(מההצגה “איש חסיד היה”)

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת? –

זֶה לֹא מַצְלִיחַ לִי!

כָּל פַּעַם

אֲנִי מְנַסֶּה מֵחָדָשׁ

לִלְמֹד לִקְרֹא וְלִכְתֹּב,

שֶׁאוּכַל לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ –

וְזֶה לֹא מַצְלִיחַ לִי.

נִסִּיתִי.

בָּאֱמֶת שֶׁנִּסִּיתִי.

אֲבָל אֲנִי יוֹדֵעַ רַק אֶת הָאָלֶף־בֵּית.

גַּם כֵּן, לֹא הַכֹּל.

רַק עַד טֵית.

לֹא, עַד זֶה שֶׁאַחֲרֵי יוֹד.

לוֹמֵד.

לְאַט־לְאַט – אֲבָל לוֹמֵד.

טוֹב,

חָכְמָה וְסַבָּלוּת

לֹא הוֹלֵךְ כָּל כָּךְ טוֹב בְּיַחַד.

בְּקִצּוּר:

עַד שֶׁאֵדַע לִקְרֹא בַּסִּדּוּר –

בּוֹא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

נַעֲשֶׂה הֶסְכֵּם.

אַתָּה וַאֲנִי.

הֶסְכֵּם פָּשׁוּט בְּהֶחְלֵט:

אֲנִי אֹמַר לְךָ אֶת הָאוֹתִיּוֹת

מֵאָלֶף עַד טֵית;

וְאַתָּה,

שֶׁשָּׁם לְמַעְלָה יוֹשֵׁב,

אַתָּה כְּבָר תַּעֲשֶׂה מִזֶּה מִלִּים

כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹהֵב.