מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

כוכבים

מאת: אלתר לוין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

כּוֹכָבִים / אלתר לוין

אלתר לוין

לֹא בַכֶּסֶא, לֹא בַיָּמִים,

כּוֹכְבֵי לֵילִי, אוֹרְכֶם לִי;

לֹא בַנֹּגַהּ, לֹא בַזֹּהַר,

כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם לִי!

כִּי בֶשֶׁמֶשׁ, כִּי בַסַּהַר,

כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם קַל;

מוּל עוֹלָמִים אֲשֶר דוֹלְקִים –

כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם קַל!

רַק בַּלַּיְלָה, בָּאֲפֵלָה,

כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם אור:

תַּחַת אוֹרוֹת אֲשֶׁר אֵינָם­ –

כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם אור!

אלתר לוין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אלתר לוין
רקע
אלתר לוין

יצירותיו הנקראות ביותר של אלתר לוין

  1. מכתבים מן העזבון (מכתבים)
  2. הדקל (שירה)
  3. תלג'יה (שירה)
  4. חרמונים (שירה)
  5. רוח חדש (שירה)

לכל יצירות אלתר לוין בסוגה שירה

לכל יצירות אלתר לוין

יצירה בהפתעה
רקע

על הסף

מאת אביגדור המאירי (פרוזה)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.


אחד מלילות הזוועה הארורים ביותר.


זה שלושים ושש שעות רצופות שאנחנו ממיתים זה את זה, לילה ויום, בלי הרף, בלי מנוחה, בלי אכילה, בלי שתיה ובלי שינה.


והחושך מטמטם ממש. משום שגם ברקי-יריות אינם מאירים לנו הפעם.


משתגעים והולכים אנחנו באפלה מנודחת זו. ברמחים, בחרבות, דוקרים, שופדים, נוקבים זה את זה, בפראות, בצעקות, בכעס, בנשיכות, בקללות, באנקות, בנהימות, בבגדים לחים מזיעה, מגשמים, מרפש המטביע אותנו בקרקע עד הקרסולים, מפיל אותנו על ידינו ועל פנינו, ואנחנו קמים בעמל ושוב מתנגחים, מתגוששים, מכים, דוקרים באויר, בערפל, בחשכה, בלי כח, בלי מטרה, בלי מוח, בקטעי-אנחות צרודות, בכחות אחרונים.


ולפעמים שופדים איש את חברו במקום האויב. והאויב הולך ונעלם, בזה אחר זה, והידים מתנענעות כבר מאליהן –


עד כדי התעלפות –


ופתאום – פקודה: מנוחה.


פקודה כזו אינה זקוקה לביאור מפורט. במקום שמשיגה אותנו – שם אנחנו ממלאים אותה.


משתטחים על הקרקע וכעבור רגע – ישנים.


– פאלי! – מבקש אני את משרתי.


– הנני! – שומע אנכי בחשכה, קרוב לי.


הוא הולך ומתלבט אלי על ארבע.


– בבקשה, אדוני: פה, פה. שם רפש מסריח. פה טוב.


אוחז הוא בידי, מוביל אותי פסיעה לאחור ומראה לי: פה. פה שכב.


אני צונח ושוכב. ברפש. אך למראשותי – רך. רך ונעים וחם במקצת.


המשרת שלי כנראה הציע לי מקום טוב.


עיני נעצמות מאליהן. מרגיש אני שבעוד רגע אישן.


אלא שהקרקע מתחתי, כאילו זז, כאילו נע, עולה ויורד. –


אין-דבר. זוהי נקיפת לבי שלי. העצבים כל-כך נרגזים, עד שאינך מבחין בין דבר לדבר.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.