הלחין: בני נגרי
שרה: אביבה הד (1980)
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם. לֹא, לֹא!
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם. לֹא, לֹא!
כָּל דָּבָר עָשׂוּי עוֹד לְהוֹעִיל בִּשְׁעַת חֵרוּם –
לָכֵן הִיא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם.
אֶצְלֵנוּ כָּל הַבַּיִת הוּא מַחְסָן אֶחָד גָּדוֹל.
מַחְסָן גַּם בַּמִּרְפֶּסֶת, וּמַחְסָן בָּאִינְטֶרְסוֹל.
אֶצְלֵנוּ כָּל הַבַּיִת הוּא מַחְסָן אֶחָד עָצוּם –
כִּי אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם!
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם. לֹא, לֹא!
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם. לֹא, לֹא!
אִם שַׂקִּית מִפְּלַסְטִיק, אוֹ מַסְמֵר אֶחָד עָקוּם –
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם!
חֶבֶל קָרוּעַ?
“אוּלַי נִרְצֶה לִשְׁלֹחַ פַּעַם חֲבִילָה…”
תַּעַר גִּלּוּחַ?
“אוּלַי יֶחְסַר פִּתְאוֹם דַּוְקָא בִּבְרִית מִילָה?”
חוּט תַּיִל, חָלוּד קְצָת?
“זֶה שִׁמּוּשִׁי נוֹרָא כְּשֶׁהַכִּיּוֹר סָתוּם.”
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת,
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת,
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם.
כְּשֶׁבַּגַּן הָיִיתִי מֵרְרָה לִי תַּ’חַיִּים:
“לָמָּה בִּשְׁטוּיוֹת כָּל הַכִּיסִים שֶׁלְּךָ מְלֵאִים?”
עַל כָּל צַעֲצוּעַ הִיא נָשְׂאָה שָׁעָה נְאוּם –
אַךְ הִיא אֵינָה זוֹרֶקֶת כְּלוּם.
לֹא!
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם. לֹא, לֹא!
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם. לֹא, לֹא!
לָמָּה זֶה דְּרוּשָׁה לָהּ הַיָּדִית – אִם אֵין קוּמְקוּם?
כִּי אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם!
צִנְצֶנֶת שֶׁל לֶבֶּן? –
“אוּלַי יַחְזֹר שֵׁנִית הַ’צֶּנַע' שֶׁהָיָה.”
גֶּרֶב בּוֹדֶדֶת?
“אוּלַי נִמְצָא בְּכָל זֹאת פַּעַם תַּ’שְּׁנִיָּה?”
בּוּל מְשֻׁמָּשׁ קְצָת? –
“נַדְבִּיק אֹותוֹ. אִישׁ לֹא יַבְחִין שֶׁהוּא חָתוּם.”
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת,
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת,
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם.
מַגִּיעַ חַג הַפֶּסַח. כְּמוֹ כָּל בַּיִת יְהוּדִי
גַּם אִמָּא אָז עוֹשָׂה פֹּה נִקָּיוֹן דֵּי יְסוֹדִי.
אוּלַי עַכְשָׁו תִּזְרֹק תָ’וֶנְטִילָטוֹר הַפָּגוּם?
אֵיפֹה?! אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם.
לֹא!
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם. לֹא, לֹא!
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם. לֹא, לֹא!
עֶשְׂרִים שָׁנָה שָׁמְרָה לִי תַּ’דֻּבּוֹן שֶׁלִּי הַחוּם.
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם.
סְוֵדֶר שֶׁל סָבְתָא?
“אוּלַי תַּחְזֹר הָאָפְנָה-שֶׁל-פַּעַם מֵחָדָשׁ.”
בֹּרֶג מִטְּרַקְטוֹר?
“אוּלַי נִקְנֶה עוֹד פַּעַם טְרַקְטוֹר מְשֻׁמָּשׁ?”
כּוֹבַע צִילִינְדֶּר?
“אוּלַי עוֹד יִשְׁלְחוּ אוֹתְךָ מָחָר לָאוּ”ם?"
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת,
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת,
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת
כְּלוּם.
מָתַי הִיא כֵּן זוֹרֶקֶת? כְּשֶׁעוֹבְרִים סוֹף-סוֹף דִּירָה,
וּמִשּׁוּם כָּךְ עָבַרְנוּ לַדִּירָה הַיְּקָרָה.
אַךְ תּוֹךְ שָׁבוּעַ הִצְטַבֵּר הַכֹּל בַּחֲזָרָה –
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת,
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת,
כִּי אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם!