רקע
אלישע פורת
טיול בגליל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: זמורה ביתן; תשנ"א 1991

 

א. בחורשת התמרים של מגדל

הטיולית המסורבלת התקשתה ברדתה אל חוף האגם. מֹשֶה בֶּן־חַיים הנהג כבר לא העז להשתולל בנהיגתו כמו שנהג לפנים. אבל אני, שהייתי מדריך הטיול, עמדתי על המדרגה ולחצתי עליו לרדת עוד ועוד עד שהגיע אל קו המים. הוא הזיע ונאבק עם ההגה המקשה. ואשתו טובה, שישבה לידו והתערבה בכל דבר לא הקלה על שנינו את מלאכת החניה. המתנדבים הצעירים מצרפת שישבו בטיולית צייצו וצווחו כמו סיעת ילדי בית־הספר. כל פרט קטן שראו ריגש אותם. הירידות התלולות לטבריה, מבצרה החרב, עתיקות כפר־נחום, הכול. ועכשיו נהנו מהתימרונים העקשניים שלנו עם הטיולית. הם הריעו לכל זעזוע ומחאו כף בעליצות בכל פעם שאחד הגלגלים נתקע במהמורה. ממקומי שעל המדרגה ראיתי כיצד הם מושיטים את ידיהם ומלטפים את גזעי התמר שבחורשה.

עד שהשלמנו את החניה ואני הודיתי למשה בן־חיים ועליתי אל הטיולית ובאנגלית הקלוקלת שלי אמרתי להם: כאן מגדל, וזוהי חורשת התמרים. כאן נערוך את ארוחת הערב. נשחה באגם, נקיים חגיגה על יד האש, וגם נלון הלילה.

עקבתי אחריהם ברידתם מהטיולית נדחפים ורצים בשקיקה עיוורת אל תוך המים הקרירים. על בגדיהם, לא חלצו את סנדליהם ואפילו את המצלמות לא חששו להרטיב. כל כך השתוקקו למגע המים הקרים. רעשנותם הרעננה נעמה לי צלילי הצרפתית שלהם נעמו לי. סקרנותם הגלוייה, וגם מעט הכבוד שרחשו לי כמדריך נעמו לי. עקבתי בעיקר אחרי הנערות היורדות, כי רציתי לבחור באחת מהן לבלות איתה בטיול בן שלושת הימים. רציתי לנסות ולהתקרב אליה. ואם אוכל גם להישאר לידה בלילות. לא חיפשתי שכר למסעי־ההולכה הקצרים שלי עם קבוצות התיירים. אבל אהבתי להיתקל בנערה הזרה, לחזר אחריה בדרכי המגושמת ולהיות תמיד מופתע מסדר הדברים החוזר על עצמו. כאילו מתוך חוקיות שנעלמת ממני. נשענתי בגבי אל עץ התמר ובחנתי בעיון את הנערות. ואמרתי לעצמי שהפעם אני בוחר בקלודין.

למה בחרתי בקלודין? ראשית משום רגליה הארוכות שמשכו מיד את לבי. רגליה שיצאו מתוך קצרוניה והפליגו אל האדמה וכאילו לא נגמרו. ושנית משום שכאשר ירדה לאיטה מהטיולית היא לא נסחפה עם כל החבורה אל המים. היא הסירה את משקפיה מפניה שלא היו נאות כלל, והציצה במבט של קצרת־רואי בכל התפאורה שמסביב: שרידי המחצלות הנטושות, פחמי מדורות הדגים הזנוחות, החצובות המאולתרות. אחר כך הגביהה את עיניה אלי, אל המדריך הנשען אל גזע התמר. חייכה אלי, ושאלה אם יש מלתחות ושירותים על החוף. ואני זעתי לקראתה ורציתי להעביר את אצבעותי על עיניה ולהבהירן. אבל לא זזתי ממשענתי ואמרתי לה שהכול תמצא בתוך המים. גם את השירותים וגם את המלתחות. כאן הכול נמצא בתוך המים.

כן? באמת? השתוממה קלודין וקרבה אלי עוד, הכול בתוך המים?

והיא פנתה לאחור בתנועה איטית, מסירה מעליה את בגדיה תוך הליכתה. ונכנסה אל המים בבגד־הים הזעיר שלה. ואני שמעתי את מלמול ההשתוממות שלה. איך זה ייתכן שהמלתחות והשירותים נמצאים ממש בתוך המים?

באותה השעה החלטתי בלבי שאחריה אחזר. ואותה אנסה להשיג. הייתי פנוי בלבי וחופשי לצוד לי נערות. משה בן־חיים וטובה הסתדרו מצוין גם בלעדי. שניהם היו טיילים ותיקים וטובה אהבה להתלוות אלינו לטיולי התיירים שנהגנוּ לארגן. וגם אני התרגלתי אליהם. הם היו אנשים נוחים, שאהבו לשמוע את דברי ההסבר שלי. ורק מנהג משגע אחד היה לטובה בן־חיים. באמצע הלילה, מכורבלת אצל משה בתוך שק־השינה, היתה מתחילה לנחרֵר פתאום, אחוזת קוצר־נשימה פראי. ואז היתה מגרדת נוראות את כפות ידיה זו בזו. קול נחרתה היה מעורר אותי בכל פעם משנתי הקלה. ואף על פי שעבר ידעתי שהוא צפוי, וכבר הרחקתי משכבי מהם כדי שלא להיבהל מקולותיה המשונים, הרי המחזה של חיכוך אצבעותיה והגירוד מלא־התאווה היו משיבים אותי אליהם. שכבתי ער באמצע הלילה, סבִיבי ישנים כל המטיילים ורק אני שרוי בעֵרות מופלגת. לוטש עינים בידיה המטרפות של טובה בן־חיים. מנסה לפענח את מלמוליה הסתומים ונרעד מקולות הנחר הנשנקים.

ובבקרים היתה אישה נעימה כל כך. ברוח טובה טיגנה חביתות למשה בן־חיים שאהב מאד מה שהתקינה בשבילו. וגם אני פונקתי אצלה. הייתי מביט בעיניה. בידיה, באצבעותיה המבשלות בזריזות. ולא מצאתי בהן אפילו זכר מועט למחזות הלילה המשונים.

ופעם אחת כמעט נכשלתי בלשוני. וכאילו דרך אגב רמזתי על מה שהתרחש אצלה בשנתה. אבל האנשים הנחמדים לא נרמזו כלל. ורק חייכו בחיבה זה אל זו. ואני מיד נסוגותי מדברי והטיתי את השיחה לענין אחר ונחלצתי בשלום. יותר מכך לא הייתי מוכן להרחיק. שהרי בוודאי נועדו לנו עוד טיולים משותפים רבים.

אחרי הצהריים שבתי ועקבתי אחר תנועותיה של קלודין. הטרף המסומן שלי לא יימלט. וכשירדה אל המים להצטרף אל החבורה השתובבת ירדתי אחריה. בתחילה הרחקתי מהם ושחיתי להנאתי הרחק מזרחה. עשיתי עצמי כאילו טבילתם אינה נוגעת לי כלל. הרי בסך הכל הם עדיין ילדים. ואני מדריך טיולים חובב, בן עשרים ושבע כמעט, נשוי וגם אב כבר לשתי בנות קטנות. הם לא השגיחו בי ורק מדי פעם היו מטילים את כדור־המים הצבעוני שלהם מחוץ למעגלם. ואז חדלו לרגע מצווחותיהם וכיוונו אלי את מבטם. ואני תמרנתי מסביב לכדור כאילו איני משגיח בו. ורק אחרי שקראו אלי קריאות קצרות רוח ורק אחרי שאחד הבחורים פתח בחתירה מהירה לעברי, גיליתי פתאום כדור־מים צף לידי. תפשתי בו והטחתי אותו בכוח לעבר קלודין.

צימצמתי את הרווח שבינינו וגם היא התרחקה מעט מהחבורה. ולפתע היינו שנינו לבדנו בתוך הכינרת. מרחבים של מים נעימים סגרו עלינו מעברים, ואני הרגשתי שהיא רוצה בקרבתי. התזתי מים והעליתי בועות ובתנועות חתירה עזות העברתי ידי על גבה. כאילו נשמטה היד ועשתה מה שעשתה מעצמה, ולא מרצוני. קלודין לא נרתעה. הטרף המסומן שלי. להיפך, המגע המקרי של היד החולפת כאילו קירב אותה אלי עוד. וכבר שחתה ממש לידי, מבטת אל פני ושואלת אם אינני חושש להרחיק כל כך מהחוף הבטוח. אחזתי בה מגבה ואחר כך חיבקתי את חזה וליטפתי את בטנה. אבל לא בכוח רב מדי. במעין ליטוף מרגיע. והמים הזורמים בינינו שמרו על מרחק לא ממשי. אמנם הדברים מתרחשים, אבל בתוך המים. אין זה מגע מהודק, מלא זיעה ותאוה. אלא רק משחק מזמוטים קליל. וגם הוא אינו ממשי לגמרי.

רק השתקפות של משחק. כאילו הוא נישא ומרחף על ערימות־הכסת הרכה של המים.

ואז שגיתי והתלהטתי מדי. או שהיענותה הקלה היטעתה אותי. ואני הצמדתי אותה אלי וכפיתי אותה תחתי ורכבתי מעליה. קלודין נחרדה ונשמטה בבהלה מאחיזתי. הרחקתי לכת מדי. ולא למגע כזה התכוונה. היא פנתה מערבה לברוח ממני, אל חורשת התמרים ואל החוף הבוצי, לעבר חבריה. רדפתי אחריה חמום ושגיתי שוב ושוב כשניסיתי לעוצרה. היה לה סגנון שחייה משונה אבל די מהיר. פניה היו מרוכזות מול הגלים הנמוכים ורגליה הארוכות בעטו במים בפראות. צללתי מתחתיה להראות לה שאני מהיר ממנה. וגם אם תרצה לא תוכל להשתמט מאחיזתי. אבל היא לא הביטה לעברי, התנשפה בחוזרה, וניערה את ידי שנצמדה אל גופה.

ולפתע מצאו רגליה הארוכות את הקרקעית. והיא התייצבה עליה. מנוסתה התישה אותה והיא בקושי צעקה לעבר חבריה. ז’יל, ז’יל, בוא מהר. אחד הבחורים זינק לעברנו בחתירה מהירה ואחריו עוד אחד ושניים. הטרף המסומן שלי נחלץ ממלתעותי. ולי לא נשאר אלא להיכנע, לפנות לאחורי, ולהשתעשע כביכול בשעשועי מים שאינם מזיקים. הרחקתי שוב מזרחה, אל פיסת־המים המתרוקנת. ואפילו לא הפניתי ראשי לאחורי, לראות כיצד חולצה קלודין המבוהלת מהמרדף האלים שרדפתיה.

 

ב. בקריית האמנים בצפת

על הלילה המטרֵף שעבר עלי מוטב שלא אדבר. כמו חיה מיוחמת הסתובבתי סביב קלודין. מנסה לפייסה ולהשיב אלי את אמונה. אבל היא נבהלה עוד יותר ממארב־הפתע שלי בין שיחי הפטל. זעקה לעזרה ונמלטה לזרועותיו של ז’יל, וכל הערב לא משה ממנו. גם כשישבה ליד המדורה נאחזה בו בחוזקה. ז’יל נשא אלי את מבטו, שלא יכולתי להבין ממנו מה באמת סיפרה לו קלודין על התקרית שבמים. וגם כשהסבתי מול מטיילי וסיכמתי את מהלך יום־הטיול שחלף, והם נשאו אלי פנים קשובות של תלמידים, וגם כשהסברתי להם את דרכנו למחר והם שאלו את שאלותיהם הנבונות, וגם כששוחחנו על מגדל ועל הכינרת והם הראו בקיאות בסיפורי הנצרות הקדומה, לא השתחררתי מהרגשתי, שרק טעות קטנה ואווילית מנעה ממני לעשות את הלילה בין רגליה הארוכות של קלודין.

ורק כשראיתי שהיא מתכנת לשינה במבנה מוגן בין חבריה וכל מאמצי לצודה היה לשווא, ויתרתי עליה וחזרתי אל משה בן־חיים ואל טובה אשתו, שישנו מתחת לטיולית. כבר עבר יותר מחצי הלילה ואני הייתי מחוסל כאשר השתרעתי לידם. ושמעתי, ממש שמעתי, איך עור־ידיה של טובה בן־חיים נגרד ונקרע כשידיה מתנפלות זו על זו. והיא מנהמת בקול משונה.

ובבוקר כשעלינו לצפת חשבתי שעלי לשנות את שיטת לכידתה של קלודין. והתפלאתי, שכשהגענו לקריית־האמנים כבר לא הזעיפה אלי את פניה מאמש. הזנחתי את הקבוצה והקדשתי לקלודין את כל כישורי כמורה־דרך חובב. למענה עלינו וירדנו במדרגות האינסופיות. בחברתה הצצנו לכל בית־עלמין נטוש ובהינו בכל חורבה סדוקה. בכל מקום מצאתי לי כמה מילים להעלות לפניה ולפני חבריה שבקושי טיפסו אחרינו במעלות האבן השחוקות. ואחר כך איבדתי בכלל את תחושת הזמן. בכל גלריה התעכבנו. היא מצאה עניין בציירים המוזרים ובציורים המשונים ובדרך חייהם הסגפנית. ולפתע התברר לי שהיא מבינה באמנות הציור. חלק מלימודיה באמנות כבר השלימה. אבל חלק חשוב עודו לפניה. ובין עצי התאנה המדיפים ניחוח חריף חשתי שהבחנותי זקוקות לחידוש. לא סתם איילה פראית ארוכת־רגליים קיצרת־רואי עמדה לפני. אלא נערה צעירה ומשכילה שחייה הנכונים עודם פתוחים לפניה. הבטתי בה כששמחה עם הציירים על הצבעים ועל הכיפות הצפופות של העיר העתיקה. ותהיתי מה פתאום נטפלתי אל קלודין זו מכל נערות הקבוצה הצרפתית. כך סתם, נשען משועמם אל גזע התמר בחורשת מגדל. אורב כמו צייד לאיזה טרף קל שיגיח מבין השיחים. ורק חיוכה הנבוך ותמיהתה השקטה נעלו אותי עליה.

באמת? גם השירותים במים? וגם המלתחות? ואיך זה אפשר שאין כאן שום סידורי חוף?

וכך כמעט שחלף לו יום הטיול שלנו בצפת. אחר הצהריים הייתי עסוק בהכנת האכסניה למטיילים. בסידורי ארוחת הערב ובלינה ובשאר ההתרוצצויות של מורה דרך. ורק בערב, כשיצאנו שוב אל העיר, ללקוק גלידה ולשבת בין האורנים, ברוח הקרירה, חזרתי אל סקרנותי. צפת המקסימה האירה מתחתינו. וקלודין שמחה עם חבריה על רשמי הביקור בגלריות. משה בן־חיים וטובה כבר עייפו מהשיטוט הנמרץ של היום ופרשו לישון אל האכסניה. ואני, חרף עייפותי צריך הייתי להשגיח על מטיילי הצעירים עד מנוחת הלילה. הצעירים פרשו אחד אחד אל האכסניה. ואני בֵּרכתי אותם בלילה טוב. וגם לא התעצלתי ופירטתי לפניהם את התוכנית שלנו ליום האחרון של הטיול. סיפרתי להם על עכו ונפלאותיה. עם חומתה ועל חוף הזהב שלה, שבו נסיים את הטיול. ז’יל נשאר עם קלודין ואתי. במשך היום נשא אלי מבטים שלא יכולתי לפרשם. האם זעם עלי? האם חשב שניצלתי את מעמדי כמדריך הטיול ותקפתי את קלודין תקיפה מיותרת? גם הוא התגלה במשך היום כנער מעניין. ומעט הדברים שהצלחתי להבין משיחתו נראו לי מאד. הוא למד אדריכלות ולהט דיבורו על הציירים שפגשנו במשך היום לא נפל מפליאותיה של קלודין.

אחרי שעה ארוכה קמו שניהם ונפרדו ממני. וקלודין שאלה אם אני מתכוון להמשיך ולשבת על הספסל שבגן. ואני אמרתי שבוודאי ארד עכשיו אל אחד המלונות ואשב שם עוד שעה קלה. ובלבי שמחתי שהלילה באכסניה יגור כל אחד מאתנו בחדר קטן משלו. ולא אהיה צופה בעל־כורחי לטירופי הלילה של טובה בן־חיים. ולא אוכרח לשמוע את קול הגירוד הנורא של אצבעותיה.

ירדתי אתם מגן הפיסגה אל הרחוב, והרגשתי איך קלודין מנסה להרגיע את ז’יל ולשלחו לבדו אל האכסניה. האם רק עייפותי גרמה שאתרכך פתאום? האם רק תשישותי גרמה שאראה לה נוח ומסקרן? לא ידעתי מדוע, אבל ז’יל נעתר לה והלך לבדו אל האכסניה. וקלודין פנתה אלי בחיוכה קצר־הרואי ואמרה שהיא רוצה להצטרף אלי, לישיבתי הלילית ברחבת הריקודים הריקה של המלון. היא לבשה מכנסיים ארוכים ודקים מתחת לחולצה צבעונית. ולא היתה מושכת כלל כמו שנראתה לי אתמול בחוף כשירדה מהטיולית. פניה נצרבו משמש הקיץ הגלילית והוסיפו על חוסר הנוי שלה. אבל מעיניה נשקפה רצינות סקרנית ואני חשתי שאולי הקדמתי לוותר עליה. אולי צריך הייתי להדק את המצור עליה אמש והיום. כי עכשיו ישבה קרובה אלי אבל רחוקה מאד. וכל מה שהיה בינינו שונה לגמרי. ללא ברק הפיתוי וללא הטעם המכאיב והמגרה של הכְּפִייה הגופנית.

והיא שאלה אם נכון שאני נשוי ואני אמרתי כמובן. כי שקרים קטנים לא אהבתי. ויש לי גם שתי בנות קטנות. ואז שאלה למעשי בקיבוץ ואיך התגלגלתי להיות מורה דרך מזדמן לקבוצות התיירים. ואני סיפרתי לה באנגלית הרצוצה ששימשה בינינו על חיי בקיבוץ. על ההתמסרות לעבודה החקלאית המפרכת. על השנים החולפות במרוצה. ועל האור הצבעוני שמכניסים התיירים הצעירים לחיינו.

והיא נתעוררה מעצמה וסיפרה על חייה בעיר הקטנה שבצרפת. על הוריה אוהבי־האמנות ועל החובה שהרגישה לבקר בארץ הקדושה לאחר מלחמת הנס המופלאה. והיא הזכירה לי כמה מן הציירים המעניינים שהירבתה אתם שיחה היום. ואמרה שהוריה ישמחו על ביקורה בקריית־האמנים. בכלל לא העלתה בדעתה שיש שכונה שלימה העוסקת במלאכה היפה הזו. ובאמצע דבריה ניתרו ידי מעצמן ואחזו בידה שהיתה מוטלת בינינו. והיא הרתיעה מעט אבל נכנעה. והשאירה את כפה בתוך כפי. ודם הציידים שלי שנרגע, החל לחמור בתוכי לגמרי לא כצפוי.

ואחר כך ליקקנו עוד מנה גלידה שקניתי לה. והיא הרשיתה לי להתקרב אליה, וכבר היינו שקועים כתף בכתף. נעשה קריר ועורה היה חמים ואני נזכרתי איך פחז עלי יצרי אתמול בתוך הכינרת. ואיך ליטפתי את בטנה. ואיך ניסיתי בגסות נמהרת להסיר מעליה את בגד הים שלה. וחשבתי לעצמי שגם אם לא אתרגם לה היא תבין. שזהו שכרו העצוב והמועט של מורה דרך חובב, המקדיש כמה ימים בכל קיץ לקבוצת תיירים צעירים. ובכל פעם נכווה מחדש עם אחת המטיילות. וכבר דימיתי עצמי בקיץ הבא. מסב כאן אל רחבת הריקודים הצוננת בצפת הלילית. ומקונן באוזני נערה זרה וארוכת רגליים כמה קשים חייו של חקלאי ישראלי. וכמה נוגים חלומותיו שאינם מתגשמים לעולם וכמה מכבידים עליו חייו שאינם עולים יפה. ואיזו אישה נפלאה היא אישתו. חבל שכל כך מהר נרתמה אל הבית ואל הבנות הקטנות. ואם הכול יעלה יפה, כמו שעלה לפני שנה ושנתיים, אזכה גם למשכב מהיר ועוצר־נשימה בחצר האחורית של האכסניה או במחבוא שיחי הפטל שבחוף מגדל.

לא תרגמתי לה, אבל כבר הרגשתי שהיא מבינה הכול. מניִן, אם כן, נטלה את סרבנותה? קמנו חבוקים וקלודין שאלה לאן. ואני השבתי שכבר נורא מאוחר. וצריך לשוב אל האכסניה. כי לשנינו מצפה מחר יום קשה באתריה של העיר עכו.

והיא נשענה עלי ברגליה ובכל גופה. וכל כך קלה היתה שכמעט והנפתי אותה לגובה ונשאתי אותה על שכמי במורד הכביש אל האכסניה. ופתאום, ללא שום סיבה מחוורת, אחז בי בולמוס חזק אל החביתות שטובה בן־חיים מטגנת למשה בבקרים. וקיוויתי שלא תשכח אותי מחר, בחדר הסמוך לחדרם, בשעה שתערוך לפני את סעודת ההשכמה הטובה שלה.

 

ג. בחוף הארגמן בעכו

למחרת נגשׂתי בקבוצת המטיילים שלי ללא שום רחמים. דחקתי בהם ולחצתי עליהם ככל שיכולתי. והראיתי להם עד כמה יכול גם מדריך טיולים חובב להיות דוחה וגס רוח. הרצתי אותם ללא הפסקה בין אתריה של עכו. מן הגן הפרסי וקבר הקדוש הבהאי, ועד לכוונוֹת־הירי של תותחי הברונזה ממצור נפוליון. קיצרתי בהסברי ומנעתי מהם אפילו את ההשתהות המועטה הנחוצה לצילומים. לא השבתי כמעט על שאלותיהם. הלכתי בראשם בפנים נרגזות וגערתי ללא הפסק במפגרים שנתקעו בחנויות. רציתי לסיים את הטיול מוקדם. היתה בי הרגשת החמצה קשה שלא יכולתי להסבירה. האם הפרידה החטופה מקלודין בחצר האחורית של האכסניה, היא שהשאירה בי טעם מריר וכעס עצמי? האם בגלל מה שנפל בינינו שם בחשיכה שפכתי זעמי על התיירים הצרפתים? ובחנות אחת של מזכרות לא התאפקתי עוד, ולעיני המוכר הנבהל חטפתי את הסחורה מידיהם. השלכתי אותה לפני בעל־הבית, וגירשתי אותם מתוכה ממש בכוח. אחר כך, צעקתי באנגלית הרצוצה שלי, הכול אסביר אחר כך. כשנגיע סוף כל סוף לחוף הארגמן.

בחוף הארגמן הזהוב הכחיל הים ורוגע משקיט ירד עלי פתאום. הנפתי את ידי ואמרתי להם שמצדי הם משוחררים לים. וחופשיים לשמש. ומופקרים לחול. זמננו כולו בידינו. הטיולית לרשותנו ובעצם איש אינו מצפה לשובנו לפני החשיכה. הם זעמו עלי והחליפו ביניהם דברים במורת רוח גלוייה. ולא רצו להבליג על התעללותי, אבל העיר הזרה הרתיעה אותם, והם חששו לשוב אליה בלעדי. ורק מטרוניותיהם שמעתי שהביקור בחומות לא התקיים כמובטח. ובמסגדים המפורסמים בכלל לא הציצו. ולא נתתי בידם לשוטט בשוק הצבעוני. ולהעיף מבט באולמות האבירים. הכול נכון, אמרתי לעצמי, והם צודקים לחלוטין, התאכזרותי אליהם היא פשוט נבזית. אבל לא יכולתי לנהוג אחרת.

משה בן־חיים וטובה לא הצטרפו אלינו כי עכו כבר נמאסה עליהם. והם נסעו בטיולית לבקר ידיד קרוב באחד מישובי הסביבה. קבענו שנפגש במגרש החניה של חוף הארגמן. ואני הצטערתי שלא היו אתנו. אולי היו עומדים לצידם של התיירים ומקלים מעט מנוקשותי. ואולי היו מדברים על לבי ומרככים קצת את כעסי הנקמני.

ישבתי על ספסל הבטון המוצל, לא רחוק משער הכניסה והתבוננתי בהם כשנכנסו אל המים. אותה הרוח הרעה שדבקה בי בלילה שחלף עוד לא סרה ממני. שאלותיה של קלודין, האמון שנתנה בי, רכות מבטה הפתאומית, כל אלה העלו הרגשה מציקה ומרגיזה שלא נתנה לי מנוחה. באמת ככה יבוזבזו חיי בין קבוצת תיירים לאחרת? באמת אצפה מדי קיץ לנערה ארוכת רגליים, שתשעין עלי את גופה הקליל ותִנּשא על שכמי כמאליה? ומה היה כל הקישקוש המלאכותי שסיפרתי לה בגן המצודה בצפת? חיי ההתמסרות לעבודה החקלאית המפרכת, הסיגוף הקדוש של צעירי המשק, המקדישים את חייהם לשילוש מקודש: לחברה למשפחה ולעבודה. והרי חמדתי את גופה הצעיר בכל הווייתי. וכדי להשיגה גם הייתי מוכן להשיח אתה בעניני קדושה ורוח, שעוד עכשיו עומד בפי טעם של גועל מחמת הזיוף שבהם.

קלודין חלפה על פני בחום הלוהט. רגליה צרבו והיא ניתרה בהליכה ניתורים מגוחכים. וכשנתקלה במבטי סימנה לי בקלילות בידה, שאני מיהרתי לפרש כהזמנה. רק רגע, אמרתי בחופזי, אפטר מהסנדלים ומהגופייה ואצטרף אלייך מיד. ירדתי אחריה אל הים. החוף כבר נמלא מתרחצים. רוח נעימה נשבה. ומרחוק התאמנו צוערי בית־הספר הימי. קריאותיהם הקצובות נישאו אל החוף עם גלי הרוח. והתחרו עם המוסיקה הרעשנית ששודרה מגגו של בנין המלתחות.

זה נכון שאתה נשוי? שאלה קלודין ואני קרבתי אליה וחייכתי ישירות אל פניה. נכון, ואישתי נחמדה מאד. ויש לי גם שתי בנות קטנות. אבל על זה כבר דיברנו אתמול. ואחר כך שאלה אם אני חי חיים מאושרים ושלמים כמו שסיפרתי לה ואם באמת אני אוהב את חיי הקיבוץ כמו שהרציתי לפני חברי הקבוצה. כן, אמרתי לה באותו מבט קרוב. כן. הכול אמת. שתקנו ואני נזהרתי מאד שלא לגעת בגופה. אפילו שלא בכוונה. התכווצותה בחוף של מגדל התריעה אותי. איך נבהלה מלטיפותי ואיך מיהרה אל ז’יל מגינה, שיציל אותה מהטורף התאוותן. המלח צרב בגרונה והיא השתעלה. הושטתי לה ידי ושאלתי אם היא זקוקה לעזרתי. היא נשענה על ידי באֹמֶן צעיר שגרם לי התרגשות. מצטערת שעליה לשוב מחר לצרפת. כמה חבל שהטיול קצר כל כך. כן, חבל, אמרתי. קשה להכיר אדם בזמן מועט כזה. העברתי יד קלילה על גבה והיא התהפכה כמו דג מתחמק, וקראה לא לא. אל תתחיל שוב. לא כדאי עכשיו. אולי נצא אל החוף ונשוחח?

סייעתי לה להדוף את הגלים ועליתי אחריה, מתנער, אל החול. בחוץ שרר קיץ כזה שחשים בו רק בחופי הרחצה. ומעבר לחומות העיר, מעבר לסירות האימונים של נערי בית־הספר הימי נישאו עננים קלים שעוררו בי געגועים קשים. הראיתי לה את העננים הקלילים ואמרתי שאלה הם ענני הלחות של הקיץ. ובסתיו משתנה כאן הכול. האור מחריף, האויר מצליל והעננים מכבידים. ויש בעונת הסתיו לילות בחוף שריחות הצמחים עולים ומתפשטים בהם ומשכרים לגמרי את רוחצי הלילה המתבודדים.

קלודין ישבה לידי. העברנו גרגרים של חול מברכיה הדקות אל ברכי. והזמן בשבילי קפא מזרימתו. שכחתי את חובותיו של מורה הדרך. ודחיתי מלפני כל מחשבה בעסקי הטיול. ארוחת הצהריים נשתכחה ממני. משה בן־חיים והטיולית. שעת החזרה, המים הקרים שהבטחתי להם. ארגזי הפירות שנותרו בטיולית. כל אלה נשמטו מראשי. לא רציתי לחשוב על שום דבר. פשוט להתמכר לקיץ ולחוף. ולגירוי הדק והנעים של גרגרי החול שקלודין היזתה על ברכי.

איך לא התביישתי לנאום לה אמש בצפת על שירותו הקשה של הישראלי בצבא? על ההכרח לשוב ולצאת למלחמות? כזה רציני הייתי לידה על מרפסת המלון? ומה עם האושר הנמצא תמיד מחוץ להישג ידי? באמת שיתפתי אותה בכל אלה? והרי קיננה בי כל הזמן הרגשת רמייה כזו. של צייד המתחבל להציב מלכודת לטרפו. בושתי בעצמי מול חיוכה הגלוי של קלודין ומול חופני החול הדק שסיננה על עורי.

ישבנו בחוף הארגמן ובלבי מתבקעת הרגשה ששעה כזו הכרח היה לה שתבוא. וקלודין הכרח היה לה שתשב במחיצתי. וזוהי שעה מאותן שעות יחידות בחיי, הנחקקות בזכרוני לנצח. וכשתחלופנה השנים ואני אחפור בזכרוני אמצא אותה תמיד רעננה כפי כשהתרחשה: מוסיקה רעשנית המתגלגלת מהרמקול שעל גג המלתחות, פחיות משקה רמוסות בחול והרגשת הקלה אדירה שהנה, הערמתי שוב על מחסום מאיים בחיי. הצער המועט על המזמוטים שלא עלו יפה. על המרדף התת־מימי שערכתי אחרי רגליה הארוכות. נסיוני הכושל ללטף אותה על בטנה, כל אלה יישכחו ויפוגו כמו עננות הקיץ הקלות, המשייטות להן מעבר לחומות עכו. אבל אני, מדריך הטיולים החובב, מה אעשה עם מה שנתגלה לי היום? האם יימשכו חיי במסלול הקבוע שנקלעתי אליו, חסר רצון משלי, או שאמצא כוחי בנפשי לנתק, ולהפליג לעבר חיים אחרים, חיים שקלודין היא חלק מהם?

משה בן־חיים וטובה הגיעו במפתיע לחוף הרחצה וכמעט שדרכו עלינו. ומאותו הרגע נגמר בשבילי הכול. קמתי מיד והתחלתי להתרוצץ כמו אחוז דיבוק. אירגנתי למטיילים את ארוחת הצהריים. כינסתי אותם על אפם ועל חמתם לשיחת־סיכום מייגעת בצל הטיולית. נזפתי בהם לחינם וחלקתי להם שבחים מיותרים. שפכתי בפניהם את פרי הארגזים ויצקתי את המים הקרים שבכדים. כאילו אני מנסה לכפר על כל שגיונותי שביומיים האחרונים.

כל מה שקיפחתי מחלקם וכל מה שגרעתי מהם רציתי להשיב להם ברגע אחד. אבל הם לא נתפייסו ועמדו על זכותם להמשיך בבילוי עד לשעות החשיכה, כמובטח. אני זעמתי וסירבתי והם שלחו אלי את קלודין שתפייסני. אי אפשר, צעקתי עליה, הרי אתם צריכים לטוס מחר לצרפת. ויש לכם עוד המון סידורים. ומי יהיה אחראי אם תאחרו למטוס? זירזתי אותם להשלים את העמסת חפציהם ואני טיפלתי בציוד הכללי. קלודין עמדה לפני. נשענת על הגלגל הקדמי של הטיולית. עמידתה הזכירה לי איך נשענתי על גזע התמר בחורשת מגדל. איך ארבתי לתנועותיה. איך אמרתי לעצמי הנה הטרף שלי. ואיך שאלה בביישנות נלבבת אם יש כאן שירותים ונדהמה מתשובתי. ואיך הפכה מטרף מסומן, מאיילה שנועדה להילכד, לציר שעליו הסתובבו פתאום חיי, וצמרמורת חרשה את גבי כשנזכרתי בידיה של טובה בן־חיים, המגרדות זו בזו בתאוה שאין לה מעצור.

המלצות קוראים
תגיות