לחן: נורית הירש

שר: מוטי פליישר בהצגה “ירושלים שלי” ב“חאן” הירושלמי (1969)

כְּשֶׁהֶעֱלוּ אוֹתוֹ עַל הַמּוֹקֵד

שָׁם, בְּכִכָּר הָעִיר, בַּצָּהֳרַיִם,

וְהַהֶגְמוֹן עָמַד עִם הַחַשְׁמָן,

וּמְעִילָם אָדֹם, כִּמְעִילוֹ שֶׁל הַתַּלְיָן –

כְּשֶׁאָחֲזוּ בּוֹ לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ

וְהוּא עָצַם עֵינָיו כְּלַפֵּי שָׁמַיִם –

אָז מִלְמְלוּ שְׂפָתָיו: "סְלִיחָה, אֵלִי.

לַשָּׁוְא קִוִּיתִי כָּל יָמַי

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם."

כְּשֶׁהִגִּיעַ רֶבִּי זִישֶׁה לְשִׁבְעִים

וְהַיְּלָדִים עָזְבוּ כְּבָר אֶת הַבַּיִת

מָכַר פִּתְאוֹם אֶת רְכוּשׁוֹ הַדַּל

וְעִם אִשְׁתּוֹ יָצָא,

וּבְכִיסוֹ עֶשְׂרִים רוּבָּל.

וְכָל הָעֲיָרָה אוֹתוֹ לִוְּתָה

עַד לָ“עֵרוּב”, וְנִפְנְפָה יָדַיִם.

וְהַזְּקֵנִים הִבִּיטוּ בְּקִנְאָה:

"רֶבּ זִישֶׁה בַּר־מַזָּל, יִזְכֶּה

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם."

כְּשֶׁהַשְּׁמוּעָה הִגִּיעָה לְבַּגְדָּד:

“הַמַּלְאָכִים בָּאִים, לִבְנֵי כְּנָפַיִם” –

מָכְרוּ כָּל הַיְּהוּדִים אֶת בָּתֵּיהֶם,

עָלוּ עַל הַגַּגּוֹת,

הִמְתִּינוּ, הֵם וְיַלְדֵיהֶם.

עָמְדוּ שָׁם כָּל הַלַּיְלָה עַל הַגַּג,

נוֹשְׂאִים אֶת עֵינֵיהֶם אֶל הַשָּׁמַיִם.

קִוּוּ, לְמוּל צְחוֹקָם שֶׁל הַשְּׁכֵנִים:

"בִּזְכוּת הַמַּלְאָכִים נוּכַל

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם."

פִּתְקָה קְטַנָּה עַל לוּחַ בַּפִּנָּה

רָמְזָה: שִׂמְחַת תּוֹרָה בְּעוֹד יוֹמַיִם.

הוּא לֹא יָדַע עִבְרִית,

צוּרָה שֶׁל אוֹת;

אַךְ בִּרְחוֹבוֹת מוֹסְקְוָה עָמַד,

עִם כָּל הָרְבָבוֹת.

וְהוּא יָדַע שֶׁשְּׁמוֹ עַכְשָׁו נִרְשָׁם,

אֲבָל רָקַד, שִׁכּוֹר, וְלֹא מִיַּיִן.

וְהוּא נִזְכַּר לְפֶתַע בְּאָבִיו –

אָבִיו הַמֵּת, שֶׁלֹּא זָכָה

לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

כְּשֶׁהַמָּגָ"ד אָמַר פִּתְאוֹם: “זָזִים,”

אָז הַחַיָּל חִיֵּךְ: אַחֲרֵי שְׁבוּעַיִם?

בָּעֶרֶב הוּא צִלְצֵל אֶל הָאִשָּׁה:

"שִׁנִּינוּ קְצָת כִּוּוּן.

נַשְּׁקִי בִּשְׁמִי אֶת הַשְּׁלוֹשָׁה."

וּכְשֶׁאָמְרוּ לוֹ: “כָּאן זֶה אַבּוּ טוֹר” –

אָמַר: “בְּסֵדֶר. תֵּחַפּוּ עַל ‘שְׁתַּיִם’.”

וּכְשֶׁהוּא רָץ לְעֵבֶר הַחוֹמָה

חָשַׁב פִּתְאוֹם כַּמָּה נִפְלָא

לִחְיוֹת בִּירוּשָׁלַיִם.

לִחְיוֹת בִּירוּשָׁלַיִם.

נִמְאַס, חָשַׁב, נִמְאַס לָמוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

הִגִּיעַ הַזְּמַן, לָעֲזָאזֵל,

לְהַתְחִיל לִחְיוֹת,

בְּ…

(קול ירייה).

כשנה אחרי מלחמת ששת הימים כתבתי ל“חאן” הירושלמי, שנפתח אז, תכנית שלמה שהוקדשה לירושלים ונקראה" ירושלים שלי". חצייה הראשון סיפר על תולדות ירושלים עד להקמת המדינה וחצייה השני הוקדש למלחמת ששת הימים ולחיים בירושלים אחריה. ההצגה חנכה את “תיאטרון החאן” הירושלמי, והוצגה גם בפסטיבל ישראל.