מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מישהו לפני הראי

מאת: מנשה לוין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך "על עיר ועל ים", ירושלים: מוסד ביאליק; 2011

סוגה:

שפת מקור: עברית

הוא יצא מאולם הקרנבל, שאת בשמיו, אשר חלחלו בחללו, שאף לתוכו כאופיום.

ואמנם, מבושם היה כדבעי: ידיו מלאות היו פרחים רמוסים, ועצביו, שנהפכו לתזמורות ג׳ז, דמדמו. הלילה היה קר מאוד ומוככב מאוד. גופו רעד בתוך מכנסי המוקיון הקלים, ופניו המאופרים נעשו זרים לו כמסכה.

אם כי פזר ליפהפיות מדריגלים מצודדים לא כבש את לבן, כי הקונפטי נערם עליהן באותו לילה כעלי שלכת.

זו היתה השעה שהמעשנות מצבע דם נאלח הוזות בשחר הירוק. הוא אמר להן בלי צל של אירוניה: ״הה, עצים מלובלבים של גן העתיד!״ בהתרגשותו התעטש בקול רם. זה היה כה אנושי! עבר על פני שוטר שנמנם ופניו כלפי אורלוגין מגדל העיר. עבָרו החשק להציע לו סיגריה, אבל התבייש מפני הפתיטיות שבתלבושתו.

פילס את הגן. היתה זו שעה מיתולוגית. במו עיניו ראה את הפסלים יורדים מעל כניהם, מתכחשים לפוזות שכפו עליהם וחיים את חיי האגדה שלהם.

בהימצאו בחוץ הפליט: ״עולם העתיקות המגוחך!״

בקרן רחוב נתקל בכפרית צעירה שהזליפה מים על סל פרחיה. אין זאת כי נאה היתה משום שנשא לפניה דברים אלה:

— הה, בת כפר, עגלת חן עם פס לבן במצחה! בסרטים האדומים שבצמות הקש שלך, בבהרות השמש המבזקים את פנייך כגרגרי הכמון את כיכר הלחם, בכל ישותך, לרבות פרחיך, את פוגמת בדיוקנו של הכרך. כולך אינך אלא עדות שָׂגיאה לתקופה בוקולית. כיום אין מריחים אלא פרחים מלאכותיים שהטעם מרובה בהם על הטבע, כי להם הבושם, כי להם התפארת. ילדה תמימה, זרקי את פרחיך לתוך אגן זה והסוסים, שיבואו לשתות ממנו, יאכלום!

הנערה נעצה בו עיניה הירוקות, המשולות לאגם כפרה, וסוככה על פרחיה בידיה האמיצות החרוזות צפורניים מעופרות.

אור הבוקר הירוק זלף ממרזבי הגגות ורענן את הפודרה שנתקלפה מעל פניו. הוא אמר לה עוד:

— מעריך אני את יופיך הפשוט לאחר ליל קרנבל זה שהיה שֶׁדֶבר של מלאכותיות, אם כי האסכולה הפיוטית שאני נמנה עליה אוסרת לשגות בסנטימנטים.

אין צורך לאמר כי הכפרית בבערותה לא הבינה מאומה משגב דיבורו, אלא נתבלבלה כפרה זו למראה אווירון הממריא ממעל לראשה המקרין.

אז חטף את סל הפרחים ופזרו על גבי המדרכה: איזה שטיח דקורטיבי!

העלובה, שלא תפסה ז׳סטה אמנותית זו, התנפלה על האסתיט המודרני, שרטה את פניו המפוררים ושפכה על ראשו העטור זר דפני עשת, עביט קללות בשומות כגללי בקר.

הוא חמק מידיה ונטה לתוך סמטה שאננה. ניחש מאחורי התריסים הסגורים, חתולים מנמנמים על גבי פסנתרים וסיוטים המטלטלים את גופות הנערות על משכבן. כנראה שלאידיליה מנעמיה וזוועותיה.

צרור אילנות שהחוויר בסקוור פתהו. בצלם נמנמו על ספסלים גנבים, זונות וסתם מחוסרי גג. מתוך מזרקה הזדקר אמור קצוץ כנפיים וחמוד פנים. הוא שוחח אתו בחשאי חשאין.

אחת בלונדית, בת שש־עשרה לכל היותר, שנעלי הזמש גמשו כה את גזרתה, התקרבה אליו. הושיט לה את פרחיו ויכול היה לקראה המוזה החוטאת.

באיזה חן נעצה זו את מסרקה הפגום בשערה! בעשנה את סיגריותיו נתנה לו אחד אחד פרחי ז’׳רגון, שהציפו רעל דומה לאופיום הקרנבל.

ועוד:

״אתה כה טוב, אתה כה מגוחך!״

האמור קצוץ הכנפים מרותק היה למזרקתו כתינוק לצעצועיו. הבלונדית, עייפה יותר מהלילה שחלף, רקדה לפניו כמה פעמים

טנגו.

הדבר הראשון בהיכנסו לחדרו היה לשַבֵּר את הראי הקטן, שהיה תלוי בפתיל אדום, כי חגיגי היה ואדיש היה. קיבץ את שבריו והציץ בבבואות שכל אחד החזיר לו. מסכות אלה שנשרו מפניו על הזכוכית עוררו בו חמלה. ובגרדו את האפור התייפח כשיכור.

מנשה לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנשה לוין
יצירה בהפתעה
רקע

השורר בביתו

מאת ישראל חיים טביוב (מחזות)

חזיון-שעשועים בשלש מערכות

הנפשות:

מְרָרִי ,סוחר, קרוב לחמשים שנה.

אֲבִיגַיִּל, אשתו, כבת מ"ה שנה.

הֲדַסָּה, בתם, כבת עשרים שנה.

יוֹרָם, מלוה, כבן חמשים שנה.

עֲתַלְיָה, אשתו, קרובה לחמשים שנה.

אִיזֶבֶל, בתם, למעלה מעשרים שנה.

אָסָא, רופא, למעלה מחמשים שנה.

יְדִידְיָה, קנדידט לתורת המשפטים, כבן כ"ו שנה.

כְּלוּב, סטודנט, כבן כ"ז שנה.

מַעַשֵׂיָה, כבן כ"ו שנה

מערכה ראשונה.

חדר גדול בבית יורם, מוּאָר יפה, פתוח באמצע אל אולם ההומה מאדם; אנשים ונשים מתהלכים באולם, וגם זוגות יוצאות במחול תֵּראינה בעד הפתח. – בחֶדר פתח מימין ומשמאל, מַרבד ארוך לישיבה משמאל, שלחן עגול וכסאות מימין.

מחזה ראשון.

מררי ואסא.

אסא.

ומה שלומך עתה, ידידי? ימים רבים לא ראיתיך.

מררי.

מה שלומי? אני חי, תהלה לאל. היש לי פנאי לדאג לבריאותי? העסקים, העסקים מטרידים אותי מאז, ומה גם בצוק העתים האלה.

אסא.

גם אתה מתאונן על צוק העתים? ואני יודע אנשים רבים המקנאים בך.

מררי.

מה יש לקנא בי? אני חי, תהלה לאל, אבל הלזה יִקָרא חיים? הן עבודת פֶּרֶך אני עובד, בביתי לא ישכנו רגלי רוב ימי השנה אני מעַנה בדרך כחי, בלי חָשך מוטל עלי לנסוע ולנסוע. זה אך שבעה ימים שַׁבתי מדרכי, ועוד הלילה, בעוד שעה, אני נוסע מזה בדרך רחוקה, ומהחג אלך ישר אל בית הנתיבות.

אסא.

צר לי עליך, ידידי. הנך מטופל בעסקים יותר מִדַּי! אולי יותר מכפי כחך, ובכל אופן יותר מכפי צרכיך. הן רק בת אחת לך –

מררי.

תחִי ותאריך ימים! – אבל מה אעשה בלי עסקים? אדם לעמל יולד. או האם אעשה כיורם אשר הניח את כל עסקיו ויהי למלוה והולך בטל?! לנו היהודים יש רק שׁני דרכים בחייםמסחר או הלואה – ואני אוחז בדרך הראשון.

אסא.

ובזה צדקת; כי ההלואה הפרטית היא סוף כל סוף עסק לא מהודר –

מררי.

עסק לא מהודר! עסק הוא עסק, כל עסק הוא מהודר, אם רק יתן פרי הדר, רֶוַח מהודר. אבל אני אין נפשי אל ההלואה, מפני שהיא עסק לא בטוח – ביחוד בצוק העתים האלה.

אסא.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.