שִׁלְהֵי רְחוֹב. חַלּוֹן דּוֹמֵעַ.

סִמְטָה כִּתְּפָה גּוּשׁ-אֹפֶל כְּאָרוֹן.

פָּנָס כָּבוּי אֶת פְּסִיעוֹתַי שׁוֹמֵעַ.

עֲמֹד!

פֹּה – בַּיִת אַחֲרוֹן.

וְהוּא שׁוֹתֵק.

כְּמִי שֶׁנִּתְגַּלָּה לוֹ

סוֹד מִתְאַפֵּק וְאַכְזָרִי מְאֹד.

עַל כֵּן אֲטוּם-תְּרִיסִים בַּעֲצִימַת-הַדֶּלֶת

בְּקֹצֶר-רוּחַ יַעֲמֹד.

אַךְ בַּחֲצוֹת פְּלַג-תְּרִיס בַּבַּיִת יִפָּתֵחַ.

וְשׁוּב יוּגַף. כְּיָד מַכָּה עַל-חֵטְא.

בַּבַּיִת הָאַחְרוֹן קוֹל יֶלֶד מִתְיַפֵּחַ:

אִמִּי… אֲנִי פּוֹחֵד…