מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הדודות הגדולות

מאת: שולמית הראבן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דגה; 1966

סוגה:

שפת מקור: עברית

הן היו ארבע, בשמלות שחורות ששובלן גדיל־גדיל, על כתפיהן נוצות בת־יענה, עגיליהן ארוכים והן מכופתרות להפליא: אבל רק שלוש היו באות לשתות תה אצל סבתי. אחת, דודה בלה, שרויה היתה ברוגז עם סבתי זה חמש־עשרה שנה. מעשה ובאה לבקרה בערב, וסבתי קיבלה אותה בפתח ואמרה מעמקי שועליה וכסיותיה שהיא יוצאת לתיאטרון.

“היה עליה לוותר על התיאטרון” – החזיקה דודה בלה בצדקתה זה חמש־עשרה שנה. מכל מקום, לא באה שוב לשתות תה, ואני לא הכרתיה.

סבתי היתה אחותן הקטנה, והן נהגו בה מגבוה.

יושבות היו בחדר וממלאות אותו בנוכחותן, כפלישה של עורבות עדויות. ספלי התה הלבנים הקטנים היו נעלמים כליל בידיהן, כאילו היו קליפות ביצים שבירות ומרוקנות מתוכן. מחטטות היו ברכילות. ידי הדודות הגדולות נחו בכבדות, בהיסח־דעת מכוון.

“טבעת חדשה, פאולינה?”

פאולינה היתה מושכת בכתפים.

“איזידור השתגע”.

“אוי ואבוי היה לו לולא היה משתגע לפעמים” – צייקה אמיליה. זו היתה מרשעת בגלוי, וחיבבתי אותה יתר מן האחרות. שאלתיה אם נכון שהיא מלכה.

“למה, ילדתי?”

“אמא אמרה לי שיש לך שלושה כתרים מזהב בפה”.

“אֶוָה!” – נזעקו הדודות – “צלצלי לפרויליין שתקח אותה מכאן!”

צלצלו לפרויליין ונלקחתי משם. המטבח היה גדול כמערה, פינותיו מרובות. הפרויליין אכלה חלה מלופפת נקניק כשר, ושרה באזני:

או טננבאום – או טננבאום – וי שאֵן זינג דיינא בלאֶטר – "

אמי אמרה לי בערב שאני אינטריגאנטית.

לפעמים היה הדוד מאוריצי מצטרף לתה, בשעות מאוחרות. הוא היה אדום־פנים, אזור איזורים, מאובזם ופרוף ונחנק. תמיד אמר שלחץ הדם יהרוג אותו, והרג אותו. עבד הרבה והיה חשוך־ילדים.

“נו, אמיליה, בעלך כבר עבד הרבה, את אינך מרגישה צורך לצאת לנופש בזאקופנה?”

לפעמים היה יושב ליד הפסנתר, מנגן אקורדים פשוטים ושר “היה לי חבר”, או “הקורפורל הזקן”. ומלמד אותי להחזיק בשלי גם כשהוא שר “קול שני”.

העוזרת היתה נכנסת ומחכה למצוותו.

“חם וחזק” – היה מכריז, תמיד באותו נוסח. אחר כך היה פונה אלי.

“ואת עלמונת, את יודעת חם וחזק מהו?”

“תה” – הייתי אומרת. הדוד מאוריצי היה מנענע בראשו בחיבה ריאליסטית.

“זכרי, עלמונת שלי, כל הדברים החשובים שבחיים הם המים וחזקים. אל תוותרי, דרשי תמיד חם וחזק”.

הדודות הגדולות היו מתלחלחות, ועושות לוֹ סימנים (“מאוריצי! די קליינה!”) אבל מאוריצי היה נהנה. עד שיום אחד העזתי ואמרתי:

“למה אתם מסתירים? הרי אני יודעת למה הדוד מאוריצי מתכוון”.

“למה?”

“לנשיקות, אז מה?”

בדממה שנשתררה נשמע קולה של דודה אמיליה:

“יש אנשים שאוהבים לשמוע את חכמת עצמם, ולא איכפת להם אוזניים של מי מקשיבות…”

“היא מתכוונת אלי” – אמר מאוריצי ונהנה – אל תקשיבי לה, עלמונת, אמרת דבר נכון. נשיקה צריכה להיות חמה וחזקה, אשתי אמיליה, למשל מעדיפה קר וחלש…"

“פרויליין!”

פרויליין לקחה אותי לחדרי ונשקתי את עצמי בראי. זה היה קר וחזק. הדודות הצחיקו אותי.

יום אחד באה גם בתה של דוד סלומיאה. מעולם לא ראיתיה לפני כן. שמה היה ידוויגה, ואמרו שהיא היתה שנים רבות בבית הבראה. באה, מכונסת, קטנה, לבושה מכוער, צללית, צמרית, כאלו היתה נערתה של דודה סלומיאה ולא בתה. היתה לבנה ושקטה מאד. לא עדתה תכשיטים. לבשה סגול ואדום יחד, כאילו לא ידעה איך צריך. הדודות לא דיברו אליה כלל; ואני, לפי שמצאה חן בעיני, הזמנתיה לחדרי. הדודות החליפו מבט והסכימו. ידוויגה אחזה בידי ברפיון, ונכנסה לחדר בעינים מושפלות. הסברתי לה את החדר. צייר אחד, שצייר את דיוקנה של אמי בקיץ שעבר, שרטט לי בית וגשר ושקיעה למתנה, והיה זה מקור־גאוה. היתה נעל־זכוכית, מתנת רופא השיניים. היתה רקמה של שבעת הגמדים מעל מיטתי. היו ספרים. מי שרצה, יכול היה למצוא בסיבי העץ שבארון כל מיני ציורים, ואפילו פרצופים מפחידים. אמרתי לידוויגה שכאשר הורים יוצאים, וילדים נשארים לבדם בבית המהגוני הגדול, הם לפעמים מפחידים את עצמם בראי ופרוייליין נוהרת. ידוויגה שתקה. אחר כך סיפרתי לה בדיחות מבית־הספר. כולן, משום־מה, היו על משוגעים. ידוויגה ניסתה לקפל לי נייר שייראה כאניה, אבל לא הצליחה, ואני הסברתי לה איך. היא שתקה. בזוית פיה היה חיוך קטן. היא היתה אתי, הקשיבה, אבל לא היה לה מה לתת. לא כעסתי עליה. חשבתי: לעת אחרת. שאלתי כמה כפפות יש לה. ולא היו לה. לי היו הרבה, לבנות.

הדודה סלומיאה הופיעה בפתח, הר נפוח של בגדים שחורים ועדיים בוהקים.

“ידוויגה!”

ידוויגה קמה בראש מושפל והלכה עם דודה סלומיאה. אחרי שיצאו הדודות ואפשר היה לשמוע שוב את תקתוק השעון בחדר, שאלה אותי סבתי:

“על מה דיברת עם ידוויגה כל כך הרבה זמן?”

“סיפרתי לה בדיחות על משוגעים”.

“על מה?… מה פתאום?”

“לא זכרתי שום דבר אחר” – התנצלתי.

סבתי רצה לאמי. קולות מאחורי הפרגוד היפני.

“מקרה כזה? עוד לא שמעתי על מקרה כזה. קראי לילדה ונשאל אותה.”

קראו לי. נכנסתי, ממוללת את הסינור החום.

“הגידי, את יודעת איפה היתה ידוויגה כל השנים האלה?” – חקרה אמי.

“בבית הבראה, לא?”

“איזה מין בית־הבראה?”

“של שחפת” – אמרתי. השתיים החליפו מבט.

“ידוויגה היתה בבית הבראה של חולי נפש” – אמרה אמי – “זו היתה אכזריות”.

בכיתי והכיתי בקיר.

“אני מקווה שידוויגה הבינה שכוונתך לא היתה רעה” – אמרה אמי – “אבל להבא תזהרי. הפה אינו אשפה, שכל דבר אפשר להטיל לתוכו.”


*


הדודה סלומיאה היתה דודה שרדפוה מיני אסונות. בעלה נפטר. מצבה לא היה טוב כמצב הדודות. נמלכו הדודות ופתחו לה חנות אופנתית לכובעים, מין מועדון שמן הרחוב אין כניסה אליו. אבל לדודה סלומיאה לא היה שום חוש למסחר. במשפחה סיפרו שאם התמקחה עמה קונה ואמרה שעשרים זהובים הם יותר מדי בעד כובע, היתה הדודה סלומיאה מוסיפה לכובע נוצת בת־יענה שמחירה חמישים זהובים. הדודה סלומיאה לא ידעה מימיה כמה עולה לחם.

“גם אני איני יודעת” – אמרה אמיליה – אבל אני יכולה לא לדעת".


החנות פשטה את הרגל, ואחר כך קנו לה עסק כלשהו ופקיד שינהל אותו. הפקיד היה רץ־חרוץ, פעיל־יעיל, ושמו אדון גוטמן. כל ימי חשבתי שהוא רווק, עד שנתגלה שיש לו שלושה־עשר ילדים. הייתי אומרת את שמותיהם בערב, שעה שפרויליין מלמלה את תפילתה, כדי להרגיז אותה:

חייםגוטמן, נתנגוטמן, טובהגוטמן, משהגוטמן, רבקהגוטמן…"

“הפסיקי! תקלקלי לך את המבטא.”

הדודה סלומיאה היתה נכנסת לפעמים לבית־העסק, מרימה את ה“לורניון”, ומרחפת על פני המצב. הדודות טענו תמיד שהפקיד שם בכיס. אבל סלומיאה היתה מרימה את חוטמה הארוך: “אולי אתן מבינות יותר ממני. אותי לא לימדו בבית להיות אשה עובדת, תודה לאל.”

הדודות היו אומרות מלים מוזרות: "אֶטאז’ר, ביבלוטים, קלוש, בומבזין, אנרכיסטים, קאש־נה, רומן־פילסתולייר, קאראטים. הן האמינו באמונה שלמה שבעל בוגד עושה סרטן לאשתו, אבל הסרטן יכול לבוא גם מצביטה, ושבעת צינון יש למרוח את החזה בטרפנטין, להצמיד כוסות־רוח, ולעטוף בהרבה תחבושות פלאנל. איש לא ראה אותן ברחוב בלי כובעים וכסיות. לבניהן היו הדורים עוד יותר משמלותיהן. “תארי לעצמך”, אמרה לי פעם פאולינה, “שתהיה לך חלילה תאונה ואנשים זרים ירימו אותך, ויראו שתחתונייך פשוטים. תהיי לשיחת־העיר ותמותי מבושה.”

פאולינה היתה גאה ברגליה הקטנות, כרגלי סינית ממש. מדי שבועיים־שלושה, היתה יוצאת לקנות נעליים, או למדוד בלבד, רק כדי לשמוע את קולות ההתפעלות של המוכרים. פאולינה לא הלכה מעולם ברגל. נדמה לי שמשקלה היה רב כל כך, שלא נישא כראוי על רגלים זעירות אלה, כרגלי בובה. אבל פאולינה היתה מספרת:

“כשהתחתנתי עם איזידור, הוא מצא שכף־ידו יותר גודלה מכף רגלי. אני חייבת לציין שזה השפיע עליו.”

“נקווה שזה כיפר על האכזבות האחרון של חיי הנישואין” – עקצה אמיליה.

“לא כולם מתאכזבים” – קטקטה פאולינה – “יש ויש. נישואים הם הגרלה.”

“יש אנשים” – השחיזה אמיליה – “שחושבים שפתגמים משמשים תשובה לכל.”

“יש אנשים שחושבים” – סיכמה פאולינה.

“יש. דבר נדיר.”

כמה שנים היו הדודות באות למסבות־התה הללו? ודאי כל ימי ילדותי. כולן למדו באותו בית־ספר, בפנסיון לנערות של גברת לויאנס, ארבעתן וסבתי ואמי ואני, כולנו למדנו שם לפי תורנו. לבשנו אותם סינורים חומים, ששוליהם “פליסה” קפדני, אותם צווארונים לבנים, אותם “פרפרים” בשיער. אלא שבשנת ילדותי האחרונה נשתנו פני בית־הספר וצורפו אליו גם נערים, וממול הוקמה גמנסיה עברית לבנים “לדרור”, ואחת מבנות הכיתות הגבוהות נתפסה פעם לרשות כשהיא מאותתת בראי־כיס קטן לעבר אברך מן השמינית של “לדרור”. לא סילקוה מבית־הספר, אות, אמרו הדודות, שגברת לויאנס הזקנה, שגילה קרוב לתשעים, שכלה מתחיל להתערפל.

בספטמבר 1939 לא באו שוב הדודות לתה, אבל פסקו בטלפון:

“יש לנו מזל שהגרמנים כובשים אותנו ולא הרוסים. עם הגרמנים, לפחות, נוכל לדבר כמו שדיברנו אתם במלחמת העולם הראשונה. עם תרבותי, יש להם כבוד בפני בית תרבותי”.

הדודות צחצחו את הגרמנית הטובה שלהן, ואת מסגרות הזהב של התמונות, לא הסתירו את הבדולח ואת הטבעות, הכינו “לידר” של שוברט על הפסנתרים, חלטו תה, וחיכו שייגמר הרע־ההכרחי של ההפצצות, וייכנסו הכובשים. את הקולונלים, גמרו ביניהן, אפשר יהיה לארח לתה.

שולמית הראבן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שולמית הראבן
יצירה בהפתעה
רקע

בְּלֵיל חֲנֻכָּה (פַנְטָסִיָה)

מאת שאול טשרניחובסקי (שירה)

… וּבַלַיְלָה זֶה צִלְלֵי-צַלְמָוֶת גָּבָרוּ,

שָׁמַיִם וָאָרֶץ כַּקֶּבֶר קָדָרוּ;

וַיְחוֹלֵל הָרוּחַ בֵּין אֵילֵי-הַיְּעָרִים,

וַיָּנַח מְעַט קָט, וַיַּרְעֵם מִמְּזָרִים,

וַיִּקְרָא קוֹל יָגוֹן, תַּמְרוּרִים וּנְכָאִים;

וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל וִיִלְלַת סוּפָתָה

עֲטוּפַת הַשֶּׁלֶג הָעִיר נָמָה שְׁנָתָהּ.

וְעַל כַּנְפֵי הָרוּחַ מְרַחֶפֶת בָּרָמָה

עֲדַת צִלְלֵי-נֶשֶׁף עַל עִיר זוּ נִרְדָּמָה:

אֵין רוּחַ, אֵין חַיִּים בַּעֲדַת הַגִּבּוֹרִים

יַשְׁגִּיחוּ – וּנְמַקּוֹת עֵינֵיהֶם-חוֹרִים:

–הֵן אֵלֶּה בָנֵינוּ! אֵל גַּלֵּי עֲצָמִים,

יָדַיִם יָבֵשׁוּ, הָעוֹרְקִים אֵין-דַּמִּים,

אֵל צְמוּקֵי הַמֹּחַ הַחַיִּים בְּנֵס,

הַחַיִּים וְלֹא חַיִּים וּזְקֵנִים בְּלֹא עֵת!

אֵין כֹּחַ, אֵין אֱיָל, הַפַּחַד בָּעָיִן,

וּכְפוּפֵי הַקּוֹמָה כָּעֲרָבָה עַל עָיִן.

אוֹר שַׁדַּי בַּל יֵדְעוּ, חַיָּתָם – מַטְבֵּעַ,

מַה יֹפִי – בַּל תָּבִין נִשְׁמָתָם הַנְּכֵאָה,

בַּאֲזִיקֵּי הַדָּת וּבְכַבְלֵי דִין מֶלֶךְ

עַל לֶחֶם יִפְשָׁעוּ, עַם גוֹדֵד, עִם הֵלֶךְ.

–אֲנַחְנוּ גָּוַעְנוּ בִּישִׁימוֹן-חֲרֵרִים,

בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת, בֵּין הַרְרֵי נְמֵרִים,

בַּצָּמָא, בַּכָּפָן וּבְמַדְקְרוֹת חָרֶב.

בְּמַלְתְּעוֹת כְּפִירִים, לַחַיָּה לִטָרָף;

עַל צְלָבִים בַּדְּרָכִים אֲנַחְנוּ הוּקָעְנוּ,

הַחֶרֶב בַּכַּף בַמִּלְחָמָה גָּוָעְנוּ.

גָּוַעְנוּ, אָמַרְנוּ: הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ

הַחֶרֶב בַּכַּף יִנָּקְמוּ דָּמֵינוּ.

כִּי יָשׁ יוֹם, קוֹל שׁוֹפָר בַּלְּבָנוֹן יָרִיעַ,

יָקוּמוּ גִּבּוֹרִים, נֵס צִיוֹן יוֹפִיעַ!

הַלְּאֵלֶּה קִוִּינוּ? עַם חֹפֶשׁ לֹא יָבֶן,

גּוֹי בַּרְזֶל אֲזִקָּיו בַּל יָחוּשׁ וּלְאֶבֶן

בּוֹ יַדּוּ כְּבָר הִסְכִּין וְלֹא יָחוּשׁ, וְהוּא שַׁאֲנָן

גּוֹי יַד הַמַּכֵּהוּ אַךְ יִשַּׁק, יִתְחַנָּן!…

וְנִכְרַת גּוֹי עֶבֶד, דּוֹר יִבֶז הוֹרָתוֹ,

עַם, אָכַל רִקָּבוֹן חֶרֶב-גַּאֲוָתוֹ!…

וְטֶרֶם עוֹד יִכְבֶּה כָּל נֵר חַג-הָאוּרִים,

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.