מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שְׁקִיעַת הַחַמָּה בִּצְפַת

מאת: לוי בן-אמתי

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: נ. טברסקי; תשי"ט

סוגה:

שפת מקור: עברית

לְכָה, דּוֹדִי, לִקְרַאת כַּלָּה…

רבי שׁלמה אַלקַבֵּץ


עֵין הַשֶּׁמֶשׁ נֶעֱצֶמֶת לִמְרַאשׁוֹת מֵירוֹן הָהָר.

הַרְרֵי גְלִילִים – הַרְחֵק שָׁם – נֶאְפְּדוּ בָּעֲרָפֶל.

הַיְקוּם יָרֹן לַכֹּסֶף, יְזִמֵּר לַדּוּמִיָּה –

וְעַזָּה נוֹשֶׁבֶת רוּחַ הַפְּסָגוֹת.

לְכָה, דּוֹדִי…


בַּבִּקְעָה פְּזוּרוֹת מִקֶּדֶם – אֵל מַצְּבוֹת קִבְרוֹתֵיכֶם.

עֲטוּרוֹת קוֹצֵי-תוֹחֶלֶת נִצָּבוֹת הֵן בַּמּוֹרָד –

וּסְבִיבָן מִגַּיְא וָגֶבַע, קְהַל קִטְּעִים וּפְתַלְתֻּלִּים.

מִשְׁעוֹלֵי הַכֶּסֶף מִתְמַשְּׁכִים לָרוֹם.

לְכָה, דּוֹדִי…


עֵין-זָהָב לָרֶכֶס. צְלָלִים שָׁטִים לַגֵּיאָיוֹת.

עֶרֶב – כָּל עֲצֵי הַזַּיִת קָמוּ הֶרָה לְהַעְפִּיל,

עֶרֶב – הִתְעַטֵּף הָעֵדָר בְּטַלִּית שֶׁל שְׁחֹר וָלֹבֶן

לַעֲלוֹת עָקֵב צַד הָרוֹעֶה הָרָם.

לְכָה, דּוֹדִי…


וְהַכֹּל אֶל-אָן מַגְבִּיהַּ, וְהַכֹּל אֶל-מָה נִכְסָף:

צֹאן וָזַיִת, צֵל וָרוּחַ, שְׁבִיל וָהָר וּמַצֵּבָה.

וּמֹאזְנֵי רָקִיעַ מַעֲלִים גַּלְגַּל הַלְּבָנָה

כְּנֶגֶד הַחַמָּה בִּשְׁקִיעָתָהּ.

לְכָה, דּוֹדִי…

לוי בן-אמתי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של לוי בן-אמתי
יצירה בהפתעה
רקע

הזקן

מאת שלום עליכם (שירה)

סיפור1

[א]

השעון שהיה תלוי על גבי הכותל של בית אבא השמיע פעם אחת השעה השלוש-עשרה.

כן, ידידים צעירים, אני אומר ‘השלוש-עשרה’ ואין בדברים האלה משום טעות וליצנות, חלילה, כי אם מעשה שהיה.

השעון, שהיה תלוי על גבי הכותל של בית אבא, ואשר השמיע פעם אחת השעה השלוש-עשרה, היה שעון עתיק-יומין, שנפל לנו בירושה מאת אב-אבא-זקננו, ולפיכן היו קורין לו בשם ‘זקן’. והיה הזקן מראה השעות והדקים והשניות דיוק גדול, אשל על כן היו באים בני עירנו לכוון על-פיו את השעונים שלהם 2. והיה קול הפעמון שבו נשמע למרחוק:

בּם!… בּם!… בּם!… בּם!…

ועניינים רבים בעירנו היו נחתכים על פיו, כמו: מליחת-בשר, הדלקת הנר בערב שבת ובמוצאי שבת, ‘תיקון חצות’, סליחות ועוד ועוד. בקיצור, ה’זקן' שלנו היה למורה לכל העיר, והיה עובד את עבודתו באמת ובאמונה. מימיו לא עמד לנוח אפילו שעה אחת, לא טעם טעם תיקון; יד החרש לא נגעה בו מעולם, חוץ מידי אבי. ואבי, אף-על-פי שלא למד את המלאכה הזאת מעולם, היה בקי על-פה במסיבות כל האופנים והגלגלים למקטן ועד גדול, והיה מבין על-פי דרך הטבע את ‘השכל’ הצפון בהליכתו. מדי שנה בשנה בערב פסח, בערב שבודקין את החמץ, היה אבי מורידו מעל גבי הכותל, והיה נכנס לתוכו בזהירות יתירה, מפשפש וממשמש בבני-מעיו ומנקה את קרביו ביעה או בכנף של תרנגולת, והיה מוציא מתוכו קורי-עכביש וזבובים ויתושים הרבה, שהיו מונחים שם כל אותה השנה פגרים מתים. ואחרי כן היה תולה אותו על גבי הקיר כבראשונה, ופניהם נהרו, כלומר, פני שניהם נהרו: פני ה’זקן' נהרו משום שניקוהו וקשטוהו, ופני אבי היו מאירים מאור פניו של ה’זקן'.

[ב]

ויהי היום ואנחנו, אבי ואמי ואני, בנם היחיד, יושבים שלושתנו יחד אל השולחן ואוכלים לחם הצוהרים. עליכם לדעת, כי בכל פעם שהיה הפעמון של ה’זקן' מכה, אהבתי למנות את השעות, ודווקא בקול. וכן בפעם זו כשהתחיל הפעמון דופק התחלתי מונה: אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש… שש… שבע… שמונה… תשע… עשר… אחת-עשרה… שתים-עשרה… שלוש-עשרה…

האח! – קראתי בתימהון וקפצתי ממקומי – מה תשמעה אוזני? שלוש-עשרה!?… ואבי, שהיה שקוע באכילה, הוציא את המזלג מבין שיניו והציץ בי ואמר בשחוק קל:


  1. ftn1  ↩

  2. ftn2  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.