לחן: משה וילנסקי

שרה: שושנה דמארי, במופע העשור הראשון למדינה, בנמל הקישון (1958)

נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים

הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו;

אוּלָם אוֹמְרִים שֶׁלִּפְעָמִים

לְהִשְׁתַּכֵּר אָהַב.

וּפַעַם, כְּשֶׁלָגַם כּוֹסִית

וּכְבָר עָמַד לָשִׁיר,

שָׁמַע בָּרַדְיוֹ תַּחֲזִית

שֶׁל מֶזֶג הָאֲוִיר.

וְכָךְ, בְּאֵלּוּ הַמִּלִים,

בִּשְׂרָה הַקַּרְיָנִית:

"מַבּוּל גַּלִּי עַד גְבַה-גַּלִּים

וּמְעֻנָּן חֶלְקִית."

אָז הַפָּרוֹת מִיָּד המו:

“מוּ – מוּ – מוּ.”

הַבַּרְוָז חִישׁ גִּעְגַּע:

“גַּע – גַּע – גַּע.”

תַּרְנְגוֹלוֹת בִּצְעָקוֹת:

“קוֹת - קוֹת – קוֹת.”

הַצְּפַרְדֵּעַ בְּתִּקְוָה:

“קְוָּה – קְוָּה – קְוָּה”.

גַּם הַתַּיִשׁ כָּךְ הוֹמֶה:

“מֶה – מֶה – מֶה.”

הֵי, כָּל זָכָר וּנְקֵבָה,

נָרוּץ כֻּלָּנוּ יַחַד לַתֵּבָה.

לְתֵּבָתוֹ שֶׁל…

לְתֵּבָתוֹ שֶׁל…

לְתֵּבָתוֹ שֶׁל נֹחַ.

הִפְלִיאוּ יֶפֶת, שֵׁם וְחַם

אֶת הַתֵּבָה לִבְנוֹת.

וְנֹחַ רַק אֶת שְׁמוֹ חָתַם

בְּשֶׁבַע הַשְּׁגִיאוֹת.

וְיֶפֶת אָז תָּלָה פְּלָקָט:

"טִיּוּל תַּעֲנוּגוֹת.

סַע בַּחֻפְשָׁה לַאֲרָרָט.

כַּרְטִיס – רַק לְזוּגוֹת."

בַּקְבּוּק שַׁמְפַּנְיָה חִישׁ הוּבָא,

אַךְ נֹחַ לֹא פִּקְפֵּק –

וְהוּא הִשִּׁיק אֶת הַתֵּבָה

עִם הַבַּקְבּוּק הָרֵיק.

אָז הַפָּרוֹת…

אָז הַחַיּוֹת – כַּמָּה מוּזָר! –

הוֹפִיעוּ בֶּהָמוֹן,

וְשֵׁם בָּדַק מַטְבֵּעַ זָר,

וְחַם – אֶת הַדַּרְכּוֹן.

אֵצֶל הַקֶּנְגּוּרִית גִלָּה

גּוּרוֹן מֻבְרָח בַּכִיס;

הַקֶּנְגּוּרִית לְלֹא מִלָּה

שִׁלְמָה חֲצִי כַּרְטִיס.

מֶבּוּל נוֹרָא יָרַד בַּחוּץ,

אַךְ בַּתֵּבָה בִּפְנִים

הֵכִין שָׁפָן אֶחָד חָרוּץ

מַבּוּל שֶׁל שְׁפַנְפַּנִים.

אָז הַפָּרוֹת…

יָרְדוּ הַמַּיִם כָּל הַזְּמַן,

אַךְ נֹחַ לֹא נִרְגַּשׁ

כָּל עוֹד הָיָה לוֹ בַּקַּנְקַן

לֹא מַיִם, אֶלָּא יַי"ש.

לְבַסוֹף הוֹדִיעָה הַיּוֹנָה:

הַכֹּל יָבֵשׁ הַיּוֹם.

אֲנִי עוֹבֶרֶת לַתְּמוּנָה

שֶׁל וַעַד הַשָּׁלוֹם."

מִן הַתֵּבָה שֶׁהִתְרוֹקְנָה

יָרַד כָּל הַקָּהָל,

וְהִיא נִתְּנָה בְּמַתָּנָה

לַ’וַעַד לַחַיָּל'.*

אָז הַפָּרוֹת…

דמותו של נח המקראי היתה חביבה עלי תמיד; אולי בגלל אהבתנו המשותפת לבעלי חיים. עד כה כתבתי עליו לפחות תריסר פזמונים ומחזה אחד. וכשהקמנו, חברַי ואני, את עמותת הגג הארצית של כל הארגונים למען בעלי החיים בארץ, קראנו לה “נח” – לא רק בזכות ראשי התיבות “נציל חיות” ו“נאהב חיות” (את סמל העמותה – נח הצדיק עומד בחרטום תיבתו – צייר לנו בהתנדבות הצייר זאב). אחד הפזמונים הראשונים שכתבתי עם המלחין מאיר נוי ללהקת חיל הים הראשונה היה “נח נח, תן מנוח!”, שעבר גלגול טקסטואלי ומוזיקלי נוסף לקראת חגיגת העשור למדינה, כשנתבקשנו – משה וילנסקי ואני –לחבר שני שירי-ים לשושנה דמארי כדי שתשיר אותם בטקס הממלכתי בנמל הקישון (השיר השני היה “מגדלור”) ואילו “נח היה איש צדיק ותמים”, מימין, הוא תרגום חפשי מאוד של השיר הקצבי של טנסי ארני-פורד האמריקני, שאותו שרה לראשונה רבקה מיכאלי, ולימים, גם “להקת הגדנ”ע".