מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שני האחים ז"ל

מאת: יהודה שטינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

שני האחים ז"ל / יהודה שטיינברג

דבר ידוע לכול הוא, ששני האחים, הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זוסיה, היו נוסעים תמיד ביחד ממקום למקום כדי להחזיר את הרשעים שבעולם למוטב. וכשהיו מוצאים רשע, שנשקע, רחמנא-ליצלן בתאוות או במאכלות אסורות וכדומה, לא היו מוכיחים אותו על פניו, כדי שלא לביישו, כי סוף-כל-סוף, אף-על-פי שחטא, ישראל הוא; אלא כשהיו מוצאים רשע כזה, היה רבי אלימלך מתחיל בוכה: “אחי, זוסיא, רשע אני. שקוע אני בחטאים, אכלתי מאכלות אסורות.”

והיה רבי זוסיא עונה: “אחי אלימלך, שערי תשובה לא ננעלו. התוודה על חטאותיך ועשה תשובה.”

והיה מתחיל רבי אלימלך בוכה ומתוודה על אותם החטאים, שנכשל בהם רשע זה. והיה בוכה ומתוודה, עד שהירהר אותו רשע בתשובה והתחיל גם-כן לבכות ולהתוודות ולבקש תיקון מאת שני האחים, זכותם יגן עלינו.

ואתה אל תתפלא על הדבר ואל תהרהר אחרי מידותיהם של צדיקים אלו, איך הוציאו דבר שקר מפיהם לשים את עצמם רשעים ולומר שחטאו, בעוד שהם צדיקים גמורים.

בדבר זה יש סוד, ובוא ואגלהו לך במקצת:

ידוע, שיש הרבה מדרגות בצדיקים. יש צדיק שהוא בבחינת “עיני העדה,” כמאמר הכתוב: “ואם מעיני העדה” וכו', והם בעלי ה“נגלה,” שלומדים תורה לשמה, וזו אינה עוד מדרגה גבוהה. ויש שהם בבחינת שאר אברים, כמו הפה והשיניים, שמפתחות הפרנסה מסורים בידם, וזו המדרגה היותר פחותה. אבל יש צדיקים, שהם בבחינת “לב העדה,” וזו היא מדרגה, שאין למעלה הימנה, מפני שצדיק כזה הוא נשמת האומה, שורש כל נשמות שבדור. וכל הנשמות הן רק בבחינת “ענפים” לנשמתו. כולן מקבלות יניקה ממנה. וכמו שאם יכאב איזה אבר שבאדם, ירגיש קודם כול הלב, כך אם יחטא אדם מישראל ויעשה פגם, רחמנא-ליצלן, בנשמתו, תיכף ומיד תרגיש נשמת צדיק הדור באותו הפגם, כאילו חס-ושלום הוא בעצמו עשה אותו החטא. ואז יש לצדיק צער הרבה מן הדבר. ולעתיד-לבוא יקבלו הרשעים עונש מיוחד וקשה מפני צערם של הצדיקים. וכך היו שני האחים, זכותם יגן עלינו, מתנהגים תמיד, נוסעים ממקום למקום ומתקנים את העולם בתיקון הלבבות.

ופעם אחת באו אל עיר אחת, ושם היה שו“ב יחיד בעיר, ורבים ריננו אחריו, שנכשל בדבר ערוה, בר-מינן. ולא עוד אלא שהיה חצוף גדול ולא קיבל נזיפה משום רב ובן-תורה. והגיעו הדברים לאזני רב אחד גדול, שהיה מתלמידי-הגר”א והיה מתנגד גדול, אבל בכל-זה היה ותיק, ירא-חטא ותמים-דרך ומעולם לא טעם טעם בשר – קצת מפני שהיה ירא, שמא ייכשל בשו“ב שאינו הגון, וקצת מפני חורבן בית-המקדש. “תינח, בזמן שהיה בית-המקדש קיים,” היה שואל ומתמיה, “היה אדם מביא קרבן שלמים והיה יכול לאכול בשר, מפני שגם אותה הבהמה או העוף היו שמחים בדבר לעשות רצון קונם ולהעלות על מזבחו של הקדוש-ברוך-הוא. אבל עכשיו, שאין לנו קרבנות ולא מזבח, איזו שליטה יש לי לכפות עוף חי ומפרפר, שנתן לו הקדוש-ברוך-הוא חיות בעולמו, ולהעביר חלף על צווארו, כדי שאוכל אני הרעבתן את בשרו? ולא עוד אלא שאיני יודע, איך מתירים בשר לאחרים על-פי הדין? הלא מי שעושה זאת הוא אחד מאלה: או שאין בו לב יהודי כשר, והרי הוא פסול לשחיטה על-פי הרא”ש ז”ל; או שלבו נוקפו, ואם-כן הרי יכול הוא בנקל לעשות ‘שהייה’ חס-ושלום."

ומפני אותו הטעם היה מטריף כל השאלות שהיו באות לפניו, מפני שלדעתו בהמה ועוף שחוטים מחזקת איסור עומדים, עד שיוודע לך ברי, בבירור גמור, שהם כשרים.

ומובן מאליו, שהיה מקפיד גדול על השו“בים שיהיו כשרים, יראים ושלמים. וכששמע ברינונים על אותו השו”ב שבעיר ההיא, נסע שמה לתהות על קנקנו.

ונזדמנו שלשתם, הרב ושני האחים, זכותם יגן עלינו, לאותה העיר, ונתארחו שלשתם בבית השו“ב, מפני שהיה השו”ב ההוא מכניס-אורחים גדול וחלק כבוד לאורחיו במאכל ובמשתה, ועוד יותר לאותו הרב, מפני שהכיר בו שהוא רב וגאון מפורסם.

ובלילה כשהיו הכול ישנים, הרהר הרב בבעל-הבית ובכיבודיו, כיבד אותו, ובא לידי חשש של נטיית הדעת. “שמא מששיחד אותי במאכל ומשתה לא אראה בו עוון, ‘השוחד יעור עיני חכמים’ כתיב,” והחליט בדעתו להכריז עליו למחר, ששחיטתו אסורה.

ואז קם הרבי ר' אלימלך והתחיל בוכה: “זוסיה אחי, רשע אני. בעוון חמור נתפסתי.”

ורבי זוסיה עונה: “אלימלך אחי, התוודה על חטאותיך ועשה תשובה. השם-יתברך מקבל שבים.”

והתחיל הרב ר' אלימלך בוכה, מתייפח ומכה בידו על חזהו: “נכשלתי. אויה לי שנכשלתי באשת איש.”

והקול נדחק מתוך הלב הקדוש, הולך ומרחף ביחידות בתוך אויר חללו של החדר ונכנס לתוך החדר השני וחודר אל אזני אותו השו"ב, ונזכר בעוונו, רחמנא-ליצלן, והתחיל מהרהר בתשובה.

והרבי ר' זוסיא שואל: “אחי אלימלך, מתי, ואיה?”

והרבי ר' אלימלך בוכה ועונה: “באותו זמן ובאותו מקום.”

מכיוון ששמע השו"ב כל אותם הסימנים, שהיו ידועים לו היטב – מיד נזדעזע והתחיל בוכה בחשאי.

“אחי אלימלך, היודע אתה את ענשך? גיהנום, חורבן עולמות, מיתת בית-דין. כל הצדיקים נהנים מזיו השכינה, ואתה שקוע, רחמנא-ליצלן, בטומאה.”

ור' אלימלך בוכה, והשו"ב בוכה ומתייפח, ומכה באגרופו על חזהו.

“תשובה, אחי אלימלך, תשובה. התחזק בתשובה.”

והשו"ב התחיל בוכה בקול, והתחרט מאד על עוונו.

“כלום יש לי עוד תקנה, אחי זוסיא?”

“בודאי, אחי. חרטה גמורה לשעבר ושמירה מן החטא להבא. ואז, במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. אבל חרטה, אחי, חרטה והודיה בפה. הבושה תהיה למירוק עוון.”

כיוון ששמע השו"ב בדבר, לא עמד עוד על נפשו וקם ממיטתו ונפל על פניו והתחיל מתוודה: “אויה, רבותי, כך וכך עשיתי. מתחרט אני חרטה גמורה.” והתחיל מפרש את חטאיו בקול רם ואמר: “יהי רצון שיהי זה לי למירוק עוון.” והיה שוכב על פניו ובוכה כל אותו הלילה.

כיוון ששמע הרב בוידויו של השו"ב, נתמלא כעס ואמר: “אם כן, הלא אמת מה שסיפרו עליו. הודאת בעל דין כמאה עדים דמי.” והחליט בדעתו להכריז עליו למחרת, ששחיטתו פיגול.

מפני שתלמיד הגר“א, אף-על-פי שגם הם למדו חכמת הקבלה מרבם, אבל הסוד של”דרך תשובה" אמיתית אינם יודעים ואין להם אחיזה כל שהיא בדבר.

אבל לצפרא, כשקם הרב ממיטתו ונטל ידו וחפץ לקיים בעצמו את המצווה הראשונה של היום: “שויתי ה' לנגדי תמיד,” כמנהגו בכל יום, והתחלחל מאד, מפני שנדמה לו שהוא ראה במקום הוי“ו של שם הוי”ה כמין חלף… חלף פשוט של בני אדם. מתחילה חשב, שהוא באקראי בעלמא, אבל בכל פעם שצייר לנגד עיניו את שם הוי“ה, ראה את אותו החלף. ונפל במרה שחורה עצומה רחמנא-ליצלן, ותפילתו ותורתו ביום ההוא היו מטורפות. והרהר בתשובה והיה שרוי בעצבות. אבל העצבות היתה מסיטרא-אחרא, רחמנא ליצלן. ולא נזקק באותו היום אל השו”ב, וישב בתענית. בלילה קם ר' אלימלך והתחיל מתייפח: “אחי זוסיא, שקוע בחטאים אני. רואה אני חלף בתוך שם הוי”ה."

“תשובה, אחי,” עונה ר' זוסיא, “פשפש במעשיך. שמא חפצת להעביר שו”ב שלא בפניו ושלא בפני אשתו ובניו. דמו ודם זרעו עד סוף כל הדורות. פרנסה, אחי, פרנסה היא דמו של אדם. והדם הוא הנפש."

כששמע הרב בדבר, נזדעזע בכל אבריו ונדמה לו שהוא רואה את אותו השו"ב ואשתו ובניו ובני בניו שחוטים לנגד עיניו ומפרפרים כאותו העוף ואותה הבהמה בבית-המטבחים.

והרבי ר' אלימלך קורא מתוך בכיה: “אחי, זוסיא, עוונות ופשעים.”

“התוודה, אחי.”

“נכשלתי בעוון של שפיכות דמים, מפני שסיגפתי את עצמי, עברתי על לאו של ‘ונשמרתם לנפשותיכם,’ לא אכלתי בשר, והחלשתי כוחי, עד שאיני יכול לעבוד את בוראי מתוך שמחה וללמוד תורה לשמה. חס הייתי על בהמה ועוף יותר מאשר על אדם, שנברא בצלם. ולא עוד אלא שאני, חומר עכור, טיפה סרוחה, התגאיתי על קוני, ואילו אני יותר רחמני ממנו, ואסרתי על עצמי מה שהוא התיר לי. ולא עוד אלא שכל אותם העופות והבהמות קובלות עלי לפני בית-דין-של-מעלה, שלא נתתי להם תיקון. הם טוענים: נבראנו להבריא את בני האדם שיעבדו את הבורא, ולסוף יסחבו הכלבים את נבלותינו.”

כששמע הרב בדבר, התחיל בוכה ומתייפח, ונדמה לו שכל אותם העופות והבהמות, שהטריף בחייו והושלכו לפני הכלבים, קמים עליו ותובעים ממנו תיקון, וכל אותם השוב"ים שפיגל, קמים הם ונשותיהם ובניהם וקוראים אותו לפני בית-דין-של-מעלה.

ורבי זוסיא קורא: “תשובה, אחי, שערי תשובה לא ננעלו. גדול כוחה של תשובה.”

והיה בוכה הרב כל אותו הלילה ושב בתשובה שלמה וחרטה גמורה על דרכיו.

ואחר-כך התחיל ר' אלימלך: “אחי זוסיא, איך נאכל מחר משחיטתו של אותו השו”ב ואיננו יודעים את טיבו?"

“נבדוק את חלפו,” ענה הרב ר' זוסיא, “ואם נמצא עליו שם הוי”ה סימן הוא שהוא שו“ב כשר.”

למחר בדקו את החלף במעמד שלשתם, וראו עליו את שם הוי"ה ברור ומפורש.

ומיד עזב אותו הרב את כסא הרבנות, ונעשה חסיד גמור וכרוך אחרי האחים זכרונם לברכה.

יהודה שטינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה שטינברג
רקע
יהודה שטינברג

יצירותיו הנקראות ביותר של יהודה שטינברג

  1. ל"ג בעומר (פרוזה)
  2. "ניצוץ קדוש" (פרוזה)
  3. רם ורמות (פרוזה)
  4. אב ובנו [ב] (פרוזה)
  5. מתוך וידוי (פרוזה)

לכל יצירות יהודה שטינברג בסוגה פרוזה

לכל יצירות יהודה שטינברג

יצירה בהפתעה
רקע

ציונים ה'

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

ה"תכלית".– אחינו בני ישראל בניו-יורק סידרו יום-אבל, יום-לוויה, לחללי-הפוגרומים במזרח-אירופה. התיצבה גם דפוטאציה לפני מזכיר-הממלכה לאנסינג. השר אמר להם: מה לעשות?… אין שם סדרים… כשאין סדר… – והעתונים היהודים באמריקה נחלקו: אלה כועסים על הדפוטאציה: מי שלח אותה? מי בחר אותה? אלה כועסים על לאנסינג: זהו יחס הממלכה הדימוקראטית אלינו!… ויש גם שמוֹדים ואומרים: באמת, מה לעשות…

הפוליטיקה החיצונית שלנו לא הצליחה, איפוא, כמו תמיד. תחת זאת הצליח יום-האבל. אלא שלימי-אבל – לא ליום אחד – צריך היה לקרוא לא בניו-יורק ולא באמריקה בלבד, כי אם גם בכל מקום שאחי-הנרצחים נחיתים שם. אפילו ברחוב היהודי בארץ-ישראל לא היה מזיק כלל אילו עוררו קצת את העם לתשׁובה. שׁהרי כךְ כמעט לבֵיתָר דָמִינו: בהאי גיסא נהרי-נחלי דמי-תינוקות ובהאי גיסא מוכנים ומזומנים כל רגע להילולא וחינגא –

לתשובה וגם – לאגרא דתעניתא. זאת אומרת, אותה המטרה של ימי הצומות וזעקתם במשך כל אלפי שנות-פוגרומינו. אלא שעכשיו צריכה גם התשובה להיות קצת אחרת וגם הצדקה – “אגרא דתעניתא” – אחרת.

התשובה צריכה להיות בשאיפה לחדול מהיות גוף קטן שוכן בתוך גוף גדול – מין “יונה במעי הדגה” – ואוכל משל הגוף הגדול. והעיקר בסיפא קאי. שאם אין לנו כבר תקוָה למצוא מקום-מנוחה בודד לעצמנו, אם נגזר עלינו להיות גוף בתוך גוף, גוף קטן בתוך גוף גדול, נהיה לפחות, אוכלים משל עצמנו, עומדים, עד כמה שאפשר, במובן הכלכלי על רגלינו. החנוונות פשטה את הרגל! נלך ונכריז בכל תפוצות-ישראל: החנוונות פשטה את הרגל! החנויות הקטנות שנהרסו – אַל תוּקמנה! תהיינה לנו חנויות, אבל לממכר פרי-מלאכתנו ולחילוף פרי-מלאכתנו אנו –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.