איתיאל הכושי

מאת ויליאם שייקספיר

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תצוגה מלאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

פתח דבר1 / פרץ סמולנסקין

נקמות נעשה היום בהבריטאנים. המה לקחו את כתבי קדשנו ויעשו בהם כאדם העושה בשלו, העתיקום, פזרום לכל קצות הארץ כמו להם המה, וגם אנחנו נשלם להם היום פעלתם אל חיקם, כי נקח את הספרים היקרים בעיניהם ככתבי הקֹדש, את חזיונות שעקספיר ונביאם לאוצר שפת קדשנו, ואם לא מתוקה הנקמה הזאת?!

חזיונות שעקספיר בשפת קֹדש! לוא הבינו כל ישראל את שפת אבותם וחובבוה, ולוא הבינו כל המבינים שפת עבר וחובביה את השלל הגדול אשר יביא המעתיק את החזיונות האלה לאוצר שפתנו, כי אז היה היום אשר בו הופיע החזיון הראשון לשעקספיר בשפת עבר כיום חג נצחון, כי אמנם נצחון גדול הוא לשפת קדשנו אם אבני חן כאלה תכללנה יפיה. אבני חן כאלה יתנו לה לוית חן ונעורים בעת הזאת, למרות חפץ מנדיה אשר לא יבינוה שיאמרו: בלה היא, מטה לשחת, קברוה, כסו פניה בטמון ובשמה לא תזכירו עוד.

חזיונות שעקספיר, החוזה חזיונות הגדול מאין כמהו בכל השפות והלשונות, מלבד כתבי הקדש והאָמער, אשר לפניו נגלו כל צפוני חקרי לב אנוש ומזמותיו ותחבולותיו, אשר הציג לפנינו לב האדם ערום ונקרא בו כמעל ספר פתוח כל הרשום עליו בכתב החפץ והתאוה הנותנים יד לכל מחשבה, פעולה ומעשה לשבט או לחסד, ומי כמהו מורה אותנו דרכי האדם ויצרי מעלליו למען נדע ונבין מרמות ערומים ונכלי נוכלים, צדקת צדיקים ויֹשר ישרי לב למען נדע ונשכיל ולא נלך כבהמה בבקעה בתבל הבלולה הזאת, אשר בני האדם ישנו פניה ויעוו דרכיה עד כי לא נדע הדרך נלך בה. כי יש אשר נראה דרך צדקה והיא – מות, דרך רשע כסל והיא בצדקה תִכּוֹנָן, והמורה הנאמן הזה יוליכנו אחריו ונר מאיר הדרך בידו להגיה האפלה למען נראה ונתבונן ונשפוט ולא נכשל. אחד הוא שעקספיר ואין מלבדו, אשר בידו היה הכֹּח ובלבו האֹמץ להרים המסך מעל פני המשחקים בבמת משחק הגדולה הזאת, בתבל, ויצג לפנינו מעשי גוי ואדם יחד, אשר במחשך יֵעָשׂוּ ועין אדם לא תשורם במו.

ימים רבים עברו מעת אשר נראו חזיונותיו בטרם אשר הכירו דרכיו והבינו פעלו, ימים רבים נִחֲרוּ בו כל החנפים והכהנים המתקדשים והסופרים חסרי הדעה כאשר יריבו מורדי אור באור שמש; העטלפים האלה יחד עליו התמלאו לכבות אור חזיונותיו ולהשמידם מעל פני האדמה כאשר בקשו להקדיר כל נֹגה ואור, אך לא לעולם יתגולל ספיר בבוץ ולא לנצח יכסו עננים על פני השמש, הבוץ יוסר והספיר יראה בכל כבודו, העננים יכלו והשמש תשמח עין, וכן היה גם לשעקספיר כי גואליו קמו אחרי שתי מאות שנה ויראו לַכֹּל את ערך האבן היקרה אשר אמרו להשביתה מטהרה בהשליכם עליה שקוצים, ואם אמנם גם עד היום הזה לא כל הקוראים יבינו את ערך החוזה חזיונות גדל דעה הזה, ועוד יקומו כפעם בפעם חסרי דעה וטעם לשים בו דֹפי, אך חכמי הלב נמנו וגמרו כלם כי המגדף את שעקספיר את נפשו הוא מגדף.

ולא לפלא הוא אם רבים לא הבינו ולא יבינו עד היום לפעולות האדם הגדול הזה המורם מהסופרים, כי הרבים לא יבינו ולא ישכילו מה היא האמת, כי הסכינו מאז לקרוא לשקר אמת, ואם יראו את האמת אז לא יכירו פניה ויאמרו שקר היא! וכל אלה באשמת הסופרים המתעים את קוראיהם בכזבים נעימים למען קחת לבם. רוב הסופרים וחוזי חזיונות מבשרם יחזו כל איש ואת אשר יכשר בעיניהם אותו יתנו לפנינו כטוב וישר ועל כל אשר לזרא הוא לרוחם יַרְבּוּ להשליך שקוצים. ברואי חזיונותיהם אשר כטובים וישרים יציגום לפנינו ידברו וישיחו רק מעלות רוח בוראיהם, וכל מדבר או עושה לא כחפץ לבם הוא רע ובליעל. סופרים כאלה ישימו מסוה על פעולות בני איש ומחשבותיהם ויתעו את קוראיהם לבלתי ראות את אשר יֵעָשֶׂה באמת, אחרי כי לא פעולות בני האדם וחפציהם יַרְאוּ לנו כי אם חפץ לבם המה, ואם ישגו בדרכי לביהם אז ירימו את השפל וישפילו את הגבֹה, יצדיקו את הרשע וירשיעו את התם. כזאת יעשו גם הסופרים הישרים בלבותם רק מאשר כי לא חֹננו ברוח נאמן לשפוט את הדבר כמו, כי אם מבשרם יחזו הכל והמה יעותו משפט ויתעו את קוראיהם לחזות תהפוכות, לא בזדון כי אם בשגגה. אך ישנם סופרים עוד רעים מאלה (והמה הרבים), חוזי חזיונות אשר לא למען האמת והדעת יגברו בארץ, כי אם רק למען עשות להם שם וכסף, והמה ישחיתו כל רגש מוסר ואהבת האמת בזדון לב, כי המה יבקשו לתת לפני קהל קוראיהם אך את אשר ינעם להם, המה ישירו באזניהם שירים ערבים לאֹזן וירוממו תחת לשונם זמה ותאוה, ועגבים בפיהם לכל אשר יגבר בארץ במזמות תאותיו ויצרי מעלליו, כגבורים יציגו לפנינו אנשים אשר יפרעו חֹק ומוסר, אשר ילעגו לאמת וישנאו תֹּם, וכל תם דרך כגֹלם אין ידים לו בעיניהם, אשר על כן דל מאוד כבוד החזיונות ובתי המשחק, מקום אשר יציגו לעינינו גבורי המחזות האלה, אשר תכליתם היא להורות את העם דעת מוסר והשכל, היו כמערות פריצים, כבתי ספר להורות את בני הנעורים איך לרדוף אחרי זמה ותבל.

לא כאלה חלק שעקספיר (וכמֹהו כן גם כל הסופרים הישרים אשר להם עינים לראות נכחה, אף אם כי לא כרוחו הכביר רוחם); הוא ישב לכסא משפט כאל שופט רמים. לפני כס משפטו יעמדו כמלך כעבד, כגוי כאדם, והוא יתבונן לכל, יחקור הכל, לא ישא פנים לאיש ולא יכיר פני גבוריו, אין אהוב לנפשו ואין שנוא לנגד עיניו, את מעשי כלם ישקול בפלס, ויגיד לאיש צדקתו אשר תמצא בו, אף אם הוא עַוָל ובליעל, ואת פני הישרים לא ישא ממום, כי אין נקי בארץ החיים. הוא לא יירא בדברו משפט פן יזעמוהו חנפים, לא ישים לבו לשומעי דבריו פן לא ינעם להם המחזה, כי יבחרו בשקר לבוש מכלול מאמת ערומה. לא לפי חפץ לבו או לרוח אחרים יַתְוֶה דרך לברואיו וישים קץ להם, כי אם על פי דרכי החיים ומשטריהם ומקריהם ומסבותיהם, אשר על כן יש בחזיונותיו צדיק אובד בצדקתו בנפלו בפח פועלי און ורשע מאריך ברעתו כי לו נתכנו עלילות, ויש אשר יד המקרה תנחת עליהם וצדיק ורשע יחד יסופו יתמו, כי כן המה דרכי החיים.

בדרכי החיים נראה בבֹּקר בבֹּקר כי איש זרוע לו הארץ ובעל מזמות ישלוט בכל, ברוח תמימי לב ובגויתם ויעשן גם אותן לכלי משחית ביד ערמתו. בדרכי החיים נראה כי לא רק היֹשר על עול יתגבר, ולא כפרי מעלליו יאכל תמיד טהר לב. בדרכי החיים נתבונן כי לא כל עושי עול יובאו במשפט. בדעתם לשים עליהם צנה וסוחרה בערמתם, וידי המשפט תקצרנה מענוש רשעים רבים אשר הרבו עמל ושוד גם אם נודע מעלם בקהל. הן מה הוא העֹנש אשר ישא מלשין רעהו בשקר וממצבו יהדפנו ברוח פיו, או יביאהו עד שערי מות? הפתי נתעה ויפול והמתעה יקום וישמח כי חפצו הצליח בידו, או אם ידיח נבל את תמים, בחלקת לשון לעשות עול ולשפוך דם, התמים העושה העול ישא חטאתו במשפט והבליעל המתעהו בשוא, יעמוד ויראה בכרוע הנדח לטבח, ואם איש זרוע או אוצרות הוא המתעה אז ינחל גם כבוד חכמים ובסוד יועצים יחד כבודו, כי איש דעת הוא. מה יהיה משפט חנפים העובדים בכרם האמונה וממנה לחמם נמצא אם בשמה יעשקו עֹשק, או אם בסתר אהלם יעשו כל זמה ותועבה וילעגו לאמונתם ואלהיהם? אלה ישבו ספונים בטירותיהם ויד לא תגע בהם, ואם יקום איש דעת לחות משפט נגד האמונה אז עונו ישא. – במה יִוָסְרוּ גוזלי ארצות ועמים בלי יֹשר ומשפט וידכאו רב אדם תחת רגליהם? משפטם הוא כי יהיו לאדירי ארץ ומפניהם יֵחַתוּ אלים ושמם ינשא על כל שפתים, ואם ישלח רעב את ידו בפת לחם רעהו, גנב ופושע הוא וכל העם יראו את המשפט אשר יעשו בו ויצדיקו עליו את הדין כמו המה טהורים ונקיים וכל עמלם אך בכשרון וצדק ויֹשר בא להם. – מה הוא המוסר אשר ינחל אב אכזר מאת השופטים על רדותו בפרי בטנו כאדון אכזר וישים מתג ורסן לרוחם כמו מקנת כספו ולא עצמו ובשרו המה, ויסחר בהם כהעולה על רוחו, יצוה במפגיע על בנו לקחת לו רעיה לא כלבבו כי אם כחפץ האב, אשר אל יחש משפחות או הון עתק יביט, יאסור ידי בתו אשר נפשה כלתה לאיש כלבבה ויתנה לאשר תבחל נפשה בו ויגזול אשרה וחייה, ויכביד עליה אכפו לסבב בכחש את אלוף נעוריה אשר ירכיב לראשה ואשר רק ידה לא לבה תתן לו ויביא רעות עליה ועל אהוב נפשה ושנוא נפשה אשר היה לבעל לה כאחד, כי הכבוד או הכסף עורו עיניו, ולא ישיב אל לבו כי נפשות הוא חומס, נפשות נקיות, נפש פרי בטנו יחבל, ואם יש משפט אשר ייסר כפעולתם אכזרים כאלה אשר לרגעים נראם? – או היש עין צופיה למעשי בעל אביר לב אשר יענה נפש אשתו באכזריות לב, יונה בדברים וימרר חייה בלי רגש חמלה אשר גם לעבדו לא יעשה כזאת מיראה פן יתפרץ מפניו, ולא לכלבו פן יעלה אפו וישכהו בשניו, בדעתו כי היא רפת ידים ותשא מכאוביה? הכֹּח הוא היֹשר, זאת יאמרו לנפשם כל בעלי הכֹּח, ואלה המה דרכיהם ולא חרב המשפט עליהם. הן אלה המה דרכי החיים, ואם לפלא הוא כי מספר הישרים מעט מעט מאוד והזדים יגברו ויעצמו בארץ, כי כל סר מרע משתולל הוא בעיני כל יודעיו ואיש אשר הצליח, לו כביר כֹּח לב יֵאָמַר, ואם נשתומם עוד אם נראה צדיק אובד בצדקתו, אחרי כי עוזריו המה אך מעטים, ואוהבי העול, או היראים מפניו, המה כמעט כל בני האדם, ואם כן אם נחפוץ לתאר בעט אמת את דרכי בני האדם אז עלינו להציב יד למחזות מדאיבי לב כאלה, ואם אין, נעשה שקר בנפשנו כי רק חזון לבנו ולא מראה החיים נראה לקוראי דברינו. ואם אמנם נראה לא לעתים רחוקות כי גם רשעים בחבלי חטאתם יתמכו, כי ערומים ילכדו בערמתם ובפח טמנו תלכד רגלם המה, אך גם זאת נדע כי לא יד המשפט, ולא צדקת בני האדם אשר יבקשו אך צדק תעשינה זאת כי אם יד המקרה, אשר לא תכיר פני איש אם צדיק או רשע, ומה יועיל להתמימים אשר מרגשת פועלי און נכחדו אם לעת קץ תמלא גם סאת הרשעים ויהיו עדי אובד, האם יחיו מתיהם ברדתם המה דומה? האם ירימו הנדכאים ראש עת אשר יָשְׁפְּלוּ משפיליהם? אך לא! נקל מאוד לעשות רעה, לבלע ולהשחית, להוריד רב אדם עד דכא אך ברוח פה, אבל לא לעשות טובה, לסמוך נופלים, להרים קרן אלה אשר השכינו לעפר כבודם. אם תוציא דבה על איש אז יאמין לך כל שומע כרגע מבלי בקש חשבונות רבים ואוזל לו יוסיף עליה כהנה וכהנה, ואם טוב תדבר על רעיך אז לא על נקלה תמצא אזנים קשובות ולב מאמין, אשר על כן תרבה הרעה מהטובה, כי לעשות רע לא דרוש כֹּח ועֹז וחכמה רק לב רע, ולעשות הטוב דרוש לא רק לב טוב, כי אם רוח נכון ואֹמץ ודעת ויגיעה רבה.

אשר על כן יבין כל איש לבב כי אלה אשר יתארו לפנינו כי רק חסידים ותמימים ירימו ראש ובני עולה יתפרדו, כי אלה מכזבים המה, חנופה יעשו לקוראי דבריהם ויתעום בשקר וכל פעלם אך רעות רוח או רעה חולה, כי על ידו לא ייטיבו בני האדם מעלליהם ולא יתבוננו לדרכיהם ולא יבינו דרכי החיים.

רבים ישאלו: מה הוא הלקח הטוב אשר יצא מאת חזיון המציג לפנינו רשעים מצליחים במעשיהם, ומה הוא המוסר אשר נקח ממראה צדיקים אובדים בצדקתם? הן אם נראה כי דרך רשעים צלחה אז נקנא בכל בוגדי בגד ולא נבקש להשכיל להיטיב, לא כן אם יראונו מוסר הזדונים וענשם אז נקח מוסר ונירא מעשות רע – כן יאמרו רבים אשר הסכינו לשאת מוסר על שפת לשונם מבלי דעת מה הוא. האמת לעולם תעמוד, היא נעלה ונשגבה מכל חפץ, מכל רגש גם מיֹשר וצדק ומוסר, כי באין אמת כל אלה הבל. רגשות כאלה תמירנה פניהן מדור לדור ומעת עד עת, ויש אשר לפנים לו צדק, יֹשר ומוסר קראו ועתה הוא כמעשה תעתועים או רשע כסל, ויש אשר עתה נעריצהו ונכבדהו כמוסר נעלה ואם נשאל לימים ראשונים ונכונן לבנו לחקר דורות קדומים נראה כי לפנים בחלה נפש אוהבי מוסר בו, רק האמת לעולם תעמוד, היא לא תשנה פניה וגם יד בני האדם תשלוט אך לשים מסוה על פניה, לעפר בעפר לעומתה עד כי לא תֵרָאֶה לעין, או להשליך עליה שקוצים עד כי תהיה לגֹעל נפש, אך מטהרה לא ישביתוה, יבוא יום ויגל את המסך מעל פניה ותראה יפעתה לעין כֹל. תכלית כל מוסר היא לבקש אמת, ואלה אשר לא אמת שמיעונו המה שונאי מוסר המה או לא ידעו מה הוא. מה בצע כי נוליך את הקוראים שולל בחזיונות שוא, כי נביא על רשעים אידם, ועל כל עושי עול רגע פקודתם, אם האמת תעמוד ותצעק: שקר הוא! כי לא כן יעשה להם? מה הוא הלקח הטוב אשר יצא מחזיונות כאלה אשר לא דרכי החיים יַתְווּ לנו כי אם חזיונות מלב הוגה שקר? הלא בחזיונות כאלה יַשְלוּ את נפש רואיהם לבל יחפשו דרכיהם ולבל יחקרו וישובו מהם, כי ישיבו אל לבם: הן בעקב העון המוסר ילך ואם לא נוסרנו אות הוא כי לא עוינו. מה היא התועלת אשר תצא מהפחד אשר יביאו חזיונות כאלה אשר יתארו אך מוסר רשעים, הלא פחד שוא וכעבור רגע ואינו. הפחד הזה הוא כהפחד אשר יפילו על ילדים כי יקראו קריאת שמע ואם אין יבוא שד או מת וישים מחנק לנפשם, והילד יאמין ויפחד, אך אחרי אשר נסה לישן מבלי קרוא שמע ושנתו ערבה לו, השדים לא עזבו מדורת שאול והמתים לא התנערו מעפר אז יחדל מהאמין בכל, וכל אשר הורוהו לעשות ביראה ופחד ישליך אחרי גוו. וכן היא כל תורה אשר יקבלו רק אחרי אשר יכפו על המקבלים הר כגיגית, כל עוד שאת ההר תבעתם יחזיקו בה ועבר הפחד ישליכוה ככלי אין חפץ בו, וכן הוא המורא אשר יביאו חזיונות כאלה המתארים עֹנש רשעים; תמימי לב יאמינו בו עדי הפקח עיניהם ויראו כי האמינו בשוא נתעה כי לא כן חלק הרשע בארץ, כי לא כל פגע רק עליו יסל ארחות אידו, כי לא כל צרה רק אותו תקראהו לרגלו, ומה הוא המוסר אשר יקח ממראה עיניו? אז יאמר: “כל האדם כוזב, וגם חוזי החזיונות אשר אמרתי אלהים המה, גם המה כאדם יחמדו כזב ושקר ירבו”. לא כן פעולות החוזים גלויי העינים אשר יקראו כל מעשי אנוש ותחבולותיו ומזמות לבו ויצר מחשבותיו כמעל ספר פתוח ואותם יציגו לנגד עינינו ערומים כיום הולדם, לא יהפכו רע לטוב ומר למתוק, אז יצא לנו מדבריהם מוסר נעלה, כי נראה את האמת ונתבונן כי אנשים ישרים אך מעט מזער המה והמה הבחירים במין האדם, ואם נפשנו תתאוה להיות מן הבחירים אז לא עלינו לשית לב להבלי ההמון, כי רעיון רוחנו יאמצנו, והדעת כי נעשה טוב היא היא המשכֹּרת היותר גדולה אשר בידי בן אנוש למצוא, עינינו תפקחנה לראות יצרי לבבנו אשר המה כראשית חטאת, ואם נטה אך מעט מהדרך הטוב, כי אז נלך מדחי אל דחי, כי ראשית כל חטאת היא כחוט השני ואחריתה כעבותות העגלה, זאת נראה ונבין ונדע להזהר אם נחפוץ, ואלה אשר לא יחפצו, להם לא יועיל כל מוסר וכל מטיף. והתועלת היוצאת מחזיונות נאמנים על פי דרכי החיים היא רבה ונכבדה מאוד, כי המה יעשונו לאנשי לב. לא ביד כל האדם לדעת ולהכיר ארחות אנשים לאלפים בחליפות תאותיהם ובהשנות מקרי הזמן, כי חיינו קצרים, ועיננו לא תחדור על הרוב עד משכיות לבב אנוש, כי על כן הסופרים הנאמנים המה לנו לעינים, המה יחזו בעיני הרוח ואת אשר יראו יגידו לנו ונדע, וספרים כאלה יהיו לנו למורים היותר טובים ונאמנים, כי ינהלונו בדרכי החיים בעינים פקוחות לבל נכשל. והמורה הגדול בכל המורים היה שעקספיר; הוא יראנו בחזיונותיו שלשלת הפעולות אשר תמשך לפעמים מאת מקרה קל, מאת תאוה קטנה מלב איש קטן והיא תרחב ותגדל מעת לעת בְהִלָוֹת עליה מקרים שונים עדי תהי לכלי משחית לחבל רב אדם. הוא יורנו ארחות התאוה איך תובילנה אל ירכתי בור את הנלכדים בשחיתותיה ואיך ימשכו אחריהם אלה הנלכדים גם תמימי דרך אל אבדון הפתוח לפניהם, אין כמֹהו אשר ידע לשקול בפלס כל מקרה קל, כל חפץ אשר בראשיתו היה כמהו כאין ובאחריתו היה לקטב ישוד צהרים. נביט נא אל החזיון הזה שלפנינו אשר הוא אחד מהיותר טובים אשר הוליד ברוחו הכביר, וננסה נא לדבר משפט על כל ברואי דמיונו הבאים בו.

“שעקספיר בקש לתאר לפנינו את הקנאה בחזיון הזה כאשר תאר לנו בהאמלעט איש אובד עצות, בראמעאָ ויוליעט את האהבה ובהסוחר מוויניציא את הנקמה” כן השמיעו דעתם רבים מהמדברים אודותו ואודות ספריו, אבל באמת יד שעקספיר לא דבר אחד, לא תאוה אחת תראנו, כי ידו בכל, ובכל אשר יתאר נראה תאות האדם ורגשותיו בכל מראיהן ומסבותיהן. בחזיון הזה נראה לא רק יד קנאת איש לאשתו, אשר תכה בעורון ותולך שולל גם ישרי דרך לעשות מעשה תעתועים כי אם גם קנאת איש מרעהו, אשר כרמה תאכל בקרב לב בעליה ותתעהו בדרכי מות; אהבת הכבוד הַמְדֻמֶה, אשר תקשיח הלב גם מפרי בטן ותהפך מאב אוהב לאכזרי כיענים במדבר; תֹם לב אשר תתן בתחלה מנוחה לבעליה, כי תתן בקרבו האמונה ברעים, אך תתהפך כחֹמר חותם, ובנפול בעליה בפח חלקת לשון אז תהיה גם היא כמטה זעם להכחיד ישרים; אהבה נאמנה אשר לא תמוש גם אם לא יְשֻלַם לה כפעלה כל אלה יחד נראה בהחזיון הזה, ועל כל אלה יד המקרה אשר תארוג דברים קלי ערך ותעשה אותם כעבותות העגלה למשוך אחריה בחרמה כל אשר נלכדה רגלו בהמה. דבר קל ערך אשר רוב הקוראים אולי לא יתבוננו בו הנהו פה כחוט המשלב את כל החזיון מראשיתו עד אחריתו והוא המניע למעשים רבים, והוא יאחד את המקרים הבאים אחריו, לעשות אותם יחד להר גבֹה ותלול. הדבר הקל הזה הוא גדופי אבי אסנת (דעזדעמאנא) אשר חֵרְפָהּ ביום הפרדה מעליו ויאמר לאישה, שים עליה עינך כושי פן בגוד תבגוד גם בך כאשר בגדה באביה! הדבר הקל הזה היה לראשית חטאת לכל המקרה הנורא אשר בא אחריו. אך נשים נא בתחלה עין על הברואים ואחרי כן על המקרים אשר היו בעזרתם. נושא החזיון הוא איתיאל הכושי, אשר גם שמו נקרא עליו, ובזה הראנו הסופר כי האיש הזה הוא תכלית מעשהו, אף כי דואג (דיעגא) הוא הפועל היותר גדול בכל החזיון והוא המניע לכל המעשים אשר יֵעָשׂוּ בו, כי ראשית חפצו היה להראות בחזיון הזה איך תם דרך יִכָּשֵׁל בהטותו אֹזן לחלקת לשון בוגד ואת יד הקנאה העורת, אשר תהפוך שה תמימה לנמר אכזרי לבלע ולהשחית גם אהובי נפשו ביום תוכחה. איתיאל הוא איש גבור חיל במלחמה, לו אֹמץ לב ורוח כביר מאין כמֹהו, אך רק למען התיצב נגד לוחמיו במלחמת תנופה אשר יראם בעיניו ויתבונן לכלי מלחמתם, לא כן נגד איש מזמות אשר בדרכו באֹפל יתהלך ולא יראהו. אנשים כמֹהו העומדים ברום המעלה, ואשר לא נסו ללחום את פגעי יום יום, אשר לא כלוחמים כי אם כזבובי מות יעטרונו לכאיב ולא להמית, אנשים כאלה אשר רק בשאון ותרועת מלחמה בלו ימיהם ומלחמת החיים לא ראו, בסוד רודפי תענוגי התבל לא באו ולא הכירו ארחותם, איך על מרמה תחש רגלם, אנשים כאלה אשר הסכינו כי האויב יקרא עליהם מלחמה, המה כילדים פותים ויאמינו לכל אשר תשמע אזניהם, המה יאמינו, יען כי הסכינו לראות רק עבדים לפניהם, עבדים אשר יכֹפו ראשם כאגמון בדברם אתם, עבדים אשר ייחלו לחסדם, עבדים אשר יפחדו וייראו מפניהם, ועל כן ידמו כי איש לא יערב לבו להוליכם בתֹהו, אותם, את הגבורים בעלי הזרוע אשר יתנו חתיתם בארץ חיים. ואחרי אשר בכל ימי חייהם הסכינו אך במלחמה גלויה לכן לא יבינו ערמת המורה חציו במו אֹפל, ואחרי אשר המה לא הונו איש מעודם, כי לא אכף עליהם הזמן, וגם לחרפה יחשבו זאת לנפשם לעשות כזאת בעוד אשר זרועם מושלה להם לכן לא יבינו למרמת ערומים, ואיש כזה היה גם איתיאל. ואולם גם בזה נראה מה כביר כֹח החוזה הזה הנעלה בחוזים, כי בחר לו2 איש חיל מקרב ממשלת ווינעציא, אשר בה היתה ממשלת העם ולא ממלכה. אם בחשבון או בלי חשבון עשה זאת לא נוכל לדעת, אך זאת נראה בעינים פקוחות כי רוחו הכביר הרימהו מעל כל שגיאה. הוא בחר בשר צבא מארץ אשר בה ממשלת העם ולא ממלכה, כי בארץ אשר בה מלך ישור, ומה גם בעת ההיא, היו הרוזנים ושרי הצבא הגדולים כעבדים נבזים לפני אדוניהם המלך, במרמה עלה איש מעלה מעלה, בשפת חנף לאהובי המלך, בחלקת לשון להשרות הרואות פני המלך, בלשון הרע, במלשינות ובמרמה פלס לו נתיב עד כי נתעלה, ושם התמים נשכח ואיש לא פנה אליו ואיש לא זכר את כשרונו וחכמתו, ועל כן לוא היה איתיאל שר צבא גדול בארץ אשר תעמוד למשפט מלך כי אז ידע כבר ארחות הרמיה ולא תמים לב היה, ולוא ידע ערמה ומזמה כי אז לא מהר להאמין בדברי איש מזמות כדואג, כי השיב כרגע אל לבו, אך משרה נכבדה יבקש ועל כן יחבל מזמות, אך שוחה הוא כורה על כשד (קאססיא) בקנאתו בו, כי כן יעשו כל אלה הרודפים אחרי משרה ופקודה, לא כן בארץ אשר על פי מחוקקים תשים משטרה ותקים שרים ותורידם לא על פי עצת חנפים כי אם במשפט וחשבון,3 יען כי לא אחד הוא היושב לכסא, אשר על נקלה ימשכוהו ברשת המזמה, רבים המה ועל כן כבד הדבר מאוד לשית בחלקות לכלם, אשר על כן יצליח יותר איש אשר לו כשרון, בארץ כזאת לא ראה דרכי המזמה העקלקלות, כי הוא הגיע למעלה מבלי חנופה רק בגבורתו וישרו ותמתו ובצדק נוכל לאמר עליו את אשר אמר דואג על נפשו: “לוא הייתי איתיאל כי אז דואג לא הייתי” כי אמנם כן הוא לוא היה דואג איש המעלה כאשר אותה נפשו כי אז לא תחש על מרמה רגלו, ולוא היה איתיאל דואג כי אז איתיאל לא היה כי אז היה איש מזמות ולא תם, אך הוא היה איתיאל איש תם ועל כן האמין בכל איש, ולא התבונן כי תאוה נמבזה תדיח את אחד מעבדיו לשים חחים באף לויתן כמֹהו ולשחק בו כצפור, הוא לא התבונן, יען כי איש כמהו לא יכול להתבונן לזאת, ומה גם אחרי אשר לאיש המדיחו נתכנו עלילות, דואג ידע היטיב כי נפש תמים לב כאיתיאל תשנא כל רמיה, ובשמעו שם בגד ורמיה תלהט נפשו גחלים ולא ירבה לבקש חשבונות רבים, ועל כן ידע להביא בלב איתיאל לאט לאט הספק בתמת אשתו, ואחרי כן הראהו באות נאמן כי היא בוגדה היא, כי היא סבבה גם את אביה בכחש, ובדבר הזה היה די להטות לב איש כאיתיאל להאמין כי אמנם בוגדה וסוררה היא מנֹער. הן גם את אביה רמתה בערמת ערומים באהבתה אותו, את איתיאל, ומי זה לידו יתקע אם לא תלכוד גם אותו בפח הרמיה באהבתה את איש זר? – פה הציצו הדברים הרעים אשר דבר אבי אסנת באכזריות לבו ויעשו שֹרש פרה ראש ולענה. אביה העיד בו ביום עזוב בתו אותו לאמר: שים עינך עליה כושי פן תבגוד גם בך כאשר בגדה באביה, ודואג הבליעל ידע לעשות את הדברים האלה לכלי משחית בידו בהזכירו את איתיאל כי אשתו בגדה באביה, ובכן היו דברי אביה לרשת פרושה ליד מעגל בתו ואישה, אשר בה נוקשו ונלכדו ויחד למות הָכְרָעו. איתיאל הוא צלם דמות כל פתי מאמין לכל דבר, אשר יהיה משחק לכל זר ובליעל, וכן המה כל אלה אשר לא ידעו ארחות התבל ומזמות אנשי מרמה כי יהיו לכלי משחית לחבל נפשם ונפש ישרים באולתם, אולת כזאת תסלף דרך תמימים כרשעה ותאוה, רק כי הרשע ברשעתו ירשיע והמה ברשע אחרים יאשמו.

השני בהחזיון אשר הוא הראשון בכל מעשה והמסבב את כל החזיון, הוא דואג. בו יציג לעינינו צלם דמות קנאת איש מרעהו וסמל הבגד. אנשים אשר לב להם כלב דואג רבים המה מאוד בין החיים, מחציתם ואולי עוד יותר, אנשים אשר יבקשו להיטיב מצבם בקנאתם ברעיהם ולא יסוגו אחור מפני כל מעשה רע, להלשין, להעיד שקר, לשלוח מדנים בין אחים ובין איש לאשתו, להרבות כזב על כזב אך למצוא את אשר אותה נפשם, או למצער להוריד את רעם הגדול מהם משאתו, כי כל גדול מהם שנוא נפשם הוא וכאויב יחשבוהו ועל כן יערכו אתו קרב, אך אחרי כי הוא גדול מהם ואם כן גם כחו רב, לכן יתחבאו כאורבים עלי דרכיו לשים מוקשים ברגלו, אנשים כאלה רבים המה מאוד, רֹב כנעני התבל וסוחריה, רֹב שרי הארץ ורוזניה, גם בחכמים ומורי דת ודין לא מעט מספרם רק לא רבים יחכמו כדואג לעשות כל מקרה קל לכלי משחית להם, ולא לרבים יאיר המקרה פניו לתת להם כלי משחית כאשר תאוה נפשם ועל כן לא יצא להם שם, לאלה אשר המקרה סך בעדם, כשם אנשי רמיה הגדולים אשר בארץ, או כי תהיה להפך כי המקרה יאיר אליהם פנים מראשית צאתם לדרכם הנשחתה עד תֹּם דרכיהם כי השיגו מטרתם וכל חפציהם בידם המה, גם אלה לא ינחלו שם בני עולה, כי אם יצליח איש ויעשיר וישא משרה על שכמו אז הלא בצדקתו ויֹשר לבבו מצא חפצו, כן יאמרו כל יודעיו, ומי יחפש אחרי הדרכים העקלקלות אשר בהן תחת שואה התגלגל עד הגיעו למחוז חפצו אם ראשית הדרך ואחריתה נסתרות מעיני כל חי? ואחרי אשר השגה חיל הלא אז אין חפץ לו עוד במרמה כי אם ביד רמה יוכל לעשות חפצו בכֹּל, וכל יודעיו יודוהו ויאמרו כי הגדיל לעשות, וגם לוא הצליח בידי דואג חפצו ויהי לשר גם אז היה נכבד מאוד, ואיש לא העז פניו לקרוא לנדיב הזה נבל, לא כן הָעַוָל אשר המקרה הביא בידו להוציא עלילותיו לפעולות ואחרי כן בטרם יבוא לחפצו ישבור עליו חק ויסכל עצתו ויגלה לַכֹּל עונו, אותו יכירו וידעו כלם כי בוגד היה ובאחריתו יהיה נבל בפי כל יודעיו. הוא אשר אמרתי כי לב רבים כלב דואג, רק לא מרמת רבים תצא לפֹעל ידים ואם תצא לפֹעל לא תודע תמיד בקהל. רבים המה המקנאים באֹשר רעיהם וגדולתם, וראשית הקנאה הזאת היא העצלות; האיש אשר יאהב עבודה ועמל כפים בלב נאמן הוא יפלס לו נתיב בחיים על פי דרכו וישמח בעבודתו, עד כי לא יחפוץ להמירנה באחרת, ועל כן הוא שמח בחלקו, אף אם עמלו רב, כי אין נותן מנוחה לנפש ושלום בקרב ולב כהעבודה ביד חרוצים, ואלה לא יקנאו באֹשר רעיהם ולא יחבלו מזמות להדיחם משאתם למען רשת מקומם, כי לבם מלא מחפץ עבודתם, אך אנשים כאלה לא רבים המה, ולעמתם העצלים אשר בלי כל עמל ועבודה יבקשו טוב הארץ רבים המה, ואחרי כי נרפים המה מעבודה ולבם ריק מחפץ המעשה וידיהם לא תעשינה תושיה לפלס להם בפֹעל כפיהם דרך טוב בחיים, לכן יתבוננו בקנאה רק לאֹשר רעיהם ויהגו מזמות כל היום עליהם כמו גוזלי טובם המה. אנשים כאלה ישנאו תכלית שנאה כל עשיר ונכבד, אנשים כאלה לא יכירו טובה להעושים טוב להם, כי את הטוב אשר יקבלו יחשבו רק כחלק קטן שִׁלוּמִים מכל אשר גזלו מהם, באנשים כאלה לא נוכל לבטוח כי יאהבו אותנו על אשר הרבינו לעזור אותם (צלם דמות אנשים כאלה לכל משפטיהם וחקותיהם ויצרי לבבם הרע, השכיל לתאר לנו ביד חרוצים מאין כמהו הסופר הנפלא דיקענס בספרו “האוהב לכלנו” בהציגו לפנינו את האיש המשחת סילאס וועגג), כי יבקשו וימצאו בכל עת תֹאנות לנו כי לא יצאנו ידי חובתנו בהטיבנו להם, אנשים כאלה נראה בדור הזה למאות, כי העצלים אשר בעצלותם הָשְׁפְּלוּ יאגדו אגודות ויקראו עצרות לבלע ולהשחית כל איש אשר בידו טובו, ומי ימנה מספר לאלה אשר רק בסתר אהלם ישנאו את כל מאֻשר מהם ויעוללו עלילות להביא עליו שואת פתאום. ועצלים כאלה אשר ידיהם תרפינה מעבודה לשונם לא תדע עצלות, היא תעבוד כל היום עבודתה, להפיח מדנים ולסכסך איש ברעהו ולהכות ישרים ברוח פיהם, כמעשה הנחש אשר אין לו ידים להלחם ולא קרנים לנגח כי ימחץ בלשונו לאין מרפא. ואחד מהאנשים או הנחשים כאלה הזוחלים על גחון למען מחץ פעמי העובר בטח, היה דואג; במלחמה לא רמה ידו ועל כן לא רמה קרנו, בעבודה ועמל כפים מאס ועל כן תחש על מרמה רגלו למצוא את אשר לא עלתה בידו למצוא בכשרון מעשהו. הוא חרש רע על כשד אשר לא עשה לו רעה מעודו, וכל עונו היה כי הטבע חנן אותו בתֹאר הפנים ואֹמץ לב וכשרון כי על כן הצליח למשרה נכבדה על פי פעולתו. הוא שנא תכלית שנאה את איתיאל אף כי הרבה להיטיב עמדו, על כי לא הרימהו למעלה גבֹהה, ועל כן חרש מזמות להצמית שנואי נפשו אלה. אבל גם בזה נראה כביר כֹּח לב שעקספיר וטהר עיניו לחפוש חדרי בטן, כי לא הציג לפנינו את הבליעל הזה, אף כי בליעל היה, כעושה מעשים רעים בעינים פקוחות, לא! גם הרע והנשחת הזה בקש חשבונות להצדיק נפשו בעשותו העול הנורא, הוא אמר לנפשו כי יצדק במעשהו בכרותו שוחה לאיתיאל, כי לפי דברת רבים חלל איתיאל את יצועו ולכן לו הצדקה לעשות בו נקמות, ואף כי לא האמין בדבה הזאת, ומי יודע אם לא מלבו הרה והגה הדבה הזאת למען השלות נפשו, בכל זאת די היה לו להשקיט בה מוסר כליותיו, אשר יתעורר לפעמים גם בלב נשחת. וכמהו כן יעשו כל חורשי רע כי יכזבו בתחלה לנפשם ויתעו לבם במשאות שוא עד כי ישענו אחרי כן בכזב אשר הוליד רוחם למען התעות אחרים בדברי שקר. “היה נאמן לנפשך ותהיה נאמן לכל אדם” – יאמר פאלאניוס ללאערטוס בנו בחזיון האמלעט. ואמנם זאת היא תורת האדם; האיש אשר לא יעשה שקר בנפשו, אשר לא ישלה את נפשו בחזיונות שוא הוא לא ישקר גם לרעיו, אך זאת היא ראשית חטאת לכל אלה המתעים אנשים באמרי פיהם כי בתחלה יכזבו לנפשם, האחד יתברך בלבו כי הוא באמת נעלה על כל רעיו ואחרי כן יחפוץ להטות אותם לחפצו; השני ישיב אל לבו כי לא כגמול ידיו ולא ככשרונו יְשֻׁלַם לו, ועל כן יחשוב כי לו הצדקה לעשוק גם אחרים, והשלישי יבקש להאמין כי אמנם הוא הנבחר לשופט רמים לנהל רב אדם בשבט ממשלתו וידכא רב אדם תחת רגליו, ואם יתפרץ איש מפניו ויבקש לפרוק עלו מעל צוארו יחשבהו כמורד בשופט רמים אשר מידו לו המשרה והגדולה, וכאלה רבות הנה הדרכים העקלקלות אשר בהן ילכדו המכזבים לנפשם למען יתעו אחרים בשקריהם. וכה השקיט גם הבליעל הזה מוסר כליותיו בתחלה ואחרי כן כאשר כבר הרבה מזמות חמס אז חדל עוד מבקש חשבונות נפשו ויחשב רק דרכי מזמותיו עד כי בצע את אשר החל וַיָבֵא רע על כל אנשי עברתו, אך גם הוא בערמתו נלכד ובעת קץ נודע מעלו ועל כן היה לאות לכל בוגד ופושע. דואג הוא צלם דמות העצלות אשר תוליד קנאת איש מרעהו ומרמה ובגד.

השלישי בהחזיון הוא פיכל (בראַבאַנטיא) אבי אסנת אשר היה ראשית חטאת לכל הרע אשר בא על בתו ואישה. בו תאר לפנינו אהבת הכבוד הַמְדֻמֶה, אשר תקשיח הלב ותכה בעורון את בעליה עד כי לא יבחין בין טוב לרע בין אמת לשקר וירבה הָרֵעַ, אף אם לב ישר לו, ככל המרעים.

פיכל אבי אסנת היה שר גדול ועשיר, נכבד בעירו וארצו ויועץ בממלכה, ואם כן מובן הדבר מעצמו כי אחרי אשר בת היתה לו חשב מחשבות לתת אותה לאיש המעלה כערכו, ואדם המעלה בעיני אנשים כאלה הוא לא איש אשר בחכמת לבו או אֹמץ רוחו או כשרון ידיו עשה לו יד ושם, את אנשים כאלה יוקירו ויכבדו בעת אשר ימצאו חפץ במו, אך מי מהאצילים יתן את בתו לאיש כזה? לבנות האצילים דרוש איש בן אצילים, יהיה מי שיהיה: גבר לא יצלח, או בליעל, רודף שכר וזמה או נבוב הלב, אחת היא, אם רק יחש משפחות לו, כי לבני היחש לא יחשבו כל החטאות האלה לעון. הן רק אם ביין־דגן ישכר איש אז לו שכור יאמר, אך לא אם יסבא יין שאמפניה לשכרה, לו רק אוהב החיים יאמר, וכהנה רבות הנה האשמות אשר רק על בני בלי שם תשלכנה שקוצים, אך לא על בני המעלה, כי יחש האבות תטהר כל טומאה, תנקה כל חלאה ותעשה את החכם, אשר השכיל להולד על ברכי אצילים, לנבחר מבטן. ומה רבו מכאובי פיכל השר והיועץ בהודע לו כי בתו נתנה את לבה לאיש אשר כל כבודו קנה לו רק בידיו ובאֹמץ לבו, חמתו בערה בו עד להשחית וישכח כי אב הוא לבתו וידחפנה בשתי ידיו ויאמר לה לעין כל: לא בתי את. הנה זאת היא אהבת רֹב האבות לבניהם, רק כל עוד אשר יעשו חפצם כעבדים נאמנים, רק כל עוד אשר ישלטו בגויתם גם ברוחם אז ינטלום וינשאום ויעמלו להם ויתפארו באהבתם, אך אם יעלה רגע רעיון על לב הבנים כי גם המה אנשים המה וגם להם לב ורגש ויחפצו לחיות על פי חפצם, אז לא יכירום האבות הרחמנים האלה ולא אבותיהם המה. כן יעשו רֹב האבות וכליותם לא ייסרום על העול הזה, כי זאת נחלו מאבותיהם ואבות אבותיהם. הן לוא השיב פיכל אל לבו מה צדקה יש לי על בתי למכרה כשפחה חרופה לאיש אשר נפשה תגעל בו? מי נתן לי המשפט לגזול את מחמד נפשה מאתה ולמרר חייה עד עולם? הן נפשה ולבה לה המה ותוכל לתתם לאשר ישר בעיניה, לוא בקש חשבונות כאלה כי אז השיב אל לבו: הן אך החלק הרביעי משני חייה תבלה הבת בבית הוריה ושלשת חלקי החיים עליה לבלות בבית אישה, ואם תנתן לאיש זר לרוחה, הלא אז יהיו כל ימיה מכאובים וכעס וייקר בעיניה המות מחיים מרים כאלה, לוא השיב כזאת אל לבו, אולי שב ונחם ממחשבתו ורחם את בתו ולא הדפה בזעם אפו, אך לא חשב כזאת כאשר לא יחשבו זאת רֹב האבות, ואהבת נפשו הדיחתו להקשיח לבו מבתו כמו זרה היתה לו, ואת כל רחמיו ואהבתו אליה לא זכר ביום העברה ההוא: אין לי עוד בת – קרא בעברתו – ולא שב מדברו. אמנם לוא רק זאת עשה, לוא רק התנכר לה, כי אז לא רבה רעתו, אך לא! הוא העמק שִׁחֵת עוד הרבה יתר מבלי חשוב מה הוא עושה. הן לוא היתה אסנת זרה לו, האם העיז מצח לאמר לה קבל עם כי תהיה בימים הבאים לזונה פרוצה? האם הרהיב עֹז בנפשו לאמר לאיש אשה נכריה לו: שים עינך עליה כי בגוד תבגוד בך! – כזאת לא עשה, ולוא עשה כזאת כי אז נשא עונו, או חרפתו שבה כפלים לחיקו, אך האב הרחמן הזה אשר לפני רגע אמר: אין לי עוד בת! ואם כן חשב את אסנת לזרה לו, ובכל זאת לא כלא זעמו ויוסף להתגרות בה ולחרפה לעין כֹּל, יען מה? יען כי אביה היה ויחשוב כי עוד לו צדקה ומשפט עליה אחרי כי אביה היה שנים אחדות. ובמשפט הזה הביא עליה הרע אשר הצעידה לבור צלמות, כי הדברים אשר דבר באפו עשו פרי לענה על תלמי לבב איתיאל, אשר גם הוא ככל האדם לא הרבה מחשבות רבות, ולא השיב אל לבו, כי שקר בפי פיכל באמרו כי בתו בגדה בו, כי היא לא בגדה בו, ולהפך הוא בגד בה ויתנכר לה. אם לבבה בחר לה איש, בזה לא בגדה כי אם עשתה כחֹק הטבע, ואם בה העון אשר ביום הבראה נתן לה במקרה לב אשר בו היה חדר פתוח למשכן האהבה? היא לא בגדה באביה כי היא לא אמרה לו: לא אבי אתה, כי אם הוא בגד בה ויאמר: לא בתי את! ובכל זאת לא התעורר עליו איתיאל בשמעו מפיו גדופי אשתו, יען מה? יען כי גם הוא נתעה בשוא ככל האדם לחשוב כי אמנם יש ויש להאב המשפט והצדקה לעשות בבתו כחפצו, ואחרי כי נתעה לחשוב כזאת, לכן חשב אותה כבוגדה באביה, ואחרי כי כבוגדה היתה בעיניו, לכן הטה אזנו לקול המלשין אשר הכה אותה בלשון לאמר: בגדה אסנת באישה כאשר בגדה באביה. זאת היא פעולת המשפטים המעקלים אשר מצאו קן בלב בני האדם וימאנו להרחיקם ממנו. המשפט המעקל הזה כי הצדקה להאבות לעשות את הבנים כחפצם השחיתה לב אביה לבל ירחם וידיח הרעה על בתו האהובה, ועל נפשו כי גם הוא מת מעֹצר רעה ויגון על בתו אשר חֲשָׁבָהּ לבוגדה, ואת לב אישה לבל יחוס עליה ביום זעמו, ולבל ישיב אל לבו כי לא בגדה באביה, ולוא גם בגדה בו, אין עוד אות נאמן כי בגדה בי, כי לא כהאב האיש, את האב לא בחרה לה כחפצה, ואת האיש בחר לבה ולא תבגוד בו, אך אחרי כי המשפט המעקל הכה גם אותו בסנורים לכן שמע בקול מלשין בסתר ויורד דומה את הנקיה החפה מכל עון. פיכל הוא צלם דמות אהבת הכבוד המדמה אשר על משפטים מעקלים תחיה ותמית את בעליה.

יתר האנשים הבאים בהספור לא נכבדים המה במעשיהם; כשד הוא איש תם אשר נפל ברשת הערמה מבלי דעת; רדי הוא איש נבוב לב רודף תאוה אשר בתאותו נלכד וירד שחת בתאותו וסכלותו.

אבל אסנת היא צלם דמות האהבה הטהורה והנאמנה, אשר לא תדע כל מעצר ולא תראה כל שטן בדרכה, אהבתה תוליכנה ללכת אחרי איש אשר קנה כליותיה ולבה, אהבתה תסמכנה גם לשאת ולסבול מכאובים מידי אהוב נפשה, ואהבתה לא תעזבנה גם במות ותברך את שם אוהבה אשר טרף נפשה באפו.

זה הוא הכֹּח לשעקספיר כי כל הנשים הבאות בחזיונותיו לא תרבינה דַבֵּר ולא תגדלנה לעשות פעולות גדולות, כי אם במעט מלים נראה אותן כמו חיות לעינינו. דברי אפעליאַ (בהאמלעט), יוליאַ בראָמעאָ ויוליא, ואסנת (דעזדעמאנא) באיתיאל תדברנה אך מעט, ובכל זאת נראה עזוז אהבתן עד בלי די. גם במות לא עזבה אהבתה, וטרם נפחה נפשה עוד בקשה להסיר כל אשמה מעל ראש אהובה ותאמר: ידי עשו אלה, ודי כֹּח בהמלים האחדות האלה לתאר לנו כֹּח האהבה הרבה יתר מספרים שלמים המרבים להלל גדלה וערכה.

רבים נמצאו אשר חשבו את אהבת אסנת כנפרזה, ורבים ימצאו גם עתה אשר יחשבו זאת לנמנע, כי העלובה הזאת אשר נרצחה מידי חתן הדמים זמן לא כביר אחרי חפתה, כי העלובה הזאת עוד תוסיף אהבתו ותאשם אשמה גדולה כזאת ברגע אשר נפחה נפשה לאמר: ידי עשו זאת לי! אבל המה לא יבינו לב הנשים. כמעט כל הנשים כהילדים ורבים מהאנשים, אשר לא הסכינו לערוך מלחמה את הפגעים אשר ישלח בהם המקרה, המה ישגו בחפץ רק כל עוד אשר הוא רחוק מהם, ואם ינתן בידם מבלי עמל לא ישישו בו, וכן גם באהבתם, אם ימצאו אֹתה בלי שטן ופגע רע אז לא תיקר בעיניהם, ורק ברבות המכשולים על דרכם כן תרב אהבתם, היא תגדיל כֹּחה בלבם מבלי אשר יבקשו תחבולות להשיג חפצם, כי אם ישבו ויריבו בהמקרים ויאנפו בהפגעים ונפשם עליהם תאבל, ואחרי אשר לא הסכינו לעשות לכן יגבר הרעיון כֹּחו ויקח כל הלב לעבד לו, עד כי לא ימצאו און להסיר מחשבת אהבתם מלבם אף רגע, לא כן אלה אשר נסו לערוך מלחמה את מקרי החיים, אותם יעוררו הפגעים לפעולה, להרים כל מכשול, להסיר כל שטן מעל פניהם ואם יצלחו בדרכם ישישו בו, ואם יראו כי אזלת יד, וכל עמלם שיעמלו עוד יהיה לריק אז ישיבו אל לבם: הדבר הזה אין להשיב עוד ולעמול לשוא אך הבל ורעות רוח הוא ובזאת ינחמו וימצאו מנוחה לנפשם. אבל הנשים אשר כרבן לא הסכינו למלחמה בפֹעל כפים, הנה תשגינה באהבתן תמיד, וכל מכשול ופגע לא יעוררו אותן למעשה למצוא חפצן כי אם להגדיל את החפץ בלבן ביתר שאת, אשר על כן אם ירבה איש להראות אותות אהבה לאהובתו אז לא יגדיל האהבה בלבה, לא כן אם יתנכר לה ויתראה כמו לא יבקש אהבתה, אז תצת האהבה בלבה כמדורת שאול, ואת כֹּל תשא אשה במנוחה גם חרפות ונאצות גם מכות מידי אוהבה, ומה גם אם תראה כי מקנאה עשה זאת, כי הקנאה בלב אוהבה, אף אם תָרֵעַ לה עד מאוד ותמרר חייה ותכביד עליה אכפה לשבת בית כצפור בכלוב ולבלי דבר דבר את איש, בכל זאת תתן הקנאה הזאת גם שמחה בלבה בחשבה: הן רק מאהבתו יקנא, והרעיון הזה די לה להשקיט רוחה, וגם אהבת אסנת לא רפתה בהדיח אותה אישה, ולהפך כי גברה עוד בלבה ביתר שאת, ומה גם בְהִוָכְחָה כי מקנאה עשה זאת, אז סלחה לו על כל אשמתו ותהי נכונה גם לנשק את הידים אשר עשו קץ לחייה, ולא לפלא הוא כי בקשה להסיר כל אשמה מראש אישה אהובה בחשבה כי רק למען אהבתה עשה זאת, והשקר אשר דברה היה כאמת וצדק בעיניה, כי בו חפצה להציל את אישה מחרפה או עֹנש.

אולם היא לא שקר דברה, כי אמנם ידיה עשו זאת לה, כי היא ברב אהבתה ותֻמת לבה נכשלה; היא בטחה באהבתה יתר מדי, ועל כן הציקה לאיתיאל בדברים להשיב את כשד על כנו, וגם שמץ מחשבה לא עלה על לבה, פן יהיו דבריה עליו למשא, פן תבקש ממנו דבר אשר גם למען האהבה לא יֵעָשֶׂה, והוא לעות משפט ולחלל כבודו. רק נערים חסרי דעה ילכו אחרי האהבה אל אשר תוליכם בעינים עצומות ויכשו ככל אשר תפקוד עליהם, יעשו מעשים זרים וידברו תהפוכות, לא כן אנשים אשר בכח ידם ויֹשר לבם הציבו להם יד בתבל, ואשר בעיניהם כבודם, אשר ברב עמל השיגוהו, יקר מכל חפצי החיים גם מהאהבה וגם מהחיים. רגש הכבוד יקר מאוד בעיני אלה אשר יבינו לערוך חין ערכו, וכל דבר אשר בידו לחלל כבודם אף במעט יסירו מעל פניהם בחזקת היד אף אם לבם ידוה מאוד על המעשה אשר יעשו. שופט נאמן אשר יצא לו שם בצדקתו לא יהפך למכיר פנים לחלל שם כבודו אף אם האהבה תצוהו לעשות כן, גבור מלחמה אשר בעזוז רוחו קנה לו שם גבורים לא ישבית מלחמה בעוד אויבו לנגדו גם אם האהבה תבקש זאת ממנו, איש הולך ברעיון לבו אשר התעורר לדבר אמת בשער להוכיח לנתעים אולתם ולחוטאים חטאתם על פניהם לא ישוב לעשות חֹנף גם למען האהבה, וכן כל איש אשר רגש הכבוד יחיהו ויפלס לו נתיב בחיים בטרם אשר הכיר דרכי האהבה לא יעזוב דרכו בעבורה, כי הרגש אשר מצא בלבו מסלות ימים רבים ויהי לו כאור מאיר בדרכיו לא יועם עד מהרה, וגם אם יום או יומים יֵחָבֵא קולו משאון קול האהבה, יגבר לאחרונה חילים וישמיע קולו ביתר עז, רק אלה אשר לבם ריק מכל חפץ נעלה בחיים המה יתעו כבהמה בבקעה אחרי האהבה לעשות גם זרות ותהפוכות, כי המה יעשו זרות ותהפוכות גם בלעדי האהבה, אחרי כי לא ברו להם דרך סלולה, וזאת לא תביננה נשים רבות ותבטחנה בכח האהבה יתר מדי ותשאלנה מאת אוהביהן דברים אשר לא נאוה להם לעשות, ובזאת תרענה לנפשן, כי אם פעם אחת ושתים ימחול האוהב על כבודו ויעבור על מדתו, אך בזאת ירפה כֹּח האהבה, ואוי לה להאהבה אם כחה רפה אך מעט, כי אז תלך הלוך וחסור עד כי תסוף מלב ולא לעתים רחוקות תהפך לאיבה בהיותה למשא, אך נשים רבות לא תדענה זאת ותכרינה בידיהן קבר לאהבתן, קבר עולמים. וזאת היתה גם לאסנת, היא לא השכילה עשות בהציקה לאישה בדברים לעשות את אשר מֵאֵן לעשות, ולוא גם לא בא בעצמותיו רקב הקנאה, אשר זאת לא ידעה, גם אז לא בחכמה בקשה זאת ממנו, ולה היה לדעת כי לא לאשה להתערב במשטרי המדינה ומשפטי צבא המלחמה, לה היה לדעת זאת לוא ידעה ארחות התבל ולב הגברים, אך היא בתֹם לבה לא הבינה זאת, ועל כן היו לה תמתה ואהבתה לפח ולמוקש, ודואג הבליעל עשה גם אותן לכלי משחית לחבל נפשות זעומי נפשו ביעצו את כשד להרבות תחנה לפניה, ובדברו על לבה, כי תרב אמריה לאישה, ובהראותו לאיתיאל כי אך מאהבתה לכשד תעשה זאת, ועל נקלה מצאו דבריו הרעים מסלות בלבב איתיאל, אחרי כי דבריה היו לו למורת רוח גם בלעדי הקנאה, ולוא גם שמע לדבריה בפעם הזאת, כי אז בלי ספק קצף עליה לוא נסתה שנית לעשות כזאת. ובדברי אסנת המעטים השכיל שעקספיר מאין כמהו להורות דרך להנשים כי תדענה איך ללכת בעקבות האהבה לבל תכשלנה, לבל תרבינה לבטוח בכח האהבה יתר על המדה ולבל תכרינה בידיהן לה קבר, אשר עליו תבכינה כל ימי חייהן מבלי אחרית ותקוה.

במלכה הציג לפנינו אשה במעלה שפלה מאסנת, אשה אשר תאמר בפה מלא, כי לא תסוג אחור מחטא אם שכר הרבה תקח, ולא באשמתה, כי אם באשמת אישה הבליעל אשר התעמר בה, כאשר נשמע דבריה אודות האנשים, ומספר נשים כאלה אשר באשמת בעליהן תשחתנה דרך ותשכחנה אורח יֹשר לא מעט הוא בתבל, והוא יגדל הרבה יתר ממספר נשים כאסנת.

ענה היא אשה במדרגה היותר שפלה בין הנשים כמדרגת רדי בין האנשים, אשר אין לדבר אודותה הרבה, ובשלש אלה נתן לפנינו ציור נאמן כמעט מכל הנשים לפלגות דרכיהן ויצרי לבהן.

מכל אלה נראה כי החזיון הנעלה הזה יהיה כאור מאיר, כמורה דרך נאמן לרב אדם, להורותם דרכי התבל וארחות לבב בני האדם, תאותיהם, מזמותיהם ויצרי לבם. כי החוזה הזה לא חוזה לעם אחד או לארץ אחת הנהו, הוא חוזה לכל העמים ולכל הארצות, כי לא דרכי בן עם אחד או אנשים פרטיים יַרְאֶה לנו כי אם דרכי האדם בכלל, ועל כן יהיה כמורה לכל בני האדם, וגם לנו בשפתנו לא כזר יחשב, כי אם נתבונן אך מעט אז נראה כי גם בנו יש ויש אנשים כאיתיאל ופיכול ודואג ודומיהם.

אם אמנם שרי צבא גדולים כאיתיאל אשר יראו עזוז רוחם ואֹמץ ידם על שדי קטל אין לנו, אך תחת זאת יש ויש בקרבנו בני המעלה תמימי דרך, רבנים, מורים, ראשי העדה וגבירים בעם תמימי לב, אשר יטו אֹזן קשבת לדברי מלשינים בסתר, לנעוי לב אשר למען מצוא כסף או משרה יטוּ בתֹּהו ראשיהם לעות משפט ולרדוף נקיים על לא חמס עשו ולהרבות ריב ומדון בעדה ועדה, ומאנשים כדואג לא אלמן ישראל מכל וכל; כמעט בכל עיר ועיר ובכל עדה ועדה נמצא אנשים כמֹהו לעשרות, אשר בשקרותם ותרמיתם יפיחו קריה, ישלחו מדנים וישימו שמות, זה יקרא בשם האמונה וישים מסוה יראת אלהים על פניו למען ירבה חללי ההשכלה בשומו שפטים בשוכחי אלהים, וזה ישא דגל ההשכלה על שכמו למען דכא האוילים והפתאים בעיניו, אשר מבאר האמונה ישאבו מים להם להחיות נפשם, וכלם יחד יסבבו את הגדולים בתרמיתם והקטנים ביראתם או בדעתם וירבו כושל על כל דרכיהם. הנה כל אלה חברי דואג המה ועל דגלו יחנו.

אבל אנשים כפיכל אשר תאות הכבוד תעור עיניהם רבים בבית ישראל אולי גם יתר מאשר בכל העמים. כמעט אין עם בארץ אשר יחשוב את בניו ובנותיו כמקנת כספו ויעשה בהם כחפצו כעם ישראל; בכל העמים נראה רק כי אדיריהם ומושליהם לא יפנו אל רגשות לב פרי בטניהם ויתנום לאשר ישר בעיניהם למען ינחלו כבוד ולהרבות כבוד משפחתם, ובישראל כמעט כלם מקטניהם עד גדוליהם, ממשכיליהם עד אויליהם כלם יחד בני מלכים הם וכבוד המשפחות ויחש הם המה המזוגים זוגים להם. אך שקר יתפארו כי מרחמים על בניהם אין כמֹהם, וכי כל ימי חייהם יעמלו רק למען יצליחו את בניהם, כי באמת לא לבניהם כי אם למען נפשם, למען הרבות כבודם יעשו זאת. לוא הביטו אל הצלחת בניהם באמת, כי אז שמו לבם לפלס להם דרך סלולה בחיים, ללמדם עבודה ומלאכה אם לא יצלחו לדעת, ולא זכרו לרגעים את יחשם אשר יחלל על ידי הדבר הזה, לו חפצו באמת להצליח את בנותיהם, כי אז לא ביד מלאכים ושדכנים בחרו להן אנשים, כי אז לא הביטו אל כבוד משפחות, אל רב אוילי אשר יאציל מהודו על כל המשפחה כלה, אל גביר אשר גזל חיל זרים ויעשה חיל ויאציל מברק זהבו על כל בני משפחתו.

הן מה הוא יחש רוב משפחות בני ישראל? האחד עשה עֹשר ברמיה וידו מצאה לקנות ששי ומפטיר שנים רבות ולעמוד בראש בבית התפלה ולקנות ספרי תורה וכהנה ויהיה לפנת יקרת לכל משפחתו ותלו עליו כל הצאצאים ובשמו יזכירו וילבשו גאות כמדם. השני לוה ולא שלם פעמים ושלש ובכל זאת לו נדיב יֵאָמֵר כי חבר הוא לחברות קדושות ויעניק מכסף הגזל לצדקה, השלישי שחת דרכו ועשה כל זמה בסחרו אל ארצות לרגלי מסחרו בימי עלומיו ולעת זקנותו ישב בטלית ותפלין שתי שעות ביום בבית המדרש ולו צדיק יאמר ובכבודו יתימרו כל בניו ובנותיו, הרביעי עשה עֹשר ברמיה בין לילה על הבאֶרזע ויהי לנכבד לכל, ולזה רב או דין או שוחט במשפחתו, אשר כבודם כאין בעיניו ובדברו אתם יגדיל עליהם עקב כי הוא עשיר והמה עניים, אך ביום שֶיְדֻבַר בבנו או בבתו אז יתנפח כצפרדע ויזכיר בשם הגבר הוקם על אשר יפיץ מאור כבודו גם עליו. וכלם כאחד (מלבד מתי מספר והמה מעטים מאוד, אשר בלבם כמו בפיהם יבקשו רק אֹשר בניהם) ישאו עיניהם אך להגדיל כבוד המשפחה על ידי בניהם ובנותיהם, ואם גם נפש הנערה מר תשוע: אין חפצי אל שנוא נפשי, יקר בעיני המות מתת חיי בידי איש אשר רוחו זרה לי, ואם גם יתחנן הבן: נפשי קצה בבת הגביר או המיחש הלז אשר תארה משחת ולבה ריק ואיכה אשליך חיי מנגד לבלות ימי באנחה? תצעקנה ותהמינה הנפשות הנענות האלה כהעולה על רוחן ושומע אין להן מאת אבותיהן מרחמיהן, אשר רק למענן יחיו ולמענן ירבו עמל ועבודה, ולמען יעשו עֹשר ברמיה ונלוז. פה איש חסיד נבער מדעת יְלַמֵד בתו שפה ולשון ולפרוט על פי הנבל ולצאת במחול משחקים והיא תלמד ותעשה חיל ותקנה לב ובאחריתה תהיה לאשה לנבל חסר דעת, חסיד ממשפחה מיחסת ונפשה תשוע: למה עכרתני אבי בתתך אותי ללמוד דעת ולפקוח עינים למען אראה שברי? לוא כאחת חסרות הדעת הייתי כי אז הייתי מאשרת, כי אז לא ידעתי תפארת אנשים כי אז לא הכרתי ערך האדם המעלה מן בזוי אדם ואתה הבאת שבר ברוחי בהביאך דעת בלבי ועתה תוסיף לגזול אשרי וחיי בקשרך אותי אל בול עץ! – תצעק ותהמה כחפצה ואזני אביה הרחמן אטומות, כי למען אשרה יעשה זאת. שם יתרועע איש את משכילים וכחובב השכלה יֵרָאֶה למען ינחל כבוד ובתו למדה מנֹער לכבד משכילים והשכלה ולא תבקש עֹשר ומרכבות מרקדות והיכלי עֹנג כי אם איש אשר קנה כליותיה ולבבה, וביום שידבר בה יבחר אביה באיש אוצרות אף אם לא דעת ולא תבונה ולא תֹאר אדם לו, ולרגלי החמור הזה ישליך את בתו כי ידרוך עליה ברגל גאוה, כי איש עשיר תאוה נפשו וצרת נפש בתו לא תרך לבו כי לאשרה והצלחתה יתן כסף לה. לו קבצו הדמעות הנובעות מעיני נפשות נענות כאלה למקום אחד כי אז היו לנחל שוטף, לוא התאחדו כל האנחות היוצאות מלבות נשברים כאלה כי אז היו לרוח סערה נוראה מאוד, אך איש לא יספרן ולא יקבצן ולא ישים לב להן, וימכרו את בניהם ובנותיהם כעבדים למען מלא תאות נפשם לכבוד, ובכן ירבו האמללים, ושלום אמת בבית איש ישראל (ומה גם בעת הזאת אשר נפלגו לבות בני ישראל למפלגות היראים והמשכילים) הוא דבר יקר מאוד; בארצות אשר עוד לא החזיקו בכל דרכי העמים נשמע מצה ומריבה בין איש לאשתו, נראה יום יום באים לבתי הדינים לתת ספר כריתות לאשתם אשר נתנו אבותיהם להם, גרושות אמללות, עגונות שוממות נראה על כל צעד, ובארצות אשר שם בוש יבושו לשלח את אשתם, כי חרפה היא, יפנו איש לדרכו, אחרי עיניו ולבו, ונשותיהם גם הנה תלמדנה ארחותיהם, וזאת היא ההצלחה אשר על במותיה ירכיבו האבות הרחמנים אשר יעמלו רק למען פרי בטנם, את בניהם ובנותיהם. יראו תלמידי פיכל אלה מבני ישראל הבוחרים בדרכיו, את דרכיהם ועלילותיהם בהמחזה הזה כבראי מלטש, ואולי יבינו לאחריתם, יראו תמימי לב כאיתיאל את דרכי הנוכלים הבוגדים וידעו להזהר מהם, יראה כל העם את דרכי הבוגדים כדואג ולא יזנו אחריהם. אחת היא על כן אמרתי, כי החזיון הזה גם לנו הוא כמו לכל העמים, ועל כן עלינו להכיר טובה להמעתיק הזה בהביאו אל אוצר שפתנו כלי חמדה כזה, כלי חמדה אשר לתפארת ולחפץ יהיה לשפתנו. ומה מאוד ישמח לבי בזכרי כי אני העירותי את רוח המעתיק לעשות המלאכה הזאת, ועל משפטי נשען להוציא פעולתו לאור, כי ימים רבים כלתה נפשי לראות פעל ידי ראש החוזים לובשים אדרת שפתנו, ימים רבים בראותי כי סופרינו, כאלה אשר להם יאות שם סופרים כן אלה אשר יקחו להם השם הזה בלי כל צדקה, יפנו איש איש לספרים זרים להלבישם בלבוש שפתנו, ספרים זרים לעמנו, לרוחנו ולשפתנו, ספרים אשר לא יביאו כל תֹּעלת ודעת, ספרים גם אשר אין שוה להדפיסם בשפה אשר נכתבו ואף כי להעתיקם לשפה אחרת, בספרים כאלה יבחרו סופרינו להעשיר בהם אוצר ספרתנו, בראותי כזאת אמרתי תמיד: האם בשגעון הֻכּוּ כלם לבחור רק רע ומשחת ואין מתעורר לתת לנו דברים טובים ומועילים. מי יתן וימצא איש מעתיק חזיונות שעקספיר לשפתנו ועליו תבוא ברכת כל אוהבי שפתנו אשר יבינו פעלו – כן אמרתי תמיד לאוהבי, והנה זה נמצא היום גואל לשפתנו אשר החל לנסות כחו במלאכה הזאת, נסה וגם הצליח במאוד מאוד, כאשר תחזינה עיני הקוראים, ומי יתן והיה את לבבו להוסיף במלאכתו זאת להאדיר קרן שפתנו, ולקרב לב רבים מקוראיה, אשר עוד לא יבינו משפט מה טוב ומה רע, לשים עיניהם ולבם אך לספרים טובים ונעלים כמו אלה, ופעלו הטוב יהי משכרתו, כי למשכרת אחרת לא ייחל ולא יקוה, כי אם להגדיל כבוד שפתנו ולהאדירה, וידעתי נאמנה כי לא יבוש משברו, כי כל הקוראים יודוהו על פי פעלו כאשר אודהו ואברכהו אני על הטוב אשר עשה.

וויען תשיעי לירח שבט שנת תרל"ד.

פרץ בן משה סמאלענסקין

מכתב המעתיק אל המוציא לאור

מלאתי רצונך ידידי, והעתקתי את אָטעלא מאנגלית לעברית וגם שמעתי בקולך וקראתי שמו בישראל איתיאל, הדומה רק במבטא אל אטעלא ולא עַתְלַי, כאשר קראתי לו בתחלה, ואשר הוא תרגומו הנכון. אך אחרי אשר כליתי את המלאכה, נפלו פני, כי מדי קראי במקור הספר, כל מאמר ומאמר מצלצל באזני בקול עז והדר, כקול איש חי היוצא מתוך גרונו של שעקספער, לא כן העתקתי, כי כאוב מארץ תתן קולה ומעפר תשח אמרתי. ואף כי ידעתי מאד, כי רעיון המחבר העתקתי באמונה ולא נטיתי ממחשבתו ימין ושמאל, בכל זאת רב הדרך, בין לשון חיה היוצאת מפי האדם הגדול בענקים ובין לשון עברית אשר יצפצף איש כמוני. אפס לא נעלם ממני, כי האיש המתבונן במעשה ידיו, דומה הוא לאשה, אשר תראה את פניה בראי מלוטש, היא לא תוכל לדעת, אם יפה היא או לא4, אם לא שמעה כן מפי זולתה, וכן הוא האיש, אין לו להיות דיין ועד על מעשה ידיו, לא לטוב ולא לרע, כי המשפט לאחרים הוא. ואשר על כן הנני שולח לך בזה את ההעתקה, ואתה תחרוץ כטוב בעיניך: אם תאמר, כי בריאת בשר היא וגלגול הנפש מענגליש לעברית נעשה כהוגן, אז בידך היא להוציאה לאור ולהביאה בקהל ישראל, ואם תמצא כי טעם שעקספער לא עמד בקנקני, וריח שפת קדשנו נמר בהעתקתי, הגד לי כן בפה מלא, ואני הנני נכון לאבד מעשה ידי ונתתי את עמלי למאכולת אש, כי למה אני מכניס צפרדעים למצרים והעתקה רעה למחנה העברים? המעט להם העתקות רעות ונשחתות אשר שרצו סופרי ישראל כיאור מדור דור? או האין לי מלאכה אחרת בעולמי, בלתי להתעלל באשת יפת תאר ולתעב את יפיה, עד אשר תגעל בה נפש הרואה ונמצא שם שעקספער מתחלל על ידי? הן אמת הדבר כי ספר Paradise Lost העתקתיו והדפסתיו על אחריותי שלי כי יצא לאור עולם, בלי קחת עצה מפי יודעי דת ודין, אך שני טעמים היו בדבר; הטעם הראשון, כי הספר הגדול והנכבד הזה, בנוי מתחלתו ועד סופו על יסוד ספרי הקדש, ומרוב אהבתי לספרי ה', אמרתי להגיש מנחת נדבה זו על מזבח שפתנו לטובת עם ישראל; ואם הם יבעטון במנחתי לא אשים לב כי השם הרואה ללבב, הוא יודע כי לכבודו עשיתי זאת5. והטעם השני כי הספר Paradise Lost איננו נודע כל כך בשערי ישראל, ויש רבים מראשי חכמיו וסופריו אשר שמעו את שמעו, כי מעשה ידי אמן גדול הוא, ובכל זאת לא קראו דבריו, לא ראו הודו ולא ידעו מה הוא, ועל כן נדרשתי ללא שאלוני, והעתקתי את הספר לבני עבר, למען ידעו ויכירו מה ערך האיש מילטאן הגדול בחסידי אומות העולם ומה פעל בספרו, אשר קראתיו בשם ויגרש את האדם, כי נפלאות יחזו בו, אשר לא נבראו בכל הגוים עד היום הזה. לא כן שעקספער, ספריו נקראים בארבע כנפות הארץ בשבעים לשון, ואת חזיונותיו יראו הרואים על הבמה בכל עיר גדולה, על כן אין לי חפץ להביא ספריו בקהל ישראל בטרם אשמע מפי איש רב ושליט כמוך כי העתקתי נכונה ומותרת היא לבוא בקהל. ואם אחרי כן יבואו המבקרים וימצאו בה ערות דבר אתה ידידי לבדך תשא, ואני את נפשי הצלתי.

ידידך מוקירך ומכבדך

J.E.S.

שמות המדברים

נשיא הארץ בוינעציא Duke

פִּיכֹל יועץ בשער המדינה Brabantio

שני יועצים אחרים Senators

גֶּתֶר אחי פיכל Gratiano

לוּד מודע לפיכל Lodovico

אִיתִיאֵל הכושי Othello the Moor

כֶּשֶׂד פקידו Cassio

דוֹאֵג נושא דגלו Jago

רַדַּי אחד מאצילי ווינעציא Roderigo

קְנַז הנציב באי כפתור לפני בוא איתיאל Montano

לֵץ משרת לאיתיאל Clown

מכריז Herald

אָסְנַת בת פיכל אשת איתיאל Desdemona

מִלְכָּה אשת דואג Emilia

עֲנָה פלגש כשד Bianca

פקידים, אצילים, רצים, מנגנים, מלחים, משרתים ויתר העם.

המחזה בחלק ראשון בוינעציא. ויתר המחזות על חוף הים באי כפתור Cyprus

חלק ראשון

מחזה א': וינעציא – רחוב; רדי ודואג

רדי

הַס! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד

הֵן כִּיס כַּסְפִּי פָּתוּחַ לְפָנֶיךָ תָּמִיד

וְאַתָּה כָזֹאת יָדַעְתָּ – הֵיטֵב חָרָה לִי.


דואג

אֲבָל מַדּוּעַ, שָׂטָן! לֹא תִשְׁמַע דְּבָרָי

אִם שַׂמְתִּי לִבִּי אֶל הַדָּבָר הַזֶּה

אִם הָגִיתִי כֵן מֵעוֹדִי תַּעֵב תְּתַעֵב אֹתִי.


רדי

הֲלֹא הִגַּדְתָּ לִי כִּי שָׂנֵאתָ אֹתוֹ.


דואג

תְּהִי נַפְשִׁי לָבוּז אִם לֹא כֵן הַדָּבָר.

שְׁלֹשָה גְדוֹלֵי הָעִיר הִפְצִירוּ בוֹ מִיּוֹם לְיוֹם

כִּי יְנַשְּׂאֵנִי וְיִתְּנֵנִי לִהְיוֹת לוֹ לְפָקִיד

וְהִנְנִי נִשְׁבַּע בֶּאֱמוּנָתִי כִּי יָדִי רַב לִי

וְלֹא קָטֹנְתִּי מִשְּׂאֵת מִשְׁמֶרֶת פְּקוּדָה כָּזֹאת

אַךְ הוּא בְגַאֲוָתוֹ רוּחַ אַחֶרֶת אִתּוֹ

וַיָּשֶׁב אֶת פְּנֵיהֶם בְּמַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים

וַיִּתְנַכֵּל לָהֵם לֵאמֹר עֵת מִלְחָמָה הִיא

וְלֹא יוּכַל לְמַלֵּא אֵת אֲשֶׁר הִפְגִּיעוּ בַּעֲדִי

כִּי כְבָר בָּחַר בְּאִישׁ פָּקִיד כִּלְבָבוֹ.

וּמִי הוּא הַפָּקִיד הַזֶּה? מִי הוּא הָאִישׁ כִּלְבָבוֹ?

אִישׁ כֶּשֶׂד שְׁמוֹ, יְלִיד עִיר פְלָארעֶנְץ

יוֹדֵעַ בִּינָה לָעִתִּים וְעֶבֶד לְפִלֶּגֶשׁ יָפָה

אַךְ לְהוֹלִיךְ גְּדוּד בַּשָּׂדֶה, לְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה

אֵין לוֹ יִתְרוֹן דַּעַת עַל תֹּמֵךְ פָּלֶךְ.

כִּי לֹא נִסָּה בָאֵלֶּה וַיִּלְמוֹד מִלְחָמָה

רַק מֵעַל הַסֵּפֶר; לֹא עֵצָה וּגְבוּרָה לוֹ

וְלֹא עֲלִילָה בְּיוֹם קְרָב כַּמִּשְׁפָּט לְבֶן חָיִל

בִּלְתִּי לָשׁוֹן וּשְׂפָתַיִם וְזֶה כָּל חֶלְקוֹ.

אָמְנָם הוּא בָּחַר בּוֹ וַיִּתֵּן הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ

וַאֲנִי דַל וְאֻמְלָל; אַף כִּי בְּעֵינָיו רָאָה

אֶת יָדִי וּגְבוּרָתִי בְּאִי כַפְתּוֹר וָרוֹדוֹס

בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נוֹצְרִים וּבְקֶרֶב בְּנֵי אֵל נֵכָר.

עָלַי לָשׂוּם מַחְסוֹם לְפִי וְלַחֲבֹש פָּנַי בַּטָּמוּן

פֶּן יִלְחָצֵנִי הַמַּלְוֶה וְהַנֹּשֶׁא כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי.

הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי!

כֶּשֶׂד הָיָה לְפָקִיד וַאֲנִי נוֹשֵׂא דֶּגֶל הַכּוּשִׁי!.


רדי

לָשֵׂאת אֹתוֹ לִתְלוֹתוֹ טוֹב מִשְּׂאֵת אֶת דִּגְלוֹ.


דואג

אֵין מָזוֹר לְמַחֲלָה זוּ, זֹאת הַמְּאֵרָה לָעוֹבְדִים

כִּי לֹא יֻתַּן לָאִישׁ לַעֲלוֹת בְּסֻלָּם הַמֶּמְשָׁלָה,

מַדְרֵגָה אַחֲרֵי מַדְרֵגָה אִישׁ בַּעֲקֵב אָחִיו,

כִּי אִם בְּהַכֵּר פָּנִים וּלְפִי רוּחַ הַמֹּשֵׁל

זֶה יַעֲלֶה מַעְלָה וְזֶה יַעֲמֹד בִּשְׁפַל הַמַּדְרֵגָה.

וְעַתָּה הַגִּידָה אֲדֹנִי הַאִם עָלַי הַחוֹבָה

לְאַהֲבָה אֶת הַכּוּשִׁי?


רדי

עֲזֹב אֹתוֹ וְאַל תּוֹסֵף לְעָבְדוֹ.


דואג

אַל תִּירָא אֲדוֹנִי, הִנְנִי עֹבֵד אֹתוֹ לְמַעֲנִי

לְמַעַן יְאֻנֶּה לְיָדִי לְהָשִׁיב לוֹ גְּמוּלוֹ גַּם אָנִי.

לֹא נוּכַל לִהְיוֹת אֲדֹנִים כֻּלָּנוּ וְלֹא כָל עֶבֶד

עֹבֵד אֶת אֲדוֹנָיו. יֵשׁ חַסְרֵי לֵב נֶאֱמָנִים

שֶׁיִּכְרְעוּן בֶּרֶךְ וְיִשְׂאוּ עֹל כָּל הַיָּמִים,

יְשָׁרְתוּן אֲדֹנֵיהֶם, כַּחֲמוֹרִים בְּעַד תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא,

אֲשֶׁר יְשַׁלְּחוּם לְזִקְנָתָם כְּאִשָּׁה כִי תִמָּאֵס

וַעֲלֵיהֶם יֵאָמֵר: שֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים.

וּכְמוֹ עֲבָדִים נֶאֱמָנִים אֲחֵרִים יִתְרָאוּ לָעֵינַיִם

וְהֵם נֶאֱמָנִים לְנַפְשָׁם, כִּי בַּעֲבֹדָתָם לְמַרְאֵה עָיִן

יִצְלְחוּ לִפְנֵי אֲדֹנֵיהֶם, יִצְבְּרוּ הוֹן יְמַלְּאוּ שַׂקֵּיהֶם

וּבְאַחֲרִיתָם יִהְיוּ אֲדֹנִים. אֵלֶּה בַּעֲלֵי לֵב הֵם

וַאֲנִי כְּאַחַד מֵהֶם. בְּשִׁמְךָ רַדַּי נִשְׁבָּעְתִּי

לוּ הָיִיתִי אֲנִי הַכּוּשִׁי לֹא עוֹד דּוֹאֵג הָיִיתִי,

וַאֲנִי הוֹלֵךְ אַחֲרָיו לְמַעַן אַגִּיעַ לִמְחוֹז חֶפְצִי

לֹא מֵאַהֲבָה וּמִתָּם־לֵב – שָׂהֳדִי בַּמְּרוֹמִים!

כִּי אִם בְּפֶה חָנֵף עַד בּוֹאִי אֶל הַמַּטָּרָה

כִּי חָלִלָה לִי מֵהַרְאוֹת בְּמַעֲשֵׂה יָדִי וַעֲבֹדָתִי

מַה־מַּאֲוַיֵּי נַפְשִׁי וּמַצְפּוּנֵי לְבָבִי פְּנִימָה,

פֶּן אֲגַלֶּה אֶת לִבִּי בַּקָּהָל נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ

וְיִקְּרוּהוּ עֹרְבֵי נָחַל, לֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי

אֵינֶנִּי הָאִישׁ לַלֵּבָב כַּאֲשֶׁר אַתָּה רֹאֵנִי לָעֵינָיִם.


רדי

מָה רַב הוֹן וָעֹשֶר לְבַעַל שְׂפָתַיִם הַלָּזֶה

אִם יְבַצַּע זְמָמוֹ!


דואג

קְרָא אֶת אָבִיהָ, עוֹרְרָה אֹתוֹ מִשְּׁנָתוֹ

אַל תֶּרֶף מִמֶּנּוּ, שִׂים רוֹשׁ בְּתַעֲנוּגָיו

הַשְׁמִיעַ שְׁמוֹ בַּחוּץ וְהָסֵת כָּל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ.

שַׁלַּח בּוֹ זְבוּבִים וְנָשְׁכוּ אֹתוֹ בִּנְוֵה שָׁלוֹם

וְאִם פָּנָיו צָהֲלוּ מִשָּׂשׂוֹן, תֵּכַהּ מִכַּעַשׂ עֵינוֹ.


רדי

זֶה הוּא בֵּית אָבִיהָ, הִנֵּה אֶקְרָא בְּקוֹל.


דואג

קְרָא בְּקוֹל פְּחָדִים, בְּקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל

כַּקוֹרֵא בַּאֲכוֹל אֵשׁ בְּקִרְיָה שַׁאֲנַנָּה בַּלָּיְלָה.


רדי

הוֹי הוֹי פִּיכֹל! פִּיכֹל אֲדֹנִי, קוּם!.


דואג

קוּמָה פִּיכֹל, הָקִיצָה! גַּנָּבִים, שׁוֹדְדֵי לָיְלָה!

גַּנָּבִים! גַּנָּבִים!

רְאֵה בֵיתְךָ, רְאֵה בִתְּךָ וּצְרוֹרוֹת כַּסְפֶּךָ,

גַּנָּבִים! גַּנָּבִים!.

(פיכל נשקף בעד החלון)


פיכל

מַה־קּוֹל הַצְּעָקָה שָׁם? מַזֶּה אָנֹכִי שֹׁמֵעַ?


רדי

הַאִם בְּנֵי בֵיתְךָ אֲדֹנִי, כֻּלָּם בְּתוֹךְ הַבָּיִת?


דואג

הַאִם הַדְּלָתוֹת סְגוּרוֹת?


פיכל

לָמָּה תִשְׁאֲלוּ כָזֹאת? לָמָּה כָזֹאת תִּשְׁאָלוּ?


דואג

הֲלֹא שֻׁדַּדְתָּ אֲדֹנִי!

(אַךְ לְבַשׁ כֻּתָּנְתְּךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה)

לִבְּךָ נִקְרַע לִקְרָעִים וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרֶךָ

הִנֵּה עַתָּה בְּרֶגַע זֶה, תַּיִשׁ שָׁחֹר זָקֵן

יָדוּשׁ רְחֵלְךָ הַזַּכָּה מֵחָלָב. קוּם לֵךְ

בְּקוֹל שׁוֹפָר וּתְרוּעָה וְהַקְהֵל אֶת בְּנֵי הָעִיר

הַסְּרוּחִים עַל עַרְשׂוֹתָם. אִם תּוֹחִיל עוֹד מְעָט

מַהֵר תְּחַבֵּק אֶת נֶכְדְּךָ, אֶת בֶּן עֲזָאזֵל הַהוּא.

קוּם הֲלֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ!


פיכל

הַאִם מְשֻׁגָּעִים אַתֶּם? –


רדי

אַלּוּפִי וַאֲדֹנִי, הֲתַּכִּיר אֶת קוֹלִי?


פיכל

לֹא אַכִּירֶךָ; מִי אָתָּה?


רדי

רַדַּי שְׁמִי.


פיכל

לָכֵן בּוֹאֲךָ הֵנָּה עַל אַפִּי וַחֲמָתִי כִּפְלָיִם,

הֵן הִזְהַרְתִּיךָ לְבַל תֶּאֱרֹב אֶל פֶּתַח בֵּיתִי

וָאַגֵּד בְּאָזְנֶיךָ מְפֹרָשׁ כִּי לֹא לְךָ תִהְיֶה בִּתִּי

וְעַתָּה בָאתָ מִסָּבְאֲךָ מִשְׁתַּגֵּעַ מִיֵּין הָעֶרֶב

וְרוּחַ עִוְעִים מָסוּךְ בְּקִרְבְּךָ לְהַפְרִיעַ מְנוּחָתִי.


רדי

אֲדֹנִי, אֲדֹנִי….


פיכל

אָכֵן דַּע לְךָ כִּי יָדִי רַב לִי

וּמָרָה תִּהְיֶה אַחֲרִיתֶךָ.


רדי

בִּי אֲדֹנִי אָנָּא, הוֹחִילָה מְעַט רֶגַע.


פיכל

מָה הִגַּדְתָּ לִי עַל דְּבַר שׁוֹד וָחָמָס?

הֲלֹא זֹאת הָעִיר וִינֶעצְיָא וּבֵיתִי בֵּית חוֹמָה –


רדי

אָדוֹן נִכְבָּד, בְּלֵב תָּמִים וְטָהוֹר בָּאתִי אֵלֶיךָ –


דואג

הֲלֹא אַתָּה אֲדֹנִי, כְּאַחַד מִן הָאֲנָשִׁים

הַמַּמְרִים פִּי הַשָּׂטָן לְעֵת יִפְקֹד עֲלֵיהֶם

לַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים. הֵן נַחְנוּ בָאִים לְטוֹבָתְךָ

וְאַתָּה תִּתֵּן אֹתָנוּ לִפְנֵי בְנֵי בְלִיָּעַל.

הֲטוֹב בְּעֵינֶיךָ כִּי יִדְבַּק חֲמוֹר בְּבִתֶּךָ

וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד וְעַל זֶרַע הַחֲמוֹר יֵאָמֵר

כִּי זַרְעֲךָ הוּא?


פיכל

מִי אַתָּה? פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה?


דואג

אֲנִי הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּאתִי לְהַגֶּד לְךָ:

הִנֵּה זֶה עַתָּה בִּתְּךָ עֹמֶדֶת לִפְנֵי הַכּוּשִׁי

כְּעוֹמֶדֶת לִפְנֵי שׁוֹר פַּר לְרִבְעָהּ.


פיכל

פִּיךָ יַעֲנֶה בְךָ כִּי נָבָל אָתָּה.


דואג

פִּיךָ יַעֲנֶה בְךָ כִּי יוֹעֵץ אָתָּה.


פיכל

לְבַדְּךָ תִּשָּׂא כָּל אֵלֶּה כִּי יְדַעְתִּיךָ, רַדַּי.


רדי

כָּל אֵלֶּה אֶשָּׂא, רַק אָנָּא שְׁמָעֵנִי:

אִם מֵאֵת אֲדֹנִי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה

וְחֵפֶץ לִבְּךָ הוּא כִּי בִתְּךָ הָעֲדִינָה

תּוּבַל בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה עַל יַד אַחַד הַמַּלָּחִים

לְהוֹשִׁיבָהּ בְּחֵיק הַכּוּשִׁי, אִישׁ תַּאֲוָה וַעֲגָבִים

לְמַעַן יִתְעַלֵּל בָּהּ; אִם חֵפֶץ לִבְּךָ הוּא

הִנֵּה שָׁגִינוּ הַרְבֵּה מְאֹד וְגָדוֹל עֲוֹנֵנוּ מִנְּשׂוֹא.

אַךְ אִם נֶעְלַם הַדָּבָר מִמֶּךָּ, עַל דַעְתִּי וֶאֱמוּנָתִי

כִּי גַּעֲרָתְךָ בָּנוּ לֹא בְיֹשֶר וְלֹא בְצֶדֶק.

אַל נָא אֲדֹנִי! לֹא חֲסַר דֵּעָה אָנִי

כִּי אָבוֹא לְצַחֶק בָּךְ. וְהִנְנִי מוֹסִיף לֵאמֹר

אִם מִלִּבָּהּ עָשְׂתָה הַנַּעֲרָה וְאֶת פִּיךָ לֹא שָׁאָלָה

אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת. – אֵיךְ בַּת טוֹבַת טָעַם

בַּת יָפָה מַשְׂכֶּלֶת, תִּתְמַכֵּר לְאִישׁ נָכְרִי!

בַּת נָדִיב כָּמוֹהָ, לְנָע וָנָד כְּאַחַד הָרֵקִים!

וְעַתָּה רְאֵה אִם תִּמְצְאֶנָּה בַּבַּיִת אוֹ בֶחָדֶר

תַּרְשִׁיעֵנִי בְשַׁעַר מִשְׁפָּט כִּי בְּכָזָב הֶלְאֵתִיךָ.


פיכל

מַהֲרוּ הוֹצִיאוּ אֵשׁ! – הָבוּ נֵר כְּרָגַע! –

קִרְאוּ לִי כָּל אֲנָשַׁי – הִנֵּה מִקְרֶה זֶה

כַּחֲלוֹם רָע יְפַעֲמֵנִי; יָרֵאתִי פֶּן אֱמֶת הַדָּבָר

חֲלוֹמוֹת לֹא שָׁוְא יְדַבֵּרוּ – נֵר! נֵר! – (הולך מעל החלון)


דואג

הִנְנִי הוֹלֵךְ לִמְקוֹמִי וְאַתָּה שָׁלוֹם לְךָ רַדַּי

לֹא אֶעֱמֹד עִמְּךָ עוֹד פֶּן יִוָּדַע הַדָּבָר

כִּי בְּמִּתְקוֹמְמֵי הַכּוּשִׁי אֲנִי וְשִׁחַתִּי אֶת נַחֲלָתִי.

אֶת נְשִׂיא הָאָרֶץ יָדַעְתִּי כִּי יִכְתֹּב עָלָיו מְרֹרוֹת

אַךְ לֹא יֶהֶדְּפֶנּוּ מִמַּצָּבוֹ בְּעֵת מִלְחָמָה הַזֹּאת.

וּכְבַר נוֹעַד לָרֶדֶת בַּצִּים לִצְבֹּא צָבָא בְּכַפְתּוֹר

כִּי בֶן חַיִל הוּא אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ.

וְאַף כִּי אָנֹכִי כְּחֶבְלֵי שְׁאוֹל שְׂנֵאתִיהוּ

בְּכָל זֹאת אָחִישׁ לִי כִּי הַדָּבָר נָחוּץ

לְהָרִים הַדֶּגֶל לְאוֹת כִּי דִּגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.

וְאַתָּה תִמְצְאֶנּוּ לְנָכוֹן כִּי תַנְחֶה אֶת הַשֹּׁמְרִים

וּתְבַקְּשֶׁנּוּ בְּבֵית מָלוֹן פְּלוֹנִי אַלְמֹנִי

כִּי שָׁם תִּמְצָא אֹתוֹ וְאֹתִי גַּם יָחַד. (הולך)


(פיכל ומשרתים עם לפידים)


פיכל

רָעָה הַזֹּאת בָּאַתְנִי לְנָכוֹן, הַיַּלְדָּה אֵינֶנָּה

מָה אַחֲרִית יְמֵי חֶלְדִּי בִּלְתִּי רוֹשׁ וָלַעֲנָה.

הַגִּידָה לִי רַדַּי! אֵיפֹה רָאִיתָ אֹתָהּ?

אָנָה נִדְחֲתָה הָאֻמְלָּלָה? עִם הַכּוּשִׁי הִגַּדְתָּ לִי?

מִי יַחְפֹּץ לִהְיוֹת אָב? מִי יְרוֹמֵם בְּתוּלוֹת?

אֵיךְ הִכַּרְתָּ אֹתָהּ, כִּי אֹתָהּ רָאִיתָ שָׁם?

עַתָּה יָדַעְתִּי מְאֹד כִּי כִּחַשְׁתָּ לִי

וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים – מַה־דִּבְּרָה אֵלֶיךָ?

הָבִיאוּ נֵרוֹת וְלַפִּידִים – קִרְאוּ לְכָל קְרוֹבָי! –

הֲתַחְשֹׁב רַדַּי כִּי גַּם בְּעוּלָה הִיא?


רדי

כֵּן חָשַׁבְתִּי עַתָּה כִּי בְּעוּלָה הִיא.


פיכל

אֵיכָכָה יָצְאָה הַחוּצָה בַּת נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת!

אַל לָכֶם אָבוֹת לִבְטֹחַ עוֹד בִּבְנוֹתֵיכֶם –

הַאִם אֱמֶת הַדָּבָר כִּי בְתוּלָה בִּימֵי נְעוּרֶיהָ

תִּשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים לְהַסְגִּיר אֶת כְּבוֹדָהּ?

הַאִם קָרָאתָ רַדַּי, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל הַסֵּפֶר?


רדי

כֵּן אֲדֹנִי, כֵּן קָרָאתִי בַּסֵּפֶר.


פיכל

קִרְאוּ לִי לְאָחִי – לוּ נָשָׂאתָ אֹתָהּ אָתָּה –

לְכוּ אֵלֶּה לְכֹה וְאֵלֶּה לְכֹה –

הֲיָדַעְתָּ אֵיפוֹ נוּכַל לִלְכֹּד אֹתָהּ וְאֶת הַכּוּשִׁי?


רדי

אָנֹכִי אֶמְצְאֶנּוּ לְנָכוֹן אִם תִּתֵּן שֹׁמְרִים בְּיָדִי

וְגַם פָּנֶיךָ יֵלְכוּ אִתָּנוּ.


פיכל

לֵךְ נְחֵה אֹתָנוּ.

הִנְנִי אָבוֹא לְכָל בַּיִת וְאַף אִם בְּיָד חֲזָקָה!

הָבִיאוּ כְלֵי נֶשֶׁק וְשֹׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר לָיְלָה –

נְחֵה רַדַּי יְדִידִי, יֵשׁ שָׂכָר לַעֲמָלֶךָ. (הולכים)

מחזה ב': רחוב העיר במקום אַחר; איתיאל, דואג ומשרתים.

דואג

אַף כִּי אֲנָשִׁים הָרַגְתִּי בְּמַעַרְכוֹת הַמִּלְחָמָה

לִבִּי לֹא יִתְּנֵנִי לְהָמִית נֶפֶשׁ בִּצְדִיָּה

כִּי יַד רִשְׁעָתִי קְצָרָה מֵהָרַע אַף לְטוֹבָתִי.

כַּמֶּה פְעָמִים הֵנַפְתִּי יָדִי לְהַכּוֹתוֹ אֶל הַחֹמֶשׁ.


איתיאל

טוֹב כִּי לֹא הִכִּיתָ אֹתוֹ.


דואג

אַךְ מִי יוּכַל לִשְׁמֹעַ לַעַג וּנְאָצָה מִפִּיו

כִּי נִאֵץ שִׁמְךָ וַיְדַבֵּר עָלֶיךָ סָרָה,

נִלְאֵתִי לְהָכִיל דְּבָרָיו לוּלֵי יִרְאַת שָׁמַיִם עֲצָרַתְנִי.

אַךְ אַחַת אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי אִם הָיְתָה הַחֲתֻנָה כַדָּת?

יָדַעְתָּ אֶת הַיּוֹעֵץ כִּי יָקָר וְנִכְבָּד הוּא

וְיָדָיו רַב לוֹ בַּשַּׁעַר כִּנְשִׂיא הָאָרֶץ אֲדֹנֵנוּ

וְהוּא יְאַלֵּץ אֹתְךָ לָתֵת סֵפֶר כְּרִיתוּת לְאִשְׁתֶּךָ

אוֹ עֹנֶשׁ יוּשַׁת עָלֶיךָ לְפִי חֻקֵּי הַמְּדִינָה

אֲשֶׁר בְּיָדוֹ לְהַטּוֹתָם אֶל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ.


איתיאל

יַעֲשֶׂה כְּכָל אֲשֶׁר לְאֵל יָדוֹ.

עֲבֹדָתִי לִפְנֵי הַמֶּמְשָׁלָה תַּשְׁבִּיחַ כָּל תְּלוּנוֹתָיו.

גַּם בִּלְבָבִי אֹמֶץ לְהִתְהַלֵּל בְּתוֹךְ קָהָל וָעֵדָה

לוּ יָדַעְתִּי כִּי כָּבוֹד יִנְחַל מִתְהַלֵּל בְּמוֹ פִיו.

גַּם אֲנִי מִמִּשְׁפַּחַת שָׂרִים מִיֶּרֶךְ מְלָכִים יָצָאתִי

וְהַכָּבוֹד אֲשֶׁר לָקַחְתִּי לִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי

רַב מִכְּבוֹד הַיּוֹעֲצִים אֲשֶׁר בְּמִגְבַּעְתָּם יִתְאַמָּרוּ.

וּמִי יִבְזֵנִי לֵאמֹר כִּי נָע וָנָד אָנֹכִי?

הֵן אָהַבְתִּי לָנוּעַ וְלִהְיוֹת חָפְשִׁי בָּאָרֶץ

וְלוּלֵא אַהֲבַת אָסְנַת תַּעַצְרֵנִי לָשֶׁבֶת בָּיִת

טוֹבָה לִי טַלְטֵלָה גָּבֶר מִכֹּל שִׁפְעַת הַיָּם,

אַךְ רְאֵה מַה־לַּפִּידִים אֵלֶּה עֹלִים מִשָּׁם?

(כשד ומשרתים ולפידים בידיהם באים מרחוק)


דואג

אָבִיהָ וּקְרוֹבֶיהָ בָּאִים הֵנָּה בְּחֵמָה וְקֶצֶף גָּדוֹל,

בּוֹאָה נָּא הַבָּיְתָה.


איתיאל

לֹא, כִּי פֹּה אֶעֱמֹד

הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח? לֹא אָשׁוּב מִפְּנֵי כֹל

אַךְ הַאִם הֵם אֵלֶּה?


דואג

חֵי אֲדֹנִי כִּי לֹא אֵלֶּה הֵם.


איתיאל

הֲלֹא הֵם עַבְדֵי הַנָּשִׂיא עִם כֶּשֶׂד פְּקִידִי.

שָׁלוֹם בּוֹאֲכֶם אַחַי! מֶה חֲדָשׁוֹת בְּפִיכֶם?


כשד

הַנָּשִׂיא פֹּקֵד לִשְׁלוֹמְךָ שַׂר הַצָּבָא

וּמְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיךָ כְּרָגַע.


איתיאל

הֲיָדַעְתָּ מַה חֶפְצוֹ?


כשד

לְפִי דַעְתִּי בִּדְבַר כַּפְתּוֹר הוּא

כִּי עַל כֵּן הָיָה הַדָּבָר נָחוּץ.

צִיר אַחֲרֵי צִיר וְרָץ אַחֲרֵי רָץ בַּלַּיְלָה

יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים מֵאֵת אַנְשֵׁי הַצִּיִּים

וְהַיּוֹעֲצִים נִקְרְאוּ וְנֶאֱסָפוּ לִפְנֵי הַנָּשִׂיא בְּהֵיכָלוֹ

וְגַם אֵלֶיךָ שָׁלַח וְלֹא נִמְצֵאתָ בַּבָּיִת

לָכֵן שָׁלְחוּ עוֹד מַלְאָכִים אֲחֵרִים מִבֵּית הַמֹּעֵצָה

אֲשֶׁר שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים לְבַקֶּשְׁךָ בְּכָל הָעִיר.


איתיאל

טוֹב כִּי אַתָּה מְצָאתַנִי.

הוֹחִילָה מְעַט רֶגַע וַאֲצַוֶּה מַה־בַּבַּיִת

וְאַחֲרֵי כֵן נֵלְכָה יַחְדָּו. (הולך אל הבית)


כשד

הַגֵּד בַּעַל הַנֵּס, מָה הוּא עֹשֶׂה הֲלֹם?


דואג

הוּא לָכַד צִי אַדִּיר בַּלַּיְלָה הַזֶּה

וְאִם מַעֲשֵׂהוּ כַּדָּת וְכַדִּין אִישׁ מַצְלִיחַ יֶהִי.


כשד

נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי דְּבָרֶיךָ לֹא אָבִין שְׂפָתֶךָ.


דואג

אִשָּׁה נָשָׂא הַלַּיְלָה.


כשד

וּבַת מִי הִיא? (איתיאל שב מן הבית)


דואג

הֲתֵלֵךְ שַׂר הַצָּבָא? הֲתֵלֵךְ זֶה עָתָּה?


איתיאל

הִנְנִי הוֹלֵךְ וּמִי זֶה יַעַצְרֵנִי.


כשד

הִנֵּה גְּדוּד אַחֵר בָּא הֲלֹם לְבַקֶּשְׁךָ.

(פיכל, רדי ושומרים הסבבים בעיר עם לפידים וכלי נשק)


דואג

הִנֵּה פִּיכֹל בָּא, הִשָּׁמֵר מִפָּנָיו שַׁר הַצָּבָא

כִּי הוּא חֹרֵשׁ רָעָה.


איתיאל

הֶרֶף, עֲמֹד!


רדי

פִּיכֹל אֲדֹנִי, הִנֵּה זֶה הַכּוּשִׁי.


פיכל

הִנֵּה זֶה הַשּׁוֹדֵד! הַשְׁמֵד, הַשְׁמֵד!

(שולפים חרבותם אלה מזה ואלה מזה)


דואג

הִכּוֹן נָא רַדַּי, בּוֹא וְנִתְרָאֶה פָּנִים.


איתיאל

הָשִׁיבוּ אִישׁ חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ

לְבַל יָבוֹא רָקָב בַּלַּהַב, מֵרְסִיסֵי טָל.

וְאַתָּה פִיכוֹל, אָמַרְתִּי רֹב יָמִים יְדַבֵּרוּ

כִּי פִי זָקֵן כָּמוֹךָ, טוֹב מִפִּי חַרְבֶּךָ.


פיכל

גֹּנֵב נֶפֶשׁ, פָּרִיץ נִמְאָס! אֵיפֹה הִסְתַּרְתָּ בִּתִּי?

בְּחַבְלֵי קֶסֶם מָשַׁכְתָּ אֹתָהּ אַחֲרֶיךָ אִישׁ חֶרְמִי

כִּי אִם יָדֶיהָ לֹא אֲסֻרוֹת בַּעֲבוֹתוֹת כְּשָׁפִים

מִי נְבוֹן דָּבָר יַאֲמִין, כִּי עַלְמָה רַכָּה וַעֲנֻגָּה

אֲשֶׁר מֵעוֹדָהּ לֹא שָׁתָה לֵב לְהִנָּשֵּׂא לְאִישׁ

וַאֲשֶׁר הִסְתִּירָה פָּנֶיהָ מִבַּחוּרֵי חֶמֶד נִכְבַּדֵּי עַמֵּנוּ;

עַלְמָה נֶחֱמָדָה כָּזֹאת, תִּגְנֹב אֶת לֵב אָבִיהָ

וְתִבְרַח לִכְלִמַּת עוֹלָם, לִשְׁכַּב בְּחֵיקְךָ כּוּשִׁי נִבְזֶה

אֲשֶׁר פָּנֶיךָ כְּכִבְשָׁן, לְהַטִּיל אֵימָה עַל יְלָדִים

וַעֲלָמוֹת לֹא יֶאֱהָבוּךָ? – הַשְׂכִּילוּ שׁוֹפְטֵי אֶרֶץ

אִם לֹא כֵן דִּבַּרְתִּי, כִּי בִלְחָשִׁים בָּא אֵלֶיהָ

וַיַּשְׁקֶהָ כּוֹס סַמִּים, אוֹ מֶסֶךְ מִסַּף רַעַל

אֲשֶׁר יִקַּח לֵב נַעֲרָה וְיַצִּית בָּהּ אֵשׁ הַחֵשֶׁק.

בָּזֶה הוֹכַחְתִּי לְמַדַּי, כִּי יֵשׁ רַגְלַיִם לַדָּבָר

וְגַם אוֹת נֶאֱמָן, כִּי עָשָׂה הַנְּבָלָה הַזֹּאת

וְלָכֵן בָּאתִי לְאָסְרוֹ, כְּפֹרֵץ חֻקֵּי הַמְּדִינָה

וּכְעֹשֶׂה בִמְלֶאכֶת הַכְּשָׁפִים אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂה

תִּפְשׂוּ אֹתוֹ מְהֵרָה וְאִם יִתְיַצֵּב בִּפְנֵיכֶם

שִׁלְחוּ בוֹ יָד, כִּי דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ.


איתיאל

הַחֲרִישׁוּ, הֵרָגְעוּ כֻּלְּכֶם, אִישׁ אַל יָרִים יָדוֹ

גַּם מֵעֵבֶר מִזֶּה וּמִזֶּה. לוּ חָפַצְתִּי לְהִלָּחֵם

תּוֹשִׁיעַ לִי זְרוֹעִי וְלֹא אֶקְרָא לְעֶזְרָה

אַךְ בַּחֲרוּ לָכֶם אַתֶּם, אָנָה עָלַי לָלֶכֶת

לָתֵת מַעֲנֶה לַשֹּׁפְטִים, עֲלֵי פִשְׁעִי וְחַטָּאתִי?


פיכל

לְבֵית הַכֶּלֶא תֵּלֵךְ, עַד בֹּא יוֹם נָכוֹן

וְעָמַדְתָּ לִפְנֵי הַשֹּׁפְטִים, לְהִצְטַדֵּק עַל נַפְשֶׁךָ.


איתיאל

אִם אֵלֵךְ כִּדְבָרְךָ, מַה־יַּעֲנֶה הַנָּשִׂיא אֲדוֹנֵנוּ

אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלַי מַלְאָכִים, הָעֹמְדִים פֹּה אֶצְלִי

לַהֲבִיאֵנִי לְפָנָיו, לְמַעַן יְדַבֵּר אִתִּי דָּבָר

עַל אֹדוֹת דִּבְרֵי הַמְּדִינָה?


הפקיד

כֵּן הַדָּבָר אָדוֹן נִכְבָּד

הַנָּשִׂיא יוֹשֵׁב בָּזֶה, בְּסוֹד שָׂרֵי עֲצָתוֹ

וְגַם אַתָּה נִקְרֵאתָ לָבוֹא בְּתוֹךְ הַקְּרוּאִים.


פיכל

הַנָּשִׂיא בְּסוֹד עֲצָתוֹ יוֹשֵׁב בַּלַּיְלָה הַזֶּה

הָבִיאוּ אֹתוֹ לְפָנָיו. רִיבִי אֵינֶנּוּ רִיב קָטָן

גַּם הַנָּשִׂיא בְנַפְשׁוֹ גַּם אַחַי יוֹעֲצֵי הַמְּדִינָה

יַחְשְׁבוּ חֲמָסִי זֶה כְּחָמָס וָשׁוֹד לְנַפְשָׁם.

אִם מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה יֵעָשׂוּ וְאֵין עֹמֵד בַּפָּרֶץ

עֲבָדִים וְנָכְרִים יִמְשְׁלוּ עַד מְהֵרָה בָּאָרֶץ. (הולכים כלם)

מחזה ג': בית המועצה

(הנשיא והיועצים יושבים אל השלחן ומשרתים עומדים עליהם)


הנשיא

הַשְּׁמֻעוֹת הַבָּאוֹת אֵינָן מַקְבִּילוֹת אַחַת אֶל אֶחָת

וְכִמְעַט אֵין לְהַאֲמִין בָּהֶן.


יועץ א'

זֹאת אֹמֶרֶת בְּכֹה וְזֹאת בְּכֹה

בְּאִגְּרוֹתַי כָּתוּב מֵאָה וְשִׁבְעָה צִיִּים.


הנשיא

וּבְאִגְרוֹתַי, מֵאָה וְאַרְבָּעִים.


יועץ ב'

וּבְאִגְרוֹתַי שֶׁלִּי, מָאתָיִם;

אֶפֶס אִם הַמִּסְפָּר אֵינֶנּוּ שָׁוֶה כְּדֶרֶךְ הַשְּׁמֻעוֹת

בְּכָל זֹאת פֶּה אֶחָד לָהֶן כִּי הַתּוֹגַרְמִים

יוֹרְדִים בָּאֳנִיּוֹת לְכַפְתּוֹר.


**הנשיא **

הַמֵּבִין דָּבָר לַאֲשֻׁרוֹ, יוֹדֶה כִּי כֵן הוּא

וּמִי יִסְמֹךְ עַל שִׁגְגּוֹת הַמִּסְפָּר לָשֶׁבֶת בֶּטַח

דַּי לָנוּ בַּשְּׁמֻעָה זֹאת, לְהָחִישׁ וְלָשִׁית לֵב.

(מלח דופק מבחוץ) פִּתְחוּ לִי הַדֶּלֶת. (משרת אחד מביא את המלח)


המשרת

הִנֵּה זֶה צִיר שָׁלוּחַ מֵאֵת אַנְשֵׁי הַצִּיִּים.


הנשיא

מַה־בְּפִיו?


המלח

חֵיל הַתּוֹגַרְמִים פְּנֵיהֶם מוּעָדוֹת לְרוֹדוֹס

כֵּן צִוַּנִי שַׂר הָאֶלֶף לְהַגִּיד לִפְנֵי הַנָּשִׂיא.


הנשיא

מַה־תְּחַשְּׁבוּן אֶל דָּבָר חָדָשׁ הַזֶּה?


יועץ א'

אֵין הַדָּבָר כֵּן רַק מִרְמָה הוּא לָעֵינַיִם

לְמָשְׁכֵנוּ בְּרֶסֶן מַתְעֶה אֶל עֵבֶר אַחֵר.

נִתְבּוֹנֵן נָא תְּחִלָּה בְּטוּב טַעַם וָדַעַת

מַה־נֶּחְשָׁב אִי כַפְתּוֹר לִפְנֵי הַתּוֹגַרְמִים

וּמַה־מְּאֹד נַעֲלָה עֶרְכּוֹ מִן רוֹדוֹס בְּעֵינֵיהֶם

כִּי נָקֵל לָהֶם לָצוּר עָלָיו וּלְכָבְשׁוֹ

אַחֲרֵי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב הָאִי עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ

וְאֵין שָׁם חַיִל וָנֶשֶׁק לְהִתְיַצֵּב בִּפְנֵי הַצָּר.

לֹא כֵן רוֹדוֹס מְקוֹם מִבְצָר וּכְלֵי מִלְחָמָה

וְלָכֵן אִם לֹא נִסְרְחָה חָכְמַת הַתּוֹגַרְמִים

לֹא יַעַזְבוּ אֶת הָאִי אֲשֶׁר נָקֵל לָהֶם לְרִשְׁתּוֹ

לָלֶכֶת לְנַסּוֹת דָּבָר לְהַבְקִיעַ אֶל רוֹדוֹס

אֲשֶׁר תִּכְבַּד עֲבֹדָתָם וְשָׂכָר לֹא יִמְצְאוּ שָׁם.


הנשיא

סָמוּךְ לִבִּי כִּי לֹא לְרוֹדוֹס מְגַמַּת פְּנֵיהֶם.


המשרת

הִנֵּה שָׁלִיחַ אַחֵר.


השליח

בִּי אֲדוֹנִים נִכְבָּדִים! אֳנִיּוֹת הַתּוֹגַרְמִים

אֲשֶׁר הָלְכוּ לְנֹכַח פְּנֵי הָאִי רוֹדוֹס

הִתְחַבְּרוּ שָׁמָּה עִם אֳנִיּוֹת אֲחֵרוֹת.


יועץ א'

יָדַעְתִּי כִּי כָאֵלֶּה תִּקְרֶאנָה –

מַה־מִּסְפַּר הָאֳנִיּוֹת הַנּוֹסָפוֹת?


השליח

כִּשְׁלֹשִׁים. וְהִנֵּה עַתָּה שָׁבוּ וְהָפְכוּ פְנֵיהֶן

הָלוֹךְ וָשׁוֹב לְכַפְתּוֹר.

וּקְנַז אַמִּיץ בַּגִּבּוֹרִים וְעֶבֶד נֶאֱמָן לְהַמֶּמְשָׁלָה

פָּקַד לִשְׁלוֹמְכֶם לֵאמֹר כִּי תִסְמְכוּ עַל דְּבָרָיו.


הנשיא

בָּרוּר הַדָּבָר לְפָנֵינוּ כִּי לְכַפְתּוֹר מְגַמָּתָם –

הַאִם מַרְקוֹס בָּעִיר?


יועץ א'

הוּא הָלַךְ לִפְלָארֶעְנץ.


הנשיא

כְּתֹב אֵלָיו בִּשְׁמִי לְהָחִישׁ וְלָשׁוּב עַל כַּנְפֵי הָרָכֶשׁ.


יועץ א'

הִנֵּה פִיכֹל בָּא עִם הַכּוּשִׁי גִּבּוֹר הֶחָיִל.


(פיכל איתיאל דואג רדי ומשרתים)


הנשיא

אִיתִיאֵל גִּבּוֹר הַחַיִל! רְאֵה הִנֵּה הִפְקַדְתִּיךָ

לָצֵאת לִקְרַאת חֵיל הַתּוֹגַרְמִים בַּעֲלֵי מִלְחַמְתֵּנוּ

(אל פיכל) שָׁלוֹם בּוֹאֲךָ פִּיכֹל הַיָּקָר!

לֹא רְאִיתִיךָ בָזֶה לְבַקֵּשׁ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה מִפִּיךָ.


פיכל

גַּם אֲנִי לֹא רְאִיתִיךָ לְבַקֵּשׁ כָּאֵלֶּה מִפִּיךָ

שָׂא נָא נְשִׂיא עַמֵּנוּ! לֹא מַשָּׂא מִשְׁמַרְתִּי

וְלֹא שְׁמוּעַת מִלְחָמָה הֱבִיאַתְנִי פֹּה מִמִּשְׁכָּבִי

וְגַם לְדַאֲגַת הַמְּדִינָה לֹא אוּכַל לָשִׁית לֵב

כִּי צָרַת נַפְשִׁי שְׁטָפַתְנִי כְּזֶרֶם קִיר

וְכָל צָרוֹת אֲחֵרִים צָלְלוּ בְיַם צָרָתִי

וַאֲנִי לֹא אֵדַע מָה, בִּלְתִּי מַכְאֹב לְנֶגְדִּי.


הנשיא

מַה־לְךָ? מַה־נִּהְיָתָה?


פיכל

בִּתִּי, בִּתִּי! אֲהָהּ פְּרִי בִטְנִי!


יועץ

הַאִם מֵתָה הִיא?


פיכל

עָלַי הִיא מֵתָה

כִּי הִיא טְמֵאָה וַחֲלָלָה גְּנֻבְתִי לָיְלָה

עַל יְדֵי קְסָמִים וְיֵין רַעַל חֹבְרֵי חָבֶר

כִּי נֶפֶשׁ תְּמִימָה מַשְׂכֶּלֶת וְטוֹבַת טַעַם כָּמוֹהָ

לֹא תוּכַל לִשְׁגּוֹת לַעֲשׂוֹת תַּעְתּוּעִים כָּאֵלֶּה

בִּלְתִּי עַל יְדֵי כְשָׁפִים.


הנשיא

חַי אָנִי! כִּי הָאִישׁ הַהוּא

אֲשֶׁר הִשִּׁיא בִתְּךָ וְהִדִּיחַ אֹתָהּ מֵאַחֲרֶיךָ

יִשָּׂא עֲוֹנוֹ בִּפְלִילִים כְּסֵפֶר הַחֹק וְהַמִּשְׁפָּט

אֲשֶׁר תִּקְרְאֶנּוּ אַתָּה בָּאֵר הֵיטֵב בְּאָזְנָיו,

וְאִם יֶשְׁנוֹ בִּבְנִי לֹא יִנָּקֶה.


פיכל

אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי.

הָאִישׁ, הוּא הַכּוּשִׁי הַזֶּה הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ

כִּי קָרָאתָ לוֹ עַל אֹדֹת דִּבְרֵי הַמְּדִינָה.


הנשיא והיועצים

צַר לָנוּ מְאֹד.


הנשיא

(אל איתיאל) מַה־יֵּשׁ בְּפִיךָ לְהַצְדִיק נַפְשֶׁךָ?


פיכל

אֵין דָּבָר בִּלְתִּי לְהִתְוַדּוֹת אֶת עֲוֹנוֹ.


איתיאל

שָׂרִים נִכְבָּדִים, שׁוֹפְטֵי צֶדֶק וָאֱמֶת,

יוֹדְעֵי דָת וָדִין! הֵן אֱמֶת הַדָּבָר

בַּת הַזָּקֵן הַזֶּה לְקַחְתִּיהָ לִי לְאִשָּׁה

וְזֶה כָל פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי מִשֹּׁרֶשׁ וְעַד עָנָף

וְעָוֹן אַחֵר אָיִן. לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי

וּלְדַבֵּר צַחוֹת כִּבְנֵי מְנוּחוֹת שַׁאֲנַנֹּת לֹא יָדָעְתִּי

כִּי מִימֵי שַׁחֲרוּתִי בִּהְיוֹתִי בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים

עַד לִפְנֵי תִשְׁעָה חֳדָשִׁים אֲשֶׁר נַחְתִּי בָּהֶם

הִתְהַלַּכְתִּי מֵאֹהֶל לָאֹהֶל לְלַמֵּד יָדַי לַקְּרָב

עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְלֹא יָדַעְתִּי דָבָר בָּאָרֶץ

כִּי אִם שְׁאוֹן כְּלֵי נֶשֶׁק וְרַעַשׁ מִלְחָמָה

וְלָכֵן לֹא בְּחֵן שְׂפָתַיִם בָּאתִי לְהִצְטַדֵּק פֹּה.

אַךְ אִם תִּתְּנוּ לִי פִּתְחוֹן פֶּה בְּחַסְדַכֶם

אֲסַפֵּר אָרְחוֹת אַהֲבָה בְּשָׂפָה יְשָׁרָה וּתְמִימָה

לְמַעַן תֵּדְעוּ אֶת הַקְּסָמִים וְאֶת הַלְּחָשִׁים וְהַנְּחָשִׁים

סִתְרֵי פְּלִיאוֹת הַכְּשָׁפִים אֲשֶׁר נֶחְשְׁבוּ לִי לְאַשְׁמָה

וַאֲשֶׁר עַל פִּיהֶן פִּתֵּיתִי לִי לֵב הַנַּעֲרָה.


פיכל

נַעֲרָה אֲשֶׁר עַזּוּת לֹא יָדְעָה מֵעוֹדָהּ

כִּי תַצְנֵע לֶכֶת בְּרוּחַ עֲנָוָה וְהַשְׁקֵט

עַד גַּם לְקוֹל צְעָדָהּ יַאֲדִימוּ פָנֶיהָ מִבּוּשָׁה;

הַהִיא תַשְׁלִיךְ אֶת נַפְשָׁהּ – נֶפֶשׁ רַכָּה וַעֲדִינָה

לִשְׁכֹּחַ אֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתָּהּ

וְאֶת כָּל מַחֲמֻדֶּיהָ, לְדָבְקָה בְּאַהֲבַת אִישׁ

אֲשֶׁר יָרְאָה לְהַבִּיט בְּפָנָיו? לֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת

לֹא נִהְיְתָה כָּזֹאת וְהָיֹה לֹא תִהְיֶה;

וְרַק סָר טַעַם חֲסַר דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל

יַאֲמִין זָרוֹת כָּאֵלֶּה כִּי תַהֲפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ

וְעַל יְדֵי תַּחֲבּוּלוֹת שָׁוְא, נִכְלֵי בְנֵי שַׁחַת

יֹאמַר לְהוֹכִיחַ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ כִּי כֵן הַדָּבָר.

וְלָכֵן אַחַת אָמַרְתִּי: זֹאת תְּעוּדַת פִּי

כִּי בְמֶזֶג אֲשֶׁר יַבְעִיר אֵשׁ בַּדָּם

אוֹ בְמַיִם מְאָרְרִים הִדִּיחַ אֹתָהּ מֵאַחֲרָי.


הנשיא

תְּעוּדַת פֶּה כָּזֹאת אֵינֶנָּה כְּעֵדוּת נֶאֱמָנָה;

אַךְ אוּלַי יֵשׁ לְךָ מוֹפְתִים נֶאֱמָנִים וַחֲזָקִים

מִתְּעוּדָה קַלָּה וְרָזָה זֹאת אֲשֶׁר אֵין לָהּ שָׁחַר.


יועץ א'

הַגֶּד נָא אִיתִיאֵל

הַאִם שָׁבִיתָ נֶפֶשׁ הַנַּעֲרָה בַּאֳרְחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת

וַתִּלְחַץ אֹתָהּ בְּיַד חֲזָקָה לָתֵת לְךָ דֹּדֶיהָ

אוֹ מָשַׁכְתָּ אֹתָהּ בְּדִבְרֵי רָצוֹן וְתַחֲנוּנִים

כְּחָק־נֶפֶשׁ לַנֶּפֶשׁ וּכְדֶרֶךְ גֶּבֶר בָּעַלְמָה?


איתיאל

קִרְאוּ נָא לָאִשָּׁה מִבֵּית פְּלֹנִי אַלְמֹנִי

וְשַאֲלוּ אֶת פִּיהָ נֶגֶד אָבִיהָ וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ

אִם לְפִי דְבָרֶיהָ תִּמְצְאוּ בִי עָוֹן

לֹא לְבַד מִמַּצָּבִי תִשְׁפְּטוּ לְהוֹרִיד אֹתִי,

כִּי אִם גַּם לְהוֹרִיד אֶת נַפְשִׁי שְׁאוֹלָה.


הנשיא

הָבִיאוּ אֶת אָסְנַת הֵנָּה.


איתיאל

לֵךְ דּוֹאֵג עִמָּהֶם כִּי יָדַעְתָּ אֶת מְקוֹמָהּ. (דואג ומשרתים הולכים)

אַךְ בְּטֶרֶם תָּבוֹא אַגִּיד דִּבְרֵי אֱמֶת בְּאָזְנֵיכֶם

לֹא אֲכַחֵד דָּבָר כְּמִפְּנֵי אֵל בַּשָּׁמָיִם

לְמַעַן תֵּדְעוּ בַּמֶּה קָנִיתִי, אֶת לֵב אֵשֶׁת חֵן

וּבַמֶּה קָנְתָה הִיא, אֶת לִבִּי אָנִי.


הנשיא

דַּבֵּר.


איתיאל

אָבִיהָ אָהַב אֹתִי וַיִּקְרָאֵנִי לָבוֹא לְבֵיתוֹ

לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם, כִּי חָפֵץ לִשְׁמֹעַ מִפִּי

כָּל דִּבְרֵי הַיָּמִים מִתּוֹלְדוֹת יְמֵי שְׁנֵי חַיָּי

כֹּל הַמִּלְחָמוֹת וְהַמְּצוּרוֹת וְהַתְּלָאוֹת הַמֹּצְאוֹת אֹתִי

וְכֵן מִלֵּאתִי רְצוֹנוֹ וַאֲסַפֵּר לוֹ כָּל הָעִתִּים

אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלַי מִימֵי יַלְדוּתִי הָחֵל וְכַלֵּה;

כָּל אָסוֹן וָפֶגַע וְכָל הַמּוֹרָאִים הַגְּדוֹלִים

בֵּין בַּיָּם בֵּין בַּיַּבָּשָׁה; אֵיךְ נִמְלַטְתִּי מִשִּׁנֵּי הַמָּוֶת

לְעֵת עָמַדְתִּי בַּפָּרֶץ; אֵיךְ נָפַלְתִּי בְּיַד צָר

וְנִמְכַּרְתִּי כִּשְׁבוּי חֶרֶב וְאֵיךְ נִפְדֵּיתִי מִבֵּית עֲבָדִים.

מִלְּבַד אֲשֶׁר רָאוּ עֵינַי בְּכָל מַסַּע וָמַסַּע

מְעָרוֹת גְּדוֹלוֹת נוֹרָאוֹת וְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁימוֹן

מַקֶּבֶת צוּרִים רְכָסִים כֵּפִים וְהַרְרֵי עַד

אֲשֶׁר שִׂיאָם לָעָב יַגִּיעַ. וְכֵן הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה

כִּי נִדְרַשְׁתִּי לַאֲשֶׁר שְׁאָלוּנִי עַל פְּרָאִים בַּמִּדְבָּר

אֹכְלֵי נֶפֶשׁ אָדָם וְאִישׁ עַל בְּשַׂר רֵעֵהוּ יִחְיוּן

וַאֲנָשִׁים זָרִים אֲשֶׁר פְּנֵיהֶם כִּפְנֵי גִּבֵּן

וְרֹאשָׁם מִתַּחַת לְשִׁכְמָם. דְּבָרִים זָרִים הָאֵלֶּה

מָשְׁכוּ אֹזֶן אָסְנַת לְשָׁמְעָם מִפִּי בְּחֵפֶץ לִבָּהּ

וְכַאֲשֶׁר קָרְאוּ לָהּ לָשׂוּם עַיִן לַהֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ

כֵּן עָשְׂתָה בְּחִפָּזוֹן כָּל מַעֲשֶׂיהָ וּמְלַאכְתָּהּ

וְעַד מְהֵרָה שָׁבָה כַּצְּמֵאָה לִשְׁמֹעַ דְּבָרָי.

זֹאת רָאֲתָה עֵינִי וְלֹא אֵחַרְתִּי גַם אָנִי

לִמְצוֹא עֵת רָצוֹן וּמְנוּחָה וְלָתֵת לָהּ יָדַיִם

עַד אֲשֶׁר עָמְדָה וַתִּפְצַר בִּי בְּחֹם לְבָבָהּ

לְסַפֵּר לָהּ שֵׁנִית כָּל תּוֹלְדוֹת חַיַּי וְקֹרוֹתַי

אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעָה דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו

כִּי אִם חֲלָקִים נִפְרָדִים קְרָעִים קְרָעִים.

וְאָנֹכִי נֶעְתַּרְתִּי לָהּ וְכַמֶּה פְעָמִים הִשְׂכַּלְתִּי

לְהוֹצִיא בְּנִטְפֵי שְׂפָתַי נִטְפֵי מַיִם מֵעֵינֶיהָ

כִּי מָלְאָה חֶמְלָה בְּשָׁמְעָה עָנְיִי וּמְרוּדִי מִנְּעוּרָי

כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ דְבָרַי נָתְנָה לִי דֵי שְׂכָרִי

כִּי נֶאֶנְחָה מִקִּירוֹת לִבָּהּ וַתִּפְרֹשׂ כַּפֶּיהָ לֵאמֹר:

חֵי נַפְשִׁי זָרוֹת הֵנָה – זָרוֹת הֵנָה עַד לְהַפְלִיא –

לִבִּי דָוֶה לִשְׁמֹעַ כָּזֹאת – דָּוֶה לִבִּי עַד מְאֹד –

לוּ לֹא שָׁמַעְתִּי כָזֹאת – לוּ מָצָאתִי אִישׁ כָּזֶה!

אַחַר נָתְנָה יָדָהּ לְהוֹדוֹת לִי עַל חַסְדִּי

וַתֹּסֶף לֵאמֹר לִי: אִם יֵשׁ לִי רֵעַ וָמוֹדַע

אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ חָשְׁקָה בָהּ, טוֹב לִי לְהוֹרוֹתוֹ

לְסַפֵּר תּוֹלְדוֹת חַיַּי בְּאָזְנֶיהָ וְאָז תִּפֹּל בְּגוֹרָלוֹ.

וַאֲנִי מִהַרְתִּי לְהִתְבּוֹנֵן מַה־יִּרְזְמוּן מִלֶּיהָ

וָאֶשָּׂא עֵינַי אֵלֶיהָ וַתִּדְבַּק נַפְשִׁי בְנַפְשָׁהּ;

הִיא אֲהֵבַתְנִי, עַל עָבְרִי כַגֶּבֶר בְּיַם צָרָה

וַאֲנִי אֲהַבְתִּיהָ, עַל אֲשֶׁר נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עָלָי.

זֶה הוּא הַלַּחַשׁ וְזֶה הַקֶּסֶם אֲשֶׁר קָסָמְתִּי

וְהִנֵּה הָאִשָּׁה בָּאָה לְפָנֵינוּ תָּקוּם וְתַעֲנֶה בִי.


(אסנת דואג ומשרתים)


הנשיא

חֶלְקַת לְשׁוֹן מְלִיצָה כָזֹאת רַב כֹּחָהּ

לְפַתּוֹת גַּם אֶת בִּתִּי.

פִּיכֹל יְדִידִי אִיעָצְךָ, כֶּלְיְךָ נִשְׁבַּר לִשְׁנָיִם

קַח לְךָ הַחֲצִי הַטּוֹב מִתּוֹךְ שְׁנֵי הַשְּׁבָרִים

טוֹב כְּלִי נֶשֶׁק נִשְׁבָּר מִיָּדַיִם רֵקוֹת בַּמִּלְחָמָה.


פיכל

אָנָּא הוֹאֶל נָא לִשְׁמֹעַ עֵדוּת פִּיהָ

אִם תּוֹדֶה לְפָנֶיךָ כִּי גַם יָדָהּ בַּקֹּשְׁרִים

תָּמוּת נַפְשִׁי אִם אָשִׁית עָוֹן עַל רֹאשׁוֹ.

שִׁמְעִי בִתִּי יְחִידָתִי! רְאִי פְנֵי הַנֶּאֱסָפִים פֹּה

לְמִי מִשֶּׁלָּנוּ תִּשְׁמְעִי בְקוֹלוֹ מִקוֹל זוּלָתוֹ?


אסנת

שְׁתֵּי סְעִפִּים לְפָנַי וְעָלַי לִפְסֹחַ עַל שְׁתֵּיהֶן

לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי, כִּי נָתַתָּ לִי חַיִּים

וְגַם גִּדַּלְתָּ אֹתִי וְלָכֵן כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ

כְּפִי הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה; אַתָּה אָדוֹן לְרֹאשִׁי

וַאֲנִי בִּתְּךָ אֲמָתֶךָ. אָכֵן שָׁם בַּעֲלִי כְּנֶגְדִּי

וְלָכֵן כָּל הַכָּבוֹד אֲשֶׁר עָשְׂתָה לְךָ אִמִּי

כִּי שָׁכְחָה בֵּית אָבִיהָ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֲדֹנֶיהָ

כַּכָּבוֹד הַזֶּה גַּם אֲנִי אֶעֱשֶׂה לַכּוּשִׁי אֲדֹנִי.


פיכל

לְכִי אַחֲרָיו בְּשָׁלוֹם – אֵין מִלָּה עוֹד בִּלְשׁוֹנִי –

הָבָה נָּא הַנָּשִׂיא! פְּנֵה לְדִבְרֵי הַמְּדִינָה.

טוֹב לִי לֶאֱסֹף בֵּן מִשּׁוּק מֵהוֹלִיד זֶרַע מִבָּטֶן.

גְּשָׁה לִי הַכּוּשִׁי! הִנְּנִי נֹתֵן לְךָ בִּתִּי

אַחֲרֵי אֲשֶׁר קָנִיתָ אֹתָהּ לְאִשָּׁה בַּסָּתֶר,

שֶׁלּוּלֵא קִדַּמְתָּ לִקְנוֹתָהּ, לֹא נְתַתִּיהָ לְךָ עָתָּה.

וְאַתְּ בַּת שַׁעֲשׁוּעִים נָתַתְּ שִׂמְחָה בְּלִבִּי

עַל כִּי יְחִידָה אַתְּ וְאֵין לִי בַת אַחֶרֶת

כִּי מְנוּסָתֵךְ מִבֵּיתִי שָׂמַתְנִי לְאַכְזָר לַאֲחוֹתֵךְ

לָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז. – כָּלוּ דְבָרָי.


הנשיא

הֶרֶף וְאַעֲרִיךְ מִלִּים לִהְיוֹת לְעֵזֶר מְעָט

כִּמִבוֹא לִמְעוֹן הַשָּׁלוֹם לְהָשִׁיב לֵב אָב לַבָּנִים:

בְּאֶפֶס אֲרֻכָה לַשֶּׁבֶר תָּסוּר דְּאָגָה וּמְחִתָּה

כִּי יִתְאַזֵּר הַגֶּבֶר לָשֵׂאת הַצָּרָה בְעִתָּהּ;

לַאֲשֶׁר עָבַר וְאֵינֶנּוּ אַל תִּזְעַק בְּנֶפֶשׁ מָרָה

כִּי זֹה הַדֶּרֶךְ לְהָקִים פַּעֲמַים צָרָה;

אִם אָזְלָה הַכִּבְשָׂה וְאֵין לְהָשִׁיב הַנִּדָּחָה

בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יִתְהַפֵּךְ הַנֵּזֶק לִרְוָחָה;

שָׁדוּד כִּי יִשְׂחַק חֹמֵס חֵלֶק מֵהַשּׁוֹלֵל

וְהוּא חֹמֵס נַפְשׁוֹ אִם יִצְעַק כְּמִשְׁתּוֹלֵל.


פיכל

כֵּן אִם הַתּוֹגַרְמִים לַעֲלוֹת לְכַפְתּוֹר יָהִינוּ

לֹא תִקָּרַע מִמֶּנּוּ כִּי יִמָּלֵא שְׂחֹק פִּינוּ;

אַשְׁרֵי הַשָּׂמֵחַ בְּדִינוֹ וּמִתְעַנֵּג גַּם בַּתֹּפֶת

מֵרוֹשׁ יוֹצִיא לוֹ מָתוֹק מִלַּעֲנָה יָמֹץ נֹפֶת;

וְאוֹי לַאֲשֶׁר לוֹ לֵב רַגָּז וּלְרוּחוֹ אֵין אֹרֶךְ

כִּי יִתְעַנֶּה בְּהִשָּׁפְטוֹ מִפְּנֵי מַכְאֹב וָמֹרֶךְ;

וּמְשָׁלִים הֲלֹא הֵמָּה חַדִּים כְּדָרְבָן וּמַסְמֵרָה

לְאֶחָד כִּקְנֵה דְבַשׁ לַשֵּׁנִי מַר מִמְּרֵרָה;

אַךְ מַה־לִּדְבַר שְׂפָתַיִם כִּי יֵיטִיב גֵּהָה?

הֲיַעֲלֶה דֶרֶךְ אָזְנַיִם אֲרֻכָה לְרוּחַ נְכֵאָה? –

עַתָּה אָנָּא הוֹאֵל לָשִׁית לֵב לְדִבְרֵי הַמְּדִינָה.


הנשיא

הַתּוֹגַרְמִים בְּחַיִל כָּבֵד יֹרְדִים לִקְרַאת כַּפְתּוֹר

וְאַתָּה אִיתִיאֵל יָדַעְתָּ הֵיטֵב מִבְצַר הַמָּקוֹם הַהוּא

וְהַנְּצִיב אֲשֶׁר לָנוּ, אַף כִּי בֶּן חַיִל הוּא

יֹאמְרוּ כֻלָּם פֶּה אֶחָד כִּי לְךָ יֶתֶר שְׂאֵת וָעָז

וְלָכֵן יָמִים אֲחָדִים תֶּחְדַּל מֵהִתְעַנֵּג בְּאוֹרְךָ

הַזֹּרֵחַ לְךָ כְּכוֹכָב חָדָשׁ, לְמַעַן תָּשִׂים פְּעָמֶיךָ

לְדֶרֶךְ מוֹקְשִׁים וּרְכָסִים וְלִשְׂדֵה שָׁאוֹן וּתְרוּעָה

כִּי תֵלֵךְ בְּרֹאשׁ הַחַיִל לְפַקֵּד צְבָא הַמִּלְחָמָה.


איתיאל

יַד הַזְּמָן הָאַכְזָר לִמְּדַתְנִי כָּאֹמֶנֶת מִנֹּעַר

לִשְׁכַּב בִּשְׂדֵה מִלְחָמָה עַל עֶרֶשׂ בַּרְזֶל וָעֹפֶרֶת

כְּעַל כַּר שֵׂעָר וָנוֹצָה, וְרוּחַ עֹז וּגְבוּרָה

יְפַעֲמֵנִי לַעֲבֹד כָּל עֲבֹדָה, אַף כִּי לְהִלָּחֵם בַּתּוֹגַרְמִים.

וְלָכֵן הִנְנִי מַפִּיל תְּחִנָּתִי לִפְנֵי כְבוֹד הַמֶּמְשָׁלָה

לִהְיוֹת לְמָגֵן וּלְמַחֲסֶה לְאִשְׁתִּי הַנִּצֶבֶת פֹּה

לְכַלְכֵּל אֹתָהּ בְּבַיִת נָכוֹן כְּנָכוֹן לְבֵית מוֹלַדְתָּהּ.


הנשיא

אִם יֵשׁ אֵת נַפְשְׁךָ תֵּשֵׁב בְּבֵית אָבִיהָ.


פיכל

מֵאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לָשׁוּב לְבֵיתוֹ.


איתיאל

כֵּן גַּם אָנִי.


אסנת

וְכֵן גַּם אָנִי; כִּי אֵין לִי חֵפֶץ

לְהַפְרִיעַ שְׁלוֹם אָבִי מִדֵּי יִרְאֵנִי בְבֵיתוֹ.

וְאֵלֶיךָ הַנָּשִׂיא נָשָׂאתִי עֵינִי כִּי תִהְיֶה לִי לְמֵלִיץ

לְהַחֲזִיק אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר אֶשְׁאַל בְּתָם־לֵב.


הנשיא

מַה־בַּקָּשָׁתֵךְ אָסְנַת?


אסנת

כִּי אָהַבְתִּי אֶת הַכּוּשִׁי לְמַעַן אֶחְיֶה עִמּוֹ

מוּדַעַת בְּכָל הָאָרֶץ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר אָבִי עָזַבְתִּי

וּבִסְעָרָה יָצָאתִי מִבֵּיתוֹ, כִּי לִלְבַב בַּעֲלִי רָאִיתִי

וַתִּדְבַּק נַפְשִׁי בְּנַפְשׁוֹ, עַד אֲשֶׁר נָשִׁיתִי מוֹלַדְתִּי

וְכָל מַחֲמֻדַּי מִקֶּדֶם, לְמַעַן יִקָּרֵא שְׁמוֹ עָלַי

לְהִתְפָּאֵר בְּתִפְאֶרֶת עֻזּוֹ וּבְכבוֹדוֹ יֵחַד כְּבוֹדִי.

וְעַתָּה שָׂרִים נִכְבָּדִים! אִם הוּא הוֹלֵךְ לַמִּלְחָמָה

וְאָנֹכִי אֶשָּׁאֵר פֹּה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג

מַה־נִּשְׁאַר עִמָּדִי מִכָּל חֶפְצִי וְאַהֲבָתִי?

אֵיכָה אֵשֵׁב יָמִים רַבִּים, בְּאֵין אָב, בְּאֵין בַּעַל

גַּלְמוּדָה עֲזוּבָה כִיתוֹמָה וּכְאַלְמָנָה אַלְמְנוּת חַיּוּת?

תְּנוּ לִי לָלֶכֶת עִמּוֹ.


איתיאל

אָנָּא הוֹאִילוּ שָׂרִים! לָתֵת לָהּ חֶפְצָהּ;

עֵדִי בַשָּׁמַיִם! כִּי לֹא אוֹחִילָה לִפְנֵיכֶם

בַּעֲבוּר כִּי חָשַׁקְתִּי לְמַלֵּא רַעֲבוֹן נַפְשִׁי

וְלִשְׁתּוֹת מִכַּרְמִי שֶׁלִּי יַיִן חָדָשׁ כִּי צָמֵאתִי,

אֵין זֹאת, כִּי אִם לְמַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֶיהָ שָׁאָלְתִּי.

וְחָלִלָה לָכֶם לֵאמֹר כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ עִמָּדִי

פֶּן אֶעֱזֹב אֶת הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר נְתַתֶּם בְּיָדִי.

אִם הִתְמַכַּרְתִּי לְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי אָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת

וָאֶהְיֶה כַּמַּטָּרָה לְחִצֵּי אַהֲבָה מִיַּד רֹבֶה קַשָּׁת

אֲשֶׁר יִקַּח לֵב בְּעָלָיו וְיַפִּיל עַצְלָה בְּשַׁעֲשֻׁעָיו

לִבְלִי עֲשׂוֹת בַּמְּלָאכָה, אֲשֶׁר תְּחַיֶּה אֶת בְּעָלֶיהָ,

תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי; כְּבוֹדִי יֵהָפֵךְ לְקָלוֹן;

וְכוֹבַע נְחֹשֶת עַל רֹאשִׁי, יְהִי לְסִיר הַמְּבַשְּׁלוֹת!


הנשיא

רְאֵה הִנֵּה בְיָדְךָ לִבְחֹר כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ

אַךְ מַהֵר בְּחַר לָךְ, אִם תֵּלֵךְ וְאִם תֶּחְדָּל

כִּי הַדָּבָר נָחוּץ מְאֹד וּבַלַּיְלָה אַתָּה הוֹלֵךְ.


אסנת

בַּלַּיְלָה?


הנשיא

בַּלַּיְלָה הַזֶּה.


איתיאל

הִנְנִי הוֹלֵךְ בְּכָל לְבָבִי.


הנשיא

לְמָחָר בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר נִתְאַסֵּף פֹּה עוֹד

הַצִּיגָה נָא אִיתִיאֵל, אֶחָד מֵאֲנָשֶׁיךָ אַחֲרֶיךָ

וְהוּא יָבִיא לְיָדְךָ כְּתַב הַתְּעוּדָה שֶׁלָּנוּ

עִם יֶתֶר הַחֲפָצִים הַדְּרוּשִׁים לְךָ עַל הַדָּרֶךְ.


איתיאל

הִנְנִי לְהַצִּיג נוֹשֵׂא דִגְלִי, אִישׁ יָשָׁר וְנֶאֱמָן

אֲשֶׁר אֶמְסֹר עַל יָדוֹ, לְהָבִיא לִי אֶת אִשְׁתִּי

עִם יֶתֶר הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תִּשְׁלְחוּ כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם.


הנשיא

יְהִי כֵן – לְכוּ לְשָׁלוֹם אִישׁ לְבֵיתוֹ.

וְאַתָּה פִיכֹל הַנָּדִיב! שְׁמַע מְשַׁל הַמֹּשֵל

אִישׁ חַיִל כַּבֵּד אֲכַבְּדֶנּוּ, כָּל עוֹד בִּי חוּשִׁי

וְעַל חֲתָנְךָ הִנְנִי אֹמֵר: קָרַן עוֹר פְּנֵי הַכּוּשִׁי.


יועץ א'

לֵךְ לְשָׁלוֹם אִיתִיאֵל, הֵיטִיבָה לְאָסְנַת אִשְׁתֶּךָ.


פיכל

שִׂים עֵינְךָ עָלֶיהָ כּוּשִׁי, כִּי מִרְמָה בְּפִיהָ

פֶּן תַּעֲקֹב בַּעֲלָהּ כַּאֲשֶׁר עָקְבָה אָבִיהָ. (הנשיא והיועצים והמשרתים הולכים)


איתיאל

אֶת אִשְׁתִּי בְּנַפְשִׁי אֶעֶרְבֶנָּהּ – דּוֹאֵג יַקִּירִי!

דַּע כִּי עַל יָדְךָ הִנֵּה אֲנִי נֹתֵן אֹתָהּ

צַו אֶת אִשְׁתְּךָ לַעֲמֹד וּלְשָׁרֵת לְפָנֶיהָ

וְאַתָּה תָבִיא אֶת שְׁתֵּיהֶן כְּיָדְךָ הַטּוֹבָה אֵלָי.

בּוֹאִי אֵלַי אָסְנַת, רַק רְגָעִים אֲחָדִים

נְתֻנִים לָנוּ לְעֵת דֹּדִים, כִּי אֵין לְהַעֲבִיר הַמּוֹעֵד. (איתיאל ואסנת הולכים)


רדי

דּוֹאֵג!


דואג

מָה אַתָּה מְדַבֵּר נְדִיב לֵב?


רדי

הַגֵּד לִי, מַה אֶעֱשֶׂה עָתָּה?


דואג

לֵךְ לְבֵיתְךָ וּשְׁכַב עַל מִשְׁכַּבֶךָ.


רדי

הִנְנִי הוֹלֵךְ לִטְבֹּעַ בַּנָּהָר כְּרָגַע.


דואג

אִם כֵּן תַּעֲשֶׂה, לֹא אוֹסִיף עוֹד

לְאַהֲבָה אֶת נַפְשֶׁךָ. אַךְ מַדּוּעַ פֶּתִי יַקִּירִי?


רדי

יַעַן כִּי פְתַיוּת הִיא, לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי

בַּאֲשֶׁר הַחַיִּים חֳלִי רַע וְהַמָּוֶת הוּא הָרֹפֵא.


דואג

כְּאַחַד הַנְּבָלִים תְּדַבֵּר.

כְּאַרְבַּע פְּעָמִים שֶׁבַע שָׁנִים עָבְרוּ עַל רֹאשִׁי

וּמִיּוֹם הַחִלּוֹתִי לְהַבְדִּיל בֵּין טוֹב וּבֵין רָע

לֹא מָצָאתִי אִישׁ אֶחָד הַיּוֹדֵעַ לְהוֹקִיר נַפְשׁוֹ.

וַאֲנִי תַּחַת לֶכְתִּי לִטְבֹּעַ בִּגְלַל תַּרְנְגוֹלֶת יָפָה

הָיִיתִי הוֹלֵךְ לְהָמִיר חַיַּי בְּחַיֵּי אַחַד הַקֹּפִים.


רדי

אֲבָל לֹא אֵדַע מָה אֶעֱשֶׂה –

בְּבֹשֶת פָּנִים אוֹדֶה כִּי אַהֲבָתִי גָבְרָה מִכֹּחַ הַסַּבָּל

וְאֵין בִּי עוֹד רוּחַ לְכַבּוֹת אֶת הַתַּבְעֵרָה.


דואג

רוּחֲךָ הֶבֶל הוּא;

כִּי הַכֹּחַ בְּיָדֵינוּ הוּא, לִהְיוֹת כֵּן אוֹ כֵן.

גּוּף הָאָדָם הוּא גַן וּבַעַל הַגָּן הוּא הָרָצוֹן;

בְּיָדִי לִנְטֹעַ בּוֹ חֲרֻלִּים וְלִזְרֹעַ בּוֹ יָרֶק,

בִּרְצוֹתִי יַעֲלֶה אֵזוֹב וּבִרְצוֹתִי יֵעָקֵר מַטַּע יָדִי,

בִּרְצוֹתִי אֶזְרַע מִין אֶחָד, אוֹ מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים,

בְּיָדִי לַעֲשׂוֹתוֹ כִּשְׂדֵה אִישׁ עָצֵל, לֹא יִזָּמֵר, לֹא יֵעָדֵר

אוֹ כְגַן אִישׁ חָרוּץ מָלֵא פְּרִי בְרָכָה,

כָּל אֵלֶּה תִּהְיֶינָה לְפִי רְצוֹנִי הַשַּלִּיט בַּכֹּל.

אֹרַח חַיִּים אִם תְּפַלֵּס וְאֵין שֵׂכֶל בְּכַף הַמֹּאזְנַיִם

לְהַכְרִיעַ אֶת הַכָּף הַמְּלֵאָה תַאֲוָה וַעֲגָבִים

מִי יַעֲמֹד לִפְנֵי יֵצֶר הַלֵּב הָרָע מִנְּעוּרָיו!

אָכֵן שִׂכְלֵנוּ אִתָּנוּ וְהַכֹּחַ בְּיָדֵינוּ הוּא

לְכַבּוֹת אֵשׁ הַתְּשׁוּקָה וְתַאֲוַת חַיֵּי בְשָׂרִים.

וְלָכֵן חֵשֶׁק לִבְּךָ, אֲשֶׁר בְּשֵׁם אַהֲבָה קָרָאתָ

סְעִיף נֵכָר הוּא בְגַנְּךָ וּזְמֹרַת זָר.


רדי

חָלִלָה, אַל תֹּאמַר כֵּן.


דואג

נֶפֶשׁ הַתַּאֲוָה בַּדָּם הִיא וְהָרָצוֹן יִמְשָׁל בָּהּ,

קוּמָה הֱיֵה לְאִישׁ וְאַל תְּבַטֵּא כַּסָּכָל

לְאַבֵּד נַפְשְׁךָ בְּיָדַיִם; הַשְׁלֵךְ שֶׁקֶץ וְעַכְבָּר בַּמָּיִם

אוֹ יַלְדֵי כְלָבִים, יְלָדִים בְּלִי עֵינָיִם.

וַאֲנִי נַפְשִׁי קְשׁוּרָה בְךָ בַּעֲבוֹתוֹת לֹא יִנָּתֵקוּ

וְעַתָּה בָּא הַמּוֹעֵד לְהוֹעִיל לְךָ בְּאַהֲבָתִי.

שִׂים כֶּסֶף בְּכִיסְךָ וְלֵךְ אַחֲרֵי צְבָא הַמִּלְחָמָה,

הִתְחַפֵּשׂ בְּזָקָן אָרוּךְ וְאַל תִּשְׁכַּח צְרוֹר כַּסְפֶּךָ,

הֵן לֹא לְאֹרֶךְ יָמִים, תֶּאֱהַב אָסְנַת אֶת הַכּוּשִׁי

לָכֵן שִׂים כֶּסֶף בְּכִיסֶךָ – וְהוּא לֹא יֶאֱהָבֶנָּה לָעַד

אַהֲבָה מְבֹהֶלֶת בְּרֵאשִׁיתָהּ קְרוֹבָה לָבוֹא אַחֲרִיתָהּ.

וְלָכֵן אַךְ אֶת הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחְתֶּךָ

הֲלֹא בְנֵי הַכּוּשִׁיִּים כַּלְּבוּשׁ יַחְלִיפוּ חֵשֶׁק לִבָּם

וַאֲשֶׁר לְזֹאת אֵיפוֹ, מַלֵּא אַמְתַּחְתְּךָ כָּסֶף.

הָאֹכֶל אֲשֶׁר יִמְתַּק לוֹ הַיּוֹם כְּנֹפֶת צוּפִים

יֵמַר לוֹ לְמָחֳרָתוֹ כְּמוֹ רֹאשׁ פְּתָנִים.

וְגַם הִיא רַכָּה בְשָׁנִים, תִּתְאַו לִתְמוּרָה וַחֲלִיפוֹת

כַּאֲשֶׁר תִּשְׂבַּע מִבְּשָׂרוֹ כֵּן תַּכִּיר שִׁגְגָתָהּ

וְלִתְמוּרָה תָּשִׂים עֵינֶיהָ וּתְמוּרָתָהּ בּוֹא תָבוֹא,

לָכֵן אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ הָכֵן לְךָ צְרוֹר כַּסְפֶּךָ.

וְאִם חָפֵץ אַתָּה לְהוֹרִיד נַפְשְׁךָ לַאֲבַדּוֹן

בְּחַר לְךָ מוֹת יְשָׁרִים וּבַמְּצוּלָה אַל תֵּרֵד

קוּם לְקֹט כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא תַּחַת יָדֶךָ.

הֵן יָדִי נְטוּיָה וְכָל קְהַל הָרְפָאִים עִמִּי

לְהָפֵר אָת הַקֶּשֶׁר בֵּין הַגֵּר הַלֹּעֵז הַזֶּה

וּבֵין נֶפֶשׁ רְמִיָּה זֹאת בַּת וִינֶעצְיָא הַיָּפָה

וְאִם לֹא אָזְלַת יָדִי, תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ

לָכֵן הָכֵן לְךָ כַּסְפֶּךָ – וַעֲצָתְךָ לִטְבֹּעַ בַּנָּהָר

תְּהִי לִמְאֵרָה וְלִקְלָלָה, כִּי זוּ עֵצָה לֹא טוֹבָה.

טוֹב לְךָ לְהִתָּלוֹת בְּשָׁלוֹם וּבְכָבוֹד עַל הָעֵץ

אַחֲרֵי אֲשֶׁר שָׁתִיתָ מִמַּיִם גְּנוּבִים לִרְוָיָה

מִלֶּכֶת לִגְוֹעַ בַּמְּצוּלָה טֶרֶם טָעַמְתָּ דָּבָר.


רדי

אִם אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ

הֲתַעֲמֹד לִימִינִי לְהָפִיק מַאֲוַיַּי לְעֵת מְצוֹא?


דואג

יְהִי נָכוֹן לִבְּךָ כִּי בִי בָטוּחַ.

לֵךְ וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ; הֵן כְּבָר הִגַּדְתִּי

וְעוֹד אֶשְׁנֶה אֲשַׁלֵּשׁ לְהַגֵּדְךָ, כִּי תַכְלִית שִׂנְאָה

שָׂנֵאתִי אֶת הַכּוּשִׁי וְלֹא עַל חִנָּם שְׂנֵאתִיו

כַּאֲשֶׁר גַּם שִׂנְאָתְךָ שֹׁרֶשׁ דָּבָר נִמְצָא בָהּ.

לְכָה וְנִוָּעֲצָה יַחְדָּו לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בוֹ,

כִּי תְחַלֵּל יְצוּעוֹ, יִנְעַם לָךְ וַאֲנִי אֶשְׂחָק

וּמִי אֵיפוֹ יוֹדֵעַ עוֹד, מַה־יֵּלֵד יוֹם.

כִּי תַחְבּוּלוֹת רַבּוֹת כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה מִתְרֹצְצוֹת

עַד תֵּצֶאנָה מֵרֶחֶם בִּמְלֹאת יְמֵי הַהֵרָיוֹן.

לְכָה וְהָכֵן כַּסְפְּךָ וּלְמָחָר נוֹסִיף לְדַבֵּר עוֹד.


רדי

אָנָה נִרְאֶה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ לְמָחָר?


דואג

בְּבֵיתִי.


רדי

בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם אָבוֹא לִרְאוֹתֶךָ.


דואג

לֵךְ לְשָׁלוֹם – הַאִם שְׁמַעְתַּנִי רַדָּי?


רדי

מַה־תְּבַקֵּשׁ מִיָּדִי?


דואג

אַל תֹּאמַר עוֹד לִטְבֹּעַ בַּנָּהָר – הֲשֹּׁמֵעַ אָתָּה?


רדי

נֶהְפַּך לִבִּי בְּקִרְבִּי הִנְנִי לִמְכֹּר שְׂדֵה אֲחֻזָּתִי.


דואג

לֵךְ לְשָׁלוֹם! שִׂים דֵּי כֶסֶף בְּכִיסֶךָ. (רדי הולך)

כֵּן אֶמְצָא לִי צְרוֹר כֶּסֶף, בְּכַנְפֵי אִישׁ בַּעַר זֶה

כִּי חֶרְפָּה לְעָרוּם כָּמוֹנִי לְהַשְׁחִית דְּבָרִים נֶחֱמָדִים

בְּאָזְנֵי כְסִיל כָּמוֹהוּ, אִם לֹא לְיִתְרוֹן וְשַׁעֲשֻׁעִים.

וַאֲנִי שׂוֹנֵא אֶת הַכּוּשִׁי וּמַה־גַּם כִּי רַבִּים אֹמְרִים

כִּי עַל יְצוּעִי עָלָה; וְאַף כִּי לֹא אֵדָע

אִם אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, בְּכָל זֹאת אֶגְמֹל עָלָיו

לְמִשְׁמַע אָזְנַי לְבַד, כְּמוֹ אִם רָאִיתִי בְּעֵינָי.

וּמֵרֹב בִּטְחוֹנוֹ בֶּאֱמוּנָתִי, חִישׁ קַל יִפֹּל בִּמְצוּדָתִי

וְכֶשֶׂד הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה כִּכְלִי חֵפֶץ בְּיָדִי;

אַךְ בַּמֶּה יִסְכָּן־לִי אִם לֹא לְהוֹרִישׁוֹ

לְמַעַן קַחַת פְּקוּדָתוֹ וּלְהַשְׂבִּיעַ עֵינִי נְקָמָה

כִּי בִכְלִי חֵפֶץ כָּמוֹהוּ אֲבַצַּע מִרְמָה אַחַת כִּפְלָיִם.

אַךְ אֵיךְ תִּצְלַח הַמִּרְמָה? הֶרֶף – אֶתְבּוֹנֵן בַּדָּבָר

כַּעֲבֹר יָמִים אֲחָדִים, אַלְשִׁינוֹ בְּאָזְנֵי הַכּוּשִׁי לֵאמֹר

כִּי רְאִיתִיו מְצַחֵק אֵת אָסְנַת הַגְּבִירָה

וַעֲבָרוֹ רוּחַ קִנְאָה לַחֲשֹׁב כִּי שָׂטְתָה אִשְׁתּוֹ

כִּי חָשְׁקָה נַפְשָׁהּ בַּפָּקִיד, אִישׁ מַחֲלִיק לָשׁוֹן וּשְׂפָתָיִם

בַּאֲשֶׁר גַּם יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה הוּא.

וְהַכּוּשִׁי בְּתָם־לִבּוֹ, אֶת עָרְמָתִי לֹא יַכִּיר

כִּי לְנֶאֱמָן יַחְשְׁבֵנִי, כַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֲנִי לְעֵינָיו

וְאֶל אֲשֶׁר אוֹלִיכֶנּוּ יֵלֵךְ, כַּחֲמוֹר הַנִּמְשָׁךְ בְּמֶתֶג.

הֶאָח! זֶה עַתָּה, הָרִיתִי אָוֶן בֶּחָלֶד

וּשְׁאוֹל וְצַלְמָוֶת יַעֲנוּ: הִנֵּה עָמָל יִוָלֶד. (הולך)


תם חלק ראשון

חלק שני

מחזה א': עיר על חוף הים בכפתור. במה על פני החצר, קנז ושני אנשים.

קנז

מָה אַתֶּם רֹאִים שָׁם עַל פְּנֵי הַיָּם?


איש א'

אֵינֶנִּי רֹאֶה מְאוּמָה בִּלְתִּי מִשְׁבְּרֵי יָם סֹעֵר

וְאֵין תֹּרֶן וּסְפִינָה בֵּין שָׁמַיִם לִתְהוֹם.


קנז

הַסַּעַר הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וְחָזָק עַל פְּנֵי הַיַּבָּשָׁה

מִפָּנָיו יָחִילוּ מִגְדָּלִים חֵל וָחוֹמָה יִתְגָּעֳשׁוּ

וְאִם יִתְחוֹלֵל עַל הַיָּם יִשָּׁבֵר כָּל תֹּרֶן

חֹסֶן אַלּוֹנִים לֹא יַעֲמֹד וְהַסְּפִינוֹת תִּתְבַּקַעְנָה

מֵחֹמֶר מַיִם אַדִּירִים הָעֹלִים וְנֹפְלִים כְּהָרִים

וּמַה־שְּׁמוּעָה נִשְׁמַע מִן אֳנִיּוֹת הַתּוֹגַרְמִים?


איש ב'

כִּי נִשְׁבְּרוּ בְּלֵב הַיָּם וְהַתּוֹגַרְמִים עוֹד אֵינָם.

עֲמֹד פֹּה עַל הַחֹף אֲשֶׁר פָּנָיו יַלְבִּינוּ מִקָּצֶף

וּרְאֵה אֶת הַתְּהוֹם הַזֹּרֵק מֵימָיו עַד הֶעָבִים

וְגַלָּיו יַעֲלוּ שָׁמַיִם לְכַבּוֹת כִּימָה וּכְסִיל

וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ עִם כָּל מַזָּרוֹת שְׁחָקִים

יָם זֹעֵף כָּזֶה מֵעוֹדִי לֹא רָאֲתָה עֵינִי.


קנז

אֳנִיּוֹת הַתּוֹגַרְמִים טֻבְּעוּ אִם לֹא הִגִּיעוּ לַחוֹף

כִּי מִי יַעֲמֹד לִפְנֵי סוּפָה וּסְעָרָה כָזֹאת.

(איש שלישי בא)


איש ג'

בְּשֹרָה טוֹבָה בְּפִי, מִלְחָמָה אֵין לָנוּ עוֹד

הַסַּעַר סֹעַר הַתּוֹגַרְמִים וַיְּסַכֵּל אֶת עֲצָתָם

אַנְשֵׁי הַסְּפִינָה מִוִּינֶעצְיָא רָאוּ אֵידָם מֵרָחוֹק

כִּי הִתְפֹּצְצוּ בַּסְּעָרָה וְרֹב אֳנִיּוֹתָם נִשְׁבָּרוּ.


קנז

מָה הִגַּדְתָּ לָנוּ?


איש ג'

הַסְּפִינָה עֹמֶדֶת בַּחוֹף וְכֶשֶׂד עָלָה מִתּוֹכָהּ,

הוּא הַפָּקִיד לְאִיתִיאֵל הַכּוּשִׁי, אִישׁ גִּבּוֹר חָיִל

וְגַם הוּא עֹבֵר בַּיָּם, לָבוֹא אֵלֵינוּ לְכַפְתּוֹר

כִּי שְׁלָחוֹ הַנָּשִׂיא, לִהְיוֹת פֹּה לְרֹאשׁ.


קנז

שְׁמוּעָה טוֹבָה הִשְׁמַעְתַּנִי, כִּי נִכְבָּד הָאִישׁ מְאֹד.


איש ג'

אֲבָל כֶּשֶׂד הַהוּא, הַמַּגִּיד לָנוּ שֶׁבֶר הַתּוֹגַרְמִים

נֶעֱצַב אֶל הַכּוּשִׁי פֶּן יִקְרֶנּוּ אָסוֹן

אַחֲרֵי אֲשֶׁר נִפְרַד מִמֶּנּוּ בִּסְעָרָה גְּדוֹלָה.


קנז

אַחֲלֵי לִפְנֵי הַשֵּׁם כִּי יִשְׁמְרֵהוּ מִכָּל צָרָה.

אָנֹכִי עָבַדְתִּי בַּצָּבָא עַל דֶּגֶל הַגִּבּוֹר הַזֶּה,

כַּבִּיר כֹּחַ הוּא מְאֹד וּמְפַקֵּד כְּאִישׁ מִלְחָמָה.

אַךְ נֵלְכָה נָּא כֻלָּנוּ לִרְאוֹת אֶת אַנְשֵׁי הַסְּפִינָה

עַל שְׂפַת הַיָּם וְעֵינֵינוּ תִּצְפֶּינָה לְצִי הַכּוּשִׁי

כִּי לֹא נָמוּשׁ מִשָּׁם עַד לֹא נַכִּיר עוֹד

בֵּין עֵין תְּכֵלֶת הָרָקִיעַ וּבֵין עֵין פְּנֵי הַיָּם.


איש ג'

לְכוּ וְנֵלְכָה

כִּי פָנִים חֲדָשִׁים לִרְגָעִים יָבוֹאוּ.


כשד

קְחוּ נָא בִרְכָתִי, אַנְשֵׁי הַחַיִל יוֹשְׁבֵי הָאִי!

כִּי דִבַּרְתֶּם טוֹב עַל אִיתִיאֵל הַכּוּשִׁי

וַאֲנִי עֵינַי לְאֵל עֶלְיוֹן כִּי יִשְׁמְרֵהוּ מֵרַעַשׁ וָפֶגַע

כִּי נִפְרַדְתִּי מִמֶּנּוּ בְּלֵב יָם זֹעֵף מְאֹד.


קנז

הַאִם אֳנִיָּתוֹ טוֹבָה וַחֲזָקָה?


כשד

לוּחוֹתֶיהָ בְּרוֹשִים וְאַלּוֹנִים, וְהַשָּׁטִים וְרַב הַחֹבֵל

כֻּלָּם נְבוֹנִים מְלֻמְּדֵי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים

לָכֵן לֹא אָבְדָה תִקְוָתִי כִּי בוֹא יָבוֹא בְּשָׁלוֹם.

(קול מחוץ, אֳנִיָה בָּאָה, אֳנִיָה!)

איש רביעי בא


כשד

מָה הַקּוֹל הַזֶּה?


איש ד'

הָעִיר עֲזוּבָה וְרֵיקָה וַהֲמוֹן אֲנָשִׁים רַבִּים

עֹמְדִים עַל שְׂפַת הַיָּם וּמְרִיעִים אֳנִיָּה אֳנִיָּה.


כשד

אוּלַי בָּא שַׂר הַצָּבָא כִּי קִוֵּיתִי לוֹ. (קול כלי המורים)


איש ב'

הִנֵּה קוֹל כְּלֵי הַמּוֹרִים לְקַדֵּם פָּנָיו בְּכָבוֹד,

וְאִם הוּא אֵינֶנּוּ שָׁם, בַּעֲלֵי בְרִיתֵנוּ הֵם הַבָּאִים.


כשד

לֵךְ רְאֵה וְהַגֵּד לָנוּ מִי הֵמָּה הַבָּאִים?


איש ב'

הִנְנִי עַבְדֶּךָ. (הולך)


קנז

הַגֵּד לִי הַפָּקִיד, אִם אֲדֹנְךָ בַּעַל אִשָּׁה הוּא?


כשד

הוּא מָצָא אִשָּׁה טוֹבָה חִין עֶרְכָּהּ אֵין לְמַלֵּל

וּלְהַלֵּל הוֹדָהּ וַהֲדָרָהּ עֵט סֹפֵר אֵין דָּי,

אַחַת הִיא בַנָּשִׁים בִּבְנוֹת הָאָרֶץ אֵין כָּמוֹהָ.

(אל איש ב' בשובו) מִי בָא שָׁם בָּאֳנִיָּה?


איש ב'

אִישׁ דּוֹאֵג שְׁמוֹ, נוֹשֵׂא הַדֶּגֶל לְשַׂר הַצָּבָא.


כשד

הוּא הִקְדִים לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ וַיַּצְלִיחַ לָבוֹא בְשָׁלוֹם.

גַּם רוּחַ סְעָרָה יָם זֹעֵף וְרַעַשׁ גָּדוֹל

שִׁנֵּי סְלָעִים מְצוּקִים וַעֲרֵמוֹת חוֹל וָרֶפֶשׁ

הָאוֹרְבִים לָצוּד אֳנִיּוֹת, שָׁכְחוּ לְהַשְׁחִית הַפַּעַם

כִּי נָשְׂאוּ פָנִים לְאִשָּׁה יָפָה טוֹבַת טָעַם

וַיָּנִיחוּ לַעֲבֹר בְּשָׁלוֹם אֶת אָסְנַת הַמְּאֻשָּׁרָה.


קנז

מִי אָסְנַת הַזֹּאת?


כשד

הִיא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, עֲטֶרֶת לְרֹאשׁ הַכּוּשִׁי

וַאֲשֶׁר נִתְּנָה עַל יַד דּוֹאֵג לַהֲבִיאָהּ הֲלֹם

וְהוּא מִהַר לָבוֹא שָׁבוּעַ בְּטֶרֶם אֲשֶׁר דִּמִּיתִי.

אֱלֹהֵי הַיָּם וְהַיַּבָּשָׁה! תְּנָה מָגֵן יִשְׁעֲךָ לְאִיתִיאֵל

וּבְנִשְׁמַת רוּחֲךָ הַנְּדִיבָה נְחֵה אֶת אֳנִיָּתוֹ בְּשָׁלוֹם

לְמַעַן יַגִּיעַ לְחֹף אֳנִיּוֹת, לִמְחוֹז חֶפְצוֹ הַזֶּה

לְחַבֵּק חֵיק אֲהוּבָתוֹ, לְהִתְעַלֵּס בְּאָסְנַת אִשְׁתּוֹ

וּלְהָשִׁיב רוּחַ חַיִּים לְכֻלָּנוּ, כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ

וְלִהְיוֹת לְאוֹת בְּרָכָה, לְכָל יוֹשְבֵי הָאִי הַזֶּה.


(אסנת, מלכה, דואג, רדי ומשרתים באים)


רְאוּ אוֹצַר כְּלִי חֶמְדָה מִן הָאֳנִיָּה בַּיַּבָּשָׁה

כִּרְעוּ בֶרֶךְ לְפָנֶיהָ כָּל יוֹשְׁבֵי הָאִי

בָּרוּךְ בּוֹאֵךְ הַגְּבִירָה! בָּרוּךְ בּוֹאֵךְ לְכַפְתּוֹר!

יָחְנֵךְ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וִיעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים.


אסנת

תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָךְ, כֶּשֶׂד הַיָּקָר וְהַנִּכְבָּד!

הֲיָדַעְתָּ לְהַגִּיד לִי, מִשְּׁלוֹם אִישִׁי אֲדֹנִי?


כשד

לֹא יָדַעְתִּי דָבָר, בִּלְתִּי כִּי שָׁלוֹם לוֹ

וּבוֹא יָבוֹא לֹא יְאַחֵר.


אסנת

לִבִּי חָרֵד בְּקִרְבִּי – אֵיךְ נִפְרַדְתָּ מִמֶּנּוּ?


כשד

סַעֲרוֹת שְׁחָקִים בַּיָּם, הִפְרִידוּ בֵּינִי וּבֵינוֹ.

אַךְ שִׁמְעִי קוֹל הֶהָמוֹן –

(קול מחוץ: אֳנִיָה אֳנִיָה! אחרי כן קול המורים)


איש ב'

קוֹל כְּלֵי הַמּוֹרִים מֵאֳנִיָּה, לְנֹכַח פְּנֵי הַמְּצוּדָה

לְאוֹת כִּי אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ הֵם.


כשד

לֵךְ רְאֵה מִי הֵם הַבָּאִים? (איש ב' הולך)

הֲשָׁלוֹם נוֹשֵׂא הַדָּגֶל!

(אל מלכה) שָׁלוֹם בּוֹאֵךְ אֵשֶׁת חָיִל! אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ דּוֹאֵג

כִּי אֲכַבֵּד פְּנֵי אִשְׁתְּךָ כִּי כֵן לָמַדְתִּי מִנְּעוּרָי (נושק אותה)


דואג

לוּ תָשִׁיב לְךָ בִּשְׂפָתֶיהָ, כְּדַרְכָּהּ לְהָשִׁיב לִי בִלְשׁוֹנָהּ

יִהְיֶה לְךָ דַּי וְהוֹתֵר.


אסנת

הֲלֹא אֵין מִלָּה בִלְשׁוֹנָהּ.


דואג

מִלֶּיהָ רַבּוֹת לְאֵין קֵץ;

כִּי מְצָאתִיהָ כֵן, בְּחֶפְצִי לָתֵת שְׁנָת לְעֵינָי

אַךְ לְפָנַיִךְ גְּבִרְתִּי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנָהּ לְחִכָּה

וְרַק בִּלְבָבָהּ תִּתְקוֹטֵט וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ.


מלכה

חִנָּם תִּתְגֹּלֵל עָלַי, כִּי לֹא מָצָאתָ בִי מְאוּמָה.


דואג

אִשָּׁה בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת, דָּמְתָה לִתְמוּנָה עֲלֵי גִּלָּיוֹן

בַּבַּיִת לְצִלְצְלֵי תְרוּעָה וּבְבֵית הַמְּבַשְּׁלוֹת לְחַיָּה רָעָה,

צְנוּעָה הִיא לְיַסֵּר אֲחֵרִים וּבַת בְּלִיַּעַל בְּהִוָּסֵר נַפְשָׁהּ.

מְשַׂחֶקֶת בְּעֵת מְלַאכְתָהּ וְאֵשֶׁת חַיִל הִיא בַמִּטָּה.


אסנת

אֵיךְ לֹא תֵדַע כְּלִמָּה, הוֹלֵךְ רָכִיל!


דואג

יִקָּרֵא שְׁמִי תּוֹגַרְמִי אִם לֹא כֵן הַדָּבָר.

מִשְּׁנַתְכֶן תָּקוֹמְנָה לְצַחֵק וְעַל הַיְצוּעַ תַּעֲלֶינָה לַמְּלָאכָה


מלכה

לֹא מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ לִכְתֹּב תְּהִלָּתִי בַּסֵּפֶר.


דואג

אַל תְּבַקְּשִׁי מִמֶּנִּי, כִּי לֹא אֶעֱשֶׂה זֹאת.


אסנת

מַה־תִּכְתֹּב עָלַי, לוּ חָפַצְתָּ לְהַלֵּל אֹתִי?


דואג

אַל תִּפְגְּעִי בִּי גְּבִרְתִּי, לָבוֹא בְשֵׁבֶט סֹפֵר

כִּי אֵין כֹּחִי, כִּי אִם בְּשֵׁבֶט בִּקֹּרֶת.


אסנת

נַס נָא כְּכָל אֲשֶׁר בְּכֹחֶךָ –

הַאִם הָלַךְ אִישׁ אֶל הַחוֹף?


דואג

הֵן, גְּבִרְתִּי הַיְקָרָה, אִישׁ אֶחָד הָלַךְ מִזֶּה.


אסנת

לִבִּי לֹא יִשְׁקֹט, אַךְ אֶתְחַפֵּשׂ בְּפָנִים שֹחֲקִים

לְבַל יִוָּדַע כִּי עֲצוּבַת רוּחַ אָנִי –

דַּבֵּר מַה־תִּתֵּן לִי שֶׁבַח וּתְהִלָּה בְפִיךָ?


דואג

עַתָּה זֶה הֹגֶה עַבְדֵּךְ, הָגוֹ מִלֵּב עָמֹק

וְהָרוֹ כְאִשָּׁה הָרָה מְצֵרָה וְהִנֵּה בָאתִי עַד מַשְׁבֵּר

וְזֶה הוּא אֲשֶׁר יָלָדְתִּי:

אִם הָאִשָּׁה יָפָה וּמַשְׂכֶּלֶת – הַשְׂכֵּל וְיֹפִי חֲבֵרִים

הַשְׂכֵּל לַנֶּפֶשׁ יִנְעָם וְיֹפִי לְנֶפֶשׁ אֲחֵרִים.


אסנת

נָאוָה תְהִלָּתְךָ, אַךְ אִם הִיא שְׁחוֹרָה וּמַשְׂכָּלֶת?


דואג

אִם הִיא כְּכוּשִׁית שְׁחוֹרָה וְחֵלֶק לָהּ בַּבִּינָה

אִישׁ לָבָן בְּאֶבְרָתוֹ, יָסֶךְ לָהּ כַּצִּנָּה


אסנת

הֶרֶף, פֶּן תֵּצֵא מֵרַע אֶל רָע.


מלכה

וּמַה־תֹּאמַר עַל אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם?


דואג

אֵין אִשָּׁה יָפָה, בִּבְלִי דַעַת לְהֵיטִיב וּלְהָרַע

כִּי גַם בְּאִוַּלְתָּהּ, תַּשְׂכִּיל לְהַזְרִיעַ זָרַע.


אסנת

מְשָׁלִים יְשָׁנִים הֵם, לִהְיוֹת לִצְחֹק לָאֱוִילִים

וּנְגִינוֹת לְשֹׁתֵי שֵׁכָר; אֲבָל מַה־דִּבָּה רָעָה

תּוֹצִיא בְשׁוֹט לְשׁוֹנְךָ, עַל שְׂנוּאָה וּפְתַיָּה?


דואג

אֵין שְׂנוּאָה וּפְתַיָּה, נְקִיָּה מֵאָוֶן וְאִוֶּלֶת

כִּי מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ כִּיפַת תֹּאַר מַשְׂכָּלֶת.


אסנת

זֶה דַרְכְּךָ רֶשַׁע כֶּסֶל, כִּי תֶהְדַּר פְּנֵי הָרָעָה

מִן הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה, אוּלָם הַגֵּד אַל תְּכַזֵּב

מַה־תְּהִלָּה נָאוָה לְאִשָּׁה כְּבוּדָה מְאֻשָּׁרָה

אֲשֶׁר לִפְנֵי יִשְׁרַת נַפְשָׁהּ, גַּם עַוְלָתָה תִּקְפָּץ פִּיהָ?


דואג

אִשָּׁה כְּלִילַת יֹפִי וּלְגַאֲוָה מוּזָרָה וְנָכְרִיָּה

לְשׁוֹנָהּ לְשׁוֹן לִמּוּדִים וְאֵינֶנָּה סֹרֵרָה וְהֹמִיָּה

הוֹן וָעֹשֶר בְּבֵיתָהּ וְלֹא תַרְבֶּה עֲדִי וְקִשּׁוּרִים

תָּבוּז עִנְבֵי תַאֲוָה וְהַיָּמִים יְמֵי בִכּוּרִים

וְגַם בְּקֶצֶף וְקִנְאָה וּנְקָמָה נֶחֱרָצָה וְכָלָה

תֹּאמַר לְקִצְפָּהּ הֶרֶף וּלְקִנְאָתָהּ גְּשִׁי הָלְאָה

וְלִבָּהּ יִבְחַן לָדַעַת מָה רָמִים וּשְׁפָלִים

כִּי זָנָב לָאֲרָיוֹת טוֹב מֵרֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים

וְלָהּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה וְלֹא תְגַלֶּה דְבָרֶיהָ

וְלֹא תַבִּיט אֲחֹרַנִּית אִם בַּחוּרִים אַחֲרֶיהָ –

אִשָּׁה כָזֹאת אַחַת מֵאֶלֶף – וְלָהּ יָאָתָה –


אסנת

וּמַה יָּאֳתָה לָהּ?


דואג

לַחֲלֹץ שַׁד לְהָנִיק אֱוִילִים וּלְשָׁרֵת אֶת שֹׁתֵי שֵׁכָר.


אסנת

מִי שָׁמַע דִּבְרֵי סֶלֶף כָּאֵלֶּה

מִלְכָּה אַל תִּלְמְדִי אָרְחוֹתָיו, אַף כִּי בַעֲלֵך הוּא.

מַה־תֹּאמַר כֶּשֶׂד, לְיוֹעֵץ רָע וּבְלִיַּעַל הַזֶּה?


כשד

יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב; אֲבָל הוּא כְּאִישׁ חַיִל

יָפִיק רָצוֹן מִמֵּךְ גְּבִרְתִּי, וְלֹא כְיוֹדֵעַ סֵפֶר.


דואג

(מדבר אל עצמו) הוּא אֹחֵז בְּיָדָהּ וְלוֹחֵשׁ בְּאָזְנֶיהָ

בְּקוּרֵי עַכָּבִישׁ אֵלֶּה, אָצוּד זְבוּב גָּדוֹל כְּכֶשֶׂד.

הַצְהֵל לָהּ פָּנִים וְהַטֵּף נְעִימוֹת בְּאָזְנֶיהָ

וְהָכֵן לְךָ אֶת הַפַּח, בּוֹ תִלָּכֵד נַפְשֶׁךָ.

לוּ יָדַעְתָּ אַחֲרִיתְךָ כִּי פְקוּדָתְךָ יִקַּח אַחֵר

לֹא נָגַעְתָּ בְיָדָהּ וְלֹא נָשַׁקְתָּ אֶצְבְּעוֹתֶיךָ נִכְחָהּ

וְאַתָּה סָכָל תִּשְׁגֶּה, לְנַשֵּׁק אֶצְבְּעוֹתֶיךָ שֵׁנִית

טוֹב הָיָה לְךָ, לוּ בְהֹנוֹת יָדֶיךָ קֻצָּצוּ.

(קול תרועה)

הִנֵּה זֶה הַכּוּשִׁי כִּי יָדַעְתִּי תְּרוּעַת הַקֶּרֶן.


כשד

גַּם אֲנִי יוֹדֵעַ קוֹל הַתְּרוּעָה.


אסנת

לְכוּ וְנֵלְכָה לְקַדֵּם פָּנָיו.


כשד

הִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ לִקְרָאתֵנוּ.


(איתיאל ואנשיו)


איתיאל

הֲשָׁלוֹם רַעְיָתִי, בַּת חַיִל בְּיוֹם נָשֶׁק!


אסנת

שָׁלוֹם אִיתִיאֵל יְדִיד נַפְשִׁי!


איתיאל

לְתִמְהוֹן לְבָבִי וּלְשִׂמְחָתִי, קִדַּמְתְּ לָבוֹא הֵנָּה.

רְאִי חֶמְדַת נַפְשִׁי, אִם אַחֲרֵי כָל סְעָרָה

תָּקוּם דְּמָמָה נְעִימָה כָזֹאת, אֶשְׂחַק לְסֹעָה וָסַעַר

לֹא אֶפְחַד בְּהָמִיר אֶרֶץ וּשְׁאוֹל לֹא יְבַעֲתֵנִי

כִּי אֶשְׁקֹט בָּאֳנִיָּתִי, אַף כִּי תַעֲלֶה שָׁמַיִם

תֵּרֵד תְּהוֹמוֹת וְתְחַשֵּׁב לְהִשָּׁבֵר בְּלֶב־יָם.

לוּ בָא קִצִּי הַיּוֹם, בְּשָׁלוֹם אָמוּתָה הַפָּעַם

כִּי יָרֵאתִי מְאֹד פֶּן עֹנֶג רַב כָּזֶה

לֹא אֶרְאֶה עוֹד בְּכָל הַיָּמִים הַבָּאִים.


אסנת

חָלִלָה לְשֹׁכֵן שְׁחָקִים!

בּוֹ בָּטְחָה נַפְשִׁי, כִּי כַאֲשֶׁר יַרְבֶּה יָמֵינוּ

כֵּן יוֹסֵף לָנוּ, רֹב אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים.


איתיאל

אָמֵן! – כֵּן יֹאמַר אֱלֹהִים –

אֵיךְ קָצַר לִבִּי מֵהָכִיל הָעֹנֶג הַגָּדוֹל הַזֶּה

וְאֵיךְ רָפָה לְשׁוֹנִי מֵהַגֵּד רִגְשַׁת שִׂמְחָתִי

לֹא אוּכַל דַּבֵּר עוֹד, כִּי כָלְתָה נַפְשִׁי (נושק אותה)

מִי יִתֵּן וְלֹא יֵחָלֵק לִבֵּנוּ עַד עוֹלָם

רַק יִשָּׁמַע בִּגְבוּלֵנוּ קוֹל שָׂשׂוֹן וָרִנָּה

קוֹל נְשִׁיקוֹת דּוֹדִים, כָּזֹאת וְכָזֹאת…


דואג

(מדבר אל עצמו) לִבְּכֶם נָכוֹן לְרַנֵּן וַאֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי בֶּאֱמוּנָתִי

כִּי אֲכוֹנֵן הַמֵּיתָרִים לְקִינָה וְלֹא לְרִנָּה.


איתיאל

נֵלְכָה נָּא אֶל הָאַרְמוֹן, הֲלֹא שְׁמַעְתֶּם אַחַי

מִלְחָמָה אֵין לָנוּ עוֹד, הַתּוֹגַרְמִים טֻבְּעוּ בַיָּם. –

הֲשָׁלוֹם לְרֵעַי מִקֶּדֶם, לְכָל מְיֻדָּעַי בְּאִי הַזֶּה? –

יָדַעְתִּי כִּי בְּאַהֲבָה וְרָצוֹן, יְקַדְּמוּ פָנַיִךְ רַעְיָתִי

כִּי מֵאָז גַּרְתִּי עִמָּהֶם גָּדְלָה אַהֲבָתָם אֵלָי.

רְאִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, מֵרֹב הֲגִיגִי וְשִׂמְחָתִי בָךְ

שִׂיחִי בְלֹא סְדָרִים וּשְׂפָתַי כְּשִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.

לְכָה דוֹאֵג הָבִיאָה אֶת הַכֵּלִים מִן הַסְּפִינָה

גַּם רַב הַחֹבֵל יָבוֹא אִתְּךָ אֶל הָאַרְמוֹן

לְמַעַן אֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד וְכִבַּדְתִּיו כְּעֶרְכּוֹ הָרָב.

וְהִנְנִי קֹרֵא עוֹד הַפַּעַם, בָּרוּךְ בּוֹאֵךְ אָסְנַת!

בָּרוּךְ בּוֹאֵךְ לְכַפְתּוֹר!

(איתיאל, אסנת ומשרתיהם הולכים)


דואג

(אל רדי) צֵא אֶל הַחוֹף וְשָׁם נִפָּגְשָׁה יַחְדָּו.

אִם אַמִּיץ לֵב אָתָּה (כַּאֲשֶׁר יֹאמְרוּ הָאֹמְרִים

אַהֲבָה תוֹסִיף אֹמֶץ גַּם בְּלֵב רָע וְנִשְׁחָת)

אָז תָּבִין דְּבָרָי. הִנֵּה כֶּשֶׂד הַפָּקִיד

יַעֲמֹד לִפְנֵי הַמְּצוּדָה עַל מִשְׁמַרְתּוֹ בַלָּיְלָה –

רַק עָלֶיךָ לָדַעַת בַּתְּחִלָּה, כִּי אָסְנַת אֹהֶבֶת אֹתוֹ.


רדי

אֹתוֹ הִיא אֹהֶבֶת – זֹאת לֹא זֹאת.


דואג

שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי:

בְּאַהֲבָה עַזָּה וַחֲזָקָה אָהֲבָה אֶת הַכּוּשִׁי

רַק בַּעֲבוּר נִיד שְׂפָתָיו וְדִבְרֵי נִפְלְאוֹת שָׁוְא

וְעַתָּה הֲתַחְשֹׁב אֵיפוֹ, כִּי אַהֲבָתָהּ תִּמָּשֵׁךְ?

אַל יֶהְגֶּה לִבְּךָ כֵּן, אִם נְבֻנוֹתָ מְעָט.

הֵן הָאִשָּׁה הַזֹּאת מְבַקֶּשֶׁת לְהַשְׂבִּיעַ עֵינֶיהָ

וּמַה־תֶּחֱזֶה בַּכּוּשִׁי, מַה־תֶּחֱזֶה בִּפְנֵי הָעֲזָאזֵל?

בִּכְלוֹת אֵשׁ אַהֲבָתָהּ וְדָמָהּ קַר בְּקִרְבָּהּ

תְּבַקֵּשׁ פָּנִים חֲדָשִׁים לְחַדֵּשׁ רַעֲבוֹן נַפְשָׁהּ

וְרַק אִישׁ נַעַר בְּשָׁנִים יְפֵה תֹאַר וּמַרְאֶה

וְהָדוּר בְּחֵן וְתִפְאֶרֶת, הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר תִּבְחַר

וְלֹא הַכּוּשִׁי הַזֶּה אֲשֶׁר יֶחְסַר כָּל אֵלֶּה;

כִּי טוֹבַת טַעַם כָּמוֹהָ תָּקוּץ מִפְּנֵי גֶבֶר

אֲשֶׁר מִגְרָעוֹת בּוֹ וְאֵין לוֹ יִתְרוֹן מְאוּמָה,

וְחִישׁ קַל תִּנָּחֵם וְתֵאָנַח בְּמַר נַפְשָׁהּ

וְתַחַת הַכּוּשִׁי הַנִּמְאָס תְּבַקֵּשׁ לָהּ אִישׁ כִּלְבָבָהּ.

וְעַתָּה מִי הַקָּרוֹב לָהּ אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנָּה בְּגֹרָלוֹ

אִם לֹא כֶּשֶׂד הַזֶּה, אִישׁ חָרוּץ וּבְלִיַּעַל,

אִישׁ אֲשֶׁר לְעֵינַיִם, רֹדֵף תֹּם וָיֹשֶר

וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ, לַעֲשׂוֹת כָּל תּוֹעֲבַת לִבּוֹ?

מִי יִלְכְּדֶנָּה בִּלְתּוֹ? אֵין אִישׁ, אֵין אִישׁ!

כִּי אֵין כָּמוֹהוּ מְהִיר עָרְמָה וְתַחְבּוּלָה

הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמֹר מוֹעֲדוֹ וּלְהוֹצִיא דָבָר בְּעִתּוֹ

וְגַם מֵאֶפֶס וָאַיִן יִמְצָא לוֹ יִתְרוֹן וְעֵקֶב רָב.

וְרַק הוּא הַשָּׂטָן לָנוּ כִּי עוֹדֶנּוּ צָעִיר לְיָמִים

יְפֵה עֵינַיִם טוֹב רֹאִי וְכָלִיל הוּא בַּהֲדָרוֹ

אֲשֶׁר עֲלָמוֹת רַכּוֹת פּוֹתוֹת תְּבַקֵּשְׁנָה לְאַהֲבָה

וְהָאִשָּׁה כְּבַר נָשְׂאָה עֵינֶיהָ אֶל בֶּן־בְּלִיַּעַל הַזֶּה.


רדי

לֹא אוּכַל לְהַאֲמִין דִּבָּה רָעָה זוּ עָלֶיהָ

כִּי כְּבוּדָה הִיא וּמְלֵאָה בִּרְכוֹת שָׁמָיִם.


דואג

מְלֵאָה בִּרְכוֹת שָׁוְא –

הַיַּיִן אֲשֶׁר תִּשְׁתֶּה, גַּם הוּא מִיץ עֲנָבִים.

לוּ מָלְאָה בִּרְכוֹת שָׁמַיִם, לֹא דָבְקָה בַכּוּשִׁי;

וּמַה הֵנָּה בִּרְכוֹתֶיהָ? הַאִם לֹא רָאִיתָ

אֵיךְ שָׁתָה אֶצְבְּעוֹתֶיהָ עַל כַּפּוֹ לְמִשְׁעִי?

הֲזֹאת לֹא רָאִיתָ? –


רדי

זֹאת עָשְׂתָה לְאוֹת, כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינֶיהָ.


דואג

לְאוֹת זִמָּה וַעֲגָבִים וְזֶה – פֵּתַח דְּבַר עֶרְוָה.

כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ פֶּה אֶל פֶּה, הִקְרִיבוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶם

כְּמוֹ לִנְשִׁיקוֹת דּוֹדִים וְדַי בָּזֶה לְהָבִין רַדַּי,

כִּי הֵם חֹרְשִׁים רָעָה וְאַחֲרֵי אַהֲבָה מְסֻתֶּרֶת

הֲלֹא יְבַצְּעוּ זְמָמָם וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלִי, כִּי לְזֹאת הֵבֵאתִיךָ מֵוִּינֶעצְיָא

עֲמֹד עַל הַמִּשְׁמָר בַּלַּיְלָה הַזֶּה כַּאֲשֶׁר אַרְאֶךָּ

כִּי אֲנִי אֶשְׁמֹר מִנֶּגֶד וְלֹא אֶרְחַק מִמֶךָּ.

וְהָיָה בִּרְאוֹתְךָ אֶת הַפָּקִיד, אֲשֶׁר לְזָר יַחְשְבֶךָּ

תְּבַקֵּשׁ לְךָ תֹּאֲנָה, לְהַמְרוֹת עֵינָיו וּלְהַכְעִיסוֹ

בִּדְבָרִים קָשִׁים וּמָרִים, אוֹ בִשְׂחֹק וּמַהֲתַלּוֹת

כַּאֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ.


רדי

וְאַחֲרֵי כֵן –


דואג

הוּא מְהִיר חֵמָה וְקִצְפּוֹ יַעֲלֶה כְרֶגַע בְּאַפּוֹ

וְכַאֲשֶׁר יָרִים יָדוֹ עָלֶיךָ, הִתְגָּרֶה בוֹ בִּדְבָרִים

לְמַעַן יַכְּךָ בְּמַטֵּהוּ. וַאֲנִי דַּי לִי בְּמַכָּה זוּ

לְעוֹרֵר יוֹשְבֵי כַפְתּוֹר לְהִתְקַשֵּׁר לִמְרֹד מֶרֶד

וְלֹא יִשְׁקְטוּ וְלֹא יָנוּחוּ עַד הִגָּרֵשׁ כֶּשֶׂד מִזֶּה.

וּבָזֹאת תָּבוֹא תִקְוָתְךָ, כִּי הִנְנִי לַעֲזֹר לָךְ

כִּי אַחֲרֵי סוּר הַמּוֹקֵשׁ וְאֵין שָׂטָן וּפֶגַע עוֹד

מִי יַעֲצֹר אֹתִי, לְמַלֵּא כָל תַּאֲוַת נַפְשֶׁךָ.


רדי

כֵּן אֶעֱשֶׂה כִּדְבָרְךָ אִם אֶמְצָא לִי יָדָיִם.


דואג

הֵא לְךָ כַפִּי כִּי תַצְלִיחַ בְּדַרְכֶּךָ.

לֵךְ אֶל הַמְּצוּדָה וְשָׁם נְדַבֵּר עוֹד

וַאֲנִי הִנְנִי הוֹלֵךְ לְהָבִיא כֵלָיו מִן הַסְּפִינָה.


רדי

לֵךְ לְשָׁלוֹם. (רדי הולך)


דואג

מַה־נָּקֵל לְהַאֲמִין, כִּי כֶּשֶׂד מִתְאַוֶּה לְדַעְתָּהּ

וּמִי יֶעֶרְבֶנָּה כִּי לֹא תוּכַל לְהִתְאַוֹּת גַּם הִיא

וְהַכּוּשִׁי הַנִּמְאָס בְּעֵינַי הוּא אִישׁ יָקָר וְתָמִים

וְהַכָּרַת פָּנָיו תַּעֲנֶה בוֹ אַהֲבָתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְאִשְׁתּוֹ.

וַאֲנִי הִנְנִי נָכוֹן לְאַהֲבָה אֹתָהּ גַּם אָנִי;

לֹא מֵחֶמְדָה וְתַאֲוָה, כְּפִי חַטְּאוֹת נְעוּרָי

כִּי אִם מֵרוּחַ קִנְאָה, אַחֲרֵי שָׁמְעִי דִבַּת רַבִּים

לֵאמֹר חִלֵּל הַכּוּשִׁי אֶת מִשְׁכָּבִי בַסָּתֶר.

וְרוּחַ קִנְאָה הַזֹּאת נוֹסְסָה כְרָקָב בַּעֲצָמָי

וְלֹא אוּכַל לְהַרְגִּיעַ עַד אֲשֶׁר אֶנָּקֵם מִמֶּנּוּ

בַּסְּאָה אֲשֶׁר מָדַד לִי – אִשָּׁה תַּחַת אִשָּׁה.

וְאִם חֵפֶץ זֶה לֹא יִצְלַח בְּיָדִי

אַצִּית אֵשׁ הַקִּנְאָה בִּלְבַב אִישׁ חֶרְמִי

עַד אֲשֶׁר מֵי תְבוּנָתוֹ לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת הַתַּבְעֵרָה.

וְהַכְּסִיל מִוִּינֶעצְיָא, תַּחַת רָדְפוֹ קָדִים

נָכוֹן לְשֵׁבֶט מוּסָר וְהוּא יִהְיֶה הַכְּלִי לִמְזִמָּתִי,

כִּי אִם יַעֲמֹד עַל מִשְׁמַרְתּוֹ כַּאֲשֶׁר הוֹרִיתִיהוּ

יִפֹּל כֶּשֶׂד בִּמְצוּדָתִי, הַנִּצָּב לְשָׂטָן לִי בַּדָּרֶךְ

כִּי אַכֵּהוּ בַלָּשׁוֹן וְאָסִית אֶת הַכּוּשִׁי לְבַלְּעוֹ

וְהוּא יֶאֱהָבֵנִי עוֹד וְנָתַן לִי דֵּי שְׂכָרִי

תַּחַת אֲשֶׁר הִשְׂכַּלְתִּי לְהַנְחוֹתוֹ כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה

וּלְהַפְרִיעַ שְׁלוֹמוֹ וּמְנוּחָתוֹ עַד לְהִשְׁתַּגֵּעַ.

פֹּה עוֹד מְזִמָּתִי, נָבוֹכָה בְּשׁוֹאָה וָאָמֶשׁ

כְּכָל מִרְמָה וּנְבָלָה, טֶרֶם תֵּצֵא לְאוֹר הַשָּׁמֶשׁ. (הולך)

מחזה ב': (מכריז ברחוב העיר ועם רב לפניו)

מכריז

בְּשֵׁם שַׂר הַצָּבָא, אִיתִיאֵל אֲדֹנֵנוּ הָרֹאשׁ

הִתְבַּשְּׂרוּ כִּי אֳנִיּוֹת הַתּוֹגַרְמִים אָבְדוּ בַיָּם

וְלָכֵן הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם, יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה

יוֹם הִלּוּלִים וְתַעֲנֻגִים, מְדוּרוֹת אֵשׁ וּמְחוֹלוֹת

לְאִישׁ אִישׁ כְּאֲוַּת נַפְשׁוֹ. וְשִׂמְחָה זוּ לָכֶם לְמִשְׁנֶה

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה תָּחֹגּוּ חַג חֲתֻנַּת שַׂר הַצָּבָא

וְתַעַלְזוּ עִמּוֹ בְּרֹאשׁ שִׂמְחָתוֹ, בְּכָל חַדְרֵי הָאַרְמוֹן

כִּי פְּתוּחִים יִהְיוּ, לִקְרַאת כָּל הַבָּאִים

לֶאֱכֹל לִשְׁתּוֹת וּלְצַחֵק שָׁם, עַד חֲצוֹת הַלָּיְלָה.

יִחְיוּ יוֹשְבֵי כַפְתּוֹר! יְחִי אִיתִיאֵל שַׂר הַצָּבָא! (הולכים)

מחזה ג': דביר בארמון, (איתיאל, אסנת, כשד ומשרתים)

איתיאל

שִׂים עֵינְךָ כֶּשֶׂד, עַל הַמִּשְׁמָר בַּלַּיְלָה

טוֹב לָנוּ לְהִזָּהֵר, לְמַלֵּא כָל עֲבֹדָה וּמִשְׁמֶרֶת

וְגַם בַּתַּעֲנֻגִים בַּל נִשְׁכַּח מַה־פְּקוּדָתֵנוּ.


כשד

אֶת דּוֹאֵג הִפְקַדְתִּי לַעֲשׂוֹת אֵת אֲשֶׁר תֵּעָשֶׂינָה

וְגַם אֲנִי עִמּוֹ וְעֵינַי עַל כָּל דְּרָכָיו.


איתיאל

הוּא אִישׁ נֶאֱמָן בַּעֲבֹדָתוֹ. לֵךְ לְשָׁלוֹם כֶּשֶׂד

לְמָחָר בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם תָּבוֹא לֵרָאוֹת אֶת פָּנָי.

(אל אסנת) וְאַתְּ שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי!

בּוֹאִי וְנִשְׂבְּעָה מֵעֵץ נָטַעְנוּ בְּזֵעַת אַפָּיִם

הָעֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְהַפְּרִי תַּאֲוָה לָעֵינָיִם.

(איתיאל אסנת ואנשיהם הולכים ודואג בא)


כשד

שָׁלוֹם בּוֹאֲךָ דּוֹאֵג, נָשִׂימָה אֶל הַמִּשְׁמָר פְּעָמֵינוּ.


דואג

לֹא בְאַשְׁמוּרָה זוּ; הַשָּׂר צִוָּנוּ לָלֶכֶת

טֶרֶם בָּא הַמּוֹעֵד, כִּי אַהֲבַת אָסְנַת הֵצִיקַתְהוּ

וַאֲנַחְנוּ לֹא נַרְשִׁיעֶנּוּ בְּנֶשֶׁף חִשְׁקוֹ הַזֶּה

עוֹנַת לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה לְיַעֲלַת חֵן וַאֲהָבִים

אֲשֶׁר חִין עֶרְכָּהּ רַב לְשַׂמַּח אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים.


כשד

הִיא אִשָּׁה יָפָה לְהַלֵּל עַד מְאֹד.


דואג

וְלָהּ לֵב לִצְחֹק וְשַׁעֲשׁוּעִים.


כשד

רַכָּה הִיא וַעֲנֻגָה, כְּשׁוֹשַׁנָּה בְּאִבָּהּ.


דואג

מַה־נָּאֲווּ עֵינֶיהָ, כְּחִצִּים תּוֹרֶה בְּלֵב רֹאֶיהָ.


כשד

עֵינֶיהָ מְפִיקוֹת חֵן וַעֲנָוָה יַחְדָּו.


דואג

וּמַה־נָּעִים מִדְבָּרָהּ, כְּקוֹל קֹרֵא לְאַהֲבָה.


כשד

כֻּלָּהּ יָפָה וּמוּם אֵין בָּהּ.


דואג

יִתְעַנְּגוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם בְּשָׁלוֹם.

וְעַתָּה הַפָּקִיד שְׁמָעֵנִי, הִנֵּה מְעַט יַיִן אִתִּי

וּבַחוּרֵי חֶמֶד מִבְּנֵי הָעִיר עֹמְדִים שָׁם בַּחוּץ

וּמְבַקְּשִׁים לִשְׁתּוֹת כּוֹס לְחַיֵּי הָאָדוֹן וְהַגְּבִירָה.


כשד

לֹא בַלַּיְלָה הַזֶּה יַקִּירִי; לֹא אוּכַל לִשְׁתּוֹת יָיִן

חָזָק הוּא מִמֶּנִּי. מִי יִתֵּן וְעֹנֶג אַחֵר

יִמָּצֵא תַּחַת יַיִן לְשַׂמַּח חַיִּים.


דואג

אַל תָּשֵׁב פָּנַי; הִנֵּה רֵעִים אֲהוּבִים בַּחוּץ

הֲלֹא תִשְׁתֶּה כוֹס אַחַת וְהַנּוֹתָר אֶשְׁתֶּה אֲנִי תַחְתֶּיךָ.


כשד

הֵן שָׁתִיתִי הַלַּיְלָה כּוֹס אַחַת מָהוּל בַּמַיִם

וּבְקִרְבִּי יִתְהַפֵּךְ כְּמוֹ אֵשׁ כִּי הַיַּיִן יַדְלִיקֵנִי

כּוֹס אַחַת רַב מִמֶּנִּי; גִּבּוֹר לִשְׁתּוֹת אֵינֶנִּי.

זֶה רִפְיוֹן נַפְשִׁי וְלַעֲבֹר חֻקִּי לֹא אוּכָל.


דואג

לָמָּה תְבַטֵּא חִנָּם הֵן הַלַּילָה לֵיל הִלּוּלִים

וּמֵחֵפֶץ בַּחוּרֵי חֶמֶד לֹא תִמְנַע אָתָּה.


כשד

וְאָנָה אֵיפֹה הֵם?


דואג

הֵם עֹמְדִים לַפֶּתַח לְכָה נָא הֲבִיאֵם הַבָּיְתָה.


כשד

בְּלֹא חֶמְדָּה אֶעֱשֶׂה כֵן. (כשד הולך)


דואג

אִם יַעֲלֶה בְיָדִי לְהַשְׁקוֹתוֹ כּוֹס אַחַתנוֹסַף עַל הַכּוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר שָׁתָה בָּעֶרֶב

יָחִישׁ לָרִיב וּלְהִתְקוֹטֵט כַּכֶּלֶב הַקָּטֹן בְּחֵיק גְּבִרְתִּי

וְרַדַּי אֲשֶׁר בָּחֳלִי אַהֲבָתוֹ יִרְאֶה זָרוֹת וְתַהְפֻּכוֹת

הֵרִיק אֲשִׁישֵׁי יַיִן לְחַיֵּי אָסְנַת לֹא אֶחָד וּשְׁנָיִם

וְהוּא יַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁמָר עִם שְׁלֹשֶׁת הַבַּחוּרִים

אֲצִילֵי בְנֵי כַפְתּוֹר עַלִּיזֵי גַאֲוָה וּבַעֲלֵי אָף

אֲשֶׁר כְּבַר הִשְׁקִיתִים עַד כִּי חַם לִבָּם.

וּבֵין עֲדַת שִׁכּוֹרִים אֵלֶּה אָעִיר אֶת כֶּשֶׂד

לַעֲשׂוֹת דָּבָר לְמוֹרַת רוּחַ כָּל בְּנֵי הָאִי.

וְהִנֵּה הִנָּם בָּאִים כֻּלָּם תָּעוּ בַּשֵּׁכָר –

אִם חֲלוֹמִי אֱמֶת וּפִתְרוֹנוֹ יֵצֵא לָאוֹר

יָחִישׁ לָבוֹא כִּכְלִי שַׁיִט בָּרוּחַ וְשֶׁטֶף הַיְאוֹר

(כשד שב עם קנז ובחורי העיר)


כשד

חַי אָנִי! כְּבַר הִשְׁקוּנִי יֶתֶר עַל הַמִּדָּה.


קנז

עַל דְּבָרִי וֶאֱמוּנָתִי! מִדָּה אַחַת קְטַנָּה

לֹא יֶתֶר מִלֹּג.


דואג

הָבוּ יַיִן. – (אוחז כוס בידו ומזמר)

שְׁתוּ מִסְכִּי מָתוֹק מִזֶּמֶר

לְשַׂר הַמַּשְׁקִים אַל תִּהְיוּ לְמֶמֶר;

אִישׁ חַיִל, אִישׁ חֵיךְ וְגַרְגֶּרֶת

וּמִדַּת יְמֵי חַיֵּי אִישׁ, זֶרֶת

וְלָכֵן אִישׁ חַיִל יִשְׁתֶּה חָמֶר. –

הָבוּ יַיִן! (יין מובא)


כשד

מַה־יָּקָר וְנָעִים הַזֶּמֶר.


דואג

זֶמֶר זֶה לָמַדְתִּי בְּעֶנְגְּלַאנְד

כִּי אַנְשֵׁי עֶנְגְלַאנְד גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן.

לְנֶגְדָּם אַנְשֵׁי אַשְׁכְּנַז דֶּענְמַארְק אוֹ הָאלְלַאנְד

כֻּלָּם כְּאֶפֶס וּכְאָיִן.


כשד

הַאִם אַנְשֵׁי עֶנְגְלַאנְד רַב כֹּחָם בַּשְּׁתִיָּה?


דואג

מִי יַעֲמֹד לִפְנֵי יְלִיד עֶנְגְּלַאנְד?

הֵן אִישׁ דֶּענְמַארְק יָחֹג יָנוּעַ וְיִפֹּל כַּמֵּת

אִישׁ אֶרֶץ אַשְׁכְּנַז יִתְגֹּלֵל תַּחַת הַשֻּלְחָן

וְאִישׁ הָאלְלַאנְד יָקִיא קִיא צוֹאָה בְּלִי מָקוֹם

טֶרֶם יִפְתַּח בֶּן עֶנְגְלַאנְד בַּקְבּוּק הַשֵּׁנִי.


כשד

הִנֵּה אֶשָּׂא כוֹסִי לְחַיֵּי שַׂר הַצָּבָא.


קנז

וְכֵן גַּם אָנִי; פִּי כְפִיךָ לֹא אֲכַזֵּב.


דואג

עֶנְגְלַאנְד יְקָרָה! (מזמר)

אִישׁ רַב פְּעָלִים הָיָה הַמֶּלֶךְ פֶּקַע

וּמִכְנְסֵי בַד לָבַשׁ בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף שְׁנָיִם

וַיִּתְאוֹנֵן כִּי הוֹסִיף עַל מְחִירוֹ בֶּקַע

וְכֶלֶב טָמֵא קָרָא לְתֹפֵר הַמִּכְנְסָיִם.


הוּא הָיָה אַדִּיר וְנִשָּׂא בִּמְרֹמֵי קָרֶת

וְאַתָּה יֹשֵב בַּשֶּׁפֶל נוֹלַדְתָּ לְעָמָל וּתְלָאָה,

אֶרֶץ אֶרֶץ אֶרֶץ מִפְּנֵי גַאֲוָה נֶעְכָּרֶת

קוּם לְבַשׁ אַדַּרְתְּךָ אַדֶּרֶת בָּלָה וּמְטֻלָּאָה.

הָבוּ יַיִן. –


כשד

הַמִּזְמוֹר הַזֶּה נָעִים גַּם מִן הָרִאשׁוֹן.


**דואג **

הֲתַחְפֹּץ לְשָׁמְעוֹ שֵׁנִית?


כשד

לֹא חָפַצְתִּי בוֹ –

אִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת לֹא יִכּוֹן לְהִשָּׁאֵר עַל מַעֲמָדוֹ –

הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל לָנוּ – רַבִּים יִירְשׁוּ חַיֵּי עוֹלָם

וְרַבִּים לֹא יִירָשׁוּ.


דואג

כֵּן דִּבַּרְתָּ פָּקִיד יַקִּיר וְנָעִים.


כשד

וַאֲנִי מְצַפֶּה לִהְיוֹת אֶחָד מִן הַיּוֹרְשִׁים

לֹא לְמֹרַת רוּחַ שַׂר הַצָּבָא וְלֹא לְאַחַד הַשָּׂרִים.


דואג

וְכֵן גַּם אָנִי.


כשד

לֹא תָבוֹא לִירֻשָׁתְךָ טֶרֶם יָרַשְׁתִּי אָנִי

כִּי הַפָּקִיד רִאשׁוֹן לְנוֹשֵׂא הַדֶּגֶל.

אַךְ רַב לָנוּ – נֵלְכָה נָּא לְדַרְכֵּנוּ

כָּל עָוֹן תִּשָׂא! אִישׁ אִישׁ לִמְלַאכְתּוֹ –

אַל תַּחְשְׁבוּ אַחַי, כִּי מִשְׁתַכֵּר אָנִי,

זֶה נוֹשֵׂא דִגְלִי – זֹאת הִיא יְמִינִי –

וְזֹאת הִיא שְׂמֹאלִי – שֹׁתֶה שִׁכּוֹר אֵינֶנִּי עַתָּה

הֵן אֶעֱמֹד וְלֹא אָנוּעַ וּשְׂפָתַי בָּרוּר תְּמַלֵּלְנָה.


כלם

מִדְבָּרְךָ נָאוֶה אַף נָעִים.


כשד

אִם כֵּן אֵיפוֹ לְמִשְׁתַּכֵּר אַל תַּחְשְׁבוּנִי. (הולך)


קנז

קוּמוּ וְנֵלְכָה הַמַּעֲרָכָה וְעָרַכְנוּ אֶת הַמִּשְׁמָר.


דואג

הֲרָאִיתָ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר יָצֹא יָצָא מִזֶּה?

הוּא אִישׁ חַיִל לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב

אַךְ סָבְאוֹ יַשְׁחִיתֶנּוּ, כִּי נַפְשׁוֹ תָכִיל טוֹב וָרָע

כְּאוֹר וְחֹשֶךְ חֲלִיפוֹת, זֶה לְעֻמַּת זֶה –

נִכְמְרוּ נִחוּמַי עָלָיו וְגַם לְשַׂר הַצָּבָא דָאַגְתִּי

פֶּן יֵבוֹשׁ מִמַּבָּטוֹ אֲשֶׁר בָּטַח בּוֹ עַד מְאֹד

כִּי בְמִקְרֶה לֹא טוֹב יַעֲשֶׂה לָאָרֶץ תּוֹעָה.


קנז

הַאִם כֵּן דַּרְכּוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם?


דואג

זֶה־דַּרְכּוֹ תָמִיד; טֶרֶם יִשְׁכַּב עַל מִשְׁכָּבוֹ

יֶשׁ לְאֵל יָדוֹ לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת מִשְׁנֶה

לוּלֵא תַפִּיל הַשְּׁתִיָּה תְּנוּמָה עַל עַפְעַפָּיו.


קנז

לְדַעְתִּי הַמִּצְוָה עָלֵינוּ לְהוֹדִיעַ הַדָּבָר לְשַׂר הַצָּבָא

אוּלַי נֶעְלָם זֶה מִמֶּנּוּ, אוֹ עֹצֵם עֵינָיו

מֵרְאוֹת בִּקְלוֹן פְּקִידוֹ, תַּחַת הַטּוֹב הַנִּמְצָא בוֹ,

מַה־יֶּהְגֶּה לִבֶּךָ?

(רדי בא)


דואג

(בלחש) מַה־לְּךָ רַדַּי? לֵךְ מַהֵר אַחֲרֵי הַפָּקִיד. (רדי הולך)


קנז

צַר לִי מְאֹד לִרְאוֹת כִּי הַכּוּשִׁי הַנָּדִיב

בָּחַר לְמִשְׁנֶה לוֹ אִישׁ אֲשֶׁר רָעָה חוֹלָה בוֹ

הֲלֹא טוֹב וְיָשָׁר לְגַלּוֹת הַדָּבָר לְאָזְנָיו.


דואג

אִם תִּתֵּן לִי הָאִי בִּשְׂכָרִי לֹא אֶעֱשֶׂה זֹאת

כִּי אֲנִי אֹהֵב לְכֶשֶׂד וּמְבַקֵּשׁ מָזוֹר לְמַחֲלָתוֹ.

אַךְ מָה הַקּוֹל הַזֶּה? –

(קול מחוץ הושיעה, הושיעה! כשד רודף אחרי רדי)


כשד

נָבָל! בְּלִיַּעַל! –


קנז

מַה־לְּךָ הַפָּקִיד? מַזֶּה?


כשד

אֶת הַנָּבָל הַזֶּה אַכֶּה הַכֵּה וּפָצוֹעַ.


רדי

הַכֵּנִי נָא הַכֵּנִי.


כשד

הַעוֹד תַּרְחִיב פִּיךָ נָבָל? (מכה את רדי מכה עזה)


קנז

אַל נָא הַפָּקִיד! הָשֵׁב אֶת יָדֶךָ! (מאחז בידיו)


כשד

הַרְפֵּה, לָמָּה אַכֶּכָּה מַכַּת לֶחִי גַּם אוֹתְךָ?


קנז

צֵא צֵא, הֲלֹא שִׁכּוֹר אָתָּה –


כשד

שִׁכּוֹר אָנִי? (נלחמים יחדו בחרבותם)


דואג

(בלחש אל רדי) צֵא מַהֵר הַחוּצָה וּקְרָא קֶשֶׁר קָשֶׁר! (רדי הולך)

אַל נָא הַפָּקִיד יְדִידִי! אַל נָא אֲדֹנִים! –

עִזְרוּ עִזְרוּ לָנוּ! הֶרֶף כֶּשֶׂד! קְנַז אֲדֹנִי! –

הֶרֶף אֲדֹנִי! – עִזְרוּ הוֹשִׁיעוּ – לָמָּה תַחְרִישׁוּ?

הֲזֶה הוּא הַמִּשְׁמָר? – (קול פעמון המגדל הומה)

מִי מַשְׁמִיעַ קוֹל רַעַשׁ? – הֲלֹא תֵהוֹם כָּל הָעִיר

הֶרֶף כֶּשֶׂד הַנִּיחָה! פֶּן תִּהְיֶה לְבֹשֶת

וְחֶרְפָּתְךָ לֹא תִמָּחֶה.

(איתיאל ואנשיו באים)


איתיאל

מַה־זֹּאת?


קנז

דָּמַי מוּגָרִים אָרְצָה, הוּא דְקָרַנִי מַדְקְרוֹת מָוֶת

מוֹת יָמוּת גַּם הוּא –


איתיאל

הָשִׁיבוּ יְדֵיכֶם, כִּי בְנַפְשְׁכֶם הוּא.


דואג

הָשֵׁב יָדֶיךָ הַפָּקִיד! קְנַז אֲדֹנִי! –

רְאוּ אֲדֹנִים! –

הַאֵין לָכֶם לֵב לָדַעַת, מָה אַתֶּם וּמַעֲשֵׂיכֶם?

וְאֵין לָכֶם עַיִן לִרְאוֹת, לִפְנֵי מִי אַתֶּם עֹמְדִים?

רַב לָכֶם אֲנָשִׁים – שַׂר הַצָּבָא מְדַבֵּר פֹּה –

אֵיךְ לֹא תֵדְעוּ כְלִמָּה –


איתיאל

אֲהָהּ מַה־זֹּאת? מֵאַיִן בָּאַתְנוּ הַצָּרָה הַזֹּאת?

הֲתַחַת הַתּוֹגַרְמִים קַמְנוּ לִבְלוֹעַ אִישׁ אָחִיו

אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵם אָזְלַת יָדָם מֵהָרַע לָנוּ?

בּוֹשׁוּ הִכָּלְמוּ מִמְּשׁוּבֹתֵיכֶם, חִדְלוּ הָרֵעַ

הָאִישׁ הַפֹּרֵעַ פְּרָעוֹת עוֹד, בֶּן מָוֶת הוּא

אִם יָרִים יָדוֹ וְרַגְלוֹ, מוֹת יָמוּת כְּרָגַע.

הוֹרִידוּ אֶת הָאִישׁ הַמְּצַלְצֵל בְּפַעֲמוֹן הַמִּגְדָּל,

הוֹלֶם פַּעֲמוֹן הַזֶּה יַחֲרִיד כָּל יוֹשְבֵי הָעִיר.

וְאַתָּה דוֹאֵג הַיָּקָר, רֹאֶה אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ

כִּי נָפְלוּ מֵעֶצֶב וְיָגוֹן, דַּבֵּר מִי בַמַּעַל הַזֶּה

אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָבָר הֲלֹא אָנֹכִי צִוִּיתִיךָ.


דואג

לֹא יָדַעְתִּי מְאוּמָה, בַּתְחִלָּה יָשְׁבוּ יַחְדָּו

חֲבֵרִים כְּחָתָן וְכַלָּה טֶרֶם יֵלְכוּ לְמִשְׁכָּבָם,

וּכְרֶגַע נֶהְפַּךְ הַגַּלְגַּל וַיּוֹלֶךְ אֹתָם שׁוֹלָל

כִּי הֵרִיקוּ בְרַק חַרְבָּם וַיַּכּוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ

עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם וְחַרְבָּם אָכְלָה בָשָׂר

וְעוֹדֶנִּי לֹא אֵדַע, מַה־דִּין וּדְבָרִים בֵּינֵיהֶם.

מִי יִתֵּן מוּתִי בִשְׂדֵה הַמִּלְחָמָה בְּכָבוֹד

טֶרֶם בָּאתִי לִרְאוֹת עֶרְוַת דָּבָר כָּזֶה בְּמַחֲנֵנוּ.


איתיאל

מֶה הָיָה לְךָ כֶּשֶׂד, כִּי עָשִׂיתָ זֹאת?


כשד

שָׂא נָא אֲדֹנִי! דַּבֵּר לֹא אוּכָל.


איתיאל

קְנַז! הֲלֹא יָקָר וְנִכְבָּד הָיִיתָ מֵאָז

תָּמִים וּבַר־לֵבָב בָּאָרֶץ וְשִׁמְךָ נָשְׂאוּ חֲכָמִים

מֶה הָיָה לְךָ כִּי הִבְאַשְׁתָּ רֵיחֲךָ כְּרָגַע

שִׁמְךָ כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב מִגַּרְתָּ וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם אַחֵר

כְּאִישׁ מָדוֹן וּמַהֲלֻמּוֹת? הֲלֹא תַעֲנֶה קְנַז!


קנז

רְאֵה אִיתִיאֵל הַנִּכְבָּד, מַכַּת מָוֶת הֻכֵּיתִי

דּוֹאֵג עַבְדְּךָ רָאָה וַהַגֵּד יַגִּיד לְךָ כֹּל

וַאֲנִי אֶעֱצֹר בְּמִלִּין כִּי הַדִּבֵּר קָשֶׁה לִי;

רַק זֹאת אַגִּידָה, כִּי לֹא הֶעֱוֵיתִי הַלָּיְלָה

וְלֹא חָטָאתִי בִּדְבַר פֶּה וְלֹא בְמַעֲשֵׂה יָד

אִם לֹא חֵטְא יֵחָשֵׁב, לְאִישׁ הַמַּצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ

וְעָוֹן לַשֹּׁמֵר אֶת חַיָּיו, מִפְּנֵי חָמָס וָרֶצַח.


איתיאל

חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי אֵין מַעְצֹר לְרוּחִי עוֹד

וּבִמְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁם תַּעֲלֶה רִגְשַׁת נַפְשִׁי;

אִם עַתָּה אָקוּם וְאֶשָּׂא זְרוֹעִי הַנְּטוּיָה

גַּם הַטּוֹב בָּכֶם יֹאבַד, מִגַּעֲרָתִי יְהִי לָאָיִן.

דַּבְּרוּ אֵיךְ פָּרַץ הָרִיב? יַד מִי בַמַּעַל רִאשׁוֹנָה?

וְהָאִישׁ אֲשֶׁר עֲוֹנוֹ בוֹ, אַף אִם אָחִי הוּא

נַקֵּה לֹא אֲנַקֵּהוּ, כִּי אָח וְאֹהֵב לֹא אַכִּיר.

הֲיִתָּכֵן בְּעֵת מִלְחָמָה, בְּעִיר מְלֵאָה מָגוֹר וָפַחַד

לְעוֹרֵר רִיב בַּלַּיְלָה, לִפְנֵי הַשֹּמְרִים בַּמְּצוּדָה?

נְבָלָה הִיא וְשַׁעֲרוּרָה, דּוֹאֵג, מִי הֵחֵל בַּפָּרֶץ?


קנז

אִם מֵאַהֲבָה וָאַחְוָה, תּוֹסִיף עַל דְּבַר אֱמֶת

אוֹ תִגְרַע מִמֶּנּוּ, לֹא אִישׁ חַיִל אָתָּה.


דואג

רַב לָךְ. –

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי, אִם אֲדַבֵּר דָּבָר

לְהַכְאִיב לֵב כֶּשֶׂד, חָלִלָה לִּי מֵהָרַע לוֹ

וּבְכָל זֹאת סָמוּךְ לִבִּי, כִּי לֹא אֲכַזֵּב.

וְעַתָּה שְׁמַע הַשָּׂר! כֵּן הָיָה הַדָּבָר:

אֲנִי הָיִיתִי יוֹשֵב וּמְדַבֵּר עִם קְנַז

וְהִנֵּה אִישׁ בָּא פִּתְאֹם, מְצָעֵק לְהוֹשִיעַ לוֹ

וְכֶשֶׂד בְּחֶרֶב שְׁלוּפָה רֹדַף אַחֲרָיו לְהַכּוֹתוֹ

וַיִּגַּשׁ קְנַז וַיִּפְצַר בּוֹ לְהָשִׁיב חַרְבּוֹ אֶל תַּעֲרָהּ

וּבֵין כֹּה וָכֹה וְהָאִישׁ בָּרַח הַחוּצָה

בָּרוֹחַ וּמְצָעֵק בְּקוֹל גָּדוֹל וְאָנֹכִי רַצְתִּי אַחֲרָיו

לְבַל יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ פֶּן יַחֲרִיד יוֹשְבֵי הָעִיר,

אַךְ הוּא קַל בְּרַגְלָיו נָס מִפָּנַי וְאֵינֶנּוּ,

וַאֲנִי נֶחְפָּז הָיִיתִי לָשׁוּב וְלָבוֹא הַבָּיְתָה

אַחֲרֵי אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי קוֹל רִיב וְקוֹל נָשֶׁק

וּנְאָצוֹת וְגִדּוּפִים מִפִּי כֶּשֶׂד, לֹא שָׁמַעְתִּי כֵן מֵעוֹדִי.

וּבְבוֹאִי מָצָאתִי אֶת שְׁנֵיהֶם חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ

כַּאֲשֶׁר רָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ בְּבוֹאֲךָ גַּם אָתָּה.

בָּזֹאת הִגַּדְתִּי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר יָדָעְתִּי

כּי יֶתֶר מִזֹּאת אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מְאוּמָה.

אָמְנָם זֶה דֶרֶךְ אֲנָשִׁים וְגַם הַיָּשָׁר בָּהֶם

יִכָּשֵׁל לְעֵת מְצֹא. הֵן אֱמֶת כִּי כֶּשֶׂד

נָטָה מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְנִמְהַר לְהָרִים יָדוֹ בִּקְנַז

כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה גֶבֶר לְרֵעֵהוּ, בְּזַעְמוֹ וַחֲרוֹן אַפּוֹ

בְּכָל זֹאת לְדַעְתִּי, הֶעָוֹן בְּרֹאשׁ הָאִישׁ הַנָּס

אֲשֶׁר הֶעֱלָה אַפּוֹ וַחֲמָתוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא.


איתיאל

יָדַעְתִּי דוֹאֵג, כִּי בְּאַהֲבָתְךָ וֶאֱמוּנָתְךָ לְכֶשֶׂד

תִּתְאַמֵּץ לְהָקֵל עֲוֹנוֹ. –

שְׁמָעֵנִי נָא כֶּשֶׂד! בְּכָל לִבִּי אֲהַבְתִּיךָ

אַךְ פְּקִידִי לֹא תִהְיֶה עוֹד מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

כִּי מוֹפֵת שַׂמְתִּיךָ לָרַבִּים.

(אסנת ומשרתיה)


אסנת

מַה־נִּהְיְתָה פֹּה יַקִּירִי?


איתיאל

הַמְּנוּחָה שָׁבָה לְאֵיתָנָהּ, נָשׁוּבָה נָּא לִמְנוּחָתֵנוּ.

וְאֶת פְּצָעֶיךָ קְנַז, אֲנִי אֶרְפָּא אֹתָם

הוֹלִיכוּ אֶת הָאִישׁ מִזֶּה. – (מוליכים את קנז)

שְׁמֹר דּוֹאֵג עַל הָעִיר, הַשְׁקֵט רִיב וָמָדוֹן.

שׁוּבִי אָסְנַת רַעְיָתִי, נָשׁוּבָה אֶל עַרְשֵׂנוּ. –

זֶה חֵלֶק לָאִישׁ, חֵלֶק לְנוֹשֵׂא נִשְׁקוֹ

קוֹל שָׁאוֹן וּתְרוּעָה, יְעִירֶנּוּ בְּנֶשֶׁף חִשְׁקוֹ.

(כלם הולכים ודואג וכשד נשארים)


דואג

מַה־לְּךָ הַפָּקִיד? הֲיֵשׁ פֶּצַע בִּבְשָׂרֶךָ?


כשד

יֵשׁ וָיֵשׁ וְאֵין מָזוֹר לְפִצְעִי.


דואג

חָלִלָה לְּךָ מֵאלֹהִים.


כשד

שֵׁם כְּבוֹדִי, שֵׁם כְּבוֹדִי, אוֹי כִּי גָלָה מִמֶּנִּי!

תְּהִלָּתִי יְחִידָתִי בַּחַיִּים, אָזְלָה לָהּ וְאֵינֶנָּה

וְהַנּוֹתָר בִּבְשָׂרִי, פִּגּוּל הוּא כִּבְשַׂר בְּהֵמָה

שֵׁם כְּבוֹדִי דּוֹאֵג, הָהּ שֵׁם כְּבוֹדִי!


דואג

חֵי נַפְשִׁי הַנֶּאֱמָנָה! אָמוֹר אָמַרְתִּי כִּי הֻכֵּיתָ

אוֹ נָשָׂאתָ פֶּצַע רָע, הַמַּכְאִיב מִכָּל נֶגַע בַּנָּפֶשׁ.

בַּמֶּה נֶחְשָׁב שֵׁם כָּבוֹד הֲלֹא שָׁוְא וְהֶבֶל הוּא!

רַבִּים יִקְנוּהוּ בְּלֹא מְחִיר וְיִתְנַצְּלוּ אֹתוֹ חִנָּם

וְשֵׁם כְּבוֹדְךָ לֹא סָר לוּלֵא תַשְׁמִיעַ כֵּן אָתָּה.

קוּמָה הֱיֵה לְאִישׁ, רַבִּים דְּרָכִים פְּתוּחִים לָנוּ

לְכַפֵּר פְּנֵי שַׂר הַצָּבָא; הוּא הֲדָפְךָ מִמַּצָּבֶךָ

לֹא מֵאֵיבָה וְשִׂנְאָה, רַק מִסִּבָּה אַחֶרֶת

כְּאִישׁ הַמַּכֶּה אֶת כַּלְבּוֹ אֲשֶׁר לֹא חָטָא לוֹ

רַק לְהַפְחִיד אֶת הָאֲרִי. וְעַתָּה חַל אֶת פָּנָיו

וְהוּא יְחֻנֶּךָּ וְיִרְצֶךָ.


כשד

תְּהִי נַפְשִׁי לְבֹשֶׁת, מִהְיוֹת פָּקִיד לְאִיתִיאֵל

לְחַלֵּל כְּבוֹדוֹ בְּעֶבֶד שִׁכּוֹר, קַל וְנִבְזֶה כָּמוֹנִי.

כִּי מָה אֲנִי עָתָּה? אִישׁ שִׁכּוֹר מְחָרֵף וּמְגַדֵּף

אִישׁ רִיב וּמַהֲלֻמּוֹת, נִלְעַג לָשׁוֹן אֵין בִּינָה

כְּסוּס עָגוּר מְצַפְצֵף בְּפִיו וּכְסָר טַעַם מְשַׂחֵק בְּצִלּוֹ.

הוֹי רוּחַ רָע וּמַשְׁחִית הַמִּסְתַּתֵּר בְּקֶרֶב הַיַּיִן!

הֵן אֲדַמְּךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתִּיךָ בְּשֵׁם

אִם לֹא הַשָּׂטָן שְׁמֶךָ. –


דואג

מִי הָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר רָדַפְתָּ אַחֲרָיו בְּחַרְבֶּךָ?

מֶה עָשָׂה לְךָ רָעָה?


כשד

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.


דואג

זָר הדָּבָר מְאֹד.


כשד

כַּחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְאֵין דָּבָר בָּרוּר לִי

הִנְנִי זֹכֵר דִּבְרֵי רִיב וְלֹא יָדַעְתִּי עַל מָה.

אֵיךְ יָבִיא אָדָם צַר וְאוֹיֵב אֶל קִרְבּוֹ

אֲשֶׁר יִקַּח אֶת לִבּוֹ? אֵיךְ נָשִׂישׂ בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן

וּנְפַזֵּז וּנְכַרְכֵּר עַל אֲשֶׁר נִדְמִינוּ לִבְהֵמָה?


דואג

לָמָּה תִּתְאוֹנֵן עוֹד וְהַיַּיִן יָצָא מִמֶּךָּ

רְאֵה אֵיךְ חִישׁ קַל, יָשְׁרָה נַפְשְׁךָ בָּךְ.


כשד

הַיַּיִן, רוּחַ רַע אֶחָד, יָצֹא יָצָא מִמֶּנִּי

וְרוּחַ אַחֵר בָּא תַחְתָּיו, הוּא רֹגֶז וָכַעַס

עֲבֵרָה גֹּרֶרֶת עֲבֵרָה וְלָכֵן מָאַסְתִּי נַפְשִׁי.


דואג

הֶרֶף, רַב לָךְ, אַל תְּיַסֵּר נַפְשְׁךָ יֶתֶר מִדָּי

מִי יִתֵּן וְלֹא קָרָה אֵת אֲשֶׁר קָרָה לָנוּ

אַךְ הַשְׂכִּילָה וַחֲכָם וַהֲפֹךְ הַמִּקְרֶה לְטוֹבָה.


כשד

כִּי אֲחַלֶּה אֶת פָּנָיו, לְהוֹשִׁיבֵנִי עַל כַּנִּי

וְהוּא יֹאמַר אֵלָי: הֲלֹא שִׁכּוֹר אָתָּה:

מָה אָשִׁיב לוֹ בְּפִי? וְאִם אֶלֶף פִּיּוֹת לִי

הֲלֹא יִסָּכֵר כָּל פֶּה, כִּי לֹא אֶמְצָא מַעֲנֶה.

מִלֵּל לְבַעַל דּעַת, כִּי יִתְהַפֵּךְ לְבַעַר!

אֲרוּרָה הַכּוֹס אֲשֶׁר לֹא כַדָּת! יֵינָהּ יֵין תַּנִּינִים!


דואג

אַל נָא כֶּשֶׂד אַל תָּאֹר אֶת הַיַּיִן

כִּי טוֹב הוּא מְאֹד אִם יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים.

וְאַתָּה הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי אֲהַבְתִּיךָ בְּלֵב תָּמִים.


כשד

וּלְאוֹת מִלֵּאתִי רְצוֹנְךַ וָאֵשְׁתְּ הַכּוֹס מִיָּדֶךָ.


דואג

כָּזֹאת וְכָזֹאת יִשְׁתַּכֵּר אָדָם פַּעֲמַיִם שָׁלֹש

בְּכָל זֹאת סֹבֵא אֵינֶנּוּ. וְעַתָּה לֵךְ אִיעָצְךָ

הִנֵּה אָסְנַת הַגְּבִירָה מֹשֶלֶת בְּשַׂר הַצָּבָא

כִּי יָפְיָהּ יִקַּח לִבּוֹ וַהֲדָרָהּ כְּקֶסֶם לְנֶגְדוֹ

שְׁפֹךְ לִבְּךָ בְּחֵיקָהּ וְעַל יָדָהּ תִּוָּשֵׁעַ.

כִּי רַבַּת חֶסֶד הִיא וְרוּחָהּ רוּחַ נְדִיבָה

וְאִם תִּפְצַר בָּהּ, לִתְפֹּר קֶשֶׁר הָאַהֲבָה

אֲשֶׁר נִתְּקוּ חוּטָיו, בֵּינְךָ וּבֵין בַּעֲלָהּ

אָנֹכִי עָרַבְתִּי לְךָ, כִּי יִתְחַזֵּק הַקֶּשֶׁר

כִּפְלַיִם מֵאֲשֶׁר הָיָה לְפָנִים.


כשד

עֲצָתְךָ טוֹבָה.


דואג

עֲצָתִי נֹבַעַת מִתֻּמָּתִי, מִמְּקוֹר אַהֲבָה נֶאֱמָנָה.


כשד

כֵּן לְבָבִי יַגִּיד לִי; לְמָחָר בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם

אָבוֹא לְהִתְחַנֵּן אֵלֶיהָ, לַעֲזָר לִי בְּעָנְיִי

וְאִם לֹא תָבוֹא שְׁאֵלָתִי, אֵדַע כִּי אָבָדְתִּי.


דואג

כֵּן דַּרְכְּךָ לְנֹכַח; לֵךְ אֶל מִשְׁכָּבְךָ בְּשָׁלוֹם.

וַאֲנִי הִנְנִי הוֹלֵךְ אֶל מִשְׁמַרְתִּי.


כשד

לֵךְ לְשָׁלוֹם דּוֹאֵג הַנֶּאֱמָן. (כשד הולך)


דואג

מִי יֹאמַר עָלַי, כִּי בֶן בְּלִיַּעַל אָנִי? –

הֲלֹא עֵצָה טוֹבָה וּנְכוֹנָה נָתַתִּי לוֹ

בַּמֶּה יִתְרַצֶּה אֶל הַכּוּשִׁי, כִּי מַה־נָּקֵל

לְפַתּוֹת אֶת לֵב אָסְנַת אֲשֶׁר תַּפְגִּיעַ בַּעֲדוֹ

וְאִם הִיא תַפְגִּיעַ לֹא יָשִׁיב הַכּוּשִׁי אֶת פָּנֶיהָ

כִּי נִלְכָּד הוּא בְּאַהֲבָתָהּ וְאַחֲרֵי דְבָרֶיהָ לֹא יְשַׁנֶּה.

וְכִי תֹאמַר אֵלָיו, לְהִבָּדֵל מִקְּהַל אֲדֹנָי

אוֹ לְהַשְׁלִיךְ נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד, לֹא יִמְנַע מִמֶּנָּה

כִּי רְפֵה כֹחַ הוּא וְהִיא תִמְשָׁל בּוֹ.

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר יָעַצְתִּי לְכֶשֶׂד, עֵצָה נְכוֹנָה לְעֶזְרָתוֹ

מִי זֶה יַחְשְׁבֵנִי, לְיוֹעֵץ רָע וּבְלִיַּעַל? –

אֶפֶס דַּרְכֵי שְׁאוֹל נְתִיבֹתַי, יוֹרְדוֹת חַדְרֵי מָוֶת

כִּי כַשָּׂטָן כָּמוֹנִי, נִלְבַּשׁ כַּמְּעִיל צְדָקָה

לְמַעַן נוּכַל לְהָרֵעַ. כִּי פֶּתִי הַזֶּה בְּתֻמָּתוֹ

כַּאֲשֶׁר יִתְחַנֵּן אֶל אָסְנַת, לַהֲשִׁיבוֹ עַל כַּנּוֹ

וְהִיא תַפְגִּיעַ בַּעֲדוֹ, אֶל בַּעֲלָהּ הַכּוּשִׁי

אֶלְחַשׁ אָז בְּאָזְנָיו, כִּי רַק מֵאֲשֶׁר חָשְׁקָה בּוֹ

תַּפְגִּיעַ בַּעֲדוֹ כָזֹאת, וְכָל עוֹד אֲשֶׁר תִּתְאַמֵּץ

לִגְמֹל חֶסֶד לְכֶשֶׂד, כֵּן תִּפֹּל בְּעֵינֵי בַעֲלָהּ

וְהַחֶסֶד אֲשֶׁר חָשְׁבָה לַעֲשׂוֹת, יִהְיֶה לָהּ לְמוֹקֵשׁ

וְנֶהְפַּךְ טוּבָהּ לְגָפְרִית וְכָל חַסְדָּהּ לְזֶפֶת

וּמִשָּׁם תֵּצֵא אֵשׁ וְתֹאכַל אֶת כֻּלָּם. –

(אל רדי בבואו) הֲשָׁלוֹם לְךָ רַדַּי?


רדי

הִנְנִי רָץ כֹּה וָכֹה, לֹא כַכֶּלֶב לָצוּד צַיִד

כִּי אִם בִּלְתִּי לִנְבֹּחַ מֵאַחֲרֵי הַצַּיָּדִים.

הֵן הֻכֵּיתִי בַלַּיְלָה הַזֶּה, מַכּוֹת חַדְרֵי בָטֶן

וְכַסְפִּי אָזַל מִכִּיסִי וּמָה אוֹחִיל עוֹד?

הֲזֶה הוּא פְּרִי עֲמָלִי, כִּי אָשׁוּב לְוִינֶעצְיָא

בְּיִתְרוֹן דַּעַת מְעָט, בְּמוּסָר אַכְזָרִי וְאֵין כָּסֶף.


דואג

מֶה אֻמְלָל הָאִישׁ, אִם אֵין לוֹ אֹרֶךְ רוּחַ?

מִי יִרְפָּא אֶת הַחֹלֶה, אִם לֹא עַל יַד עַל יָד?

וְאַתָּה הֲלֹא יָדַעְתָּ, כִּי נוֹצִיא פְעֻלָתֵנוּ לְאוֹר

בְּעֵצָה חָכְמָה וְתַחְבּוּלָה וְלֹא עַל יְדֵי כְשָׁפִים

וְלָכֵן תִּמָּשֵׁךְ פְּעֻלָתֵנוּ וְלֹא מְבֹהֶלֶת תִּהְיֶה

פֶּן לֹא תְבֹרַךְ אַחֲרִיתָהּ. הֲאִם דַּרְכְּךָ לֹא צָלֵחָה?

כּשֶׂד הִכְּךָ מַכָּה קְטַנָּה וְאַתָּה הוֹרַדְתָּהוּ מִמַּצָּבוֹ

וּמַה־לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ? נְטִיעִים לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִצְמָחוּ

אַךְ לֹא יַבְשִׁילוּ פִּרְיָם, טֶרֶם יָצִיצוּ וְיַפְרִיחוּ.

הוֹחִילָה מְעַט רֶגַע וּפְרִי מַעֲלָלֶיךָ תֹּאכַל.

אַךְ רְאֵה הַבֹּקֶר אוֹר, בְּרֹב עֲבֹדָה וְשִׂמְחָה

הַלַּיְלָה חָלַף הָלַךְ לוֹ, מַהֵר שׁוּב לִמְקוֹם מִשְׁמַרְתֶּךָ

וְיֶתֶר דִּבְרֵי חֵפֶץ, אַשְׁמִיעֲךָ לְעֵת מוֹעֵד.

לָמָּה תִּתְמַהְמַהּ עוֹד? חוּשָׁה אַל תַּעֲמֹד.

(רדי הולך)

בִּשְׁתַּיִם תִּכּוֹן עֲצָתִי, אֶת אִשְׁתִּי אֶשְׁלְחָה

לְדַבֵּר עַל לֵב גְּבִרְתָּהּ, לָצֵאת לְהוֹשִׁיעַ לְכֶשֶׂד

וְאֶת הַכּוּשִׁי אַטֵּהוּ, לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי

וְלַהֲבִיאוֹ בִּבְלִי דַעַת, בַּאֲשֶׁר יִמְצָא אֶת כֶּשֶׂד

בְּהִתְחַנְּנוֹ לִפְנֵי אִשְׁתּוֹ. –

זֶה הַדֶּרֶך וְהַשַּׁעַר, לְבַצַּע מְזִמָּה וּרְמִיָּה

וְהֵן הַמּוֹעֵד קָרוֹב וְיָדַי תַּעֲשֶׂינָה תּוּשִׁיָּה.

(הולך)


תם חלק שני.

חלק שלישי

מחזה א' לפני המצודה: כשד ומנגנים

כשד

מְנַגְּנִים אֲנִי אֶתֵּן שְׂכָרְכֶם וְאַתֶּם הֵיטִיבוּ נַגֵּן

לְקַדֵּם פְּנֵי שַׂר הַצָּבָא בְּשִׁיר בִּרְכַת הַשַּׁחַר. (המנגנים מריעים והלץ יוצא מן הבית)


הלץ

מָה הַכֵּלִים הָאֵלֶּה בְּיֶדְכֶם, הֲמִן נֵיאַפֹּל הֵם

כִּי יִתְּנוּ קוֹלָם כְּקוֹל הַיּוֹצֵא מִן הַנְּחִירַיִם?


המנצח

מַה־לְּךָ רֵעִי, כִּי תִשְׁאַל כָּזֹאת?


הלץ

הַגִּידָה לִּי הַאֵלֶּה כְּלֵי תְרוּעָה נִקְרָאִים?


המנצח

כֵּן רֵעִי, כֵּן הֵם נִקְרָאִים.


הלץ

יָדַעְתִּי כִּי אֲשֶׁר בְּרוּחָם, הֶבֶל הוּא וְאֵין מוֹעִיל.


המנצח

רוּחֵנוּ נָכוֹנָה בְּקִרְבֵּנוּ וְאֵין אָנוּ חֹרְשִׁים רָעָה.


הלץ

כְּלֵי הַתְּרוּעָה כָּל רוּחָם יוֹצִיאוּ וְהֶבֶל יֵצֵא מִפִּיהֶם,

אַךְ הֵא לָכֶם כֶּסֶף דֵּי שְׂכָרְכֶם

וְשַׂר הַצָּבָא אָמַר, כִּי קוֹל זִמְרַתְכֶם עָרֵב מְאֹד

לָכֵן חִשְׂכוּ אוֹתוֹ לְיוֹם אַחֵר וְהַיּוֹם אַל תַּשְׁמִיעוּהוּ.


המנצח

אִם לֹא יִנְעַם לוֹ לֹא נוֹסִיף עוֹד.


הלץ

אִם מִבְּלִי הַשְׁמֵעַ קוֹל לְנַגֵּן תַּשְׂכִּילוּ

עֲשׂוּ כַּטוֹב בְּעֵינֵיכֶם, אַךְ קוֹל זִמְרָה כִּי יִשָּׁמַע

לֹא יֶעֱרַב לְאָזְנֵי שַׂר הַצָּבָא, יוֹדְעָיו יֹאמֵרוּ.


המנצח

לְנַגֵּן כְּחֶפְצְךָ לֹא יָדָעְנוּ.


הלץ

אִם כֵּן אֵיפוֹא שִׂימוּ כְלֵיכֶם בְּאַמְתְּחוֹתֵיכֶם

כִּי אֵלְכָה מִזֶּה וְאַתֶּם רְאוּ וַעֲשׂוּ כָמֹנִי. (המנגנים הולכים)


כשד

שִׁמְעָה נָּא דְּבַר פִּי רֵעִי הַיָּשָׁר.


הלץ

דְּבַר פִּיךָ אֲנִי שֹּׁמֵעַ וְלֹא פִי רֵעֲךָ הַיָּשָׁר.


כשד

הָסֵר צְחֹק וּמַהֲתַלּוֹת וְקַח שֶׁקֶל זֶה מִיָּדִי;

וְאִם הָאִשָּׁה הַמְּשָׁרְתֶת אֶת הַגְּבִירָה קָמָה מִמִּשְׁכָּבָהּ

אֱמֹר אֵלֶיהָ כִּי כֶשֶׂד מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיהָ.

הֲתַעֲשֶׂה לִי זֹאת?


הלץ

הִיא קָמָה מִמִּשְׁכָּבָהּ וְכִי תָקוּם לָבוֹא הֵנָּה

הַגֵּד אַגִּיד לָהּ הַדָּבָר.


כשד

לֵךְ עֲשֵׂה כִּדְבָרְךָ יְדִידִי. (הלץ הולך ודואג בא)

בְּעֵת רָצוֹן בָּאתָ הֵנָּה דּוֹאֵג.


דואג

הֲאִם לֹא שָׁכַבְתָּ עַל מִשְׁכָּבְךָ כָּל הַלָּיְלָה?


כשד

לֹא, כִּי הַבֹּקֶר אוֹר טֶרֶם נִפְרַדְנוּ.

הִנֵּה זֶה שָׁלַחְתִּי, לִקְרֹא לִי אֶת אִשְׁתֶּךָ

לְמַעַן אֶשְׁאַל אֶת פִּיהָ, אוּלַי תוּכַל לַהֲבִיאֵנִי

לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי אָסְנַת הַגְּבִירָה.


דואג

הִנְנִי אֶשְׁלְחֶנָּה אֵלֶיךָ כְּרָגַע

וְתֹאֲנָה אֲבַקֵּשׁ לְהוֹלִיךְ אֶת הַכּוּשִׁי לְעֵבֶר אַחֵר

לְמַעַן תְּדַבֵּר עִם הַגְּבִירָה, כְּכֹל אֲשֶׁר בְּלִבֶּךָ,

וְאֵין זָר אִתְּכֶם. (הולך)


כשד

בְּכָל לִבִּי אוֹדֶה לְךָ חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל הַזֶּה

כִּי אִישׁ רַב חֶסֶד וִידִיד נֶאֱמָן בַּצָּרָה כָּמוֹךָ

גַּם בִּפְלָארֶנְץ עִיר מוֹלַדְתִּי, לֹא מָצָאתִי.


מלכה

בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ, פָּקִיד יָקָר!

יְגוֹנְךָ יְגוֹנִי הוּא וּבְצָרָתְךָ לִי צָר

אַךְ מַהֵר תֵּצֵא לַמֶּרְחָב וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.

שַׂר הַצָּבָא וְאִשְׁתּוֹ מְדַבְּרִים עַל אֹדוֹתֶךָ

הִיא מִתְאַמֶּצֶת בְּכָל מְאֹדָהּ לְהַצְדִּיק אֶת נַפְשֶׁךָ

וְהוּא מֵשִׁיב כִּי הָאִישׁ אֲשֶׁר הִרְבֵּיתָ פְּצָעָיו

נִכְבָּד הוּא בְּעַמּוֹ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ רָמָה בָּאָרֶץ

לָכֵן חָרַץ מִשְׁפָּטוֹ לְהַרְחִיקְךָ עַד יַעֲבֹר זָעַם.

אָכֵן הוּא מַגִּיד כִּי נַפְשְׁךָ יְקָרָה בְעֵינָיו

וְאַהֲבָתוֹ אֵלֶיךָ תַּעְתִּיר בַּעַדְךָ גַּם מִבְּלִי מַפְגִּיעַ

וְחַכֵּה יְחַכֶּה לְיוֹם מוֹעֵד לַהֲשִׁיבְךָ אֶל כַּנֶּךָ.


כשד

אַךְ אִם אַתְּ לוּ שְׁמָעִינִי, עֲשִׂי עִמִּי חָסֶד

וּבַקְּשִׁי לָתֵת לִי יָדַיִם לִרְאוֹת אֶת הַגְּבִירָה

לְמַעַן אוּכַל דַּבֵּר דְּבָרִים אֲחָדִים עִמָּהּ לְבַדָּהּ.


מלכה

בֹּא נָא הַבַּיְתָה הִנְנִי אֶתֵּן לְךָ יָדַיִם

לְמַעַן תִּשְׁפֹּךְ שִׂיחֲךָ כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבֶךָ.


כשד

גְּמוּלֵךְ זֶה לֹא אֶשְׁכַּח כָּל הַיָּמִים. (הולכים)

מחזה ב': חדר במצודה (איתיאל, דואג ואצילים אחדים)

איתיאל

הַמִּכְתָּבִים הָאֵלֶּה דּוֹאֵג, תֵּן לְרַב הַחֹבֵל

לְמַעַן יִמְסֹר אֹתָם, לִנְשִׂיא הָאָרֶץ אֲדֹנֵנוּ

וַאֲנִי הִנְנִי הוֹלֵךְ לְבַקֵּר חֵל וָחוֹמָה בַּמִּבְצָר

וְשָׁם תִּמְצָאֵנִי.


דואג

הִנְנִי אֲדֹנִי.


איתיאל

הֲתֵלְכוּ עִמִּי שָׂרִים לִרְאוֹת אֶת הַמִּבְצָר?


האצילים

הִנְנוּ הוֹלְכִים אַחֲרֵי אֲדֹנֵנוּ. (הולכים)

מחזה ג': לפני המצודה (אסנת, כשד ומלכה)

אסנת

אַל תִּירָא כֶּשֶׂד הַיָּקָר יְהִי לִבְּךָ בָּטוּחַ

כִּי כְּכָל אֲשֶׁר בְּכֹחִי אֶעֱשֶׂה לְהוֹשִׁיעַ לָךְ.


מלכה

עֲשִׂי כֵן גְּבִרְתִּי כִּי צַר לְבַעֲלִי מְאֹד

וְהוּא מִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ כְּעַל צָרַת נַפְשׁוֹ.


אסנת

עֵדוּת לְבַעֲלֵךְ כִּי נֶאֱמַן רוּחַ הוּא.

וְאַתָּה כֶּשֶׂד אַל תִּירָא, כִּי שָׁלוֹם אֶעֱשֶׂה

בֵּינְךָ וּבֵין בַּעֲלִי וְאֹהֲבִים תִּהְיוּ כְּקֶדֶם.


כשד

גְּבִרְתִּי הַנְּדִיבָה! נִדְבָתֵךְ תַּרְבֵּנִי,

לְעֶבֶד נֶאֱמָן לָךְ תְּשִׂימֵנִי וְיַעֲבֹר עָלַי מָה.


אסנת

תּוֹדָתִי לְךָ נְתוּנָה, כִּי אֹהֵב אַתָּה לְבַעֲלִי

וְאִישׁ סוֹדוֹ וְנֶאֱמַן בֵּיתוֹ הָיִיתָ מִיָּמִים רַבִּים

וְאִם יִתְנַכֵּר לְךָ, לֹא רָחַק לִבּוֹ מִמֶּךָּ

כִּי אִם בִּלְתִּי לְמַרְאֵה עֵינָיִם.


כשד

כֵּן הוּא גְּבִרְתִּי;

אֶפֶס מַרְאֵה עֵינַיִם, יוּכַל לְהִמָּשֵׁךְ לְיָמִים רַבִּים

כִּי יִרְעֶה רוּחַ וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ

אוֹ יִמְצָא תֹּאֲנָה חֲדָשָׁה, לְבִלְתִּי הָשֵׁב אֶת נִדְחוֹ

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר נֶעֱזַבְתִּי וּפְקוּדָתִי יִקַּח אַחֵר

יִשְׁכַּח שַׂר הַצָּבָא אֶת אַהֲבָתִי וַעֲבֹדָתִי לֹא יִזְכָּר־עוֹד


אסנת

חָלִלָה אַל תֹּאמַר כֵּן, הִנֵּה עָרְבָה נַפְשִׁי

לְעֵינֵי מִלְכָּה הַזֹּאת, כִּי תָשׁוּב אֶל כַּנֶּךָ

וְלִבְּךָ יְהִי סָמוּךְ אִם יָצָא דָבָר מִפִּי

כִּי אֶשְׁמֹר לְמַלְּאוֹתוֹ וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה

כִּי אֶפְצַר בְּבַעֲלִי וְלֹא אֶתֵּן מַרְגּוֹעַ לוֹ

כִּי אֲצִיקֵהוּ בִּדְבָרִים וְאֶעֱשֶׂה מִטָּתוֹ כְּבֵית סֵפֶר

וְשֻׁלְחָנוֹ כְּשֻלְחָן עָרוּךְ מָלֵא מוּסָר וְתוֹכֵחָה

וּבְכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה יִשְׁמַע רִיב כֶּשֶׂד מִפִּי,

לָכֵן הֵיטִיבָה לִבְּךָ כִּי תְשׁוּעָתְךָ קְרוֹבָה

כִּי אֶתֵּן לַמָּוֶת נַפְשִׁי, מֵעֲזֹב לָרִיב רִיבֶךָ.

(איתיאל ודואג באים מרחוק)


מלכה

גְּבִרְתִּי הִנֵּה אֲדֹנִי בָּא שָׁמָּה לִקְרָאתֵנוּ.


כשד

גְּבִרְתִּי הִנְנִי הוֹלֵךְ מִזֶּה.


אסנת

וְלָמָּה אַתָּה הוֹלֵךְ? הִתְיַצֵּב וַאֲדַבֵּר עָלֶיךָ.


כשד

לֹא אוּכַל לַעֲמֹד עוֹד, כִּי נַפְשִׁי נִבְהָלָה

וְרוּחִי לֹא נָכוֹנָה בְקִרְבִּי לְהָפֵק רָצוֹן מֵאֲדֹנִי.


אסנת

אִם כֵּן סֹב וְלֶךְ־לְךָ לְפִי חֵפֶץ לִבֶּךָ. (כשד הולך)


דואג

לֹא טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה בְּעֵינָי.


איתיאל

מַה־זֶּה אָמַרְתָּ?


דואג

אֵין מְאוּמָה הַשָּׂר, אוֹ לֹא יָדַעְתִּי מָה אָמַרְתִּי.


איתיאל

הַאֵין זֶה כֶּשֶׂד, אֲשֶׁר נִפְרַד שָׁם מֵאִשְׁתִּי?


דואג

כֶּשֶׂד? לֹא אֲדֹנִי! לִבִּי לֹא יִתְּנֵנִי לַחֲשׁוֹב

כִּי בִּרְאוֹתוֹ אֶת פָּנֶיךָ, יִתְגַנֵּב לָצֵאת מִזֶּה

כְּפשֵׁעַ וְאָשֵׁם.


איתיאל

וּלְבָבִי יַגִּיד לִי, כִּי הוּא הָיָה שָׁם.


אסנת

שְׁמָעִֵנִי אִישִׁי אֲדֹנִי! הִנֵּה דִבַּרְתִּי בָּזֶה

עִם אִישׁ נֶעְצָב וְאֻמְלָל, הַנֹּשֵׂא נַפְשׁוֹ אֵלֶיךָ

כִּי נָמֵס הוּא מִגַּעֲרָתְךָ וְגֹוֵע בַּחֲרוֹן אַפֶּךָ.


איתיאל

וּמִי הוּא זֶה, אֲשֶׁר תְּדַבְּרִי עָלָיו?


אסנת

הֲלֹא הוּא כֶּשֶׂד פְּקִידֶךָ. אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ

וְאִם כֹּחַ בִּי לְהַטּוֹתְךָ, הֲלֹא תִשָּׂא פָנָיו

כִּי הֶעֱוָה בִּשְׁגָגָה וְלֹא בְּזָדוֹן וּבְמִרְמָה

כִּי אִם אֶת לְבָבוֹ לֹא מָצָאתָ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ

מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא נֶאֱמָן בָּאָרֶץ?

וְעַתָּה אָנָא יַקִּירִי, קְרָא נָא לוֹ לָשׁוּב.


איתיאל

הַאִם הוּא הָלַךְ מִזֶּה?


אסנת

בְּלֵב נִשְׁבָּר הָלַךְ מִמֶּנִּי וַיַּעֲזֹב יְגוֹנוֹ בְּחֵיקִי

וּבְצָרָתוֹ צַר לִי מְאֹד. נָא שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

קְרָא לוֹ לָשׁוּב.


איתיאל

לֹא עַתָּה אָסְנַת הַנְּעִימָה, כִּי אִם לְעֵת אַחֶרֶת.


אסנת

אַךְ לְמָתַי? אִם בְּקָרוֹב יָבוֹא?


איתיאל

בִּמְהֵרָה יָבוֹא לְמַעֲנֵךְ.


אסנת

בָּעֶרֶב הַזֶּה לְעֵת הָאֹכֶל?


איתיאל

לֹא בָעֶרֶב הַזֶּה.


אסנת

לְמָחָר אֶל לֶחֶם הַצָּהֳרָיִם?


איתיאל

בַּצָּהֳרַיִם לֹא אֵשֵׁב בַּבָּיִת

כִּי אֶסְעַד עִם חֲלוּצֵי הַצָּבָא בַּמְּצוּדָה.


אסנת

אִם כֵּן אֵיפוֹא, לְמָחָר בָּעֶרֶב

אוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִי בַּבֹּקֶר, בַּצָּהֳרַיִם אוֹ בָּעֶרֶב

אוֹ בַּבֹּקֶר הָרְבִיעִי. נָא הַגְבֵּל אֶת הַמּוֹעֵד

אַךְ אַל תַּרְחִיקֶנּוּ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשֶת יָמִים.

חֵי נַפְשִׁי! כִּי מוֹדֶה וְעֹזֵב הוּא בְּכָל לִבּוֹ

אַף כִּי עֲוֹנוֹ קַל הוּא בְּעֵינֵי בְנֵי הָאָדָם.

הֵן אֱמֶת הַדָּבָר, כִּי עֲנֹש לְיָקָר וְנִכְבָּד

טוֹב וְנָכוֹן בְּעֵת מִלְחָמָה, לְתִתּוֹ מוֹפֵת לָרַבִּים

אַךְ דַּי לוֹ הַגְּעָרָה, עֵקֶב שִׁגְגָתוֹ הַקְּטַנָּה.

דַּבֵּר אִיתִיאֵל, מָתַי יָבוֹא? וַאֲנִי אֶתְפַּלָא מְאֹד

לוּ שָׁאַלְתָּ דָּבָר מִמֶּנִּי, אִם יָכֹלְתִּי הָשֵׁב פָּנֶיךָ

וְלִפְנּוֹת כֹּה וָכֹה כָּמוֹךָ. הֲאִם לֹא כֶשֶׂד הוּא

אֲשֶׁר בָּא עִמְּךָ לַהֲבִיאֵנִי בִּבְרִית אַהֲבָתֶךָ

וּבְכָל עֵת אֲשֶׁר מֵאַנְתִּי, הִטָּה אֶת לִבִּי אֵלֶיךָ

וְאֵיךְ כָּבֵד הַדָּבָר לְכַפֵּר עָלָיו עָתָּה?

לוּ הָיִיתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, הַאֲמֵן לִי –


איתיאל

אָנָּא רַב לָךְ! הֵן יוּכַל לָבוֹא בְּכָל עֵת;

כִּי לֹא אָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ.


אסנת

לֹא חֶסֶד הוּא מִיָּדְךָ; כְּמוֹ לוּ הִפְצַרְתִּי בָךְ

לֶאֱכָל־לֶחֶם, לִלְבֹּש בֶּגֶד וְלִשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מִקֹּר

אוֹ לַעֲשׂוֹת דָּבָר לְמַעַן טוֹב לָךְ

מִי יַחְשׁוֹב לְךָ לְחֶסֶד, כִּי עָשִׂיתָ זֹאת?

אֲבָל אִם חֶסֶד וַחֲנִינָה, אָבוֹא לִדְרֹש מִיָּדֶךָ

לְנַסּוֹת כֹּחַ אַהֲבָתֶךָ, לֹא בְּדָבָר קָטֹן אָבוֹאָה

כִּי אִם אַקְשֶׁה לִשְׁאוֹל קָשׁוֹת וְנִכְבָּדוֹת

עַד אֲשֶׁר לְמַלֵּא שְׁאֵלָתִי, תֹּאחַז נַפְשְׁךָ פַּלָּצוּת.


איתיאל

לֹא אֶמְנַע דָּבָר מִמֵּךְ –

רַק אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאִתֵּךְ, תְּנִי לִי שְׁאֵלָתִי זֹאת

חַכִּי לִי מְעַט רֶגַע וְאָשִׂיחָה עִם נַפְשִׁי לְבַדִּי.


אסנת

הַאֲנִי אֶמְנַע דָּבָר מִמֶּךָּ? הִנְנִי הוֹלֶכֶת.


איתיאל

לְכִי לְשָׁלוֹם. חִישׁ מַהֵר אָבוֹא לִרְאוֹת פָּנָיִךְ.


אסנת

עֲשֵׂה בַעֲלִי כִּרְצוֹנֶךָ

כִּי כָל אֲשֶׁר תֹּאמַר נַפְשְׁךָ, כֵּן אֶעֱשֶׂה וְאֶשְׁמָעָה. (הולכת עם מלכה)


איתיאל

יָפָה וְאֻמְלָלָה! מָוֶת יִקְטְבֵנִי אִם לֹא אֶאֱהָבֵךְ,

אַהֲבָתֵךְ בְּלִבִּי צְפוּנָה, וְאִם לֹא אֶאֱהָבֵךְ עוֹד

אָז יָשׁוּב הַכֹּל לְתֹהוּ.


דואג

אָדוֹן יְקַר רוּחַ –


איתיאל

מָה אַתָּה מְדַבֵּר, דּוֹאֵג?


דואג

הַאִם כֶּשֶׂד יָדַע, בְּטֶרֶם נָשָׂאתָ אֶת הַגְּבִירָה

כִּי חָשַׁקְתָּ בָהּ?


איתיאל

הוּא הָיָה אִישׁ סוֹדִי מֵהָחֵל וְעַד כַּלֵּה.

אַךְ לָמָּה תִּשְׁאַל כָּזֹאת?


דואג

חָפַצְתִּי לָדַעַת זֹאת, לְהַשְׁקִיט מַחְשְׁבוֹת לִבִּי

וְאֵין דָּבָר לְהַפְרִיעַ אֶת רוּחֶךָ.


איתיאל

וּמָה הֵנָּה מַחְשְׁבוֹת לִבֶּךָ?


דואג

לֹא דִמִּיתִי, כִּי כֶשֶׂד יָדַע אֹתָהּ מֵאָז.


איתיאל

כֵּן הוּא, וְגַם הוּא הָיָה הַצִּיר בֵּינֵינוּ

אֲשֶׁר שְׁלַחְנוּהוּ כְּפַעַם בְּפָעַם.


דואג

הוּא הָיָה הַצִּיר? –


איתיאל

הוּא הָיָה הַצִּיר! הוּא וְלֹא אַחֵר –

מַה־זָּרוֹת תִּרְאֶה פֹה? הַאִם לֹא נֶאֱמָן הוּא?


דואג

נֶאֱמָן? –


איתיאל

נֶאֱמָן אָמָרְתִּי.


דואג

לְפִי אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵב, אֲדֹנִי –


איתיאל

מָה אַתָּה חֹשֵב?


דואג

מָה אֲנִי חֹשֵב, אֲדֹנִי!


איתיאל

“חֹשֵב, אֲדֹנִי”

חַי אָנִי כִּי כְּבַת קוֹל, הוּא שׁוֹנֶה אֶת דְּבָרַי

כְּמוֹ אִם לִבּוֹ מָלֵא מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וְנוֹרָאוֹת.

אִם מַחֲשָׁבוֹת עָלוּ עַל לִבְּךָ, הַגֵּד לְעֵינֵי הַשָּׁמֶשׁ.

כַּאֲשֶׁר הָלַךְ כֶּשֶׂד מֵאִשְׁתִּי, כֵּן שְׁמַעְתִּיךָ אֹמֵר

כִּי “לֹא טוֹב הַדָּבָר” מַה לֹּא טוֹב בְּעֵינֶיךָ?

וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ, כִּי הוּא הָיָה אִישׁ סוֹדִי בְּאַהֲבָתִי

וְהוּא הָיָה הַצִּיר בֵּינֵינוּ, קָרָאתָ בְּתִמְהוֹן לֵבָב

הוּא הָיָה הַצִּיר? וּפָנֶיךָ קֻמְּטוּ פִּתְאֹם

כְּמוֹ רַעֲיוֹן נוֹרָא עָלָה עַל לִבְּךָ וַיַּתְעֶה עֶשְׁתֹּנוֹתֶיךָ.

אִם אֲהַבְתַּנִי בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, הַגֶּד לִי מַחְשְׁבוֹתֶיךָ.


דואג

אַתָּה אֲדֹנִי יָדַעְתָּ, כִּי אֲהַבְתִּיךָ.


איתיאל

יָדַעְתִּי כִּי כֵן הוּא;

וְיַעַן כִּי בָטוּחַ אֲנִי, כִּי אַהֲבָתְךָ זַכָּה

וְכִי תִשְׁקֹל דְּבָרֶיךָ בְּפֶלֶס, טֶרֶם יַעַבְרוּן שְׂפָתֶיךָ

לָכֵן אוֹתוֹת פָּנֶיךָ וּדְבָרֶיךָ הַמְעַטִים יַפְחִידוּנִי.

עָרוּם וְנָבָל אִם יַעֲשֶׂה כָזֹאת מִרְמָה הִיא

וְאֵלֶּה דְרָכָיו תָּמִיד לְהוֹנוֹת וּלְהַתְעוֹת רֵעֵהוּ;

אָכֵן בְּבַר לֵבָב כָּמוֹךָ, יָעִידוּ עֵדוּת נֶאֱמָנָה

כִּי מִלְחָמָה בְקִרְבְּךָ שֶׁכַּלְכֵּל אוֹתָהּ לֹא תוּכַל.


דואג

בְּכֶשֶׂד אוּכַל לִבְטֹחַ וְגַם לְהַגִּיד בִּשְׁבוּעָה

כִּי נֶאֱמָן הוּא.


איתיאל

כֵּן חֲשַׁבְתִּיהוּ גַּם אָנִי.


דואג

לְעוֹלָם יִהְיֶה אָדָם בַּסֵּתֶר כְּמוֹ בַּגָּלוּי

וְלֹא אֶחָד בַּגָּלוּי וְאִישׁ אַחֵר, בַּסָּתֶר.


איתיאל

לִהְיוֹת אֶחָד בְּפֶה וּבְלֵב, זֹאת תּוֹרַת הָאָדָם.


**דואג **

לָכֵן יַחְשׁוֹב לִבִּי, כִּי כֶשֶׂד נֶאֱמָן הוּא.


איתיאל

אֲבָל זוּלַת זֹאת, יֵשׁ בְּלִבְּךָ נוֹסָפוֹת עוֹד

הַגֶּד נָא לִי, כֹּל אֲשֶׁר יִרְחַשׁ לִבֶּךָ

וְגַם דָּבָר רָע וָמָר, בָּרוּר תַּבַּעְנָה שְׂפָתֶיךָ

כִּי בְשׂוֹרָה רָעָה רַק בִּדְבָרִים מָרִים תִּוָּדֵע.


דואג

שָׂא נָא אֲדֹנִי הַנָּדִיב:

אָמְנָם נָכוֹן אָנֹכִי לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתֶיךָ

וְלֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֲשֶׁר גַּם עֶבֶד נִבְזֶה לֹא יַעֲשֶׂנּוּ.

הֲגַם אֲגַלֶּה מַצְפּוּנֵי לִבִּי, אִם לִבִּי יַחְשֹׁב הַוֹּת?

וְלֹא אֶכְלָא נִיב שְׂפָתַי, אִם הָרִיתִי שָׁוְא וָאָוֶן?

אַיֵּה הוּא הַהֵיכָל, לֹא עָבַר בּוֹ דָּבָר טָמֵא

אוֹ לֵב טָהוֹר, לֹא נָטָה לְהַרְשִׁיעַ מֵעוֹדוֹ

וּמִשְׁפָּט מְעֻקָּל לֹא הוֹצִיא כְּדַיַּן אֱמֶת וָצֶדֶק?


איתיאל

אִם תֶּהְגֶּה בְלִבְּךָ כִּי אִישׁ עָשָׂה לִי עָוֶל

וְאֵינְךָ גֹלֶה אֶת אָזְנִי, גַּם אַתָּה דּוֹאֵג בַּקֹּשְרִים.


דואג

אוֹדֶה לְפָנֶיךָ הַשָּׂר, עֲלֵי נִגְעִי וּמַכְאֹבִי

כִּי זֶה דַרְכִּי לְעִתִּים, לָתוּר בְּעַיִן רָעָה

וְלִמְצוֹא עָוֹן בְּאֲנָשִׁים, הַנְּקִיִּים מִכָּל עָוֹן

כִּי מֵרֹב קִנְאָתִי לַאֲדֹנִי, או גַּם מֵרֹעַ לֵב

אֶחֱזֶה צֵל הָרִים כְּהָרִים; לָכֵן אוֹחִילָה לְפָנֶיךָ

אַל תָּשִׂים לִבְּךָ לִדְבָרַי וְלֹא תָבִיא עָמָל לְנַפְשֶׁךָ

כִּי דַעְתִּי קַלָּה מְאֹד וְחֶזְיוֹן לִבִּי יַתְעֵנִי

וְלֹא תִמְצָא דְבָרַי לִמְנוּחָה וְגַם לֹא לְהוֹעִיל לָךְ

וְלֹא לְיִתְרוֹן וּלְחָכְמָה לִי, לְהוֹדִיעֲךָ אֶת אֲשֶׁר בַּהֲגִיגִי.


איתיאל

מַה־יִּרְזְמוּן מִלֶּיךָ?


דואג

טוֹב שֵׁם לְאִישׁ וּלְאִשָּׁה, מִכָּל פְּאֵר וַעֲדִי לְנַפְשָׁם.

הַגֹּנֵב צְרוֹר כַּסְפִּי, הוּא גֹנֵב עָפָר וָאָבָק

כִּי כְאֶפֶס וּבְלִימָה הוּא, הַכֶּסֶף הָיָה בְיָדִי

וְעַתָּה בְיָדוֹ הוּא, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִּידֵי אֲחֵרִים לְפָנָי.

אַךְ הַמַּבְאִישׁ אֶת רֵיחִי, הוּא חֹמֵס נַפְשִׁי,

כִּי הֶחָמָס לֹא יַעַשְׁרֶנּוּ וְאֹתִי הִצִּיגַנִי כִּכְלִי רִיק.


איתיאל

חַי אָנִי אִם אָסוּרָה, עַד אֵדַע עֶשְׁתֹּנוֹתֶיךָ.


דואג

לֹא תוּכַל לְדַעְתָּן, לוּ גַם הָיָה לִבִּי בְּיָדְךָ

וְאַף כִּי בְעוֹדֶנִּי אֲנִי אָדוֹן לוֹ.


איתיאל

הַאֻמְנָם?


דואג

הִשָּׁמֶר לְךָ מֵרוּחַ קִנְאָה, כִּי כְרָקָב תָּבוֹא

וּכְרִמָּה תְּשַׁקֵּץ אֶת הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר תִּחְיֶה עָלָיו.

אַשְׁרֵי הַמַּעֲלִים עֵינָיו מֵאִשְׁתּוֹ, אִם הִיא נֹאָפֶת,

בְּאַהֲבָתָהּ לֹא יִתְחַמָּם וְאֵשׁ קִנְאָה לֹא תֹאכְלֶנּוּ

וְאוֹי לוֹ לַבַּעַל הָאֹהֵב וְהַמְּקַנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ

גַּם אַהֲבָתוֹ וְקִנְאָתוֹ, כַּמָּוֶת וְכַשְּׁאוֹל לִזְבוּל לוֹ.


איתיאל

אוֹי לִי אֻמְלָל!


דואג

דַּל וְשָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, הוּא הֶעָשִׁיר הַגָּדוֹל

אַךְ הֶעָשִׁיר הַגָּדוֹל, הַמְּפַחֵד תָּמִיד פֶּן יִדַּל

אֵין דַּל כָּמוֹהוֹ. – אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת!

הַצִּילָה נָא אֶת בְּנֵי בְרִיתִי מֵרוּחַ קִנְאָה.


איתיאל

לָמָּה תְּדַבֵּר דְּבָרֶיךָ? הֲקִנְאָה תִרְעֶה נַפְשִׁי?

אוֹ אֲשַׁנֶּה פָנַי לַבְּקָרִים, כַּחֲלִיפוֹת פְּנֵי הַיָּרֵחַ

לְבַקֵּשׁ כֹּה וָכֹה, אוּלַי אֶמְצָא עֶרְוַת דָּבָר?

לֹא כֵן דּוֹאֵג, אִם אִשְׁתִּי הֵסַבָּה לִי

לְפַחֵד אוּלַי מָעֲלָה בִי, כְּבָר מִשְׁפָּטִי חָרַצְתִּי.

טוֹב לִי לִהְיוֹת, כְּאַחַר הַשְּׂעִירִים בַּיַּעַר

מֵהַבֵּט אַחֲרֵי אִשָּׁה, פֶּן זָנֹה תִזְנֶה מֵאַחֲרָי.

אִם יֵאָמֵר בְּאָזְנַי, כִּי אִשְׁתִּי יָפָה הִיא

אֹהֶבֶת מִשְׁתֶּה וְרֵעִים, פִּיהָ פָּתוּחַ לְדַבֵּר צַחוֹת

וְיוֹדַעַת לְנַגֵּן הֵיטֵב, לָשִׁיר וְלָחוּל בַּמְּחוֹלוֹת

כָּל זֹאת לֹא תְעוֹרֵר רוּחַ קִנְאָה בְּקִרְבִּי

כִּי נוֹסָפוֹת אֵלֶּה, לְאִשָּׁה יְשָׁרָה יוֹסִיפוּ חֵן.

גַּם לֹא מֵאֲשֶׁר קָטֹנְתִּי אָגוּרָה פֶּן תִּבְגֹּד בִּי

לָלֶכֶת אַחֲרֵי זָרִים הַגְּדוֹלִים מִמֶּנִּי בְּעֶרְכִּי

כִּי הִיא רָאַתְנִי בְּעֵינֶיהָ וַתִּבְחַר בִּי בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ,

לָכֵן אַחַת אָמַרְתִּי: לֹא יָדוֹן רוּחִי בָהּ

עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה, מַה־שֶּׁמֶץ דָּבָר נִמְצָא בָהּ

וְכַאֲשֶׁר אֶמְצָא בָהּ מְאוּם, כֵּן אֶחְקֹר וְאֶדְרֹש

וְאִם יֵשׁ בָּהּ עָוֹן, אֵין דִּין וּדְבָרִים עוֹד

כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה וְאֶפֶס אַהֲבָה וְקִנְאָה.


דואג

שָׂמַחְתִּי לִשְׁמֹעַ זֹאת מִפִּיךָ, כִּי עַתָּה הִנְנִי נָכוֹן

לְהַרְאוֹתְךָ אַהֲבָתִי וַעֲבֹדָתִי, בְּלִי מִכְשֹׁל וּמַעְצֹר.

וְעַתָּה שִׁמְעָה דְּבָרִי וְכֹל אֲשֶׁר בְּלִבִּי אַגִּידָה

וְלֹא אָשִׂים דִּבְרָתִי מָה עֵדוּת יֵשׁ בְּיָדִי

כִּי אִם אֹמַר בַּתְּחִלָּה, שִׂים עֵינְךָ עַל אִשְׁתֶּךָ

וְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ בְּשִׁבְתָּהּ עִם כֶּשֶׂד יַחְדָּו

לֹא בְעֵין קִנְאָה וְלֹא בְּבִטָּחוֹן יֶתֶר מִדָּי

כִּי חָרֵד אָנֹכִי, לְבַל יֵעָשֶׂה דְּבַר נְבָלָה

לִנְדִיב לֵב כָּמוֹךָ וְלָכֵן אָמַרְתִּי הִשָּׁמֶר לָךְ.

וּבְנוֹת וִינֶעצְיָא, תַּעֲשֶׂינָה מַעֲשִׂים בַּסֵּתֶר

אֲשֶׁר לֹא תַעֲשֶׂינָה לִפְנֵי עֵינֵי בַעֲלֵיהֶן

וְכָל הָגוּת לִבָּן, רַק לְהַסְתִּיר מַעֲשֵׂיהֶן

וְלֹא לְהַרְחִיק אָוֶן.


איתיאל

הֲכֵן עֵדוּת פִּיךָ?


דואג

הֲלֹא אֶת לֵב אָבִיהָ גָּנְבָה, בְּהִנָּשְׂאָהּ לָךְ

וּלְעֵת אֲשֶׁר הִתְנַכְּרָה, כְּמוֹ אִם יָרְאָה

לְהַבִּיט אֵלֶיךָ עַיִן בְּעַיִן, כְּבָר חָשְׁקָה נַפְשָׁהּ בָּךְ.


איתיאל

אֱמֶת הַדָּבָר.


דואג

אִם רַכָּה בְשָׁנִים כָּמוֹהָ, עָמְדָה לָהּ עָרְמָתָהּ

לְכַסּוֹת עֵינֵי אָבִיהָ בַּאֲפֵר, לְבַל יִרְאֶה דָבָר

עַד אֲשֶׁר הֶאֱמִין, כִּי מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים הוּא –

אָמְנָם אָגוּרָה מְאֹד, פֶּן חָטָאתִי בִשְׂפָתַי,

סְלַח לִי אֲדֹנִי, כִּי רֹב אַהֲבָתְךָ הֱצִיקַתְנִי.


איתיאל

רֹב אַהֲבָתְךָ וְחַסְדְּךָ, לֹא אֶשְׁכַּח כָּל הַיָּמִים.


דואג

רֹאֶה אֲנִי, כִּי נָפַל לִבְּךָ עָלֶיךָ.


איתיאל

לֹא לֹא, אֵין דָּבָר.


דואג

וַאֲנִי הִנְנִי רֹאֶה, כִּי נֶעֱצַבְתָּ,

אָמְנָם תְּקַוֶּה נַפְשִׁי, כִּי תַשְׂכִּיל לִרְאוֹת

כִּי דְבָרַי נֹבְעִים מִמְּקוֹר אַהֲבָה וִידִידֹת,

אַךְ צַר לִי לִרְאוֹתְךָ, מִתְעַצֵּב אֶל לִבֶּךָ

וְלָכֵן אָנָּא אֲדֹנִי, אַל תַּעֲמֵק לִמְצוֹא בִּדְבָרַי

רַעְיוֹן וּפִתְרוֹן אַחֵר; בִּלְתִּי לְהַזְהִיר נַפְשְׁךָ בָּאתִי.


איתיאל

לֹא אֲבַקֵּשׁ פִּתְרוֹן אַחֵר.


דואג

כִּי פִּתְרוֹן אַחֵר יוֹלִיכְךָ בְּתֹהוּ לֹא דֶרֶךְ

אֲשֶׁר דְּבָרַי לֹא יָכִילוּ וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי

וְכֶשֶׂד הוּא אֹהֲבִי הַנֶּאֱמָן – אַךְ הִנְנִי רֹאֶה

כִּי נָפְלוּ פְּנֵי אֲדֹנִי וְרוּחֲךָ תִּפָּעֵם בְּקִרְבֶּךָ.


איתיאל

אַךְ מְעַט מִזְעָר –

כִּי לְפִי דַעְתִּי, רוּחַ אָסְנַת נֶאֱמָנָה אִתִּי.


דואג

מִי יִתֵּן וְהָיְתָה כֵן וְכֵן תִּהְיֶה בְעֵינֶיךָ

לְאֹרֶךְ יָמִים.


איתיאל

אַךְ הַלֵּב עָקֹב וְעַל נְקַלָּה יָסוּר מִנִּי אֹרַח.


דואג

זֹאת הִיא אֶבֶן הַנֶּגֶף; וְלָכֵן גַּם אֲנִי אָשִׂיחָה

כִי פְלִיאָה הָאִשָּׁה בְּעֵינַי וְאֹרַח זָר לָהּ.

הֵן בַּחוּרֵי חֶמֶד רַבִּים, בַּעֲלֵי תֹאַר וְהָדָר

מִנִּכְבַּדֵּי אֶרֶץ מוֹלַדְתָּהּ, הִפְצִירוּ בָהּ לְקַחְתָּהּ

וְהִיא פָּנְתָה עֹרֶף וַתְּמָאֵן לְהַבִּיט בָּם

לֹא כְאֹרַח עֲלָמוֹת וְלֹא כְדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ

וּמִי לֹא יֹאמַר, כִּי רוּחַ עִוְעִים בְּקִרְבָּהּ.

אַךְ שָׂא נָא אֲדֹנִי, לֹא מוֹצִיא דִבָּהּ אָנִי

וְדֹפִי לֹא אֶתֵּן בָּהּ, לוּלֵא דָאַגְתִּי מְאֹד

פֶּן תִּפְקַח אֶת עֵינֶיהָ, לִשְׁקֹל בְּמֹאזְנֵי שִׂכְלָהּ

אֶת אַנְשֵׁי אַרְצָהּ בְּעֶרְכְּךָ וְגָרְעָה מֵעֶרְכֶּךָ.


איתיאל

לֶךְ־לְךָ לְשָׁלוֹם –

אִם תִּמְצָא עוֹד דָּבָר, הַגֵּד תַּגִּיד לִי

צַו אֶת אִשְׁתְּךָ לִשְׁמֹר מִשְׁמַרְתָּהּ בְּעֵינַיִם פְּקֻחוֹת.

וְעַתָּה לֵךְ וַהֲנִיחֵנִי לְבַדִּי.


דואג

הִנְנִי הוֹלֵךְ אֲדֹנִי. (חפץ ללכת)


איתיאל

לָמָּה זֶּה לָקַחְתִּי לִי אִשָּׁה?

וְאִישׁ תָּמִים הַזֶּה, מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טְפָחַיִם

וּמֵאֲשֶׁר רָאָה אוֹ יָדַע, לֹא הִגִּיד לִי הַחֵצִי.


דואג

אָנָּא אֲחַלֶּה פָנֶיךָ, אַל נָא תַעֲמֵק שְׁאָלָה

וְאַל תַּגְבֵּהַּ לְמָעְלָה; כָּל נֶעְלָם יִוָּדַע

וְיִגָּלֶה בְּקֶרֶב הַיָּמִים. וְאִם חָרַצְתָּ אֹמֶר

לְהָשִׁיב אֶת כֶּשֶד, כִּי אִישׁ חַיִל הוּא

וְשׁוֹמֵר מִשְׁמַרְתּוֹ בֶּאֱמוּנָה, טוֹב לְאַחֵר יָמִים אֲחָדִים

לְמַעַן תַּכִּירֶנּוּ בִּדְרָכָיו, כִּי בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֵּר

וְגַם אֶת אִשְׁתְּךָ תִּבְחָן לְעֵת תַּפְגִּיעַ בַּעֲדוֹ

וְתִתְבּוֹנֵן בָּהּ אֵיךְ תְּצִיקְךָ בְּחָזְקָה לַהֲשִׁיבֹו

כִּי בְאֶבֶן בֹּחַן הַזֹּאת יִבָּחֵן לִבָּהּ הֵיטֵב.

אַךְ טוֹב תַּעֲשֶׂה, אִם לְנִמְהָר תַּחְשְׁבֵנִי

וְתִלְעַג עַל חֶרְדָּתִי, כִּי חָרַדְתִּי חִנָּם,

כִּי נְקִיָּה הִיא וְעָוֹן לֹא נִמְצָא בָהּ

וְעַל זֹאת אֶתְחַנָּן, כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל עַבְדֶּךָ.


איתיאל

יָדַעְתִּי לִמְשׁוֹל בְּרוּחִי, אַל תִּדְאַג לִי.


דואג

עַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ כִּדְבָרֶךָ. (הולך)


איתיאל

הָאִישׁ הַזֶּה יָשָׁר וְנֶאֱמָן וְלוֹ נֶפֶשׁ רְחָבָה

לְהַשְׂכִּיל דַּרְכֵי בְנֵי אָדָם וַעֲלִילוֹתָם כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל.

אִם אֶמְצָא כִּי שָׂטְתָה אִשְׁתִּי תַחְתָּי

אַף כִּי הִדְבַּקְתִּי אֹתָהּ, כַּחוֹתָם עַל לִבִּי

וָאֶקְשְׁרֶהָ בְּחַבְלֵי אַהֲבָה, כַּטֹּטָפוֹת עַל זְרוֹעִי

אֲנַתֵּק אֶת הַקְּשָׁרִים מֵעַל זְרוֹעוֹתַי כַּחוּט

וְשִׁלַחְתִּיהָ כַּדְּרוֹר לָעוּף אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁם הָרוּחַ.

אוּלַי כָּל זֹאת בָּאַתְנִי, כִּי שָׁחֹר וְכוּשִׁי אָנִי

וְאֵין דְּבַשׁ תַּחַת לְשׁוֹנִי לְדַבֵּר חֹנֶף וַחֲלָקוֹת;

אוֹ מֵאֲשֶׁר בָּאתִי בַיָּמִים, מֵחֲצִי יָמַי וָמָעְלָה,

אַךְ בְּכָל זֹאת לֹא תִצְדַּק כִּי מָעֲלָה בִי.

אוֹי לִי, אוֹי לִי! הַשּׁוֹבֵבָה לֹא לִי הִיא –

וְכָל נֶחֱמָתִי בְעָנְיִי, כִּי תִגְעַל נַפְשִׁי בָהּ.

לִקְלָלָה לְקַחְתִּיהָ לִי וְיָפְיָהּ לִי לִכְאֵב לֵב

בּוֹשְׁתִּי כִּי בָטַחְתִּי, כִּי לֹא לִי הִיא. –

טוֹב לִי לִהְיוֹת חָגָב, לְנַתֵּר עַל הָאָרֶץ

וְלִחְיוֹת עַל אֵד וְקִיטוֹר, בְּאַחַד בָּתֵּי כְלָאִים

מִשֶּׁבֶת עִם אֲהוּבַת נַפְשִׁי וְיֵשׁ לְזָרִים חֵלֶק בָּהּ

זֶה גוֹרַל הַשָּׂרִים וְנַחֲלָה לִגְדוֹלֵי אָרֶץ,

כִּי לֹא לָנוּ לָשֶׁבֶת בֶּטַח, כַּהֲמוֹן דַּלַּת הָעָם

וְכִמְעַט יָצָאנוּ מֵרֶחֶם, תְּרַדֵּף רָעָה נַפְשֵׁנוּ

וְתֶאֱרֹב כַּמָּוֶת לַפֶּתַח – אַךְ אָסְנַת בַּפֶּתַח.

(אסנת בא עם מלכה)

אִם הִיא בָּגוֹדָה, גַּם שָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָי

אַךְ עוֹד לֹא אַחֲרֹש עָלֶיהָ רָעָה חִנָּם.


אסנת

אִיתִיאֵל יְדִיד נַפְשִׁי מַה־לָּךְ?

לֶחֶם הַצָּהֳרַיִם עָרוּךְ וְנִכְבַּדֵּי הָעִיר הַקְּרוּאִים

שׁוֹמְרִים אֶת בּוֹאֶךָ.


איתיאל

לֹא צָדַקְתִּי כִּי אֵחַרְתִּי.


אסנת

מַה־לְּךָ בַּעֲלִי, כִּי תְדַבֵּר בְּכֹבֶד רֹאשׁ?

הַאֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמֶיךָ?


איתיאל

רֹאשִׁי רֹאשִׁי –


אסנת

יַעַן כִּי תִשְׁקֹד הַרְבֵּה וְלֹא תִישַׁן דַּיֶּךָּ,

אֶחְבְּשָׁה רֹאשְׁךָ בְּמִטְפַּחְתִּי וּכְאֵבְךָ יַעֲבֹר כְּרָגַע.


איתיאל

מִטְפַּחְתֵּךְ קְטַנָּה מֵחֲבֹש אֶת רֹאשִׁי

בּוֹאִי נָא הַחַדְרָה, הִנְנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ,

(מסיר המטפחת מעל ראשו ומפילה ארצה)


אסנת

צַר לִי בְמַכְאוֹבֶךָ. (איתיאל ואסנת הולכים)


מלכה

לְשִׂמְחַת לְבָבִי מָצָאתִי פֹה הַמִּטְפַּחַת הַזֹּאת

הִיא הַמַתָּנָה הָרִאשׁוֹנָה נִתְּנָה לָהּ לְאוֹת בְּרִית.

בַּעֲלִי הֲפַכְפַּךְ וָזָר הִפְצִיר בִּי מֵאָה פְעָמִים

לְגָנְבָהּ וּלְתִתָּהּ לוֹ; אַךְ יְקָרָה הִיא בְעֵינֶיהָ

כִּשְׁבוּעַת הַכּוּשִׁי עָלֶיהָ, לְשָׁמְרָהּ לְמַזְכֶּרֶת עוֹלָם

וְהִיא תִשָּׂאֶנָּהּ בְּחֵיקָהּ תָּמִיד וְתִשְׁמְרֶנָּהּ כִּסְגֻלָּה יְקָרָה

וְגַם תּוֹצִיא לָהּ מִלִּין וּתְנַשֵּׁק אֹתָהּ בְּאַהֲבָתָהּ

וְעַתָּה כִי מְצָאתִיהָ אֶתְּנֶהָ לְדוֹאֵג בַּעֲלִי.

לֹא אוּכַל לְהָבִין, מַה־יַּעֲשֶׂה אֶת הַגְּנֵבָה

הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ יוֹדֵעַ וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מָה

אַךְ אֶעֱשֶׂה זֹאת, לְהַשְׁקִיט אֶת רוּחוֹ.


דואג

מַה־תַּעֲשִׂי פֹה לְבַדֵּךְ?


מלכה

אַל תִּתְקוֹטֵט בִּי וּבְיָדִי דָבָר לְתִתּוֹ לָךְ.


דואג

דָּבָר לְמַעֲנִי? דָּבָר אֵין חֵפֶץ בּוֹ –


מלכה

בַּמָּה אֵין חֶפְצֶךָ?


דואג

בְּאֵשֶׁת כְּסִילוּת.


מלכה

וְלָכֵן תִּמְצָא חֵפֶץ, בִּלְשׁוֹן עֲרוּמִים וְדִבְרֵי בָלַע

אַךְ מַה־תֹּאמַר, אִם אֶתֵּן לְךָ הַמִּטְפַּחַת?


דואג

אֵיזוֹ מִטְפַּחַת?


מלכה

הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר נָתַן הַכּוּשִׁי לְאָסְנַת לְזִכָּרוֹן

וַאֲשֶׁר הִפְצַרְתָּ בִּי, כַּמֶּה פְעָמִים לְגָנְבָהּ.


דואג

וְאַתְּ גָּנַבְתְּ אֹתָהּ.


מלכה

חָלִלָה לִּי מִגְּנֹב, רַק בְּמִקְרֶה נָפָלָה

וְאָנֹכִי נִקְרֵאתִי פֹה וָאֶמְצָא אֶת הָאֲבֵדָה

רְאֵה הִנֶּהָ בְּיָדִי.


דואג

יָדַעְתִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ – תְּנִיהָ לִי.


מלכה

אַךְ הַגֵּד לִי, מַה לְּךָ וְלַמִּטְפַּחַת?

מָה חֶפְצְךָ לַעֲשׂוֹת בָּה, כִּי פִתִּיתַנִי לְהַשִּׂיגָהּ?


דואג

מַה־לָּךְ לָדַעַת זֹאת? (יחטף המטפחת מידה)


מלכה

מַה־בֶּצַע לְךָ בְּמִטְפַּחַת זוּ? הֲשִׁיבֶהָ לִי

פֶּן תִּשְׁתּוֹלֵל גְּבִרְתִּי, בִּרְאוֹתָהּ כִּי אֵינֶנָּהּ.


דואג

רְאִי לְבַל יִוָּדַע לְאִישׁ, פֶּן תִּהְיִי לְבֹשֶת

וַאֲנִי יֶשׁ־לִי חֵפֶץ בָּהּ; קוּמִי וּלְכִי לָךְ. (הולכת)

הַמִּטְפַּחַת הַזֹּאת אַשְׁלִיךְ בַּחֲדַר כֶּשֶׂד בְּאֵין רֹאֶה

וְהוּא יִמְצְאֶנָּהּ שָׁם. בַּעַל קִנְאָה יַאֲמִין

בְּאוֹתוֹת קַלִּים מֵהֶבֶל, כְּמוֹפְתִים נֶאֱמָנִים מִשָּׁמָיִם.

וְזֹאת אֵיפוֹא תוֹעִיל מְעָט וְלֹא תָשׁוּב רֵיקָם,

וְכוֹס הַתַּרְעֵלָה מָסַכְתִּי לַכּוּשִׁי כְּבָר הֵחֵלָה פְּעוּלָתָהּ

כִּי דִבְרֵי רְמִיָּה, כְּמֵי רַעַל עֲרֵבִים לְחֵיךְ

עַד אֲשֶׁר יִתְעָרְבוּ בַדָּם וְנֶהֶפְכוּ לְנַחַל גָּפְרִית.

(איתיאל בא)

הִנֵּה הוּא בָא לִקְרָאתִי – כָּל מֵי רוֹשׁ וּמִמְסָךְ

וְכָל צְרִי וּמַרְפֵּא, לֹא יִתְּנוּ שְׁנָת לְעֵינֶיךָ

וְלֹא תְנוּמָה לְעַפְעַפֶּיךָ, אֲשֶׁר מָתְקָה לְךָ אָמֶשׁ.


איתיאל

הֲבָגוֹד בָּגְדָה בִי? בִּי הִיא בָגָדָה? –


דואג

רַב לְךָ שַׂר הַצָּבָא, לְדַבֵּר בַּדָּבָר הַזֶּה.


איתיאל

גֶּשׁ הָלְאָה! הֲלֹא אַתָּה הֵבֵאתַנִי בַּמְּצָרִים,

בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, טוֹב לִי מַעַל הָאִשָּׁה בַּסֵּתֶר

מִשְּׁמוֹעַ דְּבַר הַמַּעַל אֶפֶס קָצֵהוּ וְלֹא כֻלּוֹ.


דואג

מָה אֲדֹנִי דֹבֵר?


איתיאל

מִן נַאֲפוּפֶיהָ בַּמִּסְתָּרִים, לֹא יָדַעְתִּי מְאוּמָה

לֹא שַׂמְתִּי עֵינִי וְלִבִּי וְלֹא חָסַרְתִּי דָבָר,

שָׁלֵו הָיִיתִי כִּתְמוֹל וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִי

וּנְשִׁיקוֹת פִּי כֶשֶׂד, לֹא מָצָאתִי עַל שְׂפָתֶיהָ.

שָׁדוּד אֲשֶׁר לֹא יַכִּיר מַה־שֻּׁדַּד מִיָּדוֹ

אֵין זֶה שָׁדוּד, בִּלְתִּי אִם הִגִּיד לוֹ הַמַּגִּיד.


דואג

צַר לִי לִשְׁמֹעַ דְּבָרֶיךָ.


איתיאל

לוּ אַנְשֵׁי הַצָּבָא, כָּל נִקְלֶה וְנִכְבָּד בַּמַּחֲנֶה

טָעֲמוּ לֶחֶם סְתָרִים מִלַּחֲמִי וּמַיִם גְּנוּבִים מִבְּאֵרִי

וְנַפְשִׁי לֹא יָדְעָה מָה שָׁלַוְתִּי וְשָׁקַטְתִּי בְאָשְׁרִי

אַךְ עַתָּה עֲזָבַנִי לִבִּי, לֹא אוֹסִיף לִשְׂמֹחַ בְּחֶלְקִי. –

מַה לִּי וְלָכֶם עוֹד, כָּל נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת!

מַה־לִּי וְלָכֶם עוֹד, כָּל גְּדוּדֵי תִפְאַרְתִּי

אֲשֶׁר קְרָבוֹת תֶּחְפָּצוּן וּבְחֶרֶב וַחֲנִית תִּתְיַמָּרוּ!

הַרְחִיקוּ הָסִירוּ מִמֶּנִי, קוֹל מִצְהֲלוֹת הַסּוּסִים

קוֹל תֹּף וּמְצַלְתַּיִם וְכָל תְּרוּעַת כְּלֵי מִלְחָמָה.

הָסִירוּ מִמֶּנִּי, נֵס וָדֶגֶל וְכָל שִלְטֵי הַזָּהָב

הָסִירוּ מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדִי וְכָל צְבִי תִפְאַרְתִּי,

וְאַתֶּם כְּלֵי מַלְאֲכֵי מָוֶת אֲשֶׁר עָתָק יֵצֵא מִפִּיכֶם

כִּבְרַק אֱלֹהֵי שָׁמַיִם וְכִשְׁאוֹן רַעַם גְּבוּרָתוֹ

סוּרוּ חִדְלוּ מִמֶּנִּי! כִּי כָלוּ גְבוּרוֹת אִיתִיאֵל.


דואג

מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֹעַ כָּזֹאת?


איתיאל

ראֵה בֶּן בְּלִיַּעַל! עָלֶיךָ לְהָקִים הַדָּבָר

כִּי אֲהוּבַת נַפְשִׁי מְנָאָפֶת. (יאחז אותו בערפו)

כִּי אִם לֹא זֹאת, בְּחֵי הָעוֹלָם נִשְׁבָּעְתִּי

כִּי מָרָה תִהְיֶה אַחֲרִיתֶךָ. טוֹב טוֹב הָיָה לָךְ

לִהְיוֹת כֶּלֶב מִבָּטֶן, מֵעֲמֹד לִפְנֵי זַעְמִי.


דואג

הֲזֹאת הָיְתָה לָנוּ?


איתיאל

הַרְאֵנִי דְּבַר הַנְּבָלָה; תֶּן־לִי אוֹת נֶאֱמָן

אֲשֶׁר אֵין לְבַקֵּר אַחֲרָיו; וְאִם אֵין זֹאת

אוֹי לְךָ אוֹי לָךְ! –


דואג

אֲדֹנִי הַנָּדִיב! –


איתיאל

אִם הֵבֵאתָ דִּבָּתָהּ רָעָה, בַּעֲבוּר לְעַנּוֹת אֹתִי

אַל תִּתְחַנֵּן עוֹד. לֵךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבֶּךָ!

הוֹסֵף בְּיָד רָמָה שַׁעֲרוּרָה עַל שַׁעֲרוּרָה;

הַרְעֵשׁ שָׁמַיִם הַרְגֵּז אֶרֶץ בַּעֲוֹנֶךָ

וְכָל אֵלֶּה לֹא יוֹסִיפוּ אַשְׁמָה עַל אַשְׁמָתֶךָ.


דואג

מַלְאֲכֵי רַחֲמִים חוּשׁוּ, בּוֹאוּ לְהָגֵן בַּעֲדִי!

הַאִם אִישׁ אָתָּה? הֲיֵשׁ לְךָ נֶפֶשׁ וָרוּחַ?

קַח אֶת פְּקוּדָתִי מִמֶּנִּי – וֵאלֹהִים יִהְיֶה בְּעֶזְרֶךָ.

וַאֲנִי סָכָל וְאֻמְלָל, כִּי חָיִיתִי עַד הַיּוֹם

לִרְאוֹת אֶת אֱמוּנָתִי, נֶחְשְׁבָה לִי לַחֲטָאָה.


איתיאל

אֲבָל חַכֵּה עוֹד מְעַט, אוּלַי יָשָׁר וְנֶאֱמָן אָתָּה.


דואג

אֲבָל לֹא נָבוֹן אָנֹכִי, יַעַן הַיָּשָׁר סָכָל הוּא

וְלֹא יַשִּׂיג אֵת אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ.


איתיאל

פַּעַם אֲנִי מַאֲמִין בְּאִשְׁתִּי, כִּי נֶאֱמָנָה הִיא

וּפַעַם לֹא כֵן; פַּעַם אֲנִי מַאֲמִין בְּךָ

כִּי יָשָׁר אַתָּה וּפַעַם לֹא כֵן.

לָכֵן אַחַת אָמַרְתִּי, עָלֶיךָ לְהוֹכִיחַ הַדָּבָר לְעֵינָי.

הֵן דֵּי כְבָלִים אִתִּי, מַאֲכֶלֶת וַחֲמַת מָוֶת

וְגַם בְּדֵי אֵשׁ וּמַיִם, לִנְקֹם נָקָם מִמְּנַאֲצַי

כִּי נִלְאֵיתִי נְשֹא, לְהָכִיל לֹא אוּכַל עוֹד

רַק בִּקֹּרֶת אֱמֶת, תְּבַקֵּשׁ נַפְשִׁי בַּתְּחִלָּה.


דואג

רְאֵה לִבְּךָ בֹּעֵר כַּתַּנוּר וְאֵשׁ אֹכֶלֶת עַצְמוֹתֶיךָ

נִחַמְתִּי כִּי אֲנִי הִבְעַרְתִּי לְךָ אֶת הַבְּעֵרָה

אַךְ בִּקֹּרֶת אֱמֶת, הֲלֹא תְבַקֵּשׁ נַפְשֶׁךָ.


איתיאל

אֹתָהּ אֲנִי מְבַקֵּשׁ וְלֹא אֶרֶף עַד אֶמְצָאֶנָּה.


דואג

הֵן תִּמְצָא כַּאֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ, אַךְ מַה־יִּשְׂפֹּק לָךְ?

הֲתַעֲמֹד לִרְאוֹת בְּעֵינֶיךָ, לְעֵת כֶּשֶׂד יִכְרַע עָלֶיהָ?


איתיאל

אִי מָוֶת וַאֲבַדּוֹן!


דואג

לֹא עַל נְקַלָּה יֵרָאֶה מַעֲשֵׂה זִמָּה לְעֵינַיִם

אִם תִּמְצָא אֹתָם קְרֵבִים וּבָאִים כַּחֵץ בָּאַשְׁפָּה

הֲלֹא תִדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל קֳבָתָם.

מָה אֵיפוֹא אֲדַבֵּר עַתָּה? מַה־נַּעֲשֶׂה לָּנוּ?

הֵן לֹא תוּכַל לִרְאוֹת אֶת עֶרְוָתָם

אַף אִם הִתְמַכְּרוּ לְתַאֲוָה וְעֹנָתָם עֹנַת שְׂעִירִים,

חֹם קֹפִים חֻמָּם וּבְשַׂר זְאֵבִים בְּשָׂרָם

וְגַם נִבְעֲרוּ מִדַּעַת, כְּשִׁכּוֹרִים מִיֵּין עֲגָבִים

לֹא תַשִׂיג עֵינְךָ לִרְאוֹתָם מְצֻמָּדִים יַחְדָּו.

אַךְ אִם אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים, הַמַּגִּידִים כְּמוֹ עֵדִים

יַשְׂפִּיקוּ לְהוֹצִיא מִשְׁפָּט, תִּמְצָאֵם כִּי תְבַקְּשֵׁם.


איתיאל

בְּחִינָה צְרוּפָה וּמְזֻקָּקָה אֲנִי דֹרֵשׁ מִיָּדֶךָ

לְמַעַן אֵדַע אֶל נָכוֹן כִּי מָעֲלָה בִי.


דואג

לֹא לְרָצוֹן הַדָּבָר הַזֶּה בְעֵינַי

אָכֵן אַחֲרֵי הַחִלִּי, לְגַלּוֹת שֶׁמֶץ דָּבָר

כִּי הֱצִיקַתְנִי אַהֲבָתִי וֶאֱמוּנָתִי כִּי רַבָּה

אֲכַלֶּה אֵת אֲשֶׁר הַחִלּוֹתִי. פַּעַם אַחַת בַּלַּיְלָה

יָשַׁנְתִּי עִם כֶּשֶׂד בַּמִּטָּה וּמִכְּאֵב שִׁנַּי כִּי חָזַק

לֹא יָכֹלְתִּי לִישׁוֹן. וְהִנֵּה יֵשׁ בְּנֵי אָדָם

אֲשֶׁר יָשִׂיחוּ בִּשְׁנָתָם, סִתְרֵי יֵצֶר לִבָּם

וְכֶשֶׂד כְּאַחַד מֵהֶם. וְכֵן קָרָא בִשְׁנָתוֹ לְאָזְנָי

"אָסְנַת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי! נַמְתִּיק סוֹד יַחְדָּו

וְאַהֲבָתֵנוּ מְסֻתֶּרֶת תֶּהִי" אַחֲרֵי כֵן אָחַז בְּיָדִי

וַיִּקְרָא: רַעְיָתִי יָפָתִי! וַיִּשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ

כְּנשֵׁק שְׂפָתַיִם נֹשְקוֹת וַיַּנַּח שׁוֹקוֹ עַל יְרֵכִי

וַיֵּאָנַח וַיְחַבֵּק וַיְנַשֵּׁק וַיִּקְרָא בְּקוֹל מַר

מִקְרֶה רַע וְאַכְזָרִי נְתָנֵךְ אֶל הַכּוּשׁי.


איתיאל

נַעֲוֵיתִי מִשְּׁמֹעַ.


דואג

אָכֵן לֹא דִּבֵּר זֶה, כִּי אִם בַּחֲלוֹם.


איתיאל

אֲבָל אֵין חֲלוֹם, בְּלֹא עִנְיָן תְּחִלָּה

וַחֲלוֹמוֹת רָעִים כָּאֵלֶּה, לֹא שָׁוְא יְדַבֵּרוּ.


דואג

וְגַם זֶה יְהִי לְהוֹעִיל לְחַזֵּק בְּחִינוֹת אֲחֵרוֹת

לְמַעַן נִסָּמֵךְ עֲלֵיהֶן אַף כִּי קְטַנּוֹת הֵנָּה.


איתיאל

הִנְנִי לְשַׁסַּע אֹתָהּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי –


דואג

אַל תְּהִי נִמְהָר בְּרוּחֲךָ, פֶּן נֶאֱמָנָה הִיא

וְלֹא עָבְרָה בְּרִית קֹדֶשׁ; אַךְ זֹאת הַגֵּד לִי

הֲרָאִיתָ מִטְפַּחַת בְּיָדָהּ וּמִקְלְעוֹת רִמּוֹנִים עָלֶיהָ?


איתיאל

כָּזֹאת נָתַתִּי לָהּ וְהִיא מַתַּת יָדִי הָרִאשׁוֹנָה.


דואג

זֶה לֹא נוֹדַע לִי, אֲבָל הַיּוֹם הִתְבּוֹנַנְתִּי

כִּי בְמִטְפַּחַת מֶשִׁי אֲשֶׁר רָאִיתִי בְיַד אִשְׁתֶּךָ

מָחָה כֶשֶׂד זֵעָה מֵעַל אַפָּיו.


איתיאל

אם רַק זֹאת הִיא? –


דואג

אִם זֹאת הִנֶּהָ, אוֹ אַחֶרֶת אֲשֶׁר לָהּ

לֹא אוּכַל לְהַגִּיד; אֶפֶס בֵּין זֹאת וּבֵין אַחֶרֶת

הֲלֹא הִיא תַעֲנֶה בְּפָנֶיהָ, כִּי אַשְׁמָתָהּ בָּהּ.


איתיאל

מִי יִתֵּן וְהָיָה עֶבֶד נִבְזֶה הַזֶּה

בַּעַל נְפָשׁוֹת רַבּוֹת תַּחַת נֶפֶשׁ אַחַת

כִּי בְאַחַת אֵין דַּי, לְהָנִיחַ חֲמָתִי בוֹ.

עַתָּה יָדַעְתִּי דוֹאֵג, כִּי אֱמֶת הַדָּבָר

וְלָכֵן אֶזְרֶה אַהֲבָתִי לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם

אָפִיחַ בָּהּ וְאֵינֶנָּה –

בּוֹאִי חֲמַת קִנְאָה! עֲלִי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּית

וּמַלְּאִי כָל חַדְרֵי לְבָבִי, שִׂנְאָה תַּחַת ידידֹת

וְאֵיבָה תַּחַת אַהֲבָה, כִּי נָשׁוּךְ אָנֹכִי

וְגַם בִּטְנִי צָבְתָה מֵרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר.


דואג

תְּנָה מַעְצֹר לְרוּחֶךָ.


איתיאל

צָמֵא אֲנִי דּוֹאֵג, צָמֵא אֲנִי לְדָם


דואג

הַשְׁבֵּחַ שְׁאוֹן קִצְפֶּךָ, פֶּן תִּנָּחֵם בָּאַחֲרוֹנָה.


איתיאל

לֹא אֶנָחֵם לָנֶצַח; כִּי כְמוֹ יַם פָּאנְטוֹס

הוֹלֵךְ וְשׁוֹטֵף לְפָנָיו בְּזֶרֶם מַיִם אַדִּירִים

לֹא יִשְׁקֹט לֹא יָנוּחַ וְלֹא יָשׁוּב אֲחֹרַנִית

עַד אֲשֶׁר יִשְׁתַּפֵךְ בְּמוֹ אֵילַת פָּאנְט6

כֵּן שֶׁטֶף רוּחִי יַעֲבֹר בְּשֶׁצֶף קֶצֶף

לֹא יַבִּיט לְאָחוֹר וְלֹא יִזְכֹּר אַהֲבַת נְעוּרִים

עַד אֲשֶׁר יִתְבַּלַּע בְּזַעַף יָם הַגָּדוֹל

הוּא יַם הַנְּקָמָה. וְעַתָּה לְעֵינֵי הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל!

(כורע על ברכיו)

הֲרִימוֹתִי יָדִי בְּאָלָה וּשְׁבוּעָה כִּי לֹא אָפִיר דְּבָרִי.


דואג

חַכֵּה לִי מְעָט – (כורע גם הוא)

עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, מְאוֹרֵי אוֹר בַּשָּׁמָיִם!

וְעֵדָה הָאָרֶץ מִתָּחַת! כִּי דֹאֵג הִקְדִּישׁ נַפְשׁוֹ

וַיִּתְמַכֵּר בְּכָל מְאֹדוֹ לְקַנֵּא קִנְאַת אִיתִיאֵל

וְלָגֹל חֶרְפָּה מֵעָלָיו, לְכָל אֲשֶׁר יְצַוֶּנּוּ

וְגַם מִשְּׁפָךְ דָּם, לֹא יָשִׁיב יָדוֹ.


איתיאל

וְגַם אֲנִי אוֹדְךָ, לֹא בִדְבָרִים רֵקִים

אַהֲבָתְךָ תִּיקַר בְּעֵינַי וְשָׂכָר לִפְעֻלָתְךָ יֵשׁ

וְעַתָּה עֲבוֹדָתְךָ אַל תְּאַחֵר! בְּעוֹד שְׁלֹשֶת יָמִים

הַשְׁמִיעֵנִי כִי כֶשֶׂד נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים,


דואג

כִּדְבָרְךָ כֶּן־הוּא – כֶּשֶׂד אֹהֲבִי מֵת,

אֲבָל חוּסָה עַל אִשְׁתֶּךָ, חוּסָה נָּא וְחָיֹה תִחְיֶה,


איתיאל

הַשְׁמֵד זוֹנָה אֲרוּרָה! הַשְׁמֵד מֵאֵין חֶמְלָה!

לְכָה אִתִּי לְמָקוֹם אַחֵר וְאֶקְחָה לִּי כְּלִי מַשְׁחִית

לְהוֹרִיד בְּדַם שְׁאוֹלָה בַּת שְׁאוֹל יְפֵה פִיָּה.

וַאֲנִי נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְפָקִיד תַּחַת כֶּשֶׂד.


דואג

הִנְנִי עַבְדְּךָ לָנֶצַח. (הולכים)

מחזה ד': (אסנת, מלכה והלץ)

אסנת

חוּשָׁה קְרָא לִי לְכֶשֶׂד, הֲיָדַעְתָּ אֶת מְגוּרוֹ?


הלץ

פָּחַדְתִּי לְנַפְשִׁי לֵאמֹר, כִּי יֶשׁ־לוֹ מָגוֹר.


אסנת

וְלָמָּה זֶה תִפְחָד?


הלץ

יַעַן הוּא בֶּן חַיִל וְכִי אֹמַר עַל בֶּן חַיִל

כִּי יֶשׁ־לוֹ מָגוֹר וְחִיַּבְתִּי אֶת רֹאשִׁי.


אסנת

אַל נָא, אֲבָל אַיֵּה הוּא שׁוֹכֵן?


הלץ

כִּי אַגִּיד לָךְ גְּבִרְתִּי, אַיֵּה הוּא שׁוֹכֵן

אֶעֱשֶׂה שֶׁקֶר בְּנַפְשִׁי.


אסנת

הֲיֵשׁ טַעַם וָשֵׂכֶל בְּדִבְרֵי הָאִישׁ הַזֶּה?


הלץ

לֹא יָדַעְתִּי מִשְׁכָּנוֹ וְכִי אֹמַר הוּא שׁוֹכֵן שָׁם

אוֹ שׁוֹכֵן פֹּה, הֲלֹא אוֹצִיא דְּבַר שֶׁקֶר.


אסנת

צֵא וּדְרוֹשׁ לְשִׁכְנוֹ; שְׁאַל אֲחֵרִים וְיֹאמרוּ לָךְ.


הלץ

אֶדְרֹש בְּכָל הָאָרֶץ וְאֶעֱשֶׂה שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת לָרֹב.


אסנת

לֵךְ בַּקֵּשׁ אֹתוֹ וַהֲבִיאוֹ הֵנָּה כִּי תִמְצָאֶנּוּ

אֱמוֹר לוֹ כִּי חִלִּיתִי בַעֲדוֹ אֶת פְּנֵי בַעֲלִי

וְשָׁלוֹם אֶעֱשֶׂה בֵּין שְׁנֵיהֶם.


הלץ

הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִשְׂגָּב מֵחָק שֵׂכֶל אֱנוֹשׁ

וְלָכֵן אָחִישׁ לַעֲשׂוֹתוֹ. (הולך)


אסנת

אָן עָזַבְתִּי אֶת מִטְפַּחְתִּי, מִלְכָּה?


מלכה

לֹא יָדַעְתִּי גְּבִרְתִּי.


אסנת

אֲבֵדַת מִטְפַּחְתִּי קָשָׁה בְעֵינַי מִצְּרוֹר שִׁקְלֵי זָהָב

כִּי מַה־נָּקֵל לְבַעֲלִי, לַחְשׁוֹב מַחְשָׁבוֹת זָרוֹת

לוּלֵא בַר לֵבָב הוּא וְרוּחַ קִנְאָה לֹא עֲבָרוֹ.


מלכה

הַאִם לֹא עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה מֵעוֹדוֹ?


אסנת

חָלִלָה לוֹ מִזֹּאת, הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ

הוֹבִישׁ כָּל לֵחַ קִנְאָה מֵעַצְמוֹתָיו,


מלכה

הַבִּיטִי מִי זֶה בָּא שָׁמָּה?


אסנת

לֹא אֶרֶף מִמֶּנּוּ עַד אֲשֶׁר יָשִׁיב עַתָּה

אֶת כֶּשֶׂד עַל כַּנּוֹ.

(לאיתיאל בבואו) הֲשָׁלוֹם אִישִׁי אֲדֹנִי!


איתיאל

הֲשָׁלוֹם לָךְ רַעְיָתִי? (אל עצמו) קָשֶׁה לְדַבֵּר בְּלֵב וָלֵב

הַאֵין מַחְסֹר לָךְ אָסְנַת?


אסנת

אֵין מַחְסוֹר כָּל דָּבָר אֲדֹנִי.


איתיאל

תְּנִי לִי יָדֵךְ, יָדֵךְ רַכָּה מְאֹד.


אסנת

עוֹד לֹא עָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁנִים רַבּוֹת

וְלֹא צָרוֹת רַבּוֹת.


איתיאל

לָכֵן פֹּרִיָּה אַתְּ וְרוּחֵךְ רוּחַ נְדִיבָה

וְיָדֵךְ חַמָּה וְרַכָּה; הֲלֹא טוֹב לָךְ לְהִסָּגֵר

לְמַעַן תֵּשְׁבִי בָדָד לָצוּם לְהִתְעַנּוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל

כִּי רוּחַ בֹּגֵדָה שׁוֹכֵן בָּךְ מִנְּעוּרָיִךְ

וְיָדֵךְ טוֹבָה וּנְדִיבָה.


אסנת

כֵּן דִּבַּרְתָּ

בַּאֲשֶׁר קָנִיתָ אֶת יָדִי, קָנִיתָ אֶת לִבִּי.


איתיאל

לְאוֹת כִּי יָדֵךְ נְדִיבָה. קִנְיַן לֵב לְפָנִים

הָיָה רִאשׁוֹן לְקִנְיַן יָד וְעַתָּה יָד יָד וְלֹא לֵב.


אסנת

זֹאת לֹא יָדַעְתִּי; אַךְ אָנָּא הָקֵם הַדָּבָר

אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ לִי.


איתיאל

אֵיזֶה דָבָר, יוֹנָתִי?


אסנת

הֵן שָׁלַחְתִּי לִקְרֹא לְכֶשֶׂד, לָבוֹא וּלְדַבֵּר אִתָּךְ.


איתיאל

כְּאֵב לִי בְּאַפִּי, כִּי הַקֹּר אֲחָזַנִי

הַשְׁאִילִי לִי אֶת מִטְפַּחְתֵּךְ.


אסנת

הֵא לְךָ אֲדֹנִי.


איתיאל

אֹתָהּ אֲשֶׁר נְתַתִּיהָ לָךְ.


אסנת

הִיא אֵינֶנָּה עִמָּדִי.


איתיאל

הִיא אֵינֶנָּה?


אסנת

אֵינֶנָּה עִמָּדִי, אֲדֹנִי.


איתיאל

זֹאת אָשִׁית לְחַטָּאת עָלַיִךְ, הֵן מִטְפַּחַת זוּ

נִתְּנָה לְאִמִּי בַתְּחִלָּה, מִיַּד מְכַשֵּׁפָה מִצְרִית

אֲשֶׁר יָדְעָה לִבְחֹן כְּלָיוֹת וָלֵב בִּכְשָׁפֶיהָ,

וְהִיא אָמְרָה לְאִמִּי, כָּל עוֹד אֲשֶׁר תִּשְׁמְרֶנָּה

תִּמְצָא חֵן בְּעֵינֵי רֹאֶיהָ וְאָבִי יִשְׁגֶּה בְּאַהֲבָתָהּ,

וְאִם אַבֵּד תְּאַבְּדֶנָּה, אוֹ תִתְּנֶנָּה לְאִישׁ זָר

תִּגְעַל בָּהּ נֶפֶשׁ אָבִי וְנָשָׂא עֵינָיו לְנָשִׁים אֲחֵרוֹת

וְאִמִּי לִפְנֵי מוֹתָהּ, נָתְנָה אוֹתָהּ אֵלַי וְתְּצַוֵּנִי

לְתִתָּהּ לְאִשְׁתִּי לִפְנֵי חֲתֻנָּתִי וְכֵן עָשִׂיתִי אָנִי.

לָכֵן שִׁיתִי לִבֵּךְ לְיִקְרָתָהּ, שִׁמְרִי אֹתָהּ כְּבָבַת עֵינֵךְ

כִּי אִם אָבֹד תֹּאבַד וְתִפֹּל בִּידֵי זָרִים וְאָשָׁמְתְּ.


אסנת

הַאִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים תְּדַבֵּר?


איתיאל

אֱמֶת וְנָכוֹן הַדָּבָר; הָאֶרֶג מַעֲשֵׂה קֶסֶם הוּא,

מְכַשֵּׁפָה אֲשֶׁר רָאֲתָה הַשֶּׁמֶשׁ מָאתַיִם בִּתְקוּפָתוֹ

כְּנוֹחַ עָלֶיהָ הָרוּחַ, תָּפְרָה וְעָשְׂתָה הָרִקְמָה

וְאֶת הַמֶּשִׁי טָווּ, תּוֹלָעִים מִמָּקוֹם קָדוֹשׁ

וּמְשׁוּחָה הִיא בַּשָּׁשַר אֲשֶׁר הֵכִינָה הַמִּצְרִית בְּחָכְמָתָהּ

מִלֵּב הַבְּתוּלוֹת הַחֲנוּטוֹת בָּאָרוֹן.


אסנת

הֲלֹא אַךְ תְּהַתֵּל בִּי.


איתיאל

אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי; לָכֵן שִׁיתִי לִבֵּךְ לְעֶרְכָּהּ.


אסנת

מִי יִתֵּן אֵיפוֹא וְלֹא רָאִיתִי מִטְפַּחְתְּךָ מֵעוֹדִי.


איתיאל

וּמַדּוּעַ?


אסנת

מַדּוּעַ תְּדַבֵּר בְּחִפָּזוֹן וְתֶחֱזֶה בִי בְּעַיִן חֹדָרֶת?


איתיאל

דַּבְּרִי הַאִם אָבָדָה? אוֹ אֵינֶנָּה פֹּה בְּיָדֵךְ?


אסנת

הוֹשִׁיעָה אֵל אֱלֹהִים, הוֹשִׁיעָה לָּנוּ מִשָּׁמָיִם!


איתיאל

אֲבָל דַּבֵּרִי –


אסנת

לֹא אָבְדָה מִמֶּנִּי; וְלוּ אַף אִם אָבָדָה?


איתיאל

מָה הִגַּדְתְּ?


אסנת

לֹא אָבְדָה הִגַּדְתִּי.


איתיאל

לְכִי הָבִיאִי אֹתָהּ, לְמַעַן אֶרְאֶנָּה בְעֵינָי.


אסנת

יֵשׁ בְּיָדִי לַעֲשׂוֹת כֵּן וְרַק לֹא אֶעֱשֶׂה עַתָּה

כִּי תֹאֲנָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהַרְחִיקֵנִי מִדְּבַר חֶפְצִי.

אָנָּא הָשֵׁב נָא אֶת כֶּשֶׂד פְּקִידְךָ לִמְקוֹמוֹ.


איתיאל

הָבִיאִי לִי אֶת הַמִּטְפַּחַת; לְבָבִי יַגִּיד לִי רָעָה.


אסנת

חֲדַל לָךְ;

פָּקִיד טוֹב מִמֶּנּוּ, לֹא תִמְצָא בְּכָל הָאָרֶץ.


איתיאל

הַמִּטְפַּחַת –


אסנת

עַל אֹדֹת כֶּשֶׂד, חָפַצְתִּי לְדַבֵּר עָתָּה.


איתיאל

הַמִּטְפַּחַת –


אסנת

הֲלֹא הוּא הָאִישׁ, אֲשֶׁר הוֹקִיר נַפְשְׁךָ מִפָּז

אַהֲבָתְךָ נִפְלְאַתָה לוֹ, מִכָּל חֵפֶץ וּסְגֻלָּה

וּבְכָל צָרָה וְצוּקָה, שָׂם נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ לְהַצִּילֶךָ.


איתיאל

הַמִּטְפַּחַת –


אסנת

לֹא צָדַקְתָּ, אֶעֱנֶךָ…


איתיאל

סוּרִי מִמֶּנִּי! (איתיאל הולך)


מלכה

אִם לֹא הָאִישׁ הַזֶּה, רוּחַ קִנְאָה עֲבָרוֹ?


אסנת

לֹא רָאִיתִי כָזֹאת מֵעוֹדִי בִּלְתִּי הַיּוֹם

וְאֵין זֶה כִּי אִם מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים בַּמִּטְפַּחַת

צַר לִי מְאֹד כִּי אָבְדָה מִיָּדִי.


מלכה

לֹא בְשָׁנָה וּשְׁנָתַיִם, נַכִּיר תְּכוּנַת גֶּבֶר

הַגְּבָרִים הֵם כַּקֵּבָה וְנַחְנוּ כֻלָּנוּ כְּמַאֲכָל לָמוֹ

לְרַעֲבוֹן נַפְשָׁם יִבְלְעוּנוּ וְאַחֲרֵי שָׂבְעָם יְקִיאוּנוּ

אַךְ רְאִי הִנֵּה כֶשֶׂד וּבַעֲלִי בָּאִים שָׁמָּה.


דואג וכשד


דואג

אֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, בִּלְתִּי יָדָהּ תּוֹשִׁיעַ לָךְ

וְלִתְשׁוּעָתֵנוּ מְצָאנוּהָ פֹּה, קְרַב וְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיהָ.


אסנת

הֲיֵשׁ דָּבָר חָדָשׁ בְּפִיךָ כֶּשֶׂד הַיָּקָר?


כשד

הִנְנִי לְחַדֵּשׁ תְּחִנָּתִי, הַפְגִּיעִי בַעֲדִי גְּבִרְתִּי

אַל תְּאַחְרִי עוֹד, לְמַעַן אָשׁוּב לַאֲדֹנִי

אֲשֶׁר אֲהַבְתִּיו כְּנַפְשִׁי וְהָיִיתִי כְּבֶן בְּרִית בְּבֵיתוֹ

לַעֲמֹד לְפָנָיו וּלְשָׁרְתוֹ, כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי לְפָנִים,

וְאִם עֲוֹנִי גָדוֹל מִנְּשׂא, אֱמוּנָתִי וַעֲבֹדָתִי לֹא יִזְכֹּר

וְלֹא יַבִּיט עָנְיִי וּמְרוּדִי, כִּי אֵין לוֹ חֵפֶץ בִּי

טוֹב לִי אָז לָדַעַת, כִּי אֵין תִּקְוָה עוֹד

כִּי בָזאֹת אַחֲלִיף כֹּחַ לְכַלְכֵּל אֶת רוּחִי

אֵצֵא וְאֶלְבַּשׁ שְׁחֹרִים וַאֲבַקֵּשׁ אַחַת הַכְּהֻנּוֹת

בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר אֶמְצָא, לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם.


אסנת

אֲהָהּ כֶּשֶׂד יְקַר רוּחַ! לַשָּׁוְא אַפְגִיעַ הַיּוֹם

תְּפִלָּתִי תִּהְיֶה לַחֲטָאָה; בַּעֲלִי הָיָה לְאִישׁ אַחֵר;

אֵינֶנּוּ בַעֲלִי עוֹד. אִם יַהֲפֹךְ הַכּוּשִׁי עוֹרוֹ

כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אֶת לִבּוֹ, לֹא אַכִּירֶנּוּ עוֹד.

יַפְגִּיעוּ כֵן בַּעֲדִי, כָּל מַלְאֲכֵי רַחֲמִים

כַּאֲשֶׁר הֶעְתַּרְתִּי דְבָרִים לְעוֹרֵר רַחֲמָיו עָלֶיךָ

וְלֹא נִמְנַעְתִּי מִדַּבֵּר קָשׁוֹת עַד לְעוֹרֵר זַעְמוֹ עָלָי.

וְעַתָּה לֵךְ הוֹחִילָה עוֹד וְכָל אֲשֶׁר בְּכֹחִי אֶעֱשֶׂה

כִּי אָחוּשׁ לְנַפְשְׁךָ יֶתֶר מֵאֲשֶׁר אָחוּשׁ לְנַפְשִׁי.


דואג

הַאִם חָרָה אַף הַשָּׂר?


מלכה

הוּא הָלַךְ מִזֶּה מָלֵא כַעַס וָקָצֶף.


דואג

הַהוּא יִכְעַס וְיִקְצֹף? הֵן רָאִיתִי קְנֵה הַמּוֹרֶה

אֲשֶׁר הִפִּיל מֵחֵיל שׁוּרוֹתָיו הָמוֹן רָב אָרְצָה

וְגַם אֶת אָחִיו, חָתַף כְּחֶתֶף מִימִינוֹ

וְלֹא זָע וְלֹא זָעַם, וְעַתָּה פָּנָיו זוֹעֲפִים?

הֲלֹא דָבָר הוּא – אֵלְכָה לִקְרָאתוֹ וְאֶרְאֶנּוּ,

כִּי לֹא עַל חִנָּם, יַעֲלֶה עָשָׁן בְּאַפּוֹ.


אסנת

עֲשֵׂה כֵן יְדִידִי – (דואג הולך)

אֵין זֶה כִּי אִם שְׁמוּעוֹת יְבַהֲלוּהוּ מִוִּינֶעצְיָא

אוֹ נֶעְכַּר רוּחוֹ פִּתְאֹם מִקֶּשֶׁר בֹּגְדִים בְּכַפְתּוֹר

כִּי כֵן דֶּרֶךְ גֶּבֶר כַּאֲשֶׁר יַכְעִיסוּהוּ אֲחֵרִים

יִשְׁפֹּךְ חֲמָתוֹ וְכַעֲסוֹ עֲלֵי אַנְשֵׁי בֵיתוֹ.

כֵּן יָדַעְנוּ מְאֹד, מִכְּאֵב אֶצְבַּע קְטַנָּה

כָּל בְּשָׂרֵנוּ יִכְאַב, כִּי אָדָם בָּשָׂר וְלֹא אֵל

וְלֹא נוּכַל לְצַפּוֹת לְעֵת דֹּדִים בְּכָל יוֹם.

רְאִי מִלְכָּה כִּמְעַט לְאֵשֶׁת מְדָנִים הָיִיתִי

כִּי הוֹאַלְתִּי לִצְעֹק חָמָס, עַל אֲשֶׁר הֶעֱצִיבַנִי,

אָכֵן עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי עֵדוּת פִּי לֹא נָכוֹנָה

וְאֵין לִי צְדָקָה, לְהִתְגֹּלֵל עָלָיו חִנָּם.


מלכה

לוּ יְהִי כִדְבָרֵךְ, כִּי מֵעִנְיַן הַמְּדִינָה הוּא

וְלֹא מֵאֲשֶׁר נִפְתָּה לְקַנֵּא אֶת נַפְשֵׁךְ.


אסנת

אֲהָהּ! הֵן מֵאִתִּי לֹא הָיְתָה נְסִבָּה לְקִנְאָתוֹ.


מלכה

אֵין בַּעַל קִנְאָה דֹּרֵשׁ סִבָּה לְקִנְאָתוֹ

כִּי אִם יְקַנֵּא יַעַן בַּעַל קִנְאָה הוּא.

כִּי הַקִּנְאָה תּוֹלַעַת אֲשֶׁר יָרֻם הַבָּשָׂר מִתַּחְתָּיו.


אסנת

אֵלִי! הַצִּילָה מִתּוֹלַעַת זוּ אֶת נֶפֶשׁ אִיתִיאֵל.


מלכה

אָמֵן וְאָמֵן.


אסנת

אֵלְכָה לִּי לְבַקְּשׁוֹ וְאַתָּה כֶשֶׂד הִתְהַלֵּךְ פֹּה

וְאִם אֶמְצְאֶנּוּ בְעֵת רָצוֹן אֶתְאַמֵּץ בְּכָל מְאֹדִי

לְחַלּוֹת אֶת פָּנָיו לְמַלֵּא מִשְׁאֲלוֹת לִבֶּךָ.


כשד

חַסְדֵּי הַגְּבִירָה אוֹדֶה בְּעַנְוַת לִבִּי.

(אסנת ומלכה הולכות)


ענה

שָׁלוֹם כֶּשֶׂד יְדִיד נַפְשִׁי.


כשד

מַה הֱבִיאֵךְ הֲלֹם, עֲנָה הַיָּפָה וְהַנְּעִימָה?

הֲשָׁלוֹם בּוֹאֵךְ? כִּמְעַט הוֹאַלְתִּי לָלֶכֶת לִמְעוֹנֵךְ.


ענה

וַאֲנִי שַׂמְתִּי פְעָמַי, לְבַקֶּשְׁךָ בְּבֵית מְגוּרֶךָ.

זֶה שָׁבוּעַ לֹא רְאִיתִיךָ; שִׁבְעַת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם;

מֵאָה שִׁשִּׁים וּשְׁמֹנֶה מַעֲלוֹת בְּצֵל הַמַּעֲלוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ

וְכָל מַעֲלָה לְאִשָּׁה בְּאַהֲבָתָהּ, אֲרֻכָּה מִיּוֹם תָּמִים

עָיְפָה נַפְשִׁי מֵחֲשֹׁב כָּל אֵלֶּה.


כשד

סִלְחִי לִי עֲנָה

צָרוֹת גְּדוֹלוֹת אֲפָפוּנִי, זֶה יָמִים אֲחָדִים

וְכִי אֶרְאֶה הָרְוָחָה, אָשִׁיב צֵל הַמַּעֲלוֹת אֲחֹרַנִּית.

(נותן לה מטפחת אסנת)

אַךְ קְחִי זֹאת מִיָּדִי וַעֲשִׂי לִי אַחֶרֶת כָּמוֹהָ.


ענה

זֹאת מֵאַיִן לְךָ כֶּשֶׂד? מִי נָתַן לְךָ זֹאת?

אִם לֹא רַעְיָה חֲדָשָׁה, קָנִיתָ לְךָ מִקָּרֹב

וּמִטְפַּחַת זוּ נָתְנָה לְךָ הִיא לְמַזְכֶּרֶת אַהֲבָה?

עַתָּה יָדַעְתִּי הַנְּסִבָּה מַדּוּעַ לֹא בָאתָ לִרְאוֹתֵנִי.


כשד

גְּשִׁי הָלְאָה אִשָּׁה –

יַד הַשָּׂטָן אִתֵּךְ בְּדִבָּה רָעָה הַזֹּאת

כִּי הוּא הֱסִיתֵךְ בִּי וַיִּפַּח בָּךְ רוּחַ קִנְאָה

לֵאמֹר הָאוֹת בְּיָדִי כִּי בָאתִי בִּבְרִית חֲדָשָׁה,

שָׁגִית עֲנָה שָׁגִית מְאֹד.


ענה

אִם כֵּן אֵיפוֹא,לְמִי הַמִּטְפַּחַת?


כשד

לֹא יָדַעְתִּי בִתִּי, כִּי מְצָאתִיהָ בְּחַדְרִי

וּמְלַאכְתָּהּ יָפָה עַד מְאֹד עַל כֵּן חָפַצְתִּי

כִּי תַעֲשִׂי לִי אַחֶרֶת עַל פִּי הַתַּבְנִית הַזֹאת,

טֶרֶם יָבוֹא בַּעַל הָאֲבֵדָה, לִדְרֹש אֹתָהּ מִיָּדִי.

לְכִי וַעֲשִׂי לִי כֵן וְעִזְבִי אֹתִי לְבַדִּי.


ענה

וְלָמָּה אֱעֶזָבְךָ עָתָּה?


כשד

כִּי מְחַכֶּה אֲנִי פֹּה, לְדַבֵּר אֶת שַׂר הַצָּבָא

וְלֹא לְיִתְרוֹן יַחֲשָׁב־לִי, בִּרְאוֹתוֹ אִשָּׁה לִימִינִי.


ענה

לָמָּה חָשַׁבְתָּ כָּזֹאת?


כשד

לֹא מֵאֲשֶׁר מָשָה אַהֲבָתֵךְ מִמֶּנִּי, חָשַׁבְתִּי כֵן.


ענה

זֶה הוּא הַדָּבָר, כִּי אַהֲבָתִי מָשָׁה מִלִּבֶּךָ;

אַךְ נְחֵנִי בַדֶּרֶךְ מְעָט וֶאֱמֹר אִם תִּרְאֵנִי בָּעָרֶב.


כשד

הִנְנִי לַנְחוֹתֵךְ כִּבְרַת אֶרֶץ, לֹא אֶרְחַק מִזֶּה

וְאִם דָבָר לֹא יַעַצְרֵנִי, אָבוֹא לַאֲרוּחַת הָעָרֶב.


ענה

אִמְרַת פִּיךָ טוֹבָה, אֶת לִבִּי הִשְׁקִיטָה

יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה כָמוֹנִי, טוֹבָה רַק בְּעִתָּהּ.

(הולכים שניהם)


תם חלק שלישי.

חלק רביעי

מחזה א': איתיאל ודואג

דואג

הֲיַאֲמִין זֹאת לִבְּךָ הַשָּׂר?


איתיאל

הַאַאֲמִין זֹאת? דּוֹאֵג?


דואג

הֲיִתָּכֵן? לְנַשֵּׁק בַּסֵּתֶר!


איתיאל

נְשִׁיקוֹת סְתָרִים, נְשִׁיקוֹת גְּנוּבוֹת הֵן.


דואג

הֲיִתָּכֵן כִּי אִשָּׁה עֲרוּמָה תִשְׁכַּב עִם זָר בַּמִּטָּה

וְלֵאמֹר כִּי לֹא חָשְׁבוּ רָעָה?


איתיאל

עֲרוּמָה עִם זָר בַּמִּטָּה וְלֵאמֹר לֹא חָשְׁבוּ רָעָה,

גַּם הַשָּׂטָן יִגְעַר בָּם לֵאמֹר כִּי חֲנֻפָה הִיא.

וְאִם נְקִיִּים עֹשִׂים זֹאת, הַשָּׂטָן מְנַסֶּה אֹתָם

וְהֵם מְנַסִּים אֶת יוֹצְרָם.


דואג

אִם זִמָּה וּנְבָלָה לֹא עָשׂוּ וְנִסְלַח לָהֶם;

אָכֵן לוּ נָתַתִּי מִטְפַּחַת לְאִשְׁתִּי –


איתיאל

וְאָז?


דואג

הַמִּטְפַּחַת לָהּ הִיא, וְלָהּ הַמִּשְׁפָּט לְתִתָּהּ לַזָּר.


איתיאל

גַּם כְּבוֹדָהּ לָהּ הוּא, הֲתִתֵּן כְּבוֹדָהּ לַזָּר?


דואג

הַכָּבוֹד לֹא יֵרָאֶה לְעַיִן וְיָד לֹא תְמֻשֶּׁנּוּ

יֵשׁ נוֹחֲלֵי כָבוֹד רַבִּים, וְלָהֶם קָלוֹן יָאָתָה,

אֲבָל הַמִּטְפַּחַת –


איתיאל

מִי יִתֵּן וּשְׁכַחְתִּיהָ מִלֵּב – אַתָּה הִגַּדְתָּ לִי –

כָּעֹרֵב חָשׁ לָעוּף לְצַחֲנַת בָּתֵּי הַחוֹלִים

אֲשֶׁר יִהְיֶה לְאוֹת רָע לְעֵינֵי הַמְּנֻגָּעִים בַּבָּיִת,

כֵּן זִכְרוֹן הַמִּטְפַּחַת לְנֶגְדִּי – כִּי בְיָדוֹ הִנֶּהָ.


דואג

הַעוֹד עֶרְכָּהּ רַב בְּעֵינֶיךָ?


איתיאל

עֶרְכָּהּ כְּאַיִן בְּעֵינָי.


דואג

לוּ שְׁמַעְתַּנִי אֹמֵר: כִּי רְאִיתִיו בְּחַלְּלוֹ יְצוּעֶךָ

אוֹ שָׁמַעְתִּי מִשְּׂפָתָיו, דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת

כְּאֹרַח בְּנֵי בְלִיַּעַל, אֲשֶׁר יְפַתּוּן נְשֵׁי רֵעֵיהֶם

וְהַפֶּשַׁע לֹא יְכַסּוּן, כִּי אִם יְבַטְּאוּ בִּשְׂפָתֵיהֶם –


איתיאל

הַאִם הִגִּיד דְּבַר מַה בְּפִיו?


דואג

הוּא הִגִּיד הַדָּבָר; אַךְ הַאֲמֵן אֲדֹנִי

כִּי כַּאֲשֶׁר הִגִּיד, כֵּן יְכַחֵשׁ בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה.


איתיאל

וּמָה הִגִּיד?


דואג

כִּי הָיָה אֶצְלָהּ – וַאֲנִי – אֲנִי לֹא אֵדַע יוֹתֶר.


איתיאל

מַה הִגִּיד כִּי עָשָׂה?


דואג

שָׁכַב –


איתיאל

עִמָּהּ?


דואג

עִמָּהּ, עָלֶיהָ, חֲשׁוֹב כְּהָעוֹלֶה עַל רוּחֶךָ.


איתיאל

עִמָּהּ? – עָלֶיהָ? – נְבָלָה! –

יִתְוַדֶּה – מִטְפַּחַת – יִתְוַדֶּה – מִטְפַּחַת –

יִתְוַדֶּה וְיִתָּלֶה עַל הָעֵץ – לֹא! יִתָּלֶה עַל הָעֵץ

וְאַחֲרֵי כֵן יִתְוַדֶּה. וַאֲנִי פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי

חָזוּת קָשָׁה הִיא וְלֹא עַל חִנָּם תְּבַעֲתַנִי.

לֹא קוֹל דְּבָרִים, כִּי אִם תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי

אַפַּים – אָזְנַיִם – שְׂפָתַיִם – מַזֶּה אֲנִי רֹאֶה?

הִתְוַדֵּה – מִטְפַּחַת – הוֹי אֲבַדּוֹן! –

(נופל מתעלף)


דואג

פְּעַל פְּעוּלָתְךָ סַמִּי, הַשְׁקֵהוּ כּוֹס שִׁכָּרוֹן,

פְּתָאִים כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה יִלָּכְדוּ בְפַח הָרְמִיָּה

וְגַם הַטּוֹבוֹת בִּנְשֵׁי צֶדֶק תִּהְיֶינָה לְבֹשֶת וּכְלִמָּה. –

הוֹי שַׂר הַצָּבָא! מַה־לְּךָ אִיתִיאֵל שַׂר הַצָּבָא!

(כשד בא)

אִיתִיאֵל אֲדוֹנִי! – מַה־בְּפִיךָ כֶּשֶׂד?


כשד

מַה־קָּרָה פֹּה?


דואג

אֲדֹנִי הַשָּׁבָץ אֲחָזָהוּ וַיִּתְעַלֵּף זֶה פַּעֲמָיִם.


כשד

מְשַׁח אֶת רַקָּתוֹ.


דואג

הַנַּח־לוֹ

אֵין טוֹב לְהָעִיר אֹתוֹ עַד תֹּם הַתַּרְדֵּמָה,

פֶּן יוֹצִיא רִירוֹ מִפִּיו וְיִשְׁתַּגַּע כַּחֲסַר טָעַם.

רְאֵה הִנֵּה הוּא מִתְעוֹרֵר וְעַד מְהֵרָה יָקוּם

וְיֵלֵךְ לוֹ לְבֵיתוֹ; לָכֵן צֵא מִזֶּה הַחוּצָה

וְשׁוּב אֵלַי כִּמְעַט קָט, כִּי דָּבָר לִי אֵלֶיךָ.

(כשד יוצא)

מַה־קָּרְךָ שַׂר הַצָּבָא? הַאֵין רֹאשְׁךָ פָּצוּעַ?


איתיאל

הַאַתָּה תִּשְׂחַק עָלָי?


דואג

הֶאָנֹכִי אֶשְׂחָק? חָלִלָה לִי מִשְּׂחֹק

וְרַק כָּל מְגַמָּתִי כִּי תִשָּׂא כַגֶּבֶר חֲלִיפוֹת הַזְּמָן

וְתַעֲמֹד לְגוֹרָלְךָ כָּאִישׁ.


איתיאל

הָאִישׁ אֲשֶׁר אִשְׁתּוֹ מָעֲלָה בוֹ מָעַל

לְשָׂעִיר נִדְמָה וּלְאַחַד הַפְּרָאִים בַּמִּדְבָּר.


דואג

אִם כֵּן אֵיפוֹא, תִּמְצָא שְׂעִירִים רַבִּים וַהֲמוֹן פְּרָאִים

בְּכָל קִרְיָה גְדוֹלָה.


איתיאל

הַאִם הוֹדָה בְּמוֹ פִיו?


דואג

אֲדֹנִי הֶיֵה לְאִישׁ,

נִכְבָּדִים רַבִּים יִשְׂאוּ עֹל אִשָּׁה עַל צַוָּארָם

וְיִמְשְׁכוּ בָעֹל כָּמוֹךָ; אַלְפֵי אֲלָפִים אֲנָשִׁים

יַעֲלוּ בַלַּיְלָה עַל מִשְׁכָּבָם אֲשֶׁר לֹא טָהוֹר

וְהִתְבָּרְכוּ בִּלְבָבָם לֵאמֹר, כִּי מִטָּתָם כְּבוּדָה,

וְאַתָּה גּוֹרָלְךָ טוֹב מֵהֶם, הֵם יְחַבְּקוּן יְנַשְּׁקוּן

אִשָּׁה זוֹנָה וַחֲלָלָה, כְּאִשָּׁה יְשָׁרָה וּצְנוּעָה

לְמַלֵּא פִי הַשָּׂטָן שְׂחֹק וּבְנֵי הַשְּׁאוֹל יִמְחֲאוּ־כָף,

וְאַתָּה טוֹב לְךָ לָדַעַת, מִי הוּא אַתָּה

וּמִי אֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ.


איתיאל

כִּי נְבוֹן דָּבָר אַתָּה יוֹדֶה כָל פֶּה.


דואג

לֵךְ הִסָּתֵר מִנֶּגֶד וְהוֹחִילָה שָׁם מְעַט רֶגַע.

כֶּשֶׂד הָיָה פֹה לְעֵת שָׁכַבְתָּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי

כִּי עֻלְּפָה נַפְשְׁךָ מֵרֹב רֹגֶז וָכָעַס

אֲשֶׁר לֹא יָאֳתָה כֵן לְאַמִּיץ לֵב כָּמוֹךָ.

וַאֲנִי כִחַשְׁתִּי לוֹ לֵאמֹר, תַּרְדֵּמָה נָפְלָה עָלֶיךָ,

וְהוּא שׁוֹב יָשׁוּב הֵנָּה, כַּאֲשֶׁר אָנֹכִי צִוִּיתִיו

לָכֵן הִתְחַבֵּא שָׁם לְבַל תֵּרָאֶה לָעָיִן

לְמַעַן תִּשְׁמַע בְּאָזְנֶיךָ, כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר עִמִּי

וְרָאִיתָ אֶת הַלַּעַג וְאֶת הַקֶּלֶס מִבֵּין עַפְעַפָּיו

וְאֶת הַקִּיקָלוֹן מִשְּׂפָתָיו, אֲשֶׁר יִשְׁפֹּךְ עַל כְּבוֹדֶךָ.

כִּי אֲסַבֵּב בִּדְבָרִים, עַד אֲשֶׁר יְסַפֵּר לִי שֵׁנִית

אֵיךְ בָּא אֶל אִשְׁתְּךָ בְּיוֹם פְּלֹנִי וּבִמְקוֹם פְּלֹנִי

וְכַמֶּה פְעָמִים בָּא וּלְמָתַי יָבוֹא אֵלֶיהָ עוֹד.

אַךְ הִתְבּוֹנֵן אֶל שִׂיחוֹ וְהַכָּרַת פָּנָיו תִּבְחָן

רַק הִתְאַפֵּק מְאֹד וְדוּמָם תֵּשֵׁב תַּחְתֶּיךָ

כִּי אִם לֹא כֵן, יֹאמַר עָלֶיךָ הָרֹאֶה

הֵן רוּחֲךָ סָרָה וְנֶפֶשׁ אָדָם בְּאַפֶּיךָ אָיִן.


איתיאל

שְׁמָעֵנִי דוֹאֵג, אֲנִי אֵשֵׁב דּוּמָם כָּאָבֶן

וְאַחֲרֵי כֵן (הֲלֹא שָׁמַעְתָּ!) אָקוּם כְּאִישׁ דָּמִים.


דואג

כֵּן תַּעֲשֶׂה וְלֹא תֶחֱטָא, אַךְ עֲשֵׂה דָבָר בְּעִתּוֹ.

וְעַתָּה לֵךְ וְהִסָּתֵר (איתיאל מסתתר ודואג מדבר עוד אל עצמו)

וַאֲנִי אֶשְׁאַל אֶת כֶּשֶׂד, עַל עֲנָה הַפִּלֶּגֶשׁ

הַמֹּכֶרֶת לוֹ דֹדֶיהָ, בְּעַד לֶחֶם וְשִׂמְלָה

וְהִיא אֹהֶבֶת אֹתוֹ, בְּכָל חֵשֶׁק לְבָבָהּ

כִּי כֵן מִשְׁפַּט הַזּוֹנָה, הִיא תוֹנֶה רַבִּים

וְאֶחָד יוֹנֶה אוֹתָהּ, וְכַאֲשֶׁר יִשְׁמַע שְׁמָהּ מִפִּי

כֵּן יִלְעַג וִיהַתֵּל וְלֹא יַעֲצֹר פִּיו מִשְּׂחֹק

וְכַאֲשֶׁר הוּא יִשְׂחַק, כֵּן יוֹסֵף אִיתִיאֵל לְהִשְׁתַּגֵּעַ

כִּי הוּא בְקִנְאָתוֹ יַחְשׁוֹב, כִּי כֶשֶׂד הָאֻמְלָל

מְהַתֵּל בְּאָסְנַת אִשְׁתּוֹ. –

(אל כשד בשובו) הֲשָׁלוֹם כֶּשֶׂד הַפָּקִיד?


כשד

אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי וְשֵׁם פְּקוּדָתִי מִפִּיךָ

יַרְבֶּה עִצְבוֹנִי עַד מָוֶת.


דואג

חַל נָא פְנֵי אָסְנַת אִם לֹא תַצְלִיחַ בְּדַרְכֶּךָ.

(בלחש)

לוּ הָיְתָה עֲנָה תַחֲתֶּיהָ, כְּבָר הוֹצִיאָה מִצָּרָה נַפְשֶׁךָ.


כשד

עֶגְלָה פוֹתָה אֵין לֵב –


איתיאל

(אל עצמו) רְאֵה אֵיךְ יִפְעַר פִּיו בִּשְׂחֹק.


דואג

גְּדוֹלָה אַהֲבָתָהּ אֵלֶיךָ, לֹא רָאִיתִי כָמוֹהָ בַּנָּשִׁים.


כשד

עֲנִיָּה זוּ אוּלַי חָשְׁקָה בִי, בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים.


איתיאל

(אל עצמו) מְכַחֵשׁ הַדָּבָר כִּמְהַתֵּל וְלַעֲגוֹ יַעֲנֶה בְפָנָיו.


דואג

הֲשּׁוֹמֵעַ אָתָּה?


איתיאל

(אל עצמו) עַתָּה יִפְצַר בּוֹ לְסַפֵּר דִּבְרֵי אֲהָבָיו;

אִישׁ מַשְׂכִּיל הוּא בִּדְרָכָיו.


דואג

הִיא אֹמֶרֶת בָּעִיר, כִּי אַתָּה תִקָּחֶנָּה לְאִשָּׁה

הֶחָפֵץ אַתָּה לְקַחְתָּהּ?


איתיאל

(אל עצמו) הֲכִי תִשְׂחַק עַתָּה, הֲכִי תִשְׂחַק בֶּן פְלָארֶענְץ?


כשד

הַחֲסַר־דֵּעָה אָנִי, כִּי אֶשָּׂא זוֹנָה לְאִשָּׁה?

אָנָּא אַל תְּחַפֵּא עָלַי, דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן

וְאַל תַּשְׁפִּיל עֶרְכִּי, בִּצְחֹק וּמַהֲתַלּוֹת כָּאֵלֶּה.


איתיאל

(אל עצמו) נֹאֵף אִשָּׁה, יְמַלֵּא שְׂחֹק פִּיהוּ.


דואג

הַשְּׁמוּעָה יָצְאָה בָּעִיר, כִּי נָשֹא תִשָּׂאֶנָּה.


כשד

דַּבֵּר נָא אֱמֶת אַל תְּשַׁקֵּר.


דואג

לְבֶן־בְּלִיַּעַל תַּחְשְׁבֵנִי, אִם לֹא אֱמֶת דִּבַּרְתִּי.


איתיאל

(אל עצמו) לְהַעֲטוֹת עָלַי כְּלִמַּת עוֹלָם תֹּאמַר טּוֹב הַדָּבָר.


כשד

רַק מִפִּי הָאָתוֹן יָצְאָה הַשְּׁמוּעָה הַזֹּאת

מֵאַהֲבָתָהּ כִּי גָדְלָה, תִּתְבָּרֵךְ בְּנַפְשָׁהּ לַשָּׁוְא

כִּי נָשֹא אֶשּׂאֶנָּה וַאֲנִי לֹא דִבַּרְתִּי דָבָר.


איתיאל

(אל עצמו) דּוֹאֵג מֵנִיף לִי יָד לִשְׁמֹעַ, כִּי יָחֵל עַתָּה

לְסַפֵּר זִמַּת זְנוּתוֹ.


כשד

וְגַם פֹּה פָגְשָׁה אֹתִי לִפְנֵי רְגָעִים אֲחָדִים

כִּי תָרוּץ אַחֲרַי תָּמִיד. בְּיוֹם אֶתְמוֹל עָמַדְתִּי

עִם אֹרְחִים מִוִּינֶעצְיָא עַל שְׂפַת הַיָּם

וְהַפְּתַיָּה בָּאָה פִּתְאֹם וַתִּפֹּל עַל צַוָּארִי –


איתיאל

(אל עצמו) וַתִּקְרָא כֶּשֶׂד, אֹהֲבִי, בְּחִירִי…


כשד

וַתְּחַבֵּק וַתְּנַשֵּׁק אֹתִי וַתֵּבְךְּ עַל צַוָּארִי

וַתִּמְשְׁכֵנִי לָלֶכֶת אַחֲרֶיהָ…


איתיאל

(אל עצמו) עַתָּה יְסַפֵּר אֵיךְ מָשְׁכָה אֹתוֹ בְּאַהֲבָתָהּ

וַתְּבִיאֵהוּ לַחֲדַר מִטָּתִי. הִנְנִי רֹאֶה עַתָּה

אֶת אַפְּךָ בְּפָנֶיךָ, אַךְ לֹא אֶת הַכֶּלֶב

אֲשֶׁר אַשְׁלִיכֶנּוּ לְפָנָיו.


כשד

וְלָכֵן חָרַצְתִּי לְעָזְבָהּ וּלְנַתֵּק קֶשֶׁר בְּרִיתֵנוּ.


דואג

אַךְ רְאֵה נָא שָׁמָּה, מִי הַבָּאָה לִקְרָאתֵנוּ.

(ענה באה)


כשד

הִנֵּה לִילִית הַזֹּאת בָּאָה מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבֹנָה –

מַה־לִּי וָלָךְ עֲנָה, כִּי תִרְדְּפִינִי תָּמִיד?


ענה

יִרְדָּפְךָ עֲזָאזֵל וְכָל מַלְאֲכֵי רָעִים;

אַךְ מַה־לְּךָ וְלַּמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר נָתַתָּ בְּיָדִי?

אֵיךְ נִסְכַּלְתִּי לְהַאֲמִין כִּי אֲבֵדָה יְקָרָה כָּזֹאת

מָצָאתָ בְּבֵית מְלוֹנְךָ וְלֹא יָדַעְתָּ מִי בְעָלֶיהָ?

הֲלֹא זֹאת מַתְּנַת יַד אִשָּׁה לְמַזְכֶּרֶת אַהֲבָה

וְאֵיךְ תִּתְּנֶהָ לִי, לַעֲשׂוֹת אַחֶרֶת כָּמוֹהָ?

קַח לְךָ וַהֲשִׁיבֶנָּה אֶל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ

כִּי מְלָאכָה כָזֹאת יָדַי לֹא תַעֲשֶׂינָה.


כשד

אַל נָא עֲנָה, אַל נָא עֲנָה הַנְּעִימָה

לָמָּה זֶּה תִּקְצְפִי חִנָּם?


איתיאל

(אל עצמו) חֵי נַפְשִׁי, מִטְפַּחְתִּי הִיא זֹאת.


ענה

אִם כֵּן אֵיפוֹא, בּוֹא לַאֲרֻחַת הָעֶרֶב הַיּוֹם

וְאִם לֹא חָפַצְתָּ הַיּוֹם, אוֹחִילָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. (הולכת)


דואג

צֵא וְלֵךְ אַחֲרֶיהָ.


כשד

הִנְנִי הוֹלֵךְ עִמָּהּ, לְבַל תָּשִׂיחַ בִּי בַּחוּץ.


דואג

הֲתֵלֵךְ אֶל בֵּיתָהּ, לֶאֱכֹל עִמָּהּ בָּעָרֶב?


כשד

כֵּן אֶעֱשֶׂה.


דואג

אוּלַי אָבוֹא לִרְאוֹתְךָ שָׁם, כִּי חֲדָשׁוֹת בְּפִי לְהַגֵּדְךָ


כשד

כֵּן תַּעֲשֶׂה רֵעִי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.


דואג

לֶךְ־לְךָ לְשָׁלוֹם עַד נִרְאֶה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ.

(כשד הולך)


איתיאל

בַּמָּה אֶהֶרְגֵהוּ דוֹאֵג?


דואג

הֲרָאִיתָ אֵיךְ שָׂחַק עַל כִּי עָשָׂה אֶת הַנְּבָלָה?


איתיאל

רָאִיתִי.


דואג

וְגַם אֶת הַמִּטְפַּחַת רָאִיתָ?


איתיאל

אַךְ אִם זוּ הִיא?


דואג

מִטְפַּחְתְּךָ הִיא חֵי נַפְשֶׁךָ! וְעַתָּה רְאֵה נָא

בַּמֶּה נֶחְשְׁבָה אִשְׁתְּךָ הַפְּתַיוּת הַזֹּאת בְּעֵינָיו

אִם מַתְּנַת יָדָהּ לָקַח וַיִּתְּנָהּ לְאֶתְנַן זוֹנָה.


איתיאל

לוּ תַשִּׂיג יָדִי לַהֲמִיתוֹ, בַּהֲרֵגָה מְמֻשָּׁכָה תֵשַׁע שָׁנִים.

הֲזֹאת הָאִשָּׁה שֶׁיֹּאמְרוּ, כְּלִילַת יֹפִי הִיא

אַחַת הִיא בַנָּשִׁים וּבָרָה לְבַעַל בְּרִיתָהּ!


דואג

הַעֲבֵר כָּל זֹאת מִלִּבְּךָ וְיָפְיָהּ אַל תִּזְכָּר־עוֹד.


איתיאל

יִרְקְבוּן עַצְמוֹתֶיהָ בַּשַּׁחַת וַאֲבַדּוֹן יְכַסֶּה אַשְׁמָתָהּ

כִּי לֹא תִחְיֶה עוֹד וְלֹא תִרְאֶה אוֹר בֹּקֶר.

וַאֲנִי לְבָבִי קָשֶׁה מִסֶּלַע וּפָנַי שַׂמְתִּי כַּחַלָּמִישׁ –

מִי רָאָה אִשָּׁה יָפָה כָמוֹהָ בְּכָל הָאָרֶץ

מְלָכִים יֶחֱזוּ בָהּ וְיָשִׂימוּ כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ.


דואג

וְאַתָּה הַשָּׂר, לֹא כֵן תֶּחֱזֶה בָהּ.


איתיאל

יִקָּחֶנָּה מֶלֶךְ בַּלֶּהוֹת! רַק חִין עֶרְכָּהּ אֲמַלֵּל,

מַעֲשֵׂי יָדֶיהָ יְהַלְלוּהָ וּנְגִינוֹתֶיהָ תְּנַגֵּן לְהִתְפָּאֵר

לְקוֹלָהּ יֵרַךְ כָּל לֵב וְאֶבֶן הִמֵּס יִמָּס,

גַּם בִּמְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת, לָהּ עֶשֶׂר יָדוֹת

וּבְחָכְמָה, בִּינָה וְהַשְׂכֵּל, עָלְתָה עַל כָּל רְעוּתֶיהָ.


דואג

לָכֵן גָּדְלָה אַשְׁמָתָהּ שִׁבְעָתָיִם.


איתיאל

גָּדְלָה שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה – אָמְנָם רוּחָהּ נְדִיבָה.


דואג

נְדִיבָה יֶתֶר מִדָּי.


איתיאל

יֶתֶר עַל הַמִּדָּה וְלָכֵן נִכְמְרוּ נִחוּמָי;

אֵיךְ לֹא אָחוּס דּוֹאֵג, אֵיךְ לֹא אֶחְמֹל עָלֶיהָ!


דואג

אִם זִמָּתָהּ טוֹבָה בְּעֵינֶיךָ, הַנַּח לָהּ לַחְטֹא

וְאִישׁ לֹא יָשִׁית אֵלֶיהָ לִבּוֹ וּלְךָ לְבַדְּךָ חָטָאָה


איתיאל

אֲנַתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ – הֲתַחַת אִישָׁהּ תִּקַּח זָרִים?


דואג

מָה רַבָּה הַנְּבָלָה! –


איתיאל

לִשְׁכַּב אֵת עַבְדִּי –


דואג

נְבָלָה הִיא כִּפְלָיִם.


איתיאל

הָכֵן לִי דּוֹאֵג, כּוֹס רַעַל בַּלַּיְלָה הַזֶּה

לֹא בְדִין וּדְבָרִים, אָבוֹא עִמָּהּ עוֹד

פֶּן יָפְיָהּ יְעַוֵּר עֵינַי וַהֲדָרָהּ יִקַּח לִבִּי

הָכֵן לִי הַכּוֹס הַלָּיְלָה.


דואג

אַל תַּשְׁקֶנָּה כּוֹס רַעַל, בְּחַר מַחֲנַק לְנַפְשָׁהּ

בְּעֶרֶשׂ יְצוּעָהּ, בַּמִּטָּה אֲשֶׁר חִלֵּלָה.


איתיאל

מִשְׁפָּטְךָ אֱמֶת וָצֶדֶק וְכֵן אֶעֱשֶׂה כַּאֲשֶׁר חָרָצְתָּ.


דואג

וְלַעֲשוֹת מִשְׁפָּט בְּכֶשֶׂד, תְּנָה אֹתוֹ בְיָדִי

וְכַחֲצֹת הַלַּיְלָה תִּשְׁמַע אֵיךְ נָפַל הַדָּבָר.

(קול תרועה מחוץ)


איתיאל

טוֹב דְּבָרְךָ מְאֹד – אַךְ מַה קּוֹל הַתְּרוּעָה?


דואג

לוּד מִוִּינֶעצְיָא בָּא הֵנָּה, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ הַנָּשִׂיא

וְהִנֵּה אִשְׁתְּךָ עִמּוֹ.


(לוד, אסנת ומשרתים)


לוד

יְחִי שַׂר הַצָּבָא!


איתיאל

שָׁלוֹם בּוֹאֶךָ!


לוד

הַנָּשִׂיא וְשָׂרֵי הָעֵצָה, פֹּקְדִים לְשָׁלוֹם לָךְ.

(נותן אגרת בידו)


איתיאל

אֱלֹהִים עִמְּךָ צִיר נִכְבָּד, הַמֵּבִיא לִי פְּקוּדָתָם.

(פותח וקורא באגרת)


אסנת

מֶה חֲדָשׁוֹת בְּפִיךָ, לוּד עַצְמִי וּבְשָׂרִי?


דואג

שָׂמַחְתִּי לִרְאוֹת פָּנֶיךָ אֲדֹנִי, שָׁלוֹם בּוֹאֲךָ לְכַפְתּוֹר!


לוד

הֲשָׁלוֹם לְךָ דּוֹאֵג? הֲשָׁלוֹם לְכֶשֶׂד הַפָּקִיד?


דואג

הוּא עוֹדֶנּוּ חָי.


אסנת

רִיב וּמָדוֹן פָּרַץ בֵּינוֹ וּבֵין אִישִׁי אֲדֹנִי

אַךְ אַתָּה קְרוֹבִי, תָּשִׂים שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם.


איתיאל

הֲיָדַעְתְּ זֹאת אֶל נָכוֹן?


אסנת

מָה אֲדֹנִי דֹבֵר?


איתיאל

(קורא באגרת) “עֲשֵׂה נָא כְּחֶפְצְךָ אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ”


לוד

לֹא אֵלַיִךְ דִּבֵּר, כִּי הֹגֶה הוּא בָּאִגֶּרֶת,

הֲיֵשׁ דִּבְרֵי רִיבוֹת בֵּין בַּעֲלֵךְ וּבֵין כֶּשֶׂד?


אסנת

בְּמִקְרֶה לֹא טוֹב, יֵשׁ וְיֵשׁ לְמֹרַת רוּחִי;

וְנַפְשִׁי חָשְׁקָה כִּי יַשְׁלִימוּ, מֵרֹב אַהֲבָתִי לְכֶשֶׂד.


איתיאל

הוֹי אֵשׁ וְגָפְרִית?


אסנת

אִישִׁי אֲדֹנִי –


איתיאל

הַאִם עָמַד טַעֲמֵךְ בָּךְ?


אסנת

הַאִם חָרָה לַאֲדֹנִי?


לוד

אוּלַי חָרָה לוֹ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר קָרָא בָאִגֶּרֶת

כִּי עָלָיו לָשׁוּב לְוִינֶעצְיָא וְכֶשֶׂד יְמַלֵּא מְקוֹמוֹ.


אסנת

וַאֲנִי שָׂמַחְתִּי לִשְׁמוֹעַ בְּשׂרָה טוֹבָה זֹאת.


איתיאל

הַאִם שָׂמַחְתְּ?


אסנת

אִישִׁי אֲדֹנִי –


איתיאל

אֶשְׂמַח לִרְאוֹתֵךְ סָרַת טָעַם.


אסנת

מַדּוּעַ תְּדַבֵּר כֹּה, אִיתִיאֵל אֲהוּבִי?


איתיאל

בַּת שְׁאוֹל! (מכה אותה בידו)


אסנת

הָהּ! מֶה אַשְׁמָתִי?


לוד

אִם אֲסַפֵּר זֹאת בְּוִינֶעצְיָא, לֹא יַאֲמִינוּ לַשְּׁמוּעָה,

מַעֲשֶׂה זָר אֲשֶׁר לֹא יֵעָשֶׂה, עָשִׂיתָ הַשָּׂר,

וְעַתָּה לֵךְ נָא הִתְרַפֵּס, כִּי בֹכִיָּה הִיא.


איתיאל

הוֹי בַּת שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן! –

אִם מִדִּמְעוֹת הָאִשָּׁה, תּוֹצִיא הָאָרֶץ זָרַע

מִכָּל דֶּמַע הַנֹּפֵל אָרְצָה, יֵצֵא נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן –

צְאִי מִנֶּגֶד עֵינָי.


אסנת

הִנְנִי אֵצֵאָה, לְבִלְתִּי הַכְעִיסְךָ עוֹד. (יוצאת)


לוד

אַךְ זֹאת הִיא אִשָּׁה, הַשּׁוֹמַעַת בְּקוֹל בַּעֲלָהּ.

אָנָּא שַׂר הַצָּבָא קְרָא לָהּ לָשׁוּב.


איתיאל

שׁוּבִי אִשָּׁה! –


אסנת

הִנְנִי אֲדֹנִי.


איתיאל

הֲיֵשׁ לְךָ לוּד הַנָּדִיב, לְדַבֵּר אִתָּהּ?


לוד

לִי אֵין דָּבָר לְדַבֵּר אִתָּהּ.


איתיאל

הֲלֹא אַתָּה חָפַצְתָּ, כִּי אֶקְרָא לָהּ לָשׁוּב

וְהִיא תוּכַל לָשׁוּב וְלָצֵאת וְלָשׁוּב עוֹד

וְתוּכַל לִבְכּוֹת וְלִשְׁמוֹעַ בְּקוֹלִי, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹבֵר

כִּי לָהּ אֹזֶן קַשֶּׁבֶת, אֹזֶן קַשֶּׁבֶת יֶתֶר מִדָּי.

שִׁפְכִי אִשָּׁה דִּמְעָתֵךְ, אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ

יוֹדַעַת אַתְּ לְהִתְחַפֵּשׂ; צְאִי מִזֶּה עַד אֶשְׁלַח אַחֲרָיִךְ.

וְעַל אֹדוֹת הָאִגֶּרֶת, הִנְנִי לָשוּב לְוִינֶעצְיָא –

צְאִי מִזֶּה כְּרָגַע. – (אסנת יוצאת)

כֶּשֶׂד יִקַּח פְּקוּדָתִי – וּלְפָנֶיךָ הַנָּדִיב אוֹחִילָה

כִּי תָבוֹא לֶאֱכָל־לֶחֶם אִתִּי בעָרֶב.

שָׁלוֹם בּוֹאֲךָ לְכַפְתּוֹר! שָׁלוֹם שְׂעִירִים וְקֹפִים! (הולך)


לוד

הֲזֶה הוּא הַכּוּשִׁי הָאַדִּיר, אֲשֶׁר בּוֹ בָטְחוּ

כָּל שָׂרֵי הָעֵצָה, כְּעַמּוּד הַתָּוֶךְ בַּמַּמְלָכָה?

הֲזֶה הוּא הָעִזּוּז וְהַגִּבּוֹר הַמֹּשֵל בְּרוּחוֹ

וְזֶה הוּא עֹז לִבּוֹ אֲשֶׁר יֹאמְרוּ עָלָיו

חִצֵּי אוֹיֵב יַחְשׁוֹב לְקַשׁ וְרַעַשׁ כִּידוֹן מִשְׂחָק לוֹ?


דואג

לִבּוֹ נֶהְפַּךְ בְּקִרְבּוֹ וַיְהִי לְאִישׁ אַחֵר.


לוד

הַאִם דַּעְתּוֹ יְשָׁרָה וְטַעֲמוֹ לֹא סָר?


דואג

הִנֵּה הוּא אֲשֶׁר הוּא; לְחַוֹּת דֵּעִי לֹא אוּכָל

מִי יִתֵּן וְהָיָה הוּא עַתָּה, כַּאֲשֶׁר הָיָה לְפָנִים

וְלֹא כַאֲשֶׁר הוּא הַיּוֹם.


לוד

אֲבָל לְהַכּוֹת אִשְׁתּוֹ בְּלִי עָוֹן –


דואג

חֵי נַפְשִׁי! לֹא טוֹב הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה

אַךְ מִי יִתֵּן וְהָיָה זֶה כָּל חַטָּאתוֹ.


לוד

הַאִם זֶה דַרְכּוֹ, כִּי הִסְכִּין לַעֲשׂוֹת כֵּן

אוֹ אוּלַי דְּבַר הָאִגֶּרֶת, הִרְתִּיחַ דָּמוֹ הַיּוֹם?


דואג

אֱמוּנָתִי לֹא תִתְּנֵנִי, לְהַגִּיד אֲשֶׁר רָאִיתִי וְיָדַעְתִּי

אַךְ הִתְבּוֹנֵן בּוֹ וּדְרָכָיו יַעֲנוּ בְּפָנָיו

וַאֲנִי אָשִׂים יָדִי לְפִי. לְכָה נָא אַחֲרָיו וּרְאֵה

מַה יּוֹסֵף לַעֲשׂוֹת.


לוד

צַר לִי מְאֹד, כִּי בוֹשְׁתִּי מִתִּקְוָתִי.

מחזה ב': חדר במצודה (איתיאל ומלכה)

איתיאל

וְאַתּ לֹא רָאִית דָּבָר?


מלכה

וְגַם לֹא שָׁמַעְתִּי דָבָר וְלֹא עָלָה עַל לִבִּי.


איתיאל

וּבְכָל זֹאת רָאִית אֹתָהּ עִם כֶּשֶׂד יַחְדָּו.


מלכה

אֲבָל לֹא רָאִיתִי כָל אָוֶן; אַף כִּי שָׁמַעְתִּי

כָּל מִלָּה וְמִלָּה, אֲשֶׁר יָצְאָה מִפִּיהֶם.


איתיאל

הַאִם לֹא הִתְלַחֲשׁוּ?


מלכה

מֵעוֹדִי לֹא רְאִיתִים מִתְלַחֲשִׁים.


איתיאל

הַאִם לֹא שִּׁלְחוּךְ לְעִתִּים מֵעַל פְּנֵיהֶם?


מלכה

לֹא שִּׁלְחוּנִי מֵעַל פְּנֵיהֶם, אַף לֹא פַּעַם אֶחָת.


איתיאל

לְהָבִיא אֵיזֶה דָבָר מִחוּץ, אוֹ מֵחֵדֶר אַחֵר?


מלכה

לֹא שְׁלָחוּנִי לְהָבִיא מְאוּמָה.


איתיאל

זָר הַדָּבָר בְּעֵינָי.


מלכה

אֲנִי בְנַפְשִׁי אֶעֶרְבֶנָּה, כִּי טְהוֹרָה וּנְקִיָּה הִיא,

וְעַתָּה הָסֵר אֲדֹנִי, מַחְשָׁבָה רָעָה מִקִּרְבֶּךָ

כִּי כֵן לֹא יָאֳתָה לְבַר לֵבָב כָּמוֹךָ.

וְאִם הֱסִיתְךָ בָּהּ, אֶחָד מִבְּנֵי בְלִיַּעַל

אָרוּר הוּא כַּנָּחָשׁ תַּחַת שְׁמֵי אֲדֹנָי,

כִּי אִם אֵין אִשְׁתְּךָ יְשָׁרָה בָּרָה וּתְמִימָה

אֵין אִשָּׁה טוֹבָה בָּאָרֶץ וְעֵזֶר לָאָדָם אָיִן

וְגַם הַטּוֹבָה בְּכֻלָּן, תּוֹעֵבָה הִיא כְּמַּלְשִׁין בַּסָּתֶר.


איתיאל

לְכִי וְאִמְרִי לָהּ לָבוֹא הֵנָּה. (הולכת)

מִי יִשְׁמַע לְעֵדוּת פִּיהָ, כִּי תַגִּיד דְּבָרֶיהָ

כְּכָל בַּעֲלַת בֵּית זוֹנָה. וְאִשְׁתִּי זוֹנָה עֲרוּמָה

תַּעֲשֶׂה אֵת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִבַּעַד לְמַנְעוּל וּבְרִיחַ,

וּבְכָל זֹאת רָאוּ עֵינַי, כִּי תִכְרַע לֵאלֹהֶיהָ

וּתְפִלָּתָהּ לֹא תִגְרָע.

(מלכה שבה עם אסנת)


אסנת

הִנְנִי אֲדֹנִי – מַה תְּבַקֵּשׁ מֶנִּי?


איתיאל

בּוֹאִי נָא יוֹנָתִי, בּוֹאִי נָא אֵלָי.


אסנת

הִנֵּנִי – מָה חֶפְצֶךָ?


איתיאל

הַרְאִינִי אֶת עֵינַיִךְ, הַבִּיטִי בִי עַיִן בְּעָיִן.


אסנת

מַה־זָּרוֹת וְתַהְפֻּכוֹת תְּבַקֵּשׁ מֶנִּי עוֹד?


איתיאל

(אל מלכה) עֲשִׂי פְקוּדָתֵךְ אֵם הַזּוֹנוֹת,

הַנִּיחִי לִשְׁנֵי הַנֶּאֱהָבִים לְבַדָּם וְסִגְרִי אֶת הַדֶּלֶת,

וְהָיָה אִם יָבֹא אִישׁ, תְּזוֹרְרִי וְתִשְׁרְקִי לְהַזְהִירֵנוּ,

מַהֲרִי צְאִי מִזֶּה וְעִמְדִי עַל מִשְׁמַרְתֵּךְ.

(מלכה הולכת)


אסנת

עַל בִּרְכַּי אֶתְחַנָּן לְפָנֶיךָ בָּאֵר לִי דְבָרֶיךָ,

זַעַף אַפְּךָ יְבַעֲתַנִי וְאִמְרֵי פִיךָ לֹא אָבִין.


איתיאל

הַגִּידִי לִי מִי אָתְּ?


אסנת

אֵשֶׁת חֵיקְךָ אֲדֹנִי, אֵשֶׁת בְּרִיתְךָ הַנֶּאֱמָנָה.


איתיאל

הִשָּׁבְעִי לִי לַשֶּׁקֶר לְמַעַן יִמָּלֵא עֲוֹנֵךְ

וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד מַלְאָכִים רָעִים בִּלְבָבָם

יְרֵאַת אֱלֹהִים אַתְּ וּפָחֲדוּ מִנְגֹעַַ בָּךְ,

לָכֵן הִשָּׁבְעִי בְנַפְשֵׁךְ כִּי לֹא חִלַּלְתְּ בְּרִיתֵךְ

וְאָשְׁמָה נַפְשֵׁךְ כִּפְלָיִם.


אסנת

עֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן, כִּי טְהוֹרָה אָנִי


איתיאל

עֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן, כִּי כֹזֶבֶת אָתְּ.


אסנת

לְמִי אֵיפוֹ כִּזָּבְתִּי? מָתַי דִבַּרְתִּי כְּזָבִים?


איתיאל

מַר לִי מָר אָסְנַת, צְאִי צְאִי מֵעַל פָּנָי.


אסנת

אֲהָהּ לַיּוֹם הַמָּר! לָמָּה זֶּה תִבְכֶּה אִיתִיאֵל?

הֶאָנֹכִי סַבֹּתִי בְדִמְעָתֶךָ? אוּלַי תֹּאמַר בִּלְבָבֶךָ

כִּי בַּעֲצַת אָבִי בַּשַּׁעַר, נִקְרֵאתָ לָשׁוּב מִזֶּה;

אַךְ מָה אֲנִי, כִּי תָשֶׁת עָלַי עָוֹן?

אִם הוּא עֲזָבְךָ וַיְמָאֵן לִהְיוֹת לְךָ לְאָב

כֵּן נֶעֱזַבְתִּי גַם אָנִי וְנָכְרִיָּה נֶחְשַׁבְתִּי לוֹ.


איתיאל

לוּ יְנַסֵּנִי אֱלֹהִים, בְּרֹב צָרָה וְצוּקָה;

לוּ יַמְטִיר עַל רֹאשִׁי, אֵשׁ וְגָפְרִית מִן הַשָּׁמַיִם;

יִתֵּן רְכוּשִׁי לְבִזָּה וְלַחְמִי וְשִׂמְלָתִי אֶחְסָר;

אוֹ יוֹלִכֵנִי בַּשִּׁבְיָה, בְּאֶפֶס תִּקְוָה וְאַחֲרִית

עוֹד אֶמְצָא נֹחַם, כָּל עוֹד נַפְשִׁי בִי.

אַךְ לְהַצִּיבֵנִי כְּמַטָּרָה, לְחִצֵּי לַעַג וָקֶלֶס

לִהְיוֹת לְרַאֲוָה כָּל הַיּוֹם וּלְמִשְׂחָק לְכָל עֹבֵר

אֲהָהּ מִי יוּכַל לַעֲמֹד!

וְגַם בְּכוּר בַּרְזֶל כָּזֶה, אוּלַי אֶתְגַּבָּר וְאֵצֵא מְזֻקָּק

אַךְ הוּא הִשְׁחִית הַמַּבּוּעַ מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיָּתִי

וּבְאֵרִי, עָלֶיהָ אֲנִי חַי, אוֹ חָדֵל אָנִי,

הָיְתָה לִבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה, מְלֵאָה סְחִי וּמָאוֹס.

בָּהּ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלוֹךְ וּצְפַרְדְּעִים יְכַרְכְּרוּ שָׁם

וּמִי יְיַחֵל עוֹד בְּעֵמֶק עָכוֹר הַזֶּה! –


אסנת

קִוְּתָה נַפְשִׁי אֲדֹנִי, כִּי לְנֶאֱמָנָה תַּחְשְׁבֵנִי..


איתיאל

חֲשַׁבְתִּיךְ כִּזְבוּבֵי קַיִץ, בְּבֵית הַמַּטְבֵּחַ

הָעֹזְבִים בַּבָּשָׂר בֵּיצֵיהֶם וְהַזּוּרָה תִּבָּקַעַ רִמָּה

הוֹי זְמֹרַת זָר! מַרְאֵךְ מַה־נָּאוֶה

וּמַה־נֶּחְמָד רֵיחַ שְׁמָנַיִךְ – לוּ לֹא יצָאת לְאוֹר עוֹלָם.


אסנת

מַה־פִּשְׁעִי וּמַה חַטָּאתִי? מה־שּׁגִיתִי הוֹדִיעֵנִי?


איתיאל

אֵיךְ גִּלָּיוֹן הָדוּר, יִכָּתֵב עָלָיו שֵׁם זוֹנָה?

סֵפֶר יָקָר מִפָּז, שֵׁם קְדֵשָׁה עַל הַשַּׁעַר? –

מַה־שָּׁגִיתִי תִּשְׁאָלִי, זוֹנָה בְּפֶתַח עֵינָיִם!

כִּי אַגִּיד חַטָּאתֵךְ, יַאְדִּימוּ לְחָיַי כָּאֵשׁ,

וְעַנְוָתִי תִּכְלֶה מֵעַל פָּנַי, כְּקַשׁ בְּתַנּוּר בֹּעֵרָה,

אִם אַשְׁמִיעַ בַּגָּלוּי, אֵת אֲשֶׁר עָשִׂית בַּסָּתֶר

וְחָפְרָה הַלְּבָנָה מִשְּׁמֹעַ וּבוֹשָׁה הַחַמָּה,

וְהָאָרֶץ לֹא תָכִיל חֶרְפָּתֵךְ, זוֹנָה נְצוּרַת לֵב!


אסנת

הֲרִימֹתִי יָדִי לַמָּרוֹם, כִּי תִתְגּוֹלֵל עָלַי חִנָּם.


איתיאל

לֹא מְנָאֶפֶת אָתְּ?


אסנת

בֶּאֱמוּנָתִי בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי, חַפָּה אֲנִי מִפָּשַׁע,

אִם שָׁמַרְתִּי אֶת כֵּלַי מִנְּגֹעַ בָּהֶם יַד זָר;

וְאֶת אִישִׁי לְבַדּוֹ יָדַעְתִּי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא נָתַתִּי,

אִם זֹאת דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְלֹא דֶרֶךְ בּוֹגֵדָה,

אִשָּׁה בוֹגֵדָה אֵינֶנִּי.


איתיאל

וְלֹא קְדֵשָׁה אָתְּ?


אסנת

לֹא, לֹא, יְהִי כֵן אֱלֹהִים בְּעֶזְרִי.


איתיאל

הַאִם כֵּן הַדָּבָר?


אסנת

אָנָּא הוֹשִׁיעָה אֵלִי, הוֹשִׁיעָה נָּא לָנוּ!


איתיאל

סִלְחִי לִי הַפָּעַם:

וַאֲנִי בְּחָפְזִי חֲשַבְתִּיךְ לְזוֹנָה עֲרוּמָה מִוִּינֶעצְיָא

וְאִיתִיאֵל הָיָה לָהּ לְבַעַל – שׁוּבִי מִלְכָּה.

(מלכה שבה)

מַפְתֵּחַ הַשָּׁמַיִם בְּיַד פֶּטְרוֹס וּמַפְתֵּחַ הַשְּׁאוֹל בְּיָדֵךְ,

אַתְּ הִיא הָאִשָּׁה – אַתְּ הִיא וְלֹא אַחֶרֶת –

הֵן כִּלִּינוּ דְבַר חֶפְצֵנוּ, הֵא לָךְ כֶּסֶף בִּשְׂכָרֵךְ

פִּתְחִי לִי הַדֶּלֶת וְאַל יָבוֹא אִישׁ בְּסוֹדֵנוּ. (הולך)


מלכה

הָאִישׁ הַזֶּה, לֹא יָדַעְתִּי מֶה הָיָה לוֹ –

מַה־לָּךְ גְּבִרְתִּי, מַה־לָּךְ גְּבִרְתִּי הַיְקָרָה?


אסנת

כְּחוֹלֶמֶת אָנִי.


מלכה

הַגִּידִי לִי גְּבִרְתִּי, מֶה הָיָה לַאֲדֹנִי?


אסנת

לְאֵי־זֶה אָדוֹן?


מלכה

לַאֲדֹנִי אָמַרְתִּי.


אסנת

מִי הוּא אֲדֹנֵךְ?


מלכה

אֲדֹנֵךְ הוּא אֲדֹנִי.


אסנת

אֵין לִי אָדוֹן; אַל תּוֹסִיפִי דַבֵּר אֵלַי מִלְכָּה

אֵין בִּי כֹחַ לִבְכּוֹת, מְקוֹר דִּמְעָתִי יָבֵשׁ

וְתֵת מַעֲנֶה לֹא אוּכָל. שִׁיתִי בִגְדֵי חֲתֻנָּתִי

עַל מִטָּתִי הַלַּיְלָה; זִכְרִי זֹאת וְאַל תִּשְׁכָּחִי

וְקִרְאִי לִי אֶת בַּעֲלֵךְ.


מלכה

(בלכתה) אֵיךְ נֶהְפַּךְ עָלֶיהָ יוֹמָהּ!


אסנת

הַאִם כִּגְמוּל יָדִי הוּא עֹשֶׂה לִי הַיּוֹם?

מֶה עָוֶל, מַה־שֶּׁמֶץ דָּבָר מָצָא בִי

כִּי יַרְשִׁיעֵנִי חִנָּם וַיָּשֶׁת עָלַי חַטָּאָה גְדֹלָה?

(מלכה שבה עם דואג)


דואג

הֲשָׁלוֹם לַגְּבִירָה? מַה־פְּקוּדָתָהּ וְתֵעָשׂ.


אסנת

לֹא אוּכַל לַעֲנוֹת. הַמּוֹכִיחַ לַיָּלֶד

יְיַסְּרֶנּוּ בְמוּסָר קַל וְלֹא יַדִּיחֶנּוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם

וְלָמָּה לֹא יִסְּרַנִי גַּם הוּא כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה

כִּי לָשֵׂאת גְּעָרָה וְתוֹכַחַת, עוֹדֶנִּי יַלְדָּה אָנִי.


דואג

מַה־נִּהְיְתָה פֹּה גְּבִרְתִּי?


מלכה

אֲהָהּ דוֹאֵג, אֲדֹנִי קָרָא לָהּ אֵשֶׁת זְנוּנִים

וַיִּשְׁפֹּךְ בּוּז וְקָלוֹן עַל נֶפֶשׁ יְקָרָה מִרְבָּה לְהָכִיל.


אסנת

הֲנָבוֹן לִי הַשֵּׁם הַזֶּה?


דואג

אֵיזֶה שֵׁם?


אסנת

הַשֵּׁם נָקְבָה אִשְתֶּךָ, אֲשֶׁר נָתַן לִי בַּעֲלִי.


מלכה

זוֹנָה קָרָא לָהּ. גַּם אֶבְיוֹן אֲשֶׁר יַיִן עֲבָרוֹ

לֹא יִתֵּן הַשֵּׁם הַזֶּה לְאִשְׁתּוֹ כִּי תַכְעִיסֶנּוּ.


דואג

וּמַדּוּעַ עָשָׂה זֹאת?


אסנת

זֹאת לֹא יָדַעְתִּי, רַק אַחַת יָדַעְתִּי

כִּי עֶרְוַת דָּבָר, לֹא רָאָה בִי מֵעוֹדוֹ.


דואג

מִנְעִי קוֹלֵךְ גְּבִרְתִּי, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי

אֲהָהּ לַיּוֹם!


מלכה

הֲכִי הֵשִׁיבָה פְּנֵי שָׂרִים אֲשֶׁר רָצוּ לְקַחְתָּהּ

וַתַּעֲזֹב אֶת אַרְצָהּ, אֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת אָבִיהָ

לְהִקָּרֵא בְשֵׁם זוֹנָה? וּמִי לֹא יוֹרֵד בַּבֶּכִי?


אסנת

כֵּן הוּא גוֹרָלִי הָרָע.


דואג

הָרִימִי קוֹלֵךְ עָלָיו וְגַעֲרִי בוֹ

יִמ מָסַךְ בְּקִרְבּוֹ רוּחַ עִוְעִים זֶה?


אסנת

הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ יוֹדֵעַ.


מלכה

נַפְשִׁי אֶתֵּן לַמְּמִיתִים, אִם לֹא אַחַד הָרֵקִים

נָבָל וְחָנֵף עָרוּם, עֶבֶד נִבְזֶה וּבְלִיַּעַל

הוֹצִיא הַדִּבָּה עָלֶיהָ, לְמַעַן הַשֵּׂג אַחַת הַכְּהֻנּוֹת

אִם לֹא יָדוֹ בָזֹאת, אֶתֵּן נַפְשִׁי לַמְּמִיתִים.


דואג

שְׁבוּעַת שָׁוְא הִיא; אֵין אִישׁ כָּזֶה בָּאָרֶץ.


אסנת

וְאִם יֶשְׁנוֹ בָאָרֶץ, הָאֱלֹהִים יְכַפֵּר בַּעֲדוֹ.


מלכה

רַק הַחֶבֶל יְכַפֵּר בַּעֲדוֹ

וְעַצְמוֹתָיו יִתְפָּרְקוּ בְגֵיהִנֹּם. לָמָּה קָרָא לָהּ זוֹנָה?

מִי בָא אֵלֶיהָ? אֶל מִי נָשְׂאָה עֵינֶיהָ?

בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזֶה מָקוֹם? הֲיֵשׁ רַגְלַיִם לַשֶּׁקֶר הַזֶּה?

אֵין זֶה כִּי אִם הַכּוּשִׁי, נִדַּח בַּשָּׁוְא נִתְעֶה

בְּעָרְמַת בֶּן בְּלִי שֵׁם, בֵּן מֵבִישׁ וּמַחְפִּיר

נָבָל נִתְעָב וְנֶאֱלָח. מִי יִתֵּן וְהַשָּׁמַיִם

יְגַלּוּ עֲוֹן הָאִישׁ הַזֶּה וְיַד כָּל אָדָם יָשָׁר

תֹּאחַז בְּמַקַּל חֹבְלִים וְהוֹלִיכוּ אֶת הַנִּקְלֶה עָרוּם

הוֹלִיךְ וְהַכּוֹת אֹתוֹ בְכָל הָאָרֶץ, מִמִּזְרָח וְעַד מַעֲרָב.


דואג

לְאַט לְאַט אִשָּׁה, אַל תַּשְׁמִיעִי קוֹלֵךְ הַחוּצָה.


מלכה

יְהִי זִכְרוֹ לְקָלוֹן בַּחוּץ. אוּלַי הוּא זֶה הַבְּלִיָּעַל

אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ שׁוֹלָל גַּם אַתָּה לֵאמֹר

הַכּוּשִׁי פָּרַשׂ כְּנָפוֹ עָלָי.


דואג

רַב לָךְ אֵשֶׁת אִוֶּלֶת, קוּמִי וּצְאִי לָךְ.


אסנת

הַגִּידָה דוֹאֵג הַיָּקָר, מָה אֵיפוֹא אֶעֱשֶׂה

לְהָשִׁיב לֵב בַּעֲלִי, לֵךְ אַתָּה וְדַבֵּר עַל לִבּוֹ.

הֲרִימֹתִי יָדִי לַמָּרוֹם, אִם יָדַעְתִּי לָמָּה חָמַק מִמֶּנִּי.

לִפְנֵי הַבֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב, עַל בִּרְכַּי הִנְנִי מַגֶּדֶת

אִם הֵפַרְתִּי בְּרִית קָדְשִׁי, בֵּינִי וּבֵין בַּעֲלִי;

אִם חָטָאתִי מֵעוֹדִי, בְּאֹמֶר בְּמַחֲשָׁבָה וּבְמַעֲשֶׂה

וָאֶחְשַׁק בְּתֹאַר זָר בִּלְתִּי תֹאַר פָּנָיו;

אִם לֹא עַזָּה אַהֲבָתִי אֵלָיו הַיּוֹם כְּקֶדֶם

וְאִם תָּמוּשׁ אַהֲבָתִי, אַף כִּי יְשַׁלְּחֵנִי מִבֵּיתוֹ

אַל תּוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהָי! –

דְּבָרִים קָשִׁים, קָשִׁים מִמֶּנִּי וְיָדוֹ הַקָּשָׁה תְּמִיתֵנִי

אַךְ עַד אֶגְוַע לֹא אָסִיר אַהֲבָתִי.

לֹא אוּכַל לְהַעֲלוֹת שֵׁם זוֹנָה עַל שְׂפָתַי

וְכִי אַזְכִּירוֹ בַּיּוֹם הַזֶּה יִרְחֲפוּ כָּל עַצְמוֹתָי

אַךְ לַעֲשׂוֹת הַחֲטָאָה וּלְהִקָּרֵא עַל שֵׁם פְּעוּלָתִי

אִם תִּנָּתֵן לִי הָאָרֶץ בִּשְׂכָרִי, לֹא אֶעֱשֶׂה זֹאת.


דואג

הִתְחַזְּקִי נָא גְּבִרְתִּי, לֹא תָקוּם צָרָה פַּעֲמַיִם,

הֲלֹא מִדִּבְרֵי הַמְּדִינָה רוּחוֹ נְכֵאָה הַפָּעַם

וְלָכֵן כִּלָּה חֲמָתוֹ בָּךְ.


אסנת

לוּ אֵין דָּבָר בִּלְעֲדֵי זֹאת.


דואג

בִּלְעֲדֵי זֹאת אֵין כָּל מְאוּמָה.

(קול פעמון)

אַךְ הַקְשִׁיבִי קוֹל הַפַּעֲמוֹן הַקֹּרֵא לַאֲרֻחַת הָעֶרֶב

שָׁם נְדִיבֵי הָעָם, מַלְאֲכֵי וִינֶעצְיָא נֶאֱסָפוּ

מִנְעִי עֵינַיִךְ מִדִּמְעָה וּבוֹאִי לֶאֱכָל־לֶחֶם עִמָּהֶם

וְהוֹחִילִי לְאַחֲרִית דָּבָר, כִּי יִפֹּל לְטוֹב לָךְ.

(אסנת הולכת עם מלכה ורדי בא)

מַה־בְּפִיךָ רַדַּי?


רדי

עַד כֹּה לֹא מָצָאתִי, כִּי תִסְחַר עִמִּי בֶּאֱמוּנָה.


דואג

לֹא בֶאֱמוּנָה?


רדי

מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ, דָּחֹה תַדִּיחֵנִי בְּקַשׁ

וְלֹא תִתְּנֵנִי לִרְאוֹת, פֶּתַח תִּקְוָה טוֹבָה,

וְגַם אֲנִי לֹא אוֹסִיף לְהָכִיל, כִּי כָשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל

וְגַם לֹא אֶשְׁקֹט וְלֹא אֵשֵׁב כְּמַחֲרִישׁ עוֹד

עַל כָּל אֲשֶׁר נָשָׂאתִי, כַּחֲסַר לֵב עַד הֵנָּה.


דואג

הֲתִתֵּן לִי אֹזֶן קַשָּׁבֶת?


רדי

עַל אֱמוּנָתִי, הִקְשַׁבְתִּי לְקוֹלְךָ יֶתֶר מִדָּי

כִּי דְבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ לֹא יַתְאִימוּ יַחְדָּו.


דואג

עַל חִנָּם תּוֹכִיחֵנִי וְלֹא בְיֹשֶר וּבְצֶדֶק.


רדי

לֹא עַל חִנָּם, כִּי אִם בְּיֹשֶר וּבְצֶדֶק

הֵן הוֹנִי וּרְכוּשִׁי פִּזַּרְתִּי וְאַבְנֵי חֵפֶץ וַעֲדָיִים

אֲשֶׁר דַּי בְּחֶצְיָם לְפַתּוֹת גַּם לֵב בַּת כֹּהֵן

מָסַרְתִּי בְיָדְךָ לְתִתָּם תְּשׁוּרָה אֶל אָסְנַת

וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ לִי, כִּי בִמְהֵרָה תָבוֹא

לְהִתְעַלֵּס אִתִּי בָּאֳהָבִים וְלִהְיוֹת לִי לִמְשִׁיבַת נָפֶשׁ

וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב.


דואג

צֵא צֵא, טוֹב הַדָּבָר.


רדי

“צֵא צֵא, טוֹב הַדָּבָר” לֹא אוּכַל לָצֵאת

וְגַם לֹא טוֹב הַדָּבָר, כִּי אִם רַע מְאֹד

כִּי עַתָּה נִפְקְחוּ עֵינַי לִרְאוֹת כַּחַשׁ וּרְמִיָּה.


דואג

טוֹב הַדָּבָר מְאֹד.


רדי

הַעִידֹתִי בְךָ הַיּוֹם, כִּי לֹא טוֹב הַדָּבָר מְאֹד

רְאֵה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְהַגִּיד הַדָּבָר לְאָסְנַת

אִם תָּשִׁיב לִי הָעֲדָיִים, אָסוּר וְאֶרֶף מִמֶּנָּה

וְסָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ, עַל אֲשֶׁר חָמַדְתִּי לֹא כַדָּת

וְאִם לֹא תְשִׁיבֵם לִי, דָּרוֹשׁ אֶדְרֹש מִיָּדֶךָ.


דואג

זֶה עַתָּה הִגַּדְתָּ לִי כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ.


רדי

כֵּן אֵיפוֹא הִגַּדְתִּי וְכֵן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם

וְלֹא הִגַּדְתִּי דָבָר, אֵת אֲשֶׁר לֹא אֶעֱשֶׂה.


דואג

הִנֵּה עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי כַבִּיר כֹּחַ לֵב אָתָּה

וְלָכֵן שַׁתִּי בְךָ מִבְטַחִי הַיּוֹם, מִכָּל אֲשֶׁר שַׁתִּי מֵאָז

כִּי יָדֶיךָ תַּעֲשֶׂינָה תּוּשִׁיָּה. תְּנָה לִי יָדְךָ רַדַּי,

צָדַקְתָּ כִּי רִיבוֹתָ אֵלָי, בְּכָל זֹאת אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹדֶךָ

כִּי כָל מַעֲשַׂי טוֹבִים אֵלֶיךָ.


רדי

לֹא הִשְׂכַּלְתִּי כָזֹאת עַד כֹּה.


דואג

יָדַעְתִּי כִּי לֹא הִשְׂכַּלְתָּ וְלָכֵן חָזְקָה תְלוּנָתְךָ עָלַי

בִּדְבָרִים נְכֹחִים לְאֹזֶן. אַךְ אִם אִישׁ חַיִל אָתָּה

יֶתֶר עַל אֲשֶׁר חֲשַׁבְתִּיךָ בְּיָמִים עָבָרוּ

וְגַם לֹא תֶחְסַר מְזִמָּה וְרֹב אֹמֶץ וָכֹחַ

הִכּוֹן לְךָ הַלַּיְלָה הַזֶּה, לְבַצַּעַ אַחֲרִית דָּבָר.

וְאִם לֹא תָשִׂישׂ עַל אָסְנַת בְּיוֹם מָחָר

תָּכִין לְךָ כְּלֵי חָמָס וְתֶאֱרֹב עַל נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.


רדי

וּמָה עָלַי לַעֲשׂוֹת, לְבַצַּעַ אַחֲרִית דָּבָר?

הֲיִתָּכֵן לִי הַמַּעֲשֶׂה? הֲיִצְלַח בְּיָדִי?


דואג

מַלְאֲכֵי וִינֶעצְיָא בָּאוּ, לְהַעֲבִיר אֶת אִיתִיאֵל מִזֶּה

וּלְהוֹשִׁיב אֶת כֶּשֶׂד תַּחְתָּיו.


רדי

אִם כֵּן הֲלֹא יְשׁוּבוּן אִיתִיאֵל וְאָסְנַת לְוִינֶעצְיָא.


דואג

הוּא הוֹלֵךְ לְאֶרֶץ קֶדֶם וְאֶת אָסְנַת יִקַּח עִמּוֹ

לוּלֵא מוֹקֵשׁ יִנָּתֵן לוֹ, אֲשֶׁר יַעֲצְרֶנּוּ מֵעֲבֹר מִזֶּה

וְאֵין מוֹקֵשׁ נָכוֹן לוֹ בִּלְתִּי אִם כֶּשֶׂד

יִכָּחֵד מִן הָאָרֶץ.


רדי

וְאֵיךְ יִכָּחֵד מִן הָאָרֶץ?


דואג

אִם תָּרֹץ אֶת גֻּלְגַּלְתּוֹ יִכָּחֵד מִן הָאָרֶץ

וְעַל כִּסֵּא אִיתִיאֵל לֹא יֵשֵׁב עוֹד.


רדי

וְלִי תֹאמַר לַעֲשׂוֹת אֶת הַמְּלָאכָה הַזֹּאת?


דואג

אִם יֵשׁ עֹז בִּימִינְךָ וְחָפֵץ אַתָּה לְהוֹעִיל לְנַפְשֶׁךָ

הַמְּלָאכָה יָאֳתָה לָךְ. הִנֵּה הוּא אֹכֵל לֶחֶם

בְּבֵית זוֹנָה הַלַּיְלָה וְשָׁם אֶתְחַבַּר עִמּוֹ

וְהוּא אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ עוֹד, כִּי רָמָה קַרְנוֹ לְמָעְלָה.

אִם תֶּאֱרֹב עָלָיו בְּשׁוּבוֹ אַחֲרֵי חֲצֹת הַלַּיְלָה

תִּמְצָא אֶת נַפְשׁוֹ בְּיָדֶךָ וַאֲנִי אֶשְׁמֹר מִנֶּגֶד

לִהְיוֹת לְעֵזֶר לָךְָ וּבְיַד שְׁנֵינוּ יוּמָת.

אַל תַּבֵּט בִּי כְּמִשְׁתּוֹנֵן – קוּם וְלֵךְ עִמָּדִי

וְהוֹרֵתִיךָ כִּי הַמָּוֶת נָחוּץ וְטוֹב לוֹ מְאֹד

וְגַם לְךָ הַמִּשְׁפָּט לַהֲמִיתוֹ. אַךְ עֵת הָאֹכֶל בָּאָה

וַחֲצֹת הַלַּיְלָה קְרוֹבָה, קוּמָה וְנֵלְכָה לְדַרְכֵּנוּ.


רדי

הוֹרֵנִי דַרְכְּךָ וְאֵדָעָה.


דואג

וְאַתָּה תִרְאֶה וְתָגֵל נַפְשֶׁךָ.

(הולכים שניהם)

מחזה ג': בית המצודה (איתיאל, לוד, אסנת, מלכה ומשרתים)

לוד

אַל נָא תַעֲמֹל הַשָּׂר, לָלֶכֶת אִתִּי לְשַׁלְּחֵנִי.


איתיאל

אַךְ יִיטַב לִי, לְהִתְהַלֵּךְ מְעַט בַּחוּץ.


לוד

שְׂאִי בִרְכָתִי הַגְּבִירָה, כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר כִּבַּדְתִּנִּי.


אסנת

לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲדוֹנִי, בִּכְבוֹדְךָ נִכְבַּדְתִּי אָנִי.


איתיאל

הַאִם לֹא הוֹלֵךְ אָתָּה? –

וְאַתְּ אָסְנַת –


אסנת

הִנְנִי אִישִׁי אֲדֹנִי!


איתיאל

מַהֲרִי אֶל מִשְׁכָּבֵךְ וַאֲנִי אָבוֹא עַד מְהֵרָה

וְאֵת הָאִשָּׁה הַמְּשָׁרַת אֹתָךְ, שַׁלְּחִי מִתּוֹךְ הֶחָדֶר

זִכְרִי זֹאת וְאַל תִּשְׁכָּחִי.


אסנת

כֵּן אֶעֱשֶׂה אֲדֹנִי.

(איתיאל לוד והמשרתים הולכים)


מלכה

מַה־תֹּאמְרִי עַתָּה? הֲלֹא סָר אַפּוֹ מִמֶּנּוּ.


אסנת

הוּא הִגִּיד לִי, כִּי יָשׁוּב עַד מְהֵרָה

וְאֹתִי צִוָּה לִשְׁכַּב עַל מִטָּתִי וּלְשַׁלְּחֵךְ.


מלכה

וּלְשַׁלְּחֵנִי?


אסנת

כֵּן צִוָּה אֹתִי; לָכֵן תְּנִי לִי מִלְכָּה

כְּסוּתִי לְמִשְׁכַּב הַלַּיְלָה וּלְכִי לָךְ לְשָׁלוֹם;

טוֹב לָנוּ לְהִזָּהֵר, לִבְלִי הַכְעִיסוֹ עוֹד.


מלכה

מִי יִתֵּן גְּבִרְתִּי, וְלֹא רָאִית אֹתוֹ מֵעוֹלָם.


אסנת

וּמִשְׁאֲלוֹת לִבִּי לֹא כֵן, כִּי נֶחְמָד הוּא בְּגַעֲרָתוֹ

וּמֵעַי יֶהֱמוּ לוֹ, אַף בְּעֶבְרָתוֹ כִּי קָשָׁתָה.

אַךְ פִּתְחִי לִי הַקְּרָסִים וְהַפְשִׁיטִי אֶת כֻּתָּנְתִּי.


מלכה

הִנֵּה שַׂמְתִּי הַשְּׂמָלוֹת עַל מִטָּתֵךְ כַּאֲשֶׁר צִוִּית.


אסנת

מַה־בֵּין שִׂמְלָה לְשִׂמְלָה? הֲלֹא זֹאת כְּמוֹ זֹאת,

אֵיךְ לְעוֹלֲלִים נִדְמִינוּ וְאִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְּלִבֵּנוּ –

אִם אָמוּת בְּטֶרֶם תָּמוּתִי, הַלְבִּישִׁי מִלְכָּה אֶת גְּוִיָּתִי

אֶת תַּכְרִיךְ בּוּץ הַזֶּה.


מלכה

אַל תּוֹצִיאִי בִשְׂפָתַיִךְ כַּדָּבָר הַזֶּה.


אסנת

לְאִמִּי הָיְתָה שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וּשְׁמָהּ עֲזוּבָה

וְאֹהֲבָהּ שִׁנָּה אֶת טַעֲמוֹ וַיַּעַזְבֶהָ וַיֵּלֵךְ לוֹ.

וּבְפִיהָ הָיְתָה שׂוּמָה שִׁירַת קֶדֶם, בְּשֵׁם: עַרְבֵי נַחַל,

אֲשֶׁר עָרְבוּ דְבָרֶיהָ, לַעֲצוּבַת רוּחַ כַּעֲזוּבָה

וַתָּשַׁר אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵת צֵאת נַפְשָׁהּ.

וַאֲנִי שִׁוִּיתִי הַלַּיְלָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְנֶגֶד עֵינָי

וְכִמְעַט חָפַצְתִּי לָשִׁיר, כַּאֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲזוּבָה –

אַךְ מַהֲרִי כַּלִּי מְלַאכְתֵּךְ.


מלכה

הַאֵלֵךְ לְהָבִיא לָךְ אֶת כְּסוּת הַלַּיְלָה?


אסנת

הַתִּירִי לִי הַלּוּלָאוֹת רִאשׁוֹנָה –

מַה־טּוֹב וְיָקָר, הָאִישׁ לוּד קְרוֹבִי.


מלכה

אִישׁ הָדוּר הוּא וְנֶחְמָד מְאֹד.


אסנת

וּמִדְבָּרוֹ מַה־נָּאוֶה.


מלכה

יָדַעְתִּי אִשָּׁה בְּוִינֶעצְיָא, אֲשֶׁר לֹא לְטֹרַח יְהִי לָהּ

לָלֶכֶת יָחֵף לָאֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בְּעַד נְשִׁיקַת שְׂפָתָיו.

(אסנת תשיר)

תַּחַת אַלּוֹן בָּכוּת עֲזוּבָה מְבַכָּה עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ

עֲרָבִים יִבְכּוּ יָנוּעוּ לְשֵׁבֶר הָאֻמְלָלָה בָּאֳהָבִים

יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וְרֹאשָׁהּ בֵּין בִּרְכֶּיהָ

זַעֲקוּ הֵילִילוּ הָהּ! עֲרָבִים עֲרָבִים עֲרָבִים.


הַנַּחַל יַעֲנֶה מִנֶּגֶד יְיֵלִיל לְקוֹל יִלְלָתָהּ

עֲרָבִים יִבְכּוּ יָנוּעוּ לְשֵׁבֶר הָאֻמְלָלָה בָּאֳהָבִים

אָדְמוּ עֵינֶיהָ מִבֶּכִי וַאֲבָנִים רָטְבוּ מִדִּמְעָתָהּ

(אל מלכה) הַנִּיחִי זֹאת מִיָּדֵךְ מִלְכָּה –

זַעֲקוּ הֵילִילוּ הָהּ! עֲרָבִים עֲרָבִים עֲרָבִים!

(אל מלכה) מַהֲרִי כַּלִּי מַעֲשַׂיִךְ, הוּא יָבוֹא כְּרָגַע –

בְּעַרְבֵי הַנַּחַל בְּמוֹתִי, עַטְּרוּ לִי עֲטָרָה

הֵם לְשִׁבְרִי יִבְכָּיוּן, יָנוּדוּ לְאֻמְלָלָה בָּאֳהָבִים

גַּם בְּזַעְמוֹ אֲהַבְתִּיהוּ, אַל תְּדַבְּרוּ בוֹ סָרָה

זַעֲקוּ הֵילִילוּ הָהּ עֲרָבִים עֲרָבִים עֲרָבִים

(אל מלכה) הִנֵּה הוּא דוֹפֵק –


מלכה

לֹא הוּא רַק הָרוּחַ נוֹשָׁבֶת.

(אסנת תשיר)

אַכְזָב שְׁמוֹ קָרָאתִי וְהוּא בְמֶתֶק שְׂפָתָיו עָנָנִי –

עֲרָבִים יִבְכּוּ יָנוּעוּ לְשֵׁבֶר הָאֻמְלָלָה בָּאֳהָבִים –

“אַל תֵּלְכִי אַחֲרֵי זָרִים וְאֶל זָרָה לֹא אֶקְרַב אָנִי”

זַעֲקוּ הֵילִילוּ הָהּ! עֲרָבִים עֲרָבִים עֲרָבִים.

עַתָּה עָשְׁשׁוּ עֵינַי; הַאוֹת הוּא לְבֶכִי?


מלכה

לֹא יָדַעְתִּי פֵּשֶׁר דָּבָר.


אסנת

וַאֲנִי כֵן שָׁמַעְתִּי – הָאֲנָשִׁים קָשִׁים מִמֶּנִּי –

הַגִּידִי לִי מִלְכָּה, הֲיֵשׁ בְּיַד אִשָּׁה

לְהָפֵר בְּרִית וּשְׁבוּעָה וְלִמְעָל מַעַל בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ?


מלכה

יֵשׁ וָיֵשׁ.


אסנת

הֲתַעֲשִׂי הַנְּבָלָה הַזֹּאת, בְּעַד כָּל הָאָרֶץ?


מלכה

וְלָמָּה לֹא אֶעֱשֶׂה כֵן, הַאִם לֹא תַעֲשִׂין אָתְּ?


אסנת

נֶגֶד פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ! אִם אֶעֱשֶׂה הַדָּבָר הַזֶּה.


מלכה

נֶגֶד פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, לֹא אֶעֱשֶׂה גַם אָנִי

אֶפֶס בְּחֶשְׁכַּת הַלָּיְלָה –


אסנת

וְאִם הָאָרֶץ תִּנָּתֶן לָךְ, תַּעֲשִׂי הָרָעָה הַזֹּאת?


מלכה

הָאָרֶץ שָׂכָר רָב, בְּעַד עָוֹן קָטֹן זֶה.


אסנת

וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי, כִּי חָלִלָה לָּךְ מֵעֲשׂוֹת זֹאת.


מלכה

לֹא כֵן חָשַׁבְתִּי אָנִי, כִּי אִם אֶחְטָא וְאָשׁוּב,

הֵן לֹא אֶעֱשֶׂה זֹאת, בְּעַד אֶתְנָן קַל הָעֵרֶךְ

בְּעַד טַבַּעַת וְכוּמָז, בְּעַד שְׁתֵּי אַמּוֹת בַּד וָמֶשִׁי;

אֲבָל בְּעַד כָּל הָאָרֶץ, הֲלֹא דָבָר הוּא.

מִי לֹא תִמְעַל בְּאִישָׁהּ, לְבַעֲבוּר עֲשׂוֹת אֹתוֹ

לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ? בְּעַד אֶתְנָן רַב כָּזֶּה

גַּם הַתֹּפֶת מִשְׂחָק לִי וּמֵאֵשׁ גֵּיהִנֹּם לֹא אֶפְחָד.


אסנת

וַאֲנִי חֵי נַפְשִׁי! אִם אֶעֱשֶׂה הַחֲטָאָה

וְאַף אִם תִּנָּתֶן לִי, כָּל הָאָרֶץ בִּשְׂכָרִי.


מלכה

הֲלֹא הַחֲטָאָה הַזֹּאת, תֵּעָשֶׂה רַק בָּאָרֶץ

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר לָךְ הָאָרֶץ לָךְ לְבַדֵּךְ חָטָאת

וְאַחֲרֵי כֵן תּוּכְלִי לָשׁוּב וּמִי יֹאמַר מַה־תַּעֲשִׂין.


אסנת

וּלְבָבִי יַגִּיד לִי, אֵין אִשָּׁה כָזֹאת בָּאָרֶץ.


מלכה

יֵשׁ מִסְפָּר רַב בָּאָרֶץ, לְמִסְפַּר רֹדְפֵי הַתַּעֲנוּגִים.

אָמְנָם מוֹקֵשׁ הַנָּשִׁים, יָבוֹא בַּעֲוֹן בַּעֲלֵיהֶן

אֲשֶׁר לֹא יְמַלְּאוּ מַחְסוֹרָן, אוֹ יְפַזְּרוּ חֵילָם

בְּחֵיק זָרוֹת נָכְרִיּוֹת; אוֹ יְקַנְּאוּ אֹתָן חִנָּם

וְיַעַצְרוּן עַל לֹא דָבָר; אוֹ יָרִימוּ יָדָם לְהַכּוֹתָן;

אוֹ יַעַצְרוּ כַסְפֵּנוּ, לְהַכְאִיב אֶת נַפְשֵׁנוּ

וְלֹא יָשִׂימוּ אֶל לִבָּם, כִּי גַם לָנוּ לֵב

וְאַחֲרֵי אֹרֶךְ אַפֵּנוּ נִנְקֹם נָקָם גַּם אָנוּ.

כִּי לָמָּה לֹא יִתְבּוֹנְנוּ, כִּי גַם לִנְשֵׁיהֶם

עַיִן לִרְאוֹת, אַף לְהָרִיחַ וְחֵיךְ לִטְעֹם מָתוֹק וָמָר?

הֲלֹא הֵמָּה לְתַעֲנוּג, יַחֲלִיפוּ אֹתָנוּ בַּאֲחֵרוֹת

וְאַהֲבַת הַתַּעֲנוּג תָּבוֹא, בַּעֲקֵב תַּאֲוַת הַבָּשָׂר

וְתַאֲוַת הַבָּשָׂר תָּבוֹא, בַּעֲקֵב רִפְיוֹן הַנָּפֶשׁ

לָכֵן עֲלֵיהֶם לָדַעַת, כִּי גַם לָנוּ חֵלֶק

בְּרִפְיוֹן הַנֶּפֶשׁ, בְּתַאֲוַת הַבָּשָׂר וּבְאַהֲבַת הַתַּעֲנוּג.

וְעַתָּה הִוָּסְרוּ בְּנֵי אָדָם, וְהֵיטִיבוּ לִנְשֵׁי חֵיקֵכֶם.

וְאִם לֹא תֵיטִיבוּ וְעָוֹן יִמָּצֵא בָנוּ

וִידַעְתֶּם כִּי מַטַּע יֶדְכֶם הוּא, כִּי לָמַדְנוּ מַעַלְלֵיכֶם.


אסנת

לְכִי לָךְ לְשָׁלוֹם – צוּרִי! הוֹרֵנִי דֶרֶךְ יֶשַׁע

לִבְחֹר טוֹב מֵרָע וְלֹא לִלְמֹד עָוֹן וָפֶשַׁע.

(הולכות)


תם חלק רביעי.

חלק חמישי

מחזה א': רחוב העיר.

(דואג ורדי)


דואג

עֲמֹד פֹּה מֵאַחֲרֵי הַקִּיר, הוּא הוֹלֵךְ לִקְרָאתֵנוּ

שְׁלֹף אֶת חַרְבְּךָ וּפְגַע בּוֹ כְּגִבּוֹר מַשְׂכִּיל

אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת, כִּי אָנֹכִי לְהוֹשִׁיעֶךָ,

זְכֹר כִּי הַלַּיְלָה הַזֶּה, הוּא הַקֵּץ לָנוּ;

בּוֹ נַעֲשֶׂה וְנַצְלִיחַ אוֹ נֵרֵד וְנֹאבֵד

לָכֵן חֲזַק וֶאֱמָץ,


רדי

הִתְיַצֵּב מִנֶּגֶד לִי, פֶּן אַחֲטִיא בְחַרְבִּי בְּהַכּוֹתִי.


דואג

אֲנִי אֶתְיַצֵּב מִנֶּגֶד, הַחֲזֵק בְּחַרְבְּךָ עֲלֵה וּצְלַח.

(דואג הולך ומתיצב מנגד)


רדי

חֶמְדָּה אֵין לִי, לְהִתְעוֹלֵל עֲלִילָה זֹאת

אַךְ הוּא הִשִּׁיאַנִי וַיְפַתֵּנִי בְּשֵׂכֶל מִלָּיו,

כִּי רַק נֶפֶשׁ אַחַת תֵּלֵךְ אֶל בֵּית עוֹלָמָהּ –

עוּרִי חַרְבִּי וּפִגְעִי בְּבֶן־מָוֶת הַזֶּה!

(הולך ועומד במקומו)


דואג

אִישׁ נִמְהָר הַזֶּה, נָגַעְתִּי בְּפִצְעוֹ וַחֲבֻּרָתוֹ

וּמִכְּאֵבוֹ נָתַן עָלַי בְּקוֹלוֹ וְעַתָּה יָמִית אֶת כֶּשֶׂד

אוֹ כֶשֶׂד יָמִית אֹתוֹ אוֹ יַהַרְגוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ

כָּל אַחַת מִשְּׁלָש־אֵלֶּה, תִּהְיֶה לְהוֹעִיל לִי.

אִם יִשָּׁאֵר רַדַּי בַּחַיִּים, דָּרֹש יִדְרֹש מִיָּדִי

זָהָב וַאֲבָנִים יְקָרוֹת, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ

לְתִתָּם אֶל אָסְנַת וְלָכֵן אֲבַקֵּשׁ נַפְשׁוֹ לְקַחְתָּהּ

וְאִם כֶּשֶׂד יִחְיֶה, לֹא אוּכַל לַעֲמוֹד לְפָנָיו

כִּי יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי הוּא מִמֶּנִּי,

וְגַם אוּלַי הַכּוּשִׁי, יַגִּיד לוֹ מַחֲשַׁבְתִּי עָלָיו

וְלָכֵן בֶּן־מָוֶת הוּא – אַךְ הִנֵּה הוּא בָא.

(כשד עובר)


רדי

קוֹל רַגְלָיו אֲנִי שׁוֹמֵעַ; דָּמְךָ בְּרֹאשְׁךָ נָבָל!

(רץ ומכה בו בחרבו)


כשד

לְהַכּוֹת אֹתִי אָמַרְתָּ כַּצָּר בְּמַכָּה אַחַת

וְלֹא יָדַעְתָּ כִּי שִׂרְיוֹנִי קָשֶׁה מִפִּי חַרְבֶּךָ

וְעַתָּה אֲנַסֶּה גַם אָנִי.

(שולף ופוצע את רדי)


רדי

אֲהָהּ מֵת אָנִי! –

(דואג רץ ומכה מכת פצע על שוק כשד מאחריו ונס למקומו)


כשד

אֲהָהּ פָּצוּעַ אָנִי – מְרַצְּחִים! מְרַצְּחִים! (נופל ארצה)

(איתיאל בא מרחוק)


איתיאל

הַקּוֹל קוֹל כֶּשֶׂד; דּוֹאֵג הֵקִים אֶת דְּבָרוֹ.


רדי

אוֹי לִי כִּי הֶעֱוֵיתִי –


איתיאל

אֶשְׁמְעָה עוֹד אֶת הַקּוֹל – קוֹלוֹ הוּא זֶה.


כשד

בּוֹאוּ לְעֶזְרָתִי – הֵבִיאוּ נֵר וְחֹבֵשׁ לְפִצְעִי.


איתיאל

קוֹלוֹ הוּא אֶל נָכוֹן; דּוֹאֵג אִישׁ חַיִל הוּא

אִישׁ יָשָׁר וְנֶאֱמָן, אֲשֶׁר רָב רִיב אֹהֲבוֹ כְּנַפְשׁוֹ

לְמוֹפֵת הָיִיתָ לִי יְדִידִי –

וְאַתְּ רַכָּה וַעֲנֻגָּה, רְאִי עֹגְבֵךְ חֲלַל חָרֶב

וְגַם עֵת פְּקוּדָתֵךְ בָּאָה; הִנְנִי אֵלַיִךְ נֹאָפֶת

יְפַת עֵינַיִם תּוֹעֵבָה, מָאַסְתִּי אַהֲבַת נְעוּרָיְכִי

וְהַמִּטָּה אֲשֶׁר חִלַּלְתְּ, תִּתְגָּאַל בְּדַם חַיָּיְכִי.

(איתיאל הולך)

(לוד וגתר מרחוק)


כשד

הַאֵין שׁוֹמְרֵי לָיְלָה? הַאֵין אִישׁ עֹבֵר?

נִרְצַחְתִּי! נִרְצָחְתִּי!


גתר

קוֹל שֶׁבֶר אֲנִי שׁוֹמֵעַ, קוֹל מַר צֹרֵחַ.


כשד

קוּמוּ לְעֶזְרָתִי…


לוד

שְׁמַע נָא אֶת הַקּוֹל.


רדי

אָרוּר בֶּן הַבְּלִיָּעַל!


לוד

שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה יִצְעֲקוּ וְהַלַּיְלָה חשֶׁךְ אֲפֵלָה,

אוּלַי בְּמִרְמָה הֵם צֹעֲקִים, לֹא נוּכַל לָבוֹא לְקוֹלָם

בִּלְתִּי אִם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים אִתָּנוּ.


רדי

אֵין אִישׁ לְעֶזְרָתִי וְדָמַי נִגָּרִים אָרְצָה.

(דואג בא ולפיד בידו)


לוד

רְאֵה מִי בָא שָׁמָּה?


גתר

הִנֵּה אִישׁ בְּכֻתָּנְתּוֹ וְלַפִּיד וּכְלֵי נֶשֶׁק בְּיָדוֹ.


דואג

מִי הוּא שָׁם? מִי צָעַק שָׁם נִרְצָחְתִּי?


לוד

אֲנַחְנוּ לֹא יָדָעְנוּ.


דואג

הַאִם לֹא שְׁמַעְתֶּם קוֹל הַצְּעָקָה?


כשד

חוּשׁוּ בּוֹאוּ הֵנָּה, חוּשׁוּ לְעֶזְרָתִי –


דואג

מַה־לְּךָ שָׁם, כִּי נִזְעָקְתָּ?


גתר

זֶה הוּא נוֹשֵׂא הַדֶּגֶל לְאִיתִיאֵל.


לוד

יְדַעְתִּיו כִּי בֶּן־חַיִל הוּא.


דואג

מִי אַתֶּם שָׁם, כִּי תַשְׁמִיעוּ קוֹל יִלְלַתְכֶם?


כשד

בּוֹאָה אֵלַי דּוֹאֵג, שׁוֹדְדִים הִכּוּנִי פְּצָעוּנִי

חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי.


דואג

כֶּשֶׂד פְּקִידִי יַקִּירִי, מִי שָׁלַח בְּךָ יָד?


כשד

אֶחָד מִן הַשּׁוֹדְדִים שׁוֹכֵב קָרוֹב לִי

כִּי לֹא יוּכַל לָמוּשׁ מִמְּקוֹמוֹ.


דואג

אַיָּם אֵיפֹה הֵם, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה?


רדי

נָא הוֹשִׁיעָה לִּי.


כשד

זֶה הוּא אֶחָד מֵהֶם.


דואג

הַאַתָּה הוּא אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה?

(דואג דוקר את רדי)


רדי

הוֹי כֶּלֶב נִבְזֶה! קְלוֹן בְּנֵי הָאָדָם! –

הוֹ! הוֹ! הוֹ!….


דואג

הֲתִרְצַח נֶפֶשׁ בַּחֹשֶךְ? אַיֵּה יֶתֶר הַשּׁוֹדְדִים?

כָּל הָעִיר יֹשֶבֶת וְשׁוֹקֶטֶת וּמְרַצְּחִים בְּחוּצוֹתֶיהֶ.

וּמִי אַתֶּם שָׁמָּה – הֲטוֹבִים אַתֶּם אִם רָעִים?


לוד

כַּאֲשֶׁר נְשָׁעֵר בְּנַפְשֵׁנוּ, כֵּן תְּכַנֶּה אֹתָנוּ.


דואג

הַאַתָּה הוּא לוּד הַנָּדִיב?


לוד

אֲנִי הוּא.


דואג

שָׂא נָא אֶת פָּנַי; הִנֵּה כֶשֶׂד שׁוֹכֵב פֹּה

מֻכֶּה וּפָצוּעַ מִן הַשּׁוֹדְדִים.


גתר

כֶּשֶׂד?


דואג

הֲיֵשׁ פֶּצַע בִּבְשָׂרְךָ אָחִי?


כשד

שׁוֹקִי נִגְזְרָה עַד חֶצְיָהּ.


דואג

חָלִלָה אַל תֹּאמַר כֵּן; הָאִירוּ לִי בְּאוֹר הַנֵּר

וְאֶחְבֹּש אֶת הַפֶּצַע בְּכֻתָּנְתִּי.


ענה

מַה־זֹּאת? מִי צָעַק צְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה?


דואג

האַתְּ תִּשְׁאֲלִי, מִי הוּא אֲשֶׁר צָעַק?


ענה

אוֹי לִי, כֶּשֶׂד הוֹדִי וַהֲדָרִי!

אוֹי לִי כֶּשֶׂד כֶּשֶׂד כֶּשֶׂד!


דואג

הַחֲרִישִׁי זוֹנָה פְרוּצָה. מַה־תַּחְשׁוֹב כֶּשֶׂד

מִי מָחַץ שׁוֹקֶךָ?


כשד

לֹא יָדָעְתִּי.


גתר

צַר לִי שֶׁכָּכָה לָּךְ וַאֲנִי הָלַכְתִּי לְבַקֶּשְׁךָ.


דואג

הַשְׁאִילוּ לִי חֲגוֹרָה וְאֶחְבֹּש אֶת הַמַּכָּה

וְהָבִיאוּ לִי כִסֵּא, לָשֵׂאת אֹתוֹ בְּנַחַת.


ענה

אוֹי לִי הוּא מִתְעַלֵּף – כֶּשֶׂד כֶּשֶׂד כֶּשֶׂד!


דואג

שְׁמָעוּנִי שָׂרִים, אֲנִי לְבָבִי יַגִּיד לִי

כִּי חֵמַת־צֹאָה הַזֹּאת, גַּם יָדָהּ בַּקֹּשְרִים

אַךְ אֵין עֵת לְבַקֵּר; חֲזָק וְהִתְחַזֵּק כֶּשֶׂד.

הָבִיאוּ הַנֵּר מֵעֵבֶר מִזֶּה; הַיְדַעְתֶּם פְּנֵי הָאִישׁ הַזֶּה?

הֲלֹא הוּא אֹהֲבִי וְרֵעִי, בֶּן־עִיר מוֹלַדְתִּי.

הַהוּא זֶה רַדָּי? לֹא לֹא, וְאוּלַי הוּא הִנֵּהוּ

שֹׁמּוּ שָׁמַיִם! רַדַּי הוּא וְלֹא אַחֵר –


גתר

רַדַּי מִוִּינֶעצְיָא?


דואג

כֵּן אֲדֹנִי, הֲיָדַעְתָּ אֹתוֹ?


גתר

יְדַעְתִּיו גַּם יְדַעְתִּיו.


דואג

צָרוֹת קָשׁוֹת אֵלֶּה, לֹא נְתָנוּנִי לְקַדֵּם פָּנֶיךָ

בְּכָבוֹד הַנָּכוֹן לָךְ, אָכֵן אִתְּךָ הַסְּלִיחָה.


גתר

שָׂמַחְתִּי לִרְאוֹת פָּנֶיךָ.


דואג

מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ כֶּשֶׂד? – הָבִיאוּ כִסֵּא עוֹד –

(כסא שני מובא)


גתר

רַדָּי?…


דואג

הוּא הוּא זֶה – מִי אִתָּנוּ אַנְשֵׁי חֶסֶד

יִשְׂאוּהוּ בְנַחַת מִזֶּה וַאֲנִי אֶקְרָא אֶת הָרֹפֵא.

(אל ענה) וְאַתְּ אִשָּׁה, אַל תַּעַמְלִי לַשָּׁוְא

הֲיָדַעַתְּ כִּי כֶשֶׂד הַמֻּכֶּה, הָיָה אֹהֲבִי בְּחִירִי –

מֶה הָיָה הָרִיב בֵּינֵיכֶם?


כשד

רִיב לֹא הָיָה בֵינֵינוּ וְגַם לֹא יָדַעְתִּי אֶת הָאִישׁ.


דואג

(אל ענה) וְלָמָּה זֶּה יֶחְוְרוּ פָנָיִךְ? –

הוֹצִיאוּ אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל מִחוּץ לָרְחוֹב.

(כשד ורדי מוצאים בכסאותם)

עִמְדוּ הַבִּיטוּ שָׂרִים, לָמָּה זֶּה יֶחְוְרוּ פָנֶיהָ

הַבִּיטוּ אֵלֶיהָ פָּנִים בְּפָנִים, אוֹתוֹת עֵינֶיהָ יַעֲנוּ בָהּ.

אִם כֹּה תֶחֱזִי בָנוּ, נִדְלֶה מַצְפּוּנֵי לִבֵּךְ,

הָרִשְׁעָה תִּתֵּן קוֹלָהּ, אַף אִם שְׂפָתֶיהָ תֵּאָלַמְנָה.


מלכה

מֶה הָיָה הַדָּבָר? מֶה הָיָה הַדָּבָר בַּעֲלִי?


דואג

רַדַּי וַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים, נָפְלוּ עַל כֶּשֶׂד בַּמַּחְשָׁךְ,

הָאֲנָשִׁים נִמְלְטוּ לְנַפְשָׁם; כֶּשֶׂד עוֹד נִשְׁמָתוֹ בוֹ

וְרַדַּי מֵת.


מלכה

נַפְשִׁי תִבְכֶּה לַמֵּת וְלִבִּי לְכֶשֶׂד יְקַר רוּחַ.


דואג

זֶה־פְּרִי הַזְּנוּת; לְכִי מִלְכָּה וְדִרְשִׁי

אָנָה אָכַל כֶּשֶׂד אֶת לַחְמוֹ הַלָּיְלָה.

(אל ענה) וְלָמָּה זֶּה חֲרָדָה אֲחָזַתֵּךְ?


ענה

הוּא אָכַל בְּבֵיתִי; אַךְ חֲרָדָה לֹא אֲחָזַתְנִי.


דואג

אִם כֵּן אֵיפוֹא, עִמִּי תֵלְכִי לְהִבָּחֵן.


מלכה

כְּלִמָּה תְכַסֵּךְ אֵשֶׁת זְנוּנִים.


ענה

לֹא אֵשֶׁת זְנוּנִים אָנִי, כִּי אִם אִשָּׁה יְשָׁרָה

כָּמוֹךְ אֲשֶׁר תְּגַדְּפִינִי חִנָּם.


מלכה

חֲרָפוֹת וְגִדּוּפִים, נְכוֹנִים לְאִשָּׁה כָּמוֹךְ.


דואג

לְכוּ אִתִּי שָׂרִים, וְנָשִׂים מָזוֹר לְכֶשֶׂד

וְאַתְּ אִשָּׁה תֵּלְכִי עִמָּנוּ וְתַגִּידִי לָנוּ כֹּל.

מַהֲרִי מִלְכָּה אֶל הַמְּצוּדָה, אֶל הַשָּׂר וְהַגְּבִירָה

וַאֲשֶׁר קָרָה הַגִּידִי. (אל עצמו) וַאֲנִי הַלַּיְלָה אָרוּץ

לָבוֹא לִמְחוֹז חֶפְצִי, אוֹ לְכִלָּיוֹן חָרוּץ. (הולכים כלם)

מחזה ב': (חדר המטה – אסנת ישנה ונר דולק)

איתיאל

הֲלֹא אֱמֶת הַדָּבָר, אֱמֶת הַדָּבָר חֵי נַפְשִׁי!

אַךְ לֹא אַזְכִּיר הַתּוֹעֵבָה, נֶגֶד הַכּוֹכָבִים הַזַּכִּים;

וְאַף אִם אֱמֶת הַדָּבָר, לֹא אֶשְׁפֹּךְ דָּמָהּ,

לֹא אֶקְרַע עוֹר בְּשָׂרָהּ, לָבָן הוּא מִשֶּׁלֶג

וְחָלָק כְּמַצֶּבֶת שָׁיִשׁ. (מסיר חרבו מעל ירכו)

בְּכָל זֹאת מוֹת תָּמוּת, לְבַל תּוֹסֵף לְהַדִּיחַ אִישׁ.

אֲכַבֶּה אֶת הַנֵּר פֹּה וַאֲכַבֶּה אֶת הַנֵּר שָׁם,

אִם כִּבֵּיתִי נֵר הַחֶדֶר, אוּכַל לְהַדְלִיקוֹ כִּי נִחָמְתִּי

וְכִי כִבֵּיתִי נֵר אֲדֹנָי, תַּכְלִית מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָן

הַמֵּאִיר בְּחַדְרֵי בָטֶן, מִי יוּכַל לְהַדְלִיקוֹ עוֹד?

גַּם מַלְאָךְ וְשָׂרָף, לֹא יַדְלִיק עוֹד הַפְּתִילָה.

אִם קָטַפְתִּי שׁוֹשַׁנָּה מִגִּזְעָהּ, אֵין לִנְטֹעַ אֹתָהּ שֵׁנִית

כִּי נָבוֹל תִּבּוֹל; אָרִיחַ בָּהּ עַתָּה

בְּעוֹדָהּ עַל גִּזְעָהּ. (נושק את אסנת)

רֵיחֵךְ עָרֵב וְנָעִים; עוֹד כֹּחֵךְ רָב לָךְ

לְפַתּוֹת אֶת הַשּׁוֹפֵט, לְהַפִּיל חֶרֶב הַמִּשְׁפָּט מִיָּדוֹ

אֶשָּׁקֵךְ עוֹד הַפַּעַם – עוֹד זֹאת הַפַּעַם –

נְעִימָה הָיִיתְ בַּחַיִּים וּנְעִימָה תִהְיִי גַם בְּמוֹתֵךְ

הִנְנִי אֲמִיתֵךְ בְּיָדִי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְחָמֵךְ עוֹד

וְזֹאת נְשִׁיקָתִי הָאַחֲרֹנָה – נְשִׁיקַת מַלְאַךְ הַמָּוֶת –

נִכְמְרוּ רַחֲמַי אֵלַיִךְ וְאֶשְׁפֹּךְ דִּמְעוֹת אַכְזָר

כְּמֶלֶךְ עֶלְיוֹן נוֹרָא, אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יַאַסְפֶנּוּ.

אַךְ הִיא מֵקִיצָה –


אסנת

מִי הוּא זֶה? אִיתִיאֵל?


איתיאל

אֲנִי הוּא, אָסְנַת.


אסנת

הֲתִשְׁכַּב עִמִּי בַמִּטָּה אֲדֹנִי?


איתיאל

הַאִם הִתְפַּלַּלְתְּ הַלָּיְלָה?


אסנת

לֹא נָשִׁיתִי תְפִלָּתִי.


איתיאל

אִם עוֹד עָוֹן בָּךְ וְאֶת פְּנֵי אֱלֹהַיִךְ לֹא חִלִּית

מַהֲרִי חַלִּי אֶת פָּנָיו עָתָּה.


אסנת

אֲהָהּ אֲדֹנִי! מַה־יִּרְמְזוּן מִלֶּיךָ?


איתיאל

הִתְפַּלְּלִי תְּפִלָּה קְצָרָה וַאֲנִי אֶעֱמֹד מִנֶּגֶד

לֹא אוּכַל לַהֲמִיתֵךְ, טֶרֶם תִּתְרַצִּי אֶל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת

חָלִלָה לִּי מֵהַשְׁחִית, אֶת הָרוּחַ עִם הַגְּוִיָּה.


אסנת

הֲתֹאמַר לַהֲמִיתֵנִי?


איתיאל

הֵן.


אסנת

אֵלִי אֵלִי חוּסָה עָלָי!


איתיאל

אָמֵן וְאָמֵן!


אסנת

אִם אָמֵן אָמַרְתָּ, הוֹחַלְתִּי כִּי לֹא תְמִיתֵנִי.


איתיאל

וַאֲנִי לֹא כֵן אוֹחִילָה.


אסנת

יָרֵאתִי מֵעֵינֶיךָ הַמְּשׁוֹטְטוֹת, כִּי נוֹרָא אָתָּה

אַף כִּי לֹא יָדַעְתִּי, לָמָּה אִירָא מִפָּנֶיךָ

כִּי לֹא חָטָאתִי לְךָ וְלֹא גְמַלְתִּיךָ רָעָה.

בְּכָל זֹאת אֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי.


איתיאל

שִׁיתִי לִבֵּךְ אֶל עֲוֹנָיִךְ.


אסנת

אֶל אַהֲבָתִי אֲשֶׁר אֲהַבְתִּיךָ.


איתיאל

וְלָכֵן מִשְׁפַּט מָוֶת לָךְ.


אסנת

מָוֶת לֹא בַמִּשְׁפָּט; כִּי מִי הוֹרֵג נֶפֶשׁ

עֵקֶב אֲשֶׁר אֲהֵבַתְהוּ? אַךְ לָמָּה תִּקְרַץ בִּשְׂפָתֶיךָ

וְתַחְתֶּיךָ תִּרְגַּז, כְּחֹשֵב לְבַלַּע וּלְהַשְׁחִית כֹּל?

אוֹתוֹת נוֹרָאִים הֵם; בְּכָל זֹאת קִוִּיתִי הוֹחַלְתִּי

כִּי לֹא עָלַי אִיתִיאֵל, לֹא עָלַי תִּשְׁפֹּךְ חֲמָתֶךָ.


איתיאל

הַחֲרִישִׁי, אַל תּוֹסִיפִי דַבֵּר.


אסנת

לֹֹא אוֹסֵף דַּבֵּר, וּמַה־תְּבַקֵּשׁ עוֹד?


איתיאל

הַמִּטְפַּחַת הַיְקָרָה לִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ לְמַתָּת

נָתַתְּ אֹתָהּ אֶל כֶּשֶׂד –


אסנת

חֵי נַפְשִׁי וְרוּחִי! כִּי לֹא עָשִׂיתִי זֹאת

שְׁלַח וּקְרָא אֶת הָאִישׁ וּשְׁאַל אֶת פִּיהוּ.


איתיאל

הִשָּׁמְרִי לָךְ נֶפֶשׁ יְקָרָה, הִשָּׁמְרִי מִשְּׁבוּעַת שָׁקֶר

אַתְּ שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה אֲשֶׁר לֹא תֵרְדִי מִמֶּנָּה.


אסנת

אַךְ לֹא לָמוּת בָּהּ הַלָּיְלָה.


איתיאל

מוֹת תָּמוּתִי כְּרָגַע; לָכֵן תְּנִי תוֹדָה

עַל כָּל עֲוֹנַיִךְ; אִם תְּכַזְּבִי בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה

לֵאמֹר לֹא חָטָאתִי, לֹא יוֹעִילֵךְ וְלֹא יַצִּילֵךְ

דָּבָר יָצָא מִפִּי לְמֹרַת רוּחִי וְאֵין לְהָשִׁיב,

מוֹת תָּמוּתִי אָסְנַת.


אסנת

חוּסָה עָלַי אֵל בַּשָּׁמַיִם!


איתיאל

גַּם אֲנִי אֶשָּׂא כַפַּי וְאֹמַר אָמֵן.


אסנת

אִם כֵּן אֵיפוֹא, חוּסָה עָלַי גַּם אָתָּה

לֹא עָבַרְתִּי בְרִיתְךָ וְאֵת כֶּשֶׂד לֹא אָהַבְתִּי

כִּי אִם בַּאֲשֶׁר הוּא אָדָם, אֲהַבְתִּיו כְּכָל אָדָם

כַּתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה; אַךְ אוֹת לֹא נָתַתִּי לוֹ.


איתיאל

חֵי נַפְשִׁי! כִּי מִטְפַּחְתִּי רָאִיתִי בְיָדוֹ

וְאַתְּ בְּכַחְשֵׁךְ תְּאַלְּצִינִי לְהַקְשׁוֹת לִבִּי כַּסָּלַע

לְכַלּוֹת מְלַאכְתִּי כְּרֹצֵחַ וְלֹא כְמַקְרִיב עוֹלָה וַחֲטָאָה

כִּי הֵן בְּעֵינַי רָאִיתִי אֶת הַמִּטְפַּחַת.


אסנת

אִם כֵּן אֵיפוֹא, הוּא מָצָא אֹתָהּ

כִּי אָנֹכִי מֵעוֹדִי, לֹא נְתַתִּיהָ לוֹ

קְרָא אֹתוֹ הֵנָּה, וְיַגִּיד לְךָ דְּבַר אֱמֶת.


איתיאל

כְּבָר הִגִּיד הַדָּבָר.


אסנת

וּמָה הִגִּיד לְךָ אֲדֹנִי?


איתיאל

כִּי בָא אֵלַיִךְ.


אסנת

הוּא בָא אֵלַי?


איתיאל

כֵּן.


אסנת

דָּבָר כָּזֶה, לֹא יוּכַל לְהַגִּיד.


איתיאל

יַעַן כִּי סָתוּם פִּיהוּ –

דּוֹאֵג הַנֶּאֱמָן בְּכָל בֵּיתִי, מִלֵּא אַחֲרֵי דְבָרִי.


אסנת

הַאִם בַּנְתִּי לִדְבָרֶיךָ וְהוּא מֵת כַּאֲשֶׁר יָגוֹרְתּי!


איתיאל

לוּ הָיוּ בְקִרְבּוֹ נְפָשׁוֹת רַבּוֹת כְּשַׂעֲרוֹת בְּשָׂרוֹ

לֹא קָצְרָה בֶטֶן נִקְמָתִי לִבְלֹעַ אֹתוֹ כָּלִיל.


אסנת

אֲהָהּ! הוּא נִלְכַּד בַּפָּח וַאֲנִי אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי.


איתיאל

הֲיָעֹז לִבֵּךְ זוֹנָה, לְבַכּוֹת אֹתוֹ עַל פָּנָי?


אסנת

שַׁלְּחֵנִי אֲדֹנִי לְבֵית כֶּלֶא וְהָמֵת אַל תְּמִיתֵנִי.


איתיאל

בָּא קִצֵּךְ זוֹנָה.


אסנת

הָרְגֵנִי נָא בַּבֹּקֶר וּתְנָה לִי נַפְשִׁי הַלָּיְלָה.


איתיאל

אִם תִּתְיַצְּבִי בְּפָנַי –


אסנת

הַרְפֵּה מִמֶּנִּי, אַךְ רְגָעִים אֲחָדִים.


איתיאל

בָּאָה עִתֵּךְ וְאֵין לְאַחֵר הַמּוֹעֵד.


אסנת

הַנִּיחֵנִי לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה.


איתיאל

כְּבָר עָבַר הַמּוֹעֵד. (מחנק אותה)


מלכה

(מחוץ) פְּתַח לִי הַשָּׂר, אָנָּא פְּתַח לִי הַדֶּלֶת

חוּשָׁה אֲדֹנִי –!


איתיאל

מֶה קוֹל הַצְּעָקָה שָׁם? – עוֹד נַפְשֵׁךְ בָּךְ!

עוֹד נוֹתְרָה בָךְ נְשָׁמָה? אַף כִּי אַכְזָר אָנִי

לֹא אוּכַל לְהַאֲרִיךְ חֶבְלֵי מוֹתֵךְ חִנָּם

אַכְבִּיד עָלַיִךְ אַכְפִּי, זְעֵיר פֹּה זְעֵיר שָׁם

וְדַי לָךְ.


מלכה

(מחוץ) אָנָּא אֲדֹנִי אֲדֹנִי!…


איתיאל

מִי דוֹפֵק שָׁם?


מלכה

(מחוץ) אֲדֹנִי הַיָּקָר, דָּבָר יֵשׁ בְּפִי לְהַגֵּדְךָ.


איתיאל

מִלְכָּה הִיא – עִמְדִי שָׁם מְעַט רֶגַע –

הִנֵּה מֵתָה הִיא וְזֹאת בָּאָה לְבַשְּׂרֵנִי

לֵאמֹר כֶּשֶׂד מֵת, כִּי כִמְבַשֶּׂרֶת תִּתֵּן קוֹלָהּ.

הֲנוֹעַ תָּנוּעַ עוֹד? לֹא לֹא כְּבָר גָּוָעָה

וְדוּמָם תִּשְׁכַּב כַּקָּבֶר – הַאֶפְתַּח הַדֶּלֶת לְמִלְכָּה –

אוּלַי עוֹד נְשָׁמָה בְּאַפָּהּ – לֹא, רֶגֶשׁ בָּהּ אָיִן.

וְאִם אֶפְתַּח הַדֶּלֶת, בּוֹא תָבוֹא מִלְכָּה

לְדַבֵּר אֶל אִשְׁתִּי – אֲהָהּ מִי אִשְׁתִּי עוֹד?

אֲהָהּ לַיּוֹם הַזֶּה! חָשַׁךְ עָלַי הַשֶּׁמֶשׁ מִמַּעַל

הַיָּרֵחַ יִלְבַּשׁ קַדְרוּת וְהָאָרֶץ תִּתְפּוֹרֵר מִתָּחַת.


מלכה

(מחוץ) חָנֵנִי פְּתַח לִי הַשָּׂר, וַאֲדַבֵּר דָּבָר אֵלֶיךָ.


**איתיאל **

שְׁכַחְתִּיךְ מִלְכָּה כִמְעָט, בּוֹאִי נָא הֵנָּה –

אַךְ אָחִישׁ לִפְרֹשׂ הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַמִּטָּה –

אַיֵּךְ אֵיפֹה אַתְּ? מַה־לָּךְ כִּי קָרָאתְ?

(פותח את הדלת)


מלכה

הוֹי אֲדֹנִי! עֲלִילוֹת רֶצַח בְּקִרְבֵּנוּ.


איתיאל

מָתַי נִהְיָה?


מלכה

זֶה עָתָּה.


איתיאל

זֹאת שִׁגְגַּת הַיָּרֵחַ, כִּי הִקְרִיב אֶל הָאָרֶץ

וַיַךְ אֶת יֹשְבֶיהָ בְּשִׁגָּעוֹן.


מלכה

כֶּשֶׂד הִכָּה אַחַד הַבַּחוּרִים, רַדַּי מִוִּינֶעצְיָא.


איתיאל

רַדַּי הוּמָת? וְכֶשֶׂד הוּמָת?


מלכה

כֶּשֶׂד לֹא הוּמָת.


איתיאל

אִם כֶּשֶׂד לֹא הוּמָת אֵין יִתְרוֹן לָרֶצַח

וְהַנְּקָמָה אֵינֶנָּה מְתוּקָה.


אסנת

חִנָּם נִרְצַחְתִּי, עַל לֹא דָּבָר.


מלכה

מָה הַקּוֹל הַזֶּה?


איתיאל

אֵיזֶה קוֹל?


מלכה

קוֹל גְּבִרְתִּי הוּא, הוֹי בּוֹאוּ חוּשׁוּ לִישׁוּעָתָה –

דַּבְּרִי עוֹד גְּבִרְתִּי! דַּבְּרִי אָסְנַת הַיְּקָרָה דַּבֵּרִי!


אסנת

נְקִיָּה אֲנִי מֵתָה.


מלכה

מִי שָׁלַח בָּךְ יָד?


אסנת

יָדִי עָשְׂתָה זֹאת וְאֵין אִישׁ זוּלָתִי.

חֲיִי בְשָׁלוֹם! וְהִזְכַּרְתִּנִי אֶל בַּעֲלִי הַנָּדִיב,

חֲיִי חֲיִי בְשָּׁלוֹם! – (מתה)


איתיאל

אֵיךְ אֵיפוֹא נֶהֱרָגָה?


מלכה

מִי אֵיפוֹא יוֹדֵעַ?


איתיאל

הֲלֹא שָׁמַעַתְּ מִפִּיהָ, כִּי לֹא אָנֹכִי הֲרַגְתִּיהָ.


מלכה

כֵּן שָׁמַעְתִּי מִפִּיהָ וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אַגִּידָה.


איתיאל

כָּזָב תַּחַת לְשׁוֹנָהּ וּכְכֹזֶבֶת תֵּרֵד שְׁאוֹלָה

כִּי אָנֹכִי בְיָדִי הֲרַגְתִּיהָ.


מלכה

לָכֵן אֵיפוֹא דָּמְתָה הִיא, לְאֶחָד מִמַּלְאֲכֵי עֶלְיוֹן

וְאַתָּה אֶחָד הִנְּךָ, מִן מַלְאֲכֵי רָעִים.


איתיאל

היא שָׂטְתָה כְאַחַת הַנְּבָלוֹת, כִּי זוֹנָה הָיָתָה.


מלכה

כְּאַחַד הַשֵּׁדִים תְּדַבֵּר וְתַעֲנֶה בָהּ עֵד שָׁקֶר.


איתיאל

הַשֶּׁקֶר עָנָה בְּפָנֶיהָ, פַּחְזוּתָהּ דָּמְתָה לַמָּיִם.


מלכה

וְאַתָּה נִמְהָר כָּאֵשׁ וְדִבָּתְךָ הָרָעָה שָׁוְא וָשָׁקֶר;

זַכָּה הָיְתָה כְּעֶצֶם הַשָּׁמַיִם


איתיאל

כֶּשֶׂד טִמֵּא אוֹתָהּ, שַׁאֲלִי אֶת בַּעֲלֵךְ וְיַגִּידֵךְ.

לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית אֵרֵדָה, לוּלֵי יָדַעְתִּי מְאֹד

כִּי הֲרַגְתִּיהָ בַּמִּשְׁפָּט וּבַעֲלֵךְ יוֹדֵעַ וָעֵד.


מלכה

בַּעֲלִי עֵד?


איתיאל

בַּעֲלֵךְ עֵד.


מלכה

כִּי נִטְמְאָה בְּמִשְׁכַּב זָר?


איתיאל

כֶּשֶׂד שָׁכַב אֹתָהּ,

לוּ הָיְתָה בְאָמְנָה אִתִּי, הֲרִימוֹתִי יָדִי לַמָּרוֹם

אִם לָקַחְתִּי תְמוּרָתָהּ, כָּל הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ

אַף כִּי עַפְרָהּ זָהָב וַאֲבָנֶיהָ אַבְנֵי אוֹפִיר.


מלכה

בַּעֲלִי עֵד?


איתיאל

הוּא הָיָה הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר פָּקַח אֶת עֵינַי,

כִּי אִישׁ נֶאֱמָן הוּא וּמְתָעֵב טִיחַ תָּפֵל

עַל פְּנֵי בְנֵי עַוְלָה.


מלכה

בַּעֲלִי?


איתיאל

לָמָּה זֶּה־תִּשְׁאֲלִי פַעֲמָיִם? הֲלֹא בַעֲלֵךְ אָמַרְתִּי.


מלכה

גָּבְרָה הַמִּרְמָה בָּאָרֶץ וְאַהֲבָה בָּרְחוֹב כָּשָׁלָה,

הַאֻמְנָם בַּעֲלִי הִגִּיד, כִּי גְבִרְתִּי מְנָאָפֶת?


איתיאל

בַּעֲלֵךְ, אִשָּׁה, בַּעֲלֵךְ אָמַרְתִּי בְּשָׂפָה בְרוּרָה

הֲטֶרֶם תֵּדְעִי מִי בַעֲלֵךְ? הוּא דוֹאֵג אֹהֲבִי הַנֶּאֱמָן.


מלכה

אִם הוּא הִגִּיד כָּזֹאת, רָקָב יֹאכַל בְּשָׂרוֹ

גַּרְגַּר גַּרְגַּר לַיּוֹם; כִּי כָזָב דִּבֵּר מִלִּבּוֹ.

גָּדְלָה אַהֲבָתָהּ יֶתֶר מִדַּי, אֶל חֲתַן דָּמִים

אֶל אִישׁ נִתְעָב וְנֶאֱלָח –


איתיאל

הֲיָעֹז פִּיךְ?


מלכה

עֲשֵׂה כָל אֲשֶׁר בְּכֹחֶךָ; שָׁוֶה מַעֲשֶׂךָ לְתוֹרַת אֱלֹהִים

כַּאֲשֶׁר שֹׁוֶה הָיִיתָ, בְּאִשָּׁה בָרָה כָּמוֹהָ.


איתיאל

אִיעָצֵךְ לָשִׂים יָד לְפֶה.


מלכה

כֹּחִי רַב לִי לִסְבֹּל, מִכָּל אֲשֶׁר תּוּכַל לְהָרַע לִי.

חֲמוֹר גָּרֶם! עַיִר פֶּרֶא! נִבְעָר כַּחֲזִיר בָּרֶפֶשׁ!

אַתָּה הִשְׁחַתָּ עֲלִילָה – לֹא אִירָא מִבְּרַק חַרְבֶּךָ

כִּי עֶשְׂרִים פְּעָמִים, אַשְׁלִיךְ נַפְשִׁי מִנֶּגֶד

וְאַשְׁמִיעַ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיךָ – הוֹי, הוֹי! חוּשׁוּ, בּוֹאוּ!

הַכּוּשִׁי הָרַג אֶת גְּבִרְתִּי – מְרַצֵּחַ! מְרַצֵּחַ!

(קנז גתר ודואג באים)


קנז

מַה־קָּרָה פֹה? מַה־לְּךָ שַׂר הַצָּבָא?


מלכה

הֱטִיבוֹתָ לָבוֹא דוֹאֵג, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הַמְּרַצֵּחַ

שָׁת עֲוֹנוֹ עַל רֹאשֶׁךָ.


גתר

מַה־נִּהְיְתָה פֹה?


מלכה

אִם אִישׁ הִנֶּךָ, עֲנֵה כַחֲשׁוֹ בִּפְנֵי הַפָּרִיץ

הוּא אֹמֵר אַתָּה הִגַּדְתָּ, כִּי אִשְׁתּוֹ מָעֲלָה בוֹ

וַאֲנִי יָדַעְתִּי מְאֹד כִּי כֵן לֹא הִגַּדְתָּ

כִּי לֹא בְלִיַּעַל אַתָּה; דַּבֵּר כִּי חַם לִבִּי.


דואג

אָנֹכִי הִגַּדְתִּי לוֹ, כְּכָל אֲשֶׁר יָדַעְתִּי

וְלֹא הוֹסַפְתִּי דָבָר, אֲשֶׁר לֹא מָצָא הוּא

כִּי כֵן הוּא.


מלכה

אֲבָל הֲגַם הִגַּדְתָּ, כִּי זָנְתָה אִשְׁתּוֹ?


דואג

כֵּן.


מלכה

שֶׁקֶר וְכָזָב דִּבַּרְתָּ, שֶׁקֶר כָּזָב וָדֹפִי

חַי אֲדֹנָי! כִּי שֶׁקֶר דִּבַּרְתָּ בְּזָדוֹן.

הֲכִי הַנְּקִיָּה הַזֹּאת, שָׁכְבָה עִם כֶּשֶׂד?

עִם כֶּשֶׂד הֲלֹא אָמַרְתָּ?


דואג

הִגַּדְתִּי לָךְ אִשָּׁה, כֶּשֶׂד הוּא הָאִישׁ.

אַךְ מַהֲרִי צְאִי מִזֶּה וּתְנִי מַעְצֹר לִלְשׁוֹנֵךְ.


מלכה

הִנֵּה עֵת לְדַבֵּר וְלֹא אֶתֵּן מַעְצֹר לִלְשׁוֹנִי

גְּבִרְתִּי שׁוֹכֶבֶת פֹּה, נִרְצָחָה עַל מִשְׁכָּבָהּ.


כלם

חָלִלָה זֹאת מֵאלֹהִים.


מלכה

וְאַתָּה בְּשׁוֹט לְשׁוֹנְךָ, סַבֹּתָ אֶת הָרֶצַח.


איתיאל

אַל תִּשְׁתָּאוּ אַחִים, הִנֵּה אֱמֶת הַדָּבָר.


גתר

נוֹרָא הַדָּבָר וּמִי יְכִילֶנּוּ.


קנז

שַׁמָּה וְשַׁעֲרוּרָה גְדוֹלָה! –


מלכה

מִרְמָה מִרְמָה וּנְבָלָה! –

רוּחִי יְחַפֵּשׂ בְּקִרְבִּי וְעִם לְבָבִי אָשִׂיחָה

בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ, כִּי כֵן חִשַּׁבְתִּי מִקֶּדֶם,

אֶשְׁלַח יָד בְּנַפְשִׁי, כִּי גָדַל כְּאֵבִי מִנְּשֹא

הוֹי מִרְמָה וּנְבָלָה! –


דואג

הַאִם סָר טַעֲמֵךְ? צְאִי וּלְכִי לָךְ לְבֵיתֵךְ.


מלכה

שָׂאוּנִי שָׂרִים וַאֲדַבֵּרָה; יֶשׁ־לִי לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ

אֲבָל לֹא עָתָּה; מִי יוֹדֵעַ עוֹד דּוֹאֵג

אוּלַי לֹא אֵלֵךְ עוֹד לְבֵיתִי עַד עוֹלָם.


איתיאל

(שוחח על אשתו) אוֹיָה, אוֹיָה, אוֹיָה! –


מלכה

הִתְפַּלֵּשׁ בֶּעָפָר וְהֵילֵל; אַתָּה רָצַחְתָּ נֶפֶשׁ זַכָּה

נֶפֶשׁ נְקִיָּה יְקָרָה, אֵין כָּמוֹהָ בַּנָּשִׁים.


איתיאל

(בקומו) נֶפֶשׁ רְמִיָּה הָיָתָה –

לֹא הִכַּרְתִּיךָ דוֹדִי; פֹּה שׁוֹכֶבֶת בַּת אָחִיךָ

אֲשֶׁר גָּוְעָה בָזֶה, כִּי חִנַּקְתִּיהָ בְיָדִי.

יָדַעְתִּי כִּי רַע הַמַּעֲשֶׂה, מַעֲשֵׂה יְדֵי אַכְזָר.


גתר

בִּתִּי בִּתִּי אָסְנַת! טוֹב לְאָבִיךְ כִּי מֵת בְּעָנְיוֹ

כִּי פְתִיל חַיָּיו נִתַּק בְּקֶשֶׁר בְּרִיתֵךְ מֵאָז

לוּ עוֹדֶנּוּ חַי, יִשְׁתּוֹלֵל עַתָּה לְמַרְאֶה עֵינָיו

וְיָזִיד לְחָרֵף אֱלֹהָיו וְלָמוּת כִּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף,


איתיאל

רַע וּמַר הַמַּעֲשֶׂה; אֶפֶס דּוֹאֵג הוּא יֹדֵעַ

כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה עִם כֶּשֶׂד מֵאָה פְעָמִים;

כֶּשֶׂד הוֹדָה וְלֹא כִחֵד וְהִיא בְאַהֲבָתָהּ אֹתוֹ

נָתְנָה לוֹ לְמַתָּת אֶת עֶצֶם הָאוֹת הַהוּא

אֲשֶׁר אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ וַאֲשֶׁר רְאִיתִיו בְּיָדוֹ

הֲלֹא הִיא מִטְפַּחַת מֶשִׁי מְרֻקָּמָה מִשָּׁנִים מִקֶּדֶם

אֲשֶׁר נָתַן אָבִי לְאִמִּי, לְמַזְכֶּרֶת אַהֲבָה בַּתְּחִלָּה.


מלכה

אֵל אֱלֹהִים! אֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת! –


דואג

הַחֲרִישִׁי הִתְאַפֵּקִי.


מלכה

רוּחַ בִּטְנִי הֱצִיקַתְנִי וְאֵשׁ עֲצוּרָה בְעַצְמוֹתַי

הִתְאַפֵּק לֹא אוּכָל; הֶאָנֹכִי אַחֲרִישׁ הַפַּעַם?

לֹא כֵן בַּעֲלִי, אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח לִי.

וְאַף כִּי שָׁמַיִם וְאֶרֶץ וְכָל בְּנֵי הָאָדָם

גַּם מַלְאֲכֵי רָעִים כֻּלָּם בּוֹז יָבוּזוּ לִי

לֹא אַחֲרִישׁ מִדַּבֵּר וְלֹא אֶתְאַפֵּק עוֹד.


דואג

שִׁמְעִי, הַשְׂכִּילִי וּלְכִי לְבֵיתֵךְ.


מלכה

לֹא אֵלֵךְ.

(דואג מניף חרבו על אשתו)


גתר

אֵיךְ תָּנִיף חֶרֶב עַל אִשָּׁה? חֶרְפָּה הִיא.


מלכה

הַקְשֵׁב כּוּשִׁי חֲסַר דֵּעָה, הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר אָמַרְתָּ

אָנֹכִי בְמִקְרֶה מְצָאתִיהָ וָאֶתְּנֶהָ אֶל בַּעֲלִי

כִּי כַמֶּה פְעָמִים הִפְצִיר בִּי לִגְנֹב אֹתָהּ.


דואג

כְּאַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי.


מלכה

הַהִיא נָתְנָה הַמִּטְפַּחַת לְכֶשֶׂד? חָלִלָה, אֲנִי מְצָאתִיהָ

וָאֶתְּנֶהָ אֶל בַּעֲלִי.


דואג

שֶׁקֶר דִּבַּרְתְּ, אִשָּׁה נִמְאָסָה.


מלכה

לֹא שִׁקַּרְתִּי, חַי אֲדֹנָי! לֹא שִׁקַּרְתִּי שָׂרִים;

הוֹי מְרַצֵּחַ אֱוִילִי! מַה־לְּאִישׁ בַּעַר כָּמוֹךָ

וּלְאִשָּׁה כְבוּדָה כָּמוֹהָ?

(דואג דוקר את מלכה ונס)


איתיאל

הַאֵין אַבְנֵי אֵשׁ בַּשָּׁמַיִם, לִרְגֹּם אֶת הַנָּבָל הַזֶּה!


גתר

הָאִשָּׁה נֹפֶלֶת, הוּא הֵמִית אֶת אִשְׁתּוֹ.


מלכה

הֵן מֵתָה אָנִי, הַשְׁכִּיבוּנִי אֵצֶל גְּבִרְתִּי.


גתר

הוּא נִמְלַט לְנַפְשׁוֹ וְאִשְׁתּוֹ הוּמְתָה בְיָדוֹ.


קנז

הֲנִמְצָא בְלִיַּעַל כָּזֶה! – קַח אֶת הַחֶרֶב הַזֹּאת

אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הַכּוּשִׁי וּשְׁמֹר עַל הַפֶּתַח מִחוּץ

לְבַל יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתוֹ וְאִם יַעֲבֹר דָּקְרֵהוּ.

וַאֲנִי אָרוּצָה, אַחֲרֵי אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה.

(קנז וגתר יוצאים)


איתיאל

בֶּן־חַיִל אֵינֶנִּי עוֹד;

גַּם אַחַד הַנְּעָרִים, יִקַּח אֶת חַרְבִּי מִיָּדִי.

אַךְ מַה־בֶּצַע בִּגְבוּרָה וּצְדָקָה לִי אָיִן

לָכֵן אֵיפוֹא אֶשְׁכַּל הַכֹּל בְּיוֹם אֶחָד.


מלכה

אָסְנַת! מָה הַשִּׁירָה, שַׁרְתְּ לִפְנֵי מוֹתֵךְ

גַּם אֲנִי אֵצֵא בְעִקְבוֹתַיִךְ וְכָמוֹךְ בְּמוֹתִי אָשִׁירָה

עֲרָבִים עֲרָבִים עֲרָבִים…

שְׁמָעֵנִי כּוּשִׁי אַכְזָרִי! אִשְׁתְּךָ שָׁמְרָה בְרִיתָהּ

וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהֵבַתְךָ; אִם שֶׁקֶר בְּפִי

אַל תּוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהָי! – וַאֲנִי אֶהְגֶּה בִלְשׁוֹנִי

כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה לְבָבִי וּבְהֶגְיוֹן לְשׁוֹנִי וּלְבָבִי

אוֹצִיא רוּחִי וְאֶגְוָעָה. (מתה)


איתיאל

עוֹד יֶשׁ־לִי חֶרֶב, בְּיַרְכְּתֵי הַחֶדֶר הַזֶּה

הוּחַדָּה הִיא וְגַם מְרוּטָה, מִבֵּית הַנֶּשֶׁק בִּסְפָרָד.

פְּתַח לִי גֶּתֶר דּוֹדִי, וְיָצוֹא אֵצֵא הַחוּצָה.


גתר

חֲדַל לְךָ וְאַל תֵּצֵא, כִּי בְנַפְשְׁךָ הוּא

נֶשֶׁק אֵין בְּיָדְךָ וְדָמְךָ יְהִי בְרֹאשֶׁךָ.


איתיאל

אִם כֵּן אֵיפוֹא, בּוֹא הַבַּיְתָה לְדַבֵּר אִתִּי

פֶּן אֶפְרֹץ וְנָפַלְתִּי עָלֶיךָ בְּאֵין חֶרֶב וַחֲנִית.

(גתר בא הביתה)


גתר

מַה־תְּבַקֵּשׁ מֶנִּי?


איתיאל

רְאֵה חֶרֶב בְּיָדִי

טוֹבָה מִמֶּנָּה, לֹא רָאִיתָ עַל יֶרֶךְ גִּבּוֹר.

זָכַרְתִּי אֶת הַיָּמִים, אֲשֶׁר בְּחַרְבִּי זוּ בְיָדִי

בָּקַעְתִּי לִי דֶרֶךְ, בֵּין עֶשְׂרִים פְּגָעִים כָּמוֹךָ

אַךְ לַשָּׁוְא אֶתְהַלֵּל עַתָּה, כִּי נֶהְפַּךְ הַגַּלְגַּל

וּמִי יָשִׁיב תְּקוּפָתוֹ? אַל תִּירָא מִפָּנַי

וְחַרְבִּי אַל תְּבָעֲתֶךָ. הֵן בָּאתִי עַד קִצִּי;

פֹּה הוּא גְבוּל חֶלְדִּי, פֹּה הַחוֹף לָאֳנִיָּתִי

וְלָמָּה זֶה תֵחַת מִפָּנַי? גַּם מִתְּנוּפַת קָנֶה רַךְ

יִסּוֹג אִיתִיאֵל לְאָחוֹר – אַךְ אָנָה אֲנִי בָא?

אֵיךְ אֶרְאֶה פָנַיִךְ, זְעוּמָה שְׁדוּדָה אֻמְלָלָה

פָּנַיִךְ לְבָנִים כַּשֶּׁלֶג וּבְשָׂרֵךְ קַר כַּקָּרַח.

כַּאֲשֶׁר נַעֲמֹד בַּמִּשְׁפָּט, הֲלֹא לְמַרְאֵה עֵינַי

אֶתְנַפֵּל מִשָּׁמַיִם שְׁאוֹלָה, בֵּין מַלְאֲכֵי רָעִים.

אָרוּר אַתָּה עֶבֶד נוֹכֵל! זֵד עֹכֵר נַפְשִׁי! –

בּוֹאוּ שְׂעִירִים וְשֵׁדִים, הַכּוּנִי גִּזְרוּנִי לִגְזָרִים

לְבַל אַבִּיט שָׁמָּה אֶל מַחֲמַד עֵינָי.

תְּנוּ בְשָׂרִי בְּגָפְרִית בֹּעֵרָה, זְרוּ עַפְרִי לָרוּחַ

וְהוֹרִידוּ אֶת נַפְשִׁי לְנַהֲרֵי נַחֲלֵי אֵשׁ –

אָסְנַת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי? אָסְנַת, אָסְנַת, אָסְנַת! –

(לוד, קנז, כשד מוטל בכסא ומשרתים עם דואג אסור בנחשתים)


לוד

אַיֵּה הוּא הַגֶּבֶר הַנִּמְהָר הָאֻמְלָל הַהוּא?


איתיאל

אֲנִי הוּא הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר אִיתִיאֵל נִקְרֵאתִי.


לוד

וְהַפֶּתֶן הָרָע אַיֵּהוּ? הָבִיאוּ אֹתוֹ לְפָנֵינוּ.


איתיאל

חָפַצְתִּי לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ, מַה־כַּפּוֹת רַגְלָיו

אַךְ אוּלַי מָשָׁל הוּא, אֲשֶׁר בָּדְאוּ הַמֹּשְלִים מִלִּבָּם –

אִם אַחַד הַשֵּׁדִים הִנֶּךָ, יָכֹל לֹא אוּכַל לְהָרְגֶךָ.

(איתיאל מכה בדואג מכת פצע)


לוד

קְחוּ אֶת חַרְבּוֹ מִיָּדוֹ.


דואג

דָּמִי נִגָּר אָרְצָה וּמַכַּת מָוֶת לֹא הֻכֵּיתִי.


איתיאל

לֹא צָרָה עֵינִי לִרְאוֹתְךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי

אֵין טוֹב לְךָ מִמָּוֶת וְאֵין מַר לְךָ מֵחַיִּים.


לוד

אִיתִיאֵל! יָקָר וְנָדִיב הָיִיתָ בְּיָמִים מִקֶּדֶם

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר נָפַלְתָּ בִּשְׁחִיחוֹת עֶבֶד נוֹכֵל הַזֶּה

מַה־נֹּאמַר מַה־נְּדַבֵּר עָלֶיךָ?


איתיאל

קִרְאוּ לִי מְרַצֵּחַ, אִם טוֹב בְּעֵינֵיכֶם

אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ, כִּי לֹא בְזָדוֹן

כִּי אִם בְּתָם־לֵב, עָשִׂיתִי מַה שֶּׁעָשִׂיתִי.


לוד

הַנָּבָל הַזֶּה כִּמְעַט הוֹדָה עַל כָּל פְּשָׁעָיו;

הַאִם הָיְתָה יָדְךָ עִמּוֹ, לַהֲרֹג אֶת כֶּשֶׂד?


איתיאל

הֵן.


כשד

אֲדֹנִי שַׂר הַצָּבָא! מֶה חָטָאתִי לְךָ מֵעוֹדִי?


איתיאל

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי צָדַקְתָּ; אָנָּא סְלַח לִי.

וְעַתָּה שַׁאֲלוּ נָא, אֵת הַמַּשְׁחִית הָרָע הַזֶּה

מַדּוּעַ הִתְמַכֵּר לְשַׁחֵת נַפְשִׁי וּגְוִיָּתִי כְּאֶחָת.


דואג

אַל תִּשְׁאֲלוּנִי דָבָר; יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יְדַעְתֶּם

וּמִזֶּה וָמָעְלָה, לֹא אֶפְתַּח פִּי לְדַבֵּר דָּבָר.


לוד

וְלֹא תִפְתַּח פֶּה גַּם לִתְפִלָּה?


גתר

מַכְאוֹבִים יִפְתְּחוּ אֶת שְׂפָתֶיךָ.


איתיאל

בְּחַר לְךָ אֶת הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ.


לוד

וְעָלֶיךָ אֲדֹנִי לָדַעַת, אֵת אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ עוֹד

כִּי מִכְתָּבִים מָצָאנוּ, בְּכִיס רַדָּי הַנֶּהְרָג

וּמִמִּכְתָּב אֶחָד נֵדַע, כִּי מַאֲמָר הָיָה בֵּינֵיהֶם

לְהָמִית אֶת כֶּשֶׂד, עַל יְדֵי רַדָּי.


איתיאל

הֲיֵשׁ נָבָל כָּמוֹהוּ?


כשד

גַּם בִּבְנֵי אֵל נֵכָר, לֹא נִמְצָא כָמוֹהוּ.


לוד

וְעוֹד מִכְתַּב תְּלוּנָה, כָּתַב רַדַּי אֶל דּוֹאֵג

אַךְ בְּטֶרֶם שְׁלָחוֹ, בָּא דוֹאֵג וַיִּדְקְרֵהוּ.


איתיאל

כֶּלֶב רָע וְנִבְזֶה

אַךְ הַגִּידָה לִי כֶּשֶׂד, אֵיכָה בָאָה לְיָדְךָ

הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר לְאִשְׁתִּי?


כשד

אֲנִי מְצָאתִיהָ בִּמְלוֹנִי.

וְהוּא בְּפִיו הִגִּיד בָּזֶה, כִּי הִשְׁלִיכָהּ שָׁם

לְמַעַן יוֹצִיא מְזִמַּת לְבָבוֹ.


איתיאל

אֵיךְ לֶאֱוִיל הָיִיתִי, אֱוִיל כְּסִיל וְאֵין תְּבוּנָה!


כשד

וְגַם רַדַּי בְּמִכְתָּבוֹ, יִצְעַק חָמָס עַל דּוֹאֵג

עַל אֲשֶׁר הֱסִיתוֹ, לְהִתְגָּרוֹת בִּי עַל הַמִּשְׁמָר

אֲשֶׁר בַּעֲבוּר זֶה, נִדַּחְתִּי מֵעַל מַצָּבִי

וּבְמוֹתוֹ טֶרֶם גָּוַע צָעַק "דּוֹאֵג הִכַּנִי

דּוֹאֵג הֱדִיחָנִי".


לוד

(אל איתיאל) וְאַתָּה צֵא מִן הַבַּיִת כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ;

הַמִּשְׂרָה נִקְרְעָה מֵעָלֶיךָ וּנְתוּנָה עַל שְׁכֶם כֶּשֶׂד

הוּא הַמֹּשֵל בְּכַפְתּוֹר. וְעַל אֹדֹת הַזֵּד הַזֶּה

אִם יִמָּצֵא מוּסָר אַכְזָרִי, מַכְאִיב מַמְאִיר וּמְמֻשָּׁך

יִוָּסֵר וִיעֻנֶּה בוֹ. וְאַתָּה תֵשֵׁב בְּבֵית כֶּלֶא

עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מִשְׁפָּטְךָ מִשַּׁעַר וִינֶעצְיָא.

לְכוּ וְהוֹלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַמִּשְׁמָר


איתיאל

בְּטֶרֶם תֵּצְאוּ מִזֶּה, הוֹחִילוּ לִי מְעַט רֶגַע

וַאֲדַבֵּר דְּבָרִים אֲחָדִים. הֵן מוּדַעַת בְּוִינֶעצְיָא

כִּי בָאֱמוּנָה עֲבַדְתִּיהָ וְלֹא לָכֶם לְהַזְכִּיר זֹאת

אַךְ כַּאֲשֶׁר תִּכְתְּבוּ דִּבְרֵי הַיָּמִים עַל סֵפֶר

וְהָרָעָה אֲשֶׁר מְצָאַתְנוּ, הַזְכִּירוּ אֶת שְׁמִי כַּמִּשְׁפָּט

אַל תִּשְׂאוּ לִי פָנִים וְאַל תַּרְשִׁיעוּ אֹתִי חִנָּם.

וְזֶה אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ, כִּי אָהַבְתִּי בְּאֵין תְּבוּנָה

אַךְ אַהֲבָתִי תְּמִימָה; רוּחַ קִנְאָה מוּזָר לִי

אַךְ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עֲבָרַנִי, שָׁטַף וְעָבַר עַד צַוָּאר

עַד אֲשֶׁר נוֹאַלְתִּי וְנוֹקַשְׁתִּי כַּיְהוּדִי הַהוּא

אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ סַפִּיר מִיָּדוֹ, יָקָר מִכָּל הוֹן יִשְׂרָאֵל.

וְעֵינַי אֲשֶׁר מִנְּעוּרַי, לֹא לָמְדוּ לִשְׁפֹּךְ דִּמְעָה

תִּטֹּפְנָה נִטְפֵי מַיִם, כַּעֲצֵי שֶׁמֶן בַּעֲרָב.

וְגַם זֹאת תְּסַפְּרוּ, כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בַּאֲרַם צוֹבָה

רָאִיתִי אִישׁ יִשְׁמְעֵאלִי, זֵד יָהִיר בְּמִצְנַפְתּוֹ

מַכֶּה אֶחָד מֵאֲחֵינוּ, לְחֶרְפַּת עַם וִינֶעצְיָא

וְהֶחֱזַקְתִּי בַּכֶּלֶב הַנִּמוֹל הַהוּא וָאֶתְקַע חַרְבִּי בְּבִטְנוֹ

כָּזֹאת – (תוקע חרבו בבטנו)


לוד

אֲהָהּ כִּלָּיוֹן חָרוּץ!


גתר

אַךְ לַשָּׁוְא חֵן שְׂפָתַיִם, כָּל אֹמֶר נִשְׁחָת.


איתיאל

(נופל על אסנת) נְשַׁקְתִּיךְ טֶרֶם הֲרַגְתִּיךְ

הִדְבַּקְתִּיךְ אֵלַי בְחַיַּי, כֵּן בְּמוֹתִי אַדְבִּיקָה,

שָׁלַחְתִּי יָד בְּנַפְשִׁי וְהִנְנִי מֵת בִּנְשִׁיקָה.

(מת)


כשד

זֶה הוּא אֲשֶׁר יָגוֹרְתִּי, כִּי יָדַעְתִּי רֹחַב לִבּוֹ

אַךְ אַחַת חָשַׁבְתִּי, כִּי אֵין נֶשֶׁק בְּיָדוֹ.


לוד

(אל דואג) כֶּלֶב עַז נָפֶשׁ!

רַע מִכָּל פֶּגַע, מֵרָעָב, דֶּבֶר וּמַבּוּל מָיִם

הַבֵּט אֶל הַנֶּהֱרָגִים, הַשּׁוֹכְבִים פֹּה בַמִּטָּה

חַלְלֵי יָדְךָ הֵם, תַּכְלִית מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ.

מִי יִרְאֶה הַמַּרְאֶה הַזֶּה וְקָמָה עוֹד רוּחַ בּוֹ –

הַסְתִּירוּ כָל אֵלֶּה, הַסְתִּירוּ מֵעֵין הָרֹאֶה.

קוּם גֶּתֶר, רֵשׁ אֶת הַבַּיִת וְכָל נַחֲלַת הַכּוּשִׁי

כִּי אַתָּה תִנְחָלֶנּוּ. וְאַתָּה כֶּשֶׂד נְצִיב הָאָרֶץ,

עֲשֵׂה מִשְׁפָּט נוֹרָא, בָּאִישׁ הַמַּשְׁחִית הַזֶּה

כְּמַעֲלָלָיו תָּשִׁיב לוֹ, אַל תָּחוֹס עֵינֶיךָ.

וַאֲנִי בְּמַר נַפְשִׁי, אֵרֵד הַיָּם בַּסְּפִינָה

לְהַגִּיד בְּשַׁעֲרֵי וִינֶעצְיָא, כָּל דִּבְרֵי הַקִּינָה.

(הולכים כלם)


תם הספר.


הערה מאת המו"ל

בדף 197 העתיק המעתיק: יָקָר מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, ואני שניתי ההעתקה וכתבתי: יָקָר מִכָּל הוֹן ישִׂרְאָלֵ. ואני אדמה כי צדקתי בהשנוי הזה, כי בשפת אנגליה נאמר richer ולהמלה הזאת שתי הוראות; האחת לעשר והשנית לכבוד, ואני בחרתי בהוראה הראשונה, וכן עשה גם המעתיק האשכנזי כי לא העתיק Besser als sein Stamm, sondern: reicher als sein Stamm, והשנוי אשר בין שתי העתקות האלה גדול מאוד כאשר כל קורא מבין יבין מדעתו.


  1. לאלה אשר לא קראו את המחזה עד הנה, איעץ כי יקראו דברי אלה אחרי אשר קראו את החזיון עד תמו, כי דברים רבים יהיו להם כדברי הספר החתום.  ↩

  2. אם אמנם לא נכחד ממני כי את החזיון הזה לקח שעקספיר מספור בשפת אטאליא שבו באו כמעט כל הברואים בהמחזה כצלמם ותבניתם, בכל זאת נראה בהם למדי יד שעקספיר אשר ערך אותם במשטר ויפח בקרבם חיים חדשים ברוחו הכביר.  ↩

  3. אף כי גם בממשלת העם הזאת שררה מרמה ונבלה לאין קץ, וידי רוב השרים נגאלו בשחד, בכל זאת יתרון היה לה, כי לא אחד משל בארץ, ודעת צרה ידעו המושלים ערוך ערך גבור אשר בידו להציל את הארץ בישע ימינו, אשר כזאת לא קרה אף לעתים רחוקות בהממשלות אשר מלך משל בהן, וזאת נראה גם פה, כי אף ידי פיכול אחד יועצי המלכה לא עשו חיל בחפצו להביא רעה על איתיאל לא במשפט.  ↩

  4. “לו” במקור המודפס, צ“ל: לא – הערת פב”י.  ↩

  5. אם הקוראים יבעטו בהמנחה אשר הביא להם בספרו “ויגרש את האדם” הוא לא יען כי לא הצליח במעשהו, כי כל הקוראים המבינים הוקירו פעלו ויתפלאו על כשרונו בהעתקה במאוד מאוד, אך ענין הספר לא ירצה לבן ישראל, ועל כן אם לא יתן לפעל המעתיק תעצומות ועז לא נוכל לשים אשם נפשו, לא כן בהעתקה הזאת, אשר הענין יהיה רצוי ומקבל לכל הקוראים, וגם במלאכתו השכיל מאוד, בההעתקה הזאת יוכל לבטוח, כי תהיה למנחת רצון לכל אוהבי שפת אבותם – המו"ל.  ↩

  6. הלספונט  ↩

ויליאם שייקספיר

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.