לחן: דוד זהבי
על פי “החליל” ללאה גולדברג
הֶ“חָרִיג”
הוּא שׁוֹנֶה. הוּא מוּזָר.
הוּא מַפְחִיד.
לִפְעָמִים הוּא מַצְחִיק –
הֶ“חָרִיג”.
הוּא שָׁמֵן, אוֹ קָטָן.
קְצָת פּוֹזֵל, אוֹ לַבְקָן.
הוּא צוֹלֵעַ, אוֹ קְצָת מְגַמְגֵּם בְּדִבּוּר,
הֶ“חָרִיג”.
גּוֹרָלוֹ שֶׁל “חָרִיג”
הוּא קָשֶׁה וְאַכְזָר:
הוּא נִרְאֶה כֹּה שׁוֹנֶה,
מְשֻׁנֶּה וּמוּזָר.
הוּא שׁוֹנֶה בַּמַּרְאֶה, בַּהִלּוּךְ, בַּדִּבּוּר.
הֶ“חָרִיג”, הֶ“חָרִיג”.
הַמַּקְשִׁיב לוֹ יוֹדֵעַ
יָדֹעַ הֵיטֵב:
הוּא רָגִישׁ וּמְפֻחָד.
הוּא בִּכְלָל לֹא חָרִיג.
הוּא כָּמוֹנוּ מַמָּשׁ,
רַק בּוֹדֵד וְחַלָּשׁ.
הוּא אָחִי.
הוּא אֲנִי.