מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שלושה מלאכים מושלגים

מאת: מנשה לוין

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

בתוך "הרקדנית המעופפת", ירושלים: מוסד ביאליק; 2000

סוגה:

שפת מקור: עברית

בתי-עץ מחוטטרים, שעונים זה על כתפו של זה, חובקים זה את זה בבריחים חלודים, בשברי-כלונסאות, בשברי-קרשים, נושאים מעשנות ללא עשן שמלכסנות צללים על גגות שלוגים, ששמש של שלהי טבת שוטחת עליהם כחול חיוור: בתים מוגפים ודמומים, האחוזים זה בזה כמעגל של אביונים סומים סחור-סחור לכיכר השוק שיש לה בטבורה באר ישנה-נושנה, מוקפת ליבנים שאדמומית של שקיעה הממשמשת ובאה סומקת בענפיהם החשופים ובגזעיהם העקמומיים. סיעה של עורבים, שנתלשו מצמרת של יער המסגילה מעבר לטחנת-מים היושבת שבורת צלעות על גבעה, מתייצבים על המעשנות הכבויות ותוהים במקורים משורבבים על השוק השומם מסוסיו הצונפים, מתגריו. ואיבריו הצווחניים, ורק איזה תיש מטייל בו טיול של ניחותא כשהוא זוקף מפרק לפרק פרצוף גחכני ומנענע בזקנו כאומר: איזו שלווה, איזו שלווה!

גץ של אור שניתז מגגות אלה הבקיע חלון, ששמשותיו מכוסות דוק של כפור, נע אילך-ואילך בחללו של חדר השרוי באורצל, שגוני ירוק ואדום של פלוסין שימשו בו בערבוביה, ביתר באלכסון לוח של אורלוגין מימות סוביאסקי שהזמן כירסם את מחוגיו וסיפרותיו, אשר משקולותיו נגררות לו עד שיפוליו, חיטט בשני גביעי כסף שעמדו על קמטר בין פנכות גדושות פירות מצויירים, ריצד על בּי-טאבּאקי של חרסינה מצהיבה, טיפס על מגדל-בשמים מפוסל בעץ-זית שבצריחו העליון מקובעת גולת זכוכית, בה טמון מראה קברה של רחל יאמנו, ליטף את האתרוג של אשתקד שבהק,כזהב עתיק ליד פרוותו הקרוחה של השטריימל של סבא הישן שינה של שבת בקיטון הסמוך, ונח לבסוף על שנצות המשי החומות של שביסה של סבתא טולצה שישבה בכורסת-פלוסין אדומה והביטה בעיניים של נים:ולא-נים בתמונה, מעשה-ידיו של צייר יהודי אלמוני מגיטו ווניציה, תמונת-תחריט ששובצה בדף הטייטש-חומש שמונח היה על ברכיה ושהראתה את שרה אמנו עומדת אצל דקל ומצותתת לשלושת המלאכים המשוחחים עם אישה אברהם. הזקנה ניענעה את ראשה ניענוע של תמיהה: לומר שדמות”דיוקנה של נערה זו, ששתי צמות כבדות עוטרות את ראשה, היא באמת דמות-דיוקנה של שרה אמנו שכבר אשה לא צעירה לימים היתה בעת ההיא שעליה מדובר בפרשה זו של הטייטש-חומש? חיוך פשט בקמטי פניה של סבתא טולצה, שבחיטובם עוד מוצנע היה נוי נעורים רחוק: אותו צייר יהודי מווניציה יפה עשה שצייר את דמותה של שרה אמנו בדמות של כלה נאה,.במעין דמות של נכדתה, שהיא הוליכתה הבוקר לבית-הכנסת לתפילת שבת ראשונה; והיא, הנכדה, כלה מעוטפת באדרת של קטיפה כחולה ככחול היום, ראשה מצונף ברדיד”סלסלות, כחול אף. הוא, השיטה צל לילכי של איזה פרח חורפי על פני השלג, שריפד את השוק ואת כל הסימטאות היורדות לחצר בית-הכנסת. אור היום שנתעמעם הלך ועימעם אח דמות האשה שבתחריט והלחן החשאי שמטוטלת האורלוגין תלתה בחללו של החדר, הישרו תנומה על הזקנה. החתול שרבץ על ספת-הפלוסין הירוקה ופרוותו הצהובה אספה את כל בבואות-האור שהיבהבו על הפמוטות של נברשת הנחושת המשתלשלת מהתקרה האפלולית, פתח פתאום את סדקי עיניו ופילבל בהם כנגד שמשות החלון: הוא ראה צל הולך ובא, צלו של יאקי, יאקי שואב-המים. החתול קפץ מהספה והלך והצטנף ליד קפלי שמלתה של סבתא טולצה כשמשמיע ריטונים ארו- כים; יאן- פניה של הזיקנה, מובלעים בתוך צוארון המלמלה, חייכו מנומנמות אל התחריט הווניציאני שעל צמרת הדקל המשתרטט בו מונחים היו משקפיים שצנחו מאפה. אותו רגע נתחרקה דלת הכניסה; וליד האורלוגין נסתמנה דמותו של יאקי. גופו המרובע, המסותת כאילו באבן, זקנו האדמוני שגידש את כל פרצוף פניו עד הגבות העבותות הסוככות על עיניים ירוקות – כל-כולו אמר שתיקת המים: כי זה שנים על שנים שהוא מוליך בשני דלייו נהרות של מים אל כל החביות של בתי העיירה. עתה עומד הוא ליד האורלוגין, ללא אסל על כתפיו,. ללא דליים בידיו האבניות, ללא חבל מסביב לחמילתו, אלא מלובש קאפוטה-של-שבת מוריקה, המאובנטת אבנט מרופט והיורדת לו עד קצות מגפיו המרוחים עיטרן. שעה קלה עמד תחתיו, משיט את מבטיו לכאן ולכאן: על נברשת הנחושת משושת הפמוטות, הנוצצת יפה בל כך מול הגגות המושלגים, על דברי הנוי שעל הקמטר, על החתול הצהוב, על שביסה של הזקנה שריטט ריטוטים קלים, ולא ידע איך לומר מה שיש לו לומר. אגודליו באבנטו, עמד וכסס את זקנו ואח שתיקתו. אלא שעם שהוא עומד כך נתאנח משום-מה האורלוגין ומשך צליל מתוך מעמקיו, צליל שהיתה בו מתיקותו של ניגון שהביא לידי ניגון אורלוגינים אחרים החבויים בתוך הבתים הסובבים את השוק. כיוון שכך, ננער יאקי ונטל לו קול צפצפני צרוד ואמר: “שבת שלום, מרת טולצה!”

הזקנה ננערה אף היא, זקפה את ראשה וצידדה פנים תמהות כלפי שואב-המים:

“אה, יאקי! שבת שלום!.. מה… מים… היום?..”

הלה, המורגל באלם שלמדו מהמים אותם הוא יוצק ימים על ימים בדליים אין-מספר לתוך החביות עד שעקרות-הבית אומרות לו: ‘די, יאקי, די!’ מגמגם מתוך עבי זקנו:

“שלושה אנשים, מרת טולצה, כן, שלושה אנשים שואלים עליך…” ידה של הזקנה מגששת אחרי משקפיה שצנחו על התחריט הווניציאני, מאחיזה את ידיותיהם בשנצות שביסה ומסתכלת בשואב-המים:

“שלושה אנשים, יאקי, מי הם שלושה אנשים אלה?..”

הלה תולה עיניו בלוח האורלוגין ומדחק בכתפיו:

“קשה לדעת, מרת טולצה… הם אנשים לא מכאן… מן-הסתם עוברי-אורח…”

“הם אנשים-יהודים, יאקי?”

הלה חוזר ותולה עיניו באורלוגין: אך הוא שותק, איצטגנין זה, הוא יודע ושותק:

“הם יהודים-ולא-יהודים, מרת טולצה, אם אפשר לומר כך… אבל הם על-כל-פנים יהודים לא מכאן…”

הזקנה מסירה את משקפיה, חולצת מחגורת שמלתה ממחטת באטיסט דקה, מעבירתה על עיניה התכולות, וחוזרת ומסתכלת באיש זה, שאין יודעים מי הוא ומה הוא, ומה טעם מתגורר הוא עם בתו היתומה בביקתה רעועה ליד הנחל. אומרים שהיתה לו אשה יפת-תואר, שהטביעה את עצמה בנחל זה, ומאז הוא שותק ומתגורר בסמוך לנחל כדי להיות קרוב אל אשתו. “מה משמע, יאקי, יהודים-ולא-יהודים, ולא מכאן?” נהימות עמומות בוקעות מתוך סבך זקנו האדמוני של זה. כיצד יסביר הוא, גולם-מים, למרת טולצה, אשה זו שחכמתה ידועה ומפורסמת בכל העיירה כולה, את פשר המראה שהוא ראה בחוץ: מראה של שלושה גמלים, כעין הגמלים המצויירים על אחד מכותלי בית-הכנסת, עומדים במבואו של השוק, עומדים בממש כדרך שעומדים סוסים, ועליהם יושבות שלוש דמויות-אדם, ואחת משלוש הדמויות האלה פונה אליו,’ אל יאקי, שהלך, כמנהגו, בשלהי יום השבת, לבית-המדרש, ושואלת אותו: שמא יודע הוא היכן מצוי כאן ביתה של-ימרת טולצה.

“לא, הם לא יהודים מכאן, לא…” – אומר הוא כשעוקר עצמו מאצל האורלוגין, מפסיע פסיעה במגפיו הכבדים ומשתהה מול החלון המאיר את זקנו המונף כלשהו. הזקנה מנענעת בראשה: למה יצא זה פתאום משתיקתו? הרי שתק אפילו כאשר הביא יום אחד להראות את בתו היתומה: ילדה עם צמות של אש, עם פני חרסינה מנומשות ועיניים כדגניות: כשמלטף ביד מגושמת את ראשה של הילדה, שהחזיקה בשתי ידיה בובה מטושטשת פרצוף ולבושה שמלונת קרועה-בלויה, עמד ושתק בעיניים ירוקות שחייכו מתחת לגבות עבותות. ועתה,. פתח את פיו ומדבר. מלובש,בקאפוטה ארוכה של שבת, עומד הוא ומדבר דברים תמוהים כלפי נברשת הנחושת:

“והם שלושה, מרת טולצה… שלושה הם ורוכבים על מיני בהמות הדומות לגמלים… כן, ממש לגמלים…”

חיוך קל עולה בפניה של הזקנה:

“וכי ראית מימיך גמלים, יאקי?..”

הלה משפיל את ראשו. ידיו תלויות לו-לצדדין עומד הוא ושותק. שהות-מה: אך ידע שאין זו שעה יפה לשתיקה,’ אף כי הוא למוד לשתוק שתיקה הנמשכת כמים אלה המהלכים בנחל; לפיכך חזר וזיקף את ראשו, אלא שזקנו האדמוני מעוקם היה מחמת איזו עווית ואש משונה רשפה בעיניו:

“כן, מרת טולצה, ראיתי גמלים מצויירים על כותל של בית-הכנסת… וראיתי גמלים רקומים על בד… גמלים שרקמה אשתי עליה השלום בחוטים אדומים וירוקים… אדומים וירוקים… הם תלויים אצלי בבית, גמלים אלה…”

מבטה של הזקנה נפל על התחריט.שנתבלט ככתם של אור וצל בתוך הדף האפלולי של הטייטש-חומש: מאחורי הדקל, שם עמדה שרה אמנו, נראו באמת צלליות של-גמלים משרבבי צוארים, שהצייר מגיטו ווניציה הוסיפם כדי ליתן נוי יתר לנוף. התמונה.

“ושלושה עוברי-אורח אלה שואלים עליך, מרת טולצה…” מעין אימה ירדה על הזקנה; היא מיששה משום-מה את העגילים שבתנוכי אזניה, התכופפה ונטלה את הסודר התורכי שמונח היה על מסעד הכורסה ונתעטפה בו:

“ולא שאלת אותם, יאקי, למה הם שואלים עלי?..” הלה נרתע קצת מהחלון, שכל כך הרבה שלג האירו, ובקול שגם בו חילחלה אימה קלה:

“לא שאלתי אותם, מרת טולצה…אין שואלים אנשים-כגון אלה… הם שאלו אותי… וכך שאלוי: יאקי (מניין להם ששמי יאקי?), היכן גרה כאן סבתא טולצה?”

הזקנה תלתה עיניה באורלוגין: איצטגנין זה של הבית שאינו מפענח מאומה, ובצדדה ראשה אל שואב-המים:

“והגמלים של האנשים האלה הם באמת גמלים של ממש, יאקי?”

נימה של רוגז היתה עתה בקולו של זה:

“לפי מראית העין שלי, מרת טולצה, הם באמת גמלים של ממש, ולא גמלים מצויירים…”

הזקנה שתקה. כורכת את פיפי סודרה על אצבעותיה, הירהרה: שמא כל זה אינו אלא מעשה-כשפים?.. מי יודע… ותוך שמהרהרת כך, ראתה את עצמה מציצה לתוך ראי’ שתלוי יהיה מעל לקמטר. היה זה ראי עגלגל נתון במסגרת עץ דהויה, שהזכוכית שלו ניטשטשה כולה מחמת זוקן, ראי שאין מציצים בו עוד זה שנים, התלוי על הקיר בזכות הדמויות המתות שהוא אוצר בו; וראי זה שאור צהוב וכמוש עמד בו, החזיר עתה לזקנה את בבואת דיוקנה, שנראה לה דיוקן לא שלה אלא של איזו סבתא שאגדת הדורות ציירה אותו.

“יאקי, לומר שגמלים אלה ואנשים אלה באים מארץ הקודש?..”

צמרמורת עברה בזקנו האדמוני של שואב-המים; הרים ידיו והשיקן לרקותיו: משל כאילו נתפענח לו, ליאקי, העומד בשבתות, לעת מנחה, ליד דלת בית-המדרש, ומאזין נים-ולא-נים לדברי האגדה שאומרם ר’ גודיל – יהודי צנום מאד שהכל בו מחודד: המצח הבולט מתחת לכובע הסאמט המוסט כלשהו לאחור, החוטם הגבנוני הנושא בקצהו משקפיים קשורים בפתיל שחור, והזקן המתפלג החל מהסנטר, לשתי שיבלים, אחת קצרה ואחת ארוכה – לפני מניין יהודים עבדקנים היושבים מזה ומזה לשולחן ארוך המכוסה מפה צרה ואפורה, יהודים בעלי-עגלות המאזינים, נים-ולא-נים, בעוד שאלפי פרסאות של דרכים מתמשכות, הלוך וחזור, בתוך ראשיהם הכבדים והרכונים:

“ודאי, מרת טולצה, ודאי, מארץ הקודש…”

שתיקה: זהו האורלוגין השותק ותוהה.

“יאקי, ומה מראה יש-להם לשלושת האנשים האלהי..” שואב-המים מושך בכתפיו כשתולה עיניו בנברשת הנחושת התלויה כאילו על בלימה מחמת האפלולית שמחקה את התקרה: “מה מראה יש להסן..- נדמה לי שאין להם כלל מראה… או שמא לא ראיתי יפה בשל השלג… הם בכל אופן לא מכאן, מרת טולצה, והם מבקשים לראותך… כי השעה דוחקת עליהם, כך אמרו…”

הזקנה ליפפה את ידיה בקצות הסודר התורכי, נתכרבלה בו היטב ותלתה עיניה בחלון: דומה שהשוק מסתחרר עתה סחור-סחור לעצמו כשבתיו המחוטטרים, החבושים גגות מרופדים שלג כחול, מרקדים תחתיהם בחשאי כאילו הקבילו פניהם של אורחים!, לומר שהם, מקבילים פניהם של עובריז-אורח אלה שהטילו על יאקי, אילם-מים זה, לבשר את בואם לאיזו עיירה נידחת, היושבת בצלו של יער המלא אימים אפילו ביום-שבת .הדור-נאה זה של חודש טבת! היא מושכת אנחה מלבה, מפנה את ראשה אל שואב-המים ואומרת בניגון בו נוהגים לקרוא את הטייטש-חומש:

“יאקי, לך ואמור לשלושת האנשים שיואילו בטובם להיכנס!”

אף האורלוגין מלווה באנחה את יאקי היוצא: ידידו הוותיק לדליית הזמן, המשול למים, ולהרקתו לתוך האין.

הבתים שהסתחררו במעגל נשתהו תחתיהם, וכל חלונותיהם הסומים מביטים אחרי שואב-המים המפסיע במגפיו הכבדים אל מישור הנפתח והולך, מישורי שגורן ענברי של חול לו. תחת שמש חורפית שצורת חמנית לה, מישור.שבו מתנועעים דקלים לקולןשל פעמוניות התלויות בצואריהם של גמלים היוצאים מתוך חוג-האופק ונכנסים לאיטם לכיכר-השוק של העיירה ומשתופפים ליד הבאר המאוזבת כדרכם של גמלים מימי קדם.

“שבת שלום, סבתא טולצה, שבת שלום!”

שלושת-עוברי-האורח עומדים עתה ליד האורלוגין: מעוטפים גלימות תרוגות היורדות עד כפות רגליהם,’ ראשיהם חבושים צניפים.לבנים, עומדים הם ושותקים כדרך ששותקים אושפיזין הבאים ממרחקי-מרחקים ומרוב יגיעות ומראות-הדרך קשה עליהם הדיבור; אך לאחר שעה קלה של שתיקה, הם חוזרים ואומרים בקול-לא-קול:

“שבת שלום, סבתא טולצה, שבת שלום!”

אלא שגם הזקנה שרויה בשתיקה, בשתיקה אחרת, זו של שעת הלטת הפנים בידיים שהדליקו נרות השבת ושלהבותיהם מבליחות בקנקנית היין של זכוכית לטושה ובגביע הכסף העומדים מול שתי החלות המוצנעות תחת מפית רקומה אותיות זהב.

אותו רגע עולה ומנסר בחלל החדר קולו של יאקי (מניין לו, לאילם-מים זה, קול מזמר כל כך?):

“מרת טולצה, האורחים אומרים לך: שבת שלום!”

היא מוסיפה להביט בעיניים בוהות בחלון שממולה, לפי שמתייראה לצדדן אל האושפיזין, אך עם זאת אומרת היא בניגון הקודם:

“שבת שלום לאורחים היקרים והחביבים! אמור להם, יאקי, שיואילו לשבת”.

משביקש הלה להעתיק אל האורלוגין את הדרגש הכבד, המחופה קטיפה ירוקה מהוהה, שעמד ליד הקמטר, הניפו השלושה את ידם הימנית והרמיזו לו שלא יטריח את עצמו, וכיוון שהוא למד מרימוז זה כי השעה דוחקת עליהם, נשאר עומד במקום שעמד.

הזקנה המישה קימעה-קימעה את עיניה מהחלון והסתכלה באורחים במצודד: לכאורה, דומה לבושם ללבושם של ישמעאלים (היכן ראתה היא ישמעאלים מימיה? – מן-הסתם בטייטשחומש): אך פניהם שלהם אינם פנים של ישמעאלים, לא! עיניים כשרות ויפות אלה המציצות מבין ריסים הסגורים כמעט, לחיים אלה שיש בהן רמז של סומק, המעוטרות: או זקן ולו גוון של משי שחור, או זקן ולו גווךזהבהב של פקולין שעוטפים בו את האתרוג, או זקן ולו גוון של קנמון(שכן דומים ולא דומים היו זה לזה) ופה החתום חן חייכני כזה – אין להם לישמעאלים, לא!

“יאקי, אנא, שאל את האורחים החביבים אם יואילו להתכבד במשהו: יש בבית אגוזים, ויש אפילו מאראנצן…”

בת-צחוק עלתה בפניהם של האורחים:

“חן-חן, סבתא טולצה”, אמר אחד מהם, “פירות אנו מביאים לך… הרי לשם כך באנו…”

אש ניצתה בלחייה הקמוטות של הזקנה; היא חילצה את ידיה מהסודר התורכי והשיקתן ללחייה: האש אחזה גם בידיה. היא הרימה את עיניה וגיששה בהן במצודד (כדי שלא להביט מישרין באושפיזין) אחר עיניו של שואב-המים, שניענע לעומתה ראשו ניענועים של תמהון.

“שי של פירות מאותה צדקת…” אמר זה שדיבר קודם לכן.

אף הזקנה ניענעה בראשה ניענועים של תמהון ושאלה מעבר לנברשת הנחושת את יאקי:

“ולשם כך הטריחו אורחים טובים אלה את עצמם ובאו ממרחקי-מרחקים?..”

הלה פרש את ידיו לצדדין ודיחק את ראשו לבין כתפיו: מניין שיידע הוא, שואב-מים פשוט?..

“כן, כי זה היה רצונה של אותה צדקת…” – אמרו שלושת עוברי-האורח בקול אחד.

עם שהם אומרים מה שאומרים, נתנו את ידיהם בכיסי גלימותיהם התרוגות והעלו מתוכם שקיות של בד לבן רקומות חוטי-זהב בשוליהן – ועד שהיתה שהוּת ליער הסמוּך לספר לאלוניו הישישים שסנאיות נמות בזקניהם העבותים; ולשֵדים ולִילין שלו שכבר הכינו את החינגה הלילית, את דבר בואם של שלושת האושפיזין שהביאו על גמליהם פירות. שאין האילנות שבכאן עושים לא באביבם, לא בקיצם ולא בסתוום – הריקו הללו משקיותיהם הרקומות חוטי זהב בשוליהן על גבי מפת השבת הלבנה של סבתא טולצה: ערימה של תמרים מוארכים שעוקציהם עודם בראשיהם וכחלחלות חבויה בקימוטיהם, ערימה של תאנים עגולות כאבני-ריחיים קטנות ומבוזקות לבנוּנית, ערימה של שקדים צהבהבים וחלקים כשַחם, ערימה של אגוזים אדמומיים וזאטוטיים, וערימה של צימוקים שקופים כדבש.

שואב-המים מתגבה על קצות מגפיו המגושמים ומביט בעיניים דהומות בפירות אלה הנראים ממשיים ולא ממשיים, וצחוק צוהל כמים עולה ומחלחל בו, מרתיח את זקנו האדמוני ומניף את ידיו המשתרבבות אל תלוליות הפירות אך נרתעות מניה וביה לאחוריהן כאילו נתביישו מפני האורחים.

הסודר התורכי נושר מכתפיה של הזקנה וצונח על התחריט שבטייטש-חומש; היא קמה ומצדדת עתה את כל פניה המשולהבות אל הפירות הפלאיים, שעוברי-האורח הביאו לה שי מאותה צדקת… ובעוד שהיא עומדת ומביטה בהם בעינים דמועות ובשפתיים רוחשות, נמשך והלך בחללה של כיכר-השוק לחן שאין בו מעצבותו של יום טבת המעריב והולך אלא משלווה זו של פעמוניות המתנודדות בצואריהם של גמלים הבוססים בשלג בתוך מעגל הבתים הנרתע לצדדין ומניח להם לצאת מתוך תחומה של העיירה ולפסוע אל מרחקים רחוקים, לפסוע אל אוהלים שיריעותיהם משחירות בינות דקלים שבפתחו של אחד מהם עומדת אשה זקנה ומאהילה בשתי ידיה על עיניה.

“היכן האורחים, יאקי?..”

היה זה האורלוגין שהתעורר הראשון מהתרדמה; והוא נתרעש בסבך גלגליו, במטוטלתו ובמשקולותיו, ברעש של יער שנתייתם פתאום מצבאיו היפים, ומשך אנחות שהרעידו את הזקנה שחזרה ושאלה בקול אימה: “היכן האורחים, יאקי?..” שואב-המים, שהצחוק הטוב אזל ממנו בבת-אחת, סבב את ראשו אילך-ואילך וענה בפה שנתעקם מצער:

“הלכו להם, מרת טולצה, הלכו להם..”

ותוך שאמר מה שאמר, עקר בבהלה ממקומו ויצא החוצה,

לפי שדימה לראות את צלליהם של הגמלים נעים על פני שיפועי הגגות השלוגים.

“היי!” – צעק שואב-המים כשהוא חוצה בפסיעות גסות את כיכר-השוק, שמתוך בתיו המוגפים בקעו ניגונים אחרונים שאחזו כביכול בשובלה של המטרוניתא שבת ולא הניחו לה לחזור ליער שהשמש השוקעת הבעירה בו בערה גדולה, בעוד שחרמש של ירח כבר תלה את עצמו מעל לגגו של בית-הכנסת.

“היי!” צעק שואב-המים כשהוא רץ בידיים פשוטות אחרי צלליהם של הגמלים, שדימה לראותם מפליגים והולכים על פני השדות הלבנים לעבר היער הבוער.

“היי!” – צעק שואב-המים שנשתהה כבד-נשימה וכוסם את זקנו האדמוני ליד הבית האחרון של העיירה, בית ללא דיירים אשר גגו שמוט לו לתוך חלונותיו הפרוצים. אך היתה זו צעקה שהקול כבר ניטל ממנה, משום שהיער הבוער אשר בלע את צללי הגמלים הפך לאפר, שהתפשט והלך על פני הגגות המחוטטרים של כיכר-השוק.

מנשה לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מנשה לוין
יצירה בהפתעה
רקע

על הדם

מאת אהרן דוד מרקסון (זכרונות ויומנים)

קטעי מחשבות ורפרופי הרהורים על המלחמות ועל הפּרעות


רך וקטן הייתי אָז. זה היה הרבה שנים לפני מלחמת “גוג ומגוג”. אנכי הייתי אָז ברחוב היהודים, אותו הרחוב אשר כמעט כולנו בלינו בו את אביב חיינו, ולמדתי אז “בחדר”, אותו החדר הידוע אשר רובנו ככולנו חונכנו בו. כולנו, נערי החדר, ישבנו צפופים ונדחקים איש אל רעהו, החומשים פּתוחים לפנינו, והרבי עומד על גבנו ומלמד את פּרשת השבוע. ובכתבי את הדברים האלה עומד החדר וכל אשר בו כמו חי לפני.

“רק חזק לבלתי אכל את הדם, כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר!”

מוחי הקטן והרופף לא יכול אז בשום אופן לתפוס את מהות הדברים האלה. אזהרה קשה ונמרצה זו למה היא באה? למה מצוה עלינו החומש במפגיע כי נחזק לבלתי אכול הדם? הן הדם הנו הדבר היותר מגועל והיותר מתועב לכולנו, ולמראה כל דם שהוא יתיצב לפנינו “מלך הבלהות” עם כל נוראותיו וזועותיו! להפך, עלינו לחזוק ולהתגבר על גועל נפשנו לא רק לאכול את הדם כי אם גם להביט אליו. אימת הרבי תבעתני, והנני מתירא לחקור במופלא ממני ולדרוש במכוסה ממני, ורק את עיני אשא אל פּני הרבי והנני משתדל למצא בהם את הפּתרון. אולם פּני הרבי קשים ורצינים כבתחלה, וקולו מלא אזהרה, כשהוא הולך ומטעים כל מלה ומלה בהדגשה יתרה: “כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר!” מה פירושן של הדברים האלה? כיצד הדם הוא הנפש, וכיצד אפשר לאכול את הנפש ביחד עם הבשר? ונאחז בסבך הקושיות והתמיהות בלעתי את הדברים האלה ביחד עם פּירושיו והרחבותיו של הרבי, שהבלתי מובן ונתפס בהם היה מרובה הרבה על המובן ונתפס, ולבי הקטן הגיד לי אז כי דברים גדולים הולכים ונאמרים באותה שעה.

“לא תאכלנו! על הארץ תשפכנו כמים!” מרעים ומאיים עלינו הרבי כשה“חומש” מדבר מתוך גרונו.

החומש מזהיר וחוזר ומזהיר, כי לא נאכל את הדם, וכי נשפּוך אותו על הארץ כמים. בודאי שיש כאן דברים בגו! תמיהות ופליאות, אימות ובלהות ממלאות את נפשי הרכה והפעוטה, והנני נדהם ומוכה-שממון. אותה השאלה מתלבטת ומנקרת במוחי הקטן: אזהרה יתרה זו למה ולמי היא באָה? אולם אָסור להרהר אחרי מצות ה' ביד משה עבדו המדבר עתה אלינו מתוך גרונו של הרבי!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.