(השיר בבית המרזח)
נִשְׁתֶּה, נִשְׁתֶּה “לְחַיִּים”!
לְחַיִּים! לְחַיִּים – הֵידָד!
נִשְׁתֶּה “לְחַיִּים”, נִלְגֹּם יַחְדָּו
כִּי כְּבָר תָּקַעְנוּ כַּף.
כּוֹס “לְחַיִּים”! הֵידָד!
נִשְׁתֶּה, נִשְׁתֶּה “לְחַיִּים”!
לְחַיִּים! לְחַיִּים – הֵידָד!
חַיְּכִי נָא, צֵיְטֶל; כִּי עוֹד מְעַט
לִי מְקֻדֶּשֶׁת אַתְּ.
כּוֹס לְחַיִּים – הֵידָד!
כִּי הָאֵל צִוָּה לִשְׂמֹחַ,
וּמִצְוָה לִשְׁכֹּחַ
אֶת עֲמַל הַיּוֹם!
כָּל הַיּוֹם מֻנַּחַת חֶרֶב;
אַךְ בְּבוֹא הָעֶרֶב
בָּא הַזְּמַן לִלְגֹּם.
נִשְׁתֶּה! נִשְׁתֶּה “לְחַיִּים”!
– לְצֵיְטֶל בִּתִּי!
– לְאִשְׁתִּי!
– לִכְבוֹד אָבִיהָ-שֶׁל-הַכַּלָּה!
– טוֹב. גַּם לְבַעֲלָהּ!
כּוֹס “לְחַיִּים” נִלְגֹּם.
– לְלֵיְזֶר-ווֹלְף!
– לְטוּבְיָה!
– לְצֵיְטֶל בִּתְּךָ!
– לְאִשְׁתִּי!
כִּי רַק בִּזְכוּת חֲתֻנָּה כָּזֹאת
יֵשׁ עוֹד סִבָּה לִשְׁתּוֹת
כּוֹס “לְחַיִּים” יַחְדָּו!
נִשְׁתֶּה, נִשְׁתֶּה “לְחַיִּים”!
לְחַיִּים! לְחַיִּים! נִשְׁתֶּה!
כָּל עוֹד נִשְׁמַע פֹּה קוֹלוֹת חֶדְוָה
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָה.
כּוֹס “לְחַיִּים” – הֵידָד!