מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ליל הגיטרה

מאת: מנשה לוין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך "על עיר ועל ים", ירושלים: מוסד ביאליק; 2011

סוגה:

שפת מקור: עברית

הֶלי היתה פחות יפה מן הגיטרה, זולת אצבעותיה: תמיד ב-Re minor.

אותו לילה — דמיונו נשנה גם בשאר הלילות — המתינה למעריציה, כשעיניה הירוקות — זוועות במהותה — בנוף הפסיפס שהלבנה ציירה על הגגות.

שלושתם באו, זה אחר זה, מאחרי קלעי הלילה כגיבורי תיאטרון, פחות מלומדי ז׳סטות אבל כאובי לב יותר.

הראשון, שעיניו הכחולות, שערו הבלונדי שיוו לגבהותו מין ליריות כשפנית, ראה שהלי הדקה סרט־לצבעים. באותו לילה היו ניואנסים מתחלפים מסביב למצחה. שערה המגובב האריך את לחייה, את סנטרה. השני, מין בידואי מסוגנן, ראה את הגיטרה שכובה על ברכיה: ממנה שפעה העצבנות לאצבעותיה שהפליגו בבלורית מיתריה. השלישי, וה שהיה זורק אבני שתיקתו, אחת אחת לתוך החלל, חייך דווקא אותו לילה בשפמו שהיה הנוי היחידי בפניו.

הלי סלקה לרגע את הגיטרה. שלושת הגברים שטמו והעריצו גוף מוסיקלי זה. היא עברה מאחד לשני כדי להביא לידי הרמוניה גמורה את קנאתם. בחורים אמיצי גרם אלה, שלכל אחד פרשת עלילותיו של מדבר, בדידות, כוכבים ותנים, לטפו ברוך את ידי הנערה.

היא חזרה אל חלונה, לפוזותיה וכבְקֶשֶׁת העבירה את עיניה הירוקות על עיניהם. ואלצה את הגיטרה לתת אינטרפרטציה נבדלת ללבבות.

השעות הפליגו לתוך הלילה. והלי, בדרך דמיון, הגתה אותן כאונדינה. נופי פני הגברים הראו פעם גבות מצופפות, ידיים בבלוריות ושיניים חורקות מכוסות קצף הירח ואישונים שהטילו

את צלליהן החמים.

בלשון המוסיקה: זו היתה שלישיה נפלאה שהיא נצחה עליה בקלות וירטואוזית.

את כל אחד מפרשי המדבר האלה ענתה התשוקה לגפף גוף הנערה המסתלסל, להושיבו באוכף סוסו ולדהור אתו מעל לגגות, הכפוּת בגשם הסוחף של הירח.

חצות הלילה נדם באוויר על אורו ונופו. היא עִשנה מילודיות והם עִשנו סיגריות. לא עצב לִפפם אלא אכסטזה. הם הגיעו לרגע זה שבו מתחננים גיבורי הטרגדיה על קצם הגואל.

אחד התרומם. הוא היה דק הגוף כסוס גזעי. התכופף על הלי, חלץ מידיה את הגיטרה ונפצה לקיר, לגגות, לירח.

השני התרומם, זה הבידואי המסוגנן. שלף פגיונו, פגיון דמשקי שנצבו משובץ היה אלמוגים כחולים, ודפדף בו על צלו של הראשון.

הנערה התייפחה: שמלתה מוקפת היתה זר דם ואצבעותיה מיותרות היו.

התרומם השלישי. זה צבר את השברים, כאבני שתיקתו וסדרם לגיטרה.

הנערה קרעה את החלון ובמלאה בגופה את מסגרתו איימה שתקפוץ למטה. היא היתה כה סהרורית שהכול דימו לראותה פוסעת בצעדים לולייניים באוויר.

הגברים נרתעו והתכנסו כל אחד לתוך צלו כלתוך כוך. מאין הגיטרה בכתה הנערה את שיריה. וכה דממו רוצחי הגיטרה עד דמדומי הבוקר.

מנשה לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנשה לוין
יצירה בהפתעה
רקע

הזמן ביחוסו להעם

מאת משה ליב לילינבלום (מאמרים ומסות)

סופר מפורסם אחד, בספרו שהוציא לאור בימים האלה, שם בפי אחד גבוריו כדברים האלה: “זה כל ספר תולדות ישראל – מתחלתו ועד סופו אינו אלא ספור נגעים ופגעים שאירעו לבני-ישראל בדורות הראשונים, רק בשביל שהיו קודם זמנם, ושמתרגשים ובאים עליהם גם בדורות אחרונים, בשביל שכל עצמותם וקיומם, כדעת שוטניהם, הם לאחר זמנם. ופוק חזי כמה שוטים איכא אצלנו שמבקשים לחזור ימי נערותם, להשיב גלגל הזמן אחורנית ולהעמיד על מכונות דבר זה שכבר עבר זמנו”.

הדברים האלה, שאפשר שמחברם לא כתבם אלא כדברי חדודים ודרשה נאה, מכל-מקום על-ידי שריח פילוסופיא נודף מהם יכולים להקבע בלב אחרים כשיטה פילוסופית בתולדות בני-ישראל, ובלי לקחת רשיון מיוחד מאת המחבר יקבעו הלכה: א) שכל עצמותם ומציאותם של בני-ישראל בזמן הזה אינו אלא דבר שנפסל מחוץ לזמנו, המכונה “אַנאַכרוֹניזם”; ב) שהשתדלות טובי העם לבנות את חרבות ארץ אבותיהם (שבעון זה נכשל גם גבור הספור ועליו הוא “מתודה” בדבריו אלה) האי היא כהשתדלות הזקן להשיב את גלגל הזמן אחורנית ולהחזיר את ימי-נעוריו. ומתוך המשפטים האלה יוכלו להוציא החלטה: א) שמציאות בני-ישראל בעצם היא דבר שאין לו מקום בזמן הזה; ב) שכל ענין הישוב הוא דמיון של הבל, וכמו שלא יוכל הזקן להשיב לו את ימי נעוריו כן לא יוכל העם “להשיב את גלגל זמנו אחורנית” להיות כפי שהיה בימים שעברו.

לפיכך אני מוצא לנחוץ לברר, עד כמה דברי-חדודים כאלה יכולים להיות מקובלים על הדעת כשיטה פילוסופית.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.