, וכל זאת עשתה אותו למבקר נמרץ אשר לא ישוב מפני כל. – הנה הם אומרים לו: יש אלהים בארץ העושה רק טוב – אך איה אפוא הטוב הזה? הנה הם אומרים לו, כי עליו להתפלל ולהודות לאלהים – אך למה זה התפלל והודות? מה החסדים אשר נעשו לו, כי עליהם יודה? מה העתידות הנכונים לו, אשר אליהם יתפלל? העל החיים יודה אל? אבל האם איננו הולך למות?! היש בחיים איזו נחת? הבחר לו את החיים יען כי טובים הם והוא התאוה להם? ועל מה זה ישא ויסבול?! האם באשר אדם וחוה חטאו? אבל הוא במה אשם?! מה לו ולאדם וחוה אשר חטאו?! וגם: הבאמת חטאו אדם וחוה? אבל הנחש?! האם לא שלח אלהים את הנחש להשיאם ולהביאם לידי החטא ההוא? מדוע נטע אלהים את העץ ויעשהו נחמד ותאוה לעיניים, עד שיעורר את תאות התמימים ההם? הנה הם אומרים לו: אלהים נסה אותם בנסיון – אך למה אפוא כל זה? למה זה לנו אלהים אשר מבלתי היות לו דבר לעשות הוא נוטע עצים ועושה נסיונות ושולח נחשים בכדי להכשיל יצורים תמימים וחלשים? הנה הם אומרים: אלהים הוא אשר חפץ את הדבר הזה, וכל מה שאלהים יחפץ הוא טוב – אבל אי מזה אנחנו יודעים כי כן הוא והוא טוב? איה אפוא הטוב הזה, המהֻלל ברֹב תשבחות בכל רגע ורגע? הבאמת יש אפשריות כי מן המקור היותר טוב תצאנה כל הרעות? והדבר הזה הלא כן הוא! הלא כל אשר נמצא מסביב וכל אשר נראה מסביב וכל אשר נרגיש אותו מסביב, כל זה הלא רע הוא במדה שאין למעלה ממנה!! הנה הם אומרים לו, כי אלהים הוא מקור השלוה והברכה – אך איך אפוא ישלו אלהים זה, היושב בדד במרומיו ומענה את בריותיו ומציק להן כל היום? והדבר הזה הלא כן הוא! הלא האלהים הזה יחיד הוא וגלמוד ובודד, והוא עריץ ואכזר גם למרות כל עולמותיו הרבים ולמרוֹת רבבוֹת כוכביו אשר ברא לוֹ!! הנה הם אומרים, כי הוא, העריץ הלז, הוא הכל, אשר הכל יכול ואשר יכלול את כל הבריות יחדו, ואנחנו הבריות אין אנחנו בעולמותיו ולא כלום – אבל אם ככה הוא, למה זה אהיה אפוא לחונף ואעמיד פנים שוחקים ואומר, כי נותן אנכי תודה על טובתו הגדולה שעשה לי בעשותו אולי לכלום?! ולכן אפוא לא אשוב עתה מפני כל; עתה רק מלחמה לי, מלחמה לכלנו, מלחמה לכל היקום, מלחמת הכל הנגד הכל, מלחמת כלנו נגד כלנו, מלחמת כל היקום כנגד כל היקום! – הנה הוא עושה את עצמו, כביכול, כמעניש אותנו על דבר אשר אכלנו מעץ הדעת – ואולם הדבר הלא שקר הוא, הלא מליצה ריקה הוא הלא עלילות דברים הוא, ואנו הלא אין אנו יודעים עוד ולא כלום! הנה העריץ הגדול והנורא ההוא יושב לו שם ומבקש ומוצא תנואות לנו לאמר: פלוני חטא, אלמוני חטא, טוביה חטא, זיגוד חטא וכדומה, ועל-כן הוא בורא בחסדו הגדול את המות בכדי שיוכל להיטיב עמנו ולהמיתנו – אבל, אם ככה הוא, למה זה ברא אפוא את החיים? מדוע עורר אותנו לחיים אם בתוך כדי דבור הוא בא ומנחיל אותנו את המות? מדוע עשה לעינינו את העדן אם בתוך כדי דבור הוא בא ומבקש ומוצא לו תואנה לשום לנו מקום מחוץ לפתחו? ואף גם זאת והרעות האלה הלא כלן עוד כאין וכאפס, אם נזכור ונשים אל לב, כי כל המכאובים והמדוים האלה לא יתמו עמנו פה, ורק התנחל יתנחלו לבנינו אחרינו לדורותיהם! ולא עוד כי כל המכאובים והמדוים האלה, אשר יתנחלו לבנינו אחרינו לדורותיהם, עוד יגדלו ויעצמו ברבות הדורות שבעים ושבעה מאשר הם עתה! הדמעות הראשונות האלה הן רק הראשונות, ואולם אחריהן הן עוד יבואו יַמים שלמים של דמעות, אשר תהיינה לרבוא רבבות נחלי אוקינוס! האם לא יותר טוב אעשה לוּ אקח עתה את בני הרך, הוא הילד המוטל פה לפני בערשו, ואנפץ את גלגלתו אל הסלע, לבלי יחיה עוד ולא יעֻנה לנצח עוד, ולא יוליד עוד גם הוא יצורים אמללם ונרדפים ועשוקים כמוהו בדמותו כצלמו? איך יוכל איש, אם יש לו לב ובתוך הלב הזה קורטוב אחד של רגש, להקים זרע ולהוליד בנים? ואם בעבור חיים כאלה עלי לתת תודה לאלהים הטוב והמטיב ההוא?

זה הוא קין, זה הוא המתאונן הראשון על פני האדמה, אשר מיום שנתבשל בו שכלו, הוא מתאונן על הסדרים הרעים בעולם ועל המרמה והחנופה והשקר אשר בני-האדם בעצמם בחרו בהם להיות נענים ומדֻכּאים על פיהם. קין הוא מן המתפרצים, מן המורדים, מן הכופרים, והוא אוהב את האמת ואת הישר ומתעב את השקר ואת החנופה בעצם כל כחו החדש. – ואולם גם האשה אשר על יד ימינו רק פלא עשה אותה בירון. האשה הזאת היא סמל התֹּם והאהבה, אשר האהבה היא אצלה האידיאל היותר נשגב מכל אשר יש, ולכן אוהבת היא את אישה גם בכל מריו ובכל אשר יעשה ואינה מהרהרת אחריו גם אחרי עשותו את הרעה ואינה מביאה אותו במשפט, כי המשפט לאלהים, ואם עשה הרעה אז תדע להגיד לו,

“כִּי דָבָר הוּא שֶׁבֵּינְךָ וּבֵין אֱלֹהִים הַגָּדוֹל”,

ולה רק להביט אליו תמיד באהבה ובחמלה גדולה. האשה הטהורה והנעלה הזאת יודעת בלבה רק מלה אחת, והיא “האהבה”, אם אהבה לאישה ואם אהבה לבניה, אם אהבה לאבותיה ואם אהבה לאלהיה, ועל-כן בהתפללה לא תדע ולא תשאל דבר בלתי-אם להודות לאלהים על דבר אשר הוא

הַבֹּרֵא יְצוּרִים טוֹבִים וְיָפִים וְנֶחְמָדִים אֵלֶּה,

לְאַהֲבָה אֹתָם זוּלָתְךָ מִכָּל-דָּבָר עַל הָאָרֶץ –

תְּנֵנִי וְאֹהַּב אֹתְךָ וְגַּם אֹתָם…

וכאשר יקום איזה שטן לענותה להוכיח לה את אשר יקרה את ילדיה באחרית הימים, אז זעקתה הראשונה היא:

הוֹי אֵלִי! הֲיִמָּנְעוּ אֵלֶּה מֵאַהֲבָה אִישׁ אֶת אָחִיו

וְהַחֲיֵה בְאַהֲבָתָם זֶרַע אֲשֶׁר יֶאְהַב גַּם הוּא אִישׁ אָחִיו?

וגם בהוסיפה לדעת ולהכיר יותר את דרכי החיים ובשמעה כי יש חטא שהוא אינו חטא כשהוא לעצמו ורק בהצטרפות לאיזה מקום או לאיזו נפש יהיה לחטא, אז תקרא בהשתוממות:

אַךְ מַה-זֶה אֵפוֹא חֵטְא שֶׁאֵינֶנּוּ חֵטְא לְעַצְמוֹ?

הַאֻמְנָם יֵהָפְכוּ מַעֲשֵׂינוּ לַחֲטָאִים אוֹ לִצְדָקוֹת

עַל-פִּי סִבָּה מִחוּץ פַּעַם בְּכֹה וּפַעַם בְּכֹה?

ובשעה שאומרים לקין, כי עליו לבחר, אז היא קוראה:

הוֹי קַיִן! בְּחַר אַהֲבָה

או נותנת עצה לקין:

סְבֹל אֶת אֲשֶׁר סָבַלְנוּ וֶאֱהָבֵנִי – הֵן אֹהַבְךָ.

רק אהבה, רק אהבה, ורק היפי והטוב והנחמד אשר סביב לה הם עולמה. ואולם בכל אהבתה הרבה והגדולה אשר תאהב את אישה לא תוכל לחדור לעמקי הלב הכואב הזה, אשר על-כן יאמר עליה אישה, כי בכל חמודותיה הרבות

גַּם הִיא לֹא תָבִין רוּחִי וְאֶת אֲשֶׁר יַצִּיק אֹתוֹ.

אכן שונה ממנה מאד צלה אחותה, היא צלה אשר תקום לזמר ולרֹן לאלהים בשחר,

בְּטֶרֶם רֹן בַּבֹּקֶר הַצִּפֳּרִים בַּשָּׁמַיִם;

והאשה הזאת אוהבת את אישה, את הבל, לא משום שהאהבה כשהיא לעצמה היא הנשמה באַפּה, כי-אם משום שכך הוא מן הראוי לאשה כשרה, והאשה הכשרה הזאת, כשהיא מתפללת, היא זוכרת, כי עם כל הטוב אשר ברא אלהים, ברא גם נחש מפתה, ועל-כן היא מתפללת:

שָׁמְרֵנוּ נָא מֵעַתָּה מִכָּל רָעָה…

כי אוהבת היא את המנוחה ומבקשת נחת ונעימות בחיים ותענוגות לבשר, והיא, בשעה שאישה נלקח ממנה, אולי לא תתאבל על הלקח האיש האהוב לה, כי-אם אל הלֹקח האיש שהיה לה לבעל, אשר בחיקו תשכב.

זאת היא המשפחה בראשית החזיון.

ועל ראש המשפחה הזה תתעופף כעין חרב-דימוקלס היראה מפני המות, אשר אָמר אָמֹר אלהים כי יבוא ואשר לא בא עוד, ורק שהוא עומד כרואה ואינו נראה ואורב להם והם נצבים כלם לפני הסוד הגדול והנסתר, אשר הוד ומורא עמו, ומביטים החוצה ומחכים ואינם יודעים מה…

ואנשי המשפחה הזאת עומדים על המזבח אשר עשו מחוץ לעדן ומקריבים איש איש את קרבנו בעלות השחר ומתפללים את תפלתם איש איש לפי רוחו ואשה אשה לפי רוחה. רק קין לבדו לא יקריב ולא יתפלל. הוא עומד וקדרות לובשת את מצחו ולבו בקרבו קרוע לשנים-עשר קרעים מרוֹב ספקות ומרוֹב מרורות חדשות וישנות גם יחד. אז ישאל אותו אביו: מדוע הוא לבדו לא יקריב ולא יתפלל? האין לבו בקרבו מתעורר לתת תפלת תודה לאלהים? והוא עונה: לא! בלבו אין כל תודה, ולכן אין גם על שפתיו כל תפלה ואין גם בידו כל קרבן או מנחה, “האם אין לך לתת תודה לאלהיך על דבר אשר אתה חי?” והוא רק באחת: לא! החיים אינם שׁוים לתת בשבילם תודה, ובפרט שהוא לא לעולם חי והוא הולך למות! – ואחרי אשר כלם עוזבים אותו והולכים איש איש לעבודתו והוא נותר לבדו, אז יקרא במרירות:

וְלָזֹאת יִקָּרֵא חַיִּים! – עֲבוֹדָה! אַךְ לָמָּה אֶעֱבוֹד?

רַק עֵקֶב לֹא הִתְחַזֵּק אָבִי עַל הַמָּקוֹם

אֲשֶׁר הָיָה לוֹ בָעֵדֶן, אַךְ לִי וְלָזֹאת מָה אֵפוֹא? –

אֲנִי אָז לֹא-נוֹלַדְתִּי: לֹא שָׁאַלְתִּי כִּי אִוָּלֶד,

וְגַם עָלֹץ לֹא עָלַצְתִּי בְחֶלְקִי כִי נוֹלַדְתִּי,

מַדּוּעַ לְקוֹל הַנָּחָשׁ שָׁמַע וּלְקוֹל הָאִשָּׁה?

אוֹ לָמָּה זֶה, אִם שָׁמַע, עַל כָּכָה סָבֹל נִסְבֹּל?

וּבַמֶּה עֲוֹנוֹ גָדוֹל? הֵן שָׁתוּל הָיָה הָעֵץ –

וְלָמָּה אֵפוֹא אָמַר: לֹא הָיָה הָעֵץ גַּם לוֹ?

וְאִם לֹא גַם לוֹ, עַל מַה-זֶּה נִטַּע קָרוֹב אֵלָיו,

כֻּלּוֹ יָפֶה וְנֶחְמָד וְתַאֲוָה לָעֵינַיִם?

אַךְ הֵם רַק דָּבָר אֶחָד יַעֲנוּ עַל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת:

“הוּא חָפֵץ – וְהוּא הֵן טוֹב”. אַךְ מִי לִי זֹאת יוֹכִיחַ?

הֲבַאֲשֶׁר הוּא כָּל יָכוֹל כִּי לָכֵן טוֹב מִכֹּל הוּא?

וַאֲנִי עַל-פִּי הַפְּרִי רַק אֶשְׁפּוֹט – וְהוּא מַה מַּר –

אֲשֶׁר נָטַל עָלַי לְאָכְלָה עַל חֵטְא, וְהוּא לֹא חֶטְאִי.

הסערה אשר בלבו הזועף הולכת הלוך וגדולה, והוא שחוח וכפוף תחת עול החיים הכבד מנשוא; ובכל זה בשמעו את שמע המות ימלא לבו סערות חדשות. אז הוא חושב ומתפלסף וחוקר על-דבר המות בלי הרף והוא שואל לדעת את מסתרי הסוד הזה, הנפלא מכל הסודות; ואולם גם בכל חפצו שהוא חפץ אשר יהיה קץ לכל הצרה ולכל התלאה פעם אחת ולא תשוב עוד, הנה בכל-זאת לא ימצא חפץ במות, כי רע ומר לו להחליף את מצבו הרע במצב שאינו יודע אותו כלל ולא ידע מה הוא. והמצוקות אשר בנפשו ואלפי התנינים המוצצים בסתר לבו לא יחדלו ולא ירפו ממנו גם למראה הענוה ושפלות-הרוח אשר לאחיו ואשר לאביו ולא יסורו ולא יסחו ממנו גם למשמע כל הנעימות אשר תדבר אליו אחותו-אשתו, הנכונה תמיד לשאת ולסבול עמו ובלבד שתשַׁכֵּך מעט את המית לבו הסוערה.

אז ירָאה אליו לוציפר.

לוציפר הוא רוח – ואולם הרוח הזה איננו רוח כאותו שטן אשר בא לנסות את איוב ולהסית ולהדיח אותו, וגם איננו כאותו שטן אשר ברא מילטון לאדם, וגם איננו אותו מפיסטופל אשר עשה גיטה לפוֹיסט. ההגדה הקדמוניה בחרה בלשון סגי-נהור ותקרא לשטן, שהוא שר-האֹפל בשם לוציפר, אשר זה פתרונו הוא: המביא אור; ואולם זה לוציפר אשר עשה בירון הוא באמת רוח מביא-אור, והוא לא בא להסית ולהדיח וגם לא לנסות וגם לא להפוך לקין לב רע שבעתים מאשר יש לו. לוציפר בעצמו אומר:

מִי אֵפוֹא יַעֲשֶׂה הָרַע רַק בַּעֲבוּר הַמַּר אֲשֶׁר בּוֹ?

לֹא – אֵין אִישׁ כָזֶה! הָרָע הוּא רַק הַשְּׂאוֹר

בְּקֶרֶב כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה וּבְכָל אֲשֶׁר חַי אֵינֶנּוּ.

והוא דורש מן האדם רַק בחינה והבדלה בכל דבר ובכל ענין:

מַתָּנָה אַחַת טוֹבָה נָתַן הַתַּפּוּחַ הָרָע –

הַתְּבוּנָה בְקֶרֶב לִבְּכֶם: – אַל תִּתְּנוּ לְיָרֵא אֶתְכֶם

וְלִכְבּוֹשׁ וְלַחֲסוֹם אוֹתָהּ בְּדַבֵּר אֲלֵיכֶם עָרִיץ

לְפַתּוֹת אֶתְכֶם לְהַאֲמִּין דְּבָרִים שֶׁלֹּא-יֵאָמְנוּ,

לְמֹרַת כָּל-חוּשֵׁיכֶם וְכָל רֶגֶשׁ לִבְּכֶם פְּנִימָה:

חֲקֹר לְךָ וּסְבֹל לְךָ – וּבְנֵה נָא עוֹלָם פְּנִימִי

בְקֶרֶב לְבָבְךָ אַתָּה – אִם נֹפֵל הַחִיצוֹנִי;

כֵּן תִּקְרַב הָלֹךְ וְקָרֵב אֶל תְּכוּנַת סוֹד הַבְּרִיאָה,

עַד תִּצְלַח בַּמִּלְחָמָה גַם עִם תְּכוּנָתְךָ אַתָּה.

לוציפר הוא השכל המבקר, הנתון בקרב כל איש הוגה וחושב מחשבות; והוא אמנם נפש אליגורית, כי על-כן אחרי דַברו את דבריו אל קין יאמר קין:

דְּבָרִים אַתָּה דֹבֵר, שֶׁהֵם זֶה יָמִים רַבִּים

חָלפוּ כְמוֹ חֶזְיוֹנוֹת גַּם קֶרֶב מַשְׂכִּיּוֹת לִבִּי,

כי כל אשר ידבר יהיה לקין כהד קול לבו הוא, אשר ידַבּר בו בעצמו. לוציפר הוא השר הממונה על הדעת, הרוח הממונה על הבקרת, המלאך הממונה על החקירה ועל הבדיקה ועל הבחינה; רוח גבה-לב הוא ומלא מרי כבית המרי, ואולם רֵעַ הוא לבני-האדם וחפץ את אשרם ואת טובתם. לוציפר זה, בהיותו מלא תמיד בקרת עזה, לכן נמצא לפעמים כי גם לעג מר על שפתיו, ואולם גם בלעגו זה הוא חפץ רק עקור כל שרש הפורה רוש ולענה ולהביא תחתיהם את הטוב. והוא, רק משום שלא חפץ ולא יכול לשרוץ על הארץ ולזחול על העפר ולכזב ולהחניף, לכן הוא מן הנפילים אשר נפלו, ואולם כל כח שבעולם לא יוכל להכניע אותו ולהשפילו, משום שהוא גם הוא בן אַלמָוֶת כמו האלהים שבשמים. לוציפר הוא רוח החפש המנשב עתה אל פנינו, הלא זה הדבר – יאמר בּרַנדס – אשר העיר את פרוּדוֹן לקרוא בספרו: “הישׁר במרידה ובכנסיה” את הקריאה באזני ההגמון הגדול הבֵּזַנסוֹני לאמר: “החופש הוא השטן אשר לכם. בֹּא-נא, השטן, אשר כהנים ומלכים השליכו עליך שקוצים ויוציאו עליך שם רע, בֹּא ואחבקך בזרועותי ואאמצך אל לבי! מפעליך אתה, בְּרוּךְ לבבי, אינם תמיד יפים או טובים; ואולם אתה לבדך הוא הנותן לכל היקום איזה ערך. מה היה הישר לולא אתה? הלא רק נטיה טבעית. והשכל? רק רגילות. והאדם? רק חיה”. והשטן אשר דמות כזאת נתונה לו הוא איננו דבר זולתי הבקרת החפשית. ואף גם זאת: לב רגש בקרב לוציפר זה, הסובל ונושא עם כל האמללים, לא אך עם אלה אשר חיים עתה בארץ, כי-אם גם אם אלה אשר יהיו, ובדַבּרו אל עדה הוא אומר:

אוֹיָה, הַדְּמָעוֹת הָאֵלֶּה לוּ רָאִית וְלוּ יָדַעַתְּ

אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל וְהָרָחָב אֲשֶׁר יִשָּׁפֵךְ עוֹד וְעוֹד,

כי על לבו עולה אז זכר הדורות אשר יבואו, הלא הם

כָּל אֶלֶף אַלְפֵי הָאֲלָפִים – כָּל רִבֹּא רִבְבוֹת הָרְבָבָה –

אֲשֶׁר יְמַלְּאוּ פְנֵי הָאֲדָמָה – וַאֲשֶׁר תֵּשַׁם מֵהֶם הָאֲדָמָה –

וַאֲשֶׁר יְמַלְּאוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם אֶת הַשְּׁאוֹל, וַאֲשֶׁר כֻּלָּם,

כֻּלָּם מֵחֵיקֵךְ יֵצֵאוּ.

נפש כזאת הוא לוציפר, והוא הנה זה נראה אל קין בשעה שהוא מֵחֵל לבחון ולבדוק את העולם אשר מסביב לו. בראשונה יתפלסף לוציפר עמו על-דבר הרע והטוב, ובזאת הוא מעורר בקרב לבו שאון וסערה גדולה; ואחרי-כן הוא אומר לפקוח את עיניו ולתת אותו להביט את העולם עד התהום בו. אז יקח אותו עמו ומראה אותו את ממלכות המות ושם לפניו את כל העולמות שכבר היו ואת כל אשר יש ואת כל אשר יהיה. לפי ההגדרה תלמודית הראה הקב"ה לאדם הראשון את הדורות עד סוף כל הדורות, דור דור ודורשיו, דור דור ומנהגיו וכו', ובירון הנה בא פה וישם את קין לצופה כזה, להיות צופה עד סוף כל הדורות, ולא אך את הדורות שיהיו, כי-אם גם כל העולמות והברואים וכל המינים אשר היו. בקראנו את המחזות האלה אין אנו יודעים על מה נשתומם יותר, אם על כח-הדמיון הנפלא והנשגב אשר לבירון, שלא היה עוד כמוהו לשוּם משוֹרר לפניו ומי יודע אם יהיה אחריו, או אם על עצם חקירתו וידיעתו והשקפתוֹ על-דבר העולמות הקדמונים והעולמות הבאים, אשר כל זאת מתאימה עם שיטתו של קיביֶה ורומזת הרבה לתורתו של דרוין באֹפן שאנחנו מוצאים פה דַרויניות לפני דַרוין. עיני-הרוח אשר לחוזה-אלהים הזה בוערות ואוכלות וחודרות לכל מה שעבר, באֹפן שלא נמצא עוֹד כמראה הזה אצל משורר וחוזה אחר, וכן הוא מביט וחודר אל תוך כל הוה, ולכן גם אל כל מה שעתיד להיות. ועם כל אלה יגָּלה לעינינו מחזה נפלא: קין רואה את כל זאת, ולוציפר – זה השכל המבקר את כל – מראה אותו את העבר, והנה הוא גדול כל גֹדל, ואת ההוה יראה אותו, והנה הוא מעט ודל מכל מדה, ואת העתיד, והנה הוא מלא חידות ומצוקות חדשות, אר אין מהן תקוה כי תתנה לילוד אשה איזו נחמה בעיניו.

והוא עובר עם קין יחדו בנאות-צלמות, אשר לא נודע מה הן, וקין הולך לראות את המות – הלא הוא המות, אשר בו היה כל מעינו תמיד להגות בּו ולחקור אותו ולחשוב עליו ואשר תעלומותיו ונפלאותיו ונוראותיו מלאו תמיד את כל נפשו ואשר מה הוא לא ידע ואשר מה תארו ומה סודו לא יבין: האם הוא ככפיר האריות, אשר עמו נאבק בשדה בעודו נער בעשותו שעשועים לנפשו, והוא בשאגו נמלט מתחת ידו? היוכל הֵאָבק עמו? מה רבּים הדברים אשר לקחה אזנו על-אודותיו עד עתה:

אָבִי יֹאמַר עָלָיו כִּי הִנּוֹ דָבָר נוֹרָא,

וְאִמִּי תֵבְךְ אִם יַזְכִּיר אִישׁ אֶת-שְׁמוֹ אֵלֶיהָ,

וְהֶבֶל יִשָׂא עֵינָיו אֶל מְרוֹמֵי הַשָּׁמַיִם,

וְצִלָּה תוֹרִיד אַרְצָה עֵינֶיהָ וּמִתְפַּלֶּלֶת,

וְעָדָה תַבִּיט דּוּמָם אֵלַי וְלֹא תְדַבֵּר,

והוא בעצמו רק יהגה ויחקור ויחשוב תמיד על-אודותיו:

הֵן מַהּ הוּא לֹא יָדַעְתִּי, רַק אָבִין כִּי הוּא נוֹרָא.

לִפְעָמִים דָּרַשְׁתִּי אַחֲרָיו וָאַבֵּט אֵל תּוֹךְ הַלַּיְלָה

הַגָּדוֹל וְהָאָיוֹם וְהַנּוֹרָא וָאֶחְדּוֹר אֶל תּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה;

וּבְרַחֵף צִלְלֵי עַד עַל חוֹמוֹת גַּן הָעֵדֶן

לְנֹגַה בְּרַק הַחֲרָבוֹת הַלֹּהֲטוֹת בְּיַד הַכְּרוּבִים,

אָז אָז אָרַבְתִּי אֵלָיו וְחָשַׁבְתִּי: עַתָּה יָבׂא;

כִּי עִם-יִרְאָתִי הַגְּדוֹלָה נֵעוֹרָה גַם תַּאֲוָתִי

לָדַעַת מַה הַדָּבָר שֶׁכָּכָה יַפְלִיאֵנִי –

אַךְ דָּבָר טֶרֶם יָבֹא.

ואולם את המות בעצם הויתו לא יראה ולא יביט גם בעזרת לוציפר, והוא רק את מוקשי-המות יראה ויביט וגם יחוש וירגיש אותם בנפשו, ואת כל המכאובים ואת הפצעים ואת התלאות ואת המַדוים אשר לבני-האדם בעודם חיים, אותם תתנחל נפשו. אז ימלא לבו יאוש נורא, והוא מתחנן אל לוציפר:

… תְּנֵנִי לָמוּת: כִּי הוֹלִיד זֶרַע חַיִּים

הַהוֹלֵךְ לִרְאוֹת עָמָל וּתְלָאָה שָׁנִים הַרְבֵּה

וְאַחַר מוֹת יָמוּתוּ, הֵחָשֵׁב תֵּחָשֵׁב בְּעֵינַי

כִּזְרוֹעַ זֶרַע מָוֶת וְהוֹלִיד רֶצַח חָדָשׁ.

אבל למות כליל לא יוכל: רוח יש בו אשר חלק לו באלמָוֶת. ותשוקה תתלקח בּקרבו, תשוקה לדעת אשר תמלא את כל לבו, והוא צמא, ואת הצמאון הזה לא יוכל להשבּית. עלינו למות – טוב; ואולם האם בּזה יחדלו לכל-הפחות כל המכאובים וכל המצוקות? האם בזה נשיג לכל-הפחות אותה הדעת, אשר אליה אנחנו צמאים? האם בּזה תחדל לכל-הפחות העבודה ואנחנו נוכל להתענג על זיו כבוד הבּריאה? והוא קורא:

….. לֹא רִיב לִי עִם הָאֲדָמָה,

אִם גַּם עָלַי עוֹד לָשׁוּב, וְרַק שֶׁבְּלִי עֲבוֹדָה

לֹא תוּכַל נַפְשִׁי הִתְעַנֵּג עַל זִיו הֲדַר תִּפְאַרְתָּהּ,

וְרַוֵּה בְדַעַת אֶת אַלְפֵי מַחְשְׁבוֹת לִבִּי הַצְּמֵאוֹת,

וְהָסִיר אֶת אַלְפֵי מוֹרָאַי מִפְּנֵי מָוֶת וּמִפְּנֵי חַיִּים.

ובכל-זאת עוד אומרים לו כי “אָכלנו מעץ הדעת וכבר אנחנו יודעים”. האם לא עץ כזב היה העץ? האם באמת יודעים אנחנו איזה דבר שיהיה? הן לא! –

……. אֵין אָנוּ יוֹדְעִים דָּבָר.

דַּעַת הִבְטִיחַ אוֹתָנוּ, אַף כִּי בִמְחִיר הַמָּוֶת –

אַךְ הֵן הִבְטִיחַ דַּעַת: וּמָה אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים?

והנה עוד זה לוציפר עומד עליו ומוכיח לו כי כל הפגעים הנוראים אשר הוא נושא וסובל עתה כאין וכאפס הם אם נשוה אותם אל המצוקות אשר תהיינה לו בּימים הבאים לקראתו, וגם הרעות הכפולות ההן:

גַּם הֵן רַק עֵדֶן יִהְיוּ אִם נַשְׁוֵן אֶל כָּל-אֵלֶּה

אֲשֶׁר יֵעֲשׂוּ וְיִשְּׂאוּ אַחֲרֶיךָ זֶרַע זַרְעֶךָ,

אֲשֶׁר יִרְבּוּ בִרְבוֹת הַדֹּרוֹת כּחוֹל עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וזהו העתיד המלא תנחומות נעימות כאלה לאיש אמלל ונקשה כקין. ובכן נותרה לו עוד רק האהבה, האהבה אל עדה אשתּו, אשר יראה בּה יפי והדר וחן ונעימות יותר מאשר יראה בכל כוכבי השמים ובּשלל צבעי בין-הערבים ובנֹגה-השמש ובצללי ענפי היער הירוק ובּשירת קול הצפּור – ואולם הנה זה לוציפר, זה שִׂכלו הקר, מסיר לעיניו את קליפת המליצה היפה גם מעל פני זאת, והוא רואה פתאום את הגרעין הריק והדל ויודע עתה, כי מקסם כזב גם זה וכי “רק את נפשו הוא מַשְׁלה”. אז יחפוץ לשמוח לכל-הפחות על היפי – והנה בא לוציפר זה ומעיד לו, כי יבואו ימים וגם עדה תזדקן, ויפיה בעשן ינדוף ולא יוסיף עוד להיות, ומוכיח לו, כי גם אדם וגם חוה – אם כי עוד יפים הם מאד – ואולם כבר חדלו מהיות יפים כמו עדה וכמו הכרובים, ולכן זה אות כי יבואו הימים וגם חמדת עדה תחדל. – אז יזכור קין את אחיו, את הבל, והוא חפץ לשמוח לכל-הפחות שׂמחת אָח; ואולם רוח נקאה תעבור על נפשו לקנא אותו – ולוציפר ישים לקנאה הזאת גם מלים – והוא רואה פתאום, אחרי אשר יפקח לוציפר את עיניו, כי הבל זה, אם כי צעיר הוא ממנו, בּן שעשועים הוא לאמו, וגם אביו רצה בו, וגם אלהים אהבו יותר ממנו, כי על-כן כל קרבּנותיו ירָצו, והוא קורא אל לוציפר: אולי כן הוא! אך למה אפוא תדַבּר עתה ככל הדברים האלה באזני? ולוציפר יענה אותו: על כי זה כבר חשבת כל אלה בלבבך בעצמך! – אז יאסוף קין את שארית כחו והוא מתאמץ למצוא לכל-הפּחות די שפקו בחקירותיו אשר הוא חוקר ולקבל מעט נחת מיד ההוה. ואולם השאלה על-דבר הטוב והרע שבעולם תהיה לו לסירים סבוכים אשר יתנגפו אליהם רגליו בּכל אשר יצעד. למה אפוא הרעה אם אלהים הוא באמת טוב?… והוא מסַפּר, כי אביו הורה אותו אשר הרע הוא הארח העולה אל הטוב. אבל דעתו לא תוכל להתקרר בפתרון כזה. מה זר ונפלא הטוב – יקרא ­ אשר אין לו מקור אחר זולתי זה אויבו היותר אכזרי, הוא הרע?! והוא מסַפּר:

תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם רָאִיתִי שֶׂה, אֲשֶׁר נָשַׁךְ אֹתוֹ פֶתֶן.

טְלֵה חָלָב זֶה הָאֻמְלָל הִתְגּוֹלֵל בְּרֹב מַכְאוֹבָיו

עַל פְּנֵי יְרֵק הַשָּׂדֶה, וְאִמּוֹ נִצְּבָה עָלָיו

וְהִיא גֹעָה וְשֹׁרֶקֶת מֵחֶמְלָה וְרַחֲמִים רַבִּים.

אָבִי קָטַף עֵשֶׂב וַיָּשֶׂם עַל הַפֶּצַע;

וּלְאִטּוֹ שָׁב הַיְּצוּר הַדַּל הַהוּא לַחַיִּים,

וַיָּקָם וַיִּתְעוֹרֵר וַיִּינַק עֲטִינֵי אִמּוֹ,

וְאִמּוֹ עוֹד חֹרֶדֶת וְלוֹקֶקֶת בְּתַאֲוַת נֶפֶשׁ

אֶת עוֹרְקֵי בְשַׂר הַטָּלֶה הַשָּׁבִים לַחַיִּים שֵׁנִית,

ואז דבּר אליו אביו לאמר: ראה בני, איך מרעה יצא טוב! והוא עמד ולא ענה את אביו דבר; “הן אָבי הוא”; ואולם בלבו סוערת המחשבה:

כִּי טוֹב שִׁבְעָתַיִם הָיָה לַחַיָּה הַדַּלָּה הַזֹאת

אִם לֹא מִתְּחִלָּה נִשְּׁכָה, מֵהֱיוֹת נְשׁוּכָה תְּחִלָּה

וְשָׁבָה אַחֲרֵי-כֵן לְחַיִּים בְּמַדְוִים רַבִּים,

וְלוּ עַל-פִּי הָעֵשֶׂב אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הָרָעַל.

כאלה וכאלה יהיו הדברים אשר יקרו את קין מדי הסתופפו בּנאות-המות, וכן ישיב אותו לוציפר אל המקום אשר משם לקח אותו עמו.

נבוך ומשומם, מדֻכּא ומחולל, נגוע ובלב קרוע ומעֻנה, כן ישוב קין אל חוג משפחתו, ולבו מלא מרורות שבעתים מבתחלה. ופה הוא מוצא את הכל כשהיה. הילד הקטן חנוך ישן תחת עץ הכּופר, האשה מדבּרת אליו נעימות לאלפים, לנחמהו מיגונו ולרַפּא, ולוּ רק רגע, את לבּו ההרוס. אכן רק מעטות הן התמונות בכל ספרות העולם אשר תהיינה מלאות חן ונעימות כמו עדה. עדה – על זאת כבר רמזתי למעלה – איננה מין “קין” בתבנית אשה, ובכל-זאת היא רק היא האשה הראויה והנכונה לאיש כקין. קין, בּכל אשר ישא את עיניו, יראה כליון ואבדן והשמדה, תחת אשר עדה תראה בכל מקום ומקום רק קיום, הפרחה, גדול, הצמחה – ואהבה. קין רואה רק רע כל היום, ועדה – רק את הטוב. קין רואה את עץ הכּוֹפר אשר בּצלו ישכב בנו, וגם הוא יהיה בעיניו רק עץ בָּכוּת, הלקוח לאותות-אֵבל, ועדה רואָה בו רק את זאת: כי נותן הוא צל לישן. קין רואה את הילד ויודע כי הרעה אורבת לו, ועדה רואָה אותו והמחשבות אשר תעלינה על לבּה הלא אלה הן:

………. הוֹי קַיִן! רְאֵה נָא אׂתוֹ:

מַה יָּפִיק חַיִּים וְעָצְמָה וּגְדֻלָּה וְיֹפִי וּנְעִימוֹת,

מַה יִדְמֶה וְיִשׁוֶה אֵלַי – מַה יִדְמֶה וְיִשְׁוֶה אֵלֶיךָ

בּהְיוֹתְךָ רַךְ וְטוֹב………

והיותר נפלא הוא, כי את היצירה הזאת יתר בּירון רק על-פי קוים ושרטוטים אחדים, ותצא התמונה הנעימה הזאת. רק מעטים הם הדברים אשר ישים החושה בפיה בכל עת הרָאותה, ואלם הדברים המעטים האלה דים לתאר לפנינו את תבניתה בשלמות.

אז נראה אותה והנה היא מנסה בּחמלה רבּה לנחם את אישה האמלל מיגונו אחרי שובו אליה, והיא אומרת לו, כי רק על חטא שחטאו אבותיהם באה כל הרעה, ואולם על-פי תשובה ותפלה וצדקה ישוב הטוב לחזור אל תוך העולם, ולכן טוב הוא כי לפעמים ישא ויסבול איש תחת אחיו, אבל קין לא יבין דברים כאלה וממעמקי פצעי לבו הוא קורא:

רְאִי, אֲנַחְנוּ נְקִיִּים: מָה אֵפוֹא עָשִׂינוּ אָנוּ

כִּי לָנוּ לִהְיוֹת קָרְבָּן עַל-דָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה

בְּטֶרֶם עוֹד נוֹלַדְנוּ, וְכי דָרֹשׁ יִדָּרֵשׁ קָרְבָּן

לְכַפֵּר עָוֹן נֶעֱלָם אֲשֶׁר אֵין יוֹדֵעַ מַה הוּא –

הֲבֶּאֱמֶת גָּדוֹל הֶעָוֹן לִרְדוֹף לְבַקֵּשׁ דַּעַת?

הכאב אשר תקף אותו לא ירפה ממנו, והספקות והתלונות אוכלים בלבו בכל פה. לא, תנסה עדה להוכיח לו, לא זאת הדרך הנכונה והישרה! ואולם ינסה-נא לשוב אל אלהים בכל לבו ולהנחם ולהקריב לו בענוה ובשפלות-רוח. עדה איננה יודעת עוד, כי שאלה כזאת אשר היא שואלת מעם קין היא כמו אשר ישאל איש – לפי דברי בירון בעצמו במקום אחר – מעם רעהו העֵר, לאמר: ישן! ואולם על-פי האמירה לבד הן לא יישן זה, אשר השנה לא תקפה אותו. ולכן יענה נמרצים:

כִּי עָבַדְתִּי וְחָרַשְׁתִּי וְעָמַלְתּי בְּזֵעַת אַפִּי

בְּלַהָט חֹם הַשֶּׁמֶשׁ כַּקְּלָלָה אֲשֶׁר קֻלַּלְתִּי: –

וּמַה-לִּי עוֹד לַעֲשׂוֹת? עַל-מַה זֶּה תִשְׁפַּל רוּחִי?

הֲעַל הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה עִם כָּל הַיְקוּם מִסָּבִיב

שֶׁלִּי לְהִלָּחֵם תָּמִיד עַל הַלֶּחֶם אֲשֶׁר אׂכַל?

וְעַל-מַה זֶּה אוֹדֶה אֵל? הֲעַל-כִּי עָפָר אָנֹכִי

וּבְעָפָר אָנֹכִי זוֹחֵל עַד שׁוּבִי אֶל הֶעָפָר?

וְאִם אַיִן אֲנִי וָאֶפֶס – הֲאֶהְיֶה לְחוֹנֵף עַל אֶפֶס

וְאֱהִי כְאִלּוּ שָׂמַחְתִּי עַל עָנְיִי וְעַל-כָּל עֲמָלִּי?

לָמָּה אָשׁוּב וְאֶנָּחֵם? הֲעַל-חֵטְא שֶׁחָטָא אָבִי?

וַאֲנַחְנוּ אֶת-חֶטְאוֹ זֶה הֵן רָצִינוּ כְבָר כִּפְלַיִם

עַל-פִּי כָל מַה שֶׁסָּבַלְנוּ וּמַה שֶׁנָּשָׂאנוּ עַד עַתָּה

וְשִׁבְעִים וְשִׁבְעָה נִרְצֵהוּ עַל-פִּי כָל הַתְּלָאוֹת הָרַבּוֹת

הַבָּאוֹת עוֹד עַל זַרְעֵנוּ אַחֲרֵינוּ עַד קֵץ הַיָּמִים.

והכאב הולך הלוך וגדול, הספקות ירבו מרגע לרגע, והיאוש יתרחב עד בלתי קץ עוד.

ואף גם זאת: רואים אנחנו גם בזה את יד האמן הגדול, את יד בירון, אשר גם במלאכת מעשה-המחשבת בספרו זה עלה על אלפי אמנים וחרשים אחרים. בהדרגה, מדרגה אחרי מדרגה, הוא מכין לעינינו את הדרמה הנוראה של הרצח הראשון, אשר ירצח איש את עצמו ואת בשרו. עוד קין מחַקר לדעת על מה הוא סובל את כל מכאוביו ועוד עדה מנסה להוכיח לו כי בשל החטא שחטאו אבותיהם נושא וסובל האדם, והנה קריאה תתפרץ מפי קין, לאמר:

מָה אֵפוֹא לָזֹאת וְלָנוּ? אִם חָטְאוּ, יָמוּתוּ הֵמָּה!

ופה אנחנו רואים בפעם הראשונה, כי התקשה לבו מעט ויחדל מהיות לב נדיב, אשר נכון יהיה לתת נפשו תחת אחרים, ולו גם יהיו האחרים האלה אבותיו. ואולם עוד מעט וצעדנו עוד צעד אחד הלאה בדרך הזאת. קין מביט על הילד הישן, על הפרח הנחמד הקטן, והוא זוכר במרירות, כי הפרח הנחמד הזה, השוכב פה לפניו, נושא בחיקו את הזרע לכל הרעה הנוראה אשר תמצא את רבוא רבבות הדורות הבאים אחריו, ואז יקרא:

הֵן טוֹב וְיָפֶה עָשִׂיתִי לוּ עַתָּה בִשְׁנָתוֹ אֲחַזְתִּיו

וְנִפַּצְתִּיו פֹּה אֶל הַסֶּלַע, מֵאֲשֶׁר יִחְיֶה וּמְצָאוּהוּ – –

אלפי הצרות האורבות לו. פה אנחנו רואים, כי כבר סגל לו את המחשבה על-דבר רצח; וכל אלה הן ההקדמות אל הרצח אשר הוא נכון לעשותו בידיו.

במעמד-נפש אשר כזה ימצא אותו אחיו הבל. קין עומד ובעיניו בוערת אש זרה, ועל לחיו צבע וצרבת זרה, ושפתיו תצלנה מצִלה זרה; בכלל אנחנו מוצאים, כי הוא מורתח מאד וכל מלה היוצאת מפיו מלאה מרורות ורעל ועוקצים חדים בעוד הוא מדַבר עם עדה, ומה גם אחרי-כן, בדברו עם הבל. הבל התם והחסיד מזכיר אליו את שם העליון, והוא עונה בשפה מלאה ארס: העליון או זה אשר קרא תקרא לו ככה – והיה כלועג לו. אז יוָתר לבדו עם הבל, והבל שואל מעמו כי יקום להקריב עמו יחד קרבן לאלהים. הבל לא יכול היה לבחר לו רגע לא-מוכשר יותר מן הרגע הזה לשאל כזאת מעם קין. קין מתאמץ בשארית כחו להבליג על רשותיו ועל מריו ועל מרדו אשר בלבו, וגם מתאמץ הוא להבליג על גֹעל-נפשו לשמע קרבן, וגם מתאמץ הוא לשעבד לנפשו כעין שקט ומנוחה, עד כדי שיוכל לענות בשקט ובמנוחה כי הוא אין את נפשו להקריב קרבן. ואולם הבל לא יחדל ממנו וברֹב דברים יפצור בו מאד מאד, וגם אומר, כי הוא מקוה אשר על-פי עבודת-הקודש הזאת תשוב נפשו, אשר רוח עועים מסוך בה, למנוחה. אבל קין עונה:

לֹא, לֹא; אֵין דָּבָר בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יָשִׁיב אֹתִי לִמְנוּחָה.

לִמְנוּחָה, אָמַרְתִּי?! אוֹי לִי, לֹא יָדַעְתִּי עוֹד מֵעוֹדִי

מְנוּחָה אַף רֶגַע אֶחָד, אִם אָמְנָם יְסוֹדוֹת הָאָרֶץ

רָאִיתִי בְנוּחָם מִזַעְפָּם.

והבל לא יחדל ולא ירפה ממנו. אז יקרא קין: “אם דרך אין לנטות – טוב, מה אפוא עלי לעשות?”, והבל, שהוא בקי ורגיל במלאכת מעשה-הקרבנות, יורה אותו את המעשה אשר עליו לעשות בגשתם אל המזבחות השנים אשר הכין מבראשונה. הבל הוא שה תמים כאותו השה אשר הוא אומר להקריב, וקין מלא ברגע הזה זעף סערת סמבטיון. אז יקח הבל את בכורות צאנו להקריבם, וקין ילקט מעל פני האדמה את הציצים ואת הפרחים ואת כל הצמח אשר תצמיח האדמה – כי איך זה ימית אפוא נפשות תמימות וחיות לזבוח אותן לאלהים הצמא לדמים? אז יקריבו שניהם איש איש על מזבחו: הבל מקריב בכל לבו ומאדו, וקין – כאילו כפאו שד. והבל כורע ומתפלל את תפלתו, ואנחנו בשמענו את התפלה הזאת ועלה על לבבנו, כי תפלה זכה היא הנמצאה באחד ה“מחזורים” ואשר תקנו אותה בלי כל ספק אנשי כנסת הגדולה; ואחרי-כן אנחנו שומעים את קין בהתפללו, והוא עומד קוממיות בעת אשר יתפלל. אך מה זה יגיד אפוא לאלהים, המסתתר הלז אשר לא ידענו ואשר מרצפת דרכיו מלאה מֻטה ואון ועול וחמס? מה יאמר לאלהים זה, אשר יאהב מזבחות ואשר יחשק קרבנות? בראשונה יגיד לו, כי אין הוא יודע מה הוא, אם רוח ואם אֵל ואם בעל תארים אחרים ושונים ורבים, ואולם אם כה ואם כה,

אִם שֹׁחַד תְּפִלָּה אָהַבְתָּ, כִּי עַתָּה הֵא-לָךָ תְּפִלָּה!

אִם תַּחְפּוֹץ כִּי נִקְנֶה אֶת-לִבְּךָ בְּמִזְבְּחוֹת לְאַהֲבָה אֹתָנוּ

וּבְקָרְבָּנוֹת נַעֲשֶׂה לָךְ חֹנֶף, הֵא קָרְבָּן לְךָ וּמִזְבֵּחַ!


אִם דָּם חָמַדְתָּ וְאָהַבְתָּ – כִּי עַתָּה פֹה מִזְבַּח הָרֹעֶה

הֶעָשֵׁן עַל-יַד יְמִינִי, וְעָלָיו מִבְּכֹרוֹת הַצּאֹן,

אֲשֶׁר עֶשֶׁן רֵיחַ פִּגְרֵיהֶם עֹלֶה עַד שָׁמֶיךָ;

וְאוּלָם אִם פְּרִי הָאֲדָמָה וּפְרָחֶיהָ וְצִיצֶיהָ הַמּתֻקִּים

מׂצְאִים חֵן בְּעֵינֶיךָ – – – – –

אִם בָּמָה וְקָרְבָּן אַיִן, וּבְאֶפֶס דָּמִים מִזְבֵּחַ

יוּכְלוּ לְהַטּוֹת אֶת לִבְּךָ, אָז הַבֵּט נָא הֵנָּה וּרְאֵה!

וָזֶה הַמַּקְרִיב הַקָּרְבָּן, כְּכֹל שֶׁעֲשִׂיתוֹ – כֵּן הוּא;

וְהוּא לֹא יִשְׁאַל דָּבָר אֲשֶׁר אֹתוֹ יַשִּׂיג הָאָדָם

אַךְ רַק בְּכָרְעוֹ עַל-בֶּרֶךְ – – – – –

והנה שעה אלהים אל הבל ואל קרבנו, ואל קרבן קין ואל קין לא שעה: כי עמוּד אש הלהבה אשר על מזבח הבל עלה ישר השמימה והשמים לקקו את עשן ענן הפגרים, תחת אשר רוח חזקה וגדולה הרסה את מזבח קין, ואת כל הפרי אשר עליו זרתה ארצה. והבל עוד יפצור לאמר: חיש מהר! חיש מהר, אחי! התפלל-נא חיש מהר, כי התאנף בך אלהים, אולי יחמול, אולי ירחם עוד עליך…

וחמת רוח קין נתכה ולא ידעה עוד כל גבול. – האנכי את חמלתו אשאל? אם אני את רחמיו אבקש? למה? – מדוע? על מה? – מה עשיתי רעה מעודי ועד היום הזה? – וברגע הזה יהיה גם כמקנא את אחיו, שהוא, על-פי תכונת רוחו, מסֻגל למצוא חן ולהיות רצוי גם לאלהים וגם לאדם, ובלעג מר הוא קורא אליו: “ואולם קרבנך אתה אשר הקרבת מן הבשר ברוך ומבֹרך יוֹתר! ראה מה יינקו שמים ויאכלו את אש הלהבה העבה מעצמת דם!” – אבל הקנאה הזאת כאין וכאפס היא לעומת קנאת האמת אשר בערה בו עתה עד להשחית: לא, לא אבנה עוד מזבחות וגם לא אחריש עוד לראות בהבנותם! וכאשר יתחלחל הבל למשמע דברים כאלה והוא שואל לדעת מה הוא אומר לעשות? אז יענה אותו קין:

אֶת-זֶה אֶנְתּוֹץ אֲשֶׁר עָלְתָה חֲנֻפָּתוֹ עַד לֶעָבִים

לִהְיוֹת לְפֶה בַּעֲשָׁנוֹ לִתְפִלָּתְךָ הַנִּפְתָּלָה –

אֶת-מִזְבַּחֲךָ פֹּה אֶהֱרוֹס עִם דְּמֵי הַשֵּׂיוֹת ועִם הַכְּבָשִׂים

אֲשֶׁר יָנְקוּ חֲלֵב אִמּוֹתָם וּבְדָמָם פֹּה נֶחֱנֶקוּ.


שָׁעָה אֵלָיו! וּבְרָצוֹן! בַּמֶה נֶחְשַׁב הָרָצוֹן הַנַּעֲלֶה

אֲשֶׁר רָאָה הַבָּשָׂר הֶעָשֵׁן וְתִמְרוֹת עֲנַן הַדָּמִים,

אִם הַשְׁוֵה נַשְׁוֶה אֹתוֹ אֶל יִלְלַת אִמּוֹת הַצֹּאן,

לִקְרוֹעַ לֵב עֵת רֻטְּשׁוּ עֻלֵּיהֶן לְנֶגֶד עֵינֵיהֶן?

אוֹ שַׁוְעַת הַצֹּאן הָאֵלֶּה הַתְּמִימוֹת אַף אֻמְלָלוֹת

אֲשֶׁר אַתָּה חָנַקְתָּ אֹתָן בְּמַאֲכַלְתְּךָ בּרֹב קָדְשֶׁךָ?

והוא אומר לנתוש בחמתו את מזבח אחיו; ואולם אחיו יתקומם לו ולא יתנהו לבצע מחשבתו, והוא כמשתגע יתהולל ויקרא: השמר לנפשך, הן אלהיך אוהב דמים! ואם מעט לו ריח הניחוח אשר הגשת אתה לאפו, אז אוסיף אני לו דמים חדשים: והבל לא יבין היטב את שטף הזעם הזה עם הדברים הנוראים האלה, ובהוסיפו להתקומם, אז ישכח קין את נפשו ולא ידע את אשר הוא עושה, ובלפיד הבוער, אשר יגזול מעם המזבח, יכה את אחיו ארצה. – הרצח נעשה מבלי אשר ידע קין כי רצח הוא.

המעשה הדרמטי הזה כמעט אין דומה לו ברוב התנועה אשר לו וברוב הטעמים והסבות הקודמים לו. – אכן זהו גורל מלא אירוניה נוראה אשר לא היה עוד לעולמים: קין, האיש אשר ירא את המות ואשר גם לשמעו התפלצו כל עצמותיו, והוא הוא בעצם ידיו הביא את המות בפעם הראשונה אל תוך העולם!

וגם פה אנחנו מוצאים גֹדל וכח נפלא: הבל מת והוא שוכב פה! הנה זה הוא אפוא המות אשר על-אודותיו הרבו ככה לדַבר ולשאת עליו כל משל וכל משא – ובני-האדם אינם יודעים, גם אחרי בואו, מה הוא ומה משפטו ומה סודו!

וקין הנה זה מתחרט על מעשהו מקץ רגע אחרי העשותו, אם כי לא ידע כמעט את אשר עשה. – האם אך ישן הבל? או האם זה הוא המות? זה הוא המות הגדול והנורא? הזה הוא – הזה הוא – הזה הוא? או האם באמת רק יישן הבל? ומה הלחלוחית אשר על פני האדמה? האם טל הוא? אבל הן לא היה בזה טל!? האם הס מלהזכיר! – האם דם הוא?

והדרמה הולכת ומתקרב אל קצה, והיא מלאה גם מזה והלאה תֹּקף וגֹדל ועֹז. צלה, אדם, חוה ועדה באים; כל מלה וכל דבר אשר יוציא כל אחד מפיו באים איש איש על מקומו, וגם אות אחת לא תוכל להעקר מהם. ובכל עת דברם עומד קין ומחריש ולא יוציא מפיו גם הברה אחת – וגם על-פי הדבר הזה הראה בירון את כחו הנפלא, כי חזק בזה את צורתו של קין שבעתים מבראשונה. חוה היא הרשונה אשר יעלה על לבה כי נעשה בזה מעשה-רצח וכי קין הוא הרוצח, והיא תקלל אותו קללה אשר כמוה לא נשמעה עוד; ואת הקללה הזאת תקלל את בנה אשר עתה יחיד הוא לה.

וגם בזאת אנחנו רואים מעשה יד אמן, אשר יפליא אותנו. וזה הדבר אשר אמרנו למעלה, כי האשה הזאת, אשר היתה הראשונה להתאות לחיים ולדעת ואשר בהגרשה מן העדן נשבר מעט מטה עזה והיא נכנעה כמעט, האשה הזאת לא בַּכֹּל חדלה מהיות עזה וקשה, כי בהעשות מעשה ולא רוּחהּ, הנה גם עתה עוד גחלים תלהט נפשה והיא יודעת לתת דברים לסערת רוחה אשר יהיו כדרבונות וכשרטת בבשר החי. לב האדם בתעתועיו ובנפתוליו הרבים, וביותר לב האשה, עלול להיות חסר כל מדה וכל גבול גם בנוגע לכל טוב וגם בנוגע לכל רע. אם נקח לנו, למשל, את חוה אשר יצר לנו מילטון, וראינו בה אשם בעצם טהרתה וביפיה, תחת אשר בהביטנו אל חוה אשר יצר לנו בירון, וראינו אשה אשר כבר הטיל בה הנחש את זוהמתו וכבר עורר בלבה את הזועות היותר נוראות, באֹפן שהיא חדלה זה כבר מהיות מבחר כל הבריאה אשר עשה האלהים. את הבל היא אוהבת יותר מקין, עקב אשר תם הוא ושפל-רוח וטהור, ולא יהיה לה בכל רגע ורגע למזכיר-עון כמו קין, אשר הוא, גם בלי אֹמר ובלי דברים, יציק לה תמיד בכל שעה ובכל רגע, ונצב לנגד עיניה כמו מחאה חיה כנגד כל המעשה אשר עשתה. והיא, בראותה את בחיר לבה שוכב ארצה מת, אז לא תדע עוד גבול וקצב, ואז תקלל אותו את קללותיה הנמרצות והאיומות והנוראות, אם כי גם זה לה בן, והדרך הזאת היא הדרך היותר רצויה והיותר מקבילה לרוחה, שהיה רוח סוער וזועף מעודו. רק איש אשר רוח-אלהים בו כבירון יעצור כח לציֵר מחזה כזה עם כל דקדוקיו ועם כל פרטיו.

ואחרי הקללה יבוא המלאך לשום אות לקין על מצחו, וקין מקבל את המכאוב הזה באהבה וברצון:

מִצְחִי בֹעֵר בָאֵשׁ, אַךְ מֶה הָאֵשׁ הַזֹּאת

לְעֻמַּת הָאֵשׁ בְּקִרְבִּי?

ואחרי-כן יעזבוהו כלם, מלבד עדה, אשר לא תחפוץ לעזוב אותו, באמרה כי כבר כלם עזבוהו! ואחרי-כן יפרדו מן המת השוכב על הארץ ושפתיהם מלאו מרירות ותנואות רבות, ולקחו על שכמם את חנוך הקטן ואת אחותו הקטנה, וקין יבחר לו ללכת המדברה בדרך “השמם מכל הדרכים” – – –

מאחריהם המת ולפניהם המדבר הנורא!

* *

בנוגע לשֶׁקספיר רגילים סופרי דברי ימי הספרות וחוקריהם ומבקריהם להשתמש בפתגמים חרוצים וקבועים, לאמר: “רוֹמיוֹ וי’וּליֶט” הוא שיר השירים של האהבה, “אוֹתילו הכושי” הוא שיר השירים של הקנאה, “הסוחר הויניציוני” הוא שיר-השירים של תאות היֹשר, “המלט” הוא שיר-השירים של הפילוסופיה – וכדומה. ואולם באֹפן כזה לנו יותר הצדקה לקרוא את “קין” בשם שיר-השירים של חיי האדם בכלל. קין איננו איש יחיד ופרטי, כי-אם הכלל כלו; איננו חולם ובעל-דמיונות, כי-אם האדם כמו שהוא. קין הוא האדם בכל סגולותיו ובכל תעתועיו, בכל יתרונותיו ובכל חסרונותיו. מה שקרה את קין, הוא שיקרה את כל אדם חושב והוֹגה עד הדור האחרון. קין הוא צורה ריאַלית שאין דוגמתה: אדם שיש לו כליון-נפש ועליון-עינים לאיזו מטרה, ורק שהוא בעצמו אינו יודע מה היא, אדם מתחרט על מעשיו, אדם מרגיש רחמים וחמלה, אדם מתקצף ומתרגז, משחק ומהתּל ובוכה וזועק מעצמת מכאובים, והוא עובר לעינינו את גרם המדרגות של כל רגשות-הלב מהחל ועד כלה. קין הוא הטרגידיה הנוראה והאיומה של חיי-האדם, על שום שהאדם נולד וסובל ונוֹשא מכאובים וחוטא ומת. הוא אֻמלל משום שאינו רואה תכלית בבריאת העולם, ואינו מוצא בעולם אותה הדעת שעל פיה יכול אדם להשיג את כל מה שיש, ואינו בטוח ואינו בוטח בכל ההבטחות הנתונות לו, ורואה חמס בכל הנעשה תחת השמש; ועל-כן הוא רואה חמס גם בכל הגורל אשר הוטל על אבותיו ועל נפשו בעצמו ועל אחיו, שאינו מרגיש בזה, ועל ילדיו הנכונים לקראת החיים עם כל אלפי רבוא רבבות הדמעות אשר תבאנה ואשר תהיינה. קין הוא האדם, ככל אשר היה וככל אשר יהיה כל אחד מקרבנו, והוא נושא בחיקו את זרע כל משאת נפש האדם ביחד עם זרע כל פגעיו הבאים. מה יועיל לו כי יתקומם, כי יבקר ויחרף ויגדף? והוא בעצם ידו הן יהרוס ברגע אחד את מצבו ברמה אשר מצא לו לפני אלהיו, וירד ונפל אל תוך הבור העמוק, אשר מתחת, והיה לחיה טורפת! קין הוא – הגזרה הנוראה הנקראה טבע בני-האדם; הוא חולם חלומות נשגבים ועולה בחכמה למעלה, ובעוד רגע הוא עושה תועבה אשר לשמעה תצלנה אזנים; עומד הוא בקומה זקופה, ובגאוה ובגֹדל-לבב יביט אל הכחות המושלים בארץ, ובעוד רגע והיה לגוש-עפר אשר אין בו רוח, לסמרטוט, לגלגל ביד מכונה אשר לא תֵרָאה, ואחרי-כן ישַׁוֵּע ויתיפח ויקרע את לב השומע בכל זעקותיו, אשר הוא זועק לכפר על שגעונותיו אשר היו לו רגע אחד, ונתן את רוחו הנפלא הזה בכל מלאכת-מחשבת אשר הגה והרה מלבו, ואחרי-כן ישוב וגם ישא שנית בלבו את דעותיו ואת הגיונותיו, את מכאוביו ואת עצבוֹנוֹ, את כליוֹן-נפשו ואת תשוקתו הנפלאה, אשר אין להם תכלית ואין להם גבול ואין להם חֹק…

ואת הטרגידיה האיומה הזאת של גורל האדם, ואת מעגל הקסמים הזה, שהוא מטרתנו ותכלית רצוננו, אותו הרגיש בירון בלבו ואותו יצר לעינינו בספרו, כאשר לא היה עוד לפניו ולא היה עוד אחריו. קולות-יללה ושועת-חמס התפרצו מפיו, אשר מתוכן תשמע כל אֹזן בוחנת את קולות יללת כל בני-האדם מסביב ואת נאקתם ואת שועתם מגֹדל המכאוב ומעצמת הפצעים אשר בתוך הלב.

ואולם לוּ היה מנוס ומפלט מתוך המעגל הזה, כלומר, לוּ היה האדם יכול להכּנע מפני הכח המכניע אותו ולהפקיד את רוחו בידו, אם לחיים ואם למות, אז לא היה המעגל הזה מעגל-קסמים כלל וכלל! ואולם כדבר הזה לא יהיה לעולם. הבריה הנפלאה הזאת המֻכָּה והמעֻנה, הכפופה ונדכאה, הנרמסה והפצועה, לא תשליך את הדגל מידה ולא תאמר לאויבה: נצחתני, – זה הוא טבע האדם. קין יודע, כי ריבו ריב עולמים. השכל אשר בו יאמר לו, כי עד נצח לא תתם מלחמתו עם אויבו זה אשר לא יראהו,

וְעוֹלָם עַל-עוֹלָם יִתְפַּלָּץ וְכֹכָב עַל-כֹּכָב יתְפַּלָּץ

וִיקוּם עַל-יְקוּם יִתְפַּלָּץ בְּמוֹסְדוֹתֵיהֶם כֻּלָּם יַחַד,

עַד תֹּם הַמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת – אִם יֵשׁ שֶׁתִּתֹּם –

וְהִיא הֵן טֶרֶם תִּתֹּם עַד-יֶחְדַּל הוּא אוֹ אָנִי!

והוא עוד יחלום ועוד יהגה, עוד יבקש ועוד ישאל, עוד תכלה נפשו ועוד תתאוה רוחו לעולמות נעלמים. אם העולם החיצוני הזה לא ישפוק לכם, בנו לכם עולם פנימי בקרב לבכם – ייעץ לו שכלו. אז יתאונן, כי אפילו הדעת, אשר קוו כי עץ-הדעת יתננה לבני-האדם, גם היא לא נתנה להם. אם אדם וחוה חטאו, אז היה להם לכל-הפחות לדעת את כל הראוי ואת כל הנכון לאדם לדעת. במקום אחר אנחנו רואים אותו, והנה לבו התגעגע עד מאד, והוא שואל את נפשו לראות את אלהים בעצם תארו, למען דעת אותו, ולמות אחרי-כן כאשר ימותו אבקות העפר. כילד קטן יקיף את לוציפר בשאלות, והשאלות נפלאות, והן יוצאות מפיו תכופות וקצוצות ונמרצות ובחפזון ובסערת-נפש. – “קין” הוא המלחמה אשר לאדם עם הכחות המושלים, מלחמה לחיים או למות, מלחמה אשר בה הכָּנע יכָּנע הבשר, ואולם לא הרוח.

זה הוא הכח לבירון: הוא אסף את כל דמעותינו, אשר במשך אלפי רבבות דורות שמנו אותן בנאֹדנו שנקרא לו עולם, וישימן אל תוך גֻלות העינים אשר לאחד מבני-האדם הראשונים שהיה בראשית הדור הראשון. אנכי, הכותב את הדברים האלה, ואתה הקורא אותם, אנחנו גם שנינו, שהננו מן האחרונים על פני האדמה, אין לנו בכל נאקותינו ובכל אנחותינו להוסיף אף בכיה אחת או גם דלף אחד, אשר לא מצאנום כבר גם לקין, לאדם זה שהוא אחד מן הראשונים. וזה הוא הכח הנסתר, אשר על פיו תפוצץ הדרמה הזאת את לבבנו מאין עוד כמוה, הלא יען וביען אנחנו האחרונים רואים ומרגישים ומבינים פתאום, כי מה שקרה אותנו קרה את ראשון האדם, ובכן הצרה הזאת היא צרת עולמים, אשר אין ממנה מנוס ואשר מפלט אין ממנה. “השאלה” הזאת איננה אפוא שאלה סוציאַלית או כדומה, אשר היינו יכולים לנחם אותנו תנחומות-רגע, כי נבקש לנו תנאים חדשים ואז נמצא פתרונים לה, כי-אם שאלת-עולמים היא, אשר יסודתה בטבע, והטבע הן לא ישֻנה לעולם ולא יתֻקן לנצח, ואם גם אלפי פעמים נשים בצדו את לוח-השגיאות שבו, לא יהָפך עוד עצם הסגנון ולא יהיה לאחר. כיוצא בזה אנחנו מוצאים גם בנוגע לשאלה אחרת, שבני-דורנו קוראים לה שאלת הנשים, ואשר רבים עוד חושבים עליה כי שאלה סוציאַלית היא, והם מנסים למצוא פתרונים לה על-ידי מה שיניחוּ, כי בהשתנות התנאים ישתנה גם מצב הנשים. ועתה – אם יבוא חוקר והשמיע את דעתו אלף אלפי פעמים, כי ריק כל המשא והמתן הזה, אחרי כי מצב האשה מיֻסד בטבע הדבר, והטבע לא ישֻׁנה ולא יתֻקן לעולם, אז לא ישמעו לו! אבל לוּ קם חוזה גדול ושגיא-כח כבירון וכתב לנו דרמה “חוה”, להראותנו, כי עוד האשה הראשונה קראה חמס על כל העול אשר עשה לה הטבע (כי החברה הן לא יכלה עוד לעשות אז את העול ההוא!), וכי מקור העול הוא משום שעשה אותה דלה ושפלה וחולה, וכי קריאת החמס הזאת היא בעצם אותה הקריאה אשר תקראנה כל הנשים עד היום הזה ואשר תקראנה עד הדור האחרון, באין מרפא ובאין מקלט ובאין מנוס, אז היו כל בני-האדם רואים את החזיון הזה והיו מרגישים ומבינים אותו, עד בלתי היות עוד שואל. – הצרה היא צרת עולמים, ומכאובינו ופצעינו הלא הם מכאובים ופצעים אשר יהיו לנצח ועד הדור האחרון.

בירון אסף את כל דמעותינו אנחנו וישימן בעיני הבוכה הראשון. המשורר הרואה את עלות השחר, הרי הוא בכל פעם ופעם כאדם הראשון בשעה שראה את עלות השחר בפעם הראשונה ביום הראשון לבריאה. וגם בנוגע למכאובינו ופגעינו ואנחותינו ודמעותינו עושה החוזה כן. בשעה שהוא רואה ושומע את כל אלה, הרי הם בעיניו כחדשות שלא היו עוד לעולמים, והוא יכול ליחס אותם גם לאדם הראשון או לקין; כי על-כן הוא לוקח גם את כל ספקותינו ושאלותינו והוא שם אותם בפי השואל והמסֻפּק הראשון. ואולם הראשון הזה, משום שהוא ראשון ואין לו עוד כל הנסיונות שמצאנו אותם אנחנו האחרונים, לכן יביע את כל אלה בתמימות נפלאה מאד, והתמימות הזאת הוא הוא הכח הנסתר והנפלא אשר בו יקח “קין” את לבבנו. הזעקות הן זעקותינו, ואולם הקול עוד חדש; הדמעות הן דמעותינו, ואולם הנגה אר להן זה מקרוב רק עלֹה עלה; המכאובים הם מכאובינו, ואולם חותם אלפי הדורות ורבבות השנים עוד טרם טבוע בהם; וגם השאלות והספקות היוצאים מפי החושב והחקרן הראשון, רק שאלותינו וספקותינו הם, אשר אלפי מוחות הולידו אותם במשך אלפי דורות, ואולם נראים הם כיוצאים מתוך מוח אחד, ועוד משוך עליהם חוט של קדושת תמימות. – אכן זאת היא מלאכת-מחשבת אשר אין למעלה ממנה!

ומלאכת-המחשבת הזאת, לפי ההשקפה הראשונה, עשויה על-פי סדר ידוע ומורגש בהעשותו, תחת אשר הסכן הסכין בירון ביתר ספריו להיות כהר געש המקיא מבטנו אש, עד כי יש שנאמין כי הפעם הזאת אוחז הוא את הרסן בידו או מפלג הוא פלג לשטף רעיונותיו בסדרים ידועים ובנחת ובמדה ידועה; ואולם גם זה הוא רק למראה עינים ולפי ההשקפה הראשונה. הרוח הגדול שבו חזק ועצום שבעתים מכל סגר ומכל מדה, ולהפך הוא: הסדרים והמדה שנמצא, אותם בראה לו גאוניותו כמעט בלי דעת; הדמיון אשר בלבו בוער בלהב אש גדולה וחזקה, והוא מניע את הגלגלים ההולמים והמפצפצים אשר לרוחו; ולמרות כל הסדרים והמדות המדומים שומעת האֹזן הבוחנת קול נשמה בוכיה במעמקים, נשמת משורר שירים ליריים אשר זר לו מתג ורסן, וקין יחדל פתאום מהיות נפש דרַמטית והיה – לנפש בירון. בירון איננו גיטה; המשורר הסוביקטיבי לא יוכל בשום אֹפן להתנכר אלינו.

והחוזה הסוביקטיבי הזה נלחם לעינינו את כל מלחמותינו אשר נלחמנו גם אנחנו בתוך לבבנו פנימה – היש תקוה? אם יש עוד אחרית? אם תתם המלחמה?

לוציפר בעצמו הוא כפוסח על שתי שעִפּים, והוא אומר: אם יש שתתם!

והימים החדשים הנה באו אשר אליהם הוא נִבּא: הנה עולמות מתפלצים עולם על עולם, הנה הכוכבים מתפלצים כוכב על כוכב, הנה היקום מתפלץ יקום על יקום – ואיה התשועה? היש תקוה, כי האויב הנורא והמסתתר לא ימצא עצה בלתי-אם להפיל מידו את העולם אשר כבש לו ולתת אותו שלל למכניעו? היבוא רגע ורוח בני-האדם יֵרָגע כמעט קט מכל מכאוביו ומכל מדויו? הנה האדמה אשר אותה נעבוד – התת לנו את כחהּ? האם נשׂבע מטובהּ חלק כחלק? אם תעבור הקללה אשר קֻללנו, כי ארורים נהיה ממנה? הנה כחנו עמנו ורצוננו חזק ומטרתנו ברורה – היצלח לנו לעבוד ולברוֹא לנו עדן שני וחדש? אם יהיה לנו עץ-הדעת אם יבוא יום ואנחנו נאכל ממנו אכילה גסה ולתיאבון?

“קין” הוא הדרמה של חיי-האדם. והדרמה הזאת תחדל בחדול האדם מעל פני האדמה!

1900

דוד פרישמן

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.