לחן: משה וילנסקי
שר: שמעון ישראלי (1974)
לְכָל אָדָם יֶשְׁנוֹ רְחוֹב
שֶׁבּוֹ נוֹלַד וּבוֹ צָמַח.
וְהוּא זוֹכֵר אוֹתוֹ לַטּוֹב.
זוֹכֵר הֵיטֵב, כִּי אֵיךְ יִשְׁכַּח?
גַּם אִם עָזַב כְּבָר אֶת בֵּיתוֹ
וְהִתְרַחֵק, כְּמוֹ כָּל אֶחָד,
לְכָל מָקוֹם יִשָּׂא אִתּוֹ
אֶת הָרְחוֹב שֶׁבּוֹ נוֹלַד.
כִּי כָּל אָדָם – כֵּן, כָּל אָדָם!–
זוֹכֵר מֵעֵבֶר לַשָּׁנִים
אֶת הָרְחוֹב שֶׁבּוֹ צָעַד
אֶת צְעָדָיו הָרִאשׁוֹנִים.
אֶת הָרְחוֹב שֶׁבּוֹ גָּדַל,
צָמַח שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה.
אֶת הָרְחוֹב שֶׁבּוֹ פָּרְחָה
אַהֲבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.
אַהֲבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.
גַּם אִם שָׁנִים רַבּוֹת נָדַד
וּשְׂעָרוֹ עַכְשָׁו לָבָן;
גַּם אִם בָּעִיר שֶׁבָּה נוֹלַד
כְּבָר לֹא בִּקֵּר מִזְּמַן-מִזְּמַן;
גַּם אִם נִדְמֶה שֶׁכְּבָר שָׁכַח –
תָּמִיד יִזְכֹּר הוּא אֶת בֵּיתוֹ.
בַּחֲלוֹמוֹת הוּא שׁוּב נִמְשָׁךְ
וְרָץ בָּרְחוֹב שֶׁל יַלְדוּתוֹ.
הוּא רָץ כְּמוֹ אָז, וְהוּא זוֹכֵר
אֶת הָעֵצִים הַיְּרֻקִּים,
אֶת הַפְּרָחִים, אֶת הַגָּדֵר
וְאֶת מִגְרַשׁ הַמִשְׂחָקִים,
אֶת הַשּׁוֹבָךְ שֶׁעַל הַגַּג,
אֶת עֵץ הַתּוּת שֶׁל הַשְּׁכוּנָה,
וְאֶת בִּתּוֹ שֶׁל הַשָּׁכֵן –
אַהֲבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.
אַהֲבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה.
וְיוֹם אֶחָד הוּא שָׁב אֵלָיו:
הָרְחוֹב כְּבָר לֹא מָה שֶׁהָיָה,
וְהַמִּגְרָש עִם עֵץ הַתּוּת
הָפַך מִגְרָשׁ לַחֲנָיָה.
אֵיפֹה הַבַּיִת? נֶעֶלַם,
וּבִמְקוֹמוֹ יֵשׁ רַב-קוֹמוֹת
שֶׁעַל גַּגּוֹ בִּמְקוֹם שׁוֹבָךְ –
שִׁלְטֵי עֲנָק שֶׁל פִּרְסוֹמוֹת.
כְּבָר אֵין מַכֹּלֶת. אֵין יַרְקָן.
בִּמְקוֹם הַקִּיוֹסְק – יֵשׁ “פִּצוּחִים”.
טוֹלֵדוֹ מֵת מִזְּמַן-מִזְּמַן,
וְלִיפְשִׁיץ… כֵּן, שְׁנֵי הָאַחִים.
הָרְחוֹב שׁוֹנֶה. כָּל כָּךְ אַחֵר:
אֵין מַכָּרִים, אֵין יְדִידִים;
אֲבָל מֵעֵבֶר לַגָּדֵר
מְשַׂחֲקִים הַיְּלָדִים.
שׁוּב מִתְגַּלְגֵּל בָּרְחוֹב קוֹלָם
כְּמוֹ אָז, אֵי-פַּעַם בַּשְּׁכוּנָה,
וּמְלַבְלֶבֶת גַּם אֶצְלָם
אַהֲבָתָם הָרִאשׁוֹנָה.
אַהֲבָתָם הָרִאשׁוֹנָה.
פִּתְאֹם קְרֵבָה מִמּוּל זְקֵנָה
מֻכֶּרֶת, אַךְ כָּל כָּךְ שׁוֹנָה.
לֹא יִתָּכֵן! לֹא יִתָּכֵן!
הֲזֹאת בִּתּוֹ שֶׁל הַשָּׁכֵן?
הִיא מַבִּיטָה בּוֹ מִשְׁתָּאֶה:
"אֵיךְ זֶה הִלְבִּין! אֵיךְ הִשְׁתַּנָּה!
מִי יַאֲמִין שֶׁהוּא הָיָה
אַהֲבָתִי הָרִאשׁוֹנָה,
אַהֲבָתִי הָרִאשׁוֹנָה?"
לְכָל אָדָם יֶשְׁנוֹ רְחוֹב…