מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[יריעה שחורה]

מאת: דוד פוגל

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: הקיבוץ המאוחד; 1998

סוגה:

שפת מקור: עברית

יְרִיעָה שְׁחוֹרָה

תְּכַס אֶת הַיּוֹם,

אֲבֵלִים נֵשְׁבָה מִן הַיּוֹם.


מַה-נֹּאמַר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ?


בַּנְּהָרוֹת

יָנוּחוּ כֵהִים

הַטְּבוּעִים הַצָּבִים,

נְקֻדּוֹת קְטַנּוֹת, בְּהִירוֹת,

לֹא יָאִירוּ מֵעָל.


מִן הַסְּפִינוֹת

שֶׁשָּׁקְעוּ מֵעוֹלָם

תִּפְרֹץ הַדְּמָמָה הֶעָבָה

וְתַעַל אֶל הָעוֹלָם.


עוֹלָל חָרֵב

יוֹצִיא נִשְׁמָתוֹ בַחֲשָׁאִי

וְתָבֹא וְתִדְפֹּק

בְּנַפְשֵׁנוּ.


אָכֵן, אָנוּ הָאִלְּמִים

מַה-נֹּאמַר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ? –

דוד פוגל
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד פוגל
רקע
דוד פוגל

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד פוגל

  1. נוכח הים (פרוזה)
  2. בבית המרפא (פרוזה)
  3. [לאט עולים סוסי] (שירה)
  4. [שעטת צבאות] (שירה)
  5. [אני באר] (שירה)

לכל יצירות דוד פוגל בסוגה שירה

לכל יצירות דוד פוגל

יצירה בהפתעה
רקע

על אות הזמן

מאת רחל המשוררת (מאמרים ומסות)


ברור לי: אות הזמן באמנות השירה היא פשטות הביטוי. בטוי פשוט, לאמר: בטוי פרפוריה הראשונים של האמוציה הלירית, בטוי מידי, בטרם הספיקה לכסות על עריָתה במחלצות משי ועדיי זהב; בטוי הנקי מספרותיוּת, הנוגע ללב באמִתו האנושית, המשובב נפש ברעננותו; אשר יש בכוחות להחרת בזכרון, ללוותנו בחיי יום-יום ולרון מתוכנו לפתע.


האין פשטות הבטוי הזו, או למצער החתירה אליה, מציינת את רוב היצירות השיריות בני-זמננו, את הרוסים (בלוק, אכמטובה, יסנין), את הצרפתים (ז’אם, פוללפור, שארל ויללדראק). עד כי בעיטה בחרוז וב“בית” הקדושים עד כדי יראה מריתמוס מוסיקלי שגור?


כשדפדפתי בספר שיריו של בס (“אדם”, הוצאת “הדים”) חשבתי: "אל אלהים! איכה הצליח להתחמק מאות הזמן? תלישות מקרקע בזמן תגונה כתלישות מקרקע המקום. לא נוח לנו ברחבי הנצח, פינה נבקש לנו להתגדר בה.


יש לו לבס סונטות מרודדות, מראות-נוף מצוירים ביד בטוחה; עשירת צבעים הפאליטרה שלו, רק “צבע הזמן” חסרה היא.


ולטמקין (“נטפים”, הוצאת “כתובים”) שבילו הוא, דמותו עולה מבין דפי ספרו, דמות איש של צדי הדרך, של תוגת בין-השמשות, של רחמי אח. אף צליל אחד מזויף לא יצרום את האוזן, ואולם גם הוא, אם כי פחות מאשר בס, מתנכר לאות הזמן.


ואז אתה נוטל את “לאבא-אמא” (שלונסקי, “לאבא-אמא”, הוצאת “כתובים”) ואתה קורא, וחוזר וקורא, ונכון “לסלוח” לו לשלונסקי את תעתועיו, בגלל כשרונו להיות כל כך בן לתקופתו.


דומה עלי, כי אין פה מקום לקושיה: פשטות הביטוי ומבול דמויות והשאָלות – הא כיצד? כי כן יכולות ההשאָלות (ולא רק בלהטי הלשון של חרטומי-ארצנו הדברים אמורים) יכולות ההשאלות להיות תוצאה בלתי אמצעית של ראית-עולם שירית, לאמור: העין ערוכה כך ולא אחרת, והאמוציה מגיחה מרחם בלבושה זה. דוגמת ילדים “בני-מזל”, הנולדים בכתונת.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.