רקע
אהרן אמיר
עולם שכולו טוב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מסדה; 1979

 

פרק ראשון: מלמעלה ובאלכסון

ביקשתי שישׂרפוני לאפר.

ביקשתי שישׂרפוני לאפר ואת האפר יתנו בצנצנת ואת הצנצנת יטמנו במקום היאה לדבר. אף־על־פי־כן רואה אני שאין רצוני נעשה והחיים מבטלים את רצוני מפני שרירות־לבם. גם אני בחיי לא הייתי נותן דעתי הרבה על שאינם חיים, אך לפחות זהיר הייתי בכבודם ובמשאלותיהם האחרונות. “אין נוהגים בי כדרך שנהגתי אני בזולתי”, אני מהרהר לי מתוך הרגשה של קיפוח ועלבון.

אילו חי עודני כי אז היה דמי פורץ ומציף את לחיי. עתה לא כן עמדי, מה־גם שכאזרח ממושמע ושומר־חוק מאז־ומעולם מקפיד אני על ההוראות שקיבלתי בבסיס־הקליטה, שבהן נצטוויתי על אורך־רוח, הבנה וסליחה.

מלוי ההוראות כרוחן וכלשונן, או העבירה עליהן, עשויים להשפיע במידה ניכּרת על שיקוליה של ועדת־המיוּן. דבר זה לא הוּגד בבירור בטופס־ההוראות, המבצבץ מכיס־החזה שלי ואשר מדי־פעם אני שולפו וחוזר ומעיין בו בתשומת־לב, אבל סמל־המלאכים לחש לי זאת כאשר נתן את הטופס בידי, עוד בשעה שעמדתי בתור לקבלת מספר לוועדת־המיון. בקול ניחר כלשהו לחש לי זאת ואחרי־כן גרף את חטמו גריפה רבה וקרץ לי קריצה כבדת־משמעות בעינו והתקין מעט את הכנפיים הקטנות הצמודות על שכמו. ריח של מין יין־שׂרף נדף מפיו וסבר של אינטימיוּת צינית, גסת־רוח אך עם זאת גם ידידותית ונעימה. היה לפניו, שביב של ערמומיוּת שובבה ולמוּדת־דבר היה בעיניו.

העומדים בתור לפני נסבּו להביט בנו וגיחכו. ניכּר בהם שכּבר שמעו מפיו אותה אינפורמציה ונדמה היה שהם שותפים אתו במהתלה הזאת. רוח של בדיחוּת־דעת היתה נסוכה על כל אלה. רגע היתה בי הרגשה שכולנו חברים ומודעים משכּבר, שכּולנו תלמידי בית־ספר המחכים לרכּבת שתבוא ותקחנו למסע־טיול של ימים אחדים ואותו סמל־תורן הוא פקיד ותיק וטוב־לב של מסילות הברזל, או, מוטב לומר, אחד מן המורים המעורבים עם תלמידיהם, שבּהזדמנות זו עמס תרמיל־מטיילים אף הוא, פשט מעליו כל הליכות של שׂררה ומרוּת והריהו מבקש להיות כאחד מחבורתנו.

אבל כשבתוך הלך־רוח כללי זה של קלילוּת ומשוּבה ניסיתי להוציא ממנו ועוד אי־אלה דברי הסבר או עצות מועילות, הרצין פניו פתאום, במאמץ־מה, ואף כי בעצם לא הספקתי להוציא הגה מפי, נתן אצבעו אל שפתיו כאומר: “יד לפה!” לאמיתו של דבר נראה היה בעליל כי כל הניצבים בזה ניטל מהם קולם – על־כל־פנים, לפי שעה – ומאז הגעתי לספירה הזאת לא שמעתי אלא את קולות שלוחיה ופקידיה של הרשות העליונה.

אכן, כאן עלי להזכיר גם את השירים והמנגינות שהיו בוקעים לסירוגים מרמקולים נעלמים. התקליטים היו משובחים ביותר, כיאה למקום מכובד אשר כזה, והמבחר היה גדול. גדול כדי־כך, כפי הנראה, שהממוּנה עליהם היה בא במבוכה ומתבלבל ולא ידע להחליט בנפשו איזה מהם ינגן עד־תומו. אפשר גם שהיו מוּכּרים לו עד־לזרא, כדי־כך שכמעט לא עמדה לו סבלנותו לשמוע אף אחד מהם עד סופו. אף כי מתוך כך נוצרה ערבוביה שהיה בה כדי לצרום את העצבים ולהעמידם במבחן מעַנה, ברי היה לכאורה כי המנגינות מכוּונות להרגיע ומלותיהם של הפזמונים כמו גם קולותיהם של הזמרים והזמרות היו מסוג מה שרגילים לכנות “שמימיים” או בלשון של משהו קלות־ראש, “שמן־זית זך”. אחד מאלה מוּשר מפי מקהלה, חזר אפילו כמה וכמה פעמים, כמעט בשלמותו, והבית החוזר בו היה לערך כך, אם אין זכרוני מטעני עד מאד:

צֵלֹ־מָנוֹחְַ; אִישׁ תַּשׁ־כֹּחַ

יֵעָטֵף בְּבַדֹ־סָדִין.

צֵל־מָנוֹחַ; רֹאשׁ־אֶפְרֹחַ מָלֵק כַּדָּת וָדִין.

לפרקים נשמעו גם, בין תקליט לתקליט, מעין סיסמות או הנחיות, מוּבּעות בחרוזי־חידודים שנונים בדומה לאלה שמזדמנים היו לי בראש־חוצות ועל אם־דרכים בארץ־מכוֹרתי ואשר היו ממש חלק מן ההווי היומיומי שלי, כדוגמת:

עַל, מַעַל, בֶּןֹ־בְּלִיַּעַל –

נִתְקַדֵּמָה שַׁעַל־שַּׁעלֱ!

או, בנוסח תמוה מעט יותר:

זֶבַח, זֶבַח, צַלְמוּנָע

תְּאוּנָה אָסוֹן תִּמְנַע!

עד־מהרה הורגלתי בהמולה הזאת ומוּכנית הייתי מתפּף ברגלי לקצב הנגינות. בהפסקות שבין התקליטים, שלפעמים היו ממושכות למדי, בלי שום סיבה מתקבלת־על־הדעת, חשתי משהו אי־נוחות ושיעמום. אטיוּת התקדמותם של העומדים בתור, והרישול הבולט בטיפול בתקליטים, עוררו בי אפילו מעין תרעומת. לרגעים אמרתי בלבי: “לפחות כאן ראוי שיהיו הסדרים מתוקנים יותר”, ופעם אחת אפילו הרהבתי עוז לחשוב: “אילו ניתן לי לארגן את הדברים האלה מחדש…” אלא שלא הספקתי להגיע עד ביומה ההגיוני של מחשבה מחוצפת זו. מלאָכית אחת צנומה, קצרת־רואי, עוטה שׂמלה סגולה של אריג גס ולראשה הילה מסנוורת של אור־קדוּשה, כפי הנראה בעלת דרגה גבוהה במנגנון, נעצרה אותה שניה סמוך מאד אלי בפנים חמוּרים ונתנה בי מבט יורד־חדרי־בטן, ואם גם זגוגי כלשהו, הבינותי כי נִבעוּ מצפונַי וכי נוֹקשתי בהירהורי. שׂפתי התרפּטו בחיוך מתחטא ומתנצל. השתדלתי להבטיחה כי לא אשוב לחשוב עוד בכלל, ועל־כל־פנים לא אשוב להרהר אחר סדרי המקום הזה, אבל תוך כדי כך זכרתי וממילא אין קולי נשמע. מגודל המבוכה הרחבתי חיוכי כדי גיחוך ומוללתי באצבעותי. היא העמיקה בי עוד מבט של תוכחה ופרחה לה. בינתיים התחדשו הנגינות באנחה קלה של הרווחה שׂיכּלתי זרועותי על חזי ושבתי לתפּף ברגלי לפי הקצב.

כל אותה עת לא זז התור כמעט כלל. את תחילתו לא ראיתי וגם סופו כבר נעלם מעיני. רבים, רבים ניתוספו מאחרי. שיערתי כי זמן רב מאד עבר עלי בעמידה זו, אבל לא יכולתי אף לנסות לקבוע בביטחה אם זמן זה מסתכם בשעות או בימים. מתוך כך ניחשתי שניטלה ממני תחושת הזמן. נדמה לי שלא פחתה שלוות־רוחי אף במאומה, והתנהגותם של שאר הניצבים העידה עליהם שגם סבלנותם שלהם לא נפגמה. לא היה מי שיטרח לכבּדנו במאכל או במשקה, אף־על־פי־כן לא חשתי לא רעב ולא צמא ואין צריך לומר שלא ביקשתי לפרוש ולעשות את צרכי. בהסח־הדעת הייתי מציץ למטה מפרק־לפרק ולא תמהתי כלל לראות את עירי, את רחובי ואת בני־ביתי וחברי עלי־אדמות. כאן במקום שעמדתי לא חל שום שינוי בתאוּרה, שדמתה במידת־מה לתאורה פלוּאוֹרנסטית אלא שאי־אפשר היה לדעת מאיזה מקור היא שופעת ובאה. למטה, מכל־מקום, נתחלפו כבר כמה פעמים דימדוּמי־בוקר בדימדומי־ערב ואורו של יום בחשכת לילה. מתוך עצלות, מתוך אדישות או מתוך קהות־המחשבה לא נתאמצתי לעשות את חשבון היממות שעברו לפי החשבון הארצי. רק פעם אחת הבריק בי הירהור שהואיל וכבר חזיתי בטכס קבורתי הרי מן־הסתם עברו לפחות יממה אחת או שתים משעה שנתבקשתי לישיבה־של־מעלה, כפי שנהוג לומר בלשון נקיה. עוד כמה יממות, שתים, שלש, ואולי ארבע, עברו מאז אותה קבורה.

פרט לאותו ניד של חימה שעלה בי שעה שראיתי כי אין מתחשבים שם למטה ברצוני להישׂרף לאֵפר, ניד־חימה שהזדרזתי לכבשו, כאמור, חייב אני להודות כי החזיונות אשר נגלו שם לעיני כפעם בפעם לא עוררו בי תגובות־רגש מיוחדות. ראיתי את בני ואת בתי נושאים ילקוטיהם עם־בוקר בדרכם לבית־הספר. מתוך כך נרמזתי שוודאי אמם מכסה מהם את דבר הסתלקותי כדי שלא להכאיב להם יותר מדי ולפחת כלפיהם היא שוקדת לנהוג כאילו לא אירע דבר. ודאי אנוסה היא להזדקק לכל מיני תחבולות ולהטוטים של אחיזת־עיניים, הירהרתי לי. תמר המסכנה! לא יכולתי שלא להוקיר את גבוּרת־התאפקוּתה. הרגשתי אפילו שאילו אני עתה מדרי־מטה כי אז נקוו דמעות חמות בעיני. אבל מיד אחרי־כן עלה בדעתי שאולי באמת־ובתמים כוונתה לעבור, בלי כל דיחוי, ל“סדר־היום”. באמונה, לא יכולתי להתרעם עליה בשל כך.

כשהסיעו את גופתי אל בית־הקברות היתה השעה שעה של אחר־הצהריים. כעשרים וחמישה, פחות משיעור קיבּוּלו של אוטובוס אחד, היה מספר המלווים. ראיתי בתוכם, כמובן, את אשתי, את הורי, את אחותי, שני דודים מצד אבי, את חותני, ועוד קרובי־משפחה אחדים. כל זה הריהו בטבע־הדברים ובהתאם לנהוג, אמרתי בלבי, אבל נעים לראות כאן דווקה אחדים שלכאורה לא היו צריכים כלל לעשות עצמם שותפים בגילוי של צער על מאורע זה. כך, למשל, ראיתי בחבורת המלווים את החייט הזקן מרחובנו, שלעתים הייתי מתעכב ליד פתח חנותו ומחליף אתו קצת דברי שׂחוק ושומע מפיו משלי־חכמה ישנים וחוות־דעת ספק תמימות ספק ממולחות על ענייני־השעה ועל הוויות העולם. אף שזקן האיש וכבר אין לקוחות צובאים על דלתו ואת מלאכתו המעטה הוא עושה בנחת ובעצלתיים, קרוב לוודאי שגרם לעצמו חסרון־כיס בסגרו את חנותו. מלבדו רואה אני בקהל גם את יוכבד ואליהו גבעון. אליהו עומד כאן כמי שכּפאו שד אבל יוכבד שׂפתיה רוטטות ומעט־מעט היא עוקרת וזזה מעל־ידו וקרבה והולכת אל המקום שכּורים בו את קברי. תמר רעייתי מושלת יפה ברוחה, אולי משום שכּך נאה ואולי משום שבּימים הקשים שעברו עליה באחרונה השלימה בנפשה לראותני בין שוכני־עפר ואפשר גם חשה היא מעין הקלה על שסוף־סוף תמה הפּרשה ועתה, לפחות, יודעת היא היכן רגליה עומדות. כך אולי הלך־רגשותיה של תמר רעייתי, אבל יוכבד גבעון לא כך היא מרגישה. הכרת טובה מתעוררת רגע בלבי כשאני זוכר איך התנדבה לעזור לתמר לסעוד אותי בחליי האחרון ואיך היתה עושה ימים כלילות ליד מיטתי, למורת־רוחו הגלויה של אליהו בעלה. זוכר אני לטובה גם את האהבה הכּמוסה אשר הגתה אלי שנים על שנים, את איגרות־ ההשתפּכות שהיתה תוחבת לידי בהיחבא ובחטיפה, וכן אותו ערב רחוק כשהייתי יושב לבדי בדירתי והיא התפרצה אלי והחלה לגפּפני גיפּופים לוהטים ולא עמד בי לבי לא להפסיקה ולהרחיקה מעל פני אף לא להשיב אהבה אל חיקה. אם כה ואם כה שמחה בי אותו ערב שמחה גדולה ובדי־עמל עלה אז בידי לשדלה בסוף שתחזר אל ביתה ואל בעלה. מגוחכת ומכוערת מעט נראתה לי אז כשמחתה ובהתרוממות־רוחה אבל עכשיו שהיא אבלה ושפתיה רוטטות והיא קרובה להתיפח, עכשיו יפה היא בעיני עד מאד.

מידת סקרנותי לא הספיקה לי לעקוב אחר מעשה הקבורה עד תוּמו, גם בושתי מעט בהתעניינותי המופרכת באחריתה של התגלמותי הארצית. נדמה היה לי שאין היא הולמת לא את כבוד המקום שבו אני נמצא עכשיו גם לא את נימוסיו. לפיכך הסיבותי מבטי מעט לצדדים. ליד חומתו של בית־הקברות רואה אני את האוטובוס שהסיע את מלווי. בינתיים נוספו עליו עוד חמישה אוטובוסים. כפי הנראה התרבו המלווים, אבל החדשים לא אותי באו ללוות אלא מישהו חשוב ממני שעומדים לטמנו בטבורו של בית־הקברות, כפי שעיני רואות. “חשוב ממני”, חזרתי ואמרתי בלבי בהיתול. “עוד מעט נראה מי חשוב ממי באמת”. אבל מיד נכלמתי בהירהורי, שהרי כל זמן שלא עמדתי לפני ועדת־המיוּן אין לי שום יסוד ליוּהרה או לזחיחות הדעת.

ששת הנהגים, אחד שלי וחמשת האחרים, התישבו על כמה אבנים מסוּתתות־למחצה המוטלות אצל חומתו של בית־הקברות. אחד הוציא מנרתיקו כריך עטוף בנייר־צלופן והחל ללעוס, אחד העלה מכיסו האחורי עתון של אחר־הצהרים והחל לקרוא, אחד הוציא ממקטרנו קופסת סיגריות מעשה־כסף וכיבּד את עצמו ואת חבריו. רחבי־שת היו בעלי־בשר ובהרחבת־הדעת ישבו באור השמש החרפית החביבה. “הנה מה־טוב ומה־נעים שבת־אחים־גם־יחד”, ביקשתי לפזם לעצמי, ונדמה היה לי כי ברצון אהיה מוכן לשבת בחברתם של אלה. מוזר, זו פעם ראשונה מאז התמוּרה קם בי חשק כלשהו לבוא במחיצתם של דרי־מטה.

הטיתי אוזן להקשיב לשיחתם. נגינת התקליטים אמנם הפריעה, אבל במאמץ כלשהו הצלחתי לקלוט שהם מדברים על ידיעות שנתפרסמו בעתון של אחר־הצהריים. הם דיברו על איזה חנווני שזכה בסכום־כסף גדול בהגרלה (“אני מכיר אותו את ההוא. אף פעם לא היה לו מזל בגרוש!” העיר אחד מהם בתנופת־יד של ספק־פליאה וספק־ קובלנה), על נסיון־אונס שנעשה בעיר לפנות־בוקר (“היא בעצמה בטח זונה. שמעו מה שאני אומר לכם”, חזר והעיר אותו אחד יודע־כל), על הסיכויים במשחק־גומלים בין שתי נבחרות־כדורגל לאומיות העומד להיערך היום בבלגראד ועל אשה אחת מן הפיליפינים שילדה חמישיה.

“פה קוברים, שם יולדים!” זרק אחד שׂב־שׂער מן החבורה, כפי הנראה הקשיש שבהם, ומולל בנעלו את בדל־הסיגריה שהשליך.

היה בי חשק לשרבּב ידי וללחוץ את ידו בחמימות ובתודה, משל כאילו בדבריו אלה ביקש להטיף צרי־ניחומים על לבי שלי. אף כי לא חשתי כל צורך בניחומים, הכרתי לו טובה ומשהו מתוק וחם, אנושי כמעט, חילחל בגרוני. אותו רגע עלה בדעתי שאולי טוב היה אילו הותקן שירות מהיר של מעליות יורדות־ועולות בין מקומי למקומם של הללו. מיד נזפתי בעצמי על משאלה זו, שהרי געגועים אלה למקומות אחרים יש להם ריח ארצי מדי ועלולים הם להפריע את התאקלמותי בספירה רוממה זו שאני שרוי בה עתה ובספירות המעותדות לי אחריה, ותהיינה אשר תהיינה. על־מנת להיחלץ מיד מן הלבטים הללו חשתי להשעוֹת מבּטי מחבורה זו של אנשי־חיל. הבחנתי בחטיפה שכבר סתמו עלי את הגולל. מלווי עמדו דומם כאחוזי־שיתוק. רק ליד הקבר הרענן גופו הבחנתי ביוכבד גבעון כורעת תחתיה כמו עלפון־חושים. אליהו בעלה ותמר רעייתי תמכו בה מזה ומזה וטרחו להעמידה על רגליה. פני אליהו היו אדומים ופניה של תמיר חיורים היו ושניהם היו נושכים את שפתיהם.

כשהגיעה עיני הסוקרת אל הסיעה שבּטבּור בית־הקברות שוב לא יכולתי לכבוש את חיוכי למראה קשיש אחד כרסתן העומד ליד ארון שחור המונח על שפת הקבר הכּרוי והוא נושא מידבּרותיו בקול גדול ובליווי תנועות־יד נמרצות, ליתר־תוקף־והדגשה. דיבורו היה רועש לאין־ערוך יותר משיחתם המתונה של הנהגים ולכן התקשיתי הרבה יותר לעמוד על כוונת דבריו. מסתבר, כמובן, שביקש לתנות את שבחיו של אותו איש הנתון בין הלווחים המשוחים שחור, שעוד מעט ימתקו לו רגבי העפר כדרך שכבר הם מתוקים לי עצמי. מתוך הברות קטועות שהגיעו אל אזני הסקתי שהוא עומד בדבריו על סגולות־היקר של מסירות־נפש, הקרבה־עצמית, נכונות לפקודה, אהבת־הזולת, חיבּה לחי ולצומח, רגישוּת המצפון ונאמנות לדגל. מתוך הברות אחרות שקלטתי ניחשתי גם שאותו איש־מעלה הקדיש את חייו להשבּחת גזע־בקר ולמלחמה בתחלוּאי הבּהמות. כמה מן המלווים היו מניעים ראש דרך אישור והסכמה, אחרים היו מבליעים פיהוּקם, כמה נשים מזקינות היו ממשמשות בממחטות את אפן. רק בחור אחד תמיר שחרחר שעמד סמוך מאד אל הארון, מן־הסתם בנו של שוכב־הארון, הביט בעיניים רצחניות בדרשן הנלהב ונדמה לי כי במסיבות נוחות יותר עשוי היה לקרעו כדג.

 

פרק שני: נאומה של הרשות העליונה

כאשר השעיתי עיני סוף־סוף מן המראה ההוא ראיתי והנה קצין־מלאכים אחד שאבקת־זהב זרוּיה על שולי כנפיו הצחורות־מצחור בא ועומד על ידי. בסבר של אדישות שאין למעלה ממנה נתן בי מבטו ורשם מה שרשם בפנקס שבּידו, מתוך דרך הסתכלותו שיערתי שהוא אומד, פחות או יותר, את מידות גופי על־מנת להביא לי מלבוּשים חדשים. וכאן שאלתי את עצמי אם לצורך מעוּט־חשיבות זה היו שולחים אלי מלאך בדרגת קצין, וכן מה טעם ראו לזכּות דווקה אותי ביחס מיוחד מעין זה, שהרי לא ראיתיו בודק ככה לא את העומדים לפני ולא את העומדים מאחורי. אלא שמיד נתתי אל לבי כי: א) כל אותה שעה שעקבתי אחר המתרחש בבית־הקברוֹת למטה לא היתה דעתי נתונה למתרחש פה למעלה ואפשר מאד, אפוא, שכּל חברי עד־אחד כבר נבדקו בדיקה דומה; וב) שתכליתה של בדיקה זו חשובה יותר, אל־נכון, מהתקנת מלבושים ההולמים את גופי, ומה־גם שנוח וטוב לי למדי בבּגדים שעלי עתה. הנה כך נמניתי־וגמרתי שוודאי הוא עושה בשליחותה של ועדת־המיוּן, והתחלתי להתברך בלבבי שאולי בכל־זאת שוּגר במיוחד אלי. כבר ציירתי לעצמי שוועדת־משנה מיוחדת עסקה בניפוי תיקיהם של המתיצבים וכיון שהגיעה אל תיקי שלי התרשמה מאד מתיאור מידותי התרומיות והתנהגותי הנאותה לשעבר, עד כדי כך שהחליטה לזרז את הטיפול המשרדי במקרה זה שלפניה. אף־על־פי שכּל אותה עת לא פקדתני תחושת הזמן ובשום־פנים אין לומר כי קצרה רוחי בהמתנה הזאת, מכל־מקום חשתי רגש של תודה על מנהג זה שנוהגים בי לפנים־משורת־הדין. “אין זו סתם ערבוביה מקרית נטולת־הגיון, כפי שיוכל להניח משקיף שטחי חסר כוח־הבחנה”, אמרתי בלבי. “יש יד מכוונת, יש חוק ויש סדר”. בשמחה נכנעת, אם לא בהערצה, התבוננתי בקצין־המלאכים שלצדי. אותו רגע חדל מרשימותיו, הרכיב קולמוסו על אזנו, ובטרם יפרח ויתעופף לו הציץ בי הצצה אחרונה. משוכנע הייתי שקרא את מחשבות־לבי. עיניו התכולות, הזכּות כעיני־כרוב, הפיקו פתאום לעג נורא. לולא מורא כבודו של המקום עלי, כי אז אמרתי תיכף־ומיד כי מרוּשע היה הלעג ההוא.

לא הספקתי לתת לעצמי דין־וחשבון על האיום המתרמז ממבטו זה של קצין־המלאכים על הסכּנות המתבּשׂרות ממנו לעתיד־לבוא, כי הנה מיד אחרי־כן הופסקה פתאום נגינת התקליטים ומרשת הרמקולים הנעלמה יצאה בת־קול שהכריזה בבהילוּת ובקוצר־נשימה, כביכול: "האלו! האלו! הקשיבו! הקשיבו! הקשיבו לדבר הרשות העליונה! הקשיבו לדבר הרשות העליונה!

לאחר הפסקה קצרה למדי, רצופה טירטורים שונים מתוך רעש הרמקולים, נשמע קול כקולו של מדריך־ספורט צעיר שאינו מצטיין בעודף בטחון־עצמי: “הקשב! טוּר, טוּר, דוֹם! חזוֹר! טוּר, טוּר דוֹם! לריצה קלה במקום הי־כּון! ריצה קלה במקום – רוּץֱ! 'חת־שתים, 'חת שתים! 'חת שתים! במרץ, במרץ! קצת יותר במרץ שם האחרונים! 'חת־שתים! 'חת־שתים!”

חשתי שריצה קלה זו במקום מביאה טובה מרובּה לי אף לזולתי, שלא־מדעת עלה חיוך של קורת־רוח על שפתי. בתוך כך אמרתי בלבי: “אבל אי־אפשר שזהו קולה של הרשות העליונה! תרגיל־התעמלות זה ודאי אינו אלא הקדמה, והכֹוונה היא שנהיה מוכנים לשמוע את דברה של הרשות העליונה במצב־רוח של עלומים, של עליצות, של התפרקות”.

נשמע קול:

“לריצה קלה היכּון! קדימה – רוּץ! 'חת־שתים! חת־שתים!”

מעל גבי תקליט חדש החלה להישמע מנגינת־לכת קצובה, מעוררת ומחייה. הייתי כנישא על גלים קלים של אושר בריצתי. זכוּר לי הירהור שחלף בי תוך כדי ריצה: “אכן, כנראה זהו שהיינו קוראים לו פעם שמינית־בשמינית־מועם־גן־עדן. דיברנו ולא ידענו מה אנו מדברים!” סמוך אחרי־כן הצצתי בחטיפה כלפי־מטה וראיתי חושך על־פני הארץ. “אצלם לילה!” אמרתי בלבי וצחקתי. “הם ישנים, או יוצאים לגנוב, או מתמכרים לאהבת־בשרים עלובה. מה הם יודעים, מה הם יודעים!” ומתוך מין נטיה להכללות חפוּזות אף הוספתי ואמרתי בלבי: “אם זוהי השמינית־בשמינית, צא־וחשוב מהו טעם גן־עדן לאמיתו!”

כאשר שמענו לבסוף את הקול האחר, ידעתי מיד כי אמנם לא טעיתי בסברתי ואותו קול שזירזנו בריצתנו לא היה כלל זה של הרשות העליונה. עתה שמענו קול כבוש, מאוּפק, ועם זאת אומר־כבוד־ומרוּת, נגיד ומצווה. יכולתי לצייר לעצמי את בעליו בדמות איש לבוש חליפה משרדית כהה מאריג משוּבח, ממוצע בקומתו, יושב אל שולחן רחב הטעון טלפונים וכפתורי־קשר, שׂערו מקליש מעט ושיבה זורקת בצדעיו ובאצבעו הוא מַזה אפר מעט מסינר עבה וריחני.

“טור, עמוֹד!” פקד הקול החדש, צרוד קמעה, בנחת, עניינית.

עמדנו מריצתנו. רשת הרמקולים פסקה מנגינותיה.

“יפה!” אמרה הרשות העליונה והוסיפה מעין נהימה של צביעות־רצון. אחר, כמי שיוצא ידי חובה אין גינונים אלה של שיגרה חשובים בעיניו: “עמוד נוח!… עמידה חפשית!.. ובכן, אנו מקווים שאתם מרגישים את עצמכם רעננים יותר, מה? … הה־ה… אתם מרוּצים עכשיו, מה?”

רגע אחד־ויחיד חשנו פתע כולנו כי ניתן שוב קול בגרוננו, וכעדת טירונים עליזים המצפים להכרזה על איזה פרס מיוחד בתום תקופת אימוניהם, נענינו כולנו בתרועה גדולה: “כן!”

“יפה, יפה”, אמרה הרשות העליונה. “גם אני צריך לומר לכם שאני מרוצה. כן, בהחלט. אני מרוצה מכּם”.

לאחר שיעול קל המשיכה הרשות העליונה בדבריה, בנעימה של מעשיוּת גלוית־לב, פטרוֹנית, בקולו של מי שדיבּורו דיבּור ואפשר לסמוך עליו שיעשה כל כמה שידו מגעת:

"אני צריך להגיד לכם שלפעמים יש לנו כאן מחזורים שאינם כל־כך בסדר…כן, לפעמים יש לנו בעיות של משמעת וכו'… לא אסתיר מכּם, זה קורה גם אצלנו. כמובן, יש לנו אמצעים מספיקים לטפל במקרים כאלה, חה־חה, חה־חה, אבל, האמינו לי, זה לא נעים. בהחלט לא נעים. אין אנו שׂשׂים לאחוז באמצעים תקיפים, במקל־חובלים, כמו שאומרים… ‘כי אם בשוּבו מדרכּו’, חה־חה… כן, ודאי יש בכם כאלה שהיו יודעי־ספר, הם מכירים את הצהרותינו הקודמות בנדון, מה?… טוב, לא חשוב. ובכן, מה שאני רוצה להגיד לכם הוא זה: עד עכשיו הייתם בסדר, ואנו רוצים להאמין שגם להבא… אתם תשתדלו, ואנחנו נעזור לכם להשתדל, וביחד זה יהיה בסדר.

כן, עוד דבר, ודאי יש בכם אחדים שהם סקרנים לדעת את הנוהל בוועדת־המיוּן. כמובן, זהו דבר הנוגע לכל אחד ואחד מכם. ובכן בהתאם למקובּל אצלנו ימסרו לכם הממוּנים על כך במישרים את הידיעות הנחוצות במועד הנכון. מצדנו יכולים אנו להעיר כי הרשויות המוסמכות פועלות בהתמדה, בלי הפסק, מתוך שיקול־דעת שאין בו מקום לא לטעוּת ולא למשוא־פנים, ועל־פי כללים שנקבעו כאן מלכתחילה שבּדרך־כלל יש לומר שעד עכשיו לא נתנו מקום לשום אי־הבנה. בכל־אופן, עליכם לדעת שכאן יש סדר… לא תמיד אנו יכולים לקבל על עצמנו אחריות למה שמתרחש למטה, אבל כאן יש אצלנו סדר ומשטר… אמנם אנו עמוסים עבודה, והטיפול נמשך לפעמים קצת פחות זמן או קצת יותר, אבל גורם הזמן הוא אחד הגורמים שאין אנו יכולים בשום אופן להרשות לעצמנו להתחשב בהם…על־כל־פנים אנו עושים תמיד כמיטב יכולתנו, יכולת יש לנו, תאמינו. הפעם ניתנו הוראות מיוחדות להחיש את הטיפול והוקצתה תגבורת רצינית לצוות המיוּן, אבל צריך להתחשב בעובדה שהטיפוּל הוא אינ־די־בי־דו־א־לי… כן… בכל־אופן, כל אחד יגיע תורו. אף אחד מכם לא יישאר באוויר, כמו שאומרים, בין השמיים ובין הארץ. חה־חה".

רשת הרמקולים השמיעה געיית צחוק מתרפסת, אוטומטית, כהד, געינו גם אנחנו אחריה פה־אחד.

“ובכן”, סיימה הרשות העליונה בשוויון־קול, “בינתיים, זה הכל”.

וכמו לאחר הירהור־משנה הפטירה עוד:

“להשתמע!”

היה רגע של דממה כללית, ומיד אחר־כך נשמע שוב קולו של אותו מדריך־ספורט נעלם:

“טור, טור, דום! אף תנועה! לא לזוז שם!”

אי־מזה בקע פתאום באדיר קול לגלגני, מעובּה:

“יש שאלות?”

כמה וכמה תקליטים של נגינות ופזמונים החלו להישמע בעת־ובעונה־אחת. אי־מי פקד בצווחה: “להפסיק!” מדריך הספורט התיז, בעצבנות בולטת: “לניתורים קלים במקום – היכּון! ניתורים קלים במקום – החל! 'חת־שתים 'חת־שתים! 'חת־שתיים! 'חת־שתים! לשמור יפה על הרווחים שם בהתחלה! 'חת־שתים! הפסק – ודי!”

קול דק, נשיי כמדומה, הזדמר בסילסולי־קודש. בלווית מעין טנבּוּר עמוּם חזר הקול פעמים אין־מספר על הבית:

הֶהָרִים יִרְקְדוּ, יִרְקְדוּ כְּאֵלִים

וּגְבָעוֹת כִּבְנֵֹיֹ־צֹאן.

בסתירה בולטת לכך, ובה ובאותה עת, הרעימה רביעיה של קולותֹ־בס עמוקים, בהתלהבות־שיכֹּורים ובליווּי מצלתיים:

עַל מֵי־מנוּחוֹת יְבַהֲלֵנִי,

בִּנְאוֹת־דֶשֶא יְפַצְפּצֵנִי,

נַפְשִׁי יְשׁוֹפֵף –

יוֹ – הוֹ – הוֱֹ! יוֹ – הוֹ – הוֹ!

 

פרק שלישי: התוודעות

אין פלא שבסיומו של פרק זה היינו נבוכים מעט. אפשר לומר אפילו שהיינו המומים ומבולבלים בתכלית. על־כל־פנים, ודאי שיכול אני להעיד כך על עצמי. כמי שתר אחר איזו נקודה של משען ואחיזה, הגנבתי מבט כלפי־מטה. אף כי לא נשמע כל איסור מפורש על כך, הנה זאת הפעם היתה בי פתאום הרגשה סתומה שאני עובר איזו עבירה. הספקתי להבחין שאור כאורם של צהרי־יום שפוּך על הארץ ותנועה עסקנית ניכּרת בכּבישים וברחובות. וכי כל־כך ארכה המהומה הזאת שהיינו נתונים בה? או אולי התהפכו סדרי תבל ושם למטה חרג הזמן ממסגרותיו? או אולי אין פירוש הדבר אלא זה שאין כאן כל מקום להשוואות ואין להקיש ממידות־הזמן בתחתונים על מידותיו בעליונים? “ראש־תבן שכּמוך!” ביקשתי לנזוף בעצמי. “מתי תתפוס סוף־כל־סוף שכאן פשוט אין כל זמן, אין – וחסל! כאן הזמן עומד ואינו יודע שטף מהו”. אלא שעתה התעוררתי אני עצמי לערער כנגד עצמי: “כיצד! אבל הרי מתרחשים כאן דברים בלי הרף, ובקצב קדחתני ממש, והתרחשות הרי פירושה זמן, פירושה שטף!”

עוד אני מתנצח עם עצמי והנה נתתי אל לבי כי חרף הריצה הממושכת שרצנו דומה כי עומד אני באותו מקום שבּו עמדתי בתחילת כל המאורעות המסעירים שנתרגשו עלינו באחרונה. אלא שבנקודה זו לא התקשיתי לישב את תמיהתי שלי, כי על כן נראה היה בעליל שמלוא כל סביבי אין שום ציוּן להיאחז בו והיטב זכרתי שאף מקודם לא היה שום ציוּן כזה בנמצא ולפיכך הרי כל המקומות דינם אחד, דינם כדין מקום אחד.

כדי שלא להניח שום מקום לספק ביקשתי להציץ בשכני הקרובים לתוֹך מלפנים ומאחור כדי לראות אם לא השתנה מעמדם של הללו. רק אז תפסתי שעד עתה לא נתתי דעתי כל־עיקר על טיבם של העומדים לפני ואין צריך לומר שלא נתתי דעתי על העומדים מאחרי. החלטתי להתפנות בלי שום דיחוי לתיקון המעוּות הזה. כמבקש לכפר על חטא שחטאתי בגבהוּת־אף, הבטתי תחילה לאחורי. ברגע שהסיבותי ראשי לאחור חפז גם העומד מאחרי והסב ראשו לאחור כמוהו, בזה אחר זה, מעשה־שרשרת, כל העומדים מאחריו, ככל שהיתה ראייתי מגעת. דומה היה כאילו פגע מין הלם חשמלי קל בכולנו. אימה סתומה צבטה את לבי: שמא גם אני לא הסיבותי ראשי אלא משום שאי־מי העומד בראש התור ראה משום־מה להסב ראשו לאחור ואחריו הסבו כל היתר, מעשה־קוף או מעשה־מוּכני, את ראשיהם אף הם?! שהיתי לעיין בדבר רגע קל וגמרתי אומר לחזור להטות ראשי לפנים בחתף כדי שאספיק להבחין לפחות בצדודיתו של העומד לפני. אם אמנם גם הוא ראשו מוּסב עתה לאחור כראשי. עיינתי ועשיתי, אלא שלא הספקתי. אף העומד לפני חזר והטה ראשו לפנים הטיה חטופה ונמרצת. פעמים אחדות חזרתי על הנסיון הזה והייתי מסב ראשי לאחור ולפנים וחוזר־חלילה, והתוצאות היו תמיד כבפעם הראשונה. אבל תחת שתחזק עלי האימה הרי, בסופו של דבר, התקררה דעתי דווקה, וזאת משני טעמים, כמדומה: ראשית, משום שראיתי בעצם הניסוי הזה הוכחה לפעולת שׂכלי הטוב לחריפותו ושני משום שראיתי בתוצאותיו הוכחה למציאותה של חוּקיות מסוימת, שגם אם נפלאה היא מהשׂגת השׂכל הפשוט טבוע בה חותמו של הגיון־ברזל.

עתה שנרגעתי מעט או הרבה החלטתי לעשות, בתחומים מצומצמים שתחם לי טבעו של המקום הזה, נסיון נועז מסוג אחר ולהתבונן בכוונה עזה באיש העומד נכחי, גם אם לא אראה אלא את צדו האחורי, מכל־מקום אכיר לדעת את שיעור־קומתו, את ערפּו, את גבו, את רגליו, את לבושו, את רוחב כתפיו ועבי צווארו והיקף מתניו. על־פי כל הנתונים האלה אוכל גם, במאמץ מסוים של מחשבה, לצייר לעצמי, במידת דיוק מתקבלת־על־הדעת, את גילו, את עברו, אף גם את סגולות רוחו ותכונות אפיו, ואין צריך לומר – את מינו: על־כל־פנים יימצא לי בכך ציוּן מקום להיסמך עליו לקראת הבאות, נקודה של אחיזה בשטח, או, אם תרצו, בחלל.

אף כאן תכפתי עשׂייה להירהור ובלי היסוסי־יתר נעצתי מבטי בכוונה עזה בדמות הניצבת לפני, בריחוק פסיעתיים לערך נכחי. אכן, זאת הפעם היה שׂכר לפעלי, כי הנה עד־מהרה נתחוור לי, כמעט בלי שום צל של ספק, שהעומד לפני גבר הוא, זכר, בן־גילי בקירוב. נמוך היה בשיעור ראש אחד ממני, שׂערו החוּם דהוּי כלשהו, וקרחת מבצבצת בקדקוד. לבוש היה חולצת־כוּתן ירוקה פשוטה, קצרת־שרוולים, מכנסיים חומים ופשוטים. זרועותיו עטו פלוּמה של שער רך. בהיר יותר משׂערות ראשו. עמידתו היתה נינוחה אך יציבה, שקטה אך בוטחת. הוא קנה לו באחת את חיבּתי, בלא שיחשיב את הדבר ובוודאי אף בלא שיידע על כך. לאחר שעבדתי את מוחי הגעתי לכלל מסקנה שבּזמנו היה ברנש זה מן־הסתם איש־עבודה הגון וישר, בן אחת מארצות הים התיכון, צנוע בהליכותיו ושמרן במידותיו. צירפתי תו לתו וסברה לסברה עד שהצטיירה לפני דמותו כולה, פנים ואחור, ובהירה נראתה לי יותר מאשר לוּ התבוננתי בה שעה ארוכה מקרוב ומכל צדדיה. הנה כי כן ברי היה לי שאדם זה שלפני יש לו עיניים חוּמות, חמות, מפיקות תבונה וטוב־לב; שהוא מצוין בכושר־הסתכלות אלא שמעולם לא היה מרבה־דברים; שלימד עצמו לקבל דברים בקור־רוח, אם לא באהבה, אלא שמרוב קבלת־דין והשלמה, הן במעגל חיי־המשפחה הן מחוצה לו, הצטבר בנשמתו משקע עכור וכבד של מרירות ועייפות, עד שאולי חש אפילו רגש כביר של רווחה כשהוזמן לבוא לכאן. “ולא זו בלבד”, אמרתי בלבי, גאה על חכמתי, “אלא מן־הסתם אף טרף נפשו בכפו כדי להגיע הלום”.

כל הפרטים האלה הזכירו לי כל־כך את חברי הטוב נחום משכּבר־העתים עד שביני לבין עצמי החלטתי לקרוא לו נחום. בהרגשת הצלחה ונצחון גם הוספתי ואמרתי בלבי: “לאמיתו של דבר, לא אתפלא אם יוודע לי שאמנם שמו נחום”.

כמעט בקשתי לפשוט ידי ולגעת בו,להניחה בזהירות על כתפו החמה, ואחר־כך, כאשר יסב אלי את ראשו בתמיהה שקטה, לחייך אליו ולהאיר לו פנים. אף כי ידעתי שהדבר אסור, ומכל־מקום הריהו בגדר הנמנע, ובין כך ובין כך ייבּצר מאתנו לשוחח אפילו שיחה קלה־שבּקלות, נתתי דרור למחשבותי ובדמיוני הפלגתי בתיאור המשכה ותולדותיה של אותה נגיעת־יד, כולל השׂיחה שנקשור, תחילה במורך ובפיקפוק אחרי־כן בגילוי־לב ובהרגשת־אחוה־מאז־ומקדם, עד שלא יהיו כאן עוד לא בסיס־קליטה ולא ועדת־מיון ולא ראשות עליונה, לא תור של מצַפִּים ולא ציפּיה לתור, לא עבר שכבר איננו ולא עתיד שעדיין לא בא, אלא רק שמחתה של פגישה שהתמהמהה וחמימותה של הכּרוּת מחודשת, רק ידידות בהירה ומאירה בין שני ידידים־בלב־ונפש – נחום אני, אני נחום.

כשהיתה אמי לוקחת אותי לשפת־הים היתה מרכיבה משקפים על עיניה ועלה־עץ ירוק על חטמה ומורחת את פניה בשמחה העשויה לדבר ומתפרקדת על כיסא־נוח ומתמכרת לקרני־השמש. מדי־פעם היתה פוקחת את עיניה להשגיח עלי, מצנפת־קש כתומה ומצחיקה היתה חובשת לראשה ואת בגדי היתה מפשיטה מעלי וערום־בתכלית הייתי נובר באת קטן בחול התחוח והרווה והמגוּיד שבּגבול המים ממש. זכוּר לי שפּעם אחת בבואנו מצאתי פעוט שזוף בן־גילי נובר אף הוא בחריצות בחול התחוח. גם לו היה את קטן, אבל את החול הלח שהיה חופר היה מטיל ומגבב בסמוך לגומתו, בתבנית קטנה, מסולסלת־שׂפה, שהיתה עמו היה מגבל לו שם עוגיות של חול שאחר־כך היה חוזר ומטילן לגומה לסתמה. זחלתי אליו ובלי אומר ודברים התחלתי לעזור לו בכריית החול ובגיבּובו והוא לא מיחה בידי. דבּר לא דיבּרנו גם לא הסתכלנו זה בזה ושעה ארוכה שקועים היינו יחד, עד לשיכחה־עצמית, במלאכה שנעשתה משותפת לנו. לפרקים היתה אשה אחת, ודאי אמו, קוראת אליו להודיעו שמספיק וכבר צריך ללכת והוא לא ענה לה, עד שלבסוף ניגשה אליו והפסיקתו. אז הביט בי היישר, בפעם הראשונה. עיניים שחורות היו לו כמו זיתים שחורים זוותנים והוא חשף כנגדי שיניים מלבינות בבת־צחוק ובתנועה נדיבה והחלטית הניח את תבנית־הפח שלו על־ידי כאומר: “קח, לך היא”, ואני הוּצפתי גל חם של אושר שלא נשכח ממני מאז. מעולם לא שבתי לראות את הקטן ההוא אבל אותה שעה מאושרת של התעסקות שקדנית, שתקנית משותפת בחול־החוף התחוח לא נשכחה ממני מעולם, אף כי כאשר נותרתי אחרי־כן לבדי בא גל ושירבּב לשון ארכּנית ומיסמס את העוגיות ומילא את הגומה מים ואני נתתי קולי בבכי מר עד שחשה אלי אמי ועקרתני משם בחוזק־יד.

עם שהוספתי ונתתי עיני בגבו של נחום זה העומד כאן לפני בתור, עם שבּניתי לי את דמותו פרט לפרט, ועם שנכמרו בי רגשות נאמנים של חיבה וידידות אל אדם זה, שוב פקדתני בחריף אותה הרגשה ממש של אושר, של שיתוּף וחברוּת אין־אומֶר, תחת השמש הלוהטת ולנוכח הים הצונן. רעש התקליטים נתחלף באזני בהמייתם הקצובה של הגלים וברחש ליחוכם, האור האדיש והאלמוני התחלף לי באור־שמש חי ומוחשי וקרוב לאין־שיעור יותר, וכאשר גרעתי רגע עיני מנחום ופיזלתי מבט כלפי־מטה לא ראיתי אלא את שפת הים של עירי לשעבר. החוף, שרוי דווקה באפלולית של דמדומי־ערב, היה שמם לגמרי, להוציא צברים של כיסאות־נוח ערוכים זה על גבי זה וכפותים יחד בשרשרות ברזל, מפני החמדנים. רק על הרציף נראו כמה אמהות מאַחרות המוליכות את ילדיהן בעגלות־טיול ופניהן, מן־הסתם, הביתה. ניירות התעופפו ברוח המתנשׂאת לנשוב.

אכן, אין לי אלא לפסוע פסיעה אחת קדימה ולפשוט ידי והריני נוגע בכתפו של נחום. מי זה אמר שאסור הדבר, מי אמר שהוא בגדר הנמנע? אפילו באשר לקשירת שיחה, מניין לי שבּאמת לא תיתכן? לכאורה אמנם כולנו ניטל קולנו מאתנו, אבל מי יכחיש כי ברגע אחד של חסד, או אולי מוטב לומר – של גילוי־שכינה, הוּשב לנו הקול, ובלי שום סימן של התאמצות ענינו כולנו אך לא מכבר בתרועה גדולה “כן!” לשאלתה של הרשות העליונה. האם בהשתדלות מסוימת לא נוכל לחזור על הישג זה גם בלי זירוזה, או סיועה, של הרשות העליונה? כי מתקבל הוא על הדעת שמגע קל מעין זה בין שנַים מן הניצבים בתור, שיחה של כלום לחידוש של הכּרוּת ישנה, הם בגדר “בעיות של משמעת” מסוג אלו שעליהן רמזה הרשות העליונה בפתיחת דבריה?

אף־על־פי־כן יש לנהוג בזהירות בכל סטייה מן השיגרה הנוהגת כאן, כפי הנראה בעליל. שמא בכל־זאת עבירה ייחשב הדבר על־פי איזו פיסקה, על־פי איזה סעיף־קטן באיזה חוק־עזר של התקנון המחייב בספירה זו? נסיוני לשעבר כאזרח וכאיש העוסק בעניינים ציבוריים, עם כל צימצומו, די היה בו ללמדני כי אי־ידיעת החוק אינה יכולה לשמש צידוק להפרתו; אין היא יכולה להיחשב אפילו מסיבה מקילה. ואם אמנם יהיה בכך משום עבירה, כלום יכול אני לשער בנפשי אפילו אפס־קצה של הפורענות הנוראה שאוכל להביא בזאת על ראשי,ולא על ראשי בלבד אלא גם אולי – מי־יודע! על ראשו של נחום ועל ראשם של רבים ורבים מאנשי ה“מחזור” הזה, כפי ביטויה של הרשות העליונה?

איני צריך אלא לשאול. אין דבר פשוט מזה. אפילו נניח שלא ישוב קולי לשמשני לצורך מיוחד וחד־פעמי זה של פנייה ספּונטאנית אל פקידי־הרשות, הנקל יהיה לי לבטא את שאלתי בהעוויות וברמזים הללו ודאי יירדו בלי קושי לסוף דעתי. השאלה עצמה ודאי אין בה משום עבירה כלשהי, אף לא טכנית. אדרבה, אם יתברר, כפי המסתבר, שעצם מבוקשי שרוּי־ומוּתר לי, אפשר תיחשב שאלתי לי לצדקה, סימן מיוחד של חסידות, גילוי מובהק של משמעת אזרחית, ואז אף יירשם הדבר לזכותי בדפתריה של ועדת המיוּן. לכל היותר יש כאן צל־חשש של אי־נעימות מתוך גרימת טורח־לחנם, כי על כן קרוב לוודאי שלא יחיד אני ולא ראשון, לא במחזור הזה וכל־שכּן לא בכלל המחזורים שעברו, המטריד את פקידי הרשות בקושיות של מה־בכך הנובעות מבּורוּת או סתם מאינפורמציה לקויה. אבל שאלה זו שבּעיניהם אכן תהיה דבר של מה־בכך וחלק מוכּר ונדוש משיגרת־תפקידם, לגבּי יש לה חשיבות עצומה. עקרונית, חיונית כמעט, הייתי אומר, מכל־מקום הרי זו שאלה לגיטימית בהחלט, ואם נעיין בדבר היטב נמצא שמחובתם של פקידי־הרשות לענות עליה. עליה ועל שכּמותה. כי לא לצורך זה, בראש וראשונה, הופקדו עלינו? אף כי לכאורה שיכנעתי את עצמי שאין זכותי מוטלת בשום ספק, לא בלב קל הרימותי ימיני להצביע, כדרדק בכיתה של בית־ספר המבקש להודיע כי שאלה בפיו. מכּובד השׂרעפּים היה לבי מפרכּס בחזי כציפור בכלוב, מחנק היה בגרוני, וכאשר הזדקפתי על בהונותי, כמי שמושבו על הספסל האחרון בכיתתו כביכול, חשתי פיק־ברכיים. פעמים אחדות התרוממתי על קצות בהונותי ומיתחתי את זרוע ימיני ככל אשר אוּכל, ולא נעניתי. בינתיים עברו על פני כמה וכמה מלאכים וקדושי־עליון, בעלי דרגות שונות, מהם בהילוּך ומהם בתעוּפה. אף אחד מהם לא שׂם לבּו אלי, אף כי הטיתי זרועי לעומתם בהדגשה מפורשת. אחדים עברו כשקועים בהירהורים ואחרים כאצים לדרך בשליחות דחופה שאינה סובלת דיחוי. רק אחד, והוא כמדומה אותו קצין־מלאכים שכּבר פקדני פעם, הוא המלאך שעיני־כרוב לו תכולות וזכּות ואבקת־זהב זרויה על שוּלי כנפיו הצחורות־מצחור, רק הוא התעכב על־ידי כאילו חש במיוחד לשמוע לי ולטפל בי. אבל בטרם אספיק לבאר לו ברמז או בהעוויה כלשהם מה חפצי השיק כנפיו ופרח לעומת שבא.

רפו ידי. נואשתי, כתפיו של נחום נראו לי שחוחות עד־חמלה וקרובות עד־להסעיר. כמה הוא עצוב, וכמה חשוב לו להרגיש כי יש לו כאן במחיצתו, מאחריו ממש, ידיד־אמת, ידיד־נעורים כמעט בלי גוזמה. פשוֹט ידך ותמוּשנו, שלח ידך ותצהיל רוחו. הרי זה בתחום הישג־היד. ממש אין קל מזה. אף־על־פי־כן אין הדבר פשוט כל־כך גם התעלמות זו שהתעלמו הכל מזרועך הנטויה לאות־שאלה אומרת משהו, בפרט התנהגותו המשונה של קצין־המלאכים. בתבונה יש לכלכל את המעשה. יש להכשיר את הקרקע, ואם אי־אפשר להכשירה, יש לבדקה לפחות. ואולי, אולי אין המנגנון מתפנה לשאלתך משום שאי־פעם, אי־שם כבר ניתנה לך תשובה עליה. בטופס־ההוראות שקיבלת, למשל. כן, בטופס־ההוראות. וכי עלה כלל בדעתך לשוב ולעיין בו, שוטה שבּעולם!

אכן, ראה זה פלא! לכאורה פעמים אין־ספור קראתי את ההוראות מאז הגיעו הלום, עד שסבור הייתי שאני בקי בהן על־בּוּרין וזוֹכרן על־פה. עתה שנתתי דעתי על כך, התברר לי שאינני יודע אף אחת מהן. רק במטושטש זכרתי איזה משפט שעניינו “אורך־רוח, סליחה והבנה”. פרט לכך, מאומה. אבל לדבר הזה הרי באמת קל למצוא תקנה.

אני תוחב אצבעותי לכיס־החזה שלי. כן, הריהו פה. אנה הייתי בא אילו אבד לי! יפה עשיתי ששמרתי עליו. מנעורי לוּמדתי לשמור כל פיסת־נייר רשמית: הודעה, התראה, חוזר, קבלה, אישור חשבון, ושובר; בתיבה של פלדה הייתי שומרם, תיבה העשויה תאים־תאים ומחיצות־מחיצות. מסי ממשלה לשמותיהם לחוד ומסי עיריה לחוד ודמי־חבר לחוד. וכן מים וחשמל וגז וטלפון וראדיו וחינוך וביטוח ושטרות שנפרעו ושטרות העומדים לפירעון ועניינים שבּיני לצבא שבּיני למשטרה ושבּיני לבנקים ולשאר מוסדות ואיגודים וחברות והתאחדויות. בתחילה כשבאה תמר לגור אתי היתה צוחקת לכל אלה; ברבוֹת הימים, משנוכחה לדעת כי אין נייר רשמי שאין לו שעה, עמדה על חשיבותם של אותם הרגלי שימוּר.

בנחת ובשׂביעות־רצון מעלה אני אפוא את הטופס מכיס־החזה. כבר הוא ממושמש כהלכה. רגע נדמה שאין הוא מודפס על נייר סתם, ואף־על־פי־כן הרי אין זה אלא נייר, נייר משׂרדי מצוי ביותר, העתק מודפס במכונת־שיכפּול. כיון שהפשרתיו ופרשׂתיו לפני כיאות, רואה אני אפילו שקצת מן האותיות הזדהמו או דהו או התעמעמו מרוב חיכּוך ומישוש. עם כל זאת אינני חושש. יכול אוּכל לקרוא אל־נכון, אות פגומה פה־ושם אין בה כדי להכביד על ההבנה או להביא לידי טעות מכשילה באמת. וגם אם פה־ושם גופי־הדברים כחדשים הם בעיני, הנה הסגנון פשוט הוא ומוכּר היטב.


מערכת הסילוקים הכללית

בסיס־קליטה

אגף הדרכה והסברה, פ.ג.

הוראות־קבע

צר"ר/69/ע־3

קליט!

ההוראות הבאות מחייבות אותך בבסיס־הקליטה ובמחנה־המעבר, עד להתיצבות לפני ועדת־המיון ועד בכלל. פרט לכך אין להן תוקף אלא בהתאם לפירוש סביר ובאישורה של רשות מוסמכת.


1. נהג באורך־רוח, בהבנה ובסליחה.

2. יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך.

3. שים לב לחצי־כיוון. המעבר לרוחב רק במעברי־חציה.

4. אל תהיה בהול לעשות, והקדם מחשבה למעשה.

5. התנועה היא חד־סטרית, אלא אם כן ניתנה הוראה מפורשת.

6. יש פנאי.

7. דע לפני מי אתה עומד.

8. אין לך אלא מה שעיניך רואות.

9. אל תלך אחרי עיניך.

10.אל תשא את שמך לשווא.


קליט, זכור!

אחת הדרך, אין אחרת.

שיתוף־פעולה, תנאי להצלחה.

כולנו מעוניינים בהשארת־הנפש. בכוחנו המאוחד נוכל למשימה.

(חתום)

ראש־סגל־תיאום,

מיבצעים,

אגף־הדרכה־והסברה, פ.ג.


(בשם)

קצין־תפקידים־מיוחדים,

פיקוד־משטר־ונוהג

בסיס־קליטה.


לעיון חוזר

(העתק מאושר)


לא, עתה שאני נותן דעתי על כך, אין זה מן המסמכים המחכימים. אין ההוראות מצטרפות בסיכומן לכלל מסכת ברורה של היתרים ואיסורים, של אָרחות התנהגות ומעשה. ודאי שאין בהן כדי להאיר את עינַי הרבה בבּעיה הכּואבת והדוחקת שאני מתחבט בה זה־כמה: האם, וכיצד, רשאי אני לקשור שׂיג־ושׂיח עם נחום, חברי הטוב, ידידי־כאח־לי, או לפחות להודיעו על קירבתי, לשוב ולהתוודע אליו.

שוב קיפלתי את טופס־ההוראות וחזרתי ונתתיו בכיס־חזי. תוך כדי כך חשתי בפתק נוסף התחוב שם. זכרתי שזהו ה“מספר” שלי בתור לוועדת־המיוּן. חזרתי והעליתיו משם. כן, ודאי: 7223. כעין כרטיס ירוק ועליו, באותיות־דפוס שחורות ברורות:

  1. בתוך שאר דברים אל לי לשכוח לבדוק אצל נחום אם אמנם מספרו 7222.

הרגשתי שמישהו עומד מימיני, מישהו שלא עמד שם קודם, כמובן. חשדן, זהיר ומתון הסיבותי עיני להביט בו. אכן, הכרתיו. היה זה אותו סמל־מלאכים שנתן את הטופס בידי עוד בשעה שעמדתי בתור לקבלת המספר לוועדת־המיון, הוא הסמל שהזהירני אז בלחש על מילוי ההוראות “כרוחן וכלשונן”. עתה היו ידיו נתונות לו מאחרי גבו, צווארו רכוּן מעט, וגבּותיו מזוקפות כתוהות: “נחוץ לך משהו?”

לחייו היו סמוקות מאד, ברדס אדום היה לו עתה לראשו, זקנקן־שׂיבה קלוש נידלדל מסנטרו. מראהו הזכיר לי הפעם מיד את הציור העממי של ניקולאס־הקדוש. האבנט הלבן שלמתניו והמגפיים האדומים הקצרים שלרגליו חיזקו את הדמיון עד שממש לא נותר ספק בלבי כי אכן זהו בכבודו־ובעצמו. תמיהה אחת התעוררה בי מפני־מה אין לו אלא דרגה של סמל־מלאכים בלבד, אבל משזכרתי את טוּב הלב, החביבות והענוָה שמקובּל ליחס לו במדינות־המערב נתישבה לי תמיהה זו מאליה.

“ידיד” הגה לבי, שהתפעם בחזקה. הנה, עיני הרואות שאין מניחים לי כאן להגיע לכלל הירהורים של יאוש. ולא סתם ידיד אלא אחד שהוא, קרוב לוודאי, גם בחזקת “רשות מוסמכת”. כלום לא דובּר בטופס־ההוראות על “פירוש סביר” ועל “אישורה של רשות מוסמכת”? אני נותן את הפירוש הסביר וסמל־המלאכים הזה הרחום והמבין נותן את אישורו, ומיד אני פוסע אותה פסיעה ונחום ואני נופלים איש על צווארי רעהו.

עשיתי לו סימן שרוצה אני לשאלו דבר־מה.

קרב אלי מעט וצידד ראשו וכרה לי אוזן. ריח עז של יין־שׂרף נדף מן הקשיש הנחמד.

עשיתי לו סימן שקולי נטוּל ממני.

גומות של צחוק נגממו בלחייו הסמוקות והוא משך בכתפיו כמתנצל על שנשכח ממנו דבר זה, שהוא בבחינת מובן־מאליו. אחרי־כן חזר וזקף עלי גבּותיו כתוהה על מבוקשי.

פשטתי רגל אחת וכופפתי ברכּי לרמז שרצוני לפסוע פסיעה אחרי־כן שלחתי יד והצבעתי על העומד לפני, לרמז שברצוני להתקרב ולגשת אליו.

הוא עקב בדריכות אחר תנועותי. כיון שהבין לכוונתי, הצהיל פניו ופירשׂ זרועותיו כאומר: “אדרבה! הרי שלך לפניך!”

אף כי מראש חזיתי כי יתן את הרשאתו הייתי כממאן להאמין. כלום אפשר שכּל אותה תוחלת ממושכה לא היה בה הכרח, שאילו נקלע לכאן זה בתחילת־הדברים כי אז מכבר נתמלאו משאלות־לבי הלוהטות?

מיצמצתי כנגדו בעיני, שדמעות־גיל־וריתחה עמדו בהן.

הרחיב חיוכו וחזר והחווה בידיו פעם ופעמיים לאות הטעמה וזירוז.

הבטתי נכחי לאמוד את המרחק ולכלכּל מעשי כראוי. פלג־גופי העליון כבר היה ניטה והולך קדימה. ידי התרוממה לאטה, מהססת. לבסוף אזרתי את מלוא עוז־ההחלטה שיכולתי לשאוב ממעמקי פנימיוּתי, פסעתי פסיעה אחת גסה קדימה והנחתי את כל כובד כפּי השלוחה על כתפו של העומד לפני. מיד אחרי־כן, מתחלחל מפני גודל ההעזה, נרתעתי אחור וחזרתי לעמידתי הקודמת.

וכאן קרה דבר שבּתוך־תוכי, ולאמיתו של דבר, לא יכולתי להאמין בו תחילה.

נרעש ונבהל, כנשוך־נחש, הסב הלז באחת פניו לאחור, אלי.

ראשית־דבר ראיתי שאין זה כלל נחום ידידי. לא, בשום־פנים־ואופן. אחר ראיתי שחבּורה ממוּגלת, בולטת כמין קרן קטנה, יש לו במצחו. אחר ראיתי שאחת משתי עיניו מנוקרה וזולגת ועפעפיה וכן גבּתה חרוכים כליל. אחר ראיתי שפּניו כווּיים ועור אין עליהם כאילו עתה־זה רוּבּצו בליטר חומצה גפריתית. אחר ראיתי שאפו פחוס וממועך. אחר ראיתי ששפתו התחתונה שמוּטה ומשורבּבת ובפיו שתי שיניים יתומות, רעוּעות, שחורות, מרקיבות. לבסוף ראיתי שרירו נוטף ועיניו מזרות אימה וסברו כשל כלב שוטה ממש.

אחרי־כן נשמעה חריקה עזה ונוקבת ברשת־הרמקולים ויצאה פיסת־יד ותקעה ציפרניה בעלוב ההוא ונשׂאתו כחתף ממעמדו בעוד ראשו מוסב ועינו האחת נעוצה, נעוצה בי.

ניקולאס־הקדוש עמיתי משך בכתפיו כאומר: “מה אפשר לעשות!”

רשת הרמקולים הרעימה בבהוּל:

“טוּר, טוּר, דוֹם! סגוֹר רווחים – צעוֹד!”

הרווחים נסגרו.

 

פרק רביעי: דו"ח־ביניים

מפני כובד המשימה וגודל הבּושה השפלתי את עיני ועצמתין עצוֹם היטב. עם זאת, אל לי להכחיש כי חשתי גם רגש של רווחה. אבן נגולה מעל לבי. תמו־חלפו התוחלת, הספקות, ההיסוסים, יסורי ההחלטה. המעשה נעשה, ותוצאותיו, שעתה נראו לי הכרחיות, באו גם נהיו. חסל. נסתיימה פרשה, ועכשיו, לאחר שאתגבר על מבוכת־רוחי, אין לי אלא לנסות להפיק ממנה את לקחה.

ראשית דבר, ברור הוא שמוטב לי, לפחות לפי־שעה, עד שיעבור זעם, לכבוש מבטי בחרטומי נעלי, בלא להביט לא לפנים, לא באלכסון, לא לצדדים, וכל־שכן לא לאחור. הרי זה הדבר הבטוח ביותר שיכול אני לעשותו כרגע. שוב אל לי לתהות על טיבם של הניצבים עמי בתור, ומובן הוא מעצמו שצריך אני לשמור מכל משמר את כוח־המדמה שלי שלא ישגה בדמיונות שווא ולא יוליכני שולל אחריו, להוותי ולהוות כל מי שהוא נטפל אליו. די לי שיודע אני את מספרי שלי: 7223. מה איכפת לי אם העומד עתה לפני מספרו הוא 7222 או 15 או 81408!

הפעם הזאת התאניתי אל זולתי ונטפלתי אליו ויצאתי בשלום, כפי הנראה, לכאורה צדק יש בכך והגיון, שהרי אני פעלתי מה שפעלתי באישורו הברור ובידיעתו המלאה של מי שהוא בחזקת “רשות מוסמכת” ואילו הלז הסב ראשו על דעת עצמו בלבד, בלי שום הוראה, הסמכה או אישור מאיזה צד שהוא, בניגוד מפורש לכללי העשייה הקיבוצית הנוהגים כאן, כפי שהעליתי בעליל על דרך הנסיון קודם־לכן. הכּרת־פניו ומיאוּס תארו גם ענו בו כי הגיע לכאן כשקוּפּה של שרצים תלויה לו מאחריו. פרצוף כגון זה הרי ברור מראש מה גזירה תגזור עליו ועדת־המיון, ולפיכך אין לתמוה על שהשלטונות המקומיים שׂשׂו על ההזדמנות שזימן להם הוא עצמו לחסוך בגינוני־נוהל ולהעבירו, בדחוף ובמישרים, למדור הראוי לו.

אף־על־פי־כן אין כל מקום לבטחון. אותו קשישוֹן טוב־לב הדומה לסבא ניקולאס־הקדוש ודאי לא התכוון לרעתו של העלוב אין צריך לומר שלא התכוון לרעתי־אני, גם מסתבר שוותיק הוא ומלומד־נסיון בהליכות העולם הזה שבו אנו שרויים, ובכל־זאת הביא לידי תוצאה שלא התכוון אליה וספק אם שיערה. מתבקשת מכאן, כמדומה, המסקנה שאפילו ידיעת הכללים והנוהג לא תמיד היא מבטיחה את התוצאה המבוקשת. וגם אם הרשות נתונה, לא הכל צפוי. יש גבוה מעל גבוה, ודרכיו פליאה, כל תהייה אך לרועץ היא, וכל רמז מחכּים רק למכשול הוא וּלפוּקה. פעם אחת אתה יוצא נקי ו“נחום” לוקה, פעם אחרת נפרעים ממך ו“נחום” יוצא נקי. ואילו אם אינך נוקף אצבע בכלל, אשריך ואשרי שכנך.

רגע הירהרתי אפילו שאולי לא היה סוּרוֹ של אותו “נחום” המדומה רע ככל שהעידה הכרת־פניו המשוּקצה. מי לידי יתקע כי השחת־תארוֹ אינו חלק מתמורה שנתחוללה בו מעת הגיעו לכאן, תוך כדי עמידה־בתור? וגדולה מזו: מי לידי יתקע שפרצופי שלי לא חלה בו מין תמורה דומה לזו משעה שהגעתי לבסיס־הקליטה?

למחשבה הזאת עברה בי צמרמורת. ראי אין עמי ואין גם את מי לשאול. באצבעות מרעידות התחלתי למוּש את תווי־פני. עיני שתיהן פקוחות, נוכחתי לדעת מתוך אנחת־הרווחה. אף כי מין לחלוחית יש בהן, מכל־מקום אין אף אחת מהן זולגת כעינו היחידה של הלז. מצחי אף הוא נקי וחלָק ואינו קמוט יותר משהיה, אף שׂערות ראשי אינן קלושות יותר משהיו. שמא הפכו כולן שיבה? תולש אני מהן אחת ושתים ושלש וּבודקן. לא, אף הן כדרך שהיו כך נשארו. בביטחה גוברת אני מוסיף ומעביר אצבעותי על לחיי, על חטמי, על אזני, על שפתי וסנטרי. לא, אין בהם כל מום. זו פעם ראשונה נתתי אל לבי שאין לחיי מצמיחות כאן שׂער ועודני מגוּלח כבשעה שהייתי אחרי גילוחי האחרון עלי אדמות, כאשר בא נער־הגלבים והעלה חלוּק לבן על גופו וסיבּן את לחיי וגילחני על ערש־חליי. עד כאן הכל טוב ויפה, אך אולי פרח איזה נגע בבשׂרי? בהתרגשות מחודשת התרתי את כפתורי כותנתי והתחלתי לפשפש בגופי. רגע התחלחלתי כאשר הבחנתי בבליטה לא־מוכּרת בבית־שחיי אך מיד חשתי כי סתם בוּעה היא זו ובקורת־רוח מרובה סחטתיה ומיעכתיה ועשיתי בה כלה. חזרתי וריכּסתי את כפתורי כותנתי ופיתחתי את מכנסי ובדקתי באברים מוצנעים שבגופי. מה יחשוב העומד מאחרי, מה יחשוב זה שמעלי?

השלמתי בנפשי עם הבּזיון שבּדבר ובלבד שאחזור ואמצא בסוף את מנוחתי. אכן, באתי על שׂכרי, כתום הבּדיקה כולה נמלאתי קורת־רוח אין־קץ אף זקפתי קומתי בבטחון ובגאוָה ושאפתי רוח מלוא חזי כאיש אשר אין דאגה בלבבו, ורק נזהרתי לבלתי הביט היישר נכחי. בנפשי פנימה נתתי תודה לרשות העליונה ולעושׂי־דברה על מנת־חלקי כי שפרה עלי ועל הסדרים המתוקנים אשר קבעו לנו במקום הזה, עוד באין לי ולחברי שום מעמד משפטי מוגדר. רגלי שוב נענתה בתיפּוף קל לקצב הנגינות הבוקעות מרשת הרמקולים. לולא מידת ההתאפקות ויישוב־הדעת שאני מצוין בהם מטבע־בריאתי, כביכול, אפשר מאד שהייתי מניח לרגלי לצאת במחול ולשׂימני לצחוק בעיני כל. עצם המחשבה על כך העלתה על שפתי חיוך של משובה וקלות־ראש. ביני לבין עצמי. הירהרתי: “צא וחשוֹב לאן אנו מגיעים אם יהיה כל אבר מאברי גופנו בעל דעה משלו ויהיה פועל על דעתו שלו! צייר לעצמך שרגליך מושכות לרוץ למקום אחד וידיך מושכות לתפוס במקום אחר ואצבעותיך נמשכות לדגדג במקום אחר ואפך גם הריח במקום אחר ועיניך יוצאות להסתכל במקום אחר ושיניך עוקרות להינעץ במקום אחר! זה יתרונו של איש משׂכּיל ובר־דעת ששׂכלו פועל ומתווה לפניו את דרכו ונוהג באבריו ואין אחד בהם פועל אלא על־פי מצוותו ובהתאם עם שאר אבריו”.

עד עכשיו היו עיני מושפלות ולא ראו אלא את חרטומי נעלי. עתה ציויתין לראות גם מה שלמטה מחרטומי נעלי על הארץ. ולפי שאיש משׂכּיל ובר־דעת מושל לא רק באברי גופו כי אם גם ברגשותיו, גזרתי עליהן שלא תנסינה להמס את לבי ולא תישקפנה אלא מתוך “הבנה, סליחה ואורך־רוח”, בהתאם לטופס־ההוראות ולהחלטתי שלי השקוּלה והחפשית.

 

פרק חמישי: ענייני משפחה

הורי יושבים ושותים תה ועמהם יושב אחי הבכור, דוד. השמיים מעל ביתם מעוננים ומחוץ לבית יורד גשם דק ואין לדעת אם בוקר הוא ואם ערב אבל לפי דרך שתייתם רואה אני שזהו תה של מנחה.

“ככה”, נוהם אחי בין גמיעה לגמיעה ומזלגו מנקר בפרוסה של עוגה, “הוא לא דאג למשפחתו ועכשיו צריכים אחרים לפרנס את ילדיו”.

אחי איננו איש רע מיסודו אלא שמנעוריו צלחה דרכו לפניו ועשה חיל בחייו הרבה יותר ממני. ידו פתוחה לעזור לבני־המשפחה אלא שעם זאת הוא סונט בהם על שאינם עמלים כמוהו ואינם מצליחים כמוהו, וגם כשהוא פותח ידו לעזור לך אין הוא משתדל להסתיר את יחס הביטול שהוא נוהג בך. כדרכם של מצליחים כה רבים, מצוין הוא גם בחוסר־טאקט. רוב הימים הוא נוסע מארץ לארץ לרגל עסקיו ומסחריו, וכשהוא מתעכב כמה ימים בביתו הוא בא לבקר אצל הורינו ומקדים לבואו שיגור זר־ענק של פרחים. אף כי להלכה הם שרויים עתה באבל, אם לא התבלבל אצלי חישוב הימים הארציים, גם הפעם לא שכח לשלוח את הזר. הוורדים הלוהטים, האדומים בוצצים בחציפוּת של שפע מאגרטל־החרס המצויר והגדול שבּפינת הטרקלין.

“אל תגיד כך, דוד”, חולקת עליו אמא. “דן היה בעל טוב”. בכפית היא מעלה אל פיה מן הריבּה הנתונה בצלוחית קטנה לפניה, בצד כוס התה.

“כן, הוא עשה כמיטב יכלתו”, מעיר אבא כמפשר ונאנח אנחה קלה. “תמיד השתדל”.

“עשה כמיטב יכלתו. ודאי. אבל מה יש להם עכשיו מזה, לתמר ולילדים?” מתריס אחי בחימה גוברת. “פוליסה אחת עלובה של ביטוח־חיים? במה הבטיח את עתידם באמת? כל פעם הייתי אומר לו דן: ‘דן, קנה מגרש, קנה איזו חורבה קטנה, קנה משהו… המחירים עולים בלי הפסק… אם לא למענך, הרי למענם’… לא היה אל מי לדבּר!”

“וכי מתי היה לדן עודף בכספים?” מקשה אמא בצחוק קל.

“נכון מאד”, מסכים אחי. “ובכל־זאת, לא בזה היתה מניעה. בזכות תפקידו היו איזה קשרים מועילים, היה אמון אליו, יכול היה לקבל הלוואה בלי קושי. והעיקר הוא הצעד הראשון. הייתי יכול להדריך אותו בדיוק איך לעשות את הצעד הראשון, אחר־כך היו הדברים מסתדרים פחות או יותר מאליהם”.

“דן היה טיפוס ישר, אתה יודע”, מנסה אמא לתרץ.

“סלחי לי מאד, זה לא שייך לענין”, מתיז אחי ומפסיקה. הוא מרתיע מעט את מושבו מן השולחן, מרכיב רגל על רגל, בהרחבת־גוף־ודעת הוא מעלה נרתיק של טבּק מכיסו ובשתיקה הוא מתחיל לפטם את מקטרתו.

אבא אף הוא כילה את כוס התה שלו. “קר פה מעט”, הוא מפטיר. “צריך להסיק, מה?” הוא גורר רגליו לאטוֹ אל תנור־החימום שליד ספּת־ההיסב הגדולה ומעלה בו אש.

בין פימפום לפימפום במקטרת, ותוך כדי שיעולים וכיעכועים, מסכם דוד אחי ואומר: “בכל־אופן אתם תראו שעכשיו יהיו הילדים האלה מוטלים על שכמי. זה יהיה הסוף!”

לעת הזאת עייפה נפשי לליהוגו. מעולם לא חיבּבתי ביותר את אחי הבכור. בקטנותנו היה מתעמר ורודה בי קשה. תמיד עליו היתה תפארתם של אבא ואמא. שהייתי בן שמונה־עשרה באתי פעם לבקש ממנו עזרה כספית. הוא נענה לי בלי שום דין־ודברים, אלא שצירף לכך דברי רהב ואותות חסד ועצות מועילות למכביר עד כדי כך שמאז שוב לא הייתי מוכן לחזור ולבקשו דבר מעולם.

בסתר־לבי התאוויתי תמיד שיתערער מעמדו, לפחות לזמן־מה, ויזדקק לי. מעולם לא אירע כדבר הזה. יותר מדי היה המזל משחק לו כל ימיו, על־כל־פנים בעסקי חומר. נואשתי. רק עכשיו עלה בדעתי שסוף־סוף, באיחור־זמן, אולי יתקיים בקושי. כאשר יתיצב כאן בקרב הימים בבסיס־הקליטה ודאי ימצא לנכון לציין שאחי הוא. ובוועדת־המיון, כלום לא יבקש שאהיה לו למליץ־יושר? כן, חביבי, בספירה הזאת ודאי יהיה כוחי גדול מכוחך.

חמכלומכל מקום הזכירוני דבריו את יוצאי חלצי ואת נוות־ביתי לשעבר. מצפוּני החל לנקוף מעט. עד עתה באמת לא נתתי דעתי לא על גורלם ולא על מעשיהם. הסעתי עיני אל ביתם. תמר לא היתה שם אבל גד ואורה היו. גד ישב אל מכתבתו הקטנה ושקד על שיעוריו בענין רב, רב יותר מן הרגיל, כפי שנדמה לי, ואורה הקטנה היתה רבוצה על השטיח ומעבירה חוט צבעוני בדף נייר עבה. סברה היה משועמם למדי.

“אז מתי אבא יחזור?” פותחת אורה באינפוף מתמשך, מתחטא.

גד שקוע בשלו ואינו שועה אליה.

“תגיד כבר מתי הוא צריך לחזור?” היא שבה להציקו.

“מי?”

“אבא”.

גד אינו גורע עיניו מן הניירות שלפניו, אך הוא פוסק מכתיבתו. את עפרונו הוא נותן בין שיניו וכלאחר־פה הוא מתיז ואומר לה:

“אמרו לך שהוא נסע להבריא. הוא יחזור כשיהיה בריא לגמרי”.

“לא נכון!”

גדי שלי רוקע ברגלו בקוצר־רוח:

“מה לא נכון? אמרו לך עשרים־אלף פעם שאבא נסע ויחזור… עכשיו מספיק. תני לי מנוחה!”

בהתאמצות ובעקימת־פנים מעבירה אורה עוד פעם את החוט בדף־הניר העבה ומסננת בקשי־עורף, בהתזת הברות:

“אף’חד לא נוסע לכל־כך הרבה זמן”.

מלים נוראות. וכי באמת עבר זמן כה רב מאז יצאתי לזו הקרויה דרכי האחרונה?!

“17X3” מנהם גד.

“מה?” תוהה אורה.

“כמה זה 17X3?” הוא זורק, ספק לנפשו ספק מתגרה בה.

כלום יש במספרים אלה רמז של תשובה על השאלה שהעמדתי לעצמי?

אורה מקמטת מצחה כלשהו ומפריחה: “מאה!”

“חה־חה־חה!” פורץ גד בצחוק של הנאה וזחיחוּת־הדעת.

שבעה־עשר כפול שלושה. שבעה־עשר כפול שלושה. למה אין מישהו ניגש ומעלה את אור־החשמל בחדר המחשיך? האם לא אוּכל להדליק להם שם את האור? מי־יודע, אולי כבר מחוֹנן אני בכוחות שלמעלה מדרך הטבע, כמו שאומרים. אני מושך בבדל־אזני, אני מַצבּה ומנפח את לחיי, אני מדגדג בגרגרתי שלי. לשווא. עד כדי כך, מכל־מקום, אין כוחי מגיע, אולי בהמשך הזמן. צריך לצלצל פעמיים, צריך לחכות רגע קט. רגע אחד. אחד שהוא הרבה. אלף שנים כיום־אתמול. הרבה דברים אני כבר יכול, אבל האם אי־פעם אוּכל יותר? אולי. אבל אולי דברים ממין אחר. אני מתאר לעצמי. אני יכול לראות ולשמוע שם למטה כל מה שלבי חפץ. זה נכון. אבל אולי רק מה שלבי חפץ לראות ולשמוע. בכל־אופן, זה הכל. אינני יכול להשפיע, לפעול, להתערב. גם לא מעניין אותי. מה, יצאתי מדעתי!? אבל הנה, למשל, עכשיו… זה כלום, רק בצחוק. איכפת לי הרבה! רק מוזר שעדיין אני קשור כאילו לאדמה, כמו בטבּורי, אפשר לומר. כאילו כל קיומי כאן הוא רק פועל־יוצא ממה שהיה, צד אחר של אותו הדבר. ודאי שאלָה של הרגל. לא יימשך כך עד־בלי־די. נגמלים. וחוץ מזה, מה אני יודע. כל זה רק מצב־ביניים. מחנה־מעבר. כך זה נקרא באמת. התמורה האמיתית עדיין לא באה. רק אחרי ועדת־המיון. אז נראה. בינתיים בכלל לא השתניתי. בעצם, לא. בהתנהגות שלי, בתגובות, במחשבות, כאילו אותו בן־אדם. בדיוק כך. יכול להיות שאני פשוט מפגר וכל האחרים כבר התקדמו הרבה יותר ממני. דווקה תמיד היה נדמה לי שאני מהיר להסתגל. מעולם גם לא הייתי חסר־כשרונות במיוחד. אבל עובדה שעד עכשיו התקלה היחידה קרתה בגללי. מניין לי שהיא היחידה? מניין לי שתקלות אינן מתרחשות על כל צעד ושעל, לכל אחד ואחד? וכי שׂיח לי ושׂיג לי כאן עם מישהו? שמע, בן־אדם, אתה יכול פשוט לפקוח את העיניים ולהסתכל! לא, חביבי, זה לא. פעם אחת כבר הפלת אותי בפח. מספיק. עד שלא יפנו אלי ולא יצוו עלי אינני מביט אלא למטה. יתהפך־עולם־ומלואו, אני מביט רק למטה.

הנה תמר חוזרת הביתה. היא מדליקה את החשמל במסדרון ואחר־כך אצל הילדים ואחר־כך בכל מקום. בזבזנית כמו שהיתה. מעיל־גשם מבהיק יש עליה וכובע־גשם אפור לראשה. רסיסי־מים נושרים משוּלי כובעה, משוּלי מעילה, מקצה חטמה. נחמדה למדי. נראית צעירה בכמה שנים מכפי גילה. נרתיקה תחת זרועה סל־קניות מלא מצרכים בידה. את המטריה היא מעמידה ליד הקולב. הכל כשהיה. את סל־הקניות על הדרגש במטבח. המצרכים חלקם נכנסים לארון־האוויר וחלקם למקרר. יכול אחי דוד להלעיג עלי כאוות־נפשו, אבל את המקרר החשמלי לפחות הספקתי לרכוש להם מקודם. בתשלומים, אמנם כן. בפעם האחרונה שילמנו חודש לפני המועד. איך תמשיך היא? תסתדר, תסתדר. אל תדאגו לה. גד ממשיך בשיעוריו. מתקרב לגמר, נדמה לי הקטנה מתלבטת בין רגליה של תמר.

“ילדים, תראו מה הבאתי לכם היום! נקניקיות!”

הטלפון מצלצל. גד מפקיר הכל ורץ אל הטלפון. רץ להיות אדם חשוב, הה. ממהר. אין לך מה למהר, זאטוט. “אמא, זה בשבילך!” ודאי, פתי קטן. וכי מה, אליך יצלצל מישהו בשעה כזאת? “זה סבא”, הוא אומר לה בהנמך־קול, כשהיא מגיעה אל השפופרת, “סבא?” לוֹאטת תמר, ומשהו מבוכה יש בקולה. באמת מעניין. ננסה להטות אוזן היטב.

“ילדים, למטבח! אני באה מיד!”

להרחיק אותם. סודות, מה?

“תמר? שלום, תמר. כאן אבא”.

“כן. שלום, שלום, אבא. מה חדש?”

אבא שוהה רגע בטרם ימשיך. נדמה שהוא מהסס בבחירת המלים. בסמוך אליו, על הכורסה, יושב דוד אחי ומעלה עשן ממקטרתו. פניו מפיקים כעין מתיחות, שהוא משתדל להעטות עליה סבר של שוויון נפש נחוש.

“אצלנו הכל בסדר. איך הילדים?” בלא שימתין לתשובתה, הוא מוסיף: "קשה מה? ודאי… מצב כזה… "

“לא, הם בסדר גמור. באמת, אני ממש נהנית מהם”.

“ככה… ואיך בעבודה?”

בינתיים אין לי טענות. ביום הראשון היה נדמה לי ששכחתי לתקתק ושכחתי קצרנות ובכלל אינני שווה כלום. אבל עכשיו, אתה יודע…"

“כן… יפה מאד… בכל־אופן, מה רציתי להגיד לך?… כן שמעי־נא. היום ישב אצלנו דוד כל אחרי ־הצהרים, את יודעת… הוא כל־כך מצטער שלא הספיק להגיע להלוויה, זה ממש כואב לו… דיברנו, כמובן, כל הזמן עליך ועל הילדים…”

“יפה מאד מצדכם. אבל אבא, באמת לא כדאי לדבר על זה”.

“מה־זאת־אומרת לא כדאי!… סוף־סוף הוא כאן אח, גיס, ודוֹד, והוא פשוט מרגיש חובה לעשות משהו…”

“אבא, שמע לי, אני יודעת מה הוא מרגיש. אני יודעת יפה מאד. אני מבקשת באמת שלא נמשיך לדבר בנושא הזה”.

“רגע, רגע אחד…”

“לא, באמת! אתה יכול להגיד לו שאם היה רווק עד עכשיו והחזיק מעמד…”

“תמר, איך את מדברת?! אני מתפלא עליך! ממש אינני מכיר אותך!”

“אני מצטערת”.

“האמיני לי שאני חושב על זה רק מבחינת התועלת שלך ומבחינת החינוך של הילדים. ואני יכול לומר לך שכל השיקולים של דו הם – – –”

“את השיקולים של דוד אני מכירה לא מהיום… לא, אבא… ובכן, שמע לי… כן, לפי דעתי לא היית צריך בכלל להכניס את אפך לכל הענין הזה… אינני הטיפוס בשביל זה… לא, אין מה לדבר, לפי דעתי זאת צביעוּת ושפלוּת ואינני־יודעת מה… אינני רוצה לשמוע על זה עוד אף מלה… כן, זהו־זה ודי… כן, לא איכפת לי. אני מוכנה לשאת בכל התוצאות. בהחלט. אינני נבהלת… למה לכם להתעסק בחיים שלי?… לא, אני לא אקח ממנו שום דבר. לא בא בחשבון. בשום־פנים־ואופן… זה לא ענין לשיחה טלפונית… אה, לא, אין לי פנאי לפגישות. אני אשה עובדת ואם לילדים… עם כל הכבוד למשפחה של דן, אני מקווה שאמצא לי בכל־זאת משהו יותר מתאים, אם רק ארצה… את החיים שלי אבנה לי בעצמי… ובכן, אם לזה אתה קורא הגיון אז אינני רוצה להיות הגיונית! שלום!”

השפופרת מוּטחת בזעם. פניה של תמר לוהטים וכולה אחוזה רעד. בקצה השני של הקו אני רואה את אבא מניח את השפורפרת במתינות מאוּנסת. הוא נושך את שפתיו ומורך יש בעיניו. אבל אחי דוד מהיר־החימה ועז־הלשון אינו מתפרץ כלל לעומתו. בשתיקה הוא שואף שאיפות אחרונות ממקטרתו ואחר־כך הוא מדשנהּ בשתיקה ולבסוף הוא קם ממקומו ומחווה בידו כאומר: “יהי כן, ידי נקיות. אני מצדי הייתי מוכן לעשות כמיטב יכלתי, ככל אשר יידרש ממני”.

אורך־רוח, סליחה והבנה. אני מאריך רוח, אני מבין, אני סולח. אבל אני גם נהנה. הידד, תמר, חזיז־ורעם! הייתי מוכן לבקר אצלך עכשיו ביקור של הפתעה, לנער כמה רסיסים אחרונים של גשם מקווּצת־שׂערך השוֹמטת, להרים כוס לחיי לשונך הממורטת ורוחך הנכונה בקרבּך, ולאמצך בכל כוחי אל חזי הנפול, החלול. כן, ובתוך כך גם לעשות משהו, אולי, למימון התשלומים הקרובים על חשבון המקרר החשמלי, הה?

מה זה את מספרת עכשיו, אלמנתי היקרה. אצל שולחן ארוחת הערב במטבח החמים, ליתומי החמודים? האמנם שוב מדוּבר שם עלי?

“כן, דיברתי עם סבא על המכתב שהגיע מאבא”, אומרת תמר.

“מה! הגיע מכתב מאבא?” שואלת אורה בהתעוררות מרובה. ואילו גד, בקול מתון יותר, אינו שואל אלא: “מי קיבל?”

“קיבלנו מכתב מאבא ואני העברתי אותו לסבא… והוא מוסר לכם הרבה־הרבה נשיקות, ילדים”.

תמר מחלקת את הנקניקיות המהבּילות. צמד לגד, צמד לאורה, ואחת לעצמה.

“מאיפה בא המכתב, מניו־יוֹק?” מקשה אורה, מתגדרת בידיעותיה.

“מניו־יורק, טפשה”, מתקן גד למדנית.

“כן, מניו־יורק”, מאשרת תמר. “מבית־ההבראה. אמרתי לכם שבפעם האחרונה הוא כתב שעוד־מעט כבר ייצא מבית־ההבראה. אבל עכשיו הוא אומר שבינתיים הרופא לא נותן לו לצאת. הוא אומר שהוא עדיין חלש מדי, זאת־אומרת לא לגמרי בריא…”

גד עסוק באכילתו ורק עיניו נתונות באמא, ספק שאננוֹת ספק חשדניוֹת. אורה נעצה מזלגה בנקניקית אחת אבל בעצם היא מחכה שיאכילוה. עד־כה־וכה היא מהרהרת ושואלת:

“אז למה שלא נסע כולנו ביחד אל אבא לניו־יוֹרק?”

“זה לא כל־כך פשוט”, משיבה תמר. וגד נותן קולו בצחוק מבודח ולגלגני, אף חנפני כלשהו, ומבאר:

“היא חושבת שלניו־יורק זה כמו פֹה עד שפת הים!”

הטלפון מצלצל עוד פעם. “לא נותנים מנוחה”, מפטירה תמר ואצה מן המטבח אל חדרה, חדרנו לשעבר.

האלו! כן! מי זה, יוסף?… ערב טוב".

משום־מה נעשה קולה כבוש מאד, אף מתפנק קימעה. מי הוא אותו יוסף? בעצם לא היה לנו שום מכר משותף ששמו יוסף. בכל־אופן, לא חבר קרוב.

“לא נורא, תחכה לי קצת… חה־חה, אינני מוכנה עדיין לעשות לך הכרה עם הילדים שלי… לא. מותק, זה דורש קצת זמן… אחרי ההצגה?… טוב. אני סומכת עליך…כן, מבטיחה… בסדר, חביבי”.

ולבסוף בלחש, כממתיקת־סוד עם בעל־ברת ותיק:

“להתראות”.

במטבח מגלגלת אורה במזלגה מצד אל צד את הנקניקית המצטננת והולכת. שמאלה תומכת את סנטרה והיא אומרת, מהורהרת, כדבּר אל נפשה:

“ואני חושבת שאבא בכלל כבר לא חי”.

 

פרק ששי: קפיצת דרך

“די” אני אומר בלבי ואני אוטם את אזני משמוֹע ואת עיני אני עוצם לבל תראינה עוד.

בתוך כך אני חש במישהו שניצב מימיני. אט, בזהירות, אני חוזר ופוקח עין אחת ואחרי־כן את השניה. כן, יש מישהו. מלאך, או מטוב איזה קדוש חשוב מאד. קדוש, אם לדון לפי ההילה החופפת על ראשו. חשוב, אם לדון לפי כנפיו הגדולות והעבות. באחת מהן הוא מכסה את פניו, מתחת לגבּחתו, לגביניו המכסיפים, העבותים ולעיניו המפיצות נוֹגה חודר וקר. נדמה לי שלא עשיתי כל מעשה מביש, לפיכך איני משפיל עוד את עיני מפני מבט העיניים האלו הבוערות, מעט־מעט מזיח אותו קדוש את כנף־כסוּתו וחושׂף לעומתי חוטם גבנוני ומפולש־נחיריים, שפתיים דקות ויבשות, לחיים משוּפות וגלוּחות־למשעי וסנטר קפוץ ונטוי קדימה. ניכר שרצונו לעשות רושם תיאטרלי עז ככל האפשר, אבל אני מעודי לא הייתי נוח להתרשם מהעמדות־פנים וגינוני־משחק כיוצא באלה. הנקל לי לשער שתקפוֹ גדול ודעתו נשמעת בחלונות הגבוהם, ואף־על־פי־כן מתקשה אני להתאפק מהפריח חיוך זלזלני על שפתי. מעלה אני בדעתי שבמסיבות אחרות אולי הייתי מושך לו לאחד כזה בכנפו וסונט בו לאמור: “מה העניינים, יוּפיטר!” או “האלו, יוּליוּס!” ואולם בתנאים הנתונים הרי השתיקה,זה סייגה הנושן של החכמה, סוּגה לי מראש, כיבוש־היצר, תמציתה של הגבורה, מוענק לי בחינת מתנת־חינם שאיני צריך להשתדל בה כל־עיקר. הנה כך אני מביט היישר לתוך עיניו החודרות ומצפה למוצא־פיו או לאות שיתן לי. ובתוך כך עובר אני הססנית, בהיסח־הדעת, לעמידת־דום.

לבסוף הוא בולע רוּקו, מוסיף וממתח את קומתו הארוכה והזקופה, פושט את אצבעות ידו הפנויה כלפי־מטה במחווה של שאט וביטול, ואומר:

“נחת הרבה השׂבּיעך מראה־עיניך, מה?”

אני מושך בכתפי.

“כולו סג, יחדיו נאלחו”, הוא מוסיף וחוצב.

אני סופק כפי על ירכי כאומר: “אכן צדקת, למרבּה הדאבה!”

עכשיו הוא מתקרב אלי עוד מעט ובקול של פיתוֹם הוא מטיח נגדי:

"מוצא אני מר ממוות – – "

הואיל ונקט הליכות של איש־שיחה, הואיל מדוּמה הייתי שאם גם מבקש הוא לעשות עלי רושם הנה אין הוא חפץ ליראני, יוצא אני מעט מגדרי ומנופף ידי לעומתו כאומר: “דייך! אל נא באפך! למה לנו למתוח את החבל יותר מדי?!”

נראה בו שהוא מופתע מעט, ועננה קלה חולפת על פניו. בתקוה שלא גרמתי לו שום פחיתות־כבוד רצינית, אני ממתין לאמירתו הבאה.

“דלף טורד ביום־סגריר ושאת־זנוּנים נשתווה!” הוא מתריע ואומר.

הה לא, אלופי! אם מנהגך להתהדר בזריקת פסוקים מספר־הספרים דווקה, הרי לפחות עליך להביא דברים בלשונם וכנתינתם!

ודאי הכּרת־פני מעידה שתפסתיו בציטוט משובּש, שכּן מיד הוא ממתיק נעימת־קולו ומפטיר במהוּסס, בהתנצל:

“אשת־מדנים?”

אני מחייך ומניע בראשי לאות אישור. עתה אנו שוחקים זה אל זה דרך־רעוּת־והבנה. לאחר שהות־מה הוא מוסיף ואומר עוד, בקול־מספד ובחיתוך־דיבורו של מי שסיים אקדמיה גבוהה לאמנות הבימה:

“לפּיד בוּז לעשתוּת־שאנן, נכוֹן למוֹעדי־רָגֶל!”

אני מניע לו בראשי להביע את הסכמתי העצובה ואת השתתפותי בצערו. בלבי כבר אני מלגלג עליו וחשד יש בי שמא אין נכונה רוחו של זה אף אין כוח ההיזק שלו גדול ככל ששיערתי תחילה. מתיחותי פגה כליל ושוב עמידתי רפויה כשהיתה. אף־על־פי־כן עודי תאב לשמוע את אמרי־פיו וסקרנות יש בי לברר לעצמי מה טיבו.

עכשיו הוא זוקף אצבע ליתר־הטעמה ומכריז ואומר:

“מוסר־אווילים איולת!”

אילו הדיבּר בפי עתה מדדתי לו כמידתו ונזעקתי עליו בקריאת “החסר־משוגעים אני!?” עם זאת מתעורר בי חשד שמא לגנוב את דעתי הוא מבקש בפסוקים אלה שהוא מיידה בי דרך עיועים. בתוך כך גם חולף בי הירהור שמא לפנַי אחד־הנביאים הקדמונים אשר מעולם, שעל כמותם נאמר “אוויל הנביא, משוגע איש־הרוח”. אמנם לשעבר הורגלתי לציירם לי בדמיוני בדמות אנשים פרועי־שיער, מגודלי־זקן וחרושי־קמטים, ואילו המתנבא הזה שלעומתי אין בו מן הסימנים האָפיניים האלה; אבל תמיהה זו יישבתי לי בטענה הנגדית שאין ציורי הדמיון האנושי מחייבים את המציאות, כלֹ־שכּן אם מדוּבר הוא, מצד אחד, בדמיון הארצי, הכּפוּת לזמן ולמקום, מצד שני – במציאות קמאית, או, אם נרצה, במציאות שלמעלה מן הדמיון והשָכל כאחד. מכל־מקום, אמרתי בלבי, הרי הסגולה הנבואית ניכרת במובהק בפאתוס שלו של זה, במנהגו המתלהם, בתעתועי הליכותיו, במידה מסוימת גם בהסתמכותו האדוקה והעקשנית על ספר־הספרים.

“קצת מָן?” הוא שואל פתאום במאור־פנים, הגם שאין זה הולמו ביותר.

כדי שלא להרעימו, אני נענה לו בהינהון של להיטות.

הוא מפשיל כנפיו השתים לאחרי גבו, חוֹפת שרווּלי אדרתו, משתוחח ומגבּיה את שוּליה ומעלה מאיזה מקום מוצנע מלוא החופן גרגרים, או גריסים, לבנים־צהבהבים. בפנים של שׂחוק ובחדוָה מפורשת הוא מרקיד את הגרגרים הללו בכף־ידו המגוּבעת. לאמיתו של דבר אינני רואה כאן אלא מה־שקוראים “מן אמריקאי”. לא די שאין מעדן זה מעורר בי את תאוות האכילה, שאינני זוכר אפילו מתי פקדתני באחרונה, אלא אף כמיהה מתעוררת בי להיפטר מענשו של טרדן תמהוני זה. הואיל וכבר השלמתי עם העובדה שרצוני אין לו שום שליטה על שום דבר ושאיני אלא כלי־משחק בידי כוחות שעליונים הם עלי ומופלאים ממני, איני מבקש אף לנקוף אצבע בענין זה. ספק בתקוה ספק בפחד מהרהר אני שמן־הסתם לא על־חינם שילחו בי את איש־הרוח המכוּנף, שמן־הסתם איזה דבר־סתר יצוּק בהיטפלוּת זו שנטפל אלי, דווקה אלי, וכי אני אין לי אלא לחכות לראות איך יפול דבר.

“רוצה לטעום?” הוא שואלני ודופק לי בצלעי דרך־זירוז.

אינני מגיב כלל.

כמשתאה הוא זוקף את גביניו העבותים, ואחר־כך הוא מצפּפם כמתאמץ לדלוֹת דבר־מה מנבכי תודעתו המבולבלת. לבסוף שׂחוק של בינה וזכירה ניצת בעיניו, ועם שהוא מריק את מלוא־חפנו אל פיו הוא מטרף ואומר לי בהתרגשות גדולה, כמי שפתאום עוֹרתה עליו רוח ממרום.

“ודאי!… אסור לך, כמובן… שכחתי לגמרי… אינך יכול, זאת אומרת… באמת חבל, אין לך מושג!… לא, אין בכך כלום… הכל עובר, חביבי, אל ייאוש!”

אחר, כיון שכּילה לעיסתו ובלע רוּקו פעם ופעמיים, הוא נותן עלי בקולו פתאום:

"עכשיו גמרנו, די להתחכם, בוא אתי!

פניו שוּנוּ ועתה הם מפיקים חומרה נזעמת, קור־רוח יהיר והחלטה נחרצה.

במהירות אני מחשב את חשבוני. אין לי מושג לאן אומר זה להוליכני; נבצר ממני אפילו לשאול אותו ואין מקום בינינו לטענות־ומענות, שהרי הדיבּר אין בפי, גם ספק אם יודע הוא עצמו לאן ישׂים פניו. אם אַמרה את פקדתו, או אם לא אזדרז למלא אחריה, מי־יודע מה תוצאות נשקפות לי מכך. גם אם לא ברור לי מה מעמדו של המתנבא הלזה במעלות המנגנון, והוא אף לא יעלה בדעתו להראותני תעודות של סמיכות או ייפוי־כוח, אם בכלל מצויות הן ברשותו – מכל־מקום ברי ומחוֹור שהוא שייך למנגנון, או לפחות קשור אליו, וכי תפקיד כלשהו מוטל עליו במחנה־המעבר הזה. נוסף על כך, עדיין לא נתערערה אמונתי בהגיון שביסודם של סדרי המקום הזה; גם אם בחרו הרשויות לשגר אלי ציר־שלוח זה דווקה, ודאי טעמן ונימוקן עמהן; מי אני שאבוא להרהר אחר סדריו של המקום הזה, כל־שכן למרוד בם.

עקרתי רגלי ללכת אחריו, דוּמם הוא דואה ומרחף לפני, מתון־מתון, ואני איני צריך כלל להרחיב פסיעותי כדי שלא לפגר אחריו. כנפיו נעות אך ניע קל, בלתי־נתפס כמעט. בתוך כך מבחין אני שאין הן צחורות ביותר וגם נוצותיהן אינן עשויות כהלכה. יותר משהן דומות לכנפי־עליון מזכירות הן כנפיים של עוף מזקין, חולה ומוזנח. מרוטות הן כלשהו, מחוספסות, אפרוריות, אולי אף רטובות בשוליהן. אזור־העור שלמתניו נראה לי מרופט, בלה ממש. הילת־הזוהר לראשו אינה זזה ממנו ועם זאת דומה לרגעים שהיא קיימת בנפרד ממנו ורצונות יש לה משלה, שכּן כפעם־בפעם היא משתיירת כשיעור טפח מאחריו ואחרי־כן היא מדלגת דילוג קל, כמתוך איזו התנערות והחלטה פנימית, מדביקתו. שום־מה רחמי נכמרים בי עליו. נדמה לי אפילו שריחופו כרוך בהתאמצות מסוימת, בו־בזמן שאני ההולך בעקבותיו ברגלי אינני בא כלל לידי יגיעה. כבר אני סובר שלאמיתו של דבר אין הרשויות נזקקות לשירותו כלל אלא הוא עצמו מתנדב לשרתן – אם מתוך חסידות, אם מתוך מסירות ואם מתוך התעקשות של עובר־בטל – ואילו הללו מתרצות לו בשל זכויות־ותק שלו ושירותיו בעבר ומעסיקות אותו במשלחות של מה־בכך במילוי תפקידים שאינם מעלים ואינם מורידים. רק שבתוך כך מעלה שׂכלי הטוב סברה הפוכה, שאולי דווקה בגלל שהוּכחו מהימנוּתו וכשרוּתו מטילים עליו תפקידים עדינים ומורכבים המעצריכים נסיון ומומחיות מסוג מיוחד. הירהור זה מעביר בגבי צמרמורת קלה, ספק של יראה וחרדה ספק של הנאה הבאה מתוך הרגשת חשיבות.

לבסוף הוא עושה לי בכנפיו כעין סימן “עצור” והוא גם הוא פוסק ממעופו ועומד על רגליו. כיון שהוא הופך פניו אלי להציץ בי רואה אני אגלי זיעה מבצבצים ברוּם מצחו. דומה גם שנשימתו כבדה ועיקר מבוקשו להחליף כוח. אף־על־פי־כן אין אנו מתעכבים הרבה. בהמשך הדרך צועד גם הוא לפני ברגל. הליכתו קלה ומהירה הרבה יותר ממעופו ועתה גם הילת זהרו מתוקנת היטב יותר על ראשו. כשהוא נעצר שוב לבסוף ונפנה אלי הרי חיוך של נצחון משוך על פניו וסברו מאוּשש ורגוּע הרבה יותר מבתחילה.

לכאורה אין שום סיבה לחשוב שאכן הגענו אל מחוז־חפץ כלשהו ואין טעם שנוסיף ונשתהה דווקה כאן שהרי אין זו אלא סתם נקודה בחלל. כבר אני חוזר להרהר שמא אין מתעתע ישיש זה יודע כלל מה הוא עושה, אלא שחיוכו הבוטח והידעני מעוררני שוב להאמין כי יש איזה טעם לעמידתנו. הנה מנגד מופיע לקראתנו עוד איזה קדוש נשוּא־פנים, עטור־הילה אף הוא, ונער קטן אחריו. מעט־מעט מתוועדת חבורה שלמה של קדושי־עליון במקום הזה, מהם שבאו יחידים מהם שאיזה קליט או קליטה מתנהלים בעקבותם, מהם שבאו בריחוף ובדאייה ומהם שהגיעו ברגליהם ולא נסתייעו כלל בכנפיהם. הקדושים מחליפים ביניהם ברכות־שלום בניד־ראש קל ומחרישים. מרגע שתפסתי כי אחרי ככלות הכל לא בשרירות־לבו נהגני מדריכי המוזר לנקודה זו דווקה, פגה מתיחותי ורפתה סקרנותי ושוב איני נותן דעתי הרבה על מראיתם של המתוועדים ועל הליכותיהם אף איני תוהה על תכלית עמידתנו.

כאשר מגיע מנייננו לעשרים בקירוב בא צמד נציגי־מלאכים המצטרפים לחבורה. הם ממתיקים סוד מעט עם אחד הקדושים, שאכן עתה נראָה לי חשוב יותר מן האחרים. מתלחשים הם ואת דבריהם איני שומע גם אין אני טורח לעשות אזני כאפרכסת, אבל בתום דבריהם מניף אחד מקציני־המלאכים מפתח דק ומוארך שהיה אחוז בקצה אצבעו ותוקעו בחור־מנעולו של פשפש נמוך הנגלה פתאום משמאלנו. אילו על האדמה עמדו רגלינו כי אז אמרתי בפה מלא שקודם־לכן לא היה אותו פשפש מצוי כלל באותו מקום, אבל בספירה זו שאנו שרויים בה אינני מעז אפילו להעלות הירהור־כפירה מעין זה על דל־מחשבותי.

מדריכי ואני ראשונים הגענו למקום ההתוועדות אבל אחרונים נכנסנו באותו פשפש. כשעברנו בו היה עלי לכוֹף ראשי לבל ייחבט. מיד ראיתי שאנו נמצאים במאוּרה מלבּנית ואפלולית מעט שתקרתה נמוכה וריחה ריח טחב וזיקנה ורקבון. לאחר שנכנסתי, נפנה מדריכי ונעל את הפשפש והושיט את המפתח לאותו קצין־מלאכים שפתחוֹ לפנינו עתה היה עומד מחריש וּמצפה בקרן־זווית סמוך לפתח. נדמה היה שאנו נמצאים כאן במקום אטום ומופרש מכּל והדממה מוזרה היתה באזנַי מאד, עד שהבחנתי כי פשוט אין קולות הרמקולים נשמעים כאן. לאחר שנדלקו אורות אחדים נראתה המאורה נעימה יותר. התישבנו כולנו על ספות ומושבים נמוכים וחיכינו למשהו.

אינני יכול אף לשער כמה נתמשכה עמידתי על רגלי מעת שהגעתי לבסיס־הקליטה ועד לשעה שהנחתי עכוזי בפאַת הספה במאוּרת־הקדושים. אם כה ואם כה חשתי תחילה שאברי קשויים ביותר כאילו נגמלו כליל ממצבי ישיבה, אבל עד־מהרה הריני מתמודד מלוא קומתי על היצוע הרק והמרוּוח והרגשה של אושר בלי־מצרים מציפה אותי. לבי רוחש טוב לכל אשר סביבי ואינני תמה ביותר לשמע נחת־עונג קולנית המתמלוטת מגרוני. עוד־מעט ואני קם על רגלי בקפיצה ומסיר מעל לבי כל אותו עומס של צווחות־פרא שכפי הנראה מעיק היה עליו עד כה כגל של אבנים כבדות. שבח ותודה! הלל וקלסה! אם עדיין אין הדיבּר בפי הנה יש צעקה בפי וקולי הושב לי! לא כי גם לשיר לא ייבּצר ממני עוד כי הנה, יחד עם כל החבורה, נושא אני את קולי בשירה נלהבת:

טרָהֹ־לָה־לָה־הָה

לִי־לָה־לָה־הָה

כּוֹס לַחֹפֶשׁ הַמָּתוֹק

טְרָה־לָה־לָה־הָה

לִי־לָה־לָה־הָה

לֹא נִדֹּם וְלֹא נִשְׁתֹּק!

ויחד עם כל החבורה נושא אף אני את הכוס הלפותה לפתע בין אצבעות ימיני וּמערה אותה אל פי. ריקה היא ממילא אבל פעם ושתים ושלש אני מריק אותה אל פי וחמימות נפלאה משתפכת בכל עצמותי. אנו מטילים כולנו את כוסותינו המוּרקות אל קרן־זוית ושם הן מוטלות למעצבה, מנוּפצות אך לא שבורות. שמה גם הטילו הקדושים כולם את הילות־זהרם ושם הן צבורות עתה בערבוביה. עוד־מעט גם יתירו אבנטיהם מעל מתניהם וישליכום באשר ישליכום. קלים, רוחפניים, אווריריים אנו מרקדים כולנו זה כנגד זה, כל אחד יחיד לנפשו וכולנו יחד אסורים זה אל זה בעבותות לא נראים של אחוָה ודבקוּת. דרך־משובה מורט אני את אזנו של נביאי ומדריכי והוא אינו מכהה בי כלל ולא עוד אלא שהוא משיב לי כמידתי וצובט את לחיי. הנה אנו נופלים איש על צווארי רעהו. דמעות רותחות נושרות מזוויות עינינו. אני מהדקו אל חזי, כנפיו מפריעות לי לחבּקו והוא מתפרק מהן בניד־כתף אחד נמרץ וכשהן צונחות מעל שכמו הריהו דש בהן ברגליו, לא בחימה, לא בשמחת־נקם כי אם סתם דרך היתול ומשוּבה. יחד אנו יוצאים במחול, נחבטים בצחוק ר או בזעף מעוּשה ביתר הזוגות המרקדים, מפתלים ארחנו בתוך ההמון הדחוס, הצפוף, מקישים כוס אל כוס ומטיחים כוסותינו בתקרה תוך כדי מחול. בלא שנבחין איך קרה הדבר נראה פתאום והנה גבהה תקרת המאורה ושוב אין ראשינו מגיעים אליה. האורות גוברים ומתעמעמים חליפות, כמו מתוך התמאה לעצמת השירים והצווחות ולעוז החדוָה הכללית

שני קציני־מלאכים יושבים באפלולית סמוך לפתח המאורה ובין ברכיהם כעין גלילי־עץ חלוּלים והם מכים בהם כהכּות בתוּפים. ישיבתם אדישה אף משועממת ודומה כאילו אינם נמצאים אתנו כאן אלא בתוקף מילוי תפקיד כלשהו וכל שמחתנו רחוקה מלבּם. ואף־על־פי־כן ניכּר בהם שאין עינם צרה בנו ואת מלאכתם הם עושים ביושר ובאמונה. מדי־פעם קם אחד מהם על רגליו ומסיט את הדלת כהוא־זה ומציץ החוצה בזהירות כמצפה למתן איזה אות אבל בכל פעם הוא חוזר וסוגרה בנחת וממשיך בתיפוף. אין בנו גם אחד הנותן דעתו עליהם במיוחד. אין בנו גם אחד החושש מפניהם. אדרבה, טובה אנו מחזיקים להם על שהם מסייעים עמנו בשמחתנו ומלווים את מחולנו בנגינתם.כמה טוב, כמה טוב, ונפלא! אם לתענוגים כאלה זוכה עוד בטרם אתיצב לפני ועדת־המיון ובטרם תוציא זן את.משפטה, צא וחשוּב…! או אולי… המתן־נא כמעט־קט… אולי האמת היא שנחסך ממני כל הבירור לפני אותה ועדה כל־חורצת וכל־יכולה, אולי כבר נדוֹן ענייני שלא בפני ועל סמך הנתונים שבתיקי הוחלט להעבירנו בלי דיקדוקי־רשמיות יתרים למדורם של צדיקים ותמימים… אפשר, בן־אדם, אפשר שכבר רגלי עומדות במדורם של צדיקים ותמימים!

“שמע, הרי לא ייתכן הדבר!” אני תוקע צווחת־גיל לתוך פרצופו של נביאי מדריכי ומעיק על כתפיו בכל כובד כפּותי השתים.

“ייתכן גם ייתכן!” הוא משיב לי בניע־ראש נלהב ובמאור־פנים.

אני מניח לו ונופל על הספה הסמוכה ביותר. על פני אני נופל וכתפי רוטטת. נשימתי כבדה עלי מעוצם ההתרגשות. כמו מתוך פיזור־דעת אני מתיר את עניבתי שעדיין לא משה גם רגע מעל צווארי ומשליכה מלפני. יד אלמונית מסמיכה כוס אל חטמי. אני מגבּיה ראשי קימעה וּמריקה אל פי. הכוס ניזוחה אל מתחת לסנטרי ונטפים בודדים, צוננים נושרים אל מתחת לכותנתי. מה איכפת לי לא איכפת לי. לא איכפת לי. מי־יתנני עוף. ציפור־כנף קטנה. אני מתהפך על גבי, זוקף קומתי מעט, ובתנועות מסורבלות וכבדתניות אני מסיר מעלי את מקטרני שהתקמט כבר בינתיים, משליכו אל מתחת לרגלי הרוקדים, ושוב אני צונח לאחור, מתהפך וחוזר, חוזר ומתהפך, משתטה כילד קטן, אינני תמה כלל כשאני חש יד טופחת קלות על עכוזי. “חה־חה־חה!” אני צוחק בפה מלא. “עוד”!

שתי ידיים, עשר אצבעות דקות ועדינות מדגדגות אותי עכשיו בשני בתי־שחיי. בעצימת עיניים אני צוחק וצוחק עד שאינני יודע את נפשי עוד מרוב צחוק. “די! אוּף, די!” אני מחנן בקולי, אבל בלבי אני מתחנן שיימשך הדגדוג הזה ולא יחדל. מעט־מעט מתעייפות עשר האצבעות עד שהן מרפות מבתי־שחיי ומגששות דרכן מעדנות אל שיפולי בטני, עדיין אני מצחקק ומוסיף, חש אני על לחיי משב־אף מקוטע, רענן, נודף ריח יינות טובים ושמני־תמרוקים. רגל קטנה, שמנמנה נכרכת על רגלי, מבעד לסדקי עיני העצומות־למחצה אני מביט ורואה ראש סמוך אל ראשי. ראש סגלגל צעיר, עטור שער צהבהב גזוז וקצר, רודם, עוּלפה־עיניים, פצוּי־פה, קמוּר־שׂפתיים, ורוד־לחיים. אני קורע עיני לרווחה כמשתאה ורואה שעלמה היא זו – חי נפשי! – שמאלה תחבּקני כמתוך שינה ורגלה האחת כרוכה על רגלי בחזקה ובטנה דבוקה אל ירכי ושדיה מוצקים כמו משוקעים בקיבּורת־זרועי ואין לה לבשרה כי אם כותונת אחת דקה ושקופה ופעוּרה ועורה הצחו ופטמותיה הזוקרות סמרמרים כמחמת צינה. בדעה בדוחה ובלב פועם אני סוקר את תווי־פניה של הפיהפיה הנרדמת. מחוטבים הם לנוי כעשויים בחרט־אמן, בתבנית־מיזער. כלום אחת מן ה“קליטות” היא, אחת בת־ארץ אשר כחתף שוּלחה להתיצב הלוֹם וגם היא נעשתה לה קפיצת־דרך ובלי עקיפות־יתר הובאה למדורם של צדיקים תמימים, או אולי היא מן הח’וּריות הללו בנות־המרומים, מיעלות־החן הנעלסות אשר כל אחת מהן שמורה ומיוחדת לאחד מן הנועדים לחיי־עד ולעינוגי־עולם? ציץ־העדנים הלזה כלום לי יקום לנחלה, חבל־נעימים נחלת יחיד, מורשת נצח?

בנחת אני מתרומם כלשהו ומנסה להישען על מרפקי. כמו כבלי־דעת היא כורכת רגלה ביתר־עוז על רגלי, כמו שכרון־חושים משתרבבות שפתיה לשאול לנשיקת־דודים, אני מביט בה בלי חשש, בלי מורך, בלי תאוה, אבל בסקרנות נפעמת. רק מאליה ידי נפשטת להדקה היטב יותר אל חזי וכמו מאליהן שפתי אוצילות לה נשיקה רכה, הוססת. להוּט, דלוּק תשוקה עיורת, נצמד פיה אל פי וממאן להינתק. רקותי הולמות פרא. נשימתי נטרפת והולכת. נחשים חלקלקים מתפתלים ורוחשים בלועי ובחלל בטני. עכבישים מרבּי־זרועות מנתרים על גבּי. סילונים של אור משתרבּטים בתוך ארוּבּות־עיני. בהינף־פתאום אחד אני קורע את כותנתי מעלי, מפשיל את שׂפות כותנתה הדקה, נסוב משכּיבה על גבּה, גוהר עליה ומטיל את כל עקת חזי הערום על שדיה המגולים בעוד אצבעות ידי הפנויה גוששות, בולשות וננעצות בבשר ירכה התחוח.

היא פוקחת עלי שתי עיני־תכלת גדולות, עגולות, תוהות, אף שאינה זזה מלחבּקני, נשיקות־פיה דועכות בלא־עת ובראשה היא מנידה כלשהו ואי־הבנה יש בניד הזה ופליאה יש בו עם צל־צלו של סירוב־מדעת. ותוך שהיא כופלת לי חיבוק יחוּם ומשבּר־גרם, היא מפטירה ולוחשת: “מי אתה?”

“אינך מכירה אותי?” אני נענה לה בליחושי לצון ותפנוקים. “אינך מכירה אותי, סמדר שלי, שהרזאד שלי, ח’וּריה שלי? אינך יודעת מי אני?”

נופת־מלות־החיבּוב שלי ערבה לחיכּה ובת־צחוק של קורת־רוח מפציעה בגומות־לחייה ושאריתו של ערפל־תנומות נמוגה מעיניה כליל והמבט שהיא נותנת בי עתה טהור וצלול ורך, ועם כל זאת יש נימה של קרירוֹּת מסוּיגת בקולה הצרוד מעט כשהיא מסננת מבין שיניה ואומרת:

“לא, אינני מכירה אותך בכלל. אף פעם לא ראיתי אותך קודם”.

“אמת־לאמיתה”, אני מצהיל קולי כנגדה ואומר, “אבל מעתה והלאה לא תכירי אלא אותי בלבד, מחמל־עיני!”

“אתה מכביד עלי”, היא מתלוננת.

“ואת מפרקת את עצמותי”, אני משיב לה. ושנינו צוחקים.

בין גיפוף לגיפוף היא שואלת “מה שמך?”

לשון התוּלים־וחידות אני משיב לה: “אגיד לך את שמי כי הוא פלאי אבל מה שמך את, תגידי?”

“הרי אתה יודע. כבר קראת לי כל מיני שמות”.

“רק ניחשתי. לא ידעתי שבאמת אלה הם שמותיך”.

היא מחייכת אלי חיוך נוּגה ועייף.

“איפה הזקן הנחמד שלי?” היא שואלת כמתוך דאגת־פתע.

“הריהו כאן לנגד עיניך, על חזך”.

“מה, גילחת את זקנך הארוך?”

“יןדאח. סילקתיו כדי שלא יפריע לך”.

“יפה. אבל מכנסיך מפריעים. הם מדגדגים. זה לא נעים”.

עוד רגע אני רובץ לצדה ערום כבעת גוֹחי מרחם.

כפיה על לסתותי ועיניה מישירות הביט בי היא שואלת: “יפה אני בעיניך?”

“כחלום של דרי־מטה, עלמתי!” אני עונה וידי מתחילה להפשיט מעליה את כותנתה שלעוֹרה. “כסמדר, כשרזאד, כמו ח’וּריה, חמדתי שלי, כלָתי־לעדי־עד!”

אני חש בדם קרוּש בשוּלי כותנתה. בחרדה הי ניתרת, נזקפת, נשענת על מרפקה. אני נפנה ורואה כתמי דם על מפשׁעתה ועל כיסוי יצוענו.

היא קופצת על רגליה בצריחה: “איפה הזקן הנחמד שלי?! זה לא אתה!”

קרעי כותנתה, שנפרמה כליל בעת קפיצתה המבוהלת, נשארים בידי המרעידות. ראשי אצבעותי טוּנפו בדם קרוּש.

חנוק מבּוּשה, מפח־נפש וזעם אין־אונים אני מוטל פרקדן על הספה וידי לשוֹת את קרעי כותנתה הדקה, השקופה, המשיית. אני רואה זקן אחד, עבדקן, בעל־כרס, ערום כמוה וכמוני, קדוש־עליון־לשעבר, מן־הסתם, קרב אליה בדילוגים של תיש. בהינף־יד של הולל ותיק הוא מפריח לאחור את כוסו הריקה, הנופלת אף היא אי־בזה, ככל קודמותיה, משמיעה קול־נפץ בלא להישבר. פושט הוא זרועותיו לקראתה והיא נופלת על צוואריו בקול־בוכים ובפירפורי־חשק מנשקת את שערות זקנו האפור והוא מרים אותה ומשעשעה בחיקו ונושא אותה בזרועותיו החזקות למקום לא אראה אייהו.

לעת הזאת אני מתעשת ומיסב לי בפאת הספה ומסתכל על סביבי. רואה אני שכבר כולנו ערומים, להוציא את שני קציני־המלאכים שליד הפתח, שלא נגרע דבר מהכרת־ערכּם והם מוסיפים להכות בגליליהם החלולים כבראשונה. הילות־הזוהר עודן מוטלות קוּפּה אחת בפינת המאוּרה, בוהקות ומנצנצות, אך בלי התהדרות־יתר; ובסמוך להן אותו גל של כוסות מנופצות־ולא־שבורות, שנתגבּהּ בינתיים פי־כמה משהיה; ובכל מקום אדרות רמוסות־ומרומסות ופקעי כנפיים וקרעי גלימות וכותנות ובגדים תחתונים וטרָפי אבנטים ובלואי מנעלים. זוגות בודדים עודם נעים־חגים במחולות מסוכסכים, נעדרי כל קצב; היתר, והם הרוב, פזורים בכאן ובכאן, על המושבים ועל היצועים, קצתם בודדים־במועדם וקצתם זוגות־זוגות וכנופיות־כנופיות. נביאי ואיש־בריתי שלי יושב לא הרחק ממני בפאת ספה אחת ואיזו אשה נפוּלת־חזה ששׂערה דהוּי־עכרוּרי וסתוּר יושבת על ברכיו ובכובד־ראש מרוּבּה הוא דורש כמדומה מין דרשה באזניה; ביד אחת הוא מלווה את דבריו בתנועות של הסבּר והטעמה ובשניה הוא ממשמש מתוך פיזור־דעת בבית־הסתרים שלה; קולו מנסר ועולה אבל דבריו מתלועעים וסברו כמו יעיד עליו שנסתרה בינתו לגמרי, אבל אותה אשה מקשיבה לו בתפוסת־קסם המומת־חושים. בקרן־זווית אחרת, מול פינת ההילות והכוסות, מבחין אני באותו קדוש נשוא־פנים שהיה ראשון להצטרף אלינו בעת הציפיה שקודם ההילולה; סרוח הוא על מין כורסה והנער שנלווה עליו בבואו רכוֹן אצלו, שף מעסה את חזהו. במקום אחר רואה אני על ספה רחבה שתי קדושות שחוחות וקטנות־קומה גוהרות מזה ומזה על עלם אחד טוב־מראה וארך־רגליים המוטל שם רפה וחדל כוח וּשמוּט־אברים. כפי הנראה גם נטול־הכרה, מתעללות בו; רגע מתלקחת חמתן משום־מה ובלי־אומר ודברים הן מתחילות להתקוטט ביניהן ולתלוש קדושה את שערות אחותה מעל לחזהו המעוּנה של העלם השדוּד, משָל כשני גורי־כלבים המתגודדים על אחת מפטמות דדיה של מולידתם־מיניקתם. במקום אחר רואות עיני קדוש אחד שרעמת שׂער־כסף לראשו וזקנו יורד על מידותיו וסברו אומר עבוד ואצילות ואנינות־דעת והנה יושב בין שני מושבים שפוף על כעין סיר־לילה ועיניו יורדות דמעות כמים, ספק מפני חוסר־ישע ספק מפני בזיון שנגרם לו בכך ספק מתוך הצער על מה שעיניו רואות.

קציני־המלאכים מוסיפים לתופף בשקידה, מתוך הכרת־חובה שאינה יודעת לאות. עיניהם הזגוגיות לטושות נכחן במבט שאינו מגלה מאומה ואולי גם אינו מסתיר דבר. גיוון רב אין בנגינתם, ועם זאת אין לומר שהם חוזרים בלי הפסק על אותה נעימה. דומה כאילו אוצר תווים שאין לו שיעור שמור במוחם כאילו אחת היא להם אם יתמידו במלאכה הזאת עד בלי די ואם תוּטל עליהם משׂימה שונה מזו תכלית־שינוי. “רובּוטים”, אני מפטיר בנהימה. אף כי היטב ברי לי שבתוך חזיון־הבּלהוֹת הזה שנקלעתי לתוכו אין הם מיצגים שום סמכות מוסרית, הרי לאחר קצת עיון במצב אני מגיע לכלל דעה שאולי מן הראוי לי לנסות ולפנות אליהם בדרישה – או, נאמר, בהצעה – שיפעילו את מרותם ויכניסו קצת סדר במהומה הזאת. “במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש”, אני מזכיר לעצמי מימרה ישנה־נושנה שהיתה מקובלת עלי בימי־חלדי, ובדי־עמל אני קם על רגלי ומיצב עמידתי. שוּמה עלי לפנות אליהם בדברים לפי שהם היחידים, להוציא אולי אותי עצמי, המשמשים כאן לפחות גורם שלשפיוּת וחוסר־פניות, אלא שאינני יודע אל־נכון איזו נעימת יבור אנקוט בפנוֹתי אליהם ואאיזה נוסח אבחר לי. למען האמת הרי עלי להודות שאף אני אין רוחי נכונה בקרבי כמאז: אדי סוֹבא וחמדה מערפלים את ראייתי ועוכרים את צלילות־דעתי, ויציבות עמידתי תובעת ממני התאמצות גופנית ממש; אפילו ספק יש בלבי אם אצליח לעבור מרחק זה של כמה פסיעות המפריד ביני לבינם בלי שאקרוס תחתי ואפול בפישוט־אברים. והעיקר הוא שאיני יכול להגיע לידי החלטה אם אטען לפניהם על ההתפרעות הכללית או אצביע על איזו דוגמה אחת מסוימת של התנהגות שאינה הולמת או אתלונן בפשטות על העוולה שנעשתה לי עצמי כאשר נגזלה ממני נסיכת־חלומותי, אשת־חיקי ושכוּבת־ערשׂי, ששוב אינה נראית בשום מקום, או גם, מוטב מכל, על בתוליה שנחמסו ממנה במעשה כשפים שלא־כדין. אם אשׂים עצמי לוחם מלחמת המוסר ומקנא לסדר ציבורי, אפשר יגידו הללו “מי שָׂמךָ” והייתי בעיניהם טרדן וקופץ־בראש. אם אבוא להוקיע את נביאי ואלופי, למשל, או את שתי הקדושות המתעמרות בו באותו בחור, אולי סתם מלשין צר־עין אהיה בעיניהם, ואפשר גם אקלקל יותר משאתקן, שהרי הללו ודאי מכבר הם מוכּרים לקציני־המלאכים ואילו אני חשוב בעיניהם כקליפת־השוּם.

שיקולי־היתר הריהם סם־המוות למעשים. בעודי דן ומתווכח עם עצמי פקו ברכי וכשלו רגלי והסתחרר ראשי עלי וכמתעלף צנחתי תחתי וחזרתי וישבתי בפאת היצוע. כמו מבעד לדוֹק של ערפל ראיתי את קציני־המלאכים פוסקים מתיפוּפם וקמים ממקומם וטומנים תוּפיהם באיזה ארון חבוי שבקיר. מורא סתום תקפני. הס הושלך פתאום במאורה. שבת כל מחול וכל הממללים והמהדסים והסרוחים והרבוצים והנואפים והמתעמרים והמתעתעים כמו קפאו תחתיהם וזקפו אזניהם להקשיב.

זקפתי גם אני את אזני ושמעתי את שני המלאכים כאחד מכריזים בקול צונן ומתכתי לאמור:

“הישיבה נגמרה. נושאי־המשרה חוזרים לתפקידיהם. הקליטים יתיצבו לפני ועדת־המיון”.

הייתי כהלום־רעם אך לא היתה שהות הרבה לתדהמה. עד־כה־וכה ראיתי והנה הקדושים והקדושות כבר מתקינים את הילות־זהרם לראשיהם ומיטיבים את כנפיהם על שכמם. מישהו כבר היה עומד על גבי ומאיץ בי. מגוֹדל המבוכה ומקוֹצר השעה הרימותי את הכותנתה הפרוּמה והמגואלת של ח’וּריה שלי וּקשרתיה למתני. בלבוש זה לבשרי נשאתי פעמי ללכת בעקבות מי שהוליכני להתיצבות הגורלית לפני ועדת־המיון. נתתי אל לבי שטופס־ההוראות שוב אינו עמדי, אבל משום־מה לא חששתי, זכרתי רק שמספרי בתור הוא 7223. בלבי התברכתי שבסיכומו של חשבון הנה נעשתה לי כאן בכל־זאת מעין קפיצת־דרך.

 

פרק שביעי: חשבון־הנפש

חושך סביבי ואפלה, להוציא זהרורים מרצדים, ניצתים וכבים חליפות בכאן ובכאן, ואני עירום ועריה אנוכי, להוציא את קרעי הכותונת הקשורים למתני. וקרבּי פחד ואימה, להוציא שׁרטונים דלים, רדודים של אמונה ותקוה, שׂרטוני ביטחתי בצדקתי בשכבר־העתים־והעולמות..

הס ודומיה. לא קול דיבור ולא קול נגינות. לא קול בכי ולא קול צחוק. שווא אזני נטויות וחושי דרוכים כקפיצים. היטב אני יודע כי יש מי העומד עלי בזה, לשמור את צעדי או להנחותני בבוא מועד, אבל ראה לא אראהו גם אם יפלח מבטי את החשכה שעל סביבי. גם כאשר פשטתי ידי למוּשו מיששתי ריק. לא, האמנם בודד־בתכלית הנני במקום הזה, האם באמת יחיד אני לנפשי ואין עמי לא איש, לא מלאך, לא חיה ולא נוף? נוראה היא המחשבה הזאת מנשוא. אני מעודי לא הסכנתי להיות בודד כי אם מידיעה כי יש קהל סביבי, יש עולם.

רגלי יחפות ובשרי מגוּלה ואינני חש צינה. גם ריח טחב לא יבוא באפּי. אין זאת כי לא במערה עומדות רגלי אף לא במנהרה. גם לא בשדה, כי על כן לא קוץ גם לא עשב תחת כפות רגלי. זקוף אני עומד, אבל אם אוֹבֶה והנה מושב נכון לי גם בן־חורין אני להתהלך ככל אשר אחפוץ. הנה סובבתי על עקבי, השלמתי מעגלי, ולא אירע דבר, גם פסעתי פסיעות אחדות לימיני ואחרי־כן לשמאלי, לפנים ואחרי־כן לאחור, ובמאום לא נתקלתי. במעומעם זכרתי את טופס־ההוראות אשר אבד ממני. בתוך השאר נאמר שם בקירוב כי אין לחצוֹת לרוחב אלא במעברי־חציה בלבד. מניין לי היכן כאן מעבר של חציה, מניין לי היכן כאן רוחב והיכן אורך. אולי כבר חטאתי והתחייבתי בהשארת־נפשי. אחת היא לי אחת היא לי. מורא גדול יש בלבי, אבל שוב לא איכפת לי שום דבר. אל־נכון מורא הנעלם הוא זה אשר בלבי, מורא ההוויה או מורא האין. אבל מפני הנכון לי עצמי לא אחשוש עוד.

יין לא־שתיתי השכּירני ואהבה לא־באה הסעירתני. עתה פג ייני והאהבה היתה כלא־היתה וטעם נשיקות סר משׁפתותי. צלול אני כבדולח ורענן כמו גן ברוֹּך־טללים לעת לילה עלי־אדמות. לבּי פועם הכן בקול כשעון־מטוטלת ושׁכלי ממורט כתער הגלבים. אגרופי קפוצים ושרירי דרוכים כמיתרים וכל־כולי כברדלס נכון לזינוק. הבו לי לאויב ואשַסעהו כשסע את הגדי. הבו לי קורנס וארדדהו בפטישי־אגרופי. הבו לי כוכב־שביט חולף־שלוּח ואתָלה בזנבו. רק איך אוּכל לפּחד הסתום המקנן בתוכי פנימה, המנסר אט־אט, אחד־לאחד את כל עבותות גבוּרתי ומקעקע אט־אט את עמודי רצוני!

זהרורים ניצתים־וכבים פה־ושם לרגעים. במרחקים? בקירבת־מקום? לא אדע אולי יש כאלה המדליקים גפרורים לראות מה השעה. יש גפרור למישהו? חה־חה־חה! חה־חה־חה! יפה מָתַחתי אתכם. סבורים הייתם שאני הוא הפתי שנמתח. סליחה, אדון, אתה יכול לומר לי מה השעה? אתה בטוח ששעונך מדייק? אני ממהר לאיזו פגישה ועלי להגיע בדיוק. מתי? זהו שאינני יודע, אבל אם אאחר. מה יקררה אם תאחר? זהו שאינני יודע. אולי לא יקרה ולא־כלום ואולי יקרה הנורא־מכל. מהו, במחילה מכודך, הנורא־מכל? זהו שאינני יודע. אולי זה הוא נורא־מכל. אבל בעצם אחת היא לי. אחת היא לי. כלום יש לך מפני מה לחשוש?

לא. כלומר, אם כוונתך לבירור משפטי, בצורה זאת או אחרת, הרי אין לי מה לחשוש. אם כוונתך למסירת דין־וחשבון, הרי אני בסדר. אם פעם כמעט וניקרתי את עינו של ירוחם הקטן, הרי בשוגג עשיתי זאת ולא במזיד וסוף־סוף קטן הייתי אז כמוהו. בן שש או שבע בלבד, וכאשר יידיתי בו את האבן ההיא תוך כדי משחק מובן שלא התכוונתי לגרום לו רעה מעין זו. עובדה היא גם שנבהלתי מיד ובכיתי בקול גדול לא־פחות ממנו. הרי ממש מגוחך הוא לחשוב שיעלו זאת נגדי בבירור משפטי ענייני הוגן. סיגומו של דבר, אין ספק שהייתי ילד טוב. כל כמה שזכרוני מגיע לא גרמתי להורי צער, עגמת־נפש ובזיון למעלה מן המידה המקובלת ואף אם יוכל מישהו לומר כי לפרקים הגדשתי את הסאה הרי ספק רב אם יתכן ליחס לי אחריות למעשַׂי בגיל רך כל־כך. רק פעם אחת פרצתי את קופת־הצדקה שהיתה בביתנו ושילשלתי לכיסי את רוב המעות שנמצאו בה, אבל אם גם היתה בי בשעת־מעשה הכרה מלאה בחוּמרת עווני, יכול אני לטעון לצידוקי שבכל־זאת לא הייתי אז אלא בן עשר בלבד ובגיל אשר כזה לא מןן ההכרח הוא שיהיה החוש המוסרי מפותח ופועל ככל שאפשר לתבוע מאדם בוגר ובר־דעת. זאת ועוד: את הכסף הגנוב – כן, אינני מתבייש לקרוא לילד בשמו! – צירפתי לקוּפה של נערים בני־גילי, קוּפהשיעוּדה היתה רכישת כדורגל משותף לחבורה כולה, ובעקיפים לפחות לטיפוחה של פעילות חברתית בקרב בני־הנעורים של שכונתנו ולפיתוח הרגש הספורטיבי והחברי והזיקה לעשייה קיבוצית. ודאי תקום להטיח כנגדי שאחי הבכור, שהיה כביכול התקיף בחבורתנו, מקור היזמה ורב־המארגנים, מָעַל בכל הסכום שצירפנו כולנו לצורך רכישתו של הכדורגל, שלבסוף אכן לא נרכש מעולם, אבל כאן ודאי שידי נקיות ומוכן אני להעיד עלי שמיים וארץ שעשיתי כמיטב יכלתי הזעומה להפוך את לבּו לטובה ולשדלו להשיב את הגזילה. אם העליתי חרס ביגיעותי, לא בי האשם. גם אם אחי הוא, לא אני ילדתיו ולא אני גידלתיו. אדרבה, אם תרצה הרי שבח הוא לי שלא קיבלתי ממנו השפעה ובדרכיו לא הלכתי, ואף שלכאורה היתה הצלחה שרויה בכל מעשי־ידיו לא נפתיתי לעשותו לי דוגמה ועל בור־כפּי שמרתי.

לאמיתו של דבר, הרי פגימות קלות מעין אלו בהתנהגותי המוסרית עשויות להבליט דווקה את רישומה החיובי של התמונה הכללית. יכול אני להצהיר, בקומה זקופה ובלב נכון, כי דרך־כלל שמעתי בקול הורי בבית, ובקולה של הגננת בגן־הילדים, בקולם של המורים בבית הספר, בקולו של המדריך בארגון־הצופים שעליו נמניתי ובקולו של מפקד־המחלקה כאשר גויסתי לצבא. כשנמצאתי בקהל ששוטר ציוה עליו להתפזר נשמעתי לשוטר, וכשנמצאתי בהמון שרוֹעיו ציוו עליו להסתער קדימה על השוטרים אשר מנגד נשמעתי למנהיגי. כשאמרו לי הורי שמוטב לי לחכות עוד זמן־מה עד שאתחתן שמעתי להם, וכשאמרה לי תמר שכבר הגיעה שעתנו להתחתן ולהקים קן־משפחה לעצמנו נעניתי לה. כאשר פנה השלטון אל אזרחים בקריאה לקנות איגרות של מלווה־מלחמה הזדרזתי וקניתין, וגם כאשר הוצאו האיגרות של מלווה השלום לא אספתי ידי מקנוֹת. כאשר צוּוינו להדביק בדי האפלה על חלונותינו ולהקפיד שלא תסתנן קרן־אור מן הבית החוצה בלילות הייתי מן הראשונים ממש שאטמו חלונותיהם, כשהייתי עובר ברחוב ורואה קו של אור מבצבץ מאיזה סדק שהוא אצל אחרים הייתי מעיר על כך את תשומת־לבם של פקחי המשמר האזרחי, ובהיעדרם הייתי טורח בעצמי ומוצא את הדירה שהיא מקור הקלקלה ומדבר על לבם של הדיירים, שלא תמיד היו מקבלים אותי במאור־פנים, עד שיימצא תיקון למעוּות. כל זאת עשיתי שלא על־מנת לקבל פרס, כשם שלא על־מנת לקבל פרס קיבלתי עלי לשמש בוועד־ההורים של בית־הספר עוד בזמן שהיה גד בכיתה ב' בלבד ולא על־מנת לקבל פרס שיתפתי עצמי בעבודתו של ועד־הרובע והקדשתי את שעות הפנאי שלי משך תקופות ארוכות לטיפול בתיקון נזקיה של המלחמה באזור מגורי ואחרי־כן לאיסוף כסף לנטיעת אותה חגורה של דשא ואילנות שהיא עתה תפארת וסימן־הכר מובהק לרובע שלנו ואחרי־כן אירגון התושבים לצורך הקמתה של בימה להופעות ולריקודי־עם ברחבה המרכזית שברובע, שעד אז היתה מפורסמת לגנאי בגלל שממוּתה. לא די שבמסירוּת ובאמונה עסקתי בעסקי הציבור, דברים שקשה מאד לאמרם כיום על רוב־רובּם של עסקנים, גם הקפדתי תמיד להימלט מזרקורי הפרסומת ומעולם לא ביקשתי גדוּלה לעצמי בזכות פעולתי הציבורית. תמיד השתמטתי, דרך־כלל בהצלחה. מהשתתפות בטכסי־חג ריקניים ומכּהונות של נשיא ויושב־ראש וכיוצא באלה. לא פעם תמהו הבריות בראוֹתם שנעדר אני מאצל שולחן־הכבוד במסיבה הנערכת עקב איזה מאורע חגיגי שהכל יודעים כי חלק חשוב היה לי בו, שלא לומר חלק מכריע. תמיד גרסתי שלא העושה עיקר כי אם המעשה. בישיבות ובמועצות לא קמתי לדבר אלא אם כן היה בפי דבר של ממש להגידו לגופו של הענין העומד לדיון, ואם הפליגו המדברים וסטו מגוף הענין הייתי מתפנה לשוּף את ציפרני, בחינת הפגנה אילמת נגד דיבורים של סרק: רק אם היו משתקעים בכך יותר מדי, או אם היתה שעתי דוחקת ביותר, הייתי מעיר בנחת “הערה לסדר־היום”, שעל־הרוב די היה בה לבייש את הלהגנים ולהשיב את הדיון לאפיקו הנאות. כל־כך הייתי נמנע מהתבלטות ומצניע את אישיותי ומוחל על כבודי עד שהיתה תמר מאשימתני בהתבטלות־עצמית. ברי לי שהגזימה בדבריה, אבל לא התווכחתי אתה. מכל־מקום, קו זה שבאָפיי או בהתנהגותי שנתן לה מקום לאותה התרסה, רשאי אני לומר שהייתי נאמן לו עד הסוף. ראָיה לכך היא הבּקשה שביקשתי בצוואתי שלא לקברני אלא לשׂרפני לאפר ולטמון את אפרי דוּמם בצינעה, במקום היפה לכך. היתה זו אחת הפעמים הבודדות שביקשתי להעמיד על דעתי, אם גם מתוך התבטלות־עצמית, כביכול. רואה אתה איך אותה פעם ביטלו את רצוני מפני רצונם, ותמר שלי אף לא מיחתה כנגדם. עם זאת יכול אתה למצוא במיעוט מספרם של מלווי ארוני עדוּת מסייעת לצניעות הליכותי עלי־אדמות, בפרט אם תתן אל לבך שלא היה בהם כמעט אף אחד שהוא בבחינת איש־ציבור, מה־גם אם תשווה את מניינם למניינם של אלה שהשתתפו בהלוויה השניה שהתקיימה אותה שעה. אולי מאה ואולי מאה־חמישים היו אלה שבאו ללוות את ארונו של אותו ברנש, שהתברר כי לא היה אלא רופא תחלואי בהמות, ושעה ארוכה הבליגו ושמעו דברי הספד על הנפטר החשוב והיקר. רוב־רוּבם ודאי לא מרצונם באו לחלוק לו את הכבוד האחרון, אם ננקוט לשון מליצה, ולא כשלוחי עצמם הלכו שמה אלא כשלוחי אחרים. אני לא היו לי כי אם עשרים או עשרים־וחמישה מלווים, בהם בני משפחה וקרובי משפחה, בהם יוכבד גבעון שאהבתני שנים רבות אהבת־תום־וסתר, בהם החייט של רחובי ופקיד־הבנק הצעיר שלכאורה לא היו צריכים להטריח עצמם שמה כל־עיקר ולא חיבּבוני אלא בזכות עצמי או בזכות סבר־פנים שהסברתי להם או בזכות מלים של לצון שהחלפנו בינינו לפרקים. לא על־חינם נפלו לי חברי מן העושים אתי בענייני הציבור את הכינוי “השקט”, קצת מתוך ליגלוג וקצת מתוך הערכה. בשקט התהלכתי בארצות־החיים ובשקט נפטרתי לי מהן. מנהגי אז כן מנהגי עתה.

מי הוא זה החושף פה שיניו בחיוך של לעג, מי הוא זה החורץ לשון לעומתי? האתה הוא, שומר צעדי־הממונה, הקופץ נגדי להתקלס בי? שמא אף אתה מן הנדים לענווים תמימי־דרך, שאינם מבקשים לעשות חיל בעושק ובמרמה ובהונאת הציבור? שמא אף אתה סבור שכל ילודי־אשה המגיעים הלום מעיסה אחת קוֹרצו, שכולם כלי־חמס מכרותיהם, שכולם שקרנים, מרצחים ונואפים, בכוח או בפועל? אתה בוודאי חכם ונבון ומנוסה הינך בעיניך, כלום אינך מבין שלוּא אמנם כך היה מעמד הדברים כי אז לא היה צורך כאן לא בוועדת מיון ולא במחנה־מעבר אף לא בבסיס־קליטה, שהרי כל המוסדות והמנגנונים המסועפים והנחוצים האלה, שתיקנתם הרשות העליונה בחכמתה הנעלה מכל השגה, אין להם טעם אלא מתוך הנחה שלא כל המתיצבים טיבם אחד ודינם אחד?

אכן, לא לכך התכוונת. יפה. עכשיו אולי מבקש אתה לרמז שאמנם כל המוסדות הללו שמניתי, וכן זולתם שאת קיומם אני משער אלא שעדיין לא נזקקתי להם, יש בהם תועלת ויש להם צידוק, אבל רק משום ההבדלים בדרגות הרישעות והניוול והשחיתות והמיאוס שמצוינים בהם יוצאי ארצות־החיים. לכאורה הרי זו חברה העשויה להתקבל על השכל. אף־על־פי־כן, בלא שאנסה להביא ראָיות מתחומים שעדיין אינם נהירים לי כאן, הלא די לי שאצביע על הקדושים, קדושי־עליון המכונפים עטורי־ההילות, שנמצוֹ נמצאו ראויים וכשרים לשמש את הרשות העליונה וחשיבות פקידיהם נראית בעליל. הללו בגילגולם ההיולי, קדמוני, הארצי, אם רצונך בכך, מה היו אם לא בשר־ודם, אנוש־רימה־ותולעה, ממש כמספר 7223 במחזור הנוכחי וכדוגמת כל לפניו ושלאחריו וכדוגמת כל הניצבים מן הנמנים על המחזורים הקודמים?! כן, רואה אני הרחבת גיחוך משהזכּרתי את קדושינו אלה, אם לא הטעתני אזני הנטויה, דומה אפילו ששמעתי חירחור ראשון של צחוק חנוק. בזאת מבקש אתה רמז, בליי ספק.שדווקה הללו דוגמה יפה הם לצרכּרך. תנוח דעתך. אף אני ראיתים כאן בקלקלתם, כביכול. לוּא פזיז אני ומהיר־משפט כי עתה מניתי־גמרתי, על סמך מעט שראו עיני, כי אין הם אלא עדת נבלים, פרוצים, כסילים, גונבי־דעת חנפים ומתחסדים. אבל דעת לנבון נקל שלא היו נוהגים כדרך שהם נוהגים בספירה זו, שעינה של הרשות העליונה פקוחה בה על הכל, לולא קיבלו הרשאה מפורשת לכך, ועוד יותר – לולא הוסמכו ונצטוו לכך מתוך כוונה מיוחדת, שאין אני מתימר לדעתה אל־נכון אבל יכול אני לערוב את לבּי לנחשה בקירוב. ואם נרשה לעצמנו להפליג מעט לתחומן של השערות דמיוניות, אולי נאמר שהמעשים המקולקלים האלה שעליהם אתה מרמז, שמתבזים בהם כביכול אותם קדושי־עליון, הם בבחינת לקח־להועיל שמַלקיחה להם הרשות העליונה כדי שייטיבו לעמוד על מהותם הפחוּתה והירודה של העלובים שבּנו. אם נרחיק כשיעור עוד פסיעה אחת בכיוון זה, אולי נאמר אפילו שאותו היתר להתבזות הוא כעין פרס שהעניקה להם הרשות העליונה, בחכמתה הנעלה מכל השגה, על צדקותיהם וטוהר־נפשם וזוֹך־מעלליהם וקדוּשת־מבירוּתם משכּבר.

 

פרק שמיני: 7223 אינו שואל

חזיז אחד הנה הבליח בעלטה הכּבדה, הסמיכה, ואחריו עוד אחד. הנה הם מתחזזים־מזדווחים־מזדגזגים, תוכפים ובאים, ודוֹק־האוֹפל הנטוּי מעלינו באין־רואה משתוחח אלינו כזקן המתענה בהתקף של שיעול וכיחו משַנק את גרונו. רצרצי־חשמל ניתזים־מתמלטים לכל עבר כמו מעמודי־ענק של מתח גבוה, כניצוצות מגזר־עץ בוער, ניתרים־משתלחים זה אל זה, נחבטים־מתנגשים זה בזה.

ובעוד כל סביבי מרקחת־חזיזים רושפת והנה רעם נותן קולו, ועוד אחד אחריו ועוד אחד. מן החלל מסביב הם מתגלגלים כמו דוּבּי־בראשית ככל שהם מתקרבים כך דומה שהם מוסיפים נפח מוּצקות שכמעט בידיים תוּחש בהגיעם עד ממעל לך ממש, תאוּצה מוגברת שעדיין יש בה בכל־זאת משום זחילה אטית, מתעצלת, נוֹצרת אֵיוּמה ומתאמצת לכבוש את מורא אלימוּתה, יש לך הרגשה כאילו אתה משתופף באיזה בוּנקר בעוד גדוד שריונים דורס את האדמה מעליך בשאגת זחלליו בעזרת זחליליו בנהם ברזילו באֵלם תותחיו.

ואם אין די בהרגשה זו של אזלת־יד וחוסר־ישע הרי מתחילים רעמים להתגרגר מתחת לרגליך המתמוססות ולהידרדר מן הכתלים הלא־נראים הסוגרים עליך כאטימותם החשכה ועוד־מעט כבר אתה כמו שרוי, עזוב־לנפשך, שכוּח־אל־ואדם, בעיצומו של רעש־ארץ מרגיז מוסדי־תבל, נרעש נואז מכדי לחשוב על מנוסה, רפה־רוח מכדי לתור מחסה, כמו טובע הנאחז־קש כך אתה נאחז בכל שבריר־שניה של הפוגה יחסית כשאון בטלטלה.

איך אדע כמה דקות, שמעות, ימים, שבועות, נצחים, או שניות, עברו עד שהתעוררתי, מוּטל אפּיים, בתוך אור קלוש, אפרפר־ווריד, של דימדומי־שחר?

וכי יש זמן? בכלל בספירה אלזמנית זו שבה אני שרוי מאז לוּקחתי הלוֹם?

ואף־על־פי־כן היתה זו מחשבתי הראשונה כאשר הקיצותי: כמה זמן עבר מאז?

מאז מה, שוטה שבעולם?!

דממת־טרם־כך היתה בכּל, דממה הרת־עולם. מתון ונזהר זקפתי סנטרי, הבטתי מולי, הבטתי ימין ושמאל, ולא ראיתי אלא מרחבי־מישור אפרפרים־מוורידים, ורדרדים־מלבינים כמלוא העין. לא חול ולא עפר, לא עץ ולא עשב, לא גבע ולא גיא, לבדי, לבדי נותרתי.

פליט. פליט יחיד. אחד ויחיד בשמיים ובארץ.

לא עוד קליט. פליט.

אחד לאחד, קל־מהרה, התחלתי לאסוף את קוּרי הכּרתי המוּבסת, את נימי הרגשתי המחוּצה, את סיבי תחוּשותי ההמוּמות.

באצבעות ימיני מיששתי את אצבעות שמאלי ובאצבעות שמאלי את אצבעות ימיני. עשיתי ישיבתי כצפרדע ובכפּותי עיסיתי את גפּי העליונים והתחתונים וכן שַפתי את חזי ואת בטני ואת ערפי להחיש את זרימת הדם, כתורה שלמדתי אי־פעם בגילגולי הקודם, אף שלמען האמת מעודי לא הרביתי להשתמש בה הלכה־למעשה. כך השבתי את הגמישוּת לאברי גופי ולבסוף יישרתי גב ועמדתי הכן על רגלַי השתים, ערירי. הרגשה של גבהוּת מופלגת היתה בי בעמדי ככה, יחיד ואין עוד עמי, בלב מרחביה, שבינתיים הלבּינה בלוֹבן שמנת.

רחש קל קלטה אזני, כמו ממרחק בל־ישוער, בתוך הדממה הניצחת. הרחש היה לזימזום גובר והולך והזימזום היה לטירטור מחריש־אזניים ורכב־אש נגלָה לעיני, ממצמץ לעומתי בגחלי־אור מלובּנות, צורתו ספק כמסוק ספק כחללית, מעין אלה שרואה הייתי על בד הקולנוע, לשעבר, בשבתי באולמות אפלוליים עם תמר, וכפּה נתונה בכפּי.

“הו לא!” התחלחלתי ונפלתי על פני. “רק שלא יתחילו שוב לבעתני”.

אנקת עצירה סמוך־סמוך אלי. רגע נדמה כאילו על גבי נחת רכב־האש. אני ממאן לפקוח את עיני. יהי־מי אשר יבוא, יבוא ולא אראהו.

“קליט שבע־שתים־שתים־שתים־שלש!” בוקע קול, מתנסר בתוך תוּפּיֹ־אזני ממש.

מי אני ומה כוחי נוכח הקול המתכתי, המצווה הזה. אזנַי מצלצלות ואני, בפיק־ברכיים וכמו בשארית כוחותי, שב לקום על רגלי ומרים ראשי וניבט היישר מול רכב תמוּה שכולו חלונות וצהרים אשנבּים, שכמותו לא ראיתי לא בהקיץ ולא בחלום, וּכתובת מנצנצת על גגו כגחלי־אור מלובּנות:

הרשות העליונה

המדור המרכזי

ועדת־ מיון

אני מתמתח דום וקורא, מוכנית, בבלי־דעת:

“כן, המפקד!”

“לא לענות!” מטיח הקול המתכתי כנגדי, והפעם וא מפיק קוצר־רוח נורא.

“כן, המפקד!” אני כופל ומחזיר, נבוך ונכנע.

“אף מלה!” מתנשף הקול כשריקת נחש מרושעת.

בלי אומר אני סופק כפי אל מתנַי, לאות של קבלת דין והשלמה שכאין ברירה.

“בלי ויכוחים”, פולט אותו קול ומוסיף, אך דומה כאילו בשלב זה נתקררה דעתו של בעליו ואין הוא פוסק פסוקו אלא בחינת מצוות־אנשים־מלומדה או משום שתורגל כך. דומה כאילו עכשיו מכוון הוא אפילו להרגיעני מעט, לאושש את עמידתי.

קירקוש אני מדמה לשמוע עתה מתוך רכב־האש שלנגדי, כגון זה של מכשיר־קשר פתוח לקליטה ולשידור. כולי סקרנות דרוכה, בלא שאשַנה אף כהוא־זה מהבעת־פני חלילה. אמנם כן, צלול וחותך נשמע השדר הנקלט:

“האלו שׂרף־כנף, כאן כנף־שׂרף, האם אתה שומע אותי? עבור!”

ורכב האש שלנגדי מחזיר בנעימה יבשה ועניינית של שיגרה, צלול וחותך:

“האלו כנף־שׂרף, כאן שׂרף־כנף. אנישומע אותך. אני שומע אותך. האם אתה שומע אותי? עבוֹר!”

“אני שומע אותך”, מחזיר המכשיר. “האם איתרת את היעד? עבור!”

“האלו כנף־שׂרף, כאן שׂרף־כנף. האלו כנף־שׂרף, כאן שׂרף־כנף, איתרתי את היעד”, מחזיר רכב־האש. בנימה של אדישות משועממת הוא ממשיך: “אני חוזר – איתרתי את היחד. יצרתי מגע. אני חוזר – יצרתי מגע. ממתין להוראות. עבוֹר!”

“האלו שׂרף־כנף, כאן כנף־שׂר,. הבנתי אותך. האם יש התנגדות? אני חוזר – האם יש התנגדות? עבור!”

האם שומע אני נימה של עצבּנות בשידור או רק דמיוני הוא החומד לו לצון?

רכב־האש משיב ברהיות זעופה, קצרת־רוח:

האלו כנף־שׂרף, כאן שׂרף, כאן שׂרף־כנף. בשלב זה אין התנגדות. בשלב זה אין התנגדות.

האם לחכות לתגבורת? אני ממתין להוראות, עבוֹר!"

מכאן והלאה בוקע ממכשיר־הקשר רצף ממושך של סימני־צופן, ובסיומם:

“כה לחי! זהו־זה. המתן בכוננוּת. סוף שידור!”

מכשיר־הקשר נדם ורכב האש אינו זע. עכשיו אני מעז ומעוות שפתי בחיוך כלשהו. איזו הצגה הם עושים פה מכל ענין! – אני אומר בלבי סוף־סוף מלאני לבי להישיר מבט אל רכב־האש ואל הדוֹבר אשר מולי.

אין זו אלא מסכה לבנה בוהקת וסדקים בה לעיניים, לנחיריים, לפה. ומעליה גחלי־האור המלובּנות המוסיפות לנצנץ בלב המרחביה הלבנה כמו שמנת.

“איזה תיאטרון”, אני אומר לנפשי ופני מתעקמים עקימה של בוז.

“תיאטרון?!” נענה לעומתי הקול המתכתי עוטה־המסכה כאילו מכשיר הקשר הצמוד אליו קולט את רחשי־לבי וציקצוקי מחשבותי. “זה בית־זונות זה!” הוא מוסיף באותה שריקת־נחש מרושעת שנזקק לה בתחילה. חבר זונות מסוּפלסות, כולם ביחד, אחד־אחד! מין מצב מסוּפלס כזה עוד לא היה פה בפּיקוד המזוּרגג הזה!"

נשימתי נעצרת למשמע דברי בלע אלה שניתכו עלי במפתיע ובמחי אחד, כמתוך ברז שהתקלקל. על כרחי אני מתגונן מפניהם בקריאה:

“הו לא! זה קצת יותר מדי, בכל־זאת!”

“אף מלה, אמרתי!” מחזיר הלז בצווחה כאילו מתאפק הוא בקושי שלא להנחית מהלומה במכשיר קהה על ראשי.

“כן, המפקד!” אני משיב רתת.

קליט שבע־שתים־שתים־שלש!" מתרתח הקול ועובר לנעימה של איוּם סאדיסטי, מתיז־הברות, “אני מציע לך שלא לנסות אפילו להתחיל בהתנגדות פעילה, יחסי־הכוחות אינם נותנים מקום לאשליות. אני מקווה שזה ברור. לא לענות לע־זא־זל!”

לא, אינני מעז להעלות מעל לסף־הכרתי שאלה הם דברי־שגעון גמורים, שהמצב הזה כולו הוא מצב של טירוף גמור. הואיל ויש סימנים לכך שמחשבותי כולן כספר פתוח לפני אותו גס־רוח אימתני מכונה “שׂרף־כנף” הרי ודאי שאינני מוכן כלל להסתכן ולהבּיע ולוּ אך מחשבה את רגשי הסלידה, התיעוב הייאוש המפכּים במעמקי, גואים בי עד בחילה.

“הרבה זמן לא תסריח כאן עוד, פרצוף ממוּקמק שכּמוך!” חוזר הקול ומתנסר, ממלא את אזני עד להתפקע, כמשיב אף הפעם על שאלה מתבקשת מאליה גם אם לא הגיתי אותה במו־פי. ואם אמנם ברורה הרגשָתי כי אכן קורא הוא פסוקים מאיזה גליון השמור אתו קבע להזדמנויות כגון זו, או שהוא משוננם על־פה, או שאפילו סרט־הקלטה הוא זה הדובר אלי מתוך חזה מתכתי של רוֹבּןֹט, הנה באותה מידה גם חש אני בבירור בלהט השׂנאה המתלווה אל המלים, הדוחף אותן כביכול כמנוע של שריפה־פנימית.

מה הוא רוצה ממני בכלל? מה הוא נטפל אלי?

אני נטפל אליך, מה? אני?" הוא מגביר געשו. “ממזר שכמוך! בן־זונה מזוּרגג! תביט תביט מה אתה לובש! סמרטוט אדום־מדם של נקבה מפוּנדרקת! חת’כת חלאה כמוך! נבלה מצורעת! להשחיל נקבות שלחו אותך הנה, אתה חושב, בשביל זה באת אלינו, מה?! אנחנו נלמד אותך, אתה תראה! טינופת שכמוך! חרצף מחוּרצף! כינה מכוּנמת! לא לענות, אתה שומע?! פה לא עונים, פה רק שומעים! שומעים ובולעים! שומעים וסופגים! אתה עוד תלמד אצלנו כעמה דברים, ממזר בן זונה! רועה־זונות שכמוך! סחבה מלוכלכת! מנוּון אחד! ועדת־מיון צריכים בשבילך?! ועדת־שריפה אתה צריך!”

צמרמורת חולפת בעצמותי. אילו יכולתי לבקש את נפשי למות, אבל איך אפשר בכלל


אך הנה מתחדשת המיתו של מכשיר־הקשר ברכב־האש ושׂונאי וּמריבי הפּלאי פוסק ממשנתו ומשתתק, קשוּב לקירקוש המתבשׂר, הנפצח בתרועה מתרוננת:

האלו שׂרף־כנף, כאן כנף־שׂרף! האם אתה שומע אותי? עבור!"

“האלו כנף־שׂרף, כאן שׂרף־כנף! שומע אותך מצוין. עבור!”

“האלו שׂרף־כנף, כאן כנף־שׂרף! תגבורת בדרך. האם אתה נתקל בהתנגדות? אני חוזר – האם אתה נתקל בהתנגדות? עבוֹר!”

“האלו כנף־שׂרף, כאן שׂרף־כנף! אני מסתדר, אני ממתין בכוננות ופועל לפי הוראות־קבע לשמירת יעדים. עבור!”

“אתה בסדר גמור!” מסיים כנף־שׂרף בצהלת־עידוד. “כה לחי! סוף־שידור!”

והנה אמנם מגיעה התגבורת המובטחת, חי־נפשי! ששה רכבי־אש הצצים כמו לא־מכאן, באפס־קול, נוחתים באחת, ערוכים סביבי במעגל שקדקדוֹ הוא הרכב של שׂרף־כנף, סוגרים עלי סביב־סביב, אם אפשוט ידי ונגעתי בכל אחד ואחד מהם, ועל גגו של כל אחד ואחד מהם, בגחלי־אור מלובנות, מנצנצת אותה הכתובת:

הרשות העליונה / המדור המרכזי / ועדת־מיון

הרגשה של חשיבות־עצמית תמלאני לבלי הכיל. והרגשה של התפעלות, ארצית עד מאד, למען האמת מן היכולת הארגונית וכושר הביצוע שיכלול טכנולוגי שנגלו לעיני בעליל.

גם הקלה עצומה אני חש. שוב איני שרוי לבדי מול נוכחותו הסתומה, המטרידה, המעיקה של אותו פחז־כמים, אותו בן־שחץ שאין לשער כלל מראש את התנהגותו גם הוא עצמו, כך השׂכל מחייב, שוב לא יהיה חדוּר אי־בטחון והרגשת־נחיתות כל־כך לעומתי, שהרי כאין לו מניעים כאלה אין לתפוס כלל לכאורה מפני־מה חייב היה להגיע להשתוללות כזאת של משטמה תוקפנית ולהמחיש את יתרון־כוחו הוודאי עלי בשפיכת קיתון מדהים ונפלץ כל־כך של גידופים. כן, הדעת נותנת ששבעה אבּירי־מרומים אלה מיצגים את ועדת־המיון הכבוּדה (ושמא הם־הם ועדת־המיון הבודה־עצמה?!), ששתו עלי יחדיו בסדר ובמשטר, בתיאום מושלם כל־כך ועל־פי פקודתם של גבוהים מהם שלפניהם יהיו חייבים לתת דין־וחשבון, אלה ודאי אינם באים לבשר לי חזרה כלשהי על הסיוט המפוּגל שעתה־זה נוּסיתי בו.

עובדה, שוב אין שׂרף־כנף מתעורר לטפח על פני במחשבות־לב לא־הגויות, הגלויות לפניו משום־מה, וליסרני בגללן בשבט לשונו היורדת־חדרי־בטן, הגם עכשיו מחשבותי מתרקמות ברציפוּת הגיונית ומוּדעת, בלי לתור להן מסתור כדגיגים בחגווי־מסתור תת־מימיים. ואף אחד מעמיתיו, שותפיו־למשימה, אינו מזדרז להפגין לפני את מיוּמנוּתו העילאית בקריאת מחשבותיו של קליט חסר־מגן, אם גם ודאי הוא שאינם פחותים ממנו בסמכות ובכישורים.

“קליט שבע־שתים־שתים־שלש!” נשמע הקול, כפול שבעה הפעם, וכמו רינת מלאכים הוא באזני.

“הנני” אני משיב בשמחה ולהיטות, לרשותכם! מוכן להשיב!"

“אין שאלות. אתה בידינו!” חוזר הקול ונשמע, ועדיין אני מדמה להבחין בו נימה שלווה ומרגעת.

בנפש חפצה אפקיד גורלי בידיכם, עושי־דברה הנעלים של הרשות העליונה ולא עוד אלא אמונתי עמי כי בזכותכם יהיה עוד־מעט לאל־ידי להיפּרע מעמיתכם הנפשע, שבלי ספק חרג מגדר סמכותו, ולהעמידו על מקומו. שום עונש אשר יפסק לא יהיה מופרז מדי, לעניות דעתי, ובכך גם אעשה אולי שירות מועיל

לאותם שעתידים להיקרא אחרי אל ועדת־המיון אף גם לכם, שליחים רוממים, שאחד כמוהו עלול להבאיש את ריחכם ולהוציא את דיבתכם רעה.

מה־מרהיב המראה שרואות עיני! כל השבעה ניצבים עלי כאחד, שכם אל שכם, כולם עוטי מסכות לבנות ובהן חורים לעיניים, לנחיריים ולפה, כולם לבושים הדוּקיים לבנים, כמו סייפים, כולם חסונים וגמישים, נעים באפס־קול.

אך מה זה? הנה בלי דברים ואומר הם שולחים בי ידיהם, הנתונות אף הן בכפפות לבנות. מדמה אני לחוש בשׂחוק האכזרי מתחת למסכותיהם.

תחילה בדיגדוגים הם באים עלי. אחר־כך במישמוש ודישדוש. אחר־כך בצביטות ושׂריטות ומריטות. אחר־כך במכות נאמנות ובסנוקרות מפצפצות ובמהלומות נמרצות.

"מורי ורבותי!'' אני מוחה.

“רבותי!” אני מתכנן.

“רגע אחד!” אני משווע. “יש פה איזו אי־”

וכאן כמו משכה יד נעלמה ותלשה בי תקע כלשהו מתוך שקע כלשהו וקולי לא שמע לי עוד.

גם רוח לא קמה בי עוד.

 

פרק תשיעי: הבהרות מוסמכות

ראשו של עכבר צנוע ועניו בעיניו הוורודות אישונים חוּמים, מלבּבים חמימים. אבל גופו של אחד הנפילים אשר מעולם וכמין קרן־איל קצרה וחדה מזדקרת לו ממצחו הצר. חליפת־פאֵר אדומה הוא לבוש ועניבה צעקנית לגרגרותיו.

הוא מסב מולי, שקוע בכורסה גמלונית, מרכיב רגל על רגל, ושולחן רחב־מידות חוצץ בינינו. השולחן עצמו מנוֹּגב וחלק ממוֹרק ואין עליו כל־מאומה לבד מתג אחד ועליו, באותיות־דפוס מסוגננות, “ועדת־המיון”. מבט מבודח הוא נותן בי תוך שבמצית עדוּי אבני־חן הוא מדליק לו סיגר, שקטרוֹ כמעט כקוטר פיו הקטן, ובהנאה מפורשת הוא מפריח סלסלי־עשן כחלחלים.

אני אף אני יושב בכורסה בהרחבת־הדעת, ואף שקצת לא־נוח לי במערומי הריני מעדיף להרכיב רגל על רגל כדוגמתו. עכשיו אני ממתין לו שיפתח בדברים, אינני צריך להמתין הרבה.

“קודם־כל”, הוא פותח, בקול מוזר ביותר, דק וצייצני, בנעימה עניינית אך שופעת־אדיבות, “קודם־כל תרשה לנו שלא להציג את עצמנו באופן המקובל במקומות אחרים. הסיבה היא פשוטה: מכיון שאנו נמנעים מלשרבב גינונים פרטיים בניהול עסקינו, הרי אנו בוחרים לקיים את מגעינו עם לקוֹחוֹתינו ועם כל הבאים עמנו בקשרים בלי שימוש בשמות. גם אתה, לצורך הענין שלפנינו, אינך אלא מספר… מספר שבע־שתים־שתים־שלש, אם אינני טועה, לא כך?”

“נכון. אבל אדוני…?”

“הו, אם חשוב לך להרגיש איזו הרגשה דמוקרטית של שוויון אלמנטרי במעמד ובנתונים, אנו בהחלט מבינים לרוחך, אתה רשאי לקרוא לנו מספר שלש”, הוא נענה לי, מעביר על מידותיו, מפריח סילון של עשן כלפי־מעלה. “גם אצלנו כאן הסיגרים אינם מה שהיו פעם”, הוא מוסיף שלא ממין הענין. “איכות־החיים, חה־חה, כמו שאומרים, וכל השאר… אותך הרי אין אנו צריכים לשכנע, לא כך?”

אני מרגיש שגיחוך נוֹאל מתמרח על פני.

“לא חשוב, לא חשוב”, הוא מזדרז להפיס את דעתי. “אינך חייב להשיב כשאינך סבור שאתה יכול לתרום תרומה חיובית לשיחה. מנהגינו כאן, כפי שוודאי נוכחת כבר לראות, הם פשוטים מאד. לא כמו במקומותיכם… אבל לפני שנפליג בדברים – והאמן לי, התרשמויותיך חשובות לנו מאד, ולא מבּחינה אחת בלבד… סוף־סוף קליטים הם, אפשר לומר, הפרנסה שלנו, חה־חה, והכּלל שהלקוח צודק תמיד מקובל עלינו כאן לא פחות מאשר בכל מקום אחר… כן, כן, האמינה לנו, זאת אנו אומרים למרות מראית־העין, העלולה להטעות לפעמים, למרות הרושם שעלול להתקבל אם אין מעמיקים לעיין בדברים שמתחת, או מעל, לפני־השטח… אם כן, אנו חוזרים, לפני שנפליג בדברים, ולפני שיישמט החוט מידנו, כמו שאומרים, חובה עלינו להתנצל לפניך על כמה אי־נעימויות שנגרמו לך, כפי שנמצאנו למדים מתוך חקירה־ודרישה… אי־נעימויות שגרמו לך גורמים שונם במידרג שלנו, בתחנות שונות שבּדרך המתארכת יתר על המידה, וללא כל הצדקה, חייבים אנו לומר… ללא כל הצדקה!”

"אם כן, אולי רשאי אני – – "

“המתן, הרשה לנו”, הוא משסע אותי בחיוך נעים, חושׂף שיני־עכבר חדות וקטנטנות.

“עוד נגיע לזה, נגיע לעצם בירור הדברים שתובעים בירור, והם אינם מעטים. אבל חייבים אנו, ורוצים אנו, לומר ולחזור ולומר: אם היו אי־נעימויות כלשהן, בבקשה ממך, במידה שהיו, הרי לא היתה לכך שום הצדקה, שום הרשאה, שום מטרה, זהו. אנו מקווים שהבהרנו את גישתנו היסודית! לידיעתך: כל מה שתשמע מפינו – כמו גם כל מה שתשמיע לנו אתה, כמובן, בהמשך שיחתנו, שאנו מצדנו נשתדל להנעימה במידת יכלתנו – נקלט ונרשם. כן! מבּחינה זאת, לפחות, אנחנו מאורגנים היטב, חה־חה: הכל מוקלט ומתוֹעד ומדוּפתר ומתוּיק ומכוּרטס! במובן זה, על אף הנימה הבּקרתית שיכלה אולי להשתמע מדברינו, או מדברי אחרים, קודם־לכן, במובן זה, אני אומר, אנו הולכים מחיל אל חיל. אין כל יסוד להתלונן. הקירות קולטים הכל, חה־חה, ושום הגה, שום רחש, שום רעיון, אינו הולך לאיבוד”.

"לי אין מה לחשוש. אדרבה, דווקה לכן – – "

אבל הלז שוב אינו מניח לי להשלים משפט.

“מוהן למו כמה אתה ושכּמותך מרגישים צורך להתבטא… ידוע לנו גם שבמקרה או שלא במקרה נמנעה ממך באחרונה הזכות היסודית, הראשונית להתבטא. לא ניתנה לך כמעט שום הזדמנות להבּיע את עצמך, ואין ספק שזהו צורך – איך אומרים – אנושי. כן, זו המלה שחיפשנו… ובכן, יהי לבּך סמוך־ובטוח שמעתה והלאה יבוא צורך זה על פורקנו המלא. התבטאות אנושנית – במלוא מובנן של המלים היקרות האלו – באשר היא מהותו של הקיום האנושי בכל גילגוליו!”

בלי להמתין לו שימַצה את הנושא הזה, או שיעבור לנושא חדש, אני מתפרץ לעומתו בשטף־לשון:

“לפני שאתבטא הייתי רוצה מאד להתלבש!

ובנמיכות־רוח אני נחפז ומוסיף, שמא קילקלתי את השורה:

“… אם אין זה מפריע לניהול העסקים”.

מספר 3 שולח בי מבט פתע ממרומי ראשו העכבּרי, כמו במבוכה קלה הוא ממשמש את הקרן הבוצצת לו ממצחו, ואחר־כך, מצטער על שלא הקפיד על סדר העדיפויות הנכון ולא הקדים להידרש לענין נכבד כגון זה, כמי שאומר לנזוף בעצמו על שגגה שיצאה מלפניו, הוא טופח בידו על שולחן ומתחיל לשדלני וּלרצותני בדברים:

באמת!… באמת, סליחה. סליחה ומחילה אנו מבקשים. איך, איך זה לא שמנו לב!?… איך קורה דבר כזה!?… הו, עוד אי־נעימות! כאילו לא די היה בכל מה שנגרם לך עד כה… כלומר, עד כאן,,, בושה, ממש בושה. בושה וחרפה!… רגש הבושה הריהו ענין יסודי כל־כך במקומותיכם, לא כן?… אף כי לבושך האחרון, לפי מה שהגיע לידיעתנו”, וכאן הוא קורץ לי בעינו קריצת־לצון רבת־משמעות, “לא היה בו, אם יורשה לנו לומר, כדי להעיד על ביישנות יתירה. הו, לא ולא!…אמנם כן, הבשר, חולשת הבשר, זו שהקליטים שלנו, כל זמן שהם בחזקת קליטים, מתקשים כל־כך להיגמל ממנה…” בעצב הוא מניע בראשו וממשיך: "אתה ודאי תאמר שזהו שורש הבעיה, שורש כל הבעיות שלכם, מאז זכיתם, או נתקללתם, בשלטון־העצמי שלכם… ענין של השקפה, כמובן… כן, הדמוקרטיה שלכם ודאי שלא סייעה לכם להתגבר על החולשה הזאת… תמונה עגומה, אפילו כשמתבוננים בה ממרחק מתאים… אנו תמיד גרסנו שמידרג מוצק, מוגדר הוא הבסיס להצלחה בעסקים. בכל עסק תמיד! אבל אתם חפשים לנהוג לפי קוצר־ההשגהשלכם, אין כל ספק, לא אנו נגיד לכם מה לעשות, כמה לנסות וכמה להתנסות, ואיך להביא על ראשיכם אסונות חדשים־לבקרים. הרי הדברים אמורים, אם תרצה, באותה זכות בלתי־מעורערת להגדרה־עצמית. לא, סליחה!” הוא נופף בידו, כמבקש להסוֹתני עוד בטרם אפצה פה להשיבו דבר, “לא זו השעה לוויכוחים עיוניים. אפשר להפליג בזה עד אין קץ, יודעים אנו. האמינה לנו, עוּל ימים! מן הניסיון ידענו. וידוע לנו גם שאפשר להביא נימוקים לכאן ונימוקים לכאן, בלי להתקרב אפילו להכרעה חותכת, חד־משמעית. אבל לא הנימוקים הם החשובים, ידידנו – אתה מרשה לנו לקרוא לך ‘ידידנו’, לא כן? – אלא ההכרעה. זהו! כמו שאמר פעם ידיד אחר מיוצאי מקומותיכם, אחד מן הדורות האחרונים, שהעיקר הוא לא להבין את ההיסטוריה אלא לשנותה… נדמה לי שאני מדייק בציטוט… על־כל־פנים, זו היתה רוח הדברים…. כמה וכמה פעמים הזדמן לנו ללהחליף דברים אתו. מוח גדול, אבל מרחף, ערטילאי, סבסופו של חשבון… ‘ה־היס־טור־יה’! אפשר באמת לחשוב… אבל מה נאמר ומה נדבּר, אלה שעשועיהם של בני־תמותה, חה־חה… או, אם תרצה, ה’דיבוק' שלהם”.

“מחשבות מעניינות מאד”, אני מעיר בנחת, נשמר לנפשי מכל נימה של ליגלוג קנטרני, "אבל, בעצם… "

במהורהר הוא ממעך את בדל הסיגר העבה שלו במאפרה המשוּקעת במיסעד כורסתו. אחר־כך, מבריח איזה רעיון טורדני מעל פניו, הוא ננער ולוחץ על כפתור כלשהו בדופן הכורסה, פתע צצים לידי שנַים מסוגם של אותם שליחים־סייפים לבני־כסוּת, לבני־כפפות ולבני־מסכות.

“למדוד!” הוא פולט לעומתם.

שוב הם נעלמים וכעבור רגע הנה שוב הם כאן, על־ידי, הם מצוידים בסרטי־מדידה ובלוחות־ציפחה. בהשקט ובנוֹעם הם מקימים אותי על רגלי, תומכים בי בבתי־שחיי, מטים את גבּי קימעה ושוב זוקפים אותו, מרכינים את צווארי כהוא־זה, מפשׂקים את רגלי כלשהו – אחד מודד ומשנהו רושם, אחד רושם ומשהו מודד. והכל בתכלית היעילות והנימוס. אחר־כך הם מסתובבים כמו לפקודת “אחורה פנה!”, מחווים קידה ונעלמים לעומת שהופיעו.

“נא לשבת!” מחווה מספר 3 בידו. “זה לא יארך. אתה תצא מכאן אדם אחר, חה־חה”.

“רצוי מאד”, אני מפטיר בקרירות.

הוא נועץ בי פתאום מבט חודר, אחר־כך הוא מצהיל פניו שוב ומקשה בעליצות:"רצוי? מה רצוי? לצאת מכאן, או לצאת מכאן אדם אחר? “חה־חה! שאלה טובה, מה?!”

משהו מעליצותו הסוחפת דבק גם בי, בעודי שב ומרכיב רגל על רגל בכורסתי חובק אני את ברכּי בשתי כפּותי ומרטיטי מצחוק יחד עמו.

“תנוח דעתך”, הוא ממשיך כשוֹך הצחוק, עיניו הקטנות עודן שׂוחקות ומבריקות, “גם תצא מכאן וגם תהיה אדם אחר בצאתך… רק אל תגלה בדברינו פנים שלא כהלכה. קבּל אותם כפשוטם. יהיה זה כלל נקוט בידך, ידידנו… כבר נטלתי ממך רשות לקרוא לך ‘ידידנו’, נכון?… יפה. ובכן, יהיה כלל זה נקוט בידך: לקבל דברים כפשוטם. לא לעקמם ולא לסבּכם ולא להתחמק מהם ולא להתחכּם להם. עצת ידיד. ראה הוזהרת! וכי למה הוזהרת'?! הבלים. שום כוונה מיוחדת אין כאן. סתם שיגרת לשון… רואה אתה, התארכו הדברים! קורה לנו, לפעמים. מי יודע איך לתרץ זאת. פשוט הרגל מגונה. או אולי טבע שנעשה הרגל, הה? אולי מפני שאתה מיטיב כל־כך להקשיב. להקשיב ולהבין. טעם אחר יש לשיחה כאשר בן־שיחנו מגלה גם קשב וגם הבנה… זה צירוף נדיר, למען האמת. אז השיחה עשויה להתעלות לרמה גבוהה. לא, אל תצטנע. ייאמרו השבחים בפני מי שראוי להם, כי מדוע לא?! זה כלל הנקוט בידי… אם כן, היכן עמדנו… רואה אתה, פיזור־הנפש, כמו שאומרים…”

“בשלב זה, אדוני, אולי מותר לי לשאול…”

שלווא אני מנסה לשׂים סכר לאשד נחמר זה של דברנוּת. מספר 3 תוקף נגדי את כף־ידו לאות שעדיין לא ניתנה לי רשות־הדיבור ואילו הוא לא כילה עדיין את דברו, ותוך שהוא משנה תנוחתו מעט מטיל על השולחן רגל־ענק אחת, ששיעורה כשיעור קומתי לערך והיא נתונה בנעל־לכּה שחורה ומבהיקה, הריהו ממשיך בשלו:

עוד נגיע לזה. אל דאגה… אבל בענין זה של אמנות השיחה אולי ראוי להרחיב מעט את היריעה. באשר לכך אנו עצמנו – כך שמענו אומרים, הן בפנינו והן מאחרי גבנו – הרי אנו כמעיין המתגבר, חה־חה. אין רע בדבר! אדרבה, הדמוי עצמו הוא ציורי ומשיב־נפש כל־כך, קל־וחומר באקלימים שאינם מבורכים במשקעים כמו, למשל, אקלימן של ארצות שאחת מהן היא זו שממנה באת אתה, אם אינני טועה…

מעיין, מקור מים חיים. ביסודו של דבר, מעיין חיים. במלים אחרות: השארת־הנפש, או עולם־הבא. אל תתפלא, אנחנו מתמצאים במושגים האלה. עוקבים מקרוב, אם אמנם זה הביטוי הנכון במקרה הנדון, אחר הלכי־הרוח ואסכולות־המחשבה. מאז ומעולם. לא מתמול־שלשום, בבקשה ממך. אולי לא ידוע לך, עוּל־ימים, כמה מחשבה, כמה מרץ, כמה התלהבות, איזה כוחות רוח ורגש ודמיון ואיזה כושר עיון והפשטה, הושקעו עד כה בכל אותם תחומים טראנסצנדנטאליים. וכל זה, למען האמת, בלי שום אפשרות של הוכחה אמפּירית. כלומר, בסך־הכל, מאמץ־אדירים שלכאורה כולו ריק, על כל־פנים מבּחינת התכלית המוצהרת. אין זאת אומרת שאני מבקשים לכפור בחוק שימוּר האנרגיה, אם אתה יורד לסוף דעתנו, או שחולקים אנו על הדעה הגורסת, ובצדק, שאין אנרגיה יורדת לטמיון. חלילה! אבל אם למוֹד את הדברים על־פי קני־מידה של תשׂומות ותפוקות, הרי תסכים עמנו שהסיכום אינו מעודד. בשום־פנים־ואופן".

תוך כדי דיבור הוא נובר בכיס מקטרנו ושוֹלה משם מגוֹז קטן ובו הוא מתחיל ליטול בשׂום־לב את ציפרני אצבעותיו העבות, אגב כך הוא מטיל גם את רגלו השניה על השולחן.

“אין דרך אחרת”, הוא נאנח אנחה קלה וממשיך. “רוצה לומר הלא קני־המידה של תשֹומות ותפוקות הם היחידים הבאים בחשבון. היחידים. זאת בלי לשלול חלילה את קיומם, את משקלם, את חשיבותם ואת תועלתם של גורמים בלתי־רציונאליים. מיסטיים. אפילו אוקוּלטיים. אבל באיזה מקום שהוא גם אלה מוכרחים להיכּלל במשוואה הרציונאלית. בפירוש: הרציונאלית. שהרי אם לא כן, אנה אנו באים, הה?”

הוא מחזיר את המגוֹז לכיס מקטרנו, מצמיד את אצבעות שתי ידיו וזורק בי מבט חריף, בוחן כליות ולב:

"יש לך כושר־ריכוז פינומנאלי. בהחלט. זאת אינה מחמאה לא פשוט קביעת עובדה. שמא נאמר: התרשמות. יפה… עירנות שבּה אתה עוקב אחר דברינו וקולטם, יותר משהיא שבח לדברים הריהי שבח למי שקולטם. או, אם תרצה, לקָליט, חה־חה.

יש לך חוש־הומור, לא כן? שמת לב ודאי שאנו מחבּבים משחקים של לשון־נופל־על־לשון. ובכלל משחקי־לשון. דבר גדול הוא ההומור ואשרי מי שנתברך בו. ‘מזור לכל חולי, רפאוּת לכל מדווה, סמוֹכה לכל נשכר’, כך אמר עליו מי שאמר, אם אין אנו טועים. לא הכל נתברכו במידה שווה. כמובן. כמוהו ככל שאר המידות התרומות. אי־השוויון הוא יסוד מוסד סדרי העולם, סדרי היקום. יסוד קבוע, מהותי, אימאננטי. טול אותו, והכל חוזר לתוהו־ובוהו, כמו שאומרים. יגידו הדמוקרטים למיניהם מה שיגידו. לא שאנו מצדדים בזכותם של אריסטוקרטים דווקה, בבקשה ממך. למען האמת – ועיניך הרואות שאין אנו מכסים ממך את השקפותינו, אין אנו חוששים לשׂים את הקלפים על השולחן – אם כן, כל אותם ויכוחים חשובים בעינינו כקליפת־השום. כאן דנים לפי העובדות, חזיז־וחעם!"

דומה כאילו זעף־פתאום תוקף אותי והוא הולם בקצב בפרקי־אצבעותיו על השולחן, ללוות את דבריו ולהטעימם:

“עובדות. עובדות ומספרים. תשׂומות ותפוקות. טעינה ופריקה. תוצאות בדוקות, מוחשיות, ניתנות־לאימוּת. המציאות בשטח. אוּגדות, עוּצבּות, לגיונות וקורפוסים. טווחים ועצמת־נפץ. טונאז' וקילומטראז'”.

בנקודה זו דווקה אינני מתאפק ואני מיידה בו את שאלתי, עניינית ומוחצת:

“מה אדוני רוצה ממני?

הוא פוסק מלהלום על השולחן. כעין דוֹק פרושׂ על עיניו וקצף רק על שפתיו. רגע הוא בוֹהה נכחו כאילו שטו שרעפּיו והרחיקו נדוֹד, אך מיד הוא מתעשת, אוסף רגליו בתנופה מעל השולחן, מסובב את כורסתו וחוזר לדבּר כשמבּטו נעוץ בקיר שלמולו ואני אנוס להסתפק במראה צדוּדיתו:

שאלתך היא במקומה, ואנו מכבדים אותה. יתירה מזו: אנו מברכים עליה. מי שאינו שואל אינו נענה, ולא הביישן למד. גם לא קשה להבין את מניעי השאלה, את הלחץ שמתוכו הבשילה ונקלעה – וקלעה! הו, הוף אתה אינך משער, מן־הסתם, עד כמה היא קולעת, ועד כמה היא במקומה… אלא שבטרם נידרש לה מגיעה לך התנצלות, שבּמובן ידוע היא עצמה בגדר תחילתה, או גרעינה, של תשובה. הו, לא, אנ עומדים על כך!"

שוב הוא מסובב את כורסתו וניבּט אלי מלוא־פנים, נותן סיגר חדש אל פיו ומדליקו באותו מצית עדוּי אבנים טובות.

“קרה כאן, בעצם, דבר שלמראית־עין ראשונה הוא בלתי־נסבל”, אומר הוא בקמיטת מצח ובהטעמה, תוך שראשו נאפף כמעט תמרות עשן מן הסיגר שלו. “אנו אומרים למראית־עין ראשונה, וכבר אמרנו שבמקומות האלה צריך להיזהר מאד שלא לסמוך על מראית־העין. ואף־על־פי־כן! הגע בנפשך: בא קליט, מספרו, דרך־משל, שבע־שתים־שתים־שלש – מספר נאה, לכל הדעות – והוא נכנס, או מוכנס, או מוטל, או נקלע! – אין זה חשוב לענייננו – למקום שאמוּר להיות ‘ועדת־המיון’. לא פחות ולא יותר! גלוי־וברור מה פירוש הדבר בשבילו: האי מאז הועבר הקליט במישרים לטיפולה של הרשות העליונה כל־כולו דרוּך ומכוּון לקראן ההופעה לפני ‘ועדת־המיון’. הוא משלים באהבה וברצון, בהבנה ובאורך־רוח, עם מצבים שונים, שחלקם אינם מעימים לו ביותר, מכל מיני סיבות – מצבים שבחלקם, לפחות, מקורם במסיבות שבאמת לא רק לו אלא גם לנו אין שליטה עליהן, אבל אין רצוננו להיגרר לסטייה נוספת מגוּפי־הדברים ולהתרחק שוב ממחוז־חפצנו – ובכן, כאמור, כל מיני קשיים ותקלות הוא דש בעקבו, כמו שאומרים, רק מתוך ציפייה גדולה לשלב שבּו יתיצב לפני ‘ועדת־המיון’ הזאת, לשלב שבּו יוכרעו הדברים, לכאן או לכאן…

הוא ממלא לוגמיו עשן מן הסיגר שלו ומוֹציאוֹ בקילוח אחד סמיך, מתון ומחושב, ומסמיך לכך גניחה של קורת־רוח עמוקה.

“רצית לשאול משהו?” הוא שואלנו במתק־שׂפתיים, עיניו נשואות אלי בחביבות, וכולו קשב.

אני מתקין ישיבתי בכורסתי, חובק ברכּי בכפּותי, פותח בנימה של התראה:

“יש לי הרבה שאלות”.

“אין ספק”, הוא מצטחק לעומתי, “מי־יתן ותהיינה לנו תשובות כמספר שאלותיך. אבל, בבקשה…”

“קודם־כל, האם יש לאדוני סיגר גם בשבילי?”

“לא”.

מהירותה ופסקנותה של השאלה כמו פירקוני רגע מנשקי והביאוני במבוכה. עלי לשהות מעט עד שאמצא לנסח ולהגות את שאלתי הבאה.

“כולנו אוזניים”, הוא מפטיר כמבקש לזרזני, תוך שהסיגר המלַחש ממַלא ומתפּיח את פיו ומרפקיו שעוּנים על השולחן.

“שאלתי השניה היא”, אנני ממשיך בכבדוּת, “מתי אוּכל להתלבש”.

“על זה כבר עניתי”, הוא מפריח בתוך סלסלי העשן.

“אני מבין… אם כך, שאלה שלישית…”

“בבקשה!”

"כשאדוני מדבּר על ועדת־המיון כעל שלב שבּו יוכרעו הדברים, כלשונו, לכאן או לכאןף מה בדיוק כוונתו של אדוני?… אולי אקדים לכך – – "

“כן, כן”, הוא מעודדני בלהיטוּת, נותן את הסיגר בין אצבע לאמה, מעפעף בעיניו מפני העשן.

“אולי אקדים לכך שאלת־הבהרה”, אני ממשיך. "האם אדוני לבדו, הוא ‘ועדת־המיון’?

הכרת־פניו מעידה שביעות־רצונו. הוא מבליע חיוך קל בזווית שפתיו, משפיל עיניו, פותח ואומר:

“מצוין… אנו מניחים שאין אלו אלא שאלות ראשונות ויכולים אנו לשאת עינינו, בתקוה ובבטחון, לדיון מסועף, פורה ומעניין. בטרם ניכּנס בעבי הקורה רוצים אנו, כבר בשלב זה, לחזור ולחלוק לך מחמאה על צלילוּת המחשבה וכושר הניסוח שגילית בשאלותיך הראשונות. מכאן אנו שואבים את הבטחון, שכבר רמזנו עליו קודם, ברמתם הגבוהה של חילופי־הדברים בינינו בסיפוק הרוחני ההדדי שהם עתידים להנחילנו. אנחנו מודים ומתוודים: סיפוקים רוחניים אלה הם מן התענוגות הבּודדים שעדיין אנו יכולים להרשות לעצמנו במסגרת תפקידנו…”

“במה שנוגע לי, אדוני מגזים מעט. אבל זו זכותו”.

ואנו מתכוונים לנצל את זכותנו במלוֹאה", הוא מצטחק אלי וארשת־פניו מפיקה חנוּפה כמעט. “אך אם נפנה תחילה אל שאלת־ההבהרה, כפי שהתבטאת – ואני בוחר לפתוח בהבהרה הזאת דווקה משום שהיא עשויה לשפוך אור ברור על משך דרגנו – הרי אנו רשאים לומר כי מתוך מספר הנמנים על הרכב המשתנה של זו הקרויה ‘ועדת־המיון’ אנו בחזקת ראשון־בין־שווים'. לפיכך אנו רשאים לפעל ביחידוֹת, בשמה של הוועדה על דעתה, ולפי התקנות מימצצינו ומסקנותינו יש בהם אז כדי לחייב את הוועדה כולה, וממילא, למעט מקרים יוצאים־מן־הכלל, גם את הרשות העליונה, לשן אחר: ברוב המקרים, להוציא חריגים מעטים, יחידי־סגולה ממש, הרשות העליונה סומכת ידיה, אם אפשר לומר כך, מראש, על אותם מימצאים ומסקנות שאנו מביאים לאישורה, זהו כמעט ענין שברשמיות בלב. היו גם מצבים – מכיון שאנו מנהלים כאן שיחה גלוית־לב, כפי שאני מאמין, משני הצדדים, הרינו רואים היתר לעצמנו להכניס אותך, במידה ידועה, לפני־ולפנים של הנוהלים שלנו, אל מאחרי־הקלעים – אם כן, אני חוזר, היו בפירוש מצבים שבּהם נדרשו אמצעים בלתי־שגרתיים כדי לשכנע את הרשות העליונה שתקבל את… המלצותינו… כשם שהיו, מצד שני, מקרים שבהם ראתה הרשות העליונה לנכון להעניק לנו מראש מיוזמתה, ייפוי־כוח בלתי־חוזר ובלתי־מוגבל־בזמן לטיפול במצב מסוים זה או אחר ולהכרעות לפי ראות־עינינו ושיקול־דעתנו בלבד… מבּחינה זו הרי זכינו בהחלט למעמד מועדף או מיוחד בכמה שטחים, אבל ניתנת האמת להיאמר שהדבר כרוך ללא מנוס באחריות כבדה ביותר… כן, כבדה ביותר… ועות היא לחשוב שנלווים לכך פיצויים שבהרגשת היכולת לחתוך גורלות כביכול, הרגשה של כוח ועצמה וכיוצא באלה… פשוט מאד: שׂכר אחריות – אחריות. זה הכל. זו האמת לאמיתה, האמת העירומה. כל השאר הוא אומנטיקה. אם תרצה: תיאטרון. הבל ורעות־רוח. לצוּר על־פי הצלוחית… הבהרנו?”

“הו כן”, אני ממלמל, המוּם למדי.

“יפה”. ותוך שהוא מַזה מאפרו של הסיגר אל אותה מאפרה המשוּקעת במיסעד כורסתו הריהו מוסיף להיסחף בתנופת דברנוּתו:

לענין שאלתך העיקרית… הכרעת הדברים לכאן או לכאן… גלוי וברור שזהו הציר, או המרכז, או נקודת־הכובד, או המפתח. לכל פעולתנו, הן בשבלים שכבר עברת אותם והן באלה המעוּתדים לך, אולי… ואם נוותר על משחקים תפלים ומיותרים, נוכל לקלף את קליפת השאלה – שאותה ניסחת בזהירות ראויה לכל שבח. זהירות שהיא מובנת על רקע המסיבות שאתה נתון בהן – להגיע אל גרעין התמיהה והחששות המיתולוגיים המקו המקוּפל בתוכה. הרי אם נקרא לילדים בשמותיהם, כמו שאומרים, נוותר על לשון רימוזים וחלקוֹת, היתה כוונתך לשאול, בפשטות, במושגים שבני תמותה מתגדלים עליהם, אם ‘ועדת המיון’ הזאת הכל־יכולה היא־היא שפוסקת אם לשלוח את פלוני־אלמוני לגן־עדן או לגיהנום, לא כן?!"

וכאן הוא ממעך בתנועה נמרצת את בדל הסיגר במאפרתו ומישיר בי מבט של מנצח, כגיגי אך גם כבד־ראש.

“אמנם כן”, אני מפטיר, מתאמץ להבליג את התרגשותי, מכיר בחשיבותו של הרגע.

הוא מניע בראשו, וחוזר ומניע, עדין אינו גורע עינו ממני, כשם שאני איני גורע ממנו. מדמה אני להבחין בצל של תוגה באישוניו החוּמים ועל שׂפתיו הדקיקות. מה זה קרה לו, כי נעתקו מלים מפיו של אלוף־המלל הלזה?

עתה הנה הוא משעין את כובד משקלו על מרפקיו ורוכן לעברי, על שולחנו:

“במלים אחרות, כוונתך לשאול – וזו שאלה לגיטימית, העשויה גם להסתמך על סירובנו להציג את עצמנו בשמנו, או בשמותינו, אם תרצה: שלא לדבּר על סימוכיה במוסכמות של דרי־מטה – אם כן, כוונתך לשאול אם אנו עצמנו הננו מי שקרוי, בלשונותיהם של בני־תמוטה, שׂטן, או בעל־זבוב, או ארמילוס, או לוציפר, או אשמדאי, או עפרית, או השד־יודע־מה… נכון?”

“גם זו שאלה”, אני מסבן מבין שפתי מענה שאינו מחייב, מוקסם נפעם אך גם שומר מוצא־פי.

“גם זו שאלה!” הוא חוזר אחרי בנהימה. “אצלכם הרי זו שאלת־השאלות! כאילו הכל מתמקד… בנוֹמנקלאטוּרה… ובכן, ראשית־דבר: הכל רעוּת־רוח! לא היו דברים מעולם! אצלנו אין פונקציה כזאת, ממילא אין אצלנו מי שמתקראים באותם שמות שהם, לשיטתכם, גילום והוכחה לקיומה של פונקציה. הכל בדוּי מלבּכם המסוכסך. אתם המצאתם את כל הדמויות ההן, המיתולוגיות, או התיאולוגיות – אין אנו יודעים מה ההבדל בדיוק – ומכּיון שהמצאתם אותן הרי אתם מחפשים אותן ה מרגע בואכם אל שטחי־השיפוט של הרשות העליונה. האמינה לנו, לפעמים אפשר לצאת מן הכלים… ואנו נגיד לך עוד משהו, שאולי יפתיע אותך פחות: קודם שתמציאו את הבריות הללו מצאתם את רכיביהן בתוככם. כן, בתוככם פנימה. כל המיתומאניה שלכם היא נסיון ללרציונאליזציה או לסוּבלימאציה של חוויות, בעיות ופחדים ועימותים שביניכם לבין עצמכם, נסיון שאובייקטיבית – יורשה לנו להוסיף מתוך ידיעת־דבר – הןא נדון מראש לכשלון. יש בכם, או היו בכם, כמה טיפוסים בעלי רגישוּת מסוג מסוים, שאינטוּאיבית תפסו את קיומה של איזו שהיא ‘רשות עליונה’, ומתוך איזה צורך פנימי, המשותף נראה להם לרוב־רוּבּם של בני־תמותה, השתדלו לתרגם את התפיסה הזאת ללשון של דימויים ופולחנים ותיאוריות המשקפים את הסדרים המקוּבלים, או המאוּוים, שם למטה. יבוּשם להם, אנו אומרים, אין עיננו צרה בהם, באמת לא. וכי יש סיבה לכך? ולא עוד אלא שמידת האמפאטיה המצויה בנו מטבע־בריאתנו מספקת לנו להבין את חולשת הבשר, חשדותיו, פחדיו, מיגבלותיו, או אף את שאיפתו המסכנה, חסרת־התוחלת, להתעלות על מיגבלותיו. אבל גם כשאנו מבינים כל זאת אין ההבנה כשלעצמה יכולה לחייב אותנו במאומה. איך היא יכולה לחייב אותנו?! אנו אין לנו חלק בכם, ומעולם לא היה לנו, אלא משעה שאתם חדלים מהיות בשר־ודם והופכים להיות מה־שקרוי שמות פורחות, כלומר משעה שאתם יוצאים מגדר בני־תמותה ונעשים בני־אלמוות, כמונו אנו. מאותה שעה והלאה אתם נחלתנו, קנייננו, רכושנו, נתינינו. אם תרצה: מוּשׂאים לשיפוטנו ולאחריותנו, או מועמדים לשיבּוץ במערכותינו. יפה! אבל הפרדת־הרשויות הלא היא כאן מהותית, שרשית, ראשונית, מוחלטת. כמו שאנו אין לנו חלק בכם כך אתם אין לכם חלק בנו, כמו שאנו אין לנו שום תביעה אליכם ושום זכות עליכם כל זמן שאתם שם כך אתם אין לכם לא תביעה אלינו ולא זכות עלינו מזמן שאתם כאן. הדברים ברורים?”

ובלי שימתין עד שאשיב לו אני, בשפה רפה, “כן, ברורים מאין כמותם”, כבר הוא ממשיך, ועתה כמו לנפשו, בעקימת־שפתיים של מיאוס:

אנו – אשמדאי… אנו – לוּציפר… אנו – עפרית… אנו – בעל־זבוב… ברררר…”

“ומדוע”, אני מתפרץ לתוך שׂיח צדדי זה שהוא מגלגל עם עצמו. “מדוע אדוני מדבר בגוף־ראשון־רבים, כלומר בלשון ריבוי מלכותי?”

“זה משום שאנו רבּים ומלכותיים”, הוא משיב ברצינות תהומית.

והואיל ונדמה שרוחו נוחה עכשיו יותר למתן תשובות פשוטות וחותכות, אינני מתמהמה עוד ואני מוסיף לנצל את שעת־הכושר. וכך אני מורה באצבעי על אותה קרן־איל שתקועה לו במצחו הצר, ושואל:

“וזאת?”

הוא מגבּיה מבטו בעקבות מבּטי וממשש את קרנו:

“זאת?!” הוא חוזר אחרי ופורץ בצחוק. “אתה מתכוון לומר… חה־חה־חה!… ודאי חשבת שכאן תפסת אותנו, מה?!” איזה צחוק! חה־חה… הו, אנו מוכרחים לצחוק, חי נפשנו… הו־הו־הו! זה באמת משהו… " ובכפו הוא טופח על השולחן, מפרפר ומגעגע בצחוקו.

משנרגע מעט הוא מתמודד אחור על כורסתו ומסביר לי, קליל ונינוח:

“זאת… הרי זה פשוט עזר־שמיעה שהוזמן בשבילנו… בלעדיו אנו חרשים גמורים!”

ובקריצה הוא מוסיף: “רק שיישאר הענין בינינו, הה?”

ועוד פעם, בשארית פרץ־הצחוק שהתגעש בו, הוא טופח על כרסו וממלמל:

“בעל־זבוב, חה־חה… אשמדאי… הו־הו־הו!”

אך בטרם אתאושש אני מן הצחוק שדבק גם בי לטלטלני, בטרם אקלע בו עוד חץ מאשפת־השאלות שצברתי לי בחביוֹנַי, והנה כבר הוא שב ומַרצין ונושא מידבּרותיו:

“יהי כן…אך לפני שנעבור לנושאים נוספים, הרי נשאר לנו ענין ה”לכאן או לכאן". במלים אחרות: גן־העדן, הפרדס – או הגיהנום, האדם, שאול, תוֹפת, וכן הלאה, בהקשר זה: סמכותה של ‘ועדת־המיון’ לגבי אלה הקליטים המוּבאים לפניה. כמוך, למשל… נכון?

“כנכון היום”, אני משיב, אזני כאפרכסת.

“עיניך הרואות”, הוא מתקין ישיבתו ומישיר מבּטו אלי, “אין אנו מנסים להתחמק משום שאלה. גם אם בעיני השואל תיראה אולי עדינה”, או “רגישה”, או ‘מסוכנת’. הבלים, אנו אומרים! מי שהגיע לכאן הוא כבר מעבר לעדינוּת, ובמובן מסוים גם מעבר לסכנה. כל המושגים הללו אינם שייכים להוויה הזאת ואינם תופסים בה. בשינוי־גירסה על טיעונו של אותו מלומד בעל־מוח שלכם, שכבר ציטטנו אותו ואין לנו ענין להזכיר את שמו. אפשר לומר שהוויה מסוימת מצמיחה גם הכרה שהולמת אותה. ומאחר שהניגוד בין ההוויה הארצית שם להוויה שלנו כאן הוא קטבי ומוחלט, ממילא כך גם הניגוד בהכרה בין שתי ההוויות האלו. משמע: כל מה שנתינתו וגידולו שם ממילא אין לו כאן לא שורש ולא אחיזה. דברים ותופעות ששם יש בהם טעם והצדקה, ואפילו תועלת, כאן אין להם שחר ואין בהם חפץ. ולא עוד אלא שכאן הם נדונים לגיחוך וללעד. במקרה הטוב ביותר".

“כלומר?”

“כלומר?! איזהו חכם, המבין דבר מתוך דבר!”

“ובכל־זאת?” אני מסרהב בו.

“בר־דעת שכמוך מן הדין שיסתבר לו, אם לא הסתבר לו עדיין, שכּל אותם בנייני־אגדה והיכלות־כיסופים ומדוֹרי־ייסורים שרקמו להם דרי־מטה בכל הקשור לקיסרות־ של מעלה אינם מחייבים אלא את המציאוּת שלהם ואינם נובעים אלא ממנה ואין לפרשם ולתרצם אלא מתוכה. כל אלה פתרונות ותשובות שהמציאו להם לבעיות ולשאלות שלהם. שוב, אם תרצה: רומנטיקה, או מיתומאניה, או תיאולוגיה, או סתם שעשועי תינוקות. אין להם שום נגיעה ושום אחיזה במציאות שלנו כאן כפי שהיא, או כפי שהיתה, או כפי שתהיה. אם אותן בדיוֹת מניחות או מרחיבות את דעתכם, כל זמן שאתם שם, אם אתם מוצאים בהן סיפוק ועידוד, חיזוק והנאה – יבוּשׂם לכם. רק שאת האמת אנחנו יודעים. זה הכל”.

“זאת אומרת”, אני מתיז, “אין כלום? לא זה ולא זה?!”

“לא זה, ולא זה”.

“לא גן־עדן, ולא גיהנום?”

עכשיו הוא נותן בי מבט של מורת־רוח, כאילו שאלותי המטרידות נקודה זו דווקה מתחילות להעמיד את סבלנותו במבחן, בפישוט־יד של התרסה הוא זורק לעומתי:

“אדרבה, חפּשׂ”

והוא קם ממושבו כאילו יש בדעתו להדריך אותי תיכף־ומיד בחיפושי – ושמע לשלח אותי לכל הרוחות.

אם כך חשבתי, טעות בידי: הוא התחיל להתהלך אנה־ואנה מאחרי שולחנו כאומר להפיג את חמת־רוחו קודם שיגיע לידי התפרצות של ממש.

הואיל וכבר החלה לקנן בי הרגשת שייכות של בן־בית במקום הזה, מבקש אף אני לקום ולהתהלך מעט הנה והנה, על־פי דוגמתו של זה, אלא שקימָתי מכּורסתי מזכירתני שעדיין אני ערום כשהייתי, וכדברי הבּדיחה העממית, הרי אם אמנם באתה שעה לא ראיתי בדבר זה בושה גדולה, גם כבוד גדול לא היה זה בעיני. בוחר אני אפוא לשוב ולהשתקע בכורסתי.

מספר 3, חרף כל המחמאות שחלַק לי והתקוות הגדולות שהביע בשלבים מוקדמים בשיחתנו, דומה כי שוב אינו נוצא בה ענין. אם אינו משלח אותי מעל פניו הרי זה אולי רק מפני שעדיין הוא תר לו דרך נאה ונוחה להפטר ממני. אפשר גם שממתין הוא בשל ענין אחר כלשהו, ובניתיים אין נוכחוּתי מפריעה לו במיוחד. הנה הוא נעצר ליד שולחנו, נותן עוד סיגר בפיו ומעלה בו אש, מאבּך קטורת ושב להתהלך, בפסיעות מדודות ואיתנות, הלוך ושוב, כשקוע במחשבות עמוקות־מחקר, ידיו שלובות לו מאחרי גבו ועיניו מושפלות.

עודו מהורהר, הוא שב ומתישב בכורסתו. דומה כאילו ירד על שכמו הר כבד של עצב ובדידות ודאגה, שכדוע הם בני־לוואי לאחריות. מתוך השתתפות אני מתבונן בו, נפיל זה היושב מולי שחוח וּרפוּי־אברים, לוטש אלי עיניים זגוגיות מבעד לאד־העשן וראֹה לא יראני. כבר אני מצטער שאולי הצקתיו בשאלות יותר מדי, מן־הסתם אין הוא רגיל הרבה בכמו אלה. שיחק לי המזל שאולי מצאתיו כשרוחו טובה עליו, מסיבה זו או אחרת, ונהג בי מנהג קירבה, מנהג אב עם בנו כביכול. אלא שאני, כפי הנראה, לא דיקדקתי ומתחתי את החבל יותר מדי. עכשיו נגזר עלי שאראה בצרתו של ענקמוני זה, שאפשר לומר עליו כמעט שכבודו מלא עולם והנה כמו גלה כבוד ממנו: יושב הוא עמדי חדר־בחדר, עם משתין־בקיר שכמותי, עם חדל־אישים שכמותי, והוא עצמו חסר־ישע כתינוק. למראית־עין.

נקעה נפשו סוף־סוף מן הסיגר, שהיה טמון לו שם במאפרתו שבמיסעד הכורסה ואש שמחלחלת ומלחשת בו מושכת חוטים של עשן, הריהו ננער למוללו. בתוך כך כאילו התנער גם פיזור־נפשו ומדיכדוך־רוחו. כגיבור המנתק אסוּרים שכּרכו עליו בשעת שנתו הוא מטלטל כתפיו, פעם כך ופעם כך, וכבר שב הברק ונו­גַהּ בעיניו. אפילו הראש העכברי, המורכב בחוסר תואַם שכזה על כתפיו המלבּניות, מין נוד־שבגדוּלה נסוך עליו עתה.

“שבע־שתים־שתים־שלש”, הוא זורק אלי, כמברך ידיד נושן שנקרה על דרכו לאחר פרידה ממושכת.

רוח משובה קלה נכנסת בי, וכתלמיד מתחטא לפני מורהו אני מרים יד כמצביע.

“עוד שאלה!” אני קורא.

“נשמע” הוא נוהם נהימה של רצון. פניו שוקטים ואישוניו קשובים.

“מדוע ‘ועדת־המיון’ נשאלת, ומשיבה, והיא עצמה אין לה שאלות?”

“היטבת לשאול”, הוא מחזיר לי בנחת. כמורה המתענג על בחיר התלמידים שבכיתה, או כמאלף־חיות השמח בגוּר טיפוציו.

“והתשובה?”

“כשהתחלת בשאלותיך כבר אמרנו: לוואי תהיינה לנו תשובות כמספר שאלותיך. אם כן, אין לנו. גם היה מי שאמר: לא התשובה עיקר אלא השאלה. אם תרצה: גדולה אלה שאין עליה תשובה מן־המוכן משאלה שתשובתה כשוֹבר בצִדה”.

“אמלא פי מים ולא אוסיף עוד?”

“וכי למה? אדרבה, נסה עוד. שעתנו אינה דוחקת. שמא שעתך דוחקת?”

“היכן אנו נמצאים פה?”

“בלשכּתנו. אםתרצה, באולם־הראיונות שלנו”.

“חידה היא שאדונ מואיל לחוּד לי, או תשובה שהוא משיב?”

“אתה אינך שלמה המלך, ככל הידוע לנו, ואנחנו לא מתפקידנו הוא לגלם תפקיד של מלכת־שבא באיזו אופּירטה לבני־הנעורים”.

“כלומר, תשובה היתה זו?”

“דעת לנבון נקל”.

“שמא לצון אדוני חומד לו עמי?”

“לא לכך נתמנינו”.

“לשון זו של גוף־ראשון־רבים, שאין אדוני זז ממנה, יש בה כדי להביך… אם יורשה לי לומר בגילוי־לב…”

“לא יחפוץ כסיל בתבוּנה כי אם בהתגלוֹת לבּו”.

“הנה כך: קשה לדעת מתי אדוני מדבּר בעדו ומתי הוא מכוון לכללוּת כלשהי”.

“אחת היא. מה עוד?”

אם שוב אשאל היכן רגלי עומדות?"

“בשום מקום אינן עומדות, שהרי בכורסתך אתה יושב. נוחה היא, לא כן?”

“מוטב. היכן עתידות רגלי לעמוד כאשר אקום עליהן?”

“בלשכה של ועדת־המיון. למען הדיוק, באחת לשכותיה”.

וכאשר תשלח אותי הועדה לכאן או לכאן, לאן אני עתיד להגיע אז?"

“אין הבדל בדבר. אצלנו עולם שכולו טוב”.

“ואם בכל־זאת ארצה לדעת לאיזה צד של זה העולם?”

“לעתיד פתרונים”.

“על־כל־פנים. אם לא לגן־עדן, כדברי אדוני, ולא לגיהנום – מאחר שלא היו ולא נבראו אלא משָל הם בלבד – האם יהיה זה, למשל, טוּר־הטוֹהר?”

“פּורגאטוֹריוֹ, אתה מתכוון?”

אהה…"

“דאנטה, וכל זה?”

“למשל”.

הוא ממלא צחוק פיהו:

“איזו בדיח!… איזו קומדיה!…”

“האלוהית?!”

ואני נותן בו מבטי בכוונה מרובה, בסקרנות יוקדת, בעוצר־ציפייה.

האלוהית!!” הוא מרעים בקולו בלעג גס, מסמיך לכך פרצי צחוק מצלצל.

“משמע”, אני מחרה־מחזיק בשלי, דרוּך וחשדן. “גם זה לא?!”

:הו־הו־הו!" הוא מחזיר לי צחוק כפוּל־ומכוּפל.

“גם זאת המצאה שלנו?!” אני נזעק עליו, נטוי נכחו בשפתיים רועדות. “גם הוא?!

“מי הוא?!” מעווה הוא פניו כנגדי דרך־היתול. “היצור היחיד שאינו צריך להתקיים על־מנת לשלוט?”

“גם אלוהים! לא היה ולא נברא? מיתומאניה, תיאולוגיה, רציונאליזציה, סובלימאציה? רומנטיקה?!”

עכשיו כמו משַנה הוא את טעמו ונוקט שוב נימה של כובד־ראש.

“כבר בירכתי אותך על כוח־הריכוז וכושר־הניסוח שלך. אתה תלמיד זריז ומוכשר. שוב: איחולָי!”

“צחוק אדוני עושה לי!” אני מתרתח. "הרי אדוני שׂם אותי ללעג. וכי מחמאות אני מבקש מאדוני? הוא מיתמם ועונה, בשקט ובענוָה.

פעם ראשונה היא לו זאת שנזקק לגוף־ראשון־יחיד. אבל באישוניו הזעירים אני רואה שביב של ליגלוג זדוני. אני רואה! ואני רואה גם חיוך מהתל־מתנשא מרפרף על שפתיו הדקיקות.

לא, לא אניח לו לחמוֹק בקלוּת שכזאת.

“אדוני יודע, יודע אנח שאדןנח חןדע! תשובה אני מבקש!” בכיינית, תובענית, תוזזנית אני חובט באגרופי במיסעדים הנימוֹחים של כורסתי. “תשובה!!!”

"אם כל־כך היא חשובה לך, התשובה הזאת הוא מחזיר לי במתינות צוננת, “ואם עדיין אתה מלא־וממולא כל־כך שגיונות ושגעונות של דרי־מטה, יהיה עליך לחפש אותה בעצמך”.

הוא מניע בראשו לאות אישור והטעמה ומתן־תוקף, באדיבות למוּדה הוא מוסיף:

“ואנחנו נעשה הכל כדי לאפשר לך לחפש, לחפש”.

כאן הוא מתכופף לעומתי, ושוב הוא מחווה בראשו באדיבות כאומר שהראיון שלנו מגיע בזה לקצו ושאין לנו עוד מה לומר זה לזה. בתוך כך הוא לוחץ על כפתור כלשהו וכהרף־עין שוב ניצבים שנים מאותם לבני־חזוּת־לבוּש, גמישים ומהוּדקים, שבּיני לביני אני קורא להם “סַייפים”.

“להלביש!” הוא זורק אליהם.

אי־כך, אי־בזה, נבלעים הם שוב. אני נסוב להביט אנה פנו, והנה אני רואה שאין במקום הזה לא דלת ולא חלון.

כיצד? וכי קודם הו ועתה נעלמו? ושמא מלכתחילה לא השגרתי?

אך אין לי שהות להפוך בדברים אלה כי הנה שוב ניצבים עלי אותם השנַים, או כיוצא בהם, ועמהם חליפת־לבנים, חליפת־בגדים, גרביים, נעליים, עניבה. הכל באשר לכל. רגע, וכבר אני לבוש מחלצות. זריזים כלוּליינים, אילמים כדגים, עשו הללו את מלאכתם: גרביים אדומות לרגלי ונעלי־לכּה שחורות, כשלוֹ, לגופי חליפת־לבנים רכה וענוגה כמשי וחליפה משובחה, תפורה־להלל, אדומה־לוהטת, כשלוֹ. לגרגרותי עניבה צעקנית כשלוֹ.

מעבר לשולחן, בצד כורסתו, הוא עומד מולי, זקוף מלוא קומתו הנפילית, ראשו העכברי נטוי, סוקר אותי. הכל כשורה, אני למד מתוך הכרת־פניו. אבל מדמה אנ להבחין בסבו גם באיזה נופך של עצבות, אי־סיפוק, ואפילו מורת־רוח.

“בסך־הכל”, הוא מנעים אלי קולו, “היה מעניין מאד. נעים מאד”.

ותוספת חיוך של נימוס, והטיית־גו קלה של קידה:

לי, על־כל־פנים”.

ובפסיעות כבדות, מדודות, איתנות הוא פונה לצאת. לצאת ולהשאירני לבדי עם שני עושי־דברו.

בבלי־דעת אני מצמיד עקבי נעלי זה אל זה ומצדיע, או כקופץ לעמידת־דום.

“אני מברך אותך”, הוא מפטיר לעומתי בהינף־יד. “התקבלת”.

ובטרם אספיק לעכל את הדברם ולשאול לפשרם, כבר הוא מתיז אל הללו השנַים:

 

פרק עשירי: סדרי עולם

אינני יודע זכותו של מי עמדה לי. אולי זכותו של 3. מכל־מקום, הריני נמנה על המנגנון המסועף, המנוּפה, המבוּקר של המדור המרכזי של הרשות העליונה.

משנפרד ממני מס. 3 – עדיין אני רואה בו את מיטיבי ובעל־בריתי ולעולם לא אשכח לו את חסדו עמדי – לקחוּני שני ה“סַייפים” אחר כבוד אל היכל האקדמיה העליונה של ועדת־המיון. שם הובהר לי מיד כי מעתה אני נמנה עם המיעוט המאושר של הקליטים המצורפים – אם גם, בשלבים ראשונים, כמועמדים וחניכים בלבד – אל דרגי הפקידות של הרשות העליונה/המדור המרכזי, מתוך רבבות של קליטים המגיעים דבר־יום־ביומו של ועדת־המיון לשלוּחותיה נבחרים בודדים, ממש בודדים, להיות מועמדים וחניכים. אם בחירה זו היא פרי מקרה וּשרירוּת או פועל־יוצא של איסוף־נתונים ועיבּודם המדוקדק, אף זאת איני יודע ולא אוּכל לדעת. אני מעדיף לחשוב שהאפשרות הראשונה היא הנכונה. במקרה שלי עמדו לי אפוא, מן־הסתם, תכונותי כמי שבזמנו שירת את הציבוא במסירות ובאמונה, ובחוסר־פניות.

מאותה שעה טובה ומוצלחת שוב אינני בחזקת קליט, או נתין, אלא פקיד. ביתר דיוק: פקיד־חניך תחילה, ובאחרונה פקיד־שָביץ. משמע: בשלב של שיבוץ בכהונה מוגדרת במנגנון. ולא סתם במנגנון אלא בזה של המדור המרכזי. ולא סתם בזה של המדור המרכזי אלא בזה של ועדת־המיון בכבודה ובעצמה. ואין צריך לומר שאני משרתה של הרשות העליונה שהרי כל הגופים והמנגנונים, כל מערכות הפקידוּת למכוניה ולוועדותיה, משרתים את הרשות העליונה, כפופים לה ויונקים ממנה. על פיה שק דבר: כל הפקידים פקידיה הם, בסופו של חשבון, ופקידיה בלבד. כשם שכל הנתינים נתיניה הם, ונתיניה בלבד.

האוכלוס כולו נחלק כאן לפקידים ונתינים: מיעוט־שבּמיעוט פקידים, רוב־שבּרוב נתינים. הנתינים הריהם בפשטות נתונים לשיפוטם ולמרותם של הפקידים, כל אחד לפי טיב עיסוקו ותפקידו. הפקידים הריהם בפשטות מפקדי הנתינים, הפוקדים עליהם במה יעסקו ומה תפקיד ימלאו ודנים את מידת כשירותם והתאמתם ומהימנותם. הנתינים כולם שווים למעמד ולתואר, משמע לא תואר להם ולא מעמד. הפקידים מרובּדים על־פי מידרג קבוע ומוגדר – ככל הנראה, מאז־ומעולם. ברוּם הצמרת עומדים “טפסרי הרשות העליונה”, והם בודדים במספר. הללו תארם ומעמדם שמורים להם עד עולם, אף כי גם הם עשויים לעבור מתחום־פעולה אחד אל משנהו. ככל הנראה מס. 3 נמנה עם אלה, אך גם על זאת לא הייתי יכול להישבע אילו נדרשתי לכך.

בסך־הכל, זהו מבנה מינהלי מקסים (מס. 3 אולי היה מעדיף לדבר על “מבנה עסקי”), ודומה כי חלק מקסמו הוא בכך שקווי־המיתאר שלו קצתם ברורים בחיתוכם וקצתם סתומים בעירפולם. ולא עוד אלא שלפעמים צל נפרש על הבּרור ואילו הסתום מוּגהּ כביכול באור חריף ועז.

אבאֵר דברי.

ברור מאד, למשל, מי נתין ומי פקיד. הצורה החיצונית, הלבוש, מעידים על כך נחרצה: פקידים כולם לובשים חליפות וצבעי החליפות תואמים את תפקידם או את דירוּגם – בעיקרון אדומות הן כמו שלי), לבנות או שחורות, אך פעמים גם צהובות וסגולות – והנתינים לובשים גלימות או כותנות מכל הצבעים, בעיקר אפורות. הפקידים, בפרט בדרגים הגבוהים, מצמידים זוג כנפיים קטנות לשכמם כשהם עובדים או מתעופפים ממקום למקום, ומכל־שכן במעמדים טכסיים (הללו מרובים הם כאן) – אף שאין בהן לא צורך ולא שימוש למעשה והריהן כמין קישוט או סימן־דרגה בלבד (יש גורסים ששׂריד הן מזמנים שבהם אכן היו מסתייעים בהן כאן). הנתינים כמובן, פטורים מהן מכל־וכל.

כנגד זה, ברוב המקרים קשה מאד, אולי בלתי־אפשרי, לדעת אל־נכון מה תפקידו של פקיד, על־פי מראית־העין, מה עיסוקם האמיתי של ה“מכונים” הרבים שהם־הם ריקמתו ותשתיתו של המבנה המינהלי.

למשל: חלק מסוים מן הפקידים, תכופות אך לא בהכרח בכירים שבּהם, ידועים באורח בלתי־רשמי כ“פנימיים”, אבל אין לכך ביטוי רשמי או חיצוני כלשהו. מכל־מקום, אלה שאינם “פנימיים” אינם מכוּנים “חיצוניים”, לא רשמית ולא בלתי־רשמית. חא עטד אחא נממאצ חנד שלא תמיד ה“פנימיים” עצמם יודעים שאמנם “פנימיים” הם, וגם אם יודעים הם לא בהכרח הם יודעים מאימתי נעשו “פנימיים”.

עוד למשל: יש פקיד שאתה רואה אותו ממלא תפקיד זוטר־שבזוטרים במכון מן המכונים אף שידוע בו ש“פנימי” הוא ודרגתו גבוהה בסולם־הפקידות, ופעם אחרת אתה מוצא אותו מוושל בכיפה כביכול והכל סרים למשמעתו באותו מכון עצמו, או אף במכון אחר לגמרי.

ועוד משל:

כל המבנה המינהלי הזה של הרשות העליונה סדריו הגיוניים וסימטריים למופת, לפחות למראית־עין. הוא נחלק לשלושה מדורים. החשוב שבהם, מן־הסתם, הוא המדור המרכזי. שהוא בבחינת מוח או מערכת־עצבים לכל המבנה כולו, ולצדדיו מדור תשׂומות ומדור תפוקות (חא חינן שקד אפוא מס. 3, בשיחתנו הראויה־להיזכר, להטעים כל־כך את המלים “תשומות” ו“תפוקות”!). מדור התשׂומות כל עיסוקו למעשה בבני־תמותה, כמובן באנשים דרי־מטה, ואילו מדור התפוקות כל עיסוקו בבני־אלמוות, או דרי־מעלה. אבל אין דבר זה משתמע אף אינו מתרמז משמותיהם של המדורים. חס־ושלום!

ואם אין די בזאת, הבה נבדוק את שמותיהן של מערכות־משה, או המחלקות, של שלושת המדורים. כאן שוב ראוי לציין תחילה את הדיוק והתוֹאַם רב־החן שבּמבנה הפנימי של המדורים: כל אחד מהם נחלק לשבע מחלקות, כלומר עשרים־ואחת מחלקות בסך־הכל. אולם המחלקות אינן קרויות כלל בשם זה. במדור המרכזי אין לך אלא שש “ועדות” – ועדת־המיון, ועדת־ניהול, ועדת־זיבוץ־ותיכנון, ועדת־חוק־ומשפט, ועדת־בקורת וּועדת־טכסים – ונוספת על אלו אותה “מערכת סילוקים כללית”, שהיא, לאמיתו של דבר, מערכת הטיפול ראשוני בקליטים. עד כאן טוב־ויפה, שהרי שמה של כל אתת מן היחידות האלו משקף בדיוק רב את תחום פעולתה וסמכותה. לא כך הדבר במחלקות של מדורי התשׂומות והתפוקות, שכּולן קרוּיות משום־מה – ולא לצורך הבהרה דווקה – “מכונים”. והנה, שמו של כל אחד מן ה“מכונים” הללו אפשר לומר שהוא משקף את תפקידו האמיתי – כבמראָה הפוכה.

נעיין רגע תחילה בפירוט ה“מכונים” הכלולים במדור התשׂומות. ראש־וראשון בהם הוא מכון לריגול (אמנם כן!), אבל קרוי דווקה “מכון למגע־ומשא”. מכון למעקב קרוי “מכון לתיאום”. מכון טישטוש קרוי “מכון להבהרה”. המכון לסיכּול ומניעה קרוי “מכון לעידוד וייזום”. המכון למיפגעים קרוי “מכון להשבּחה”. המכון למגיפות קרוי “מכון תברואה”. ואילו המכון לחימוש, שהוא לעצמו מערכת רבת־אגפים וחשובה ביותר, קרוי “מכון להפגת מתחים”.

אם נעבור עכשיו למדור התפוקות נמצא כאן, בראש־וראשונה את מכון הניפוי, הקרוי “מכון עיבּוי”, ואחריו את מכון ההסבה, הקרוי “מכון־הגדרה”; מכון לבילול, הקרוי “מכון־המיצוי”; המכון לריכוז, הקרוי “מכון הפיזור”; המכון לתקשורת, הקרוי “מכון־תנתוקת”; המכון למשטר ונול הקרוי “מכון־הרפייה”; ואת המכון להסוואה, הקרוי “מכון־חשיפה”.

אל החלוקה הזאת כולה הגעתי לא כמי שלומד דבר מתוך דבר, וּודאי שלא הוקנתה לי בהיותי מועמד, חניך או “שָביץ” קודם כניסתי למילוי תפקידי בוועדת־המיון, אלא באקראי, ואולי – בל אחטא בשפתי! – שלא כדין, ראיתי אותה מפורשת ומפורטת בתרשים שהזדמן לי במסדרון אחד צדדי וסמוי כמעט, שאליו הוליכוני רגלי פעם אחת אגב המתנה לתידרוך כלשהו בהיכל האקדמיה העליונה של ועדת־המיון, בסערת־נפש ובהתרכזות עלאית ספגתי אל תוכי את התרשים עד שברי לי שאינני שוגה אפילו בפרט אחד מפרטיו. בשל כוללוּתו וחשיבוּתו אביא אותו כאן כמו שהוא:


הרשות העליונה

מדור תפוקות (בני־אלמוות) המדור המרכזי מדור תשומות בני־תמותה
מכון־העיבוי (ניפוי) ועדת־המיון מכון למגע ומשא (ריגול)
מכון־ההגדרה (הסבה) ועדת־ניהול מכון לתיאום (מעקב)
מכון־המיצוי (בילול) ועדת־שיבוץ־ותיכנון מכון להבהרה (טישטוש)
מכון־הפיזור (ריכוז) ועדת־חוק־ומשפט מכון לעידוד וייזום (סיכול ומניעה)
מכון־לתנתוקת (תקשורת) ועדת־בקורת מכון להשבחה (מיפגעים)
מכון־הרפייה (משטר ונוהל) ועדת־טכסים מכון תברואה (מגיפות)
מכון־חשיפה (הסוואה) מערכת סילוקים כללית מכון להפגת מתחים (חימוש)

הרשות העליונה מעצם מהותה מעייניה אוניברסאליים בעיקרם. עם זאת, קל להיתפס לטעוּת ולחשוב שהם כוללים את היקום כולו במידה שווה של אינטנסיביות. נהפוך הוא: מכיון שמרכז־הכובד נעוץ בקליטתם ואירגונם של בני־תמותה, מבּני הגזע האנושי בלבד, ומכיון שבני גזע זה מצויים לפי־שעה על כוכב־הלכת ארץ בלבד, הריהי מכוונת עתה לכוכב־הלכת הזה וליושביו החיים, בני האדם. באלה כל עיסוקו של מדור התשׂומות, במידה ידועה, אולי בעקיפים, בהם גם עיסוקו של המדור המרכזי, מדור התפוקות, מטבע הדברים, מוּדר לגמרי מלעסוק בהם, אך ממילא מובן שפעילוּתו של מדור־התשׂומות היא הזָנה ומפרנסת את פעילותו של מדור־התפוקות.

פעולתם התקינה של דפוסי־המינהל, הארגון והשליטה של הרשות העליונה מחייבת שתהיה עבודתו של מדור־התשומות מתנהלת בקצב מבוּקר, “אופטימאלי”. למשל, כאשר מכוני ההשבחה והתברואה של מדור זה משיגים תוצאות שבאורח פאראדוקסלי הן עולות על המתוכנן אן על המשוער, הרי הדבר יוצר מצבי־לחץ שהמדור המרכזי לוועדותיו ומדור־התפוקות למכוניו מתקשים לעמוד בהם. וכאן, מאחר ואני מצוי בנקודת־תצפית נוחה־ביחס לזיהוי סימנים מחכּימים של מגמות ותהליכים, הריני מדמה להבחין במעבר הדרגתי אך הרה־תוצאות לקו חדש במדיניותה של הרשות העליונה. נוכח העומס הגובר והולך, בטור גיאומרטי כמעט, על עבודתו של מדור־התשֹומות, וממילא גם על זו של שני המדורים האחרים, ונוכח הסכנה להצפה תדירה וגוברת של כל המסגרות, במידה העלולה לעשות שמות ממש בסדרי הניהול התקין של הרשות העליונה ועל כל המסקנות האיומות המתחייבות מכך!), מסתמנת, כך נדמה לי (ואני אומר זאת בכל מידת הזהירות הראויה), החלטוה ליזום פתרון יסודי וקיצוני: להביא במעשה־רב אחד של הרס־עצמי־הדדי לחיסול אפקטיבי של כוכב־הלכת ארץ, או לפחות של האוכלוסיה האנושית. הדבר יחייב אמנם מאמץ עליון של טיפול מאסיבי, חד־פעמי במספרים מדהימים (!) של קליטים וגיוס כל היכולת בהגנוזה בשלושת המדורים. מכוניהם וועדותיהם (ובייחוד במערכת הסילוקים הכללית, שהיא במובן־מה החוליה החלשה בכל השרשרת כולה), אבל ה“פילוסופיה” המתגבשת ברשות הליונה נוטה, כפי הנראה, לבכּר מאמץ חד־פעמי כזה, חרף כל המתחים הארעיים שיתלוו אליו בהכרח, על־פני ניפוח מתמיד של כל המסגרות הארגוניות ושחיקה הדרגתית, מחריפה־והולכת, של כושר־הביצוע המערכתי הכולל.

מבּחינה עיוּנית עשוי פתרון כזה לפתוח פתח לאפשרויות מגָרות ביותר. אף שהמדוּבר במעשה מהפכני במלוא מובן המלה, הריהו מבטיח ייצוב ואיזון לנצח־נצחים. להבדיל מפתרונות שבכל עת, שתכליתם מצומצמת ותועלתם קצרת־טווח או קצרת־מועד, כאן לפנינוּ פתרון שאין אחריו ולא־כלום. עצם היכולת, והנכונות, להגות פתרון כזה מעידה כמאה עדים על רמת החשיבה של הרשות העליונה. ואני מאמין באמונה שלמה שגם רמת הביצוע, כשתפול ההכרעה הסופית ויוּתן האות, לא תהיה נופלת מרמת החשיבה.

מצד שני, אין אנו פטורים מלתת את הדעת אפילו בשלב זה – ויפה שעה אחת קודם! – על ההשפעות המופלגות שתהיינה למהלך מהפכני מעין זה בתחומי שליטתה של הרשות העליונה עצמה.

קודם־כל, דבר הלמד מעניינו הוא שבתוך סטווחי־זמן קצרים־ביחס יתבטל הצורך בקיומו ובהחזקתו של מדור־התשומות כולו. לשון אחר: תתבטל 'עילת־היוֹתוֹ". במקביל, יתחייבו גם צימצומים מרחיקי־לכת במנגנון של המדור המרכזי, למעשה יתרכז משקל־הכובד של הפעילוֹת השוטפת בעיקר במדור תפוקות לבדו. אם לטוב ואם מוטב, רשאי אני לומר שתהיה זו מהפכה ממש בכל סדריה ומערכותיה של הרשות העליונה.

והנה, גם אם רשאי אני להניח שבמדור המרכזי החלו כבר בבדיקת המשתמע ממהפכה כזאת, היא למען האמת מתקשה אני לראות איזו מזרועותיו תוכל לעמוד בהתמודדות עם הנושא. לכאורה הרי זה בתחום סמכותה של ועדת־השיבוץ־והתיכנון, אבל כל המצוי ולוּ אף מעט בדפוסי פעולתה יודע שהיא קפואה במסלולים של שיגרה, שהרי לגביה (ואין לתת בה דופי בשל כך!) שיבוץ ותיכנון פירושם שיבוץ של קליטים ותכנון ניסוקיהם וניצולם במערכות הקיימות של מדור־התפוקות. מבחינה ארגונית ומחשבתית כאחת אין היא ערוכה להתיצב מול הבעיות שיעוררו צרכי ההעברה, הקליטה וההסבה של כל אלה המשובצים כבר בשבעת המכונים של מדור־התשומות של חלק הגון מאלה המשובצים במערכת־הסילוקים הכללית בשש הזרועות החרות של המדור המרכזי גופו, שלא לדבר על בעיות שיווי־המשקל של מערכות מדור־התפוקות – ובעצם, של הרשות העליונה בכללותה! – הצפויות לזעזועים כבירים כל־כך כתוצאה מן המפנה המהפכני…

לעניוּת־דעתי, אין מנוס מן הכּורח להקים במדור המרכזי ועדה מיוחדת, מצוידת במיטב הכוחות והמשאבּים, לתיכנון ההיערכוּת החדשה. הקמת ועדה נוספת תשבש אמנם את הסימטריה שבשוויון מספרן של זרועות המדורים השונים, ואפשר אפוא שמטעמים של מסורת (שאין לזלזל בהם כשלעצמם) – ואולי אף מאיזה טעמים עקרוניים הכמוסים ממני או נשׂגבים מבּינתי – תיתקל הצעה כזאת בהתנגדות מוסדית ותידחה על הסף. חלוּפה אחרת יכולה להיות, כמובן, לבטל אחת משבע הזרועות של המדור המרכזי ולהקים על מקומה ועדה חדשה לתיכנון העתידות החדשים, ואם תעורר גם הצעה זו סיבוכים – בשל האופי הארעי של פעילות הוועדה הנדרשת, לעומת אָפיים הנצחי של הגופים האחרים (נימוק שהכרח הוא להתחשב במשקלו הסגולי) – הרי אפשר יהיה כמדומה להסתפק בהקפאת פעולתה של אחת מן הזרועות לתקופת־זמן מסוימת כדי שתוכל ועדה חדשה, זמנית, להחליף אותה בתֶקן.

בהקשר זה מתבקש ממש להצביע על האנאכרוניזם המובהק שבקיומה של ועדת־טכסים במסגרת המדור המרכזי. גוֹדש הטכסים – הנובע במישרים, בתוקף ההגיון המוסדי, מעצם קיומו של גוף מאוּבן ומיוּשן שנתייחד לדבר (מטעמים שוודאי היו נכוחים וחיוביים בשעתם…) – אינו תורם מאומה, ככל שדיעתי מגעת, ליעילות פעולתם של שאר חלקי המערכת. תהיה זו חובה כמעט להביא, לפחות בהוראת־שעה, להפסקת פעולתה של ועדה זו, מתוך אמונה בדיעבד אכן יתברר כי לא נגרם שום נזק מהפסקה זו אשר על כן אין כל מניעה לביטולה הסופי, דבר שיתרום, בלי ספק, לחיזוקה ולאיזונה של הנהלת־העניינים הכללית.

לולא חששתי שמא יחשדוני בנטייה להפרזה, כי אז הייתי אומר שאם תוּשג תוצאה מנגנונית־פנימית זו כמוצר־לוואי של ההיערכות החדשה הרי יהיה מקום לברך כפליים על המהלך המהפכני שמכינה לנו הרשות העליונה.

עם כל זאת, עלי להודות כי בדרגים שונים של קבלת־החלטות נוכחתי כאן מקרוב בגילויים מצערים של קפיאה־על־השמרים ודבקוּת במוסכמות. קיימת נטייה כללית להיצמד אל הקיים, השגור, המוכּר והנוח; הצד השני, הצפוי, של מטבע זו הוא, כמובן, רתיעה כללית־כמעט מכל גישה נודפת ריח של חדשנות, רעננות ויזמות. דווקה משום כך ראוי לתת שבח כפול־ומכופל להעזה המהפכנית המסתמנת, כאמור, בדרגים הגבוהים יותר של הרשות העליונה, אך דווקה משום כך נראה לי כי מועט הסיכוי לאימוצם ולמימושם של רעיונות המצריכים שינוי ארגוני “מרחק־לכת” – דוגמת זה שאני מתחיל לראות בו השלמה נחוצה, והכרחית, להיערכוּת המתחייבת לקראת הפתרון היסודי.

דומה יהיה אולי שאני מייחד שימת־לב כפייתית כמעט, ואנרגיה מחשבתית יתירה, לנושא ארגוני־נוהלי שלכאורה אין לייחס לו חשיבות מרובה כל־כך ואין לראות בו אבן־בוחן. אם לא ייעשה מאמץ להחדיר במערכת כולה רוח חדשנית ­– אפילו מהפכנית בחדשנותה! – יש יסוד רב לחשוש שהפתרון היסודי, גם אם יוגשם במלוא ההצלחה במשמעותו המצומצמת, ייצא שכרו בהפסדו במובן זה שיסתיים בעירעור חסר תקנה במבנה המינהלי, הארגוני והשלטוני של הרשות העליונה!

יודע אני: אלה הם דברים חמורים, אבל נובעים הם מהכרת־חובה. הכרת החובה לחזור ולהדגיש בכל לשון של הדגשה את הצורך בטיפוח חשיבה יוצרת בכל זרועותיו של המדור המרכזי לקראת משימות העתיד, ובמקביל – את הצורך בריכוזה של חשיבה זו, בריכוז מוצריה, באחת הזרועות של המדור.

יש אפוא לחזור ולהטעים כי ההחלטה המוסדית הנתבעת כאן עשויה לקבוע במידה רבה מראש, לשבט או לחסד, את רמת היכולת התיכנונית והביצועית שתושקע בהכנת הפתרון היסודי – וממילא גם את היקף הצלחתו.

הכנתו הנאותה של פתרון יסודי כל־כך מחייבת לדעתי, עיון יסודי מוקדם ככל האפשר בכל השתמעויותיו הגורליות לגבי דרכה של הרשות העליונה בעתיד בתחומי שליטתה שלה. למרבה הצער, אין לראות שפע של סימנים (אם לנקוט לשון־המעטה) לקיומו, או אף להכנתו, של עיון יסודי כזה.

מאז־ומעולם, כידוע, מתבססת הרשות העליונה, מעצם מהותה, על הזיקה אל כוכב־הלכת ארץ. זהו מושׂכּל־ראשון, שאין צורך להרחיב עליו את הדיבור. מכוכב לכת זה, ומבּני־התמותה המאכלסים אותו ומתרבים בו ונפלטים ממחזוריו, שואב המדור המרכזי זרם קבוע של קליטים. זרם זה של “תשומות” הוא־הוא הבסיס לפעילותו של המדור המרכזי, האחראי להעברת הקליטים בסופו של תהליך, למדור־התפוקות, הנושא אפוא באחריות עליונה לאיזוּנן ולוויסוּתן של כל מערכות הרשות העליונה. והנה, זרם זה של “תשומות” הוא עצמו נתון לשינויים התלויים במידה מכרעת בהתרחשויות בכוכב־הלכת ההוא גופו, שינויים שהתרחבותם הכמותית ביחידות־הזמן האחרונות מעמידה קשיים גוברים והולכים בפני המדור המרכזי, וקשיים אלה הם המניעים, בלי כל ספק, את הרשות העליונה לחתור לפתרון בלתי־שיגרתי “חריג”, שאם אמנם יבוצע במלוא ההצלחה שהוא ראוי לה הרי עתיד הוא להפסיק לצמיתוּת את זרימת ה“תשומות”.

האמנם, חוזר אני אפוא לשאול את עצמי, האמנם הוקדש עיון כלשהו – או מוטב לומר, עיון הולם – לכל המשתמע מתהפוכה קיצונית כזאת בסדרי תיפקודם של דרי־מעלה, פקידים כנתינים?!

ואין כוונתי רק לאנדרלמוסיה העלולה להתפתח כתוצאה מן ההכרח “לעכל” בבת־אחת מסות אדירות של קליטים, בהיקף שאין לו תקדים ודוגמה, אף כי מובן שזו בעיה שאי־אפשר בשום־פנים להקל ראש בחומרתה.

אני מנסה – ולפי מיטב הכרתי, חובתם של כל הנוגעים־בדבר לנסות – לחזות את השלבים לאחר ה“עיכול”, מתוך הנחה שאמנם יימצאו בנו הכוחות והמשאבים הדרושים למנוע את האנדרלמוסיה, או להתגבר עליה קודם שייגרם נזק שאין לו תקנה למערכת הכוללת.

האם ניסתה כבר ועדה כלשהי – האם הוטל על מכון כלשהו – לשער איך יפעל המבנה של הרשות העליונה בעתיד, משעה שיחוסל כל מדור־התשומות, או שלכל היותר ישתייר בצורת שלד “Nוזיאוני”, פחות או יותר, של יחידות־פירוק־ושימור?!

האם נעשה כבר נסיון לחזות את המשך קיומו של המדור המרכזי לאחר חיסולו של מדור התשומות לאחר הפסקתו הגמורה של זרם ה“תשומות”? האם יש בכלל מי שניסה לברר, או לתאר, איזה שינויים בתיפקוד וב“פילוסופיה” ידרשו מן המדור המרכזי משעה שיהיה עליו להעביר את כל פעולתו – או, ביתר דיוק, את כל שיוּריה – לפסים של ניהול, בקרה וכו' המכוונים אל מדור־התפוקות בלבד?!

האם מוכח לנו – ללא צל של ספק ללא צל אפשרות של מיקוח־טעות – כי מבחינתה של הרשות העליונה אכן הפתרון ה“יסודי” עדיף על פתרונות־ביניים, כדוגמת (ואין זו אלא דוגמה לקוּטה באקראי, לצורך המחשה)עיקוּר הדרגתי, ואם גם מוּאץ, של אוכלוסיית ה“תשומות” בשטח־הגידול שלה? או כדוגמת ייעול מתמיד של שיטות ומערכות לטיפול בקלטים, הן במערכת־הסילוקים הכללית (שהדיווחים עליה, אגב, אינם מעוררים התפעלות על־עיקר…) והן בוועדותיו של המדור המרכזי למיניהן?!

לא זה ולא זה – יאמר הדבר במאמר מוסגר – ודאי אינם למעלה מיכולתה של הרשות העליונה, אם אך תשים את הדגשים הנכונים במקומות הנכונים, בראש־וראשונה – אם תשקוד להחדיר בכל המסגרות אותה חשיבה יוצרת ואותה רוח חדשנית שעליהן הצבעתי קודם.

ושאלת השאלות: האם יצוּירו דרי־מעלה בלי דרי־מטה? האם תצוּיר הרשות העליונה בלי תשׂומות של כוכב־הלכת ארץ? האם יצוּירו סדריה בלי הזרימה השוטפת, המתמדת, המרעננת, המפרה, הממריצה, הבעייתית, המכבידה, המסוּבכת של הקליטים? והאם תצוּיר הרשות העליונה בלי שפעתה המתמדת, עתירת התמורות וההפכים – המבעיתה, המרוֹממת, המארגנת, המַפרה, המסכסכת, הבּונה, ההרסנית, המחזקת, המפוררת, הבעייתית, המכשילה והמורכבת – על כלל האוכלוסיה של כוכב־הלכת מאז ראשית התארגנותה?

אינני מבקש פה חלילה לשׂים עצמי מליץ־יושר לבני־תמותה. ודאי אינני מתימר להשׂכיל את הרשות העליונה ולהאיר כביכול את דרכה לפניה. גם אין אני חותר לעשות רושם על מי מן הממונים עלי בוועדת־המיון. ואין צריך לומר שאינני מתפלש בחמלה על דרי־מטה ואינני נחרד מפני גודל האסון המתרקם כביכול להינחת בהם מכאן. ככל זולתי הריני יודע־ועד כי, בחשבון אחרון, אך פדוּת וישע מעוּתדים להם במרחבי שליטתה של הרשות העליונה וכי עדיפה מנת אשרם ומנוחתם של דרי־מעלה, אפילו יהיו נתינים בלבד, על מנת־גורלם ספוּגת־המרוֹרים של דרי־מטה, ואפילו יהיו רוזנים וליצנים, חשמנים וטפסרים. אני עצמי בשום־פנים־ואופן לא אמיר את אור־היקרות הלבן־הוורדרד המאיר לנו כאן – בל־יחדל, בל־יחוור, בל־יגבּר – באורות התעתועים, המסמאים ומתפּלבּלים ומחשיכים ומבליחים חליפות, של כוכב־הלכת שלהם. כשם שלא אמיר את נוֹעם השלוה שבכאן, זו הרוחנית־הצרופה, המטוהרת מצרכים גשמיים – הפרושׂה על כולנו כסדין צחור ואוורירי – ברוחות שטוּת והבל, קדים ולזלעפוֹת שהללו מורגלים בהן.

אני מהרהר: אולי כדאי שאחבּר תזכיר ובו אעלה את הנקודות הנ"ל ואגיש אותו לממונים עלי.

אם בסופו של התהליך אכן תזכּה הצעת ביטולה או “הקפאתה” של ועדת־הטכסים בכל־זאת לבדיקה עניינית, תכליתית – והיה זה שכרי.

 

פרק אחד־עשר: מיבצע ביקור־בית

נראה הדבר שבמסגרת סיווג הנתונים וההכנות הראשונות לקראת הפתרון היסודי ל“תשׂומות” הוחלט על מיבצע מוקדם לבדיקת חוסם רוחם – ולעירעור רוחם – של האוכלוסים בכוכב־הלכת ארץ. זהו מיבצע־דגימה המתבטא, בחלקו, בשיגור צוותי־מתנדבים נבחרים (מבין הפקידים בלבד) לעימותים של לילה עם דרי־מטה בעת שנתם.

המטרה, אם לקלוף מעליה את הפּצלים של ביטויי־הסוואה וניבי־רימוז מקובלים במקרים כאלה, היא להלך אימים, לבעת, ובמידת האפשר לזרוע אי־שקט, חוסר־בטון והיסטריה. הדבר צריך להיעשות על־ידי כך שכל אחד מן הנבחרים למשימות אלו יפנה, ביחידוּת, אל יעדים מוכּרים וזכורים מן הגילגול הקודם – בעיקר שאירים, ידידים, חברים־לעבודה וכיו"ב – בעת שנתם, רצוי בתנאים של עלטה, וייראה אליהם כביכול בחלומם. בנעימותי־לילה אלה רצוי (כך הוגד לנו בתידרוך) ליצור, או לנצל, מצבים של סיכסוך סיוטים ו/או דידוך נפש קיצוני. הצוותים ייפרדו בגובה מסויים מעל לשטח־הפעולה הכללי שנקבע להם, משם והלאה יעברו לריחוף וצניחה, כל אחד אל היעדים שיבוֹר לו, כתוֹם הפעולה יוועדו, במועד קבוע – צוות או צוותים אחדים יחדיו (לפי הענין והמסיבות) – בנקודת־איסוף מוסכמת, על־מנת לחזור במבנה מכוּנס אל בסיס־היציאה.

כדי לעודד התנדבות הובטחה, בחינת פרס כביכול, מידה של חירות לסיפוקה של סקרנות (במידה שנשתירה) לגבי מצבם של שאירים וכיו"ב עלי־אדמות. מכל־מקום, דומה שהיה חשש להצפה במבקשים להתנדב למשימה מסוימת זו, ולכן הוכן מיבצע עולו במסווה של סודיוּת שלרגעים נראתה לי מוגזמת. ההצעה הופנתה אל פקידים מעולים ומהימנים מעובדי המדור המרכזי, ועם זאת (מטעמים ברורים) לא ותיקים ביותר – כלומר, אלה שלא מכבר כל־כך יצאו מגדר קליטים ואשר על כן יוכלו עדיין לזהות בנקל את מועמדיהם לביעוּת מקרב דרי־מטה.

ואכן, אחוז ההיענוּת היה גבוה ביותר, למעלה מכל המצוּפה, שהרי פנייה מעין זו היא עצמה נחשבת סימן ברור של אמון והערכה, ויכולה יהא להתפרש אפילו כאות הפליה־לטובה וסימן טוב לבּאות. המתנדבים נדרשו לשמור את שליחותם בסוד אפילו מן הממונים עליהם במשמרותיהם, כל־שכּן מחבריהם לדרגה ולתפקיד, ולא עוד אלא שכּל צוות לעצמו נתבע שלא לבוא בשום מגע עם צוותים אחרים. לא יה כל צורך באזהרות: ממילא היה משך־הזמן בין הרכּבת הצוותים לתידרוכם, ובין תידרוכם לשיגורם, קצר־ביותר.

בהגיע הצוותים שאליהם אני מצורף אל מעל לשטח־הפעולה הכללי (שפ"ך) והנה ירח מלא כדי מחציתו מאיר לארץ ולדרים עליה. בהתאם להוראות אנו עוברים לריחוף, אחר־כך צונח כל צוות, לרבּות שלי, מעל ליעד שבּרר לו. מכאן והלאה אנו עוברים להסתננות־יחידים.

באור־הירח אני מזהה בלי כל קושי, בהסתייע בחוש־הריח שכמו ניעור בכל דקוּתו־משכּבר, את אזור־מגורי בגילגול הקודם, הארצי, אני צונח באחת, והנה אני בחצר הבית שבו גרה המשפחה.

אין כל מקום לטעות: שנים־שלושה עצי־אקליפטוס עקומים בחצר, רוח מאַוושת בעליהם המוארכים, מכסיפים באור־הסהר, והֶלקטיהם פרושׂים לרגליהם כמרבד עקצוּצי: כמה שׂיחי־גיראניוּם ליד גדר־הרשת, בצדה ערוגה ל פרחי־נוֹי דלים שחשקו ילדַי לגדלם ויהי־מה; שׂיח־בוּגנוויליה מטפס על קיר־החזית; כלב חוּם צמרירי סרוּח לו במרפסת־הכניסה של דרי קומת־הקרקע, זוקף מדי־פעם אוזן בעצבנות, מתוך שנתו, כאילו פרעוֹש עקצוֹ שם; תרנגולת רדוּמה בלוּל של רגל־על־רגל במרפסת בקומה השלישית; שעון־מטוטלת ישן, שקיבלה משפחת רוזן בירושה, משיר תיקתוקו הקצוב, העייף מן החלון המסורג הפתוח של טרקלינם. בקומת־הביניים, דירתה של משפחת תבור. אמנם כן.

דרך־אילתור אני מחליט כהרף־עין שאפתח בטיפול בכלב: יתחיל זה פתאום בשורה של נביחות ויללות, וכבר מחצית המלאכה עשויה…

“זיק” קוראים לו. בבהירות אני זוכר. ולתוך אזנו הרגישה, נעימה של דחיפוּת, אני לוחש לו: “זיק! זיק! זיק!”

הוא פוקח עין אחת בתמיהה וסוקר, אך את ראשו עדיין לא זקף. ברי שנחיריו אינם מריחים ריח של שום נוכחות קרובה, בשרית. אף־על־פי־כן אינני פוסק מללחוש לתוך אזנו: " זיק! זיק!"

הוא אינו בהול להאמין כי יש דברים בגו. אף־על־פי־כן, אחוז־תרדמה הוא מתיצב על שתי קדומניותיו ופוער לוֹעוֹ בפיהוק ממושך, שולח רגל אחורית אחת לדגדג סמוך לבית־בליעתו, אלא שכבר הוא מתקין עצמו לשוב ולהשׂתרע.

היהה לא תהיה! כלה היא ונחרצה עמי…

כבר אני ניצב לעומתו בדמות כלב־בוֹקסר שרירי, חשׂוף־שיניים, מלחית ומתגרה. שׂפתי נוטפות ריר, ורצח בעינַי. בתוך כך, בערפּו, אני משַסה אותו בקול שורקני: “תפוס אותו, זיק! תפוס אותו!!”

ודאי: חסר לו הריח המוחש, המובהק. חסר לו גם הריטון הברור, המתריע.

בכל זאת, נעשה הדבר! כמי שתקעו לו שיפוד מלוּבן הוא נחרד ממקומו וגח קדימה וכאחוּז־דיבוק הוא משלשל בדרכו צרור נביחות מרושעות. עכשיו לא במהרה ינוח מזעפו, אך ליתר־בטחון אני בעקבותיו ואיני מרפה: “זיקו!” אני חוזר ומשסה, ליחושי מתערבּל בתוך אפרכסותיו, מרעיד את מיתרי־עצביו “תפוס אותו, זיקו!”

– הןא מסיט את הפשפש הצדדי שבגדר, החורק נכאים על ציריו המוחלדים, בסערה הוא יוצא אל הרחוב, משַלח יללות של עלבון לא־נוּחם כנגד הירח המלבין.

אור עולה באחד החלונות בבּית שממול.

“מי זה?” קורא שם גבר בקול רגוז וניחר.

“אבא, מי שם?” הומה ילד רק מתוך תנומה.

“מה זה שם, לעזאזל?!” צועקת אשה בחושך מן הבית הבודד, המיוחס שבקרן הרחוב.

“תפסקו!” מתחנן קשיש אחד, גרוּם ושׂב־שׂער, מחלונו בדירת־גג, “די!”

“מה זה?!” ממלמל אדון רוזן במיטתו ומתהפך בגניחה לצד שני.

רק שאני איני מרפה עדיין מן הכלב. תוך שאני מעביר לו צמרמורת בזנבו הצמרירי ומשריק לו כמטורף, לתוך אזנו, קדימה, זיק! קדי־מה!" הריני מוסיף לחשׂוף כנגדו ניבי־משטמה של בוסר נסוג, נרתע, בכל־זאת מזרה־אימים.

עכשיו נדלק האור בחדר־השינה שבקומת־הקרקע. ודאי בעלי הכלב הם שהקיצו. ואכן, אמנון רותם הכּסיל הוא שיוצא בפיג’אמה אל מרפסת־הכּניסה שלהם, מגדף חרשית, שׂערו מדובלל, מקל בידו, ופיו נפער מדי־פעם בפיהוק.

“זיק!” הוא נוהם דרך־שידול. “זיק…” וביתר תוקף: “בוא הנה, זיק! בוא הנה!

“זה שוב הכלב של רותם!” מודיע איש אחד, גרונו כחצוצרה, הרכוּן, במכנסי־פיג’אמה וגוּפיה, על מעקה גזוזטרתו. בצידוּד־ראש הוא מדבר, מן־הסתם אל זגתו השכנה בחדר פנימה.

לעת הזאת נראים כבר לפחות תריסר ראשים בחלונות על מרפסות דירותיהם, זר לוּא התגלגל לכאן ודאי היה סובר כי חג להם הלילה.

עכשיו אני מסב את זיק, ואת עצמי, לאחור. כרוח הוא שוטף־עובר על־פני חצר
הבית, על־פני אמנון רותם המתפרץ אל הכביש ומנחית את מקלו בזעקה מרה:
זיק!", מחטיא, ונושא שתי ידיו לצדדים בתנועה של אין־אונים ומפח־נפש כמ שבאמת התאמץ לעשות כמיטב יכלתו ולא עלתה בידו.

“רותם! רותם! מה יהיה הסוף, רותם?” סונט בו קול־החצוצרה מגזוזטרתו.

“רוצים כבר לישון לילה אחד במנוחה, אז הנה…”, קוראת זוגתו של הלז בגניחה מחדרה פנימה.

אי־בזה משווע תינוק בבכי צובט־לב.

“תחזיקו אותו בבית, ימח שמכם, לא בחוץ!” נשמע קול מגזוזטרה אחרת, קולו של נהג־המונית הגברתן, השׂפמוני, אם אינני טועה.

עוד אורות נדלקים בחלונות. שכנים אחדים, גברים ונשים, מתעוררים להתיעצות שאינה סובלת דיחוי:

“עכשיו הוא עוזב אותו ונכנס לו הביתה לישון…”

הוא יישן… מה איכפת לו!”

“קודם שיתפוס אותו…!”

הכלב הזה, ימח שמו ושם זכרו!”

“הוא ובעל־הבית שלו ביחד..”

“עזבו אותו! מה אתם רוצים ממנו? כולם מתנפלים עליו…”

“תשמעו אותו! את הכלב שלך מזמן היו צריכים למסור לעיריה!”

“רותם, רותם! תכניס אותו בבקשה הביתה עכשיו! אתה רוצה עניינים?!”

בינתיים נעלם הכלב במעלה הרחוב. כיון שפּס מגוֹר סביבו הריהו שב על עקביו, מתון־מתון, יגע־רידופים, מיבּב ומתנשם חליפות, להצטנף ולהשלים את מנוחת לילו על הסמרטוט המזומן לו בפינת המרפסת.

עד כה וכה ואני אצל התרנגולת שבמרפסת הקומה השלישית. המרקחה שנתרקחה בחוץ כבר העירתה ממילא, נפש חסודה שכמותה, והריהי זעה ומבעבעת חרש במקום רבצהּ, קצרת־מנוחה, לוטשת אלי עין שוקטת־חרדה. כ, ממוּתחת־טופרים אני משרבב לה בין בדי הלוּל הרופסים שלה ובתוך כך הריני פּוער עליה לוע־תנים אפל, נטר טורי שיניים מטריפות־חושים. מיד חלל לוּלה מתמלא קירקורי־שוד־ושבר וחיבוט כנפיים נואשות.

באחת הנני עתה בטרקלין דירתה של משפחת רוזן, הגדוש רהיטים וכלי־בית כבדים ומיושנים ונוסכי־שיעמום ותמונות מלוקקות, זהובות־מסגרת ומיני זוּטות וצעצועים סרי־טעם, שנערמו ונתגבּבו אצלם במרוצת השני0 בזכותם של כמה וכמה קרובים שהלכו לעולם שכוו טוב. ראשית־דבר עַט אני על שעון־המטוטלת המוצב, איתן וזעף ומשמים, בקרן־זווית. אני תופס מטוטלת ומכה בה ארבעה צילצולים קלים ועוד אחד עמום וכבד ושוב ארבעה קלים ושנים עמומים וכבדים ושוב ארבעה קלים ושלושה כבדים עמומים ומרעימי־הדים. סמוך לאחר־כך, בדילוג קליל ושובב, במחי אחד גורף אני מעל מזנון מערכת שלמה של שנים־עשר (ואולי אחד־עשר) ספלוני מוֹקה, ערוכים לנוי בצלחותיהם, חרסינה צ’כית משובחה, לרבּות מסכּרה ופך לקפה ופך לחלב, הכל באשר לכּל, המתנפצים על הרצפה בצלצלי־שמע.

אזני זומעות איך הגברת רוזן מאיצה בבעלה שיילך לראות מה קורה ב“סאלון”, והוא משיב לה בבהילות, “תיכף, רגינה, אני כבר…”, כבר הוא נכנס, מדשדש בדרדסיו, מושך בתחתוניו הארוכים, מדליק את נברשת־הבדולח כבדת־הנטיפים שלא כל נוּרותיה מאירות, רואה אותי בדמות מוקיון חבוש מצנפת־פעמונים, חורץ נגדו לשון אדומה כקרוּם גבינה הולנדית, אני רואה אותו, מזקין, מכוער, לא־מגולח, לופת שׂמאלו את לבּו, קורא “אוי!” ומתמוטט אל הכיסא המרוּפד, שם תחת מתג־החשמל.

וכבר אינני שם. כבר אני למטה, שמח ועליז, שוב על משעול־הבטון המוליך אל מפרסתו של זיק בקומת־הקרקע. עכשיו הכלב מלחית וזוחל על גחונו, מילל תחנונים, מילל סליחה ומחילה, לא־יעשה־זאת־עוד־פעם, הוא־לא־אשם, איזו־רוח־שטות־נכנסה־בו, לא־יודע־מה־קרה־לו, נשבע־בשם־כל־אבותיו־צדיקים־עד־דור־ראשון, ואמנון ורותם גחון עליו לחנכוף תוך כדי הטפות־מוסר אבהיות וניפנופי־אצבע של תוכחה, לאלפו בינה ומשמעת, גם להפגין לפני שכנים נרגנים חורשי־רעה שאין הוא עובד על המקרה המצער לסדר־הלילה, בשום־פנים־ואופן־לא

אבל הנרגנים שבּשכנים עדיין לא שבתו מרגינתם, ומרת רותם, נגה רותם, עומדת על מרפסת דירתם בחלוק שינה פרחוני קמוט, מרעידה מעט מצינת הלילה הבהיר, ודוחקת בבעלה: “די, די, אמנון… תכניס אותו הביתה, שיפסיקו לטרטר שם כולם…”

ובינתיים קולו העמוק, השׂפמוני של נהג־המונית מנסר והולך ממרומי גזוזטרתו:

“אני הייתי שובר לו את העצמות… את העצמות צריך לשבור לו, שיידע…”

וקול קנטרני של אשה נענה לעומתו:

“נראה אתך, בוּסקילה! עשׂה פעם משהו!…”

וכאן אמנון רותם זוקף עמידתו סוף־סוף, משלח את כלבו בבעיטה מאופקת־מחושבת לתוך הדירה, שב ונוטל את המקל בידו ומתפנה רגע קט לקלוט את המתרחש סביבו – את חילופי־הדברים בין השכנים סביב, ספק נרגשים ספק שוצפים ספק בדוּחים, את קירקוריה וחיבותיה של התרכנגולת למעלה, את האורות הנדלקים וכבים ושוב נדלקים בחלונות, את הרעש והמהומה בדירה של משפחת רוזן (רגינה רוזן מתרוצצת וצועקת: “אוי, בעלי… הסרוויס… מה היה… מי, מה, אוֹי, איפה… מרדכי!… מה קרה?… רגע… בבוקר…”) – ומחליט על נסיגה מהירה ללא כל שהיות.

אלא שבּזה הרגע, כשהוא פונה סוף־סוף להיכנס פנימה, בעקבות כלבו וגברת־ביתו, והנה אני ניצב מולו מלוא קומתי, כשיעור פסיעה אחת מקצה חטמו, אני כמו שהייתי פעם, אבל חיור כמת וּלבן־תכריכים, ובקול כאוֹב־מארץ אני מטיח נגדו:

"מדוע לא באת להלוויה שלי, רותם?! מדוע לא באת?!

“אמא!” מחרחר אמנון רותם כמחשב להיחנק פתאום.

“מה יש לך, אמנון?!” נחרדת אליו רננה, הכלב מכשכש בזנבו לרגליה.

על מקלו הוא נשען עתה, אמנון רותם, עיניו קמות, שפתיו רוטטות, ורק זאת הוא מוצא להפטיר בקול חנוק:

“תבור…”

“היית עסוק, רותם?” אני מסנן מבין שיני. “ענה לי, דבּר!”

"דן תבור… ", גועה אמנון רותם כבשארית כוחו.

“אמ־נןם!!!” נושאת רננה אשתו קולה בנהי מפצפץ־עצבים ונופלת על צוואריו בעוד הוא קורס ארצה אט־אט, כמו בסרט מוקרן בתנועה אטית לצרכי שיחזור משפטי או משהו, ושפתיו ממלמלות באין שומע: “אני אבוא… אני אבוא”. ואילו הכלב (הו, הכלב!) שוב פורץ לרחוב ביללות־פחדים, ספק כתמים־דרך הנמלט על נפשו ממערת פריצים ספק כמי שחש להזעיק עזרה ספק כמי ששופך קינה על נעליו.

אני נמוג כלעומת שקמתי, לקולות החינגה המתחדשת ברחוב ביתר־שׂאת (בליל הצלילים כולל עתה גם תרועה של גריפת חוטם וגירוּס תריס מורד בחרי־אף וסאון מים מסתוללים בבית־כיסא סמוך ואבני קלע ניתזות־מידרדרות על הכביש מידי רגם־מתנדב בעקבות זיק המחרף־נפשו־לרוץ), ניגש אני סוף־סוף אל החלק המרכזי, הרגיש ביותר, במשימה שגדרתי לי במסגרת המיבצע.

אני מדליק את החשמל בחדר־המדרגות. הוֹפ! – ואני בקומה השניה. הופ! – ואני עומד ליד הפעמון של דירתי־מקדם, ליד הדלת ששכבת־הצבע שעליה מתחילה להסתדק ולהבעוֹת בוּעות. על פתק הצמוד אל הפעמון עדיין מודפס “ד. תבור” כמאז, כאילו לא נפל דבר בינתיים.

אני בפנים.

כאן לא ניעורה שום נפש עקב ההמולה מסביב. הכל סגור ואטום כל־כך עד שבאמת אין אף רחש חודר לכאן מבחוץ ואור־הירח אף הוא אינו נותן פה רישומו, התריסים מוגפים, החלונות סגורים, הווילונים פרושׂים. רק המקרר החשמלי הומה חרש במטבח, מחדר־הילדים עולה נשימתם הקצובה של גדי ואורה, בחדר־השינה שלה (שלנו…) מזדמזמת נחרה דקה־מן־הדק מבין שׂפתיה של תמר, שׂפתי־השַני.

חולמת?

לא, אינה חולמת.

אם כן, עוד־מעט אחלים אותה.

אך תחילה אולי, הצצה אחת חטופה אצל הקטנים…

אני עוצם עיני במאוּמץ, בהתרכזות עזה, וכעין אור קלוש של מנורת־לילה קטנה נדלק חדרם, הילדה ישנה על בטנה בפישוט אברים, פניה מופנים אל עבר הדלת, אפּה מעוּך בכּר, שׂמיכתה שמוטה ארצה כמעט, יד אחת מוטה לה אף היא והשנית, רפוּית־אצבעות, תחת לחיה, אגודלה סמוך אל שפתיה, בבית־שחיה תקועה לה בובּתה מחמל־עיניה, זו הבלה־מזוקן, הקרויה “מיכל” אך גם “חמוטל” וגם “תלתל”, היא ולא אחרת. הנער, כנגד זה, שוכב על צדו, ברכיו אסופות, מצונף ומקופל בשמיכתו המגיעה לו עד למטה מאזניו, פניו אדומים כמו לאחר יגיעה בה או ריב־מהלומות, או פשוט מחוֹם, שיניו חשוקות וכנפות נחיריו מתבדרות ושׂפתו התחתונה מופשלת קימעה, כאילו קודם שנתו נקרשה עליה מלה אחת שביקש להגותה ולא הספיק.

והחדר גופו במהפכה, כמובן. אני הייתי מקפיד לעתים שישׂימו סדר בענייניהם קודם שנתם. מאז לכתי אין מי שדואג, מן־הסתם. על שטיח־האריג הערבי המפוספס, ממורטט ערבּוביה של בוּבות, קוּביות, אבני פלא, שברי צעצועים וכלי־משחק, נעלי־גומי, כדור מבוקע, חיילים של עופרת, פטישי־עץ, ספרים מצוירים, מכנסי פיג’אמה של פלאנל, ציורי עפרון וגואש. על שולחן־הצד, בין מדפי־העץ הלבנים שהותקנו אך לא מכבר, בעצם, מוּטלים שני־ילקוטי בית־הספר, מדוריהם ממוּלאים ברישול, סביבם מחברות וספרים מעוטפים בצלופן, תוויות, סמלים, קלמר, מחקים, כפתורי־נחושת וכפתורי־צדף, תרמילי כדורים, טנק של פלסטיק, משרוקית מקולקלת למראה־עין, תמונות מודפסות של איזו תחרות פרסים, עטיפות של גומי־לעיסה, גרב יתומה, פקעות חבל, תתצלומים קלוקלים של צווחני זמר, קליפות, תפוח אכול־למחצה שבּשרוֹ משחים, מטבעות.

ובתוך כל אלה, אלבום־תצלומים. חדש, ככל הנראה. מכורך בד מחוספס, חגיגי כלשהו. ועליו בשקערוּרית העשוּיה לדבר, מלה אחת, כתובה בקפידה, באותיות־דפוס, בקווים ישראים ובוטים, ביד ילד או ילדה:

אבא”.

אני נס משם, היישר אל החדר הסמוך. אל תמר.

זו ישנה עכשיו בחלקה השמאלי של המיטה, הסמוך לקיר. בשנים הרשונות ל“חיינו המשותפים”, עד שנולדו הילדים, או א, שנולדה אורה, היינו אוהבים לריב על חלקה של המיטה – דרך לצון, במידה רבה – ותכופות נרדמים היינו תוך כד אותה מריבה, פעם עם זה שם ופעם עם זו שם. לימים והוסכם, למעשה ששם מקומי שלי, מה־גם שמדי־פעם צריכה האם – כן, האם! – להיחפז ולרדת באמצע הלילה ל חדר־הילדים: זה בורכה וזו הרטיבה, או זה הרטיב וזו בוכה. עכשיו שאינני עוד, תפסה לה שליטה…

עדיין אינה חולמת. ובכן, תחלום. ואותי תראה בחלומה. אני ואין בלתי.

באחת עולה חיוך הזוּי ודק על שפתיה, כמו של עונג, מהוּל בכאב מתוק וקל.

בחלומה והנה אני בחדר, חי, פסוע כה־וכה. פושט בגדי, תולה על קולב. מסיר את שעוני מעל פרק כף־ידי, מניחו בזהירות על שולחן־המיטה. לובש פיג’אמה, זו הזכוּרה, אדומת הכפתורים, מוציא אותה מגוהצת מן הארון, וסמוך לכך חוזר ופושטה. מכבּה את מנורת־הלילה. מסתער אליה, נצמד, מצמיד, נלחץ, כובש פני בשערותיה, שואף אל קרבי את חום בשרה, נושף על ערפה, נושק את ערפה, נושך בכתפה, רגלי בין רגליה, ידי בשדיה, הופך אותה אלי, מנשק, מגפף, מתחכּך בה, מתרפק עליה, מפרק את עצמותיה, מתפרק בה. מעלה את הסדין, משליך את הסדין.

היא מתאנחת בשנתה. מניעה ראשה בלאט אנה ואנה. בולעת רוקה. שפתיה נפשׁקות. פיקת גרגתה מתלעלעת. ידה נקמצת על חזה, מגששת דרכה אל גרונה. משהו מחלחל בברכה, מרטיטה, מזקיפה.

ועכשיו –

עכשיו אני שלד. שלד בזרועותיה. לא עור ולא בשר רק עצם על עצם.

אני לוחש על אזנה חרש, בחירוֹּק עצמות.

“תמר”.

במפגיע:

“תמר,,, תמר!”

בכעס מחו+שב:

“מדוע לא נתת שישרפו אותי לאפר, הה? מדוע?!”

עכשיו עיניה נפקחות במבוכה, בתמיהה, בפחד. עשיו היא מסתובבת במיטה, שפתיה רוטטות. עכשיו היא נשענת על מרפק ימינה ואת שמאלה היא שולת אל חלקה הימני של המיטה, בקול נבהל ומתחנן היא תוהה:

“אתה כאן?”

ושוב, בלהיטות, במורא גדול:

"איפה אתה, חביבי?… אתה ער?… "

וגוף כלשהו פושט שם יד מגושמת לעברה מתוך שנתו, ממלמל בבלי־דעת־מי־ומה.

חזיז־ורעם! איך לא הבחנתי בגבר ההוא המוט פה לצדה?!

מי זה בכלל?

לא חשוב. לא עת היא לבירורים.

כה שקוד הייתי על התעלול שחיבּלתי לי עד שלא טרחתי כלל לסקור את שטח ולוּ אף בריפרוף.

כל עוד רוחי בי אני נמלט מתוך חלומה. מחדר־משכבי, מדירתי, מביתי.

אני מוותר גם על אי־אלה ביקורים נוספים שהיו בתכניתי, בחינת קינוח־סעודה, כמו שאומרים.

רק בראותי את זיק מתהבל לו שוב בדרכו הביתה, ברחוב ששב למנוחותיו והתרוקן מאור־הירח ומחַלקי־עתונים מתחילם כבר לפקוד אותו באופניהם ועוד־מעט יפכפכו בו קולות ראשונים של השכּמה, רק בראותי את הכלב הזה הנזוף והמקוּלל מדדה ומהדס עד שהוא מגבּיה רגל אל אחד הגדרות, שוב אינני מתאפק מלהתיצד מולו, מגבּיה־רגל אף אניף, חושף ניבים מאיימים של כלב־בוקסר פחוּס־זרבּובית מנטף־ריר.

כשהוא ניתק שוב מעמידתו, כירוּי תותח, ומערֶה את כל מרי־יאושו ואבדן־עשתונותיו בנביחות־פלצוּת, או־אז אני נותן קולי ברעמי צחוק וחרד וממריא אל נקודת־המיפגש הנקובה לצוות־המשימה שלי..

 

פרק שנים־עשר: “אמברוזיה”

במדור המרכזי נתקבלו בדרך־כלל תוצאותיו של המיבצע, כפי שהשתקפו בדיווחים ובסקירות של כמה ממכוני מדור־תשומות, בסיפוק. גם דרגת הדייקנות והאחריות בבּיצוע זכתה למחמאות, אף שמתברר כי המיבצע היה רחב־ממדים הרבה יותר ממה ששיערתי, לא היו כמעט צוותים שחזרו בסיכומים שליליים.

אני עצמי לא הובאתי, כמובן, בסודם של דיוני־סיכום־והפקת־לקחים שנערכו בדרגים הגבוהים, שאליהם אינני משתייך (האוסיף כאן את המלה הצנועה “דיין?”), אבל גם התמונה שנתקבלה בדיון המסכּם של כוח־משימה שעליו נמנה הצוות שלי, דיון בו השתתפו גורמים בכירים הבאים לעתים מזומנות במגע עם הרשות העליונה עצמה, היתה מעודדת למדי. מתוך תיאום דיווחים עם מערכת־הסילוקים הכללית עולה כי היה משפר נאה של פטירות שנגרמו במישרים, לכך יש להוסיף – לפי סיכומים המגיעים ממדור־התשׂומות – לא מעט פגיעות הצפויות להסתיים בפטירה קרובה ו בניטרוּל מתמשך, המכון למגע־ומשא מצביע מצדו בסיפוק מיוחד (כך מצאתי למד) על השפעות פסיכולוגיות נאותות, המתבטאות בכירסום ניכּר ביציבות הנפשית, בכושא־העבודה וב“שמחת החיים” של יחידים וקבוצות כאחד בתופעות מתפשטות, בטווח־זמן־ומרחב קצרים עד בינוניים, של פיצול־אישיות, חרדה, הזיות, עצבנות, חיכוכים בין־אישיים, האשמות הדדיות, ובקורת ציבורית על יעילותן וסמכותן של רשויות מוסדיות, לרבּות שלטונות־הבטחון ביחידות ממלכתיות טריטוראליות שונות. הנה כך, למשל, כשתעניינתי בפרטים ספציפיים בנוגע לעירי־לשעבר, התחוור לי כי כלי־התקשורת מסרו בהרחבה, ובזעם בלתי מסותר, על אירועי אותו ליל־“חרדות”. בכמה שכונות התכנסו תושבים "לאסיפות־מחאה ספונטאניות (בעידודם הסמוי של כלי־תקשורת מסוימים); במקום אחד או שנים נרגמו כלי־רכב משטרתיים; היו שני נסיונות למעשי־לינץ'; ראש העיריה נאלץ לשבּש את תכניותיו, לבטל כמה פגישות חשובות ולהקדיש משך ימים אחדים את רוב זמנו להרגעת דוחותיהם של תושבים, שבמקרים אחדים קידמו את פניו בגידופים קולניים ובמינים שונים של תוצרת חקלאית בלתי־טריה. כמו כן הסתמנה עליה ניכרת במתחים חברתיים בין שכונות־מצוקה לשכונות־רווחה.

חלקי שלי בהצלחת המיבצע הסתכם, ככל הנראה, בפטירה אחת (מר רוזן, יש לשער) ובמקרה אחד של איזפוז דחוף (מי אם לא אמנון רותם?!). אני מעריך שגם התרנגולת פרחה נשמתה, בסופו של דבר, אבל זהו, כמובן, מסוג המקרים שאינם זוכים לשימת־לבו של מכון־התיאום, כל זמן שאינם מגיעים להיקף בעל־משמעות. אשר לכלב… טוב, נעזוב את זה.

כצפוי, הוחלט לחזור על מיבצעים כגון אלה, אף להרחיב את ממדיהם, אך לקיים בקָרה מדוקדקת על שיעורם, עצמתם ותכיפותם, כדי שלא לתת בכוכ־הלכת מהלכים לסברה שכוחות “על־טבעיים”, כלשונם, מעורבים בהתרחשויות סתומות ומתמיהות אלו. אני בטוח שהמדור המרכזי משקיע הרבה מאמצים בפיתוח שיטות ואמצעים שתכליתם ליצור רושם הפוך, כלומר: שדווקה כוחות ארציים אפלים, כגון ארגוני־טרור למיניהם ושאר גופים אנטי־מימסדיים, פורקי־עול פורצי־גדרף הם השולחים ידם בהן, במגמה להרבות מצבי סיכסוך ומועקה (על ליבּוי־היצרים המתלווה אליהם), לחדד את “הסתירות הפנימיות” של שוטרים שונים, לקעקע בהדרגה את אשיוֹת יוקרתם ומעמדם, סמכותם ומהימנותם.

מובן, מנקודת־השקפה כזאת שיסוּיו של כלב וביזוּי בעליו, הטלת־אימים על תרנגולת מטומטמת, או ניפוץ כמה כלי־חרסינה בטרקלין זעיר־בורגני מעוּפש, וכיוצא באלה מעללים של מה־בכך, לובשים משמעות שונה לגמרי מזו הנראית למבט ראשון. אין לחלוק על נחיצותם ותועלתם במסגרת התיכנון המוקדם לקראת אותו פתרון יסודי מהפכנהי של בעיית היחסים ההדדיים (העומדים ממילא בסימן של דו־ערכיות עמוקה) בין הרשות העליונה לוככב הלכת ארץ, המתקרב והולך, בשיעור שאינו ניתן עוד כמעט לוויסות ולבקרה, לדרגה בלתי נסבלת של צפיפות־אוכלוסים ופעילות אנושית, והנערך באחרונה אפילו להתפשטות אל כוכבי־לכת נוספים.

איני סבור שאני עצמי אתנדב עוד פעם לחזור להשתתף במיבצעי ביקור־בית כגון הקודם (שם־הצופן היה, אגב, “מחלץ”. נאה, לא כן?). מצדי, סיפקתי את סקרנותי והמצאתי פורקן לשאיפת־העשייה וליצר־ההרפתקנות שבּיה – סממנים שכמעט אי־ אפשר בלעדיהם, כמדומה, כפעולות מסוג זה. אף־על־פי־כן אינני חש כל צורך לשוב ולעמוד – או להעמיד את עצמי – במבחן חוזר על אותה רמה. למען האמת, גם איני סבור שאותם פקידים עצמם הם שיתבקשו לחזור ולהתנדב במקרים הבאים, אם אמנם יוסיפו לצמצם את מאגר המשתתפים ולא לערב בפּעילות לפחות יסודות מסוימים מקרב הנתינים, זעיר־פה זעיר־שם. כשאני לעצמי, אגב, לא הייתי רואה כל מניעה לכך, מה־עוד שעל־פי ההגיון עשוי שיתופם של יסודות אלה להשפיע לטובה על ליכוד־השורות, עוז־הרוח והנכונות לשירות בכל הדרגים לחזק את תשתית גיוסים נרחבים בהמשך, במידה שיידרשו.

לא אגלה זחיחות־דעת יתירה, חלילה, אם אגיד שאני מכין כבר עצמי לתרום, בעתיד הנראה־לעין, תרומה משלי לתהליך עבודה של תכנית הפתרון היסודי, או המפנה המהפכני (תהיה זו בהילוּת יתירה, כמובן, לדבר בשלב זה על תרומה לתהליך הביצוע!). אין כאן ענין של יומרנות וללא של יוהרה ריקה ולא של סיבורים־באוויר, אבל אין גם מקום לענוָה מופרזת – מה־גם שלא פי הוא אשר יהללני ולא אני הטיפוס שיפעיל מרפקים כדי להידחק למה־שקרוי “עמדת־כוח” אחרים הם החוזים עתידות. אחרים הם החפצים בשיתופי.

אכן, ידוע לי בפירוש שכבר דיברו בי נכבדות, ולמעלה מזה מזה! התזכיר שהגשתי באותו ענין של ועדת־הטכסים של המדור המרכזי, במסגרת המחשבות של השינויים המתחייבים במבנה הארגוני כולו תוך כדי היערכות לקראת המפנה המהפכני – על השינויים שיתחייבו בעקבות המפנה (ואין צורך לשוב ולהאריך פה את הדיבור על כך) – זכה לעורר הדים ותגובות במקומות הנכונים. בניגוד לחששותי, אין הגישה שבאה בו לידי ביטוי נפסלת; בשום־פנים אין לומר שדחו אותה “על הסף”, יש נכונות מפורשת לדון בה לגופה. יש לי גם יסוד להאמין שבשלב מסוים, לא רחוק יותר, ישַתפו בדיון גם אותי. אם אמנם כך יהיה הרי יש ויש סיכוי, מבחינתי הפרטית, להתפתחות מעניינת לקידום מזורז בשלבי הסולם. מי פקיד ולא יחוש קורת־רוח ומידה של שׂביעות רצון־עצמית וכח סיכוי שכזה?

התזכיר הוגש בצינורות המקובלים, כמו שאומרים בלשון מנגנונית. שום פניות והשתדלויות לא קדמו לכך מצדי, ומובן גם שלא היתה שום פנייה מוקדמת אלי בנידון זה. שיחק לי המזל (ואני אומר זאת בכל מידת ההסתייגות הנאותה, שהרי המזל הוא גורם שאין הרשות העליונה מיחסת לו כל חשיבות) והתזכיר, או תמצית שהוכנה ממנו בוועדת־המיון, מעין “ראשי־פרקים”, הובאו לפני מנהלת המדור המרכזי דווקה בשלב שבּו אכן עוּמתו “תסריטים” שונים של ההתפתחות הצפויה בעקבות המפנה המהפכני והועלה בגילוי־לב גמור החשש לתוצאות־הלוואי הצפויות מבחינת היקף פעולתו וסמכויותיו של המדור. התזכיר, או ראשי־הפרקים שלו, נמסרו בלי לציין אף את מספרו של הפקיד שחיבּרוֹ (זה הנוהל הרגיל) ובלי להתיחס כלל למקומו במידרג (הוהל שהוא רגיל פחות אף שאינו בלתי־שכיח), מן־הסתם כדי לסייע לכך שאכן תידוֹן ההצעה לגופה, בלי שיקולים צדדיים וכוונות זרות. בדיעבד התברר לי שהאחראי לכך היה אחד מפקידי לשכתו של מס. 3. והנה, כשנודעו לי פרטים אלה לא הייתי בטוח שאני מבין אל־נכון את משמעותם, עד שהתגלה לי כי מס. 3. מראשי הממריצים את גיבוש התכנית לפתרון היסודי ומן התובעים בתוקף את השינויים ההולמים במערכת הכוללת. בהקשר אחר אפשר הה לומר שהוא עמעט “הרוח החיה” בנושא זה, עם זאת, ככל שידיעתי מגעת, הרי עד לאותו שלב לא באה מצדו שום יזמה והעלאת הצעות מחייבות.

קיצורו של דבר, ראשי־הפרקים ה“אלמוניים”, שאולי עוררו פה־ושם הרגשהם מוגשים על דעתו של דרג בכיר ביותר, זכו באותו מעמד לתשומת־לב בלתי־משוערת אם גם לא בהכרח לתמיכה שלמה ומיידית. ההנהלה תבעה לקבל בלי דיחוי את נוסח התדזכיר במלואו והוא אכן הומצא לה בעיצומו של אותו דיון, במספר עותקים הדרוש. היתה התעוררות כללית, חייב אני לציין – הן לחיוב והן לשלילה. מן התרשוֹמת שהועברהאלי אחרי־כן, התקבל רושם ברור מאותו שלב והלאה חלה עלייה ברמתו ברצינותו של הדיון, שעד אז, ניתנת האמת להיאמר, היה שטחי ומרפרף, נטול נקודת־מוקד של ממש, מעתה, כביכול, מצא הקוּרנס את סדנוֹ,ומיד גם נמצאו חסידים נלהבים לגישתי, אף המשיגים והשוללים (שהיו בהם שהביעו את התנגדותם בביטויים קיצוניים ביותר) לא הסתירו את הערכתם לפקיד האלמוני, שהשׂכיל להעמיד דברים על חוּדם, למַקד את הסוּגיות, ולהציג את החלוּףות האפשריות (אני מצטט) “במידה מצוינת כל־כך של בהירות, החלטיות וחוסר־פניות”.

משהתברר כי חילוקי־הדעות ממשיים הם ועמוקים מכדי לאפשר הכרעה בו־במקום, התקבלה דעת כל המשתתפים החלטה בזו הלשון:

הואיל ולפנינו סוגיה הרת־גורל שאין להכריע בה ללא בירור מעמיק יותר, תקבע המזכירות מועד לישיבה נוספת של הנהלת המדור המרכזי לשם סיכום הדיון ועיבוד ההמלצות שתוגשנהלרשות העליונה.

ולאחר עוד אי־אלה חילופי־דעות הוסיפו לנוסח ההחלטה, בו־במעמד, על־פי הצעתו של פקיד הלשכה של מס. 3., את הפיסקה הבאה:

לשם הבהרת החלופות העומדו על הפרק יאוּתר בהקדם מחבּרו של התזכיר שהוגש לישיבה הנוכחית והוא יוזמן לנמק את השקפתו בתפתיחת הישיבה הבאה, שתוקדש לנושא זה, לאחר־צכן יוחלט אם יורשה להשתתף בישיבה עד תוּמה או לא.

מכאן והלאה הדברים מתגלגלים בצורה מניחה את הדעת, עמיתי בלשכה של ועדת־המיון מסתכלים בי כבר בעין יראת־כבןד. ניתן לי ייפוי־כוח לראיין קליטים כדן יחידי – סימן מובהק לאמון והערכה לעמדה שמָרוּת מסוימת בצדה. ועכשיו הנה בא הזימון הדחוף אצל מס. 3. שיערתי, ציפיתי,ייחלתי אך בתוך־תוכי לא האמנתי שבּמהרה כל־כך אגיע עד הלום.

הנה אפוא שוב אני יושב מולו כמו אז, אבל מה־רב ההבדל בין ישיבתי אז לישיבתי עתה, לא ערוּם אני עכשיו בכורסה אלא לבוש כמוהו ממש, כל־כולי רגוּע, תכליתי, יודע את ערכי ואת דרכי. ברי

לי שענין מעשי יש לנו לעיין בו, לפחות בקווים כלליים, אין המדובר הפעם במשחקה של ישוּת כל־יכולה עם איזו נשמה ערטילאית חרדה ונכלמת אלא בחליפת־דברים עניינית לצורך תכלית משותפת.

מס. 3 נושא את עיניו מאיזו מגילה שעל שולחנו, מתבונן בי רגע בשתיקה, אחר־כך הוא מצהיל פניו ומקדם את פני בקריא של הפתעה מעושה:

“הו, אתה! שבע־שתים־שתים!”

“…שלש”, אני משלים בענוָה.

“לא, לא!” הוא מתעקש, “אינך צריך לתקן אותנו… שבע־שתים־שתים־, מעכשיו: שבע־שתים־שתים”.

אם הוא רואה לעמוד על כך, ודאי אין זה דבר של מה־בכך.

רעד מתוק עובר בגבי,

והוא אינו חוסך לשונו ומנמק:

“הסתוּמים הללו בהנהלת המדור הלא אינם רגילים בכלל להתיחס ברצינות לתזכיר המוגש על־ידי פקיד שמספרו מורכב ארבע ספרות, או יותר, בדרך־כלל זה צריך להיות מישהו בעל שתי ספרות, אבל גם אם שלש ספרות יש לו במספרו, מוכנים הם כבר להעביר על מידותיהם ולהקדיש לו איזו מידה של שימת־לב. יותר משהם מחשיבים את העמה המוצגת לפניהם, חשוב להם מי עומד מאחריה, מה מעמדו, אם תרצה, זוהי דוגמה לחסרונותיו של מידרג מוגדר ונוקשה. אבל מובן שהמעלות שקולות לאין־ערוך כנגד החסרונות”.

“כמובן”, אני ממהר להסכים.

“יודע אתה מדוע?”

“מדוע מה?

“מדוע המעלות שקולות כנגד החסרונות?”

והוא ממשיך בנשימה אחת:

“מפני שאם מוצאים את הדרך לתמרן הרי ההחלטות או ההמלצות שמתקבלות הן מחייבות. הו מקיפות את כל הדרגים והן מוצגות כגוש אחד, מונוליתי, לפני הרשות־העליונה, ובכל הכבוד שאני חש לה, יודעת שלטובתה־היא ראוי לה שתסמוך את ידיה על חוות־הדעת הקיבוצית המובאת לפניה ותצרף את חתימתה לאישור ולחיזוק ולמתן־תוקף. ככה דברים מתבצעים. כך מושלם המעגל של פעולת־גומלים הרמונית, של השפעת גומלים מבורכת, שהיא השמן על גלגלי המכונה, כך מתאפשרת פעולתה הנצחית של המכונה!”

ובחינת אתנח, בטרם נעבור לשלב נוסף, הוא מפטיר:

“הדברים ברורים?”

“כן”, אני משיב בהכנעהף “אבל מותר לי לשאול שאלה?”

“בבקשה!”

“מה קורה, למשל, למספר שבע־שתים־שתים?”

“מי שהיה שבע־שתים־שתים?”

“כן…”

“זה פשוט מאד. הוא יכול להתחלף אתך”.

כלומר, עכשיו הוא 7223?"

יכול להיות. זאת אפשרות אחת. יש אחרוֹת. זה אפשר לבדוק… אולי, למשל, מעבירים אותו לסדרה אחרת לגמרי… זה גם לא בריא שמישהו נשאר 7223 עד בלי די… אלא אם כן הוא מוכיח סגולות חיוביות ביותר, ואז הוא צועד קדימה, קדימה… אבל במקרה שלפנינו אני בטוח שלא כך היה הדבר… צריך לרענן בלי הרף. סבב. תחלוּפה. ‘דם חדש’, כמו שאומרים אצל דרי־מטה. אני גורס שלעתים קרובות כדאי ללמודמהם. העקרון, על־כל־פניםף הוא נכון, לקדם כשרונות, להכניס כוחות שעדיין לא קפאו על השמרים, שעדיין אין להם יומרות, שעדיין אינם משוכנעים ש’מגיע להם'. שעדיין אין להם גישה של ‘אני ואפסי עוד’. את הללו אני דוחה בשתי־ידיים", והוא מגבּיה שתי כפות־ידיו לעומתי כממחיש את דבריו. "להיפך: הסיסמה צריכה להיות ‘יאכלו ענווים וישׂבּעו’. מה?


צחוק קר ואכזרי מרצד באישוניו הקטנים.

“אבל מה חטא זה?” אני שואל בסקרנות.

“מי?”

“זה שהיה 722…”

“הו”, הוא מטה אלי את פלג־גופו המגוּדל. לגלגנית הוא מטלטל את ראשו העכברי הנה והנה. “הו־הו!” הוא נופל וקורא. “חטאים יש תמיד. צריך רק לדעת למצוא אותם. אנו נמצאים פה בכפיפה אחת. לא לענין זה קראנו לך”.

והוא חוזר ומתמודד אחור על כורסתו, פניו נוהרים ועינו קורצת.

“אמרנו לך שעוד ניפגש?! הרי־לך! לא טעינו”.

מיד הוא לובש סבר של כובד־ראש, סוקר את ציפּרניו המטוּפחות ומפליג:

“אנו מאמינים באמונה שלמה בעקרון של ‘רמים ישפיל ושפלים ירים’, ויש לנו חלק־מה… אולי לא גדול ביותר…בכך שעקרון זה נעשה אצלנו יסוד־מוסד… ‘להרים מאשפות אביון’… במובן מה, להמליך עבדים דווקה… לא רק למען איזה צדק מופשט והנהלת חשבונות מאוזנת. הבלים! פשוט, לטובת המידרג שלנו, למען פעילותו התקינה והחלקה… ודאי שמת לב לכך שאינך רואה פה אצלנו אף אחד מכל אותם קדושים וקדושות עטוּרי הילה ונביאים, שנתקלת בהם בבסיס הקליטה ובמקומות אחרים, כשהיית אתה עצמך קליט. אף לא אחד! שמת לב, כן?! לבטח ראית אותם שם מסתובבים להם נבוכים ואובדי עצות. יבוּשם להם! כולם נשארים שם, ‘קליים’ לנצח־נצחים כאן אין לנו צורך בהם. הם יהיו רק מיטרד וצרה צרוּרה. בעלי־זכויות, בעלי־תביעות, בעלי־יומרות – מי זקוק להם בכלל!? כאן נחוצים לנו כאלה שמתחילים מהתחלה, ואינם מביאים אתם נכסי־זכויות. ואם בילבולם הקודם היו מה־שקרוי חוטאים, רשעים, פרוצים והוללים – מה־טוב! תבוא עליהם ברכה. ואם היו מוכים באיזוב שבּקיר, אדרבה: ישׂגוּ אצלנו כארזים. כך יטיבו להעריך את טוּבו של העולם שבּו יהיו שרויים מעתה והלאה ואת טוּבפ של אלה המנַהגים אותו בחכמה שלמעלה מהשגתם… ואני חייב לומר שבזאת אמנם הוכיחה הרשות העליונה את חכמתה העליונה”.

כאן הוא שוהה מעט, מעלה מכיסו ממחטה גדולה ובשׂוּמה מקנח כמה זיפים שסומרים מלחייו, בצדי פיהו, וממשיך כממתיק־סוד:

“אל נכַחד ממך – מאחר שאנו עתדים לשׁתף פעולה, כפי שניחשת מן־הסתם, בנושא בעל־חשיבות, מאחר שכבר נמצאה בינינו שפה משותפת, כמו שאומרים – לא נכַחד ממך בהזדמנויות מסוימות, ברגעם של התפרקות כביכול, יש בנו… אמנם כן, לפעמים…יש בנו שצהרהרים אחר מידותיה של הרשות העליונה… ככה, נאמר, ברוח של הוּמור… הגם שאנו ערים לעובדה שכּל צעדינו גלויים וידועים לפניה וכל דברינו נשמעים ומוקלטים ועיניה פקוחות עלינו בכל עת תמיד, אנו מרשים לעצמנו, לפעמים – אולי מתוך מין הסתמכות הימוּרית על אריכוּת־אפיה ואורך־רוחה – למצוא דופי בהליכותיה, בגינוניה, אפילו בהחלטותיה ובמעשיה… שמעתי פעם דעה שהוּמור והימוּר באים מאותו שורש, אבל אינני בטוח. לא ניכנס לאטימולוגיה… יחד עם זאת, אני חייב לומר לך… זה חשוב, בנקודה זו אני רוצה לעקור כל ספק מלבך עוד בטרם ישתרש בו… בדברים החשובים באמת, בהרכעות הגדולות באמת, כל הכבוד לרשות העליונה. כל הכבוד!

וכמתוך סערת־נפש הוא קם מכורסתו, עומד עמידת־דום ובוהה נכחו בכחלל. כמוהו כן גם אני.

אך הנה, בלי שום מעבר, כמי שהחליט באחת על מחווה רב־משמעות, הוא לוקח לו רגליים ופוסע לקראתי, כבד ואיתן ונמרץ, כורסתו מקרטעת אחריו. סמוך אלי היא מתיצבת והוא צונח לתוכה, רומז לי שאחזור ואשב גם אני, מסב פניו אלי, מרכיב רגל על רגל, משלב זרועותיו, כּח בגרונו:

“לא לחינם התרשמנו בפגישתנו הקודמת מכוח־הריכוז ומכוח־הניסוח שלך. לוואי ויכולנו אנחנו להגיע לניסוחים קולעים כגון אלה שאתה משתמש בהם בתזכר שלך שאתה בא להציג את הבעיה העומדת להכרעה את הסיכויים כמו גם את הסיכונים… אין אנו אומרים זאת מן־השׂפה־ולחוּץ אלא, ממש, במלוא הערכה. והרי ראית: גם אחרים, ואפילו שללים, לא יכלו שלא להביע את הערכתם. אנו רואים בך אפוא נכס ־ נכס למערכה, נכס בהתמודדות – ואל תחשוב אפילו רגע אחד שצורך יש לנו להחליק לך לשון. יותר מדי הענין עצמו חשוב כאן, ויותר מדי חשוב הוא שנפעל שכם אחד. יחד!

הוא משתוחח אלי, מניח שמאלו על כתפי ואת ימינו הוא תוקע בכף יד־ימיני ולוחץ. ריח הבּשׂמים הנודף ממנו מעלה מיצמוץ בעיני.

“כוח שכמוך”, הוא מרעיף עלי, מטפח עתה שמאלו על גב יד ימיני, “יש לו עתיד בהקשר הנוכחי. אבל בתנאי!

“בתנאי שנעבוד יחד. זה ברור”, אני מפריח כלאחר־פה.

הוא זוקף אצבע כנגדי לאות אישור והטעמה, ובעיניים נוצצות מהתפעלות הוא ממלא אחרי

“זהו!… איזו אינטליגנציה! איזו יכולת להבין דבר מתוך דבר!”

“הדברים פשוטים, בסך־הכל”, אני מתגונן.

“זהו, זהו!” ממשיך הוא ואינו מרפּה, ובאותה צהלה של התפעלות, תוך שהוא חוזר בכל־זאת ומתקין ישיבתו בכורסתו (“רק הסיגר הדשן חסר לנו”, אני מהרהר ביני לביני). “היכולת הזאת לתפוס דברים בפשטותם. זכוּר לך, אני מקווה, מה ששמעת מפינו בפגישתנו הקודמת בנוגע לקבלת דברים כפשוטתם. בלי פילפול הרי זה פשוט כל־כך לקבל את הדברים כפשוטם, ואף־על־פי־כן צא וּראה איך בכל מקום טורחים לעקם אותם, לסבּך אותם, או להתחמק מהם ולהתחכּם להם. אנחנו לא נלאה לעמוד על חשיבותה של הפשטות, כך הם קלים יותר; קלים יותר להבנה, קלים יותר לביצוע…

וכאן הוא קם שוב על רגליו ומתחיל להתהלך אנה־ואנה כתפוּס־סרעפים. ידיו נתונות לו מאחרי גבו, כמין עננה של דאגה על מצחו, כל סברו אומר אטימות קשה, כלוּלאה בתוך עצמה, מסוּגרת בבדידוּתה עד חמלה. על־כרחי צץ בי הירהור שאולי חירשוּתו היא שגורמת. מאליו מוּרם מבּטי אל אותה קרן־צבי קטנה שבמצחו, דיליה העיד בגילוי־לב שהיא משמשת לו עזר־שמיעה. תכוּף לכך עולה בי עוד הירהור שחרף כל יתרונו העצום עלי – בעצמה ובדעת ובנסיון בשלטון – מום זה שלו, ליקויזה בכישוּריו (אם אמנם חירשוּת היא זו ולא איזה מאגר של כוחות נסתרים שאין לי אפילו מושג וחצי־מושג בהם…) נותן לי, בכל־זאת, נקודה אחת לפחות, יתרון־מה לעומתו.

“התחלת לומר משהו על ביצוע”, אני מתחזק ומשמיע, קולי מתון ושווּי.

“ביצוע”, הוא ענה לי כמו בנביחה, תוך שהוא ממשיך בפסיעותיו. “כן, ביצוע… תכנונים, הדיונים, ההחלטות והסיכומים, מאבקי־הכוח שעוד יתגלו לך, מן־הסתם, כבר אתה מנחש אותם בוודאי – כל אלה תכליתם היא הביצוע. חד־וחלק! קב־ונקי! לא המדרש עיקר אלא המעשה, מה?” וכאן הוא עובר לנימה פולמוסית, כמתווכח עם יריב סמוּי בתוכו פנימה: “בראשית היה הרעיון, בלי ספק, אבל אם אין הוא מוליך לביצוע, אם אין הוא מנוֹע מנוֹף מדחף לביצונ, אם אי־אפשר לתרגם אותו בפשטות להוראות־ביצוע, טוב לו שלא נברא משנברא. אז אין הוא אלא מעמסה, חטוטרת, מכשול ומכשלה!”

בשאגה כמעט הוא מסיים את דיבורו, תוך שהוא קופא על עמדוֹ מולי ומתרומם קימעה על עקביו, אישוניו הקטנים החוּמים מתרוצצים כעכברים מסוּממים בגלגלי־עיניו הוורוּדים, יורים גצים וּרשפים. למען האמת, הוא מתחיל לעייף אותי, אלא שאין אני משכּיח מלבּי את חשיבותו של המעמד הזה, הן לגבּי בפרט והן לגבּי הענין הכללי שעל הפרק. לולא כן אולי לא הייתי כובש את יצחרי והייתי מטיח כנגדו משהו מעין: “החסר משוגעים אני כי בא עוד זה להתגולל עלי?!”

בתוך כך מתעוררת בי הרגשה שהפרש הממדים בינינו שוב אינו עז־רושם ובולטכל שהיה. תמה אני אם הסיבה אמנם בזה ­(איזה רעיון משונה!) שקומתי שלי התארכה כלשהו באחרונה. אילו אמנם כך היה הדבר – כלומר,אפילו נקבל לרגע קל הנחה דחוקה זו, לצורך בירור – ודאי חש הייתי, קודם־כל, שנעלי לוחצות, אף טרם אחוּש משהו אי־נוחוּת בבגדי: בבתי־שחיי, במרפקי, במפשׂעתי, יחד עם זאת, הואיל וממילא הרי זו אפשרות שמחוץ לגדר ההגיון הפורמאלי, ה“הגיוני”, כלום לא יתכן שגם מנעלי ומלבושי יצמחו בד־בבד עם אברי גופי?!

“אין ספק”, חוזר מס. 3 לעניינ, בשוֹפי יותר, תוך שהוא שב להתהלך לכאן ולכאן, להפוך כפשוטו־כמשמעו. אין כאן שום מקום לאשליות זה יהיה היפוך גמור ומוחלט. אם ייעשה המעשה, אם נצליח לשכנע, להשיג את ההסכמות ההכרחייות ואת האישורים הדרושים, ואחר־כך ליזום ולהפעיל את התהליכים המהלכים שהמטרה מחייבת – אם, אני חוזר ואומר, יבוצע הדבר, ויבוצע בהצלחה המקוּוה, שלדעתי היא מובטחת – אן־אז לא ידמה עוד שום דבר למה שהיה לפנים. ל שפ ולא פה".

הוא נעצר מולי, חיוך של חום ונועם על שפתיו, ממשיך בנעימה של הסבר ושידול:

“אתן לך דוגמה אחת. דוגמה שולית. לסבּר את האוזן, כמו שאומרים… צא וחשוב רגע איזו איכות־חיים תהיה אז שם, למטה, איזו איכות של סביבה! הרי הם שופכים על זה שם בזמן האחרון נהרי־נחלי מלל. בעל־פה ובכתב, אתה יודע, גונחים ומיבּבים ומשתטים… ובכן, צא וחשוב כמה תטהַר אז הסביבה! כמה טהורים ישובו להיות האוויר, העפר והמים, הימים והנחלים, הבריכות והאגמים, הערבות והמדבריות! איזו איכות־חיים נפלאה תהיה לכל הרומשׂ והשורץ והרוחש והזוחל ולכל בהמת־השדה והעוף־השמים והדגה אשר במים. כוכב־לכת שלם, יחיד בכל רחבי היקום, שכּולו בחזקת נווה־נופש.! שמורת־טבע! פארק לאומי!

הוא חוזר ומתישב בכּורסה שלצדי. אני עדיין עסוק בעיכּול הדברים, משתאה אך גם שוקל. הואיל ואין תגובתי מתבקשת אין אני מגיב, והוא ממשיך:

"ודאי, תאמר שלא זה העיקר. מוסכם! הרי הקדמתי ואמרתי: דוגמה שולית, לסיבּור האוזן. סתם דוגמא. העיקר הוא אחר. הו, כן! העיקר הוא שהפיכת העולם שעליה אנו מדברים, שאליה אנו חותרים. שאותה אנו מכינים – זו במובן הטכני קוראים לה ‘פתרון יסודי’, ואתה עצמך, נדמה לי, מעדיף לקרוא לה “המפנה המהפכני' – תיצור מצב חדש־מיסודו. מצב שאין בו עוד הפכים, ניגודים וסתירות. מצב שיבטל את הקיטוּב: הקיטוּב בין הטוב־כביכול לרע־כביכול, בין חיוב לשלילה, יופי לכיעור, שמחה לצער, אושר ואוּמללוּת, תנועה ומנוחה, קול ודממה, חיים והיפוּכם… העולם, העולם כולו, יהיה אז באמת עולם שכולו טוב, כולו חיוב, כולו שמחה ואנחנו המשול בו…”

זהרורים של אש אדומה אני מדמה לראות עכשיו באישוניו. אגלי־זיעה מבצבצים על מצחו. מן־הסתם, מחמת איזו בעירה פנימית. שוב הוא שוֹלה את ממחטתו המבוּשׂמת ומסַפג בה קלוֹת את מצחו.

“זה הכל”, הוא מגחך אלי בכמין צדקנות. “אנחנו נעמוד בקר. צריך יהיה להתחיל להיכנס בפרטים. בינתיים רציתי פשוט שתקבל תמונה כללית של הענין – דווקה מן המקור, כמו שאומרים, חה־־חה”.

אני מסיק מכך שפגישתנו הגיעה לסיומה. אני קם על רגלי. באמת שוב אין הוא נראה לי אדיר־בנפילים כבפעם הקודמת. בחביבות הוא לוחץ את ידי:

“שבע־שתים־שתים!” הוא פותח, ספק־חגיגי ספק־אנטימי, “אני מאמין שאין זה סוף דרכך אלא תחילתה. זוהי דרך שבּה ספרוֹת יכולות לנשור כשם שהן יכולות גם להיערם, לחזור ולהיערם”.

וּלאות פרידה־בנעימים הוא מעלה מכיסו קופסה אחת נאה של אותם סיגרים שלו פותחה ונוטל לו סיגר, אלא שהפעם הוא מזרזני דווקה שאטוֹל אף אני אחד מהם. במצית המפואר שלו הוא מסמיך לי אש.

“אמבּרוֹזיה” אומרת התווית המוזהבת, החובת את הסיגר.

 

פרק שלושה־עשר: במועדון־שלש־הספרות

אותם מחשובי הפקידים של המדור המרכזי שמספריהם מורכבים שלש ספרות בלבד – להלכה, אפוא, ממס. 100 עד 999 – נוהגים להיוָעד, כשהם פנויים מתפקידם, בכעין מועדון בלתי רשמי המיוחד להם. אני עצמי לא ידעתי על קיומו אף לאחר שנעשיתי מס. 722 עד שפעם אחת – זמן לא רב לאחר קידוּמי בדרגה, בצאתי מראיון־צורך־מיוּן שבּו טיפלתי (כדן יחידי) באחד הקליטים (נוכל בינלאומי בגילגול הקודם), ולאחר שפקדתי על ה“סייפים” הכפופים לי לקרתו אחר כבוד אל מכון־החשׂיפה שבמדור־התפוקות – ניגש אלי פלוני מס. 777, מבּכירי הפקידים בוועדת־הטכסים, ובאדיבות רבה הציע לי להילוות אליו למִםגש־רעים כלשהו. הואיל והיו עתותי בידי, והואיל וסבור הייתי כי לא מקרה הוא שדווקה מי שנושא באחריות מרכזית בוועדת־הטכסים הוא שבא אלי בהצעה כזאת וסקרן הייתי לדעת מה מסתתר אחריה, מוכן הייתי להיענות לו. אף־על־פי־כן השבת לו בקרירות מנומסת.

“הו, הרי זה חביב מאד מצדך, אך ודאי אהיה לטורח על חבריך, שאף אינני מכירם… זאת ועוד: למען האמת, רציתי עוד לבדוק משהו בגנזך המרכזי שלנו, בוועדת־המיון… אולי פעם אחרת. מה?”

“הרשני להסביר את עצמי 722”, עמד עלי הלז לשדלני, בהטעמה טכסית עד מאד, כיאה לפתקידו הרשמי. “זה זמן־מה אני ממתין לשעת־כושר להציגך לפני שאר הפקידים ממעלתנו במועדון־שלש־הספרות, שמח אני שהנה הזדמנה לי אולי שעת־הכושר המבוקשת. אינך חייב להתנצל לפני אם אינך יודע במה דברים אמוּרים. סוף־סוף, אך לא מכבר נספחת אל מניינם של נקוּבי־שלש־הספרות במדור המרכזי שלנו…. למען האמת, לא מכבר התודענו איליך כאן במדור הזה, והתקדמותך בסולם־הדרגות – הישג מדהים, לכל הדעות – מעוררת אצלנו, הוותיקים, לא רק התפעלות אלא גם, אם יסלח לי הביטוי, מידה של סקרנות… הסקרנות, נכבּדי, אולי אינה יאה כל־כך לפקידים ממעלתנו, ואף־על־פי־כן – האמת לא תגוּנה – מצויה היא בהם… מצויה גם מצויה, חי־חי… קיצורו של דבר, הבטחתי זאת לכמה החברים במועדון, על דיברתי הבטחתי, דיברת־כבוד נתתי להם, שאכן אביא אותך אל חוגנו בהקדם האפשרי. אוֹדה ולא אבוֹש: פשוט ארבתי לך כאן כדי שלא להחמיץ את ההזדמנות לקיים מה שהבטחתי… אף אתה לא תצטער. יהי לבך סמוך־ובטוח שלעונג תהיה לנו חברתך, ואין לי אלא לקוות שלא תהיה חברתנו לטורח עליך… אל נא תשיב את פני, בבקשה ממך!”

לשמע דיבוריו הנמלצים, ולמראה הבּעת התחנונים והתוחלת שעל פניו, כמעט פרצתי בצחוק מצלצל ומלעיג. אף־על־פי־כן התאמצתי שלא יזוּע שריר בפני. דבר קיומו של מועדון־שלש־הספרות עורר בי עצמי סקרנות, מעוניין הייתי בהחלט להרחיב את קשרי החברתיים הנאותים מחוץ למסגרת תפקידי, ואגב כך גם לנסות להמתיק את הטינה שעשויה היתה להתעורר כלפי בדרגים בכירים כך חששתי, דווקה משום שהתקדמותי המהירה בסולם־הדרגות אכן היתה “הישג מדהים, לכל הדעות”, כביטויו של 777; והרי טינה מעין זו, אפילו תהיה תוססת ומפעפעת במסתרים בלבד, ודאי שהיא עלולה לתת אותותי לרעה ככל שנתקרב לשלבים של הכרעה בדיונים ובמאבקים הגורליים הצפויים לבוא.

קיצורו של דבר: אדישוּת למוֹדה, בסבר משועמם למדי, נעניתי לי ובאתי עמו לפשגוש בחבריו.

מאותה שעה הרי אני עצמי בחינת בן־בית חבר־כדת־וכדין באותו מועדון שמבחוץ אין כל סימן מעיד על קיומו ורק משנכנסת לתוכו, בקצהו של מבוי מפוֹלש, הוא מתגלה לך ממש כמין היכל של שיש אלגביש, קטיפה ומהגוֹני, שנהבּים ואלמוגים, מור ואהלוֹת, שדיילים ומשרתים עומדים בו עליך ללשמעך, לבושים מחלצות של שׂרד – ספק פקידים שהוקצו לכך ספק נתינים שנבררו בקפדנות לכהונה זו והם נוהגים כבני־מלכים לכל דבר. ניכּר הדבר שפּקידי־שלש־הספרות אם לא דאגו הם עצמם להרחבת־דעתם ולרווחתם בשעות־הפנאי שלהם יש אחרים הדואגים להן…

דבר זה לגופו אולי אין בו משום פליאה. דבר אחר שהפליאני מיד עם כניסתי למועדון בראשונה, ועדיין לפלא הוא בעיני, הוא השינוי שחל בפקידי שלש־האותות בהתנהגותם משעה שהם קובעים ישיבתם כאן, מי שכל עת עיסוקו בוועדתו ובלשכותיה לא הידר בכבודו כמיוחד ולא טרח על חזוּתו ולא סילסל בנימוסיו ולא שׂם כל מעייניו במלאכתו, ברגע שהוא שוקע בכורסת־תפנוקיו במועדון מיד הוא הפך לאחר (על־כל־פנים, ברוב המקרים).

בכמה מן הגינונים שהם מסגלים לעצמם ומתנָאים בהם דימיתי להבחין בסימני השפעתו של מס. 3 (או אולי של איזה מקור אחר להאציל מהשפעתו על מס. 3 ועליהם כאחד). כך, למשל, מרבּים הם להתעסק בציפרניהם, ליטול אותן במגוֹז קטן או למרקן בפצירה מצומדת למגוז ולצחצחן בדבלוּלים מסוּפגי כוהל ומיוחדים־לדבר של חומר הדומה לצר־גפן: באותה מידה הם אוהבים לנפנף על עצמם בממחטות בשׂומות ולשלוֹף מציתים עדויים אבני־חן לאבּך קטורת־עשן מסיגרים עבים. אף כי אלה המצויים בשימושם אינם מסוג “אמבּרוֹזיה” אלא מסוג מיוחס קצת פחות. “אליסון” שמו.

כל אחד מאתנו יש לו כאן תא משלו לשמירת חפצים. אני עצמי דעתי נתונה כל־כולה לעניינים חשובים לאין־ערוך יותר ולכן לא נפניתי עדיין להחליט מה אפקיד ומה אשמור בתא שלי ומה אוציא ממנו לצרכי בבואי לכאן. לא כך שאר החברים, שמידעם בואם הם מקבלים מתאיהם מיני אבזרים שכאל אחד נראה לי משונה מחברו, ולא עוד אלא דומה כאילו תחרות סמויה יש ביניהם מי יתמיה יותר, כאילו כל המתמיה הרי זה משובח.

הנה כך אתה מוצא בשימושם מניפות של נוצות טווסים ויענים או כיוצא בהן, כביכול כדי שישיבו בהן אוויר על עצמם, או שבטים של שׂער־סוס כביכול כדי שיתנפנפו בהם ויבריחו זבובים (שאינם). עוד אתה מוצא אותם מתהדרים במכנסי־רכיבה, באבנטים של משי, במוֹנוֹקלים ולוֹרנטות ומשקפי־מצבּתיים, במגלבים ופרגולים העשויים עור של שוֹרי־בר, מסוּגננים מעשה־אמן. ועוד אתה מוצא צמדי כנפיים קטנות לקישוט כתפיים. וכוכבים נוצצים של כסף וזהב או שוּמות שחורות לקישוט הלחיים, הסנטר, המצח והצוואר. ועוד אתה מוצא כוֹתפות מעשה־מישור, מקלות־טיול מגולפים שגוּלתיהם שיני־לוויתנים, מסרקות שן־פּיל, מטפחות של תחרה לכיס־החזה שבמקטורן, שכמיות של פרוָה, מתניות מרוּקמות שכפתוריהן דר או צדף, כפפות של עור רך וענוג, צלוחיות ושפופרות של מי־בושם להזליף או לרסס מהן. שלא לדבּר על גמָשות ומוֹקיים ומגפיים ונעליים של עור תחש וצבי, נחש ותנין וסלמנדרה; על דוּדרים ורדידים אווריריים שכל־כולם כנפי־פרפר ססגוניות מרהיבות־עין, או על קפלטים מפוּדרים שכּל נימיהם קוּרי עכּביש דקיקים; שלא לדבר על כובעים כומתות וכיפות ומגבעות ומצנפות של שריון־צה וחצי דרבן וקליפות עץ לינֶה ועור גדי וערוד וקשׂקשׂי דג ושׂערות חתול וגמל ופרוות שועל וגרגרים מיוּבשים ונוצות של תרנגולות־פנינים. שלא לדבר על סיכות ופריפות ומכבּנות וממשָכּיות ותליוֹנים ושׂהרונים וצמידים ואצעדות וטבּעות ונזמים ועגילים וכיוצא בהם.

פלא נוסף הוא שחרף כל האבזרים התמוהים האלה, וחרף גינוני־ההליכות המעושים והמטוּרזנים המתלווים בהכרח אל כל אלה, משעה שאתה מתרגל אליהם ומתלמד להגס לבך בהם יכוֹל תוּכל למצוא ענין וחפץ בחברתם ובשיחתם של פקידי שלש־הספרות, אפילו תהיה זו שיחה בטלה ותפלה למראית־עיו. יש אפילו שיסובו הדברים על עניינים העומדים ברוּמו של עולמנו, ולא עוד אלא שעד־מהרה יתחוור לך – אם לא שיערת זאת מלכתחילה – שעניינים הנדונים בישיבות של מעלה נחתכים כאן לפעמים, בשוֹפי ובנחת, באווירה ידידותית מרושלת, עוד קודם שיובאו להכרעה רשמית.

“השאפתן” קוראים לי כאן, ודרך־חיבּה־וליגלוג קוראים לי כך. זאת משום שלמרבּה התמיהה איני מתפּנה, כאמור, למלא את תא־מלתחתי אבזרים יוצאי־דופן להצטעצע בהם, אף אינני נוהג להאריך ישיבתי כאן כרבים מן האחרים. אף־על־פי־כן מקפיד אני לפקוד את המקום לעתים מזומנות, וכך אני מרחיב את חוג מודעי, קושר קשרים, אף הוגה לי ידידים תומכים ומחדיר השפעה.

מס. 777, מוועדת־הטכסים, שוב אין תפקידו מעסיקו כבעבר, כפי שהראה לכן כאן הוא עושה את רוב עתותיו, ונהנה. כמי שהביאני למועדון ראשונה הרינו רואה עצמו כעין סנדק ופטרון שלי במקום הזה ונוהג כאילו חש הוא איזו אחריות מיוחדת כלפי. כאשר אך הבחין כי הגעתי מיד הוא קם לקראתי ומקביל את פני בזרועות פתוחות, משל כאילו נדבּרנו שנתראה כאן וכבר הוא מחכה לי שעה ארוכה. דומה ממש כאילו אורב הוא לי, ופעמים יש בי הרגשה שאין זה רושם דמיוני כל־כך ושאמנם קיבל עליו גם התחקות אחר תנועותי במועדון. על־כל־פנים צועד הוא לפני ומפלס לי דרך ומנפנף אגב כך במבריח־הזבובים שלו, או שהוא צועד לצדי ותומך במרפקי כמו דוֹד טוב ומיטיב, עד שהוא מביא אותי לכורסה או לספּת־היסב הנמצאת במקום “מרכזי”, כלשונו. שם הוא מציג אותי לפני אותם מן המסובים שעדיין אינם מכירים אותי, ממליץ עלי בחמימות ומספר בשבחי, מאותת לאחד הדיילים שיחיש מעשהו ויקרב אלי לשרתני, ופונה לעניינו.

בכוס גבוהה, דקת צואר, מקושטת תחריטים, מביא לי הדייל את שיקוּיוֹ של יום. אין הבדל בין יום ליום אלא בצבע השיקוי בלבד, אבל תמיד ניחוחו עמו וכוחו עמו לשׂמח את הלב ולעורר את החושים ולהעלות סומק בלחיים בלי לערפל את הדעת ובלי לנסוך שיכרון. אני גומע בקורת־רוח, מחייך ימינה ושמאלה אל שכנַי, משַלח רגלי קדימה, תולה עיני בתקרה הנישׂאה, המפוארת בציוריה ובנברשותיה, מעיף מבט בציורי־הקיר שמסביב, המוּכרים לי כבר היטב, ועוצם עיני במתיקוּת כמי שאין מבוקשו כי אם לספוג את הנוֹעם הזה שבּכאן ולהתיק עצמו מהבלי דאגה ומחשבה.

“נעים לבוא למועדון ולמצוא שהכל פועל לפי התכנית”, מעיר שכני שלימין, הוא מס. 536, מוועדת השיבוץ־והתיכנון, ומבליע פיהוק של עצלוּת.

רק כאן מגיעים להתרגעוֹת גמורה כמצוּוה", ממלא אחריו שכני של שמאל, מס. 903, מוועדת־חוק־ומשפט, מנענע את קפלט־ראשו האפור־המכסיף.

ואני מהנהן במאור־פנים אחת לימין ואחת לשמאל, גומע ומוסיף. מן השיקוי, ומן הרוגע.

ואילו מס. 351, מן הבודדים המצליחים להגיע לכאן ממערכת־הסילוקים הכללית (ואף הוא לא בקביעוּת), מסתכל בדבר מזווית קצת אחרת. הוא מזליף על עצמו קצת מי־בושׂם, מטפח במגלב שבידו על מגפו המבריק, המדוּרבן והמאוּבזם, ומתאנח.

כשבאים לכאן ממערכת־הסילוקים שלנו הרי זה שינוי מסחרר, עלולים אנו לאבד את שיווי־המשקל. המנוחה הזאת פה, לעומת הפעילות המטורפת שם!"

כאן אני מסנן בחצי־קול, כמו לנפשי:

“אומרים שהמצב אצלכם שם מחמיר מיום ליום…”

מיום ליום!” חוזר מס. 351 אחרי, בהתזת הברות מוטעמת.

“ככה?” תמה מס. 903.

“מיום ליום?” מקשה מס. 536, מצקצק בשפתיו ומניע בראשו לאות השתתפות.

“יש לנו פקקים נוראים, צווארי־בקבוק איומים. וכל כמה שאנו זועקים אל הנהלת המדור לתוספת אמצעים וסגל, אין אנו נענים!”

“זה ודאי מצריך הסדר סטאטוּטוֹרי”, מפריח מס. 903, מוועדת־חוק־ומשפט.“הכל נובע מליקויי תיכנון”, מפטיר מס. 536, מוועדת השיבוץ והתיכנו.

“אולי זו בעה שאין להתגבר עליה בכלל בדרכים מקובּלות”, אני עוֹרב לבּי לומר.

אך כאן מתערב מס. 666, מהנהלת ועדת־הטכסים, רעַ ועמית למס. 777, והוא מסיט מצנפת ־הפרוָה שלראשו, מגלגל עיניו כלפי מעלה, מגחך ואומר:

“המִן הרשות העליונה ייפּלא דבר?!”

“איני יודע מה להשיב לכם”, פולט מס. 351, כמדבר אל נפשו, מריק את שאריתהשיקוי שבּכוסו ורומז לדייל שימלאנה שוב. “הזרימה הקבועה גדֵלה בכל יום באחוזים ניכרים. במספרים מוחלטים הדבר מתבטא בתוספת של אלפיפ, אלפים רבים, בכל יום – לפעמים רבבות! וזה עולה ועולה!… אינני מתמצא במתרחש שם אצלם למטה, ואין זה מעניין אותי – יקחם אופל! – די לי במה שאני אנוס להתמצא בו למעלה… אבל אי־אפשר לתפוס מה קורה. המוני צהובים שלוּחי־מלחמה, המוני שחורים שלוּחי־רעב, המוני שחומים שלוּחי דבר וּמגיפה, המוני לבנים שלוּחי רציחות והתאבּדויות. עד כאן שליחוֹת משוּנות. ואיפה השליחוֹת הרגילות: מחלות־לב, מחלות־ילדים, הסרטן לסוגיו, סכּרת, מחלות־דם?!… ודאי ראויים הם לכל אלה, אני אומר… אבל מה אנחנו אשמים?!”

וספק אם אפשר לצפות להקלה כשהי", מחוזק אני אותו בדברים, כמסיח לפי תומי.

“רק החמרה!” מחזיר 351 רתת ולוגם מן הכוס הנוספת שהובאה לו בינתיים.

“תמיד שומעים פה דברים מעניינים במועדון”, אומר לי שכני מימין כממתיק־סוד. “אם יושבים רק בלשכּה, אתה יודע…”, הוא מסיים בבת־צחוק ומבליע עוד פיהוק.

“חבל!” חוזר 351 לעניינו ואינו מרפּה. “כשאבוא בפּעם הבאה אביא אתי סרט שגמרנו להפיק על המתרחש אצלנו במערכת־הסילוקים ואוכל להקרין לכם. רק עכשיו גמרו אותו. חבל שלא זכרתי לקחת אתי עותק אחד”.

“סרט? מזמן לא ראיתי סרט!” ננער מס. 666.

אפשר, פה, באולם־ההקרנות שלנו”, מציע מס. 536 מעשית. “נשבץ אותו בתכנית המועדון”.

זהו שלא הבאתי אותו עמדי!" מצר 351, חובט במגלבו על מגפו. חבל, אמרתי… אין דבר, בפּעם הבאה. בהחלט!"

“מבחינה חוקית אין כל מניעה עכשיו, אתם יודעים”, מאשר 903.

“מה, וכי פעם –?” זוקף אני גבּותיו בתמיהה.

“הו, כן! היו זמנים… כל מיני זמנים”, 903, סותם ואינו מפרש, בסבר של חשיבות הוא מניע ראשו.

"לא הכל אתה יודע, עוּל־ימים!" סונט בי 666 דרך־היתול ומצטחק.

“אבל יש דבר אחר”, מתחמם בינתיים 351, שהריק גם את כוסו השניה. מתוך ידיעה ברורה (ואולי נוּגה) שאין כל סיכּוי שישתכּר מכך, “ומעניין מה תהיה תגובתכם, אני, סוף־סוף, מתפלש לי רוב הזמן בסוף העולם, רחוק מכולם באיזה ג’יהנוֹם, ומתעסק. אפשר לומר, במירוּת – ואפשר גם לומר, בלי הפסקה – באתו נושא. תקראו לזה נושא, מקצוע, משימה, שליחוּת – אחת היא… מתעסק!… ולא פעם, בייחוד בשעות של לחץ, לחץ מייאש ממש, לפעמים, אני שואל את עצמי – ואני שואל במעמד זה גם אתכם, שואל אני – מדוע־זה, לכל הרוחות”. וכאן הוא חובט בריתחה במגלבו על מגפו, “שואל אני, לכל הרוחות, לא יחליפו פעם, דרך־משל?! כן, מדוע לא יקחו אותי ויעבירו אותי לאיזו תקופת־זמן לוועדת־הטכסים, למשל? מה רע בזה, אני שואל! יתר על כן: מה רע הדבר אם יקחו פעם את אחד האדונם מוועדת־הטכסים, דרך־משל, ויציבו אותו שם אצלנו, במערכת־הסילוקים הכללית? רבותי, מה רע, אומר אני, יש בזה?!”

לא כל־כך פשוט, ידיד יקר!"מוחה כננגדו 666 בתקיפוּת כבוּשה, משתופף קימעה ומשעין שתי ידיו על מקל מגוּלף, גמיש כקנה־חזרן.

“גם לא מסובך כל־כך, לדעתי”, זורק אני לעומתו, ידענית.

“זהו־זה!” מתחזק בי 351. וּמחזקני, מורה כנגדי במגלב שבּידו לאשר שדעתי נראית לו יותר מדעתו של הלז. “ואני רוצה להגיד לכם, ברשותכם… כן, כן, בבקשה מכּם: הרי המדוּבר הוא בפקיד של שלש ספרות, לא כך? בי, דרך־משל, לא כך? ובכן, לא הייתי יכול לתפקד באותה מידה של הצלחה בכל ועדה אחרת של המדור המרכזי. אחרי כל הנסיון שרכשתי לי?! והאם אין זה אפילו לתועלתו של המנגנון שפקידים כמוני יתנסו בכמה וכמה שטחי־פעולה? ולהֶפֶך: שפקידים אחרים, נכבדים לכל הדעות, יזוזו קצת ממקומם המיוחס והקבוע ויכירו תחומים אחרים־כן – חשובים לא פחות! – כמו, דרך־משל, מערכת־הסילוקים הכללית?!” בתנופת־יד מסכמת וגורפת הוא מסיים: “אני שואל אתכם!”

“דברים כדרבנות!” אני נחפז לאמצו. “הרי לך, אדוני”, אני מוסיף בפנוֹתי אל מס. 148, מן הראשונים־במעלה בוועדת־המיון גופה, שהתעכב ליד חבורתנו להטות אוזן לחילופי־הדברים והוא עוטה כתובת־מלמלה, פרח של בד בדש מקטרנו, לוֹרנטה בידו ומצנפת חדוּדה של כנפי־פרפרים לראשו. והרי לך דעה הראויה להישמע, והיא מאוֹששת את המסקנה שיחד הגענו אליה בנושא הכללי יותר".

יישב־נא אדוני!" מקפיד 666 לקום לכבודו ולהסמיך לו כורסה.

“חן־חן”ף מרעיף מס. 148, עם שהוא נותן בעדינות אילו היה זה כלי של זכוכית. "המ… " הוא פותח בנהימה תוך שהוא מרכיב רגל עלרגל כלוֹרנְטה שבידו הוא נותן אות לדייל קרוב שיבוא לשרתו. “המסקנה שאתה מרמז עליה, אדוני, אינה מסתכמת בסבב תפקידים בלבד, אם אני יורד לסוף דעתך” – והוא נותן בי מבט רב־משמעות.

“ודאי, ודאי”, מתפרץ 666 ומתיר איזה רכס שלצוארו, כאילו חש בגל־חום פתאומי, "הוא הרי נושא נפשו לשינויים יסודיים…''

“שמבּחינה חוקית”, שׂשׂ 903 להבהיר, “אין להם מניעה בשלב זה”.

"רגע, רגע! אפשר לדעת על איזה מסקנות מדוּבר כאן? תוהה 536.

“אם אינך יודע, אין צורך שתשאל”, מטפח 903 כנגדו.

“אדרבה! הרי לכן אנישואל”, עומד 536 על דעתו.

148 גומע ברוב־חן מן הכוס שהובאה לו, מגבּיה מעט את כנפות מקטרנו מן הכורסה, נותן בי עוד מבט רב־משמעות ופונה אל 351, שעד כה היה יושב בעיניים מושפלות וחובט מתונת במגלבו בשטיח הרך, הבוֹלעני. “אדוני!” הוא פותח ומכוון אליו את הלוֹרנֶטה, כמבקש לרתק בכך את שׂימת־לבו, “אתה ממערכת־הסילוקים הכללית, כך אני נמצא למד…שמעתי קצת מדבריך, אדוני, נדמה לי שאני יורד לסוף דעתך… והנה, רוצה אני לשאול אותך: האם עלה בדעתך אי־פעם, אדוני, לפנות בתזכיר מנוסח ומנומק בענין זה אל הנהלת המדור?”

“תזכיר? מנוסח ומנומק:” חוזר 351 אחריו בתועת־יד של ביטול ואין־אונים. “אדוני, אילו ידעת באיזה לחץ אנו עובדים, איזה עומס יש אצלנו במערכת־הסילוקים הכללית, לא היית בא אלי בדרישה כזאת…”

“אני אינני דורש ממך מאומה. רק שסבור אני כי ידידנו, 722, יוכל לעזור לך בניסוחו של תזכיר כזה…הוא יעזור לך ברצון, אני בטוח… וכזה לעניינך שלך יותר מאשר הבריטונים על כוס נקטַר במועדון שלנו… לא כן, 722?”

“באמת?” מתעודד 351 ושואל. “זה באמת יהיה דבר גדול!

“אז גם אפשר יהיה להזמין אותך במיוחד אל הנהלת המדור כדי שתסביר את גישתך… הזדמנות שאין להחמיצה”. מוסיף 148 ומפריח איזה רבב דמיוני מעל דש מקטרנו.

“אני לשירותך, אדוני”, קם אני ממקומי ומחווה קידה קלה אל 351, להזמינו שיבוא עמדי ונפרוש יחד לפינה שקטה לעסוק בניסוח תזכירו.

נבוך, מבוייש קימעה, אך גם מרוּצה מן הכבוד שהתכּבד בו ומן האמון הניתן בו, פונה 351 להסתודד עמי בבית־העקד של המועדון.

“ברשותכם, רבותי”, אני מתנצל לפני המסובּים.

“אין מניעה, אין מניעה” מנפנף 903 בידו כמהתל.

תזכיר זה שאני מחכבּר בשביל 351, שנולד כמו בהיסח־דעת שלא במתכוון בחינת תרגיל תמים בדיפלומטיה טרקלינית, סופו שיהיה מן החשובים שבּנדבּכים בחומת הלחץ הנבנה־והולך מבּפנים על הנהלת המדור – ובאמצעותה, על הרשות העליונה בכבודה ובעצמה – לאימוץ הגישה של מס. 3 ותומכיו (בכלל) אל הפתרון היסודי ואל הבעיות המנגנוניות הכרוכות בהכנתו.

לאחר שיחה גלויה, מלב אל לב, אני מנסח את התזכיר בשביל 351 ומחה אותו בצעדיו הבאים: הוא ישגר את התזכיר מלשכתו שלו, כמובן, ימציא העתקים להנהלתה של מערכת־הסילוקים ובתמיכתה, שאותה לא יתקשה לגייס, יניע את הממוּנה על המערכת לפנות אל הנהלת המדור המרכזי בתזכיר משלו, שבּו לא יסתפק בכך שיסמוך ידיו על תשכירו של 351 אלא גם יתַנה את מצוקתה המחמירה של מערכת־הסילוקים ויחווה דעתו (בלא להיכנס לפרטים) כי, לאורך־זמן לא תהיה לה תקנה אלא בפתרון יסודי.

351 לוחץ את ידי בהתרגשות: “ידיד־אמת אתה לי”, הוא טורף לי באזני. “אני שמח שפגשתי אותך… ירבּו כמוך… הפּגישה הזאת תפתח תקופה, אתה תראה!”

והוא מנשקני בחום על שתי לחיי.

בצאתי את המועדון רואה אני את דמותי נכפלת ומשבּרת במראות־הענק שכנגדי.

" ‘שאפתן’, הה?" אני לוחש לעצמי ומחייך. משום־מה נראה כאילו גבהה קומתי.

כן, הפעם אני בטוח שאין זו אשליה אופטית.

 

פרק ארבעה־עשר: התגלות

הנה אני בדרגי לישיבת־מליאה של הנהלת המדור המרכזי. הוזמנתי, אם גם באיחור רב, רב־עד־למחפיר, לבוא לפניה ולנמק את השקפתי בנוגע להשעיית פעילותה של ועדת־הטכסים, כפי שהצגתיה בתזכירי, בנוגע למהלכים שאותה השעייה אמורה להיות צעד ראשון בתיכנונם.

היטב אני ידוע מה המוטל בכּף עתה. לא רק הכרעות כבדות־משמעות לגבי גורל תבל ומלואה. אלא גם, אולי, עתיד מעמדי שלי בתוך המערכת הכוללת של הרשות העליונה. אינני חרד, אינני נרתע. אדרבה: כולי רצון דרוּך, רצון למלא תפקיד פעיל ונמרץ. כולי תשוקה יוקדת, להיות מנוף למעשים הגדולים, שכמותם לא היו כמותם לא יהיו עוד שוב. לוּ אך אדע כי אכן היתה ידי בם, כאשר אֶראֵה אותם התרחשותם. גם אם יהיה עלי לשלם אז את המחיר ולהיות קרבנם, כפי שאולי ניתן לשער מראש, לא אירא. המחולל הכרעות גדולות ראוי לו שיהיה מוכן לקרבן גדול.

היטב שיננתי את הנאום שאני אומר להשמיע, לא פעם ולא פעמיים, במשכּני. פעמים מול הראי, ולא פעם בדקתי את כוחו של נימוק זה או אחר, את כוחו של צירוף־מלים זה או אחר, בהפריחי אותם, כמו מבלי משים או אגב שיחת עצלתיים, באזני עמית או עמיתים במועדון־שלש־הספרות. וברי לי עתה, שאני שב וסוקר את שבעים הצופים שסביבי, הלוטשים אלי עיניים שקצתן סקרניות וקצתן אדישות וקצתן עוינות, שיהיה עלי לדלוֹת מתוכי את כל עוז־דיבורי, את כל כושר־המשׂחק שלי, את כל להט־רגשותי, כדי להשאיר רושם על קהל זה ולהטות את כפות המאזניים. מה־גם שידוע לי כי כמה דרגים גבוהים ביותר (בכללם מס. 3) יעקבו במתיחות אחר נאומי ואחר מהלך הדיון שיתקיים בעקבותיו, אף אם לא יהיו נוכחים בפועל־ממש.

“אין אנו יכולים להמשיך עוד בשיגרת הליכותינו”, פותח אני ואומר, נינוח אך החלטי, לרבּי המדור המרכזי במועצתם, “ואין אנו יכולים לחזות שאננים בתהליכי התמורות המעמיקים, המסוכנים, המתרחשים לנגד עינינו על כוכב־הלכת ולהוסיף להישען תוך כדי כך על אמונתנו התמימה והעתיקה בכוחה הכל־יכול של הרשות העליונה”.

רטט עובר בקהל והכל זוקפים אוזניהם במשנה־קשב. אני ממשיך:

"האם יש צורך שאפרט, בעצרת רוממה מעין זו שאין דבר נסתר מידיעתה, את תהליכי התמורות הללו? האם צריך אני להצביע על ההסתאבות המוסרית האוכלת שם כל חלקה טובה, על שקיעתן של האמונות הדתיות המושרשות שקיבלו את ברכּתנו כאן וחינכו את צאן־מרעיתן לקבלת־דין, ליראת שמיים,להסתפקות־במועט ולאמונה באחרית הימים? האם צריך אני להצביע על התנשאותם של אותם בני־תמותה – קרוצי־חומר, ילודי־טיפה־סרוחה וחובקי־עפר־ואשפתות – הקמים לרדוֹת בכל אוצרותיו וספוּנותיו של הכוכב שהוקצה להם לקיום צנוע־ומָך כערכּם, הקמים גם להמציא המצאות חדשות־לבקרים הממתיקות להם יותר ויותר את מנת־חלקם העגומה ומערערות את שיווי־המשקל שקבענו לכתחילה לאותו כוכב ולדרים עליו? האם צריך אני להצביע על התרחקותם המגוּנה ממשלחי־יד שצוּוּ להם מאז היותם, על בחילתם המבחילה ביגיע־כפיים, על מאמציהם המחפירים להאריך עוד ועוד את תקופת־חייהם ואת תוחלת־חייהם, על מלחמתם הבזויה – והרשוני להוסיף: חסרת־השחר מעיקרה! – בכל חולי ומגיפה, על התקלסותם המחוצפת בערכים שיצרו להם במו־ידיהם וקידשום בדמיהם ובקרבנותיהם של דורות אין־ספור, על בהילוּתם המשוּקצת אחר בצע־כסף, קניינים של סרק ותענוגות של הבל? האם צריך אני להצביע על התפוררותם החברתית, על התפרקות מסגרותיהם המשפחתיות, על התחקותן של מערכותיהם המוסדיות, על הסתחפותם של דפוסי החוק והסדר, הנוהל התקין והמשטר המרסן?

האם צריך אני לתאר לפניכם איך הם מתאכזרים איש לאחיו, איך הם שולחים ידם איש ברכוש רעהו ובאשת רעהו, איך הם מתקרבים במהירות מסחררת, כאחוזי־בולמוס, למצב של הפקרות גמורה, של חרב איש ברעהו וסכין איש בגב רעהו, איך הם חותרים זה תחת במעמדו של זה, איך הם מתמלאים שנאה וקנאה, שאפתנוּת וצרות־עין, איך הם הופכים את הלשון שניתנה בפיהם – אותה מתנת־סגולה שאין כדוגמתה לזולתם – לכלי תעתועים בשירוּתם של שקר ומירמה, סלף וזדון, לחירחור ריב ומדנים, לליצנות זולה, לדיבורי עתק ודופי או הטלת שיקוצים?

האם צריך אני לתאר לפניכם, מורי ורבותי, איך הם גונבים, גוזלים וחומסים מכל הבא לידם? איך הם מועלים בכל שהופקד בידם, עושקים את כל שהופקר בידם, ושופכים אש וגפרית, בוז ולעג על כל שהוא עדיין מחוץ להישג־ידם ולמעלה מבינתם? איך נפשם נוֹקעת מכל טהור וזך, מכל יפה וטוב, מכל גלוי וישר? איך הם זונים אחר כל שהוא נלוז ועקמומי, נשחת ומעוּות, כעוּר ומאוּס, מפוּגל ונאלח?

האם צריך אני להזכיר לכם את צביעותם, את דו־פרצופיותם, כפל־לשונם, ערמומיותם ונכליהם, את מנהגם לדבּר אחת בפה ואחת בלב, או את מנהגם לדבּר דברים מן השפה ולחוץ? את צעקנותם, רעשנותם, המוניותם, שרירות־רצונם, ערלת־לבם, קלות־ראשם? את הוללותם ופריצותם, את התנכּרותם לאהבה ואת הפולחן שהם עושים לה תוך כדי כך, את הזימה שהם שטופים בה לתיאבון, את האטימות הקישחת שהם נוהגים במעיינות הרגש והעדנה שהוּצקו בהם מטבע־בריאתם?

"האם צריך אני להזכיר לכם – – "

כאן אני מפסיק את דברי בכוונה־תחילה, שוהה מעט לסקור את המסובים כמי שחוכך בדעתו, ושוב אני פותח פי ונושא מדבּרותי:

"לא. אין צורך… שהרי אם אוסיף להזכיר לכם כל מה שזכוּר לכם היטב ממילא – אם אוסיף לתאר לפניכם את כל המצטייר לפניכם ברור־ומפורש – אם אוסיף להצביע על הדברים שבין כך ובין כך ודאי אינם זזים ממחשבותיכם – לא אתקרב לתחילת מיצויו של הענין, לא בישיבה הזאת ולא בעוד שלש או ארבע שכמותה, וזאת אפילו תקדישו אותן כולן לשמיעת דברי שלי בלבד…

"אף־על־פי־כן: מכיון שהואלתם לזמן אותי לפניכם, רבּותי רבּי־החסד, לא על־ מנת שאגלה לכם גלויותת ואזכיר לכם נזכרות אלא על־מנת שאסייע כאן, במידת יכולתי הדלה, בבירורם של עניינים מעשיים שצריכים ליבּון לגופם – ודווקה על שום שניטל עלי לנמק הצעה מעשית מסוימת שיצאה ממני ובטוּבכם הואלתם להקדיש לה מעתותיכם בישיבה קודמת, אף שלא בנוכחותי – דווקה עלשום כך אינני פטור מלהעלות לפניכם עוד כמה נתונים למחשבה, בתקוה שייעשו יסודות להרצאת נימוקי.

"הנה כי כן, בשעה שאנו אומרים לשקול בדעתנו, בכל מידת החסד והרחמים שאנו אמוּנים עליה, מה עוד נעשה ולא עשינו לאותה תרבות־אנשים־חַטאים, לאותם מרשיעי־ברית ומפירי אמונים כבדי־עוון ומשחיתי־דרך, ראוי לנו שנוסיף עוד שנים־שלושה קווים לתמונה, שבהכרח סופה להשפיע על שיקולינו.

"הדבר הראשון הוא מזימה שהם חורשים במצח־נחושה להרחיב את שלטונם – וברבות הימים, אף את יישובם – אל מחוץ לגבולותיו המוגדרים של כוכב־הלכת. פעילות זו, הרשוני להזהירכם, אין להתיחס אליה בסלחנות ותרנית ולראות בה שעשועיהם של פעוטות שלא עמדו על דעתם ואינם יודעים אל־נכון מה הם עושים. לא פעוטות קצרי־בינה וקצרי־יד הם שעוסקים בפעילות זוף היטב הם יודעים מה הם עושים. ולא עקב בצס אגודל הם מתנהלים להם בדרכם אלא בקפיצות־אימים. מטרתם היא – אנא הטו לי אוזן, בבקשה מכם! – מטרתם היא לשלוט ביקום כשם שהם שולטים כבר למעשה בכל חגוויו ובכל רבדיו של כוכבם־הם! וכשם שאת כוכבם קרובים הם להחזיר לתוהו־ובוהו כך סופם להחזיר תבל כולה לתוהו־ובוהו – אם לא נאמר אנחנו למשחית הרף!

בקצה המזלג נגעתי כאן בענין גדול וחמור מאין כמוהו, הרשוני אפוא להרחיב עליו את הדיבור אך עוד מעט, האם עמדה הרשות העליונה אי־פעם מאז היותה בפניה מצב שבּו בני־תמותה אלה, יבחוּשים ממאירים אלה, קוּפות־שרצים אלו, מבקשים לשים עצמם בפועל־ממש, במעשים ולא רק בגעגועי־פיוט ובכירכורי־זמר, עליונים על הבריאה?! עליונים על כל הבריעה כולה?! האם עמדה הרשות העליונה מאז היותה, מאז נבראו עליונים ותתונים, בפני עירעור יסודי כל־כך על סדרים שהם מיסודו של עולם?! האם בפני התגרות נחושה ושיטתית ומאורגנת כל־כך בעצם מרותה, בעצם סמכותה, בעצם עליונותה?!

"עד כאן האיוּם האחד. והאיוּם השני – שאולי רק קוצר־ראות יהיה זה מצדי אם עגדירהן כאיוּם דחוף בלתי־אמצעי יותר – הוא תרבּוּתם המופקרת של אותם בני־תמותה עצמם, בממדים חסרי־תקדים. בממדים בלתי־נסבלים.

"אפשר שתראו בכך הגזמה. מה משמע בלתי־נסבלים? וכי יש דבר שהוא קשה מכוח־סבלם של הרשות העליונה ומוסדותיה? וכי היה עד כה גילוי מגילויי קיומם של בני־תמותה שלא השׂכּילה הרשות העליונה להתמוד עמו ולא התגברה עליו?

"אמנם כן, רבותי חכמי־הנסיון! אבל כבר אמרתי שהמדוּבר הוא עתה בתופעה הלובשת, לעינינו ממש, ממדים חסרי־תקדים. מובן אפוא שכל תקדים הלקוח מתחומן של תופעות נסבלות אינו מחייב ממילא לגבי תופעה שאין לה תקדים, לפיכך ממילא מורי ורבותי, היא בלתי־נסבלת.

מורי ורבותי! לא בחידות אדבּר אליכם ולא במשל ומליצה. התרבּוּת זו של חיים קשורה בלי־הפרד, חרף כל מאמציהם הנואלים של הללו – במובן סוים, בזכות תרומתם שלהם – בהרחבה עצומה של מספרי הקליטים שאנו נתבעים לקבלם כאן… על בעיה זו עמדו, ככל הידוע לי, גורמים נכבדים ממערכת־הסילוקים הכללית שלנו, בתזכרים ששיגרו באחרונה אל הנהלת המדור המרכזי… אם אינני טועה, גם הנהלתה של מערכת־הסילוקים הציגה לפניכם הערכת־מצב קודרת מאד, המבשרת, בתכלית הפשטות, התמוטטות מהירה וקרובה של יסודות פעולתה הסדירה…

"יכול אני להעיד על כך שכבר עכשיו, ולא מתמול־שלשום בלבד, סיוט הוא להתגלגל במחילותיה של מערכת־הסילוקים המרכזית, מאז־ומתמיד היתה תפארת למערכת הכוללת שלנו. וסיוטם של העושים במלאכה והממונים עליה שם גדול ונורא הוא אף יותר מסיוטם של הקליטים עצמם, העוברים את המדורים הללו, בסך־הכל, בלי דעת בין ימינם לשמאלם. האם יש בעצרת רוממה זו מישהו שיוכל לומר כי ‘כבר היו דברים מעולם?’ שכבר התנסינו בכמו אלה גם יכולנו?

"אך האמת היא שקשייה ולבטיה של מערכת־הסילוקים המרכזית, האילוצים והסיוטים המלווים אותה, משמשים גם גדר וחומה, פרגוד ושסתום, המונעים את המערכת כולה, לפי־שעה – לפי שעה, רבותי! – מלחוּש במלוא כבדוֹומוֹראוֹ של האיוּם האורב לנו, האיוּם החותר במחשך, מתחת לפני־השטח הרוגעים, לקעקע את כל היסודות…

"הבה נשווה בנפשנו מה יקרה אם, כאשר, נצליח – במרכאות כפולות־ומכופלות אני אומר נצליח – אם, כאשר, נצליח להכשיר את מערכת־הסילוקים המרכזית למלא את תפקידה בכל היקפו נוכח הלחצים החדשים, הסוחפניים. נניח שאמנם הדבר הוא לאל־ידינו ויכולים אנו לקצץ ולדלל ולדלדל בכל שאר אגפי המבנה הארגוני שלנו ולצייד אותה, את מערכת־הסילוקים, במלוא המשאבים הדרושים לה כדי לעמוד בפרץ.

“ובכן, יודעים אתם, נכבדי ואלופי, מה יקרה אז?”

דומיה. אני חש סביבי בערבוביה של רגשות מועקה, מורת־רוח, אפילו סלידה, יחד עם שביעוּת־רצון, התרוממות־רוח, בדיחות־הדעת, ואפילו הערצה. בתוכי פנימה יש בי כעין הרגשה של לוליין בקירקס, המהמר על חייו בלכתו על החבל או בהניפו עצמו מחבל אחד אל משנהו, אלא שעם זאת גם בוטח הוא בהימוּרו וחוגג בלבּו את חג שליטתו, המרתקת והחולפת, על שימת־לבו ועל מורשי־לבבו של קהל הצופים.

“הרס!” אני שואג, מפרפר כולי, חש במתיקות־חלחלתם של שומעי,

“כן!” אני מנמיך קולי באחת, וחוזר ומטיח שאגה: “הרס וחורבן, מורי ורבותי!”

וכאן אני שוהה להחליף רוח ולבלוע רוק, ואגב כך אני מעיף בהם מבטי וחש כי הנה בידי הם. ואני ממשיך:

"יהיה זה הרס וחורבן משום שאז יפרוץ אותו מחנה אדיר ומאיים בבת־אחת את הסכר של מערכת־הסילוקים הכללית… הוא ישפך לתחומי טיפולן של כל שש הוועדות במסגרת המדור המרכזי… האם יוכל לו המדור המרכזי? האם תוכל לו הנהלת המדור המרכזי? האם עמדה הנהלה זו אי־פעם, מאז היותה, בפני בעיה חסרת תקדים כזאת? האם היא ערוכה להתמודד עמה? האם היא מוכנה להצהיר, האם היא מוכנה להבטיח, האם היא מוכנה לומר, האמנם תוכל להתמודד עתה? לא ולא, בשום־פנים־ואופן לא!

“שמא תאמרו שהוועדות של המדור תוכלנה להשתלט על הנחשול הכביר הזה? אולי ועדת־המיון, רבותי? היטב אתם יודעים שוועדת־המיון – שאף אני העומד כאן לפניכם זכיתי להתכבד ולעול בה, במסגרתה ובשירותה, אני גאה על שייכותי לוועדה חשובה זו – היטב אתם יודעים שאין היא בנויה להשתלט על מין פרץ־בראשית היולי שכזה!”

ואני מתחיל למנות בראשי אצבעותי, כרוכל:

“אם כן, בבקשה מכם, שמא ועדת־הניהול? ועדת־השיבוץ־והתיכנון? או ועדת־הבקורת? ואולי ועדת־החוק־והמשפט? אולי בכל־זאת ועדת־הניהול, שכולנו חייבים בכבודה, כמובן מאליו?”

וכמאמץ את כוח־זכרוני הריני עומד לניהם ומקמט את מצחי במבוכה מדומה:

“או אולי שכחנו עוד ועדה אחת? הם יש ועדה שפסחנו עליה?”

הנה גם מצאתי:

“ודאי! יש עוד ועד אחת. ועד חשובה, חיונית, רבת־מעשה, אדירת יכולת… היא באמת תוכל להושיענו. ממנה יעמדו לנו ריוח והצלה… כוונתי, מורי ורבותי, ועדת־הטכסים, כמובן!”

יושב־הראש, תמיר ונשוא־פנים, בחליפת־פאר צהובה ובעניבה ירוקה ובוהקת. מזעיף פנים כנגדי:

“722! אין אנו נוהגים פה להפלות בין ועדה לוועדה כאילו אחת חשובה פחות, או יותר, מחברתה!”

אינני נפגע ביותר מקריאה זו אל הסדר, חש אני כי מתחת לסברו הזעוף של יושב־הראש הוא משתדל להסתיר חיוך של שׂביעוּת־רצון.

“להפלות? חס־ושלום! וכי מפלה אני, אדוני יושב־הראש?! והרי דווקה כדי שלא להפלות השתדלתי – לא, התאמצתי! – לזכור ולהזכיר גם את ועדת־הטכסים, כדי שלא להעלים את חשיבותה… שליחה, את שוויון־חשיבותה, אדוני יושב־הראש…”

“נא המשך”, מניע לי יושב־הראש בסנטרו.

אני משגיח בחיוכים של אהדה לפניהם של כמה מן המסובים, וממשיך.

“חן־חן… אבל איך הגענו לפירוט של ועדות המדור המרכזי?… הו, כן: משום שביקשנו למצוא אם יש בהן ולוּ גם אחת שתצלַח לעמוד בפני אותו פרץ… איך קראתי לו?… פרץ־בראשית היולי שכזה'… ובכן, בדקנו ומצאנו: אין! אין גם אחת!… בכל הוועדות החשובות, עתירות־הפעלים, כבּירות־הסמכוּת של המדור המרכזי, בכל הוועדות האלו – השוות לחשיבוּת, מורי ורבותי! – אין גם אחת שתבטיח אותנו מפני פורענות המתקרבת אלינו בצעדי־און, בצעדי־ענק!!”

ואני הולם באגרופי על הקתידרה הקטנה שמאחריה אני חוצב לי את להבותי.

"סלחו לי, אגב, אם אני מגבּיה קולי לרגעים אולי למעלה מכפי שמקובל עליכם… עדיין לא התנסיתי בעמידה מול עצרת רוממה שכזאת, ואולי ההתרגשות שבעצם העמידה הזאת יש בה כדי להעביר אותי על דעתי… אפשר גם שהחרדה היא שמצווחת מגרוני: חרדה עמוקה מאד לשיווי־משקלו, לעתידו, ולגורלו, לעצם יסודותיו, של המבנה המפואר הזה, שאתם, רבּי־החסד־והאמת, נושאים במידה מכרעת באחריות לקיומו, ואשר לזכותכם יש לזקוף, במידה מכרעת, את נצח־עמידתו… וחרדה, זו דרכה שהיא מרימה קול, מזעיקה, מזהירה מתריעה. וככל שהיא עמוקה, יותר היא משמיעה קולה ב־ר־מה!!

אלא אם כן… אלא אם כן היא מצניעה עצמה, מצניעה עצמה ונאלמת דום (וכאן אני מַשחה קומתי ועובר לדבּר בקול־מלחשים כמעט) מתוך הכרת רפיון, אזלת־יד, וייאוש… (ושוב אני זוקף עצמי, כולי קריאת תגר) אבל, מורי ורבותי, האם זאת ההכרה המקננת בעצרת זו, הכרה של רפיון – ואזלת־יד – וייאוש?!

“אני מסרב להאמין. אינני מאמין. ואינני מאמין שכך אתם מאמינים. ברי לי שההפך מזה הוא הנכון: שאתם מאמינים בכוחה של העצרת הרוממה הזא, ובכוחו של המדור המרכזי בכלל, להתמודד עם המצב – חרף כל חומרתו! – ולהדוף את האיוּם הנשקף לעצם יסודותיה של המערכת הכוללת שלנו, ולהגיב על המצב הזה במאמץ נחרץ למצוא פתרון… י־סו־די!”

מה זה שומעות אזני?

אמנם כן, מחיאות כפיים. לא סוערות, אבל חמות למדי.

“רבותי!” ניתר יושב־הראש כנשוּך נחש. “רבותי, אני מבקש! אין אנו נוהגים פה למחוא כפיים זה לזה. אנא…”

אני מודה למעודדי בהינף־יד קל, וממשיך:

"בבקשה מכם, מורי ורבותי, אני מצטרף לפנייתו של יושב־הראש שלנו כאן… הרשוני להמשיך…

"ובכן, אני מבין לרוחו של כל אחד מן הנמצאים כאן הנכסף לפתרון יסודי… אבל אם בדקנו מה טיבו של פתרון יסודי כזה, איך ניגשים להכנתו, איך מבצעים אותו? האם ביררנו לעצמנו אל־נכון מה הוא מחייב, ומה הוא עשוי לגרור אחריו, מבחינתנו? האם ביררנו לעצמנו אל־נכון אם אין שׂכרו עלול לצאת בהפסדו, חלילה, או שמא גם הוא – כן, גם הוא! – עלול, חלילה, להמיט עלינו הרס וחורבן בדיעבד?

"לדעתי, ולא רק לדעתי שלי, יש חשש כזה… יש מקום לחשש כזה… אבל מי בנו יכול, וראשאי, ומוסמך לפסוק בשאלות הרות־גורל אלו? מי בנו יכול ורשאי, ומוסמך להגיש המלצות שקולות ומבוססות לרשות העליונה בנושאים האלה?

"התשובה על כל השאלות האלו, עצרת כבדה, היא שלילית. לאו! לא בדקנו את טיבו של הפתרון היסודי. כשם שלא בדקנו את דרכי הכנתו וביצועו. כשם שלא ביררנו לעצמנו מה סכנותיו בשבילנו, אם אמנם הוא צופן לנו גם סכנות…

"נכבדי שנוכל להשיב על השאלות האלו – החשובות מאין כמותן, החשובות במידה שאין לה תקדים – כדי שנוכל להשיב עליהן לא בשלילה כי אם בחיוב, חייבים אנו, חייבים אתם, מוורי ורבותי, לקבל החלטה אחת…

"החלטה על הקמת גוף אחד, מוסד אחד – עדה אחת – שעליה יוטל להיכנס בעבי הקורה של כל השאלות הללו, להעמיק בהן, רק בהן, ולמצוֹתן עד תום, ולהביא אחר־כך לפניכם את מימצאיה, את ניתוחיה, את מסקנותיה, את הצעותיה.

"אדוני יושב הראש, נכבדי ואלופַי! הארכתי בדברי, נדמה לי, אבל אני מתקרב כבר לסיומם… רוצה אני רק להוסיף מלים אחדות לענין הוועדה החדשה – שהקמתה נראית לי צורך דחוף, צורך עליון – עוד מלים אחרות לענין טיבו ונחיצותו של הפתרון היסודי.

"מורי ורבותי! אינני בקיא ומנוסה ומלומד כמוכם בדפוסי פעולתה של הרשות העליונה למדוריה ובדפוסי פעולתו של המדור המרכזי לוועדותיו. אבל אני משתדל ללמוד, משתדל כמיטב יכולתי, האמינו לי! ובזכות כ כבר למדתי לדעת שאין להוסיף בשום־פנים על מניינן של הוועדות כשם שאין לגרוע ממניינן בשום־פנים, ולוּ גם יהיה לכאורה צורך דוחק המוהו להוסיף, או לגרוע. על כן, מי שאומר כי על־מנת לטפל, במידת הדחיפות הדרושה, באותן שאלות שפירטנו יש הכרח בהקמת ועדה מיוחדת לדבר, מצוידת בסמכות מלאה של ועדה מן המנין, במסגרת המדור המרכזי הזה שלנו, ממילא כאילו אמר שלצורך כך יש להפסיק או להקפיא, או להשעות את פעולתה של אחת משש הוועדות הקיימות. ומי שאמר כך, ממילא אילו אמר שוועדת־הטכסים היא שצריכה להפסיק, או להקפיא, או להשעות את פעולתה – עד תום תקופת־החירום הזאת שכבר אנו נתונים בעיצומה… אם אמרנו ועדת־הטכסים דווקה אין זה משום שהיא חשובה פחות מזולתה אלא, אדרבה, משום שתקופת־חירום זו מחייבת אותנו למחווה קשה ביותר… משום שכל פקידי המנגנון ייטיבו להבין עד כמה המצב חמור באמת אם יווכחו לדעת שלצורך ההתמודדות עמו החלטנו לוותר, ולוּ גם באורח זמני, על גוף בעל חשיבות ערכּית, רעיונית וסמלית גדולה כל־כך כוועדת־הטכסים!

“ועתה, לענין הפתרון הזה הקרוי יסודי…”

שוב אני תוהה קימעה, נושא עיני הנה והנה, סוקר את המסובים אחד־אחד, ממלא ריאותי, ממשיך בקול חוגג:

"עצרת רמת־מעלה! כל מה שאמרנו כאן על המתרחש בקרב בני־התמותה הרוחשים על כוכב־הלכת ארץ, ועל הסכנות שנושאת עמה שאפתנותם של אלה ליקום כולו, ועל האיוּם הנשקף מכך לרשות העליונה, ועל חובתנו להגיב תגובה חסרת־תקדים על אתגר חסר־תקדים – כל הדברים האלה מסתכמים בכך שאני נמצאים על פרשת־דרכים, פשוטו כמשמעו. אחת מובילה להרס וחורבן, דרך שניה מובילה לגאולה ויישע.

"על פרשת־דרכים אנו נמצאים ביחס לגורלם של דרי־מטה. על פרשת־דרכים אנו נמצאים ביחד לגורלם של דרי־מעלה. על פרשת דברים אנו נמצאים במה שנוגע לגורל היחסים בין כאן לבין שם, בינינו לבינם, פתרון יסודי יהיה זה שיוכל לפתור באופן יסודי את שלושת הגורלות האלה: גורלם, גורלנו, וגורל היחסים בינינו לבינם.

"מורי ורבותי! הדברים הגיעו לידי כך שלא ייתכן עוד קיום משותף לנו ולהם. אם לא נביא אנחנו הרס וחורבן עליהם, יביאו הם הרס וחרבן עלינו. לכן, אם חפצים אנחנו להבטיח את נצח קיומנו, אם חפצים אנו להבטיח את נצח היקום, חובה עלינו להכריח אותם. לעשות בהם כלה. לא לחַיוֹת להם כל נשמה.

"במלים פשוטות, אולי נוראות אך מחוּיבות־המציאות: חובה עלינו להגיע למצב שבו לא יהיו עוד בני־תמותה על־פני כדור־הלכת ארץ.

:זה יהיה פתרון יסודי.

"אם נתחמק ממנו עכשיו אנוסים נהיה להזדקק לו בעתיד, בעתיד לא רחוק ביותר, אך בתנאים קשים ומסוּבכים הרבה יותר. עשיו עדיין יכולים אנו לגשת לביצועו מיזמתנו, ומעמדה של כוח. אם ננסה להתמהמה, לדחות, לסחוב, אפשר מאד – קרוב לודאי, בעצם – שיהיה הפתרון הזה כפוּי עלינו ושנצטרך להתמודד אתו מעמדה של חולשה ונחיתות. להימלט ממנו לא נוכל…

:זכרו־נא, מורי ורבותי – בלי הבדל מה תחליטו – שהדברים עומדים על חוּדם, והם עומדים בתכלית הפשטות:

"אנחנו או הם: דרי מעלה או דרי־מטה.

יכולים אנו להשמידם ולאבּדם. אפשר גם, מצד שני, שאם נניח להם לשקוד על מזימותיהם הנפשעות יבוא זמן ויוכלו הם להשמיד ולאבד אותנו. אבל בשום־פנים, ובשום זמן, לא נוכל להתחלף עמהם: לא נוכל לפנוֹת להם את הנצח וליטול מהם את התמותה!

"אנחנו או הם!

"אני מודה לכם על הסבלנות, על ההקשבה, על תשומת הלב.

“אני סיימתי”.

היתה דממה גמורה. אני שבתי למקומי ליד שולחן־הפרסה הגדול אך הם הוסיפו לשבת בלי נוע במקומותיהם, בוהים נכחם כהמומים, כמהופנטים.

עד שננער יוס־הראש ואמר:

“רבותי!… רבותי חברי ההנהלה… אנחנו נחדש את ישיבתנו לאחר הפסקה קלה… כדי שנוכל להגיב על הדברים, על הדברים הנוקבים, ששמענו…עם חידוש הישיבה יהיה עלינו גם להחליט אם נזמין את הנואם להצטרף אלינו להמשך הישיבה או שמא נדון בדברים שלא בפניו ואז אולי נבקש את עצתו בהזדמנות אחרת”.

כשאני עושה דרכי אחרי־כן לשוב אל משכּני, לאחר שהחליטה הנהלת המדור המרכזי לדון בדברי שלא בנוכחותי, והנה קולו של מס. 3 בוקע מכּפתור־הקשר הזעיר שננעץ לא מכבר בדש־מקטרני – על־פי הוראתו המיוחדת, ובידיעתי המלאה.

“האלו 722! איחולינו! היתה לך הופעה חזקה. שיכנעת אפילו אותנו, חה־חה… בלי צחוק, זאת היתה ממש התגלוּת! גם בשבילנו”.

“תודה”, אני מנהם לתוך הכפתור. “הפתעתי גם את עצמי… מה קורה עכשיו?”

"יהיה בסדר. הם לא יוכלו לעבור על זה לסדר־היום. אל דאגה!''

“אבל כדאי שאחרי הדיון שלהם ניפּגש עוד פעם, לא?”

"יהיה בסדר. בינתיים, היכּון להפתעות – – "

“כלומר?”

שידורו נפסק.

 

פרק חמישה־עשר: האוכף

בקוצר־רוח אני מצפה לחדשות מהנהלת המדור.

לא, אינני נוטר להם לשבעים חברי ההנהלה על שבחרו להמשיך בדיונם שלא בפני. אולי אפילו חסד עשו עמדי בזאת. המתח והמאמץ שהיו כרוכים בהשמעת הנאום גדולים היו עד כדי כך שאילו נדרשתי אחרי־כן לקום שוב ולהתווכח, לנמק ולשכנע היתה הופעתי עושה רושם הרבה פחות מן הנאום גופו. נמצא שהייתי עלול אפילו לפגום ברישומו, כשלעצמו, של נאומי. עם זאת, המעבר מן הדראמה באולם־המליאה אל הבדידות שבּמשכּן האדיש, הנזירי, חסר־הצבע התלוי־ועומד במעין חלל לבן־ורדרד אינסופי, מכניס בי הרגשה מכרסמת של אי־שקט, אי־נחת ורפיון־ידיים.

מה יהיה אם בכל זאת ייבּהלו אותם רבי־חסד־ואמת מכל שהשמעתי באזניהם, אם ייבּהלו מנכונוּתם ללכת שבי אחר דברי, אם יירתעו מן המסקנות המתחייבות מהם? מה יהיה אם היעדרי ייקל עליהם דווקה לשוב אל שיגרתם הלמוּדה, החומקת מאתגרים, ולהסיר את הצעותי מסדר־היום, או להתחיל בשרשרת של דחיות חוזרות־ונשנות, כהרגלם בקודש? אז אנה אני בא, לאן אשר פני ומה יהיה מקומי במערכת?

וכלום לא הייתי פזיז מדי, נמהר מדי, נלהב מדי בהימור שהימרתי?

מלחמת־יחיד זו שבה אני יוצא חוצץ בחירוף־נפש כזה ובשקידה כזאת, גם אם יש תומכים לאחד כמוני, שאך לא מכבר החלה דרכו לצלוח פה לפניו?

עולה בזכרוני אזהרתו המוּסווית של מס. 3: ספרות כשם שאפשר לקצצן ממספרו של פקיד כך גם אפשר להוסיפן…

והפתעה זו, שעליה רמז עתה הוא עצמו בשידורו החטוף, מה פשרה?

אולי דווקה נימת העידוד הכללית שבדבריו המעטים היא המבשׂרת שה“הפתעה” גופה לא יהיה בה משום עידוד כל־עיקר?

אינני יכול להתרכז בשום ענין, בשום מחשבה. על ספתי שבּמשכּבי אני יושב ופוֹכר את אצבעותי, מתופף באצבעותי על מיסעד הספה, מתופף בהן על ברכי. דומה כאילו עוד־מעט אתחיל לכוסס את אצבעותי מרוב אי־שקט ודאגה.

אך הנה, מה זה? הרמקול שבקיר משמיע אות “היכּון לקליטה”. מיתקן־הקשר האוֹרקולי מתחיל לזמזם.

“פקיד 722 מוועדת־מיון מתבקש להיכּון לקליטת תשדורת מלשכּת המדור המרכזי”.

“מוכן”, אני משיב, נמתח כקפיץ.

“פקיד 722!” פותח הלז, מחייך במתק־שפתיים במכשיר.

“פקיד 722 שומע”.

“כאן לשכּת המדור המרכזי. האם אדוני שומע?”

"כן, כן… שומע!”

"הנה נוסח התשדורת:

‘מלשכת המדור המרכזי אל פקיד 722 מוועדת־המיון הנהלת המדור המרכזי מוסרת כי בסיום ישיבת־המליאה הוחלט על הכרזת מצב־חירום בכל ועדות המדור כמו גם במערכת־הסילוקים הכללית. בד־בבד עם כך הוחלט להקפיא את פעולתה של ועדת־הטכסים עד להודעה חדשה. על מקומה תורכב ועדת־פתרון. חזוֹר: ועדת־פתרון. על ניהול ועדת־הפתרון יתמנה פקיד 722, שמעתה, על־פי נספח להחלטת המליאה, יהיה מספרו 72. המינוי הוא זמני, עד להודעה חדשה, אך הוא ניתן להארכה כל זמן שתישאר הכרזת מצב־החירום בתקפּה, כפוף לאישורה של הרשות העליונה. צעדים להרכבתה של ועדת־הפתרון ולהגדרת סמכויותיה וסדרי עבודתה יעוּבדו, לאחר קבלת אישורה של הרשות העליונה, על־ידי ההנהלה המצומצמת של המדור המרכזי בשיתוף עם מס. 72’.

“סוף תשדורת. האם הכל ברור, אדוני?”

“כן, הכל ברור”.

"והרי נספח לתשדורת, זה נוסחו:

'בהתאם לשינוי הצפוי בתפקידו יהיה מעתה פקיד 722 מוועדת־המיון נקוב במספר

  1. בשלב זה ישוחרר מס. 72 מהמשך פעילותו בוועדת־המיון, ויחכה להוראות הנהלת המדור. כמו כן יפסיק מס 72 מעתה את חברוּתו במועדון שלש־הספרוֹת. כל עוד לא יקבל הוראה אחרת שתבטל את תקפה של הוראה זו. מס. 72 יחשב מעתה מועמד לחברות במועדון ה־89'.

“סוף נספח לתשדורת. האם הכל ברור, אדוני?”

“תודה, הכל ברור”.

“עוד רגע קט… יש פה תוספת לתשדורת. כן… האם אדוני שומע?”

“כן, שומע”

"הנה נוסח התוספת:

‘החלטתה של הנהלת המדור המרכזי, והנספח לתשדורת הם על דעתה של מליאת ההנהלה כולה, לרבות נציגיה של ועדת־הטכסים. סגל ועדת־הטכסים יעמיד עצמו לרשותה של ועדת־הפתרון. הנהלת המדור תחליט בבוא המועד, בתיאום עם מס. 72, באיזו מידה ישוּלב הסגל של ועדת־הטכסים בעבודתה של ועדת־הפתרון ובאיזו מידה ישובץ בוועדות אחרות, לפי הצרכים’.

“סוף תוספת, האם הכל ברור, אדוני?”

“כן… כן,,, תודה”.

“תודה אדוני. אנו כולנו כאן מברכים את אדוני… סוף”.

המהירות שבה נפלו הדברים מדהימה אותי, אני חש חולשה ומבוכה. האין הצלחה תחילית זו מופלגת יותר מדי, כלום לא הקדימה את זמנה יותר מדי?… אבל הרי בזאת רציתי, לכך נשאתי נפשי, לא כן? אמנם כן, אלא אליה וקוץ בה… תמיד יש קוץ כלשהוא, בכל אליה. מה בכך?… אך אולי לא אוכל למשימה הזאת, אפשר היא גדולה מכפי מידתי. אחרי הכל: מי אני ומה כוחי? בינינו לבין עצמנו הרי יודעים אנו את האמת… אדרבה, הרי זו סיבה כפולה־ומכופלת לשמוח, שמעכשיו אתה מצמח לך כנפיים וקומתך מגבּיהה והולכת וכוחך הפנימי נזון מן הכוח הניתן בידיך. כל שבידך הוא לאל־ידך, בלבד שלא תניח לו להישמט מידך… אף־על־פי־כן, יש צורך באיזו הדרגה ידועה, ושעה שמבחוץ באים אליך להקפיצך בטרם־עת, גבוה מדי והרחק מדי, אפשר שכבר דנים אותך לריסוק־אברים… משמע: קללה־בלבוש־ברכה כל הדבר הזה בעיניך?… זאת לא אמרתי אם אמנם ניתנה האדרת על שכמי, אקום ואפעל ואעשה בכל מאודי, אלא שעדיין הכל כפוף לאישורה של הרשות העליונה, וזו, אם ייראה לה, בחכמתה שאין לה שיעור ואין לה חקר, שמליאת הנהלתו של המדור המרכזי חטאה בשיקול־דעת לקוי, או שהזדרזה מדי להחליט מה שהחליטה, הרי הכל בבחינת עורב פורח… אתה שחכם הינך בעיניך הלא אינך אלא טיפש מטוּפש! כי לא השגחת כלל באותה תוספת ששידרו לך, התוספת להחלטה – זו המדגישה כי על דעתה של כל המליאה כולה, “לרבות נציגיה של ועדת־הטכסים”, נתקבלה ההחלטה? ובכן, כלום אליך הדברים האלה מכוּונים או שהם מיועדים לשימת־לבה של הרשות העליונה, שאין זה לפי כבודה שלה שתהיה מתיצבת כנגד החלטה המתקבלת פה־אחד במוסד ממוסדותיה, כל־שכּן כשהדברים אמורים במליאת הנהלתו של מדור מרכזי, לא פחות מכך!

עוד אני נקלע כבכף־הקלע בין שני אלה המתנצחים במוחי וכבר דמעות מפגינוֹת בעיני, אני מטלטל ראשי ימינה ושׂמאלה כמבקש להשירן לצדדים, והרי הן שוטפות את עיני. אני קם וממצמץ בעיני כמבקש להדיחן, והרי הן זולגות על חיי, נוטל אני ממחטה בשׂוּמה מכּיסי לנגבן, והנה הן נשפכות כנחל איתן וקול אנקותי נלווה אליהן כקול אבנים מתגלגלות ונגרפות כמי הנחל.

וכי דמעות יש לדרי־מעלה?

מדוע־זה כתפי רועדות כל־כך? כלום פוחד הוא זה, או מה? ואם פחד, האם זה פחד מפני האחריות, או שמא פחד הוא מפני הכשלון, בעקבותיו כלימה, שבּעקבותיה בזיון, שבּעקבותיו מפולת? האם זה אפוא פחד המפוּלת?

שוב אתה בכסלוּתך! לא פחד הוא זה אלא שמחה. שמחה באה מן האושר. אושר שבא מן ההצלחה הגדולה. הצלחה שפירושה הוא שעתידים לתת בידך רסן של שלטון, שלטון על עולם ומלואו, שהרי מי שממתמנה ראש לוועדת־הפתרון, בתנאים של מצב־חירום כולל ושלם, הריהו למעשה, אפשר לומר, בעל סמכויות רודניות ממש, כמעט שני לרשות העליונה בכבודה ובעצמה! האם מוחך תופס זאת בכלל?!

אכן, כאילו שמש של צחוק מאירה כבר את פני הדמעות שהזלתי מתנדפות כטל של בוקר, שם בארץ שמתחתינו.

בינתיים אין מס. 3 מתכוון להניח אותי זמן רב לנפשי, כפי הנראה. שוב הוא מתקשר, אך הפעם לא עוד במישרים, במכשיר־הקשר הזעיר, אלא באמצעות פקיד־לשכתו בוועדת־המיון במערכת־הקשר האוֹרקוֹלית הרשמית המבוּקרת.

לאחר שאות “היכּון לקליטה” חוזר ונשמע מן הרמקול שבקיר, הריני רואה כנגדי את פקיד־הלשכה המחייך אלי בנעימות ומבקשני “להיכּון לקליטת תשדורת מלשכת ועדת־המיון”. והמבשׂרני אחרי־כן כי “מס. 3 מבקש לשוחח עם אדוני”.

“האלו 72!” הוא מצייץ ומנופף לי באצבעותיו דרך קירבה ורעות. “עוד הפעם: ברכותינו!”

"עוד פעם: תודה! תודה רבה!”

“זה הישג גדול, לכולנו”.

“אין כל ספק שהיה לאדוני חלק נכבד בהישג הזה”.

“לא חשוב… איך ההרגשה על האוּכף, הה?”

“האוּכף… עדיין אינו על גב הסוס. עדיין הכל כפוף לאישורה של הרשות העליונה, כמובן”. משיב אני בנעימה רשמית ועניינית.

“הו, כן. ודאי. תמיד הכל כפוף לאישורה. הכל! אבל אם נצא מן ההנחה ש – –” “אנחנו לא נצא מהנחות”, אני משסעו, אדיב אך תקיף. “מוטב שנחכה תחילה לאישורה של הרשות העליונה”.,

הפעם, נדמה לי, הוא שמופתע קימעה, אך לא שיגלה זאת, כמובן. בחיוך הוא ממשיך, קורץ לי בעיניו:

"גוף־ראשון־רבים, מה? כבר?!

“לא הבנתי. מה אמרת?”

“אמרתי: כבר אתה מדבר בלשון גוף־ראשון־רבים!”

“מה פתאום?”

עובדה! לא שמת לב, אולי"

“מצחיק”, אני אומר, ושנינו צוחקים.

“יהיה עלינו לשוחח בקרוב. יש כמה נושאים, נדמה לי…”, הוא ממשיך,

“אף־על־פי־כן מוטב שנמתין קצת עד שיבוא האישור – –”

“… האוּכף יהיה ממש על גב הסוס, מה?” הוא צוחק אלי.

“אם תרצה”, אני נענה לו.

“ההחלטה בידך, אדוני… אבל אין דבר, לא הרבה יהיה עלינו להמתין…”

“הבה נקווה”.

 

פרק ששה־עשר: אש וענן

בדריכות אני מחכה לפתיחת הישיבה הקרובה להתכנס בלשכּתי.יהיו בה כמה עשרות משתתפים: הממוּנים על כל זרועות המדור המרכזי (ואני בכללם, כממוּנה על ועדתי שלי). הממונים על כל המכונים של מדור־התשׂׂומות, כמו גם הממוּנים על שנים־שלושה ממכוניו של מדור־התפוקות, מספר מומחים ויועצים, ואפילו אחדים – כן, אחדים! – מטפסרי הרשות העליונה.

על סדר־היום: דיווּחים והערכות־מצב בכל הנוגע, מצד אחד, להכשרת התנאים ל“חציל” – שם־צופן למיבצע הפתרון היסודי – בכדור הארץ, ומצד שני – הערכוּת הלוגיסטית ל“ספיגת” תוצאותיו של “חציל” פה אצלנו (זה יהיה “מיבצע־ארגז”). נשתדל גם להגיע לגיבוש קווים להנחיות ראשונות למדור־התפוקות בכללו לקראת שעת־פ.


עד כאן הכל מתנהל כשורה. אישורה של הרשות העליונה להחלטות המליאה של הנהלת המדור המרכזי לא בושש לבוא. ההכרזה על מצב־חירום כללי, השינויים במבנה הארגוני, הקמת “ועדת־הפתרון” (ואכן, הרשות העליונה הקפידה לתת לה שם צנוע יותר, ובעצם גם קולע יותר: “ועדת־החירום”), ומינויי שלי – כל אלה אושרו במשיכת־קולמוס אחת. בכך ממילא גם נעשיתי חבר מן המנין במועדון ה־89, שעליו נמנים כל הנקובים במספרים בני 2 ספרות בפּקידוּת הבכירה, למעט הטפסרים, שלמעשה הם תשעה בלבד: המספרים מ־2 עד 10 ועד בכלל. וממנה, מן הרשות העליונה בכבודה־ובעצמה, אף קיבלתי את כתב־המינוי שלי – מחווה שרק בנדיר ניאותה לעשותו עד כה, כך נמצאתי למד, ויש בו כדי להעיד על החומרה מיוחדת שבה רואה אף היא את המצב כמו גם לתת משנה־תוקף לרעיון הכללי שביסוד כל ההחלטות הללו.

כאילו אין די בזאת, הרי לעתים קרובות הרשות העליונה מרעיפה עלי – פעמים בשמה המפורש ותכופות יותר באמצעות אחד מעשרת טפסריה, בעיקר מס. 3 – גילויים של התעניינות, אהדה ורצון טוב. כאילו אין די גם בזאת הרי ביום שנכנסתי רשמית לתפקידי החדש הוציאה הרשות העליונה שני כתבים שכּכל הנראה נועדו לבסס את מעמדי ולהרים את קרני במערכת הכוללת, וּלחזק את ידי במילוי שליחותי. האחד היה איגרת מיוחדת אלי, והשני צו המופנה אל ראשי כל 21 המכונים והוועדות בשלושת המדורים.

האיגרת, כתובה בכתב־יד (יש סבורים: בעצם ידה!) היא בבחינת מועט המחזיק את המרובה. חלקה פרוֹזה וחלקה שירה: כמו לאַמת את השמועה האומרת שהרשות העליונה אוהבת, לפעמים, לשלוח ידה בחריזה. זוהי שירה מזוּקקת, תמציתית מאד, קצבית מאד, טעונת סמלים ורמזי־סמלים, עמוקת־הגוּת, ולדעתם של בקיאים – מלאכת־מחשבת פיוטית. וזה לשון האיגרת כולה:


אל מס. 72

הממונה מטעמנו על ועדת־החירום

בָּאֵשׁ וּבֶעָנָן

בֶּעָנָן וּבָאֵשׁ

יוּסַק הַכִּבְשָׁן

וְצֹרַף כָּל הַיֵשׁ

חזק ואמץ


מס. 1

(על החתום)

ואילו הצו ניתן, כך נוּסחוֹ:

הרשות העליונה

צו־חירום

משך הצו: תקופת־החירום

נשוא הצו: ועדת־החירום (המדור המרכזי)

כל הממונים על מדור־התפוקות על כל מכוניו,

כל הממונים על מדור־התשומות ועל כל מכוניו,

כל הממונים על המדור המרכזי לוועדותיו

לרבות מערכת־הסילוקים המרכזית למעט ועדת־החירום)


מצווים בזה

להיענות בתכלית הדחיפות וללא עירעור לכל פנייה, בקשה,

ומשאלה, יזמה ו/או הוראה שייצאו מטעמם של

ועדת־החירום ו/או הממונה עליה (מס. 72)

ו/או כל מי שיוסמך על־ידם


ללא צורך בשום אישור, אישרור, חתימת־חיזוק,

הסבה או השלמה משום מקור אחר

ר"ע

(חתימה)


קבעתי את מושבי הרשמי בלשכה המרכזית של ועדת־הטכסים (לשעבר) כמעט אינני יוצא מכאן בכלל. הכנסתי כמה שינויים קלים בריהוטה של הלשכה, במגמה להשרות בה אווירה של פשטוּת שבחוּמרה, ומובן שפקדתי להרחיק את כל אביזרי־הקונדסוּת הטכסיים משלעבר (הללו רוכּזו באיזה מחסן נידח). אני נמצא במרכזה של רשת־קשר מסועפת להפליא, ובלי למוּש מכּורסתי יכול אני, למעשה, לבוא בשׂיג־ושׂיח עם כל מי שנחוץ לי. בקיטון סמוך הותקן לי מצע, שעליו נח או מנמנם לפרקים, בלי שאוּצרך לעזוב את לשכּתי. רק לעתים רחוקות אני פורש למשכּן החדש וההדוּר שהועמד לשימושי, כי חס לי להינתק מצוֹמת־העשׂייה וממנופי הפעולה. אפילו כשאני מנמנם מוחי צלול וער, כמדומה, שכּן מדי קוּמי והנה מוכנה עמי שורה חדשה של רעיונות, יזמות, הצעות, החלטות, אתגרים, פתרונות והוראות, שמיד אני מכתיבם למקלטה ומצווה להעבירם לנמענים נאותים. גם שעלי לשהות בהנהלת המדור המרכזי – בין בישיבת מליאה של ההנהלה בין לצורך דיון בהרכב מצומצם ובין לאורך פגישה עם איזה מטפסרי הרשות העליונה – הריני מקיים קשר מתמיד אל לשכּתי. בדרך־כלל אני משתדל שפגישותי עם הגורמים השונים תתקיימנה בלשכּתי שלי. כך הדין, למשל, גם בישיבה העומדת להתכנס כאן עוד מעט.

אני מקפיד לקיים מגע שוטף, בלתי־רשמי, עם עמיתי במועדון ה־89. לאמיתו של דבר הרי כך ממילא לא אָפיים של מגעים במסגרת המועדון הזה, שאינו מועדון כלל על־פי המובן המקובל. להבדיל ממועדון־שלש־הספרות אין לו היכל משלו וכלל חבריו מתוועדים רק על־פי הסדר מוקדם,בלשכּתו של אחד החברים – פעם זה ופעם זה. בשום־פנים אין זו אפוא מסגרת להתוועדות ולבילוי של בטלה אלא כעין צינור־עזר לדרגים הבכירים ביותר לשם החלפת דעות וידיעות, או אף לשם גיבוש תפיסה, עמדה והכרעה קודם שתבואנה אלו לידי דיון מוסדי או ניסוח רשמי, מחייב – וכל זאת שלא בנוכחותם של עוזרים, מזכירים וכיוצא בהם. מגע ישר עם עמיתים כאלה עשוי לישר הדורים, לקצר ולפשט הליכים משרדיים, בלי לחרוג חלילה ממעגלי הסדר הטוב, וברוב המקרים הוא פוטר אותי לגמרי מן הצורך בדין־ודברים קטנוני עם דרגים נמוכים יותר, כגון נקוּבי־שלש־ספרות, הלא ראש־מאוויי הוא עתה להחיש מעשים, לקצר הליכים, לדלג על מכשולים, להגביר תנופה, לזרז קצב. קדימה, קדימה!

סמוך לכניסתי לתפקידי ערך לי המועדון מסיבת קבלת־פנים והיכּרוּת. היה הדבר בלשכּתו של מס. 46, הממונה על ועדת־הניהול. הוא השתדל מאד להסביר לי פנים, יחד עם מס. 3, שנתלווה עמי למסיבה, הציג אותי בחביבות רבה לפני אחד מחברי המועדון.

רק כאשר, בצידוּד־ראש ובלחש מהתל, שאלתי את מס. 46 היכן מס. 72 שקדם לי, נפלו פניו ודבריו לעוּ. “כן, מה לעשות”, השיב כעבור רגע, במשיכת־כתף ובאנחה קלה, “הוא היה, במקרה, ידיד טוב שלנו”.

“אני מצטער לשמוע”, מלמלתי.

“לא, לא, אין בכך כלום”, מיחה כנגדי, כמבקש לעודדני. “לא קרה שום דבר נורא, הנ”ל ודאי חזר להיות 722, חה־חה… מסתובבים במעגל, מה?… כן, מה אפשר לעשות!"

“אבל”, שיערתי, “ודאי מזדמן לכם עוד להיפגש, לא כן?”

הוא הביט בי בעצב:

“לא יעלה על הדעת”.

ולאחר עיון נוסף הפטיר, בחיוך של קבלת־דין:

"אלא אם כן יחליטו לעשותנו 466. ואפילו כך – –”

סָתם ולא הבהיר, ואני חשתי גירוי בלתי־נעים בערפי, ולפי שכבר עמד עלי מס. 3 לוודעני אל עוד אחד מעמיתי החדשים חדלתי מאותו ענין.

בעצם, לא עוד “עמית מעמיתי” היה זה שהוצגתי אז לפניו אלא עמית למס. 3, אחד מתשעה הטפסרים וראשון מהם שהכרתיו פנים־אל־פנים, מחוץ למס. 3 עצמו. מספרו היה 8, ועד עכשיו אינני יודע אם העובדה ש־8 הוא מספר גבוה מ־3 פירושה הוא גבוה גם בדרגה ממס. 3 או שהוא נמוך ממנו. מכל־מקום, גבוה היה ממנו בקומה וראשו, החתוּלי־הירחי, גדול מראשו. אף סיבי שׂפמו ארוכים היו בפירוש יותר.

קולו היה רך ולוטפני כאשר הרכין אלי את קומתו התמירה:

“אנו שמחים להכיר את אדוני. רבות שמענו על אדוני. דברים טובים בלבד, עד עכשו גם לרשות העליונה הגיעו רשמים טובים”.

לבושו היה ירוק־אזמרגדי, אך לא חליפה עסקית לבש אלא מעין מדי־שׂרד, עתירי פּיפים וּשנצים ולוּלאות. נדן של חרב היה חגוּר למתניו, אך חרב לא היתה בנגן. אולי משום דרכי־שלום.

“אין מלים בפי להביע את הכרת־טובתי העמוקה על שהואיל אדוני…”, פתחתי לומר בענוות־חן.

“הבלים”, שיסעני. “העונג כולו שלנו… אולי נרקוד?”

תזמורת נעלמה כבר היתה פוצחת בנגינה עליזה.

באתי במבוכה, למען האמת, לא ששני פטרוני כאחד, גם מס. 3 וגם מס. 46, הניעו לי בראשיהם לאות הסכמה וזירוז ולא עוד אלא אף הם שניהם יצאו מיד במחול.

אילו היו חברי מועדון ה־89 נוטים ללגלג זה על זה ולמצוא דופי זה במעשיו של זה, ודאי היו מלעיגים עלי כשאותו טפסר־ענק בעל ראש־החתול מוליך אותי בפסיעות קלות, רוחפניות של מחול, שעה שאני עצמי אין קדקדי מגיע אלא בדוחק עד שיפוּלי חזהו. לא די שלא הלעיגו אלא ניכּר היה ממבּטיהם שזכות גדולה הם רואים לי בכך שהטפסר הטריח עצמו לבוא למסיבה זו שעורכים בשבילי בלא היסוס הוא הוא מרקידני כמו אחר כבוד. אף דבר זה, כך מסתבר, התפרש כמחווה מיוחד מטעם הרשות העליונה, על־כל־פנים על דעתה. לא ארכה השעה ובכל חדריה של לשכּת ועדת־הניהול היינו כולנו מפזזים במחולות ומחליפים בני־זוג בצחוק של ידידוּת, בכּל שרתה רוח של משוּבה עם דרך־ארץ, שאין אתה מוצא כמותה אלא במחיצתם של עליוני־עליונים.

לאחר ריקוד אחרון, שבּו היה מס. 8 מצעידני במחול הדוּר במתינוּתו, נמצאנו מסוֹבים שנינו בקרן זווית.

“מס. 3 הוא המקשר, כמובן, אל הרשות העליונה”, הפטיר בנהימה קלה, תוך שהוא חובט את כפפותיו הלבנות זו אל זו.

“כמובן”, נעניתי לו, תוהה להיכן הוא חותר.

“אף־על־פי־כן”, הנמיך קולו, שהוא נותן מבט סתמי בקיר שלמולו, “אם במקרה מס. 3 עסוק בדברים אחרים, או שמשום־מה צץ איזה נושא שבּו כדאי להעדיף מישהו אחר, הרי גם מס. 8, למשל, יכול למלא תפקיד זה”.

“מובן”, ניענעתי לו בראשי.

“אדוני יקבל צופן מיוחד להתקשרות”, פלט בקוּמו על רגליו, נתן ידיו בכּפפות, החליק את סיבי שׂפמו אחת הנה ואחת הנה, הצמיד עקבי נעליו בנקישה. התזמורת פתחה בנגינת המנון כלשהו, ושני הטפסרים, מס. 8 ומס. 3, פרשו להם שלובי־זרוע יחדיו.

ומה טעם עולה בי זכרה של אותה מסיבה, שלא היו מאז דוגמתה בתוך קדחת העשייה של שעת־חירום שבסימנה אנו עומדים, דווקה עכשיו שאני מחכה לפתיחתה של ישיבה חשובה?

אולי בשל הדמיון בהרגשה של שכרון־כוח ושיתוף־בקנוניה, הרגשה שהיתה בי אז כאשר נתן לי הטפסר רמז מפורש על ייחוד מעמדי בעיני הרשות העליונה ושוב נתחדשה בי ברגעים אלה, למקרא איגרתו הקטנה של מס. 8 שעתה־זה, בתוך גל סמיך של תשדרות נכנסות ויוצאות, נמסרה לי (בצופן) בידי רץ שלוּח אטוּם־סבר. וזה לשונה:

סודי ביותר

לבער אחר העיון

ידיד נעלה,

לצערנו, לא נוכל להשתתף בעצמנו בשמחה.

עם זאת, הוסמכנו לעמוד לרשות כב' לאחר תום הישיבה, אם ירצה כב' לדווח על עמדה מכשילה במזיד לגבי הכנות ל“חציל” או ל“ארגז” שנתגלתה מצד כלשהו, ובפרט מצד ידידנו מס. 3.

בידידות עמוקה,

8

(חתום)

נ.ב.

דרישת־שלום.


את האיגרת הקטנה הזאת – המבשרת, אולי הפתעות מרעישות לעתיד־לבוא – העליתי מיד באש, כמצוּוה. באשוֹ של המצית המוזהב שלי. אחר־כך הדלקתי בו את הסיגר שנתתי בפי ­(“אמבּרוזיה”, כמובן), ובתוך עב־הענן של עשנוּ יושב אני עתה מהרהר, מחכּה לבאי הישיבה.

 

פרק שבעה־עשר: בין “ארגז” ל“חציל”

על אף הכרזת מצב־החירום, על אף תמיכתה האיתנה של הרשות העליונה, על אף תמיכתם הרשמית והמפורשת של רוב מוקדי־ההשפעה ומנופי־הפעולה במנגנון, על אף הסמכויות הרחבות שהוענקו לי ובאחרונה הורחבו עוד יותר – עדיין אני מתקשה להחדיר בכל הדרגים את הכרת הדחיפוּת והגורליוּת של “חציל” ו“ארגז” ולהעלות הכרה זו על ראש כל העיסוקים והנוהלים. לא דבר קטן הוא מן־הסתם, להזיז ולטלטל שיגרה של נצח!

לא שאינני עושה כמיטב יכולתי ממש, ולא שאין המאמץ מניב פרי כל־עיקר! אלא שהרגלי העשייה הנבדלת, העצמאית כמעט, בכל זרוע מזרועות המערכת מושרשים הם כל־כך עד שאפילו סיכומים המתקבלים פה־אחד ובאורח חגיגי ומחייב ביותר במוסדות התיאום למיניהם אין בכוחם לקדם את העגלה הזאת ככל שנתבּע ממנה. על־כל־פנים, לא בתנופה ולא בקצב אשר להם קויתי ואותם כמעט הבטחתי הן לעצמי הן לזולתי. לעתים יש בי הרגשה שאם יימשכו הדברים בצורה זו הרי סופו של מצב־החירום שייעשה גם הוא חלק משיגרתו של הנצח, שייעשה הוא עצמו נצח. לעתים גם יש בי הרגשה מחליאה כמעט של מפח־נפש וחוסר תכלית כשל מי ששרוי בסירה מבוּקעת ודולפת בלב־ים, בּעודו חש לסתום חור אחד בסחבה או בפיסת קרש והנה חור אחר נפער כבר כנגדו, וככה עד בלי די ולבלי תוחלת. או כמי שעומד בסירה טובעת מעין זו, חוֹצה במים עד ברך, והוא דוֹלה מים בדליוֹ תוך שהמים חוזרים ופורצים בלי הרף להציפו.

אמת, אותו רישרוש־במקום־אחד אינו מעכב כלל, למרבּה הפלא, את התבצרוּת מעמדי בתוך המידרג, אף אינו גורע מאומה מגילויי החסד והפינוק מצד הרשות העליונה. עד כדי כך שפעמים מתגנב בי החשד הנורא שקוצר־יד וחדלון־מעש הם כאן ערובּה, או תנאי, לעלייה־לגדולה.

אות־חסד מיוחד הוא, כפי הנראה, שיעורה של קומתי, שעדיין לא תמה לגבּוֹה. מזמן לזמן נוכח אני לראות שהריוח בין בהונות רגלי לקצה מיטת־הנפילים לתוכה אני מטיל את עצמי לפרקים – כשאני פורש, תש־כוח־ועצבים, מלשכּתו של משכּני – מתמעט והולך בהדרגה. כבר עכשיו אינני נופל הרבה בקומתי ממס. 3, טפסרים ענקים ממנו שוב אינם מראים בעינַי רמים ונישאים ממני כל־כך. ההרגשה שאין לי כלל שליטה בדבר, שגבהי לא בידי הוא, שאולי קיבל עליו אי־מי לפטם אותי כביכול לאיזה צורך הנשׂגב מבּינתי – הרגשה זו אף היא אינה מרנינה ביותר, כמוה כהכרה להביט מגבוה כמעט על כל העומדים במחיצתי.

למראית־עין אין עוד כמעט בכל המערכת כולה מי שימינוֹ רוממה כימיני, להוציא את הרשות העליונה עצמה, כמובן. אפילו מס. 3, שאך לא מכבר נראה לי כל־יכול ויודע־כל, בן־שחץ שכל החוטים מצויים בקצות אצבעותיו, עכשיו הוא עצמו נזהר בכבודי. דורש לעצתי, סר למשמעתי (בפרט אולי לאחר שהרגיש, אנין־חושים שכמותו, כי טפסרים אחרים מבקשים את קירבתי ומנסים “לאגף” אותו כביכול באמצעותי). כשאני בא לסייר במיתקנים או לשכות של ועדה או מכון זה או אחר, כדי לעמוד מכּלי ראשון על התקדמות הכנותינו לדרבּן ופה־ושם גם לשבּח, מצטופפים הכל, מגדול עד קטון, לקדמני בתרועה. כשאני בוחר להטיף לקחי, פעמים בנימה של בקורת ותוכחה ופעמים באריכות־מה, בפתיחתו או בנעילתו של דיון עם הממונים או עם רבּי הפקידות, הכל מקבלים את דברי בתשואות ושום יושב־ראש אינו מוצא עוד לנכון לבהוּת בהם מטעמים שבנוהל. ותיקים שבפקידים, למוּדי־שׂררה ושׂבעי־נסיון, מקדמים את פני בדרשות של נופת־צוּפים, שאינני יודע אם דביקוּתן עודפת על מתיקוּתן או להיפך. זוּטרים שבּפקידים שאך לא מכבר יצאו מגדר קליטים, לגביהם הריני, כמדומה, בבחינת אגדה מהלכת, מגדל־אור ומגדל־עוז, והם קושרים פולחן לדמות ועושים ממנה איקונים בבתי ועד שלהם, כאילו הם בני יעקב ואני יוסף המשביר שהקדימם בארץ־מצרים ונעשה משנה לפרעה.

האם כל זה אינו אלא מס־שפתיים ומצוות אנשים מלומדה? כלום קנוניה היא שקשרו עלי מכל עבר לשית לי בחלקות, לרפד אותי בשמן־זית ולרוקן בתוך כך את פעלי מכל תכלית ותוֹכן?

ושמא איזו אי־הבנה יש כאן, תהומית נוראה? שמא פשוט לא ירדו לסוף דעתי, למקורות חזוני? שמא לא שׂפה אחת ודברים אחדים אנו מדברים? שמא מלכתחילה אין ענייננו שווה אפילו דיבורינו שווים, שעל כן גזירה היא שלעולם לא נגיע אל עמק־השווה?

ואולי בי אך בי הקולר תלוי? אולי נדרש כאן, פשוט, מזג אחר, אורך נשימה אחר, מירווח אחר בין “אמר” ל“עשה”? אולי באורח־פלא, באיזה אופן שאין הדעת משיגתו נשמר בי כאן משהו מטיבם של דרי־מטה, מתמונות־המחשבה שלהם ומאוצר־הדימויים שלהם, שעל כן אמנם בהוּל אני כל־כך לעשות כּלה בדרי־מטה אלה אלא שמאותו טעם גם איני יכול להנחיל את בהילוּתי זו לדרי־מעלה?

מה הועילו החיטוטים. אם רעה חולה היא ואם רעה שתקנתה בצדה, לא בעיונים דקים מעין אלה תימצא תקנתה.

אפשר אפילו שרק קנאוּת, לענין ולשליחות, רק קנאות יתירה היא כי מעקמת את ראייתי ומקצרת את רוחי, וּבעטיה אינני יכול להעריך נכונה הישגים שכבר השגתי ומעשים שכבר נעשו לצורך המטרה.

לאמיתו של דבר, מתוך השקפה נינוֹחה ונכוֹחה, הרי מבּחינת מיבצע־“ארגז” אין הסיכום דל כל־כך. נחוץ היה אמנם לחץ בלתי־פוסק, ופה־ושם היו אמנם חריקות שונות ואילצוּני להחליף את מחזיקי־המושכות, אך השינויים שתבעתי בכל חלקי המנגנון אכן הוכנסו. בכל ועדה ובכל מכון יש הוראות־פעולה, לוחות־זמנים ותכניות־ עבודה ברורות ומדויקות לקראת שעת־פ. במערכת־הסילוקים הכללית רוכזו משאבים כבירים והוקמו – בהיקף לא־יאומן ובתנופה לא־תאומן – מתקני קליטה וניפוי, שאף כי ארעיים הם הרי ודאי יספיקו לתקופת־הביניים המשוערת. על־ידי דילול יסודי בשאר זרועות המנגנון ומתן הכשרה מזורזת במקום שצריך הצלחנו כבר להגדיל פי כמה וכמה את הסגל של מערכת־הסילוקים, ושוב אין שומעים משם זעקות־שבר על “פקקים” ו“צווארי־בקבוק”. אדרבה, אפשר לומר שכיום זוהי אחת הפנינים המזהירות ביותר בכתרה של הרשות העליונה. החשת הטיפול במערכת־הסילוקים איפשרה, מצד שני, להפנות נחשול אדיר של קליטים מתאימים להרבה פינות שקודם־לכן הוגדרו במצבה הכללית כמוקדי סכנה של “דילול־יתר” או אף “עירטול”.

על כל אלה בלבד ראוי לי שאחזיק טובה מרובה לכל הפקידים ששיתפו עמי פעולה במסירות ונרתמו למשימתם במלוא הנכונות, כקטון כגדול. על כל אלה בלבד גם ראוי אני עצמי שתהיה הרשות העליונה מוקירה אותי ואת פעלי ומעתירה עלי אותות רצון וחיבּה: ואם עילוּי קומתי אף הוא נחשב חסד בעיניה, מי אני שאהרהר אחר מידותיה.

עדיין תלויה־ועומדת אמנם התכנית שהגיתי לשילובם של המוני נתינים במסגרות הפקידוֹּת. הנתינים אין מי שיודע את מספרם, אף אין מי שטורח לדעתו. בלי ספק ּּ הם מונים אלפי מיליונים, רבבות מיליונים! מיעוטם משמשים אותנו בכהונות של שירות, שבסך־הכל אינן מעלות ואינן מורידות. רובּם, בפרט ותיקים שבהם, משוּלחים ועזובים לנפשם, נעים־ונדים להם ככה־וככה. ומבּחינת המנגנון כמעט אינם קימים, מה־גם שגילגולם הקודם רחוק היה מלהכשירם, מבחינה רוחנית, מילוי תפקיד כלשהו במערכותיה, המשוכללות מאין כמותן, של הרשות העליונה. מיבצע־“חציל”, כאשר ייצא מן הכוח אל הפועל, עתיד להתפּיח את מתניהם בבת־אחת בכמה וכמה מיליארדים! ואז, כך גרסתי, חרף כל הכנותינו המדוקדקות ותכניותינו המפורטות, אי־אפשר לחזות בוודאות גמורה איך יתגלגלו הדברים. אדרבה, יש מקום לחשוש להפתעות מרות ביותר.

בכדי להקדים רפואה למכה מצוּוים אנו להכשיר ולסגל מעתה את המבנה הארגוני שלנו ל“ספיגת” חלק ניכר, וגדול ככל האפשר, מאותן עתודות (שבּפועל ושבּכוח), כשם שאנו מצוֹוים להכשיר ולסגל מעתה, ולוּ גם בהדרגה, חטיבות שלמות מקרב הנתינים למילוי תפקידים של פקידוּת, אף להקנות להם להללו, אם בהדרגה, מעמד של פקידים לכל דבר.

לא השליתי את עצמי שעל־נקלה יתקבל שינוי מעין זה הרי באמת־ובתמים משמעותו מהפכה יסודית בכל דפוסיה, מושגיה ומסורותיה של הרשות העליונה. במועדון ה־89 כמעט לא נמצאו תומכים לתפיסה זו, ומבּין הטפסרים נתן רק מס. 3 את מלוא תמיכתו לתכניתי זו, ועליו לא רציתי להישען יותר מדי שלא להרחיק מעלי טפסרים אחרים, שעינם צרה במעמדו המיוחד ואולי בשל כך מנעו ממני את עזרתם בעניינים אחרים. רק לאחר הרבה תמרונים זהירים, מאמצי־שיכנוע כבדים ודיונים יגעים למכביר הושגה בהיסוסים מרובים כעין פשרה, שעל פיה יוּחל בחשאי, בממדים נסיוניים בלבד, בפתיחת ערוצים, מתוחמים בקפידה, להכשרתם של נתינים למילוי־מקומם של פקידים באי־אלו משימות מוגדרות (וזאת בעיקר במדור־התפוקות). רק לאחר תקופת־זמן ייבדקו ויסוּכמו ה“לקחים”, ואז נשוב לעיין בנושא זה. הכל רופף מאד, “מוּתנה” מאד.

עם זאת, אין ספק שהתמונה הכללית באשר ל“ארגז” מצביעה על הצלחה יחסית. אלא שהצלחה זו דווקה היא המבליטה ביתר־שׂאת את הדרך הארוכה שעדיין עלינו לעשותה באשר ל“חציל”.

אפילו היתה הצלחתנו שלמה בכל הנוגע להיערכוּתנו כאן, בעליונים, אין הדבר מקדם אותנו כמלוא נימה שנוגע להם, לדרי־מטה. הם שצריכים לעשות את המלאכה, בעצם, אין אנו יכולים לעשותה בשבילם. כמו שלא אנו מולידים אותם ולא אנו מחיים אותם ומפרנסים אותם אלא הם עצמם חייבים לפרות ולרבּות ולחיות ולמצוא להם פרנסות, כך לא אנחנו אלא הם צריכים להשמיד ולאבּד את עצמם. רק משעה שיעשו זאת תהיה הקיבּולת שלנו ונהיה אנו הנושאים באחריות. בענין זה של מיבצעי־“חציל” רק בעקיפים יש אפוא בידנו לפטור את כוכבי־הלכת מענשם, בניגוד למה שאולי הם עצמם סבורים – אין אנו יכולים אלא להושיט להם סיוע משני בחורבנם־העצמי.

סיוע כיצד?

הואיל ואין סיכוי להביא עליהם כליה גמורה לא מגיפות המכלות את הגוף ולא במיני סמים המכלים את השׂכל ואת כוח־השופט, לא בחירחור ריבות קטנים ולא בפגעי־טבע ולא בכל כיוצא באלה, אלא רק בליבּוי אותה מלחמת־גוג־ומגוג בין הגדולות שבמדינותיהם – זו שהם עצמם מתיראים מפניה כל־כך ומרבים כל־כך להינבא עליה – יכולים אנו לסייע במימושו של סיכוי זה על ידי שנמסוך רוח־עיועים באותן גדולות שבמדינות ובגדוליהן ובמצביאי צבאותיהן ובהמוני אוכלוסיהן ובבני־נעורים שבהן עד שתבואנה לידי התנצחות זו שאין עוד אחריה ולא־כלום. ויכולים אנו לסייען להגיע לידי כך על־ידי שנרבה בשני המחנות פחד ומבוכה וחשד ובילבול ובוּרוּת וטימטום־לבב וכן עירפול־החושים וחולי ומגיפה ופגעי־טבע וכן על־ידי שנזרזם להרבּות ולשכלל את חימושם ובתוך כך להפקיד את המסוכנים שבּכבלי־נשקם בידיהם של קלי־ראש מהירי חימה או בידיהם של חסרי־דעה או שנסכסך עליהם את דעתם כדי שישתמשו בכלי־נשק הללו אף בלא שיקבלו פקודה מפורשת ממקום שהיא צריכה לבוא ואינה באה.

אם כן, זאת אנו עושים?

בתוקף עמדתי על כך שנמשיך אף נרבה במיבצעים מסוג “ביקור־בית”, שזכיתי אני עצמי להיות מחלוציהם בפועל ממש, עוד בראשית דרכי במנגנון. אלא שעתה אנו שוקדים על כך שהצוותים הנשלחים לבקר אצל בני־תמותה ולבעתם לא יכוּונו רק לשטחים ולמטרות הזכורים ומוכּרים להם מגילגולם הקודם ולא יהיו קשורים במיני חשבונות שאולי נותרו להם לסילוק עלי־אדמות אלא יפנו למטרות רגישות וחשובוֹת בזכות עצמן. לא הרי מי שמבעת תרנגולת בגזוזטרה כמי שמבעת פקח־טיס במגדל־פיקוח, למשל. קיצורו של דבר, לאחר תקופה של התמדה ועקיבות ובקרה שיטתית במיבצעים אלה, ולאחר פיזורם הנאות והמחושב, אין עוד אצלנו מי שמפקפק בתועלתם. גם גיבשנו גרעינים מלוכדים, למודי־נסיון ובעלי תחושה של שליחות, של רפאים המוכנים (ומבקשם) לצאת שוב ושוב למשימות אלו. אכן, שוב ושוב מצליחים עתה צוותים שלנו לזרוע פחד, בילבול ומהומה בתוך אניות בלב־ים ומטוסים בשמי־מרום. כיוצא בזה בבתי מגורים ובבתי־ועד של מלומדים ומדענים, שופטים ומחוקקים. כיוצא בזה בבסיסי צי תעופה. כיוצא בזה בנקודות איכסון של טילים בין־יבשתיים. וכבר אירע להם אפילו שהטילו מהומה בצוללת גרעינית ולא היו רחוקים מלהצית, ולוּ גם מבלי משים, אותה שלהבת קטנה ויקרה שבלעדיה אין מיבצע־”חציל" בא לעולם.


גם הטלת חרדה, אי־בטחון ואימה סתומה במקומות שלכאורה אינם חשובים כל־כך יש בה משום תרומה ליצירת האווירה הכללית הרצויה. משל אחד: היתה לי יד בבחירת מטרות כגון רעיה או פילגש או שכוּב־זכר של גדולי־מלוכה, ולא דווקה בחשובות שבמדינות, וכפי ששיערתי אכן התברר כי עירעור רוחם של אלה היתה לו השפעה של ממש על מעשים שעשו אחרי־כן אותם גדולים ועל דיבורים שהוציאו מפיהם, בדרך של תגובת־שרשרת היתה לכך השפעה מועילה בהיקף רחב הרבה יותר, מה־גם שהללו דיבוריהם חשובים כמעשים. ועוד משל: כוהן־דת אחד, שעדיין היתה דעתו נשמעת ורישומו ניכּר אצל הרבה בני תמותה, שפּרחה נשמתו בלילה בלא־עת בלא סיבה מוחשית בזכות כך ששיגרנו אליו בחלומו אחד מן הנמרצים ורבי־התושיה שבצוותינו, בעקבות כך התפשטו למרחקים אדווֹת של חשד וחשש, שמועות והאשמות־שוא והזיות פורחת. ועוד משל: שליט אחד מגוּנה ונבער, במדינה אחת מן הבּזויות ביותר, שבּסדרה של ביקורי־בית הכנסנו בו בשנתו בולמוס של התגדלוּת, של מדינות שלמות סביבו.

מאליו מובן שאין די בפעולות מעין אלו כשלעצמן, עם כל חשיבותן, לפיכך השקעתי מאמצים מרובים בכל המכונים של מדור־התשומות, שכביכול הם הצופים במישרים אל המתרחש על כדור־הארץ ועשויים ביותר לתת בו רישומם. לא קל היה לטלטלם מן השיגרה שהורגלו בּה, שסבילוּת וחיבוק־ידיים עשו סימניה יותר מן הפעילות והיזמה.

ובייחוד קשה היה הדבר משום שהאמצעים הגדולים והמחוכמים שבּרשותם וטבע עיסוקיהם – שעיקרם בילוש וריחרוח והסתר־דברים והטרדה ושיבּוש – נטעו בהם הכרה שאין מיטיב לדעת מהם ואין משכיל לעשות מהם ואין בעליונים ובתחתונים חריף ומפולפל יותר מהם; הכרה זו שוב לא היה לה על מה שתסמוך.

בתחילה לא התרשמו אותם מכונים, על ממוֹניהם ופקידיהם, מן ההכרזה על מצבי חירום ומאותן סמכויות־חירום שניתנו בידי, מה־עוד שקודם־לכן לא הכירוני ואת שמעי לא שמעו מעודם. טוענים היו שממילא הם נתונים תמיד במצב של חירום וכוננות עליונה ושעל כן אין להפיק מהם יותר ממה שהם מניבים בין כך ובין כך. ועוד טענו שהאחריות הרובצת עליהם אינה מניחתם להתיר לשכמותי לבוא לפשפש במעשיהם. לבד מזה סבור אני, הואיל וברי להם כי הצלחה במיבצע־“חציל” סופה שתשים קץ לכל פעילותו של מדור־התשומות ותכפּה כל אותם פקידים לעבור לעיסוקים אחרים, שבעיניהם ודאי הם נחותי־דרגה, הרי לא היו מעוניינים כלל לתרום להצלחה זו, ולמען האמת אפשר שתהיה תלויה בהם במידה מכרעת. משמע, אף שכוכב־הלכת ויושביו הם לגביהם בחזקת אויב מובהק ומטרה מתמדת ויחידה לפעילות של איבה, אין להם ענין בהיעלמם לפי שאם יעלמו הללו ממילא לא יהיה עוד טעם וצידוק לפעילותם של אלה לעצם קיומם, כביכול.

הרבה נפתולים נפתלתי עמהם עד שנתנו צווארם בעו­ֹל. צורך היה לשם כך בפגישות קשות, בדיונים סוערים, בעימותים ועלבונות. צורך היה לשם כך בסיורים מיוחדים של כמה וכמה מן הטפסרים, ופעם אחת נדרשה אפילו התערבות בוֹטה מטעם הרשות העליונה בכבודה ובעצמה. לבסוף נאלצתי להסכים לכמין פשרה שלפיה ימשיך המנגנון שלהם, בחלקו הגדול, בקיומו, אף לאחר ביעוּרם של דרי־מטה. אלא שיכוון פעילותו ומיתקניו לא אל כוכב־הלכת ארץ אלא אל כוכבים אחרים בעיקר אל כוכביה של מערכת־השמש. אולם מאותה שעה והלאה החלה היכולת ספוּנה במדור הזה ובכל מכוניו לתת אותותיה והושגה הבנה מלאה ביני לבינם.

בקורת־רוח יכול אני לציין כי מכון המגע־ומשא כמו גם מכון־התיאום של מדור זה מניבים לנו עתה ידיעות ונתונים בשפע מדהים, עד כדי כך שהוצרכנו להקם אגף חדש ומיוחד בוועדת־הניהול של המדור המרכזי שיעסוק בעיבוד הנתונים הללו בניפוּים קודם שיעבירם לוועדת־חרום שלי. גם שאר המכונים, שתפקידם מתבטא פחות בפעולות של “ספיגה” מכוכב־הלכת ויותר בפעולות של “ריווּי” כלפיו (השבּחה, תברואה, הבהרה, עיבּוד וייזום, הפגת מתחים), עושים מלאכתם באמונה וביעילות. בייחוד לאחר שחיזקנו אותם בכמה כוחות מקצועיים שבּמספר נקודות־תורפּה היה חסרונם לרועץ. התוצאות מתחילות כבר להסתמן בכוכב־הלכת בהרחבת ממדיהם של חלאים ופורענויות “מידי שמיים”, בריבוי התקלות והמעצורים בביצוען של תכניות בינוי ופיתוח ובמימושן של המצאות חדשות, בהאטתה ובלימתה של יזמה בכל מקום שאפשר, בהכשלה סיטונית של כלי־תקשורת, וביצירת מוקדים חדשים להתלקחויות “מקומיות”, שמהן אולי פתח להתנגשות־האיתנים הכוללת, הסופית, המאוּוה.

אכן, בסיכומו של דבר אינני רשאי להתלונן כל־כך. אלא שכּה גדול היה המאמץ שנדרש על־מנת להגיע למצב־הדברים הנוכחי, וכה גדול הוא חרף כל אלה אי־בטחון במימוש המטרה הגדולה, וכה מתמדת הדריכוּת הנחוצה כדי שלא לאבּד את השליטה, את התנופה, את תודעת־המטרה, עד שתכופות מאד אני קרוב לשקוע במרה־שחורה. גם באשר לעצמה שרוּכזה בידי, דומה שכל־כך עלי לשקוד על הפעלתה (ועל שמירתה) עד שאינני מספיק להתענג על הרגשתה. והרי עצמה שאין אפילו סיפוק רגשי בצדה קללה היא לבעליה יותר משהיא ברכה.

יהי כן. על־כל־פנים אין בדעתי, ואין כבר בידי, לעצור את גלגל־הענק הזה בעצם תנופתו. אין בדעתי, כבר אין בידי, לרדת ממנו עכשיו. אוסיפה־נא אפוא להינשא, להיצנף, להסתחרר עד שירוֹם אל שׂיאוׂ המיוּחל ושם ייעצר – או עד אשר אזרק ממנו ואתרסק לרסיסים.

 

פרק שמונה־עשר: אמת מארץ תצווח

“עכשיו נוכל סוף־סוף לדבר בלי פחד”, מתנשם מס. 3 ומתישב על הספסל.

סברו מפיק מיאוס וחרדה. כמה וכמה פעמים הוסכם בינינו באחרונה שנצא לשׂוּח מעט יחדיו, לפי הצעתו – “לשאוף אוויר צח”, כביטויו המבוּדח – לצאת מן האווירה הדחוסה, הרוויה מתח מתמיד של עשייה משרדית, ולהריח ריחה של סכנה “על אדמת האויב”, אלא שתמיד השתבּשו הדברים על סף היציאה, פעם בגללו ופעם בגללי. זאת הפעם עלה הדבר בידינו סוף־סוף: סידרנו לנו כיסוי הולם, נימוק מתקבל בהחלט על הדעת שמהיותנו שותפים, פחות או יותר, באחריות העליונה ל“חציל”, שידל אותי לערוך יחד אתו, בעילום־שם, סיור קצר בנקודת נבחרות בשטחי המטרה. קיצורו של דבר: לשוּט בארץ ולהתהלך בה,

אני מביט סביבי ומחפש איזו נקודת־התמצאות להיאחז בה. נמצאים אנו באיזה גן ציבורי בשטח עירוני, אבל בעצם אין לנו כל מושג באיזו עיר, באיזו ארץ, באיזו יבשת. שנינו לבושים חזוּת של אזרחים בינוניים מן המעמד הבינוני, בני גיל־העמידה, בינוניים בקומתנו. כיצד שוּנתה חזוֹּתנו, כיצד גוּמדה קומתנו, איך התחלף, למשל, ראשו העכבּרי והמקרין בראש־איש קירח, עגול, ממושקף וחבוש מגבעת אפורה – אלו הן שאלות של מה־בכך. וכי מאתנו ייפלא דבר?

“רואה אתה, ידידי”, הוא פותח, לאחר שהאריך בשתיקה ובפיזול מבטים גנובים לצדדים.

“רואה אני מה?” אני דוחק בו, ובעצם תמה אני יותר על לשון “אתה” ולשון “ידידי” שנקט לו פתאום בדבּרו אלי.

“הוא שאמרתי”.

“נדמה לי שאני יורד לסוף דעתך”, מפטיר אני, כמו להניח את דעתו.

“ברכותי” הוא לוחש בעצב, כמו לנפשו, כפוף על ידי המטריה שהוא מחזיק בה בשתי ידיים.

“מה יהיה אם יחטוף אותנו גשם?” אני מהרהר בקול.

“לא בעונה זו של השנה”. משיבה לי בזעף מטרונית אחת גרוּמה וגבוהה, לבושה בגדי־אלמנוּת שחורים ורעלה שחורה האחוזה בתיתוֹרת מגבּעתה יורדת לה על מצחה. מקל לה בימינה ורצועת־עור נתונה בשמאלה בקצה הרצועה כלב קטן וגזוּז שגרבּיות לבנות לרגליו.

“האם אנו מכירים זה את זו?” אני מפטיר במבוכה, מגבּיה אחורי מעט מן הספסל כמו לחלוק לה כבוד.

“לא, זה בלתי־אפשרי!” רוטן מס. 3 במר־נפשו, “עד כאן ידם מגעת?!”

“אני מקווה שלא!” מחצצרת המטרונית, קפואה על עמדה, חוד מקלה ננעץ בתוקף עפרו הכבוש של שביל־הגן. “על־כל־פנים, מעולם לא ראיתי אתכם על הספסל הזה… ואני באה לכאן בכל יום, בשעה הזאת בדיוק!

ובפנותה אל הכלבלב היא מוסיפה:

"אולי אתה מכיר את האדונים, דחליל?"

הלז מכשכש חנפנית בזנבו הקטוּם ומניד בראשו.

“הוא שאמרתי”, פולט מס. 3, כמו על סף ייאוש.

שנינו מצמצמים עצמנו כדי לפנות מקום למטרונית הזעופה. כיון שהתקינה ישיבה, והעבירה ידה על שמלתה להחליקה, אני ממשמש מגבעתי שלי, במחווה סתמי נוסף של מורך ודרך־ארץ, ושואל אותה:

“והגברת, זאת אומרת, מבינה מה שאנו מדברים – –?”

בגבהוּת־אף היא מציצה בי מבעד לרעלה המאהילה על עיניה, מרימה את הכלבלב שלה ומניחתו בחצנה.

"אני לא נפלתי מן הירח, אדוני" היא סונטת. ומיד היא חוזרת לגופו של ענין: “בכל־אופן, מה שנוגע לגשם…

“ודאי שלא”, אני מזדרז להקדימה, לא בעונה זו של השנה", וכלאחר־פה אני מוסיף, ערמומית: “על־כל־פנים, לא לפני המלחמה”.

“איזו מהן?”

“איזו?… כלומר: האחרונה!”

“ידידך גם הוא בדעה זו, אני מניחה?” ואגב טפיחת־נזיפה על גב כלבה, היא מוסיפה בנעימה של התראה וריסון: “דחליל, ש־קט!”

“מי, הוא?” אני רומז בניע־ראש לעבר מס. 3.

“מתחיל להיות מחניק פה תחת העץ”, הוא נוגח לי נגיחת מרפק רבת־משמעות בצלעותי וקם ממקומו בפסיעות קטנות, חפוזות הוא מתחיל להתרחק.

אף אני ממהר לקום על רגלי, מסיר כובעי לאות פרידה מכובדת:

“דוֹדי… הוא אינו מרגיש טוב”.

“לא בלי סיבה, אני מקווה”.

“אם כן, שלום לך… היתה פגישה נעימה…”

“זו דעתך?” השיבה, חותכת כאיזמל.

בתוך כך חמק לו הכלבלב בזינוק־פתע מעל ברכיה של הגברת כאחוז־תזזית החל לדלוֹק ונבוֹח אחר מס. 3, שתוך נסיגה הוא מנופף כנגדו במטריה שלו, בעוד הגברת מלווה את המאורעות בקריאות חדות.

“דחליל, בוא הנה… דחליל, חזור מיד… דחליל – –”

בחבטה מכוּונת היטב במטרייתי שלי אני מבריח את הדחליל, שבּיבבה אומללה הופך עורף לשוב אל גבירתו במרוצה, גרבּיותיו הלבנות מצהירות באפלולית.

“בּרבּרים!” מתגלגל קולה של המטרונית, חדוּר פלצוֹת ושאט־נפש, בגן הריק מאדם.

קצר־נשימה אני מדביק את שותפי־להרפתקה, סמוך למזרקה שבגן. הוא נעצר, נושם בכבדות אף הוא, מנסה לרפוֹת את צווארון כותנתו ההדוק על צווארו, “מחניק”, הוא פולט, בוהה אל זילופה המתרוסס של המזרקה.

“אבל… מה נבהלת כל־כך?” אני משתומם.

“אתה לא ראית”, הוא משיב רתת.

“לא ראיתי מה, לעזאזל?!”

“היה משדר בקולר של הכלב”, הוא קובע עובדתית.

“היה מה?!!”

“מה ששמעת”.

אני עומד מלכת ומושך לו בשרוולו לעצור בו:

רגע אחד!… אתה רוצה לומר לי – –"

“אני אומר!

ושוב הוא עוקר ללכת, מצביע במטריתו לעבר ספסל אחד המרוחק מעט מן השביל הראשי, ספון כמעט בצללי בין־הערביים. ושוב אנו מתישבים, ושוב הוא מפזל מבטים גנובים לצדדים.

“מה קורה לך?” אני מטיח כנגדו בחוסר סבלנות. “את כל התרגיל המסובך הזה עשינו כד להיבהל מאיזה כלבלב מושתן בגן ציבורי ולראות משדרים בקולר המפוּצלח שלו? מה זה?!”

“את כל התרגיל המסובך הזה”, הוא חוזר אחרי בזעם מפעפע, “עשינו מפני שרק פה, חשבתי, נוכל לדבּר כמה דברים בלי פחד… כמה דברים חשובים מאד”.

ובשברון־מתניים הוא מוסיף: “עכשיו אינני בטוח כל־כך אפילו בזה…”

"תוך שהוא סופק כף על ירכו הריהו זוקף ישיבתו וממשיך:

“ואתה צא וחשוֹב שאני הוא שהתחיל בכל זה!… כל מערכת הציתוּת המשוכללת מאין כמוה – אני הגיתי אותה, אני בניתי אותה, אני נהגתי אותה! אני!” באגרופו הוא מתופף עכשיו על חזהו, “הכל למען שליטתה המוחלטת של הרשות העליונה! בדיוק כך… ועכשיו? עכשיו אני צריך לחשוב היכן מסתתרים מן הציתוּת הארור הזה…”

“תשמע”, אני דוחק בו, “אין לנו יותר מדי זמן”.

"אתה צודק, הוא נענה לי בשפל רוח “אולי אין לנו זמן בכלל… לי על־כל־פנים…”

יש משהו בנעימת דיבורו שמעביר בי עכשיו רעד של חמלה ופחד סתום. אינני יודע אל־נכון מה לשאול אותו, אבל הוא מקדים ומשיב בשטף־דיבור, וכמו בסערת־נפש גוברת והולכת.

“לא, זה לא שגעון. זה לא שגעון־רדיפה. אל תחשוב!… יש מזימה. מזימה נוראה. אותי ניצלו מספיק, ונדמה להם שהגיע הזמן להיפטר ממני. אבל גם אותך… גם אותך הם מנצלים, וכבר נדמה להם שצריך להיפטר גם ממך… כן, שנינו… אנחנו חזקים מדי, מוכשרים מדי, מוצלחים מדי בשבילם. הם לא אוהבים דברים כאלה… אני חשבתי שיחד אתך אוכל באמת לעשות גדולות, ולא טעיתי: עשינו גדולות… המצב עכשיו זה בכלל לא מה שהיה פעם, אצלנו באמת הכל מוכן לפתרון היסודי. מי יודע זאת יותר ממך?!”

הוא מחליף רוח וממהר שוב להמשיך בנשימה אחת:

“אבל אתה חושב שהם שם למעלה באמת מעוניינים בפתרון?!… מצב־חירום? זה כן! בבקשה!… מדוע לא? מצדם, שלא ייגמר בכלל… אם באים מוכיחים להם שזה מוסיף כוח, מוסיף שליטה – מדוע לא?! אבל “חציל”? “ארגז”? בשבילם זאת בדיחה. איכפת להם, אתה חושב? בשבילם זאת רק הזדמנות לנצל אחד כמו מס. 3, אחד כמו מס. 72, ולזרוק אותם! תשמע מה שאני אומר לך!… הסבּרים הם ימצאו, אל תדאג להם… זהו, מה שאתה שומע: לזרוק אותם – מהר!

“רגע אחד…” מנסה אני לשסעו – לשווא.

בביטול ובקוצר־רוח הוא מניע בידו וכבר הוא שוטף־דוהר לו הלאה:

"זה מה שרציתי שתדע… ובשביל שאני אוכל להגיל לך דברים כאלה הייתי צריך לעשות את כל התרגיל המסובך הזה, כמו שאתה אומר… שם זה היה גומר אותי מיד… אותנו… את שנינו… בגידה ברשות העליונה, וכל מה שתרצה… ואני מקווה – מקווה! – שהידיים שלה והאוזניים שלה לא מגיעות גם הנה – –"

“של מי?!” אני מצטווח כנגדו.

מטריה הייתי צריך!” הוא טורף בלשונו, קם על רגליו בשאט־נפש, בתנופה אתלטית הוא זורק את המטריה שבידו, הרחק־הרחק, עד שהיא נעלמת אי־שם בדימדומי־הערב.

מוּכנית אני לופת את ידית המטריה שלי.

“אתה שואל אותי מי מבשל את כל התבשיל הזה? אותי אתה שואל! אתה אינך יודע?!”

“לא ממש… ואני באמת חושב שאתה אינך מציג את הדברים נכון”, מנסה אני לפייסו בדברים.

“לא מציג אותם נכון? אני?” הוא מחזיר. “מה אתה, תמים או מיתמם?! אתה רוצה לומר לי שאתה אינך יודע שום דבר על הקנוניה הטפסרית הנחמדה של 8 ו־9 – יחד עם 6 ועם 2, כמובן, ויחד עם אתה־יודע־מי?!… באמת לא? שום דבר?! גם לא נגד מי היא מכוּונת?!…אם כך, אני באמת מקנא בך! אבל אני בכל־זאת רוצה שתדע, כי זה לטובתך” נגדי ונגדך היא מכוּונת! אם באמת אינך יודע, דע לך!"

“מתחיל להיות מאוחר”, אני פולט במורת־רוח מול החשכה המתקבצת סביבנו. הוא רוגז. “לא זה מדאיג אותי… מדאיג אותי שאנחנו לא מאורגנים נגד כל מה שהולך, שאתה ואני לא יכולנו להקדים אותם ולקצץ את הקנוניה המלוכלכלת ב־ה־ת־ח־ל־ה!… מדוע לא יכולנו? מפני שאפילו לנהל שיחה אחת מעשית וגלויה לא יכולנו עד עכשיו. מפני שמס. 8 – האפס המנופח הזה! – שולט על כל מערכת הציתוּת והמעקב הפנימית והוא יכול לנגן בכל הכפתורים ולפרוט על כל המיתרים. מפני שאני יכול לצותת עכשיו לכל היותר לפקידים קטנים, והוא יכול לצותת אפילו לדברים שנאמרים בדיונים סגורים אצל הרשות העליונה… זה היתרון שהוא השיג עלי!… ב’דיונים', אמרתי? טוב, לא חשוב…”

הוא השתתק כאילו כבדו עליו הדברים מלהסיחם עוד. כפוף הוא יושב, בוהה נכחו, גופו נטוי קדימה, מרפקיו נסמכים על ברכיו, ידיו תומכות את ראשו, מגבעתו מופשלת לאחור: תמונה של עגמת־נפש. מי היה מעלה בדעתו, אני מהרהר, שכך ייראה פעם מס. 3! איך נפלו גיבורים, אני מהרהר, ויאבדו כלי־מלחמה!

“אני במקומך לא הייתי משליך את המטריה ההיא”, אני מעיר.

“הרי אמרו לך שאין פה גשמים עכשיו”, הוא משיב לי בקול עמום. בנעימה של ביטול.

“טוב, אז בוא נהיה מעשיים! מה עושים?”

מה עושים?!” הוא כופל לי תמיהה כנגד תמיהה.

“כן, מה צריך לעשות? אם כל הסיפור שלך נכון, מה אתה חושב לעשות?

“יפה”, הוא מתעורר וננער, חוזר וזוקף ישיבתו, משלב זרועותיו על חזהו. “קודם־כל, אתה אמרת: ‘מטריה’. בבקשה: לך תביא אותה!”

אני?

כן! קום תביא אותה, אם אתה חכם כל־כך בעיניך!"

“בחוֹשך?”

“זה מה שיש!”

“אבל אינני מבין… אם אתה זרקת, מדוע לא תקום להביא אותה אתה!

“ז־הוא!” נוהם הוא כמנצח. "עכשיו אתה מבין? אם אני מוכיח לך שאנו שנינו בסכנה,, שהקנוניה מכוּונת לחסל את שנינו, אז השאלה היא לא מה אני חושב לעשות אלא מה אנחנו שנינו חושבים לעשות! נכון?"

“אבל מה אתה הוכחת לי? מניין לי שכּל זה באמת כמו שאתה אומר? ומניין לך הבטחון הזה?!”

“מניין לי? זו שאלה טובה, הו־הו!… טוב, אני אגיד לך: מפני שעדיין יש לי בכל־זאת, כמה ידידים בסביבה. במקומות טובים. מפני ש־5 ו־7 עדיין בסדר. במידה ידועה גם 4, אבל הוא לא שווה הרבה… מפני שאני עדיין שומע דברים, תאר לעצמך! כן, ידידי – –”

“אבל אם אתה בעצמך אומר שמערכת הציתוּת – –”

“תן לי לגמור!… אני מבין מה הספקות שלך, אבל אתה יכול לסמוך עלי שעוד יש לי כמה דרכים שבהן אני יכול לקבל ידיעות מהימנות, למרות הפיקוח… ויש גם איזה דברים שאפשר להבין אותם בלי לשמוע עליהם בפירוש. יש לי קצת נסיון בכל זה. ויש גם חוש, ידידי… אבל למה לנו להתפלסף? יש מסמכים! שחור על־גבי לבן! כן, מה שאזניך שומעות!… מסמכים לא מוכרחים לשמוע, אבל מספיק שרואים אותם… אם שמרתי לי העתקים, אתה רוצה לדעת? כן, יש לי העתקים… לא לקחתי אותם אתי הנה – זה לא! – אבל הם ישנם. אם יהיה צורך תוכל גם אתה לראות. אצלנו הרי הכל מסודר מאד: מוקלט, מתוּיק – –”

“…מדוּפתר, מכוּרטס, ממוּין”, אני משלים אחריו.

“בדיוק! למדת משהו, מה? ובכן בזכות זה ראיתי מה שראיתי, ובזכות זה תוכל גם אתה לראות… אבל לא זה העיקר, ברגע זה. העיקר זה: הערכת־מצב, והערכת־כוחות… עכשיו למדת עוד משהו, נכון? אם נמשיך ביחד תלמד אצלי הרבה דברים, חה־חה… טוב, תן לי לגמור… ובכן, המצב הוא… מצב חמור, אבל עדיין לא לאחר יאוש: רוצים לגמור אותנו, אבל אנו יכולים עוד להתארגן למכה נגדית לפני שהם יורידו את המכה שלהם, אנו רק צריכים לסכּם בינינו. אתה תופס עמדה מרכזית בכל העסק. אתה המפתח. לכן הם רוצים לחסל אותך גם־כן, ולכן אם אתה פועל נכון – יחד אתי, יחד אתנו – יש לך גם משקל מרכזי… אם אנו מסכמים בינינו שדוחפים את ‘חציל’ בכל הכוח קדימה, ואז, ממש לפני שכל זה מתפוצץ” – וכאן הוא מחווה בידו תנועה סתמית לעבר הגן החשוך סביבינו – אנו שֹמים יד על 8 ועל 9 ואל 6… וכמובן, גם על 2… ואני אגיד לך את האמת: 8 הוא זונה, הוא אפילו יילך אתנו ברגע מכריע, רק שנשאיר לו את מערכת־הציתות, טוב, נשאיר לו… ואחר־כך על מס. 1, ואז הכל אצלנו בכיס!"

“מה אתה מדבר!” אני נחרד.

“מה יש, מישהו יוציא ציפצוף אחד נגדנו מן הדרגים היותר נמוכים? מן הפקידים? מהנהלת המדור המרכזי? איכפת להם?! מעניין אותם?!… אל תדאג, יהיה בסדר!”

"לא, אבל – – "

“אבל אתה רוצה ממני הערכת כוחות, נכון?” הוא ממשיך, חמוּם כולו, לכוּד בחישוביו. “ובכן, את 7 אתה מכיר, נכון? זה כוח! איזה כוח! ובכן, הוא אתנו בעסק, וגם 5. הם לא מוכנים לתת לזה להיגמר ככה… וגם 4 יהיה אתנו, אם יראה שאנו באמת רציניים. הוא לא קאליבר גדול, אבל מוטב שיהיה אתנו מאשר אתם… אז איפה אנו עומדים? 3 ו־4, יחד אתך – זאת־אומרת ועדת־החירום, עם כל מה שהיא מחזיקה – ואז 8 עובר אלינו ברגע מכריע – ואנחנו באוּכף!

“ואז?”

“מה אז?” הוא מטיח כנגדי, כנעלב. "מה אז, אתה שואל? אז אתה נעשה טפסר… אתה הרי לא חושב שטפסרים לא נעשים, מה?… מספר 7… מה דעתך?"

“מספר 7 עצמו?”

“מספר 7 עצמו?… הוא זז קדימה. לוקח את המקום של מספר 2… תחת אלוהים, חה־חה”, הוא מוסיף, בצחוק מגוּנה.

“מספר 3?” אני תוהה, עודי סקרן.

“הו, זאת שאלה טובה, הו־הו! על זה עדיין לא חשבתי, הו־הו!” הוא צוהל. “ובכן, מכּיון שאז הכל זז… ובכן, אם אתה באמת רוצה לדעת, מס. שלש נעשה מספר אחד! כן, זהו!”

“אתה מדבר ברצינות?!” אני צועק אליו.

ואז, אז יש סדר!" הוא ממשיך, בלי שים לב אלי. “‘חציל’ מתבצע, ‘ארגז’ מתבצע, כל הריפורמה הפנימית האדירה שאתה מתלהב לה כל־כך – ובצדק, ידידי, בצדק גמור – מתבצעת, הכל דופק! ואחרי זה העסק באמת עומד! אחרי זה הוא נצחי!!

אני מתקשה להאמין למשמע־אזני, ברעד אני קורא:

"אבל מספר אחד! – – "

“רגע, רגע”, הוא מסב פניו אלי, עיניו בורקות באפלה, ידו על פרק־ידי, “אל תתרגש… אני רוצה להגיד לך… אני רואה שאתה עדיין קצת תמים בכמה דברים… אבל לפני זה: מה דעתך שאתה נעשה מס. 3? כן, אתה עצמך! בזה הרגע עלה בדעתי! מדוע לא, בעצם? יש לך כל הנתונים! אתה לא מוכרח לקחת לך ראש של עכבר דווקה, אם זה לא מוצא חן בעיניך, חה־חה! יש ראשים אחרים… טוב, לא חשוב… לענין מספר אחד… ובכן, הגיע הזמן שתדע את כל האמת כמו שהיא… אתה עוד לא ראית אותה אף פעם, נכון?”

“את מי, את האמת?”

“לא”, הוא לוחץ עצבנית על פרק־ידי וממשיך, בלעג מר: “את הרשות העליונה!”

“ודאי שלא”, אני משיב בחרדת־קודש, כפולה־ומכופלת בשל דברי־הנאצה שהוא משמיע באזני.

“אז אני רוצה שתדע: שם קבור הכלב! שם הסרחון הגדול! שם מקור כל הנבזוּת, הקנוניות, החירחורים, הרפש, הטי־נו־פת!”

בחרי־אף אני מנער את ידו מעלי וקם ממקומי:

“אני את זה לא מוכן לשמוע!”

הוא קם על רגליו גם הוא ממשיך כאחוז־בולמוס, ידו תופסת בדש מקטרני:

“הכל זנוּת אחת גדולה! חל־אה א־חת ג־דו־לה!”

תפסיק! אני קורא רתת. "לא ארשה לך, בנוכחותי – – "

"בור של שפכים! – – "

"אני חושש שזה עוד יעלה לך ביוקר. אתה תשלם בעד זה”.

הוא מסלך ידו מדש מקטרני, ניצב מולי ומאיים:

“אתה תלשין עלי?”

“אין פה שאלה שאני אלשין עליך…”

קולו שופע עכשיו בוז עמוק, אכזבה עמוקה לא פחות יש בו:

“אתה – תלשין – עלי?”

“אל תתנהג כמו ילד קטן”, אני מתרתח עליו, "ואל תחשוב שאתה מאיים עלי… הרשות העליונה אינה זקוקה עדיין ‘להלשנות’ כדי לדעת דברים… אתה יודע יותר טוב ממני… ויש סוג של דברים, אני בטוח בזה, שאם מישהו אומר אותם אז הרשות העליונה מוכרחה לשמוע אותם. אחרת… אחרת זה בלתי אפשרי!”

“רגע, רגע אחד!” הוא לוחש, שוב ידו על פרק־ידי, כמו להזהירני הוא מבקש. וכעבור רגע: שוב היא פה בסביבה, תפח רוחה!"

“מי?” אני שואל בלחש־חלחלה.

הזקנה הארורה ההיא. עם הכלבלב. עם הדחליל!" משיב הוא לי, משׂטמה מפעפעת בלחישתו. “תביט!” הוא מורה על בהרות לבנות קטנות – ארבע במספר, כמדומה – החולפות לעינינו כהיבהובי גחליליות בחשכה, בשביל הראשי של הגן, בדרך אל שער־היציאה.

“הגרבּיות הלבנות של הכלב”, אני ממלמל, כמבין דבר מתוך דבר. “בחיי, אתה צודק…”

עכשיו גם קולטות אזנינו את ניקוש מקלה של אותה מטרונית בעפרו הכבוש של השביל את רישרוש עקביה, את ליפלוף הילוכו של הכלבלב.

“הוא שאמרתי”, לוחש הוא סמוך לאזני, נשימתו חמה על רקתי, בקורת־רוח של יאוש, כמי שנתאמתו חשדותיו הקשים ביותר.

“כדאי להסתלק מפה?” אני שואל אותו בלחש, לופת בשתי ידי את המטריה.

“קודם־כל, שיסתלקו הם”, הוא מנשף לי לתוך אזני.

ואחר־כך, משסיימה האלמנוּת הזעופה והכובשת את מיצעדה באפלה, הוא נאנח ואומר:

“אם תשאל אותי, הייתי מסתלק מן הגן הזה. די זמן אנו כבר דוגרים כאן. יש לי איזו הרגשה לא־נעימה”.

"מצדי, בבקשה! בין כה וכה יש לנו עוד נקודות לסייר בהן, מלבד היעד הזה”.

את המלים האחרונות הוצאתי מפי, כנראה, במין מיאוס שכזה עד שמס. 3 רואה לו חובה להגיב בחומרה:

“מה רע ב’יעד' הזה?”

“אין שום רע… סתם נמאס… אתה בעצמך אומר שהוא נותן לך הרגשה לא־נעימה”.

“זה דבר אחד שאני אומר ודבר אחר שאתה אומר”.

“טוב, בסדר… אז אנו זזים?” אני פולט בקוצר־רוח.

בן־שיחי מציץ בזהירות לכיוון שממנו נשמע עתה בבירור זילופה השאנן, הבטלני של המזרקה. בניד־כתף הוא נותן לי אות לתזוזה, ואנו מתחילים לנוע בשורה ערפית – הוא לפנים ואני מאחור – בריחוק פסיעותיים לערך זה מזה. הנה עברנו על־פני המזרקה וכבר מזדקרים לפנינו פסי הברזל הארוכים, ההדוּרים של ארבעת ספיני השער.

“נקווה שלא סגור שם”, אני מפטיר, בקול מאוּשש במתכוון, בעוד אנו בוססים־חורקים בתוך חלוּקי־נחל ושבלולים ורוח חרישית מאוושת בעפאי האילנות.

“בעיה!” זורק מס. 3, בביטול מופגן.

השער אמנם מוגף, חומה גבוהה מעבריו, ממרחק־מה נשמע כעין קול המיה של זרם־מים.

“נהר, נדמה לי” אני מנחש.

מס. 3 מטה ראשו, עושה אזנו כאפרכסת.

“אהמ…” הוא מאשר. “נהר! ודאי זה הגוואדאלקיוויר”.

“ככה?” אני תמה.

“ברור… אינך רואה שאנו בספרד?!”

“מעניין”, אני נענה בנעימה בלתי־מחייבת. “לפי מה?”

“לפי מה?” הוא מתעורר להסביר, ברוגזה. “לפי פסי־הברזל האלה. החישול של הברזל. יש להם צורה מיוחדת. זה מאד אפייני”.

כשתיקה מהוּססת אנו עומדים ליד השער.

“ובכן עפים?” אני מציע לבסוף.

“לאן?”

“מצדי תגיד אתה. יש לנו עוד כמה נקודות לסיור”.

“עזוב את זה עכשיו, לא מעניין”.

“אני מצטער. יש לנו תכנית… וחוץ מזה, אם שכחת, עלי להזכיר לך גם שתחנות־המעקב שלנו פועלות”.

“מה פתאום!”

“בהחלט, ידידי… אצלי יש סדר! אני עצמי תיאמתי את זה מראש עם מדור־התשומות. גם במגע־ומשא וגם בתיאום יודעים שאנו בסיור־חוץ־קדמי. זו חובתי!” אני מצהיר בהכּרת־ערך־עצמית. ובעוקצנוּת מחושבת אני מוסיף: “ואני, לפחות, מתכוון גם להפיץ טופס־סיכום־מימצאים לסגל הבכיר”.

“יבושׂם לך”, הוא משיב לי. “אבל לפני הכל אני צריך לדעת איפה אנו עומדים – –”

“על הגוואדאלקיוויר” אני נכנס לתוך דבריו בתרועת־גיל.

אך הוא ממשיך בשלו:

“… אם אנחנו צוות מלוּכד שיודע מה מטרותיו ומה המכשולים שעל דרגו – מה המכשולים שצריך לסלק מן הדרך – אם אנחנו צועדים ביחד, פועלים ביחד, מכים ביחד – או שכּל אחד פועל לחוד, אז… יעשו מאתנו קציצות, מכל אחד לחוד!”

“מכים בנפרד ומגיעים ביחד”, אני ממלא אחריו בשפך־לעג, כמצטט איזה פסוק חגיגי במיוחד. “איך זה, בסדר?”

“טוב, אני רואה שאתה לא רציני! חבל מאד! אבל אין מה לעשות, כנראה: זה המצב!… בשבילי זאת אכזבה גדולה, תאמין לי. מן הרגע הראשון תליתי בך תקוות, הימרתי עליך, בניתי אותך. מרגע שהזדמן לי להציץ בנתונים שנרשמו בגליון־הקליט שלך, אמרתי לעצמי: ‘זה חומר טוב שכדאי לטפח אותו!’ עשית עלי רושם אחר לגמרי, אני מוכרח לומר… עד עכשיו, בעצם. לולא כן לא הייתי תולה בך את גורל התכנית שלנו… הנה, ממש לפני יציאתנו מתקשר אלי 7 ושואל אותי: “ובכן, מה הסיכויים עכשיו?” ואתה יודע מה אני עניתי לו? עכשיו הכל תלוי ב־72, אבל אני מאמין שהוא יהיה בסדר!' באלו המלים, שכּה אני אחיה! אתה יכול לשאול אותו…,”

“אתה יכול גם לשאול אותי, סיר נפוּח שכמוך”, אני מחזיר לו בזעף, “ואם תשאל אותי אני אגיד לך שיותר ויותר, מרגע לרגע, אני נוכח לדעת שאם באמת רוצים לזרוק אותך אז יש לזה סיבה… זה לא שסתם נטפלים אליך, או מתקנאים בך, או השד־יודע־מה… עכשיו ידידי, אנו עפים ביחד או בנפרד?!

אני כבר מתחיל להתרומם מעט. הנה אני מעל לשער של הגן, מעל לראשי הצמרות המכסיפות באור־הירח.

“חכה לי!” הוא צועק אחרי, “אני בא!”

אבל עדיין אינני רואה אותו.

הו, כן, הנה הוא, בכל־זאת! צץ כמו כתם קטן של דיוֹ, יש לו קשיים בנסיקה. לא, בכל־זאת הוא מצליח להגבּיה ומתחיל להתרומם במהירות נאותה.

באמת רואים למטה איזה פס חיור של נהר. ועוד אחד. וניצנוצי אורות של עיר כלשהי, לא גדולה ביותר.

“אני משיג אותך”, שמע קולו של מס. 3, בריחוק־מה מלמטה. “לאן ממשיכים?”

“אחרי!” אני זורק לו בקיצור.

אבל כשאני מעיף שוב מבט לעברוֹ אני רואה שהוא מתחיל לאבּד גובה פתאום.

“שבעים־ושתים, אל תעזוב אותי!” הוא צווח.

“מה יש לך?” אני שואג אליו.

“לא מצליח להתרומם עוד!”

“לא נורא”, אני מפטיר כמו לנפשי, מיטיב ישיבתי על מטרייתי. “עוד־מעט זה יסתדר!”

“שבעים־ושתים, קח אותי! אני אעשה אותך מס. 7!” הוא מיליל במר־ייאושו.

אני מאט מעופי, מנמיך מעט רגע כדי לחפשו, מאַתר אותו, חג בגובה־מה מעליו.

“מס. 3!” אני קורא אליו.

אעשה אותך מספר שלש", הוא חוזר בזעקת־תזזית.

“מספר שלש־שתים” אני מהתל בו.

"מה שתרצה..! הוא מתחנן מרה. “מה יהיה עלי?!”

“שלש־שתים־שתים…”

“לא חשוב עכשיו!… הו, אני לא מתרומם כבר בכלל!”

“שלש־שתים־שתים־שבע…”

“וַי, אני נופל בחזרה!”

בזווית של 60 כלפי־מעלה אני מכוון את ידית מטרייתי עד מהרה והנה כבר קווי הארץ מיטשטשים תחתי – עיסה אחת דלילה של אור חוורוּרי, סהרוּרי בתוך הלילה. מצד שני, גבשושיות והשקערוריות שעל־פני הירח מתחילות להסתמן בבירור יותר ויותר.

כמה נקי. כמה עמוק. איזו הרגשה נפלאה.

שעדיין מצלצלת באזני זעקתו האחרונה של מס 3:

“הצילו!”

 

פרק תשעה־עשר: למי הם מצלצלים

לא שב להופיע. האם יש להוסיף כאן: “כמובן”?

אינני יכול לומר שאני מרבה לחשוב עליו ועל אחריתו. עם זאת, תכופות אני חש בחסרונו.

בייחוד ברגעים של פיזור־נפש מרוב לחץ בעבודה: אז נשכחים ממני ההרפתקה האומללה בגן הציבורי, קשר־הידידוּת המוזר, המסוכסך, הקנטרני שנקשר שם בינינו באורח בלתי־צפוי, התגמדוּתו לנגד עיני, עובדת היעדרו הסופי מתוכנו, אז אני מבקש פתאום להתקשר אליו כדי ליטול ממנו עצה באיזה ענין שעל הפרק, או כדי להידבר עמו לפגישה כלשהי, או לשאול אותו אם יהיה מוכן להשתתף בדיון־חירום זה או אחר. פעם או פעמיים אירע אפילו שאכן ביקשתי לקשֵר אותי אל לשכּתו. פעם אחת מסר ל־הקשר שלי: “אין תשובה משם”. פעם אחרת הוגד לי: “אומרים שם שיצא… לא, לא השאיר הודעה מתי יחזור”.

לא, אינני מרבה כלל לחשוב עליו. פשוט, אין פנאי. ככל שגוברת הפעילות לקראת “חציל”, ככל שתוֹכפות ובאות הידיעות על ההצלחה הגוברת של זרועותינו השונות, המתבטאת בריבוים של מצבי־לחץ בכוכב־הלכת ארץ בהחרפת המתחים הצבאיים והכּוננות המלחמתית, כך העומס אצלנו מתעצם ומגיע לשיאים חדשים. ביחוד, רשאי אני לומר, בלי ענוות־שווא, אצלי.

אף־על־פי־כן, יש שאני תופס את עצמי אחוּז תחושה, או ציפייה, שהנה־הנה יודיעוני כי הוא מבקש אותי בקשר; שהנה־הנה אֶראֶה את ראשו העכבּרי מחיך אלי ממרומי גוף הענקמוֹני, מעל לחליפה האדומה ולעניבה הצעקנית, מבשׂר לי איזו בשׂורה חשובה בקולו הצייצני, בקריצת־עין חכמה־ליצנית. רגע אחד אפילו תפסתי עצמי מחכה בדריכות – מחכה ממש, כאילו נקבע הדבר הוסכם מראש – להודעה ממכון־התיאום על איתוּרו של מס. 3, בצירוף בקשה להוראות איך לנהוג בו.

פעם אחת, אמנם כן, זכרתי אותו בשעה של התרגעות, במשכּני. התמודדתי על מיטתי, ציינתי לעצמי בחיוך כי שוב התקצר המרווח בין הבהונות לקצה המיטה, ולפתע כמו ראיתי לנגדי בעליל את הענק על ראש־העכבר כפי שנגלה פה לעיני בראשונה, בעודי קליט מעוּנה וחרד. אחר־כך שיוויתי אותו לנגדי בתחפשׂתו הארצית, בשפל־קומתו, במשקפיו, במגבעתו, בפחדיו. ניסיתי לגלגל בהשערות מה אירע לו, בסופו של דבר: האם מוסיף הוא לרחף ערטילאית בשכבות נמוכות של האטמוספירה? או שמא צנח שוב אַרצה, שם ליד הנהר, והוא אנוס להוסיף להתחפש לבן־תמותה, ואולי אף השיג לו עבודה כגנן באותו גן ציבורי? ואולי התגלגל הוא עצמו כעכבר, חולד, עכבר־שדה? השערות אלו הביאו אותי לידי פרצי־צחוק חוזרים־ונשנים, עד שירדה עלי תנומה.

מוזר, בכל־זאת, עד כמה אין היעלמו זוכה לשום תשומת־לב רשמית. לא היתה, למשל, שום חקירה רשמית במסיבות המקרה. מובן שאני עצמי דיווחתי, עם שובי על מהלכו של אותו סיור חוץ־קדמי שהיה פעלנו המשותף האחרון, ממילא מסרתי

שמס. 3 “ניתק מגע ללא סיבה סבירה בהמרתנו החוזרת מכוכב־הלכת ארץ”. זמן־מה נשאר הדיווּח, משום־מה, במדור התשוׂומות, עד שהגיע, “בצינורות המקובלים”, לוועדת־הניהול של המדור המרכזי, לאחר שאני עצמי כבר מסרתי על התקלה במישרים להנהלת המדור המרכזי. אין, ולא היה, מי שיתמַה על המקרה, שלכל הדעות הוא יוצא־דופן ביותר. סוף כל סוף, אין זה מעשה שכיח כל־עיקר שטפסר יוצא בכבודו־ובעצמו לסיור מעין זה, ולא סתם טפסר אלא אחד ממעלתו של מס. 3, וּודאי אין זה מעשה שכיח שייעלם משליחוּת שנטל על עצמו. שום גורם אף לא רמז באורח רשמי שאולי ראוי לפחות לבקש פרטים נוספים, או הבהרות כלשהן, ממני עצמי. אילו היה רמז כזה, ודאי הייתי יודע על כך. לא היה.


מופלאה לא פחות, לדעתי, התנהגותה של הרשות העליונה. לכאורה, מתבקשת היתה איזו הודעה רשמית, ולוּ גם בחוזר פנימי של כלום, על עצם המקרה, על היעלמו של טפסר במסיבות “בלתי־ברורות”, שלא לומר “מצערות” או “חשודות”. לכאורה, מתבקש היה, למשל, שבמליאת הנהלתו של המדור המרכזי יקום אי־מי ויציין את המעשה, ואף יעריך במלים אחדות את דמותו של אותו “שׂר וגדול”, או יבטא את 'עמידתנו מאחרי השלטונות העליונים בשעה עגומה זו" – משהו מעין זה. על אחת כמה וכמה הרי הדעת נותנת שבאחד הדיונים המרוֹמָמים במיוחד שטפסרים משתתפים בה (דיונים הנעשים שיגרה כמעט ככל שנדמה כי שעת־פ מתקרבת ובאה) יקום אחד מאותם ראשונים־במלכוּת ויבּיע משהו הדומה לצער, אם בשמו ואם בשמה של הרשות העליונה, על היעלמו של אחד מ“תשעה המופלאים”, או ישמע בכובד־ראש דברים עד השתתפות־בצער. מאומה!

וכלום היה מי מן הטפסרים, משמונה הנותרים, שראה לנכון לפתות ולקחת דברים עמי בענין זה של עמיתם הגדוּל, שאני האחרון שעשה במחיצתו, היחיד שיכול אולי להאיר את עיניהם במשהו באשר להיעלמו, לספר להם משהו, אולי אף להעלות איזו מחשבה באשר למסיבות היעלמו?

וגדולה מזו: כלום מושג הידידוּת יש לו קיום בכלל אצל דרי־מעלה, בספירותיה של הרשות העליונה, או אולי ככל שאתה מגבּיה ועולה במידרג כך מושג זה חייב טישטוש ומחיקה? ושמא מעיקרו אין הוא אלא הבל מן ההבלים שניתנו להם לדרי־מטה לשגוֹת בהם בתקופת קינוּנם העלובה והחולפת עלי־אדמות?

שמא – עולה בי הירהור – שמא היעלמו של מס.3 הוא פתרון נוח להם לכולם, לפי שהוא מצמצם את היקפם של משחקי־הכוח, מפחית את מספרם של המתחרים על קירבתה וחסדיה של הרשות העליונה, מוציא מן התמונה גורם אחד אדיר־כוח ומסוכן?

אמת, מס. 7 ראה פעם אחת להשתהות, סמוך לאחר המקרה, בסיומו של דיון שהוא נמנה על משתתפיו, כדי להישאר עמי ביחידוּת. הבחנתי בכוונתו, והתפניתי בשבילו.

“איך אתה מסביר מה שקרה?” מיהרתי לשאול, מקדים התקפה להגנה.

הוא הניע אט־אט בראשו הגדול, ראש איל מקרין, ונתן בי את עיניו הגדולות, הנבונות, הצוננות:

“אתה מתכוון ודאי למס. 3”, אמר בקולו העמוק. “כן, זה דבר משונה למדי, לא כן?”

אחר־כך מתח צווארו העבה, הטיל בי מבט בוחן, חשדני כמעוט, וּשאלני, בנעימה של סקרנות מנומסת, סתמית:

“הספקת לשוחח אתו לפני התקלה?”

“הרבה!” עניתי לו בלהיטוּת.

“המ… הוא נגע באיזה תכניות שהיו לו לעתיד?”

“נגע”.

“ואתה – –?”

“היו לי ספקות קשים, אני אמרתי לו. אמרתי לו, בעצם, שהתכניות נראות לי מסוכנות מדי, חסרות־שחר, אפילו מזיקות. ואינני רואה להן שום אחיזה ושום סיכוי. אני מאמין בשיתוף־פעולה עם כל הגורמים. לא קיבלתי את הבקורת שלו, אתה יודע. אמרתי לו שהעיקר הוא קודם־כל להביא את ‘חציל’ ואת ‘ארגז’ לידי גמר מוצלח. שרק אחר־כך יהיה אולי מקום לחשוב על מה שצריך לבוא אחרי זה”.

“אני מבין”, אמר מס. 7 והניע בראשו. לאחר־מכן הוציא מכיסו ממחטה בשֹוּמה, בתנועה שהזכירה עד־לכאב את מס. 3, הגישהּ אל נחיריו. “האם היית מציע שנרחיב מעט את הדיבור בנקודות אלו באיזו הזדמנות… אחרת?”

“לא תודה”, התזתי והוספתי: “הוא דיבר אתי עליך בהערכה גדולה. הוא היה כוח גדול. אני חושב שהוא יחסר מאד לכולנו”.

"אני מודה לך" השיב מס. 7. "אין מי שלא ירגיש בהיעלמו".

אחר־כך עמדנו עוד מעט ושוחחנו על דברים שקשורים היו בדיון שעתה־זה נסתיים.

שונה מכך, בהקשר זה, היה מנהגו של מס.8, למשל. שונה היה גם מנהגי עמו.

כאשר ישב למולי, מעבר לשולחני, בלשכּתי, ושאל אותי, בלי עקיפוֹת, אם במהלך סיוּרנו ניסה מס. 3 “למשוך אותי לצדו”, השבתי אף אני דברים כדרבנות:

“אני שמח על השאלה,,, בהחלט ניסה. למעשה, כמעט מרגע שנחתנו הוברר לי שהוא אינו מעוניין כלל בתכלית המבצעית של הסיור והוא רואה בו בעיקר הזדמנות לדבּר אתי, מחוץ לטווח של אמצעי־הפיקוח שלנו, על איזה רעיונות מעורפלים מוזרים שהיו לו, להשיג את תמיכתי ברעיונות הללו”.

“האם יורשה לי לנסות לשאול על פרטים מוגדרים יותר?”

“בבקשה”, אמרתי, מתרווח בכורסתי.

“האם התבטא הנעלם בצורה בקרתית על איזה גורמים ברשות העליונה? עלי למשל?”

“המ… הייתי אומר שהוא דיבר מתוך קנאה על הצלחתם של כמה מטפסרי הרשות העליונה. זכוּר לי בפירוש שהזכיר את מס. 8 ומס.9, ואולי גם את 6… ואת מס. 2, כמובן… להפתעתי הגמורה, לתדהמתי, נטל לו רשות להשמיע כמה ביטויים בלתי־הגונים על הרשות העליונה בכבודה־ובעצמה, אך אני העמדתי אותו מיד על מקומו”.

“האם הזכיר איזה גורמים אחרים, או טפסרים אחרים, שהיו כביכול בסוד ה… רעיונות שלו… או שהבטיחו לו כביכול את תמיכתם?”

“הוא הספיק לרמוז באופן כללי על תמיכה שהוא מצפה לה בדרגים הבכירים, אבל אני דרשתי ממנו, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, בלשון תקיפה ביותר, שיחדל מכל הנושא הזה. הזכרתי לו את המטרות אשר לשמן נועד הסיור שלנו, ואמרתי לו שהוא מאכזב אותי מאד”.

“מדוע מאכזב?”

“מפני שאני תמיד ראיתי בו אחד מן היוזמים ההוגים של הפתרון היסודי והערצתי את מסירותו למטרות הגדולות של הרשות העליונה. במלים אלו השתמשתי… הנה הוברר, כך אמרתי לו, שהיה כאן משחק דו־פרצופי. שהיו לו כוונות זרות בכל הפעילוּת הזאת”.

אני מודה מאד על ההבהרות", החל מס. 8 לסכּם, תוך שהוא מחליק על סיבי שפמו החתולי, אחת לכאן ואחת לכאן. “נראה לי כי העמדה שנקטת ראויה בהחלט להערכה, אפילו לתגמול נאות”.

“אם אנו נוגעים בפרטים”, הערתי, סוקר בעיון ציפּרני ידי, “הרי עכשיו אני זוכר שהנעלם הספיק לציין, בשולי הדברים, שותף אחד אפשרי ל… רעיונותיו”.

“והוא?”

הוא ציין את מס. 7, אף כי לא קיבלתי רושם שדיבר עליו כשותף בטוח או מובטח… נכון יותר: הוא הצביע עליו כאפשרות… אבל מכּיון שממש דרשתי ממנו להפסיק, כאמור, הרי לא היתה לו כבר הזדמנות לציין אפשרויות נוספות… אולי בדיעבד אפשר לומר שמבחינה זו לא נהגתי בחכמה… אפשר לומר שהכעס קילקל אצלי באותה שעה את שורת ההגיון… אבל זה היה באמת בלתי־נסבל!"

“אני חייב, לומר שההתיחסות אל מס. 7 תואמת את ההתרשמות שלנו. למען האמת, זאת היתה השלמה חשובה”. הוא אומר בקוּמו. “מובן שהבירור הזה נשאר בינינו… מה רציתי לומר? הו, כן! לא הייתי רוצה להיות עכשיו, כמו שאומרים, בנעליו של מס. 7, חה־חה…”

“במשך הזמן”, אני מעיר בקרירות, בקוּמי ללווֹתו אל היציאה, “תצוּף, מן־הסתם, שאלת מילוי מקומו של מס. 3…”,

“זה לא חייב להימשך הרבה זמן”, הוא מפטיר, בחיוך חתולי סמוּר־שׂפמות. “מקום כזה אינו יכול להישאר ריק עד בלי די… על־כל־פנים, אני אציע למס. 2 להזמין את אדוני לשיחה במכלול הנושאים האלה. אין התנגדות, אני מקווה?”


תוצאתה של אותה שיחה היא שעכשיו אני מוּבל – בתפארת־טכסים היאה כמעט לאיזו הכתרה – ברחפת־הדר מיוחדת, מעוּטרת בתשליב מוכסף של אותיות ר – ע מכל עבריה, לראיון אצל מס. 2. אמנם כן!

מרגע הנחיתה, בצל ההיכל, לתרועת חצוצרות, הריני כחולם. דומה עלי כאילו על כפיים אני נישא, על כפיהם של אחשתרנים ואחשדרפּנים, שומרי־סף ושומרי־ראש, סריסים נושאי־כלים, שלנוכח יקרת לבושם וקפלטיהם וצניפיהם ומלמלותיהם אני חש עצמי יחפן נבער ושפל־ברך חרף רוּם קומתי וחליפתי האדומה, המהודרת.

איך אתאר את הריחות: ריחות של קטורת וּלבוֹנה, מוֹר ואהלוֹת, תרסיסי־אזוֹביוֹן ותמצית עלי־ורדים – שלעומתם ניחוח עשנם של סיגרי־“אמבּרוזיה” שלי משוּל באפי כבאשת בוֹאֵש.

ואיך אתאר את הרצפות: מרחבי אין־קץ של אריחי שחור ולבן, ארגמן ותכלת!

ואת הנברשות: טורים על טורים של נטיפי־בדולח וקני־זהב במתנוצצים־בוהקים־רושפים!

ואת המרבדים: יריעות על יריעות של פלוּמת־עננים רכה, אוורירית, משיית!

ואת ההיכל גופו: טרקלינים על טרקלינים, אולמות על אולמות, לשכּה לפְנים לשכּה, דלתות נפתחות, דלתות נסגרות, ספיניהן עמוסים פיתוחי־כן; ופסילים ותמונות, צלמי־מוזהב, עמודי־שיש, שטיחי־קיר, ציורי־קיר, תקרות ברוש וארז, מזרקות.

אך הנה אנו מגיעים אל תעודת־פנינו: דלת אחרונה, נישׂאה וּמוּפזת. הדלת נפתחת, הדלת נסגרת. קידות והשתחוויות. אני בפנים, באיזה אולם־כֵס שכל קירותיו נחפּים וילונות ופרגודים, והסריס מַנחה אותי אל כעין כס־מלכות, מוצב על בימת־שיש, ופורש ללכת, להשאירני ביחידוּת. ואני משתחווה מול ראש־שור מקרין המחייך אלי במתיקות ממרום כיסאו ונותן לי אות לשבת על כורסה – מולו, תחת לו הדוֹם לרגליו.

בימינוֹ הוא מחזיק הכן בשרביט־שן מגוּלף, עדוּי פנינים, בשמאלו הוא חופן את כנף אצטלתו המרוּקמת, כמצטדק הוא פותח, קוצב ניביו ומילותיו, בקול עבה כגעיית שור, שהוא משתדל כמדומה, להכניעו מעט:

יש, אולי, מנאצים, צרי־עין, שכינו אותי, המ… ‘תחת־אלוהים’… גוזמה וזדון! ללא יסוד… אתה, לעומת זה, תוכל לפנות אלי פשוט מאד, כאל… ‘הוד־מעלה’ ".

“כן, הוד־מעלה”, אני משיב, נבוך כלשהו, ונושא עיני אליו. אף ששווים אנו לקומה, כפי הנראה, הרי בגלל גובה מושבו יהיה עלי להביט אליו מלמטה למעלה.

“זו לנו, אם אינני טועה, פגישה ראשונה, לא כך?”

“ראשונה”, אני מאשר, “הוד־מעלה”.

“אבל, מקווה אני, לא אחרונה”.

“הכל תלוי בחסדי הוד־מעלתך”

“מזמן, אמנם כן, אני מצפה, מצפה אני, לפגישה זו הרבה שומעים עליך. הרבה מאד”.

“בכל מאודי אני מנסה לשרת את הרשות העליונה, הוד־מעלה”.

“עלייתך בשלבים, בשלבי הסולם, סולם המידרג, היתה מפליאה. איך אומרים? ‘ללא תקדים’, לא היתה כזאת, אני שומע”.

“אני שומע שלא היה זה פרי המקרה בלבד, הוד־מעלה”.

“במלים אחרות: מקרה, לא מקרה, הה?” הוא הצטחק.

אני מרכין ראשי: “כטוב בעיני הוד־מעלתך”.

רוֹגע רב יש בי עכשיו. משום־מה נדמה לי כי דיבורי־אווילות אלה יפים לתפארת הטכסית שעל כל סביבי, נוח לי בהם.

בינתיים, יודע אתה, התיתמנו באחרונה, ממס. 3, שאיננו עוד. קרוב היה אלי, מאד… צרי־עין, גם מנאצים, כינו אותו, חה־חה, ‘תחת־שתים’…" צחוקו מביא אותו רגע לידי שיהוק, אך הוא מתאושש וממשיך: “הטפסרים, כולם, חשים בחסרונו… הרשות העליונה, אולי, קצת פחות”.

“זאת היתה אבידה גדולה”, אני מסכים עמו. אך גם ממהר להוסיף: “שום אבידה, ולוּ גם תקשה עלינו ביותר, אינה יכולה לגרוע מאומה מן הרשות העליונה”.

“יש מקום, בשורת הטפסרים, ויש צורך, למלא… למלא את החסר. שום טפסר, אף לא אחד, אינו מובטח. חוץ, אולי, ממני… תהיה מוכן, למשל, אתה?”

"אני, הוד־מעלה?!" אני נושא ראשי בחרדה. “מוכן באיזה מובן הוד־מעלה?”

“לבוא… כלומר, לבוא בחשבון… להיות מועמד?”

"זו הפתעה גדולה כל־כך! אינני יודע, הוד־מעלה, מה להשיב – אם אני רשאי בכלל להציע את עצמי כמועמד, להמליץ על עצמי – – "

“אין צורך. הרשות העליונה, בכבודה ובעצמה, נותנת בך עין. לטובה”.

“אין מלים בפי להביע את הכרת־טובתי על כל אותות החסד והרצון שמעתירה עלי הרשות העליונה, לעתים קרובות כל־כך. כמעט הייתי אומר, הוד־מעלה, קרובות מדי!”

“עין טובה, במקרה זה, היא נכס צאן־ברזל”.

“סליחה, הוד־מעלה?” אני תולה בו מבט שואל.

“לא חשוב… נשכח זאת, לפי־שעה… חומר למחשבה, עוּל־ימים! שיעורי־בית, חה־חה!… צריך להבין, רק זאת, שאתה מועמד, בעינינו. וצריך להבין, עם זאת, שטפסרים, בסיכּום, זה מה שחושבים, אבל, בכל־זאת, בתוספת עוד משהו. זה אתה תלמד, מן הנסיון. עם הנסיון… בינתיים, כל זה, לא לפירסום!” הוא מוסיף, דרך־אזהרה, בצעקה כמעט. וחוזר למַתן קולו מיד: “עד להחלטה”.

שוב אני מרכין ראשי: “נשמע ונעשה, הוד־מעלה”.

“איזה מספר, זאת השאלה, בעצם. מי בתור. תור מי. שבע למשל, מתבקש כמעט, לא כך? שבעים־ושתים, מורידים שתים, והרי שבע. בדיוק. שבע, מוסיפים שתים, והרי שבעים ושתים ברור?”

“זו מחשבה עמוקה, הוד־מעלה”.

“הקדשנו מחשבה… יש גם דעה, ברשות העליונה, שמצב־החירום, כאשר ייגמר, ישחרר את 72, כלומר את 7, מוועדת־החירום. ואז, בזמן המתאים, מקבל 7, כלומר 72, את ועדת־הטכסים. נניח, זאת־אומרת, מינוי־של־כבוד. כי יש ראש, מאז ומתמיד, לוועדת־הטכסים. סוף־דבר: הטפסר החדש, 7 החדש, נשאר טפסר”.

“הכל בתנאי שמצב־החירום אכן יסתיים, הוד־מעלה. דבר זה, יורשה לי לומר, עדיין איננו מונח בקופסה”.

“סוף טפסר, במועמד תחילה. יש מועמד – הטפסר בקופסה”, וקול צחוקו המעוּבּה מזעזע את כל גופו, עד שכמעט נשמט שרביטו מידו.

שור אבוּס זה, עולה בי הירהור, אינו סכל ככל שחזוּתו ואורח־דיבורו עשויִים אולי להעיד עליו. אפשר גם ששׂררה מתמשכת יש בה כדי לתת לכסילים בינה, כשם שבעטיה לא פעם חכמתם של חכמים נסרחת. מכל־מקום, שור זה אפשר לגמור אתו עסקים, נדמה לי.

“יורשה לי, הוד־מעלה, לנסות להסתכל בדבר בלי פניות, מהשקפה רחבה אולי יותר?”

“הרשות נתונה”

“ובכן, נניח שאמנם, מוּעמדוּתי פותרת את השאלה של טפסר מס. 7, ולא לי הוא, כמובן, לשלול פתרון מעין זה, או לחווֹת עליו דעה בכלל. אבל הרי הבעיה החשובה, העיקרית, הוד־מעלה, היא זו שנוצרה עם היעלמו של טפסר מס. 3. נדמה שכאן פעור החלל התובע: ‘סתמוּני!’, לא כן?”

“יפה אמרת”, מגחך מס. 2. “עם היעלמו', אמרת. פירוש הדבר: שהוּת! פירוש הדבר: יש להמתין. עד שיובהר, ויובהר סופית, אם יובהר, כי זהו־זה. אז, יימצא פתרון. ודי לפתרון בשעתו, לחכם – ברמז, בינתיים, חיי־שעה! דבר נאה, לכל הדעות. ועוד דבר: הרשות עליונה! בענין כגון זה, היא עצמה, יכולה להפוך, כהרף־עין, קערות על פיהן”.

“נדמה לי, הוד־מעלה”, אני נחפז להשיב לו, כולי דריכוּת־פתאום, “שכּפתור־קשר אחד שבּדש מקטרני מתחיל לצפצף, ואולי זה סימן למשהו חשוב… דחוף ביותר… יורשה לי, הוד־מעלה?”

“חובתך היא, אני משער… גם אני, נדמה לי, שומע צילצולים. הרבה צילצולים, מכל עבר… משהו חשוב, בלי ספק”.

בכפתור־הקשר שלי מה אני שומע? – את סימן ההתרעה המוסכם על שעת־פ. לא פחות ולא יותר!

מערכת־ההתראה שבהיכל אף היא כבר נרעשת. אני נוטל פרידה ממס. 2, והפעם בלי שום גינוני־טכס, בחטיפה. הוא עצמו דואג לכך שיקחוּני בתכלית המהירות למפקדת־החירום (מיבצעים).

הרגע בא!!

 

פרק עשרים: פ

כשאני מגיע למחמ"ץ – זו מפקדת־החירום (מיבצעים) שלנו – כבר מרטיטות שם בכל מקום אותיות של אור: פ פ פ פ פ פ, נחילים של תשדרות בהוּלות כבר הצטבּרו במקלטות־הקשר, וכבר צוות־פ. הפרטי שלי ערוך כולו, פועל לפי הוראות־קבע מן המוכן. הכל דופק, כמו שאמר מס. 3 שם בגן הציבורי…

“התחילו?” שואל אני בקול עצור ככל האפשר, תוך שאני מתפרץ אל שולחני, וכן אל גל של תשדרות והופך בהן.

“עדיין לא”, משיב השָליש שלי, אבל זה קרוב מאד".

ממדור־התשׂומות, כמובן, באו האיתוּתים הראשונים. “מגע־ומשא” מסר על קליטת שידורים מאיימים שהוחלפו בין שתי הבירות הגדולות בכוכב־הלכת. “מעקב” מסר, כמעט במקביל, על טילי־שיוט בין־יבשתיים ששוגרו מ־20 נקודות לפחות. הממונה על מדור־התשומות, מס. 111, גילה יזמה ראויה לכל שבח ובלי להתחיל באיומים עם המדור המרכזי או אף עם הוועדה שלי הורה מיד ל“עידוד וייזום” להפעיל את אמצעי־השיבּוש הנאותים שלרשותו כדי למנוע העברת שידורים ושיחות נוספים בין הבירות, מחשש לצעדי פיוס, הרגעה או אף כניעה של הרגע האחרון, מצד כלשהו, בשלב זה, אפוא, כל חלל האתר של כוכב־הלכת “סתום” להוֹלכת אותות־ראדיו בטווחים של ממש.

אני משדר מיד דברי־הערכה למדור־התשׂומות, מורה להעביר דיווּח ראשוני לרשות העליונה (באמצעות מס. 2) ולהנהלת המדור המרכזי, פוקד על מדור־התשומות להפעיל את “הבהרה” לעזרת “עידוד וייזום” ולהעמיד את “השכּחה” ו“תברואה” בכוננוּת עליונה.

טילי־שיוט ראשונים קרובים כבר ליעדיהם. עכשיו יש לדאוג לכך שחרף השיתוק התקשרתי שגרמנו לכוכב־הלכת תגענה ממטות־החירום של שני הצדדים שבעימות פקודות־מיבצע לבסיסי המפציצים האסטרטגיים ולצוללות הגרעיניות האורבות ברחבי האוקינוסים. אני מתקשר במישרים אל מס. 111 במדור־התשומות ומציג לפניו את הבעיה.

"זה בסדר, הוא משיב לי בקול בוטח, “הנושא בטיפול”.

כן, ודאי. הרי זה כלול ב“תכנית 6”, מעוּבדת לפרטיה זה־כבר. ניד של בושה אני

חש מפני מס. 111, המפליא כל־כך לשלוט במעשיו, בעצביו, בכל תמונת הפעולה שתחת אחריותו. עכשיו עוברת בי הרגשת של סיפוק עילאי: הנה, לא לשווא היו כל העמל והטורח, המאמצים, הלחצים, ההתמכּרות, המאבקים, המתחים, המיקוחים, התימרוּנים, כל פעולות הריכּוך וההכנה שכּוּונו אל כוכב־הלכת גופו. ברגעי מבחן עליונים אלה אכן עתידה המערכת כולה לפעול למשעי, על־פי תיכנונים מוקדמים שבהם הכּל, משוּלב, משוּקלל, מוּבא בחשבון, חזוּי מראש.


פגיעה ראשונה!

אנו חשים אל מפת־האור הממלאה את הקיר הענקי שלמולנו. ניצוץ ניצת ומהבהב במקום הפגיעה, מהבהב ולא יחדל. בוּל!

הנה עוד אחת! ועוד אחת!

“התחילו!” אנו שואגים, נופלים זה על צווארי זה, מתחבקים.

זו פעם ראשונה ניכרים בצוות שלנו גילויים של ידידות וחום־רגש. סוף־סוף! – אני מציין לעצמי בסיפוק משונה.

אך, למען האמת, לא זו העת להשתפכויות.

לעבודה!

אבל גם ברגעים מלהיבים של ראשית־הצלחה אין אתה פטור מלעשות את החשבון המפוכּח. אפילו ימצו שני הגדולים את כל יכולת ההרס ההדדית שלהם, הרי התוצאה הסופית עלולה להסתכם רק בחלק מיצער מן האוכלוסיה הכוללת של הכוכב, בדוחק 10%. ואם כך, מה הוֹעלנו? ואפילו הללו ממיטים בתוך כך, בסיוענו או בלא סיוענו, חורבן גם על כּל בעלי־בריתם, שוב התוצאה מסתכמת בדוחק ב־20% מכלל מספרם של דרי־מטה. ואז מה? שלום ל“חציל”, שלום ולילה־טוב ל“ארגז”: הפּרשה מתחילה מראשיתה, המאמץ חייב להתחדש בתנאים קשים הרבה יותר, לפי ששאר 80% הנותרים אין בידם, למעשה, אותו מכלול של אפשרויות טכניות להשמדה הדדית גמורה, ולא עוד אלא ההלם הפסיכולוגי הקשה ירתיע אותם מכל מירוץ־חימוש רציני, מכל־שכּן גרעיני!

שוב אני מתקשר אל מס. 111.

מוכרחים לדאוג להטות חלק מן השיגורים משני הצדדים, אל מרכזי המעצמה השלישית, שעדיין אינה משחקת. אני חוזר: משני הצדדים – ולא צריך להסביר מה ומדוע… אחרת, הכל מסתיים בכשלון חרוץ והשוקת נשארת שלמה! אתה שומע?!"

שוב הוא משיב מתון־מתון:

“אין מה להתרגש. הרי כל זה כלול ב’תכנית 8'… ודאי שאנו ערים לזה… אני רואה ששוכחים שם דברים אצלכם, בוועדת־החירום”. הוא מוסיף, בהומור השלו שלו: “אני מציע לך, 72, שתדליק לך סיגר־’אמברוֹזיה' אחד, כמוני, תיהנה מן העשן ותחכה בשקט לסוף המזמור…”

“יפה… ומה בעניין הארצות שאין להן גרעינים, אתה זוכר?”

“ודאי. הרי זה בנספח א' ל’תכנית 8'… מה זה, אתה עושה לי בחינה?… אל תדאגו שם! הם כולם יקבלו את המנה בש־ל־מוּ־תה!”

“חזק ואמץ”, אני מסיים ונותן אל פי, בפיזור־נפש, סיגר־“אמברוזיה” אחד, בהמלצתו הבּרוּכה של 111.

“הודיע על הפעלת ‘חציל’?” שואל אותי אחד ממזכירי, תוך שהוא מדליק לי את הסיגר שבפי.

אני מעיף עין במפת־האור, מעביר מבטי ממנה אל מסך־ההקרנה שעליו כמו פרוּשׂ כוכב־הלכת עולו:

“בינתיים, שלב א' בלבד” אני פולט לתוך העשן המיתמר, מטיל רגל אחת על השולחן טעון התשדרות ומכשירי־הקשר.

" ‘חציל’ שלב א' – ‘חציל’ שלב א' ", יוצאת פקודה בכל מיתרי הקשר.

עוד רגע בתוך גל התשדרות צץ גם זה:


הרשות העליונה


אל 72 –

עם תחילת מיבצע־“חציל” שלוחות מיטב ברכותינו. אנא העבר איחולי לכל העושים במלאכה. תחזקנה ידיכם!

מי־יתן ולא נוסיף לדאבה עוד. מי־יתן ומעתה תשכּון שלוות־נצח בכל רחבי עולמנו.

באמונה, במסירות, באהבה,

ר.ע. (חתום)

כלאחר־יד, בין שאיפת עשן אחת לחברתה, אני מוסר את התשדורת לאחד המזכירים: “להעביר את זה לכל המטות והמפקדות”, אני זורק. “אחר־כך אתן נוסח מברק־תשובה. בינתיים, לאַשר קבּלה”.

“צוללות בפעולה! אסמי בין־יבשתיים כבר מתרוקנים!” משדרים ממדור־ תשומות.

“סיכום פגיעות לרגע זה: 72”.

“שבעים ושתים!” מריעים עוזרי סביבי, מוחאים כפיים, כאילו היה זה הישג פרטי או שַי פרטי שהם מגישים לי…

בחימה כבושה אני פונה אל סוללת מכשירי־הקשר שעל שולחני, מתקשר שוב אל מס. 111:

“תשמעי! כאן 72… מה זה, עד עכשיו עדיין כל הפגיעות רק אצל שני הגדולים… עוד מעט לא יישאר להם מה לזרוק, ואז אנה אנו באים?!… לא ייתכן כך! מה קורה שם אצלך?!”

“אתה צודק”, הוא משיב, והפעם יש נימה של דאגת־אמת בקולו. “היה פה מיתקן אחד ב’הבהרה' שלא פעל כמתוכנן, וזה קצת קילקל… אנחנו מטפלים בזה. אני מקווה שזה יסתדר”.

הוא “מקווה”! אני רותח, אבל אינני מגיב. מוטב, אולי, שברגעים אלה אהיה אני עצמי על־ידו שם ב“תשׂומות”!

בדרך ליציאה אני משתהה רגע ליד מסך־ההקרנה. מה רואים? רואים ערים מתרדדות, מגדלי־קומות נופלים כמו גפרורים, הרים נרטשים, בקעות מסתתמות, נהרות מתעקמים, ימים נדלחים, יערות נדלקים כמו נעוּרת ואינם, אניות נמסות בדונג. זהו! אבל כל זה עדיין מצומצם, מאוּחר מדי. מה יהיה? פה עומד להתחיל מירוץ נואש נגד הזמן!

“טוב שבאת”, מקדם 111 את פני במַטה שלו. הוא מושל ברוחו ושולט במצב, אבל המצב מסובך. יש לו בעיה, הוא אומר:

"המיתקן ההוא ב’הבהרה' עושה לנו צרות, אני חושב שצריך לעזוב אותו. עכשיו:

צד אחד, הכחול, עומד להתחיל לזרוק מן הלווינים שלו על הצהוב, ואת הגרעינים הללו אני יכול אולי לכוון לצדדים הלא־ לוחמים – אפשר לנסות; לעומת זה, לא ברור אם במקרה זה יספיק הריווי ה’אורגינאלי' בשביל לגמור את כל האוכלוסיה בשטחים הצהובים. זאת החלטה בשבילך. לא בשבילי".

“מה בדבר הלווינים של הצהוב עצמו?” אני שואל.

“לא בפעולה”.

“אז אולי אנו יכולים ‘לארגן’ להם הפעלה – מלמטה, או מאצלנו?”

“זה רעיון מעניין”, אומר 111 וזיק ניצת בעיניו. “אני עוד־מעט מברר… ואתה מתכוון שאלה של הצהוב יזרקו על השטחים הצהובים, נכון?”

אנו מחייכים זה אל זה מתוך הבנה.

“בינתיים”, מבשר לנו השליש שלי, מתוך תשדורת שבידו, “גם הירוקים התחילו לעבוד, אחרי שהספּגנו להם כהוגן משני הצדדים. לפי־שעה הם עובדים רק על כחולים. עד עכשיו, בטילים לטווחים בינוניים, השיגו כמעט עשר פגיעות מתוך איזה עשרים־וחמש זריקות”.

“כמה ספגו הירוקים?”

“אני אבדוק. בכל־אופן, משהו שקרוב לניטרוּל”.

עד שהוא מתפנה לבדוק אני מוצא שהוּת להכתיב תשובה לרשות העליונה:


מפקדת חירום (מיבצעים)


אל הרשות העליונה –

מודה על הברכות והאיחולים. העברנו למטות ולמפקדות.

“חציל” מתקדם כמתוכנן. עוברים לשלב ב'.

בהשראתך ובעידודך נבטיח גמר־ביצוע. נעשה הכל להצדיק האמון שנתת בנו.

יחי הפתרון היסודי! יחי הנצח!

תחי הרשות העליונה!

72

(חתום)

השָליש מוסר על ריווּי גרעיני ב־60% משטחי הצהובים, 50% משטחי הכחולים ו־40% משטחי הירוקים, וכ־80% משטחי בעלי־בריתם של הצהובים והכחולים גם יחד במספרים עגוליםׂׂ). בשלב זה, כמדומה, זהו סיכום מניח את הדעת.

111 מתקשר ממטה־הפעולה של “עידוד וייזום” ומודיע בהתרגשות:

" ‘תיאום’ מוסר שהצהובים הצליחו, למרות הכל, להעביר שדר־כניעה אל הכחולים ואלה מסכימים להפסיק…"

“אנו אבודים!” אני פולט.

“רגע, רגע”, הוא ממשיך. “מצד שני, מדווחים מ’הבהרה' על אפשרות לבצע את הרעיון שהצעת… זאת אומרת למרות הכניעה יוכלו הצהובים להתחיל לספוג מן הלווינים שלהם, ואז ממילא המשחק יימשך, מאין ברירה… מה ההוראות?”

אני נאנח אנחת־הרווחה כאילו אבן נגולה מעל לבי וצועק לתוך המכשיר:

“מה יש פה לשאול?! בכל המהירות קדימה!

הגיעה העת לחזור למחמ“ץ. נניח ל”תשׂומות" להתבשל במיץ שלהם לבד. בדרך נותנים קפיצה למערכת־הסילוקים הכללית. נוכח לחץ הנהירה מלמטה, המהממת בריכוזיה, הופעל כבר כאן, באישורי, שלב ג' של “חציל” ברדיוס לא־יאומן מסביב לבסיס־הקליטה המורחב רובצים הקליטים החדשים עדרים־עדרים, ללא סוף. אני עורך סיור חטוף בבסיס, בחברתו של 351. הוא נראה מוטרד, אבל בסך הכל רוחו איתנה. יש פה על מי לסמוך. הסגל מתמודד למופת עם הבעיות. כל הכבוד להם!

אגב, סיור אני שומע ברשת הרמקולים קולו שצילצולו מוכּר, משום־מה, מזכיר נשכחות. כן, זה באמת הנאום המוקלט – הקבוע, כפי הנראה – של הרשות העליונה, כפי שהוא נשמע בבסיס־הקליטה. אני מטה אוזן רגע:

"… לפעמים יש לנו כאן מחזורים שאינם כל־כך בסדר… כן, לפעמים יש לנו בעיות של משמעת וכו'… לא אסתיר מכּם, זה קורה גם אצלנו.

כמובן, יש לנו אמצעים מספיקים לטפל במקרים כאלה, חה־חה – – –"


אחר־כך, כשאני עובר שם שוב בגמר סיורי, והנה עוד:


“… הפעם ניתנו הוראות מיוחדות להחיש את הטיפול והוקצתה תגבורת רצינית לצוות־המיון. אבל צריך להתחשב בעובדה שהטיפול הוא אינ־די־בי־דו־א־לי… בכל־אופן, כל אחד יגיע תורו – –”


“כמו שהיה בזמני”, אני מעיר ל־351, כמו בגעגועי־עבר של איש בוגר פוקד אולפן שבו עברו עליו ימי תלמודו ומשוּבותיו.

“נכון”, משיב 351. כבד־ראש כדרכו. “אנו משתדלים לטפח פה מסורת”,

“טוב… העיקר: אני מקווה שתחזיקו מעמד. זו שעת המבחן לכל המבנה שגיבשנו פה ביחד!”

“המפקד!” הוא משיב, בנסיון להתבדח, ומצדיע.

במצב־רוח מעוֹדד אני מגיע לבסוף למחמ"ץ.

“זה גמור!” מבשרים לי.

“הכל. הכל!” אני שואג.

דממה כבדה, נכלמת, מבשרת רעות.

אני חש להביט במסך־ההקרנה, במפת־האור.

“הגדולים גמורים. כל מלאי הגרעינים גמור”, מודיע ראש־המיבצעים שלי. "אבל הסתכל שם למטה – – "

בכל השיפולים הדרומיים של כוכב־הלכת – אף לא פגיעה אחת. אף לא שריטה!

“סיכום מספרי!” אני תובע “מהר!”

הסיכום כבר מוכן על שולחני, המסקנה ברורה: 35% מדרי־מטה שׂרדו, ויש להם סיכוי סביר להסתגל למצב החדש וכעבור איזה זמן, בחלוֹף השפעותיה של הקרינה, אפילו להתחיל למלא את כוכב־הלכת כולו. מחדש!

אני רואה את עוזרי נותנים בי מבטים של השתתפות, של מבוכה, של צער. מה הם אשמים?! מה הם יכולים לעשות?!

ראשי צונח אל השולחן עכשיו אני חש כי אכן חרב עלי עולמי.

בהיסח הדעת אני מגלגל אלי איזו פיסת־נייר קמוטה. מישהו העתיק עליה, כנראה זה־מקרוב את החרוזים הללו של הרשות העליונה:


בָּאֵשׂ וּבֵעָנָן

בֶּעָנָן וּבָאֵשׁ

יוּסַק הַכִּבְשָׁן

וְצֹרַף כָּל הַיֵּשׁ


איזה צילצול מלעיג יש עכשיו למלים הללו!

אני גועה בבכי מר, באיזה זאטוט שלא עמד בבחינה ונודע לו שעליו להישאר עוד שנה באותה כיתה.

 

פרק עשרים ואחת: דבר הרשות העליונה

עד כאן ליוָה אותי מס. 2 עצמו – כבד־צעד, מאוּפק, אומר־כבוד – במחילות במסדרונות האפלוליים, נגוּהי־הלפידים, הנודפים ריח של טחב.

מוזר, אני חושב בלבי: חושך וטחב כאן, אצלנו, בספירות העליונות?

הנה הוא נעצר, שמאלו אל חזהו, ראשו המגודל רוטט, מתכופף קימעה, מרעים בקולו:

“מס. 7! מכאן והלאה, לבדך… אני מאחל, מקרב לב, הצלחה ואושר!”

ופונה לשוב על עקביו.

עוד כמה פסיעות ושני הסריסים אשר עמי נעצרים אף הם. מוּלנו דלת כבדה, נמוכה, כהה, מסמרים ופסים של מתכת לארכה ולרחבה.

סריס אחד מקיש ברתוֹק־הברזל שעל הדלת, אחת, ועוד אחת, וכבר שניהם פונים ללכת.

חרש, באפס־קול, הדלת נפתחת.

בתחילה אינני רואה אלא אור. מבהיק, מכאיב. הרבה אור, בשוּליו הרבה חושך, וריח לח ודשן, כמו של איזו צמחיה אקזוטית. ומניפות של כפות־תמרים סובבות־חגות מעל, ובתוך כל אלה – קול תיקתוק כמו של איזה שעון, שעון־קיר, נעלם, סמוי מן העין.

כשעיני מתרגלות לאור אני רואה והנה הוא כולו שפוך על איזה מצע רחב, רחב מכוּסה ורפוּד עורות של חיות, ובמרכזו, בתוך ערבּוביה ססגונית של כרים וכריות, גוף גדול, מוצק, וחי, נושם נשימה קצובה. לא, לא גוף. אחוריים וגב, בעיקר אחוריים. עינם כעין הדבר, ומעל לגב איזו רעמה קטנה, דלילה, תלתלים. גם הם כעין הדבש. דבש כהה מעט.

“תתקרב, אל תפחד”, אומר הגוף, בין כר לבין מצע, בקול של אשה. קול אטי, צרוד מעט.

אני אוזר אומץ, פוסע כמה פסיעות קדימה, ועומד.

“עוד קצת”. בקורטוב של ליגלוג, אך גם בסקרנות, בהתפנקות.

אני מגיע עד קצה היצוע.

עכשיו הגוף מסתובב בעצלתיים, במיתוח זרועות. כל־כולה מולי: ענקית, מוצקה, רחבה, קצרת־צוואר, כבדת־דדים, פשוקת־רגליים, גלוית־ערוָה, ראשה ראש לביאה. היא מביטה בי בעיניים לחות, חמות, ספק שֹוחקת ספק כמהוֹת, לשונה בין שפתיה:

“גידלו אותך יפה, כן, כמו שחשבתי”.

אחר־כך, כעין קוצר רוח וליבּוב:

טוב, תתפשט כבר! אל הרשות העליונה לא באים לבושים, טפסר שלי…"

וכשעוד מהסס, מגודל ההפתעה והתדהמה:

“כן, חביבי! עם הרשות העליונה צריכים להזדהות: אם היא ערומה, אתה ערום; אם היא לבושה, אתה לבוש. עכשיו איך אני? ערומה, נכון?”

“נשמע ונעשה”, אני מפטיר בבלי־דעת, ברעד אני שׂם נפשי בכפי ופושט מקטורן, עניבה, כותונת, לבנים.

"יפה אמרת, כך צריך! מה שהרשות העליונה אומרת, צריכים לעשות, נכון?…

אתה יודע, הרשות העליונה עשתה בשבילך הרבה מאד, אז עכשיו אתה גם צריך לעשות בשבילה איזה דבר קטן, אולי כמה דברים קטנים בשבילה, נכון?… הכל, לפשוט הכל, חביב עלי! גם נעליים, גרביים… הכל!… זהו. ועכשיו, להתקרב. כן, תתקרב. אל תפחד! אני לא אעשה לך שום דבר רע. אני רק רוצה לראות קצת מה שיש לך… כל מה שיש לך, כן. שב, שב. תתקרב, אני אומרת! אל תפחד. אין לי צפרניים של חיה. רק ראש. והראש זה בתור סמל. זה צריך לסמל אופי… איזה ראש אני אתן לך? צריך עוד לחשוב. נראה אחר־כך… מה, אני מדגדגת אותך? אין דבר, תצחק קצת. אצלי צוחקים. גם צוחקים… ככה תתרגע. כן, כן, תתקרב עוד. לא תישׂרף ממני, אל תפחד! ותתחיל גם אתה, אל תשכב לך ככה כמו גולם… אתה כאילו אינך יודע בכלל מה זאת אשה! אבל פעם הרי ידעת, לא?…טוב, אין פלא. עשיתי לכם עולם חד־מיני כזה. את כל הנשים הפכתי לגברים. כן, התחשק לי! אתם יכולים לעשות לי משהו? נכון, זאת היתה גחמה שלי. מין גחמה קטנה כזאת.עולם א־מיני!… אבל ככה זה רק עד שמגיעים אלי, חה־חה! פה זה סיפור אחר לגמרי, נכון, חביב שלי? פה הכל זה רק זה, ושום דבר מלבד זה! כן, אתה עוד תראה אצלי הכל חי… חי, חי, חי!… אני מתארת לעצמי כמה אתה מרגיש רע אחרי הסוף של כל המיבצע הגדול שלך…איך קראת לו? ‘חציל’, כן… אבל תאמין לי, אין מה להצטער. אני עצמי רציתי שזה יצליח אבל בגללך, בשבילך, כן, תתפלא! חשוב היה לי שתהיה מרוֹצה, כי מצאה חן בעיני בהתלהבות שלך לענין. המסירות, השאפה, כוח־הרצון, הדבקות, הקנאות, הלהט שהשקעת בזה – כל זה מאד מצא חן בעיני, ורציתי מאד שזה יצליח, בייחוד שהרגשתי שבסופו של דבר אתה משתדל בזה בשבילי לא פחות מאשר בשבילך… אף־על־פי שאז, כמובן, לא יכולת לדעת מה זה. בעצם, ‘הרשות העליונה’, ובייחוד לא מי זה… אבל, אחרי הכל, אם לא עלה בידיך – בידינו – לא נורא! לא זה העיקר. אתה תראה מה העיקר, תסכים אתי… כן, כן, חבֹק אותי. חבֹק. אתה תתחיל סוף־סוף להתעורר!… יותר חזק! אני רוצה להרגיש אותך. רוצה שאתה תרגיש אותי, שתדע איך מרגישים אותי, איך צריך להרגיש אותי, מה זה עושה… טפסר צריך לדעת, זה המנהג אצלנו, חה־חה… בשביל זה הוא טפסר… בעיניך זה חידוש גדול, אני מתארת לעצמי, אבל זהו כל הענין. כל הענין כולו… ועכשיו נשיקה קטנה, קטנה, ועוד אחת, בשביל לחמם את הבקבוק… זה היה נחמד… אבל אתה עדיין לא די קרוב. אני לא מרגישה אותך מספיק… אתה מתפלא לשמוע כאן שעון, מה? בשום מקום אחר לא ראית אצלנו שעונים. נכון? אני יודעת! גם זאת גחמה אחת קטנה שלי. רק לי יש שעון כמו אצלם למטה, אצל בני־התמותה. שעון־קיר שלא משמיע צילצולים, רק מתקתק ומתקתק כל הזמן. מראה את הזמן שעובר, כמו שהוא עובד אצלם. שעון חי: דקות, שעות, ימים. אצלי יש ימים, ואם אינני שוכחת לספור אני סופרת אותם בעצם, אני תמיד סופרת אותם. מוכרחה. אני מוכרחה, כי יש לי סדר מסוים. סדר משלי… והסדר שלי לקבוע לפי הטפסרים שלי. כן, אני אסביר לך. אבל יש עוד זמן. לא כל הזמן אבל הרבה זמן… כן, פה, פה, אחרי האוזן. זה מקום רגיש אצלי. הו־הו!… מתרגלים מהר גם לראש כזה מצחיק של לביאה, נכון? אבל הפה שלי לא של לביאה. גם השיניים לא, חה־חה… נכון? לא כל־כך חדות, לא טורפות, מה? וגם הלשון, לא כל־כך מחוספסת… תרגיש אותה!… אהמ… עכשיו אני… כן, להרגיש את שלך… וחבּק אותי חזק. גפּף אותי. לפּף אותי. הדק אותי אליך. בחזקה! ונשק, נשק. ככה! גם שם! גם פּה! פה!… הו־הו! אתה מתחיל להרגיש את עצמך אצלי כמו בבית… כך צריך!… יופי, יופי! עוד!… לא, אל תחשוב שאני תמיד דברנית כזאת, פטפטנית כזאת, אני פשוט רוצה שתתרגל אלי, שתרגיש נוח אתי, בשביל זה אני מדברת הרבה. בהתחלה. בפעם הראשונה. או בפעמים הראשונות… אבל אם זה בא טוב, אז הרי זה תמיד כמו פעם ראשונה, ואז אולי תמיד אני מפטפטת לי ככה… אבל העיקר זה הדיבור של הגוף! אתה שומע איך הוא מדבר, נכון? אני שומעת איך שלך מתחיל לדבר. הו כן, הוא מתחיל. הו־הו! כן! ככה טוב… כמו שנוח לך. חכה, אני רוצה להחזיק אותך, אותך, אותך! כן, בוא אלי. יותר קרוב. עוד יותר. עוד יותר!… נעים לך אצלי, מתוק שלי, נכון? גם לי! בטח, מה אתה חושב… ככה, עוד, עוד… עכשיו לאט, יותר לאט. יותר קרוב ויותר לאט… אוּהוֹ, אתה מתחיל להיות חזק… אבל גם אני, לא?… כן,כן, כן… אתה מרגיש איך עכשיו אני באה לקראתך, כן, באה, אליך, כן, עכשיו, ככה ישר ומלא וחזק… איזה יופי!… לא, עוד לא… טוב לך אצלי, נכון? לי? כן, כן, נהדר לי! רק חכּה עוד קצת… עוד קצת… יוּהוּ! כמה טוב, טוב, טוב! כמה טוב להרגיש, ככה טוב שמרגישים את זה… נכון, אהוב שלי, טפסר שלי, ילד גדול שלי, נכון?! נכון שאתה מרוצה מן הלביאה שלך, מן הרשות העליונה שלך? נכון שאני הרשות העליונה שלך, נכון שאתה שלה? אתה לא מוכרח להגיד לי, אתה לא מוכרח לדבר בכלל. אני יודעת, יודעת כמה טוב היה לך אתי, כמו שהיה לי טוב אתך. טוב, טוב!… טוב לך אצלי, פרפר שלי? אולי לתת לך ראש של פרפר? לא, זה יהיה מצחיק יותר מדי. אין דבר כזה, הרי לא רואים אותו בכלל, נכון?… אתה מבין, אני בוחרת בעצמי ראש לכל אחד מן הטפסרים שלי. כבר אמרתי לך, אולי לפי האופי שלו. כן, כמו שאני מרגישה אותו. הכל ענין של רגש, של הרגשה… אחד שור, אחד חתול, אחד דג… הרי אתה מכיר אותם כבר! אני לא צריכה לספר לך…מספר 7 שהיה לפניך, למשל, הרי נתתי לו ראש של איל, כי ככה הרגשתי אותו אצלי… אני מנסה לחשוב. מה יהיה אם אעשה אותך מספר 3, למשל… עדיין לא החלטתי. לא מוכרחה להחליט מיד… כן, נשק אותי שם. וגם פה. על פּטמה. כן… עוד לא אמרתי לך בשביל מה יש להם מספרים. נכון, גם כל פקיד שלי יש לו מספר. אבל זה לא אותו דבר… גם זאת גחמה שלי, אל תצחק! העל גחמות קטנות שלי, כל מה שתראה אצלנו. כמו גם כל מה שראית עד עכשיו… אז בעצם זה פשוט מאד… מספר 1 זה אני, כמובן. זה לא אתן לאף אחד. לאף אחד! אז נתחיל בהוד־מעלתו מספר 2. טוב, אז השור הנחמד הזה שלי צריך להיות אתי כל יומיים! בשביל זה הוא מספר 2! ממש כך, כל יום שני! היום לא, במקרה, אבל מחר כן. ומספר 3 שלנו מסכן, שנעלם לנו פתאום, העכבר הרע הזה, הוא היה צריך לבוא כל שלושה ימים. ומספר 4, כל ארבעה ימים, וכך הלאה. זה הסדר של הרשות העליונה!… מסכן יותר מכולם זה מספר 10, שנתתי לו ראש של תרנגול. והוא באמת מסוגל כמו תרנגול, אתה יודע. חה־חה־חה, הוא כל־כך מצחיק אותי… אז בשביל זה התחשק לי דווקה שהוא יבוא רק פעם בעשרה ימים, ולכן הוא מספר 10!… מצחיק, נכון?!… בכל־אופן, התוצאה היא… אתה צוחק, מה?… התוצאה הא שבכל יום יש לי לא טפסר אחד אלא אחדים! תעשה חשבון, אם אתה יכול… והעיקר הוא שאף אחד מהם לא מקנא וכולם שמחים בחלקם, וגם הרשות העליונה לא מקנאה… אין לה במי לקנא, אתה מבין… וגם היא שמחה בחלקה, חה־חה־חה… אני רואה שזה באמת מצחיק אותך!… יש רק יוצא־מן־הכלל אחד וזה כשאני מקבלת ספסר חדש. ביום ההוא אני רק אתו, לכן היום אני רק אתך. כן, כן, חמוד שלי, רק אתך, אתך, אתך… שים לי את היד פה, ואת היד ההיא שם, נשק לי בכל מקום שאתה רוצה, כמו שאתה רוצה. כן, כן,,,אני קצת משבּרת לך את העצמות, מה? רגליים חזקות יש לי, הה?… ככה, ככה, כך אני אוהבת… אתה כבר לא מפחד ממני, נכון? היית צריך לראות את עצמך בראי כשנכנסת, כמה מבוהל היית! מצחיק כזה!… אבל אני רגילה, כל אחד הוא כך בהתחלה, אני יכולה להבין פתאום, אשה! אשה! זאת הרשות העליונה?! אף אחד מכם לא מוכן לזה ודאי כל אחד מתאר לעצמו כל מיני דברים, אבל דבר כזה?! מה־פתאום שיחשוב על אשה במקום הזה, במרחבי־הנצח, חה־חה, של הרשות העליונה! והנה: זאת היא, הרשות העליונה בכבודה־ובעצמה, בכל כבוד־הפקרוֹתה, חה־חה… נכון, זה המשחק שלי. כך אני אוהבת, ואני עושה בדיוק מה שאני אוהבת. פשוט מאד. חד וחלק! רק אני יכולה, ורק אני עושה. עושה מה שאני אוהבת, ואוהבת שאני עושה, אוהבת כל אחד מכם בכל פעם שאני עושה, שהוא עושה… אבל אל תחשוב שזה כל־כך פשוט, כי אני מבררת יפה־יפה לפני שאני מחליטה עם מי אני אעשה מה שאני אוהבת לעשות. לפני שאני מחליטה עם מי אני כבר לא אעשה… לא לחינם גם אני הרשות העליונה, מה?… הו־הו! זה כאב לך כהוגן, כן? אז עכשיו אתה יכול להכאיב לי, כן, לא איכפת לי, בכל מקום שתרצה, יש מבחר גדול, לא? אז תבחר חה־חה־חה!… דווקה פה? הו־הו־הו! עוד־פעם! כן, יותר חזק. באמת לא איכפת לי… עכשיו התחלה, טוב? כן, כן, אני רוצה! בהחלט כן! אתה מתפלא? אין מה להתפלא! הרי גם אתה רוצה, שועל שלי!… כן, עכשיו אני יודעת: אשים לך ראש של שועל. אתה תהיה הטפסר־השועל! מוצא חן בעיניך? שועל עוד לא היה לי אף פעם!… יופי, יופי להרגיש אותך עוד פעם, יופי כמה שאנו מתאימים, בדיוק המידה שלי, הה? איך דאגתי שתגדל ותגדל, עד שתהיה לפי המידה שלי, חה־חה?… הלב שלי רץ, רץ, רץ, כמו שהשעלוּלון שלי רץ, רץ, רץ ומתרוצץ לו שם אצלי בפנים במערה החשוכה בחורש האפל ביער הלח והעבות… אל תגיד לי שאתה כועס פתאום! אתה רק עושה פרצוף כזה, נכון?… כן, יותר חזק, יותר!… אהוב שלי אהובי רק אותך אני רוצה רק אותך אוהבת עכשיו… גם אתה טוב לך אצלי נכון שועל שלי קח אותי תן לי עוד תן לי קח אותי עוד אוֹהוֹ מה שאתה עושה לי… כן אתה תהיה אצלי טפסר מספר 3 חה־ח אתה מרוּצה כל שלושה ימים תבוא אל הרשות העליונה שלך מה זה לא מספיק לך כן כן בוא בוא בוא שועל שלי מה אתה רוצה מן הגרון שלי חה־חה שועל שלי חה־חה הו הו הגרון אתה מצחיק אותי לא זה באמת כואב מה אתה חושב לך שועל שלי טפסר מס. 3. חה־חה כל שלושה ימים זה באמת כואב תפסיק כבר מה השגעון הזה,,, מהקרה לך!… הה… יופי… הו… הו…

בררררררררררררררררררררררררררררר

בררררררררררררררררררר

בררר

 

פרק עשרים־ושנים: יקיצה מאוחרת

(קטעי יומן)


הרגשה ראשונה, אולי: שיבה.

כאילו אני נמצא, מרחף בתוך חליפת־לחץ, באיזו כמוּסה של חללית. כמוּסה עגולה ואטומה החוזרת במהירות דמיונית לתוך האטמוספירה של כוכב־הלכת ארץ:

המהירות גוברת והולכת השאון לא יאוּמן הנה אני מתקרב אל סופו של מסע בחלל הנה אני נוחת מונחת מושלך.

על מים רבים

או שאני הכּמוסה עצמה. לא הקוסמונאוּט אלא הכּמוסה.

אינני עוד לא יודע עוד מי ומה אני.

והנה מוֹשים אותי. משוּ.

מעלים אותי אל הסיפון.

אחר־כך: שקט. הרגשה נפלאה של שקט.

שקט שלפני הבּריאה.

ידיעה, גופנית ממש, שאני כאן.

שאני אני.

הכּמוסה נפתחת.

אני פוקח עיניים: חושך סביבי.

כמו חושך על־פני תהום.

וניצנוצים של אורות קטנים. ורחשושים ותיקתוקים.

אני מתחיל לזהות דברים, בהכרה:

שעונים. מחוונים. מחוגים, מתגים. אלקטרודות.

פתאום משהו מתפוקק בתוכי. מתפוקק בצעקה אחת נו־ר־אה.

ואור אור גדול!

אני ממצמץ בעיני אל מול הזרקורים. כואב.

שני גברים עומדים עלי, ואשה אחת.

מי הם? מה הם עושים? מה הם רוצים?

תכונה סביבי: מנתקים חוטים, מחבּרים חוטים. מרפּים איזה חגורות שהייתי חגוּר בהן. מרחיקים מעלי מכשירים שהיו מורכבים עלי, מוצמדים אלי.

חליפת־הלחץ של הקוסמונאוּט.

מה קורה פה? איפה אני?

אני כאן, בסדר, אבל היכן?

גופי נושם, נושם לרווחה, בתחושת פורקן, אבל לבי דופק בחרדה.

איש אחד ממשש את דפקי, חברו ממשש את מצחי, מטה אוזן לנשימתי.

הם צוחקים אלי:

“אתה בסדר גמור!”

מי הם?

אני מאמץ את עיני, מאמץ את זכרוני. סוקר את החדר החשוּף אורות מסמאים. האם ער אני? האם חלום הוא זה?

אחד משני הגברים מתכופף אלי, כאילו קרא את מחשבותי הוא מלטף את שׂערי ולוֹאט מאור־פנים:

“החלום נגמר. דן… חזרנו למציאות!”

זה אני, נכון?!

אני, דן. דן תבורי!

והוא? הרי זה דוקטור… דוקטור… מה שמו?

“חזרנו מאין?” אני בוהה אליו כמו תינוק, מסתבר.

משם!” הוא משיב לי, חוזר ומזדקף, מחזיק בידי הרפה.

כמו מאלי אני מתישב במיטת־הגלגלים. מעבירים אותי אל כיסא־גלגלים. מוציאים אותי מן החדר, החדר החשוך שהואר באורות מסמאים.

ואחר־כך:

אל סיפון אניה?

לא, אל המרפסת הארוכה שלאורך כל הקומה. אל אור־השמש הרך.

התכלת. ההר ממול. ברושים. פרפר לבן. ציוץ ציפרים. חתלתול פוסע ברעד במדשאה מתחת. ריחות של בית־חולים.

החולשה. והכוח השב לפכּוֹת כמו לשד בנימיו של עץ.

ההצצה בראי בחדר־הרחצה הקטן.

כן, אני הוא זה. למרות הזקן השחור שצמח, שפה־ושם מבצבצים בו זיפים אדומים, מתמיהים. למרות העיניים השקועות, מבט התודה־כחדש. למרות השפתיים החיורות, היבשות.

ד"ר אפרת על־ידי, עם אחות אחת שחרחורת חייכנית:

“מר תבור, המשפחה נמצאת כאן. מחכה לך. נעשה לך רק בדיקת־בקורת קטנה אחרונה, ליתר בטחון… אחרי זה תקבל ארוחה קלה… אחר־כך תוכל לראות אותם”.

אני מביט בו ורוצה להשיב משהו, או לשאול משהו, אבל המלים אינן באות. יבשושית קשה, מרגיזה תקועה בגרוני ואינה מניחה להן לבוא. ומין קרום משונה, לחלוח מצעף את עיני, גם זה מפריע.

“כן, ואחרי זה”, מוסיף ד"ר אפרת, “יהיו אולי כתבים, ירצו לשוחח אתך. לראיון חוזר. לא רק אותך. עתונים, ראדיו, טלביזיה – אתה יודע… אם תרצה, תדבר אתם. אתה יכול לספר להם מה שתרצה, כמובן: את האמת, את כל האמת ושום דבר חוץ לאמת”.

הוא צוחק. צחוקו גלוי, לבבי, אבל גם ספוֹג דאגה קלה, נדמה לי.

“איזו אמת? האמת שלך כמובן”.

“אבל בשביל מה כתבים?” אני מוסיף ושואל.

“תראה, זה up to you. אין אונס. אבל מארגנת את זה המחלקה ליחסי־ציבור אצלנו”, הוא מסביר. “אותך ודאי ישאלו בסך־הכל רק איך אתה מרגיש ואיך מצאת את המשפחה אחרי ניתוק של עשרים־ואחד יום, וכן הלאה. דברים כאלה. זה לא נורא… הצד ה’אנושי' של הניסוי”.

“הניסוי?”

“ודאי, בן־אדם!” הוא משתלהב. “אתה צריך לדעת שמעכשיו אתה כבר שייך להיסטוריה של המדע! עשרם־ואחד ימי הניסוי שלנו, שהיו עשרים־ואחד ימי החלומות שלך – –”

“חלומות שלי…?”

“חלום אחד בעצם. חלום אחד שחלמת בהמשכים. ממש פרקים־פרקים של חלום מתפתח, מאורגן. זה פנטסטי! עולה על המשוער!… יודע בכלל איזו פריצת־דרך זו, הפיענוח הפסיכוֹ־קיבּרנטי של חלומותיך?! עוד לא היה דבר כזה! העולם כולו רועש!… ודאי יוציאו את כל הפיענוח בצורת ספר, ספר שלך!… אנשי־מקצוע בכל מקום בעולם מחכים בנשימה עצורה, ולא רק הם!… מה פרוש הדבר בשביל המכון שלנו, אתה מתאר לעצמך?! אחרי שכל הנסיונות שנעשו בעולם עד עכשיו. בהשקעות של מיליונים על גבי מיליונים, נשארו non־starters…”

התלהבותו נדבקת בי.

“יופי!… ואיפה השני, מה שמו…”

“פרופ' גמליאלי חנן?… כן, הוא יצטרף אלינו עוד־מעט. עושה עכשיו את הסידורים האחרונים למסירת הדיווּח הראשוני”.

“ואני… אני אוכל לראות את הפיענוח?”

"ודאי! מה השאלה?!

“ומה אני חלמתי, אפשר לדעת?”

“אתה תראה!… אוֹהוֹ, אתה תשתגע!

ושוב אחר־כך, אחרי הארוחה הקלה ועגבניה מבושלת, גזר מבושל, פודינג, קפה, עוגה, עוד קפה, עוד עוגה, אל חדר־המתנה דמוּם ממוּזג, מרוהט בטוּב־טעם מאוּפק.

מחכה רגע, בפיג’אמה ובחלוּק של בית־חולים, עדיין לא־מגולח, מביט מבעד לחלון החוצה.

שוב תכלת קרירה. הר חם, סלעי, ברוש מוריק.

דלת נפתחת, ומיד כולם פה בפנים.

תמר על צווארי, על שפתי, בזרועותי. צוחקת אלי מתוך הדמעות. וגדי ואורה מתרפקים עלי, מגפפים אותי. הקטן נלחץ אלי בשתיקה, הקטנה מתיפחת־צוהלת: “יופי לנו! עוד פעם יש לנו אבא, הי־הי! קיבלנו אבא בחזרה!”

“דן, דן!”

“תמר שלי! תמרוּרה!”

“א־בא! א־בא! אב’שלי!”

“גדי! אוֹרתי! מתוקים שלי!”

איזו התרגשות!

לאן אשׂא פני? הדמעות נושרות, ואיפה אסתירן?

וכבר הבזקים של מצלמות. מישהו קורא: “הי, אתה, זוז שם קצת הצדה!” אחר מפציר: “עם הגברת, עוד פעם, אם אפשר”, אחר זורק: "לחבק את הילדים, בבקשה, ומחיאות־כפיים.

בפינת החדר, דחוקים אל הקיר בתוך המהומה, אבא ואמא. האחות החייכנית, השחרחורת, חותרת לה דרך בתוך הקהל, אלינו. להיות גם־כן בתמונה.

ומלמטה בוקע אלי קולה של הילדונת:

“אבא, אבא! אמא הכינה לך בבית יופי של דברים… את הדברים אתה הכי אוהב… שזיפים מבושלים, חציל ממולא, הכל…

והנה גם להט הזרקור של הטלביזיה בתוך החדר, בתוך הצפיפות.

וקול פינוּקי־רשלוּלי ורוֹגש של אשה צעירה, ודאי אחת הכּתבות:

“תשמעי, סמדר, הולך פה סיפור א־נורמלי!!”

ורגע רציתי לשאול, לשאול את עצמי, אם לא זה החלום שחלמתי.

ותיכף אחר־כך היתה בי הרגשה שחזרתי מאיזה מקום רחוק. באמת רחוק.

שחזרתי באמת.

לעולם שכולו טוב.

 

פרק עשרים־ושלושה: מאת סופרינו

[קטעי עתונות]


פסיכו־קיברנטיקה: תרומה ישראלית למדע העולמי


הד בינלאומי לניסוי 2 מדענים ירושלמים בהיפנוזה

ובפיענוח חלום 21 הימים


ירושלים, יום ד'

אחרי 21 ימי חלום הפנוטי בלתי־פוסק הסתיים היום, סמוך לשעת הצהריים, ניסוי מהפכני בענף־מדע חדש, הפסיכו־קיברנטיקה.

מר דן תבור, פקיד ירושלמי בן 35 ממינהל מקרקעים, שהתנדב לשמש “מדיום” בניסוי זה, קם בריא ושלם ממיטת חלומותיו, באחד החדרים של המרכז הרפואי “הדסה”, סעד את לבו ושב לחיק משפחתו.

הניסוי הוא פרי שבע שנות מחקר שקדני של שני מדענים ישראלים – פרופ' אלחנן גמליאלי, מן המחלקה למדעי־המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים, וד“ר ראובן אפרת, מן המחלקה הפסיכיאטריה במרכז הרפואי “הדסה” בירושלים – שפיתחו, מן הצד העיוני והמעשי כאחד, שיטה המאפשרת, ע”י שילוב של היפנוזה מבוקרת, עבודת־מחשב ושימוש במיתקנים ל“צילום ופיתוח חלומות”, פיענוח רצוף ומלא של חלום. השנים אחראים גם, יחד עם מומחים ממפעלי “מטרומד” למיכשור רפואי מתקדם, לפיתוח חלק גדול מן הציוד הפוטו־אלקטרוני שנדרש לביצוע הניסוי, שבו הם רואים כבר בשלב זה, “הוכחה ניצחת” לשיטתם.

מימון הפרויקט בא בחלקו מן המחלקה למחקר ופיתוח של צי ארה"ב וכן מחברה בינלאומית ידועה למחשבים ומן המועצה הלאומית הישראלית למחקר ופיתוח. גם האוניברסיטה העברית והמרכז הרפואי “הדסה” השתתפו במימון.


פרס נובל?


בחוגים מדעיים בירושלים רואים בהצלחת הניסוי של פרופ' גמליאלי וד"ר אפרת פריצת דרך המבשרת תקופה חדשה בשדה הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה והקיברנטיקה כאחד, ואולי אפילו בשדה הצילום. לדברי חוגים אלה, יהיה מקום לשקול את הצגת מועמדותם של שני המדענים הירושלמים לפרס־נובל־למדע. מקור אחר הביע את אמונתו שאפשר כבר לראות בבטחון בשני המלומדים הצעירים את חתני פרס־ישראל למדע ביום־העצמאות הבא.

מומחה, הרוצה בעילום־שמו, גרס לעומת זאת שללא בדיקה קפדנית של הנתונים אין לראות בניסוי אחד זה, “אפילו הוכתר בהצלחה גמורה”, הוכחה חותכת לחשיבותה המדעית של השיטה או אף לתקפותן של דרגי יישומה. המומחה הזהיר מפני “אופטימיות קלת־דעת” לגבי משקלה המדעי של הפסיכו־קיברנטיקה בכלל.

מצד שני, מדגישים שמחקרים וניסויים בתחום של חקר תופעות החלום ורישומן מתנהלים זה כמה שנים, בייחוד בגוש המזרחי. למרות השקעות אדירות, בתקציבים ובכוח־ אדם מדעי, עדיין החוקרים במזרח ובמערב כאחד רחוקים מלהשיג את התוצאות שאליהן הגיעו היום שני המדענים הירושלמים.

האקדמיה למדעים של בריה"מ, שעקבה מקרוב אחר התקדמות עבודתם של גמליאלי ואפרת, שיגרה עוד לפני כשבועיים נציג מיוחד לירושלים לצרכי דיווח על מהלך הניסוי. הנציג הרוסי, פרופ' יו. אי. פרוטופופוב, היה מן הראשונים שבירכו בלבביות את הפסיכו־קיברנטיקאים הישראלים על הצלחתם.

גם מדענים ומכוני־מחקר בארה"ב, קנדה, שוייץ, צרפת, גרמניה ובריטניה עמדו במגע הדוק עם שני המדענים הירושלמים משך כל זמן הניסוי.


אפקים חדשים לאדם?


במסיבת־עתונאים מאולתרת ומרובת־משתתפים (רבים מהם כתבים לענייני מדע של גדולי העתונים במערב וביפאן), שנערכה באודיטוריום של המרכז הרפואי “הדסה” בירושלים, מסרו פרופ' גמליאלי וד“ר אפרת כי הניסוי שלהם מלמד שבתנאים של היפנוזה מבוקרת מסוגל ה”מדיום" לפתח בחלומותיו רגשיות (אפקטיביות), חשיבה הגיונית, עקיבות, כושר־ריכוז, ואפילו כושר־ניסוח, “במידה העולה לאין־ערוך על זו שהוא מסוגל לה בחייו הרגילים” עקרונית יכול הדבר להצביע, לדעתם, על אפשרויות כבירות, בלתי־נחקרות ובלתי־מוגדרות, להגברת יכולתו השכלית והרגשית של האדם.

עם זאת, הסתייגו שני המלומדים בתוקף מן החשש למאניפולאציה זדונית של התהליך ע“י גורמים עוינים, או ע”י אינטרסים מדיניים, מסחריים או אידיאולוגיים כלשהם.

נודע כי את הפיענוח של “21 ימי חלומות” כבר מכינים לפירסום בצורת ספר. ככל הנראה, יהיה זה ספר־קריאה פופולארי, ואולי אפילו רומן. מכל־מקום, לא יהיה זה ספר המיוחד לעיונם של אנשי קתידרה ומעבדה.

במקביל לכך עתידים פרופ' גמליאלי וד"ר אפרת להוציא, בחסות האקדמיה הישראלית למדעים, כרך שיכיל תיאור מדעי מפורט של הניסוי ושל התהליך והמיכשור שמאחריו.


“מטרומד” תקים חברת־בת


סופרנו הכלכלי מוסיף:

בבורסה של תל־אביב היתה היום הסתערות על המניות של “מטרומד” תעשיות בע"מ, אך הואיל והידיעה על הניסוי הגיעה רק סמוך לפני סגירת הבורסה לא היתה שהות לקשירת עסקות בהיקף ניכר. עד־מהרה נרשם שוק “קונים בלבד”.

מר ש. שגיא, מהנהלת מפעלי “מטרומד” במפרץ־חיפה, סמר לסופרנו הכלכלי שלאחר “ההצלחה המוחצת” של הניסוי מתכוננת חברתו להקים בקרוב חברת־בת בשם “ישראדרים” ליישומו של תהליך גמליאלי אפרת לפיענוח־חלומות. החברה, ששני המדענים היו שותפים בה ב־35%, תעסוק בייצורו ובשיווקו של מיכשור הקשור בהפעלת השיטה החדשה. שוקלים גם הקמת מיתקנים לפיתוחם של “תצלומי־חלומות” שיגיעו ממקומות אחרים בעולם.

נודע כי גם חברת־הענק האמריקאית, “איי.סי.אר. סייברנטיקס – פלורידה”, מגלה זה זמן־מה ענין ער בתהליך גמליאלי־אפרת. יש אולי מקום, אפוא, לצפות להשתלבותה בהמשך פיתוחו של התהליך, בשיתוך עם מפעלי “מטרומד”.


כתבנו מוסיף:

ראש הממשלה, שר־החינוך־והתרבות, שר־הבריאות, שר־המסחר־והתעשיה וראש עירית ירושלים שלחו אחר־הצהרים מברקי־ברכה לפרופ' גמליאלי ולד"ר אפרת.

בברכתו הנרגשת אל שני המדענים הירושלמים אומר ראש־הממשלה, בתוך השאר: “נפעם וגאה נוכח ההישג הכביר… כה לחי! רוממתם שם ישראל בעמים!”


בעקבות ניסוי מהפכני…

פרופ' גמליאלי וד"ר אפרת –

ראשוני הישראלים שיזכו בפרס־נובל־למדע?

אתמול הם היו אלמונים. היום הם (אולי…) מועמדים לפרס־נובל־למדע, ושמם נישא בפי כל.

שמותיהם: אלחנן גמליאלי וראובן אפרת. האחד פרופיסור למדע־המחשבים באוניברסיטה הירושלמית, והשני ד"ר לפסיכיאטריה בבית־החולים “הדסה” בירושלים.

שני ה“צבריים”, צעירים למדי (40 ו־35) סימפאטיים, עמדו אתמול, נרגשים אך גאים ומלאי־סיפוק, מול סוללה של מיקרופונים ומצלמות של צלמי־עתונות־וטלביזיה מן הארץ ומן העולם כולו. בלשון פשוטה ככל האפשר, בלי שימוש ב“סלנג” טכני־מדעי “מפחיד”, דיווחו על תוצאות הניסוי הפסיכו־קיברנטי שלהם, שהחל בקול דממה דקה לפני שלושה שבועות והסתיים שעה לא ארוכה לפני כן.

היה זה ניסוי בהיפנוזה, בחלום מבוקר ובצילום קיברנטי של החלומות. הניסוי, יחיד בתולדות המדע עד כה, הוכתר בהצלחה סנסאציונית. לדעתם של יודעי־דבר הוא מקנה לשני החוקרים הישראלים מקום “ריאלי” בשורת המועמדים לפרס־נובל־למדע!

ישראלים זכו עד כה, כידוע, בפרס־נובל־לספרות ובפרס־נובל־לשלום. האם אנו מוכשרים יותר (היה מי ששאל) לכתיבת ספרים לעשיית שלום מאשר לפריצות־דרך מהפכניות במדע?

האם עכשיו עומדת ישראל על סף פריצתו של “מחסום־המדע” בדרך אל המעמד הנכסף בשטוקהולם?

האיש האחרון אולי, שיכול היה להשיב על שאלה זו, ודומותיה, היה ה“מדיום” של שני המדענים, שישב ביניהם על הבמה, בתחילת מסיבת־העתונאים המאולתרת בעין־כרם, באודיטוריום הצנוע על שם גלייזר בביה"ח “הדסה”.

דן תבור האיש שהתנדב להירדם במשך 21 יום ולהתמסר כל הזמן הזה לפעילות חלומית בלתי־פוסקת, על מיטה שהועמדה לרשותו בחדר חשוך ומלא מכשירים שונים בביה"ח “הדסה”, נראה נבוך מעט במעמד מסעיר זה, מול התהילה שהסתערה עליו פתאום. כי פקיד ממשלתי צנוע זה, שאך שלשום היה אלמוני עוד יותר משני המדענים הירושלמים, ואשר שלושה שבועות לפני כן נטל לו חופשה מיוחדת מעבודתו כדי להשתתף, מרצונו הטוב, בהימור המדעי שבעיני מומחים רבים נראה חסר כל סיכוי, שייך היום, בלי שום ספק, להיסטוריה של מדעי הנפש והמחשב גם יחד.

מר תבור ענה בחוסר־בטחון כלשהו על שאלות, שנגעו בעיקר בהרגשתו הכללית “אחרי 21 ימים של חלומות”, במצבו המשפחתי, בתכניותיו לעתיד.

“התכנית הראשונה שלי היתה ללכת למשרד מחר בבוקר”, אמר. אבל האשה והילדים מבקשים שיאריך את חופשתו לפחות עד אחרי השבת הקרובה.

אשתו השחורה והחיננית של דן תבור, תמר ושני ילדיו, גד (10) ואורית (8), ישבו אף הם בקהל, בעיניים נוצצות. הם הניעו בראשם לאות הסכמה עם דבריו של ראש־המשפחה. הם הביטו מוקסמים בזקנו ה“חדש”, בן 21 הימים, של דן תבור, אך עדיין לא החליטו אם רוצים היו שימשיך לגדלו.

“אין לי שום מושג, תאמינו לי!” ענה דן תבור בתשובה על שאלה אם הוא זוכר משהו מתוכן חלומותיו במשך אותם שלושה שבועות שבהם התרקמה, בהשתתפותו הסבילה. זו שכבר היום יש הקוראים לה “המהפכה הפסיכו־קיברנטית”. לקול צחוקם של השומעים הוסיף: “נדמה לי שהחלום שלי מתחיל עכשיו”.

אבל הציוד המדעי שהוכן לצורך הניסוי, על־פי השירטוטים של אלחנן גמליאלי וראובן אפרת (בשיתוף עם אינג' ס. סליפוי, מהנדס־מחשבים), “זוכר” כל פרט קטן מחלומותיו של דן תבור. כל צילומי־החלומות כבר פותחו ופוענחו (הישג מפליא כשלעצמו!), וכאשר יקרא אותם בקרוב, בספר שעליו יתנוסס שמו יוכל לברר לעצמו אם הדברים מזכירים לו משהו…

אכן, חלקה העיקרי של מסיבת־העתונאים הדראמאטית החל לאחר שהתנצל מר תבור שהוא חייב לשוב הביתה. בלווית בני־משפחתו יצא מן האולם, לתשואות הקהל הרב.

(סוף בעמוד ', טורים 6,7,8)

בעל־חלומות ישראלי קובע שיא עולמי:

21 ימים במלכות השינה

פקיד ירושלמי ממינהל־המקרקעים זכה באחרונה (שלא בכוונה) בשיא עולמי לחלומות ארוכים…

כשגבר חסון בן 35 יוצא לו לחופשה שלא־מן־המנין (בלי האשה והילדים) יש לשער שתהיה לו אחת מן המטרות הבאות: להתיחד עם אהובתו במקום־סתר (רצוי בחוץ־לארץ), לנסוע לספארי במזרח־אפריקה, להתמקם “חזק” בבית־הבראה, או להתמסר לענף־ספורט שאהוב עליו (והמבחר, גם בזה, הוא גדול…)

לא זאת היתה מטרתו של דן תבור, מרח' הלוחמים 37 בירושלים, כאשר לקח לו חופשה מיוחדת כד לחלום!

בפירוש כך:

הוא התנדב להיות שותף (סביל) בניסוי מדעי בלתי־שיגרתי שאותו יזמו וערכו שני פרופיסורים ירושלמים, חננאל (“חנן” בפי ידידיו) גמליאלי וראובן (“רובי”) אפרת, מומחים בעלי שם־עולם בפסיכו־קיברנאוטיקה.

חלקו של ד.ת. התבטא בכך שקיבל היפנוזה וישן 21 ימים רצופים, וכל הזמן ספג הזנה מלאכותית בצינורות ופלט חלומות אל מנגנון מיוחד של עיבוד־נתונים (המצאה של שני הפרופיסורים!), שבאמצעותו נרשמו החלומות שחלם, בלי הפסקה, ע"י מצלמת־מחשב מיוחדת, ופוענחו סימולטאנית.

ומה היה שכרו, חוץ מזה ש“הרוויח” את ימי השביתה שערכו באותו זמן, כזכור, חבריו־לעבודה, יחד עם חלק גדול מעובדי־המדינה בארץ – בלי להתחשב כלל במר תבור?

ובכן, קודם־כל, עצם השיא… (שוודאי יירשם במהדורה הבאה של ספר־השיאים של גינס).

ואם אין די בזה:

הכבוד שבהשתתפות בניסוי יוקרתי, שעתיד בלי ספק להיכנס לספרי־ההיסטוריה של המדע.

ואם גם בזה לא די, הרי שבקרוב יופיע ספר שבו יידפסו כל החלומות שחלם בעל־השיא־העולמי ב־21 הימים שבילה במלכות־השינה בבי"ח “הדסה” בעין־כרם בהרי־יהודה.

שום פרט, כך מבטיחים לי, לא יצונזר.

וציפור קטנה לוחשת לי שהספר יכיל כמה הפתעות.

לא רק מבחינה ספרותית…

בהצלחה!


"אמא בישלה בשבילך חציל ממולא!"

בישרה אורה (בת ה־8) לאביה, דן תבור, כאשר קם מ־21 יום של שינה פסיכו־קיברנטית


החדר הקטן במרכז הרפואי “הדסה” בעין־כרם, ליד ירושלים, לא ראה מעולם דוחק שכזה.

צלמי־עתונות, מן הארץ ומחו"ל, תיקתקו במצלמותיהם. הזרקורים של מצלמות הטלביזיה (אחדות מהן של הרשתות הגדולות בעולם) הפיצו חום לוהט. כדרכם.

במרכז תשומת־הלב עמד גיבור־היום, “אלוף־החלומות” דן תבור (35), ששעה קצרה לפני כן השלים 21 יממות של תרדמה עזה, שאותן בילה ב“חדר־חושך” לצילום חלומות ולפיתוחם במסגרת ניסוי מדעי, על־פי השיטה המהפכנית של פרופ' גמליאלי וד“ר אפרת, מביה”ח “הדסה” בירושלים.

הניסוי הוכתר בהצלחה מלאה, ושני החוקרים הישראלים הצעירים לא יופתעו ביותר אם ב־10 בדצמבר הבא עלינו לטובה יוזמנו לשטוקהולם (אחרי הסופר ש"י עגנון וראש־הממשלה מנחם בגין) להתכבד בפרס־נובל־למדע. על־כל־פנים, הם יידעו בעד מה זה מגיע להם…

בשביל דן תבור היו אלה רגעים מרגשים ומרשימים ביותר. האיש, מוכּר בשכונתו כאדם שקט, נוח ונחבא־אל־הכלים, כמי שעוסק לפעמים באמונה בצרכי ציבור, היה צריך פתאום לצאת מאלמוניותו ולהתיצב מול כלי־התקשורת. סוף־סוף, מקומו שמור לו מעכשיו בתולדות ההישגים המדעיים החשובים ביותר.

המשפחה – האשה, תמר, ושני הילדים, גדי ואורנה – לא היתה מוכנה להרשות לעובד־המדינה הצנוע לחזור למחרת בבוקר לעבודתו המשרדית. “אחרי שלושה שבועות של ניתוק וגעגועים, בתנאים כאלה, הוא מוכרח להישאר אתנו עוד כמה ימים, לפחות”, אמרה גב' תמר תבור והוסיפה: “אחרת זה לא בא בחשבון!”

היא עצמה לקחה לה עכשיו כמה ימי חופשה מעבודתה במשרדו של עורך־דין ירושלמי ידוע. גם הילדים ייעדרו ימים אחדים מבית־הספר.

אין דבר! זה לא קורה בכל שליש, נכון?

רגע נוגע־אל־הלב היה באותו מעמד כאשר נלחצה אורנה בת ה־8 אל אביה האוהב וקראה:

“עכשיו אתה מוכרח להישאר אתנו בבית… אמא בישלה בשבילך את הדברים שאתה הכי אוהב, וחציל ממולא גם!”


מציון תצא תורה…

…גילגולו של צפנת־פענח


גילוי־אליהו של שני מדענים מירושלים:

ייתכן פשר־חלומות ורישומם ע"י מחשב


פרופ' אלחנן גמליאלי וד"ר ראובן אפרת, שני חוקרים ירושלמים ידועי־שם, בישרו אתמול לעולם, במעמד קהל ועדה, על ההמצאה הגדולה שלהם: מערכת מיתקנים – שילוב של מצלמה פוטו־אלקטרונית ומחשב – שמאפשרת לרשום בדייקנות חלומות שנחלמים בנפשו של אדם המתרצה לסייע באישום זה.

פרופ' גמליאלי (נצר מגזע הרמח“ש זצוק”ל, בעל “וזאת ליהודה”) הציג לפני קהל מוזמנים את פרטי ההמצאה, וכן גם את האיש שניאות לקבל הרדמה במשך כ"א ימים, מן דן תבור, אף הוא מירושלים (מעובדי מס־הכנסה), והודות לו נתאפשרה הצלחת הניסוי. מעתה ולהבא, מסרו הממציאים, מובטחת קבלת השיטה החדשה (“פסיכו־קיברנעטיקה”) במרכזי־רפואה ומכוני־מחקר אליבא דכולי עלמא.


חלומו המתוק של גבר ירושלמי


שיתוף פעולה בין מהפנטים וירושלמי צמא־אהבה

מבשיל 21 יממות של חלום אירוטי צרוף


הרבה שנים לא הלך לו, לפקיד הירושלמי האפור הוותיק ד.נ.

במשרד הממשלתי בו הוא עובד כבר זה 15 שנה ויותר הקדימו אותו כולם במירוץ הקידום הפקידותי.

עד כה לא הצליח להחליף את דירתו, הנמצאת בבית־אבן ירושלמי ישן, בשיכון מודרני יותר. לעבודתו הוא נוסע עדיין בענטיקה מדגם פיאט־500.

אומרים שגם בחיי־המשפחה לא הכל הכי־הכי. ל., אשתו הבלונדינית התמירה, ניסתה כבר לא פעם לחפש את מזלה בשדות ירוקים יותר. אמנם, זה קצת קשה, בסך־הכל, כי בינתיים נולדו שלושה ילדים…

נ. עצמו גם הוא חלם מדי־פעם לצאת מן השיגרה, בצורה זו או אחרת.

הוא ניסה את ידו בכתיבה. מערכות העתונים החזירו לו את כתבי־היד שלו, לפעמים אפילו בלי להוסיף את דברי ההתנצלות המקובלים, הנימוסיים.,

הוא חשב לעבור קורס לקרייני־טלביזיה. אמרו לו שלא כדאי לטרוח.

לבסוף מצא ד.נ. שני חוקרים ירושלמים בני גיל־העמידה, אכולי אכזבות כמוהו, חולי־פירסום עוד יותר ממנו, ויחד בישלו את הדייסה הקרויה “פסיכו־קיברנטיקה”, שהביאה לשלושתם סיפוק מעל ומעבר למצופה, בכמה שטחים בבת־אחת:

ד.נ. מיודענו זכה לחופשה של 21 יום מעבודתו, באמתלה של השתתפות בניסוי מדעי חריג, שבהם תרם את תרומתו ל“ניסוי המהפכני” של האקדמאים גיבורי־התהילה, ובאותה הזדמנות “הוכיחו” הללו את שיטתם ה“מדעית”,

הודות לתעתועיהם של החוקרים המתוסכלים זכה ד.נ. גם ל־21 יממות של חלום אירוטי צרוף ובלתי־פוסק – חוויה מסעירה שהמציאה לו פיצוי, מן הסתם, על מציאות חסרת־גירויים ביותר.

נוכח מצב־הרוח המדוכא בכל שכבות הציבור דאגו כלי־התקשורת, לפי “רמז” מגבוה, “להרים את המוראל” על ידי מתן כיסוי ללא כל פרופורציה ל“פסבו־אירוע” שבויים בקפדנות, לפי כל הכללים, בבית־החולים “הדסה” בעין־כרם.

אבות ה“פסיכוקיברנטיקה” יודעים ודאי היטב שאין להם כל סיכוי להגיע עד היכל האקדמיה העברית, המחלקת את פרסי־נובל־למדע (בנבואתם העליזה של כמה מושכי־עט קרתניים הרואים מהירהורי־לבם), אך הם פרצו לפחות אל העמודים הראשונים של כמה עתונים גדולים, בארץ ובחו"ל ("לה־מונד הפאריסי הסולידי הסתפק, אגב, בידיעה של 7 שורות…)

ואילו ד.נ., הקרוב להתפרסם כמחברו של ספר שיכלול את חלומות־האורגאזם שלו לפרטי־פרטיהם, נעשה דמות פופולארית ברחוב הירושלמי.

יש אומרים שיקדישו לו אפילו תכנית אחת בסדרת התכניות “כאלה הם חייך”, שחידושה בקרוב עומד (שוב?) על הפרק.

 

נספח פשר

“עולם שכולו טוב” הוא השם שבחר מר דן תבור לתת לספר זה, לאחר שקראוֹ כמה וכמה פעמים בעיון רב. פרט לשמו של הספר, ולשמות הפרקים, ופרט לפרק 22 (“יקיצה מאוחרת”), המביא קטעים שרשם מר תבור ביומנו לאחר הניסוי שספר זה כולו הוא תוצאתו, אין בספר אף מלה אחת, אף פסיק אחד, משל מר תבור.

אף־על־פי־כן, במובן אחד, חשוב ביותר, הספר כולו שלו:

עשרים־ואחד הפרקים שהם־הם גופו של הספר ועיקרו אינם אלא פענוח מלא, נאמן ומדויק של חלומות שניאות דן תבור לחלמם במשך 21 ימי תרדמתו ההיפנוטית המבוקרת, בסתיו שעבר, במרכז הרפואי “הדסה” בעין־כרם, במסגרת הניסוי הפסיכו־קיברנטי שנערך ביזמתם ובהגחתם של הח“מ, בציוד שהוכן על־פי מיפרטיהם (בעזרתו רבת־הערך של אינג' מ. סליפּוֹי, מהנדס מחשבים) במעבדות של מפעלי “מטרומד” בע”מ במפרץ־חיפה. כל פרק הוא שיעתוּק יום אחד בחלומותיו של מר תבור, במסגרת אותו ניסוי,

בתהליך צילום החלומות (תעודת פאטנט מס. 18757 משנת 1976 על שם גמליאלי את אפרת) החלום מצולם ומפותח בבת־אחת, בתהליך פוטו־אלקטרוני מיוחד, ומועבר סימולטאנית למחשב, המתוּכנת לתירגום סימונים טרום־ורבּאליים. מכאן והלאה מבצע המחשב אוטומאטית שלש פעולות: (א) הוא “מתרגם” את הסימונים הטרום־ורבאלים המשוּדרים על־ידי התאים החולמים שבמוח למערכת של סימונים ורבאליים; (ב) מנקב את הסימונים הוורבאליים; ו־(ג) “מפענח” את סרטי־הניקוב שלו עצמו ומעבירם לאותיות עבריות (אף שעקרונית הוא מסוגל להעבירם לאותיותיה של כל לשון אחרת שבעל־החלומות חושב בה ו/או רואה את תמונותיו).

פיענוח חלומותיו של מר תבור לא הצריך שום עריכה לשונית או אף סגנונית. נחוץ היה רק קורא מבחין בעל טעם ספרותי שיידע לתת בטקסט את סימני־הפיסוק המתאימים ולהפריד בין הרצף הסיפורי לקטעי השיחות הנמסרים כאן בגרשיים כפולים). אף לצורך זה העדפנו שלא להיעזר בבעל־החלומות עצמו, גם אם לא פיקפקנו כלל בכשרוֹ. חיפשנו אדם מתאים בחוג מכריו ומקורביו, אדם המיטיב להעיר את אורח מחשבתו והתבטאותו של החולם. זכינו למצוא איש כזה בדמות ידידו ושכנו הטוב, מר אמנון רותם, שעשה עבודה מצוינת. כאן המקום להביע לפניו את הכרת־טובתנו העמוקה.


הפרק האחרון בספר (פרק 23: “מאת סופרינו”), המביא מבחר סיקורים מעתוני הארץ במגמה לשקף קצת מן ההדים המידיים שעורר הניסוי הפסיכו־קיברנטי, מובן אנו לא על אחריותו של מר תבור ולא על אחריותנו־אנו.

כמו כן מובן כי שאלה פתוחה היא באיזו מידה, ועד היכן, תיאורי ה“עולם שכולו טוב” הם פרי שרירותו החלומית־קוניוּקטוּראלית של החולם ובאיזו מידה, ועד היכן הם משקפים, בכל־זאת, איזו מציאות על־חוּשית. הישׂגה הגדול של הפסיכו־קיברנטיקה באותם 21 ימי הניסוי הקרוי על שם מר תבור – אשר יש כבר הקוראים להם, אולי לא בלי שמץ הפרזה, “21 הימים שזיעזעו את המדע” –מתבטא בצילומם ופיענוחם של חלומות; אין הפסיכו־קיברנטיקה מתימרת (ואנו תפילה שלעולם לא תתימר) לתכנת חלומות גם לא לפרשם.


פרופ' אלחנן גמליאלי, האוניברסיטה העברית, ירושלים

ד"ר ראובן אפרת, המרכז הרפואי “הדסה”, עין־כרם


נובמבר 1978


ירושלים – המושבה כנרת, 1958–1978

המלצות קוראים
תגיות