על פי סיפור של דיימון ראניון
נכתב להצגה “עיר הגברים” (לא הולחן)
שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,
כִּשְׁמִי בְּעֵת הַלֵּדָה.
שְׁנֵינוּ שֵׁרַתְנוּ יַחַד
מַמָּשׁ בְּאוֹתָהּ הַיְּחִידָה.
הוּא הָיָה בֵּן עֲשִׁירִים
מְפֻנָּק, וְעָדִין כִּבְתוּלָה;
וַאֲנִי? – בַּרְנָשׁ לְלֹא קְשָׁרִים,
מְחֻסְפָּס וּבְלִי הַשְׂכָּלָה.
אַךְ…
שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,
מַמָּשׁ כִּשְׁמִי שֶׁלִּי.
כָּל הַקְּצִינִים פִּנְּקוּהוּ
בִּזְכוּת אָבִיו וְהוֹנוֹ.
שָׂנֵאתִי אֶת צַ’רְלִי קוֹלִינְס.
אוּח, כַּמָּה שָׂנֵאתִי אוֹתוֹ!
הוּא נֶחְשַׁב “קוֹלִינְס הַטּוֹב”,
וַאֲנִי? – “קוֹלִינְס הַמְּלֻכְלָךְ”!
הוּא קִבֵּל תָּמִיד חֻפְשׁוֹת לָרֹב,
שָׂנֵאתִי אוֹתוֹ כָּל כָּךְ!
אַךְ…
שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,
מַמָּשׁ כִּשְׁמִי שֶׁלִּי.
פַּעַם לַקְּרָב יָצָאנוּ
יָשָׁר לְקַו הַחֲזִית.
לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי: "קוֹלִינְס,
קוּם, רוּץ לָעֶמְדָּה הַקִּדְמִית!"
הֵם הִתְכַּוְּנוּ אָז אֵלָיו;
אֲבָל הוּא רָעַד כְּמוֹ עָלֶה.
הוּא חִוֵּר כֻּלּוֹ רוֹעֵד שָׁכַב
וְרָאָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה!
אַךְ…
שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,
מַמָּשׁ כִּשְׁמִי שֶׁלִּי.
אָז מִמְּקוֹמִי זִנַּקְתִּי
לְמוּל הָאֵשׁ הַכְּבֵדָה
וּבֵין כַּדּוּרֵי הָעוֹפֶרֶת
הִגַּעְתִּי יָשָׁר לָעֶמְדָּה.
קִבַּלְתִּי מֵדַלְיָה יָפָה!
“צַ’רְלִי קוֹלִינְס חַיָּל לְמוֹפֵת.”
הוּא הִבִּיט חִוֵּר וּכְמוֹ לָחַשׁ:
"שֶׁלֹּא תְּסַפֵּר לַמְּפַקֵּד! " כֵּן!
"קְרַב הֵנָה, צַ’רְלִי קוֹלִינְס!
הִנֵּה הַתְּעוּדָה!"
אֶת הַתְּעוּדָה קִבַּלְתִּי,
אֲבָל בְּמִסְדַּר הַפְּלֻגָּה
לִי הֵם נָתְנוּ מֵדַלְיָה,
וְהוּא? – הָעֳלָה בְּדַרְגָּה!
אַךְ לְמָחֳרָת נִמְצָא הוּא
בְּלִי חַיִּים בַּשָּׂדֶה הָרָחָב.
כַּנִּרְאֶה נוֹרָה מֵאֲחוֹרָיו
כְּשֶׁבָּרַח מִשְּׂדֵה הַקְּרָב!
כֵּן, שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס
מִי יָרָה בּוֹ? לֹא נֵדַע!
אָז לַהוֹרִים שְׁלָחוּנִי.
הִגִּיעָה שְׁעַת הַנָּקָם!
הֶחְלַטְתִּי לוֹמַר לַשְּׁנַיִם
אֵיזֶה פַּחְדָן הָיָה בְּנָם.
אַךְ מוּל הַאֵם הַבּוֹכָה,
מוּל הָאָב שֶׁכֻּלּוֹ חֲרָדָה –
לֹא יָדַעְתִּי מָה קוֹרֶה לִי, וְ…
הוֹשַׁטְתִּי לָהֶם תַּ’תְּעוּדָה!
כִּי שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,
מַמָּשׁ כִּשְׁמִי שֶׁלִּי!
הֵם בַּתְּעוּדָה הֵצִיצוּ
וְקָרְאוּ בָּהּ עַל גְּבוּרָתִי.
אִמּוֹ מִלְמְלָה: "יָדַעְתִּי
שֶׁבְּנִי הוּא גִּבּוֹר אֲמִתִּי!"
שׁוּב הִתְחַשֵּׁק לִי לִצְחֹק,
אַךְ לְמוּל הַמַּבָּט הָאָבֵל
רַק אָמַרְתִּי: "כֵּן, וְזוֹהִי הַ…
מֵדַלְיָה שֶׁקִּבֵּל!"
שְׁמוֹ הָיָה צַ’רְלִי קוֹלִינְס,
וַאֲנִי? “קוֹלִינְס הַמְּלֻכְלָךְ”.
שָׂנֵאתִי אֶת צַ’רְלִי קוֹלִינְס;
אַךְ אוֹתוֹ
לְעוֹלָם
לֹא אֶשְׁכַּח!
בסוף שנות החמישים תירגמתי את כל פזמוני המחזמר “ברנשים וחתיכות” לצורך קונצרט מיוחד של תזמורת “קול ישראל” בימק“א, בהשתתפות גדעון זינגר, אולי שוקן, יונה עטרי ואחרים. כעשר שנים אחר כך ניסתה קבוצת שחקנים וזמרים צעירים, שהשתחררו מלהקת הנח”ל ואהבו מאוד את סיפורי ראניון, לקבל את זכויות ההצגה של המחזמר בעברית בארץ, אך לא הצליחו להשיגן. החלטנו אז – אליעזר כרמי ואני – לכתוב מחזמר משלנו על פי הסיפורים (“עיר הגברים”). אליעזר תרם את המערכונים, ואני כתבתי כ־15 פזמונים, שחלקם היו מבוססים על סיפוריו של ראניון. ביניהם היו הבלדות “פנקס הקטן” ו“הפגישה”. רק כעשרים שנה אחר כך זכיתי, סוף־סוף, לתרגם את המחזמר האמריקני כולו, שהוצג בתיאטרון חיפה (עם נתן דטנר, יוליה פרייטר, טוביה צפיר וחנה לסלאו) בבימוי מיכה לבינסון.