רקע
ברל כצנלסון
גלגוּלים ודיבּוּקים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ז

(בּימי‑העיוּן של המפלגה, אב תש"א)

נדרשתי להשתתף בּבירוּר עמדוֹת המפלגה לקראת הבּחירוֹת לועידת ההסתדרוּת. ואני נענה, מבּלי שאדע אם דברי יָקֵלוּ על המפלגה אוֹ יכבּידוּ עליה את מלחמת הבּחירוֹת. יתכן, למשל, כּי מפלגה התוֹבעת פּחוֹת גיוּס תיהנה יוֹתר מקוֹלוֹתיהם של המצבּיעים. אך ההצלחה בּבּחירוֹת חשוּבה לנוּ רק אם היא מסייעת למטרוֹת שלנוּ, ולא אם היא עשׂוּיה לבוֹא על חשבּוֹן המטרוֹת. ואין אני מוּכן “להתאים” את דעוֹתי לחשבּוֹנוֹת של נוֹחוּת בּבּחירוֹת.

“האוּפּוֹזיציה” בּהסתדרוּת יש לה צוֹרך רק להשמיע, אין לה צוֹרך גם לשמוֹע. ציבּוּר הפּוֹעלים פּתוּח לאנשיהם, אך ישוּביהם סגוּרים בּפנינוּ. אוֹתם החוּגים המבוּצרים בּתוֹך משקיהם הסגוּרים, בּתוֹך מפלגוֹתיהם אוֹ ליגוֹתיהם, רוֹאים בּנוּ, בּכלל‑ציבּוּר‑הפּוֹעלים וּבמפלגת כּלל‑ציבּוּר‑הפּוֹעלים, שׂדה פּרוּז, אוֹבּיֶקט להסתערוּת, חוֹמר ל“כיבּוּשים”. דוֹמה שלעוֹלם אינם מתוַכּחים עם עצמם. הם מתוַכּחים אך אִתנוּ. אנחנוּ בּשבילם נוֹשׂא תמידי לויכּוּח. ואת טעם הויכּוּח הזה אתם טוֹעמים שבוּע שבוּע בּכתב, וּבכל הזדמנוּת בּעל‑פּה. אינני יוֹדע בּמה היוּ עוֹסקים כּל אלה אילמלא אנחנוּ שהיינוּ להם. אלה שרוֹאים את ההסתדרוּת כּאוֹבּיֶקט של כּיבּוּש, וּמשׂא‑נפשם הוּא “הקרָב האחרוֹן” בּקֶרב ההסתדרוּת, אינם יכוֹלים, כּמוּבן, להחמיץ שוּם הזדמנוּת “לערער את השלטוֹן” וּלהכריז עליו מלחמת‑השמֵד.

ותוֹצאת “ההסתערוּת” היא שהענינים האמיתיים השנוּיים בּמחלוֹקת מתפּרטים למריבוֹת עלוּבוֹת. אַל נתן לטשטש את התוֹכן האמיתי של חילוּקי‑הדעוֹת היסוֹדיים בּשאלוֹת הגדוֹלוֹת, בּין שמבליטים אוֹתם וּבין שמבליעים אוֹתם בּמַצעי‑הבּחירוֹת. ואַל תתמהוּ אם אוֹמַר, כּי השאלה הראשוֹנה מן השאלוֹת הגדוֹלוֹת היא שאלת ההסתדרוּת עצמה. ודאי ישתדלוּ להבליט וּלנפּח כּכל האפשר ניגוּדים – אמיתיים וּמדוּמים – בּדבר קוי הפּעוּלה של ההסתדרוּת, אך לדיוּן וּלהכרעה עוֹמדים, למעשׂה, קוֹדם כּל: אָפיהּ, סַמכוּתה וכוֹשר‑פּעוּלתה של ההסתדרוּת. שמענוּ פה תיאוּר נמלץ כּיצד מצטיירת ההסתדרוּת בּמוֹחוֹ של חבר, כּיצד מצטיירת שליטתה העצוּמה בּחיי הפּרט, בּכל אשר יִפנה. ותיאוּר זה מעוֹרר הרבה שאלוֹת, שהן שאלוֹת‑יסוֹד בּכל חברה מאוּרגנת: אֵילו הן הסַמכוּיוֹת הדרוּשוֹת לחברה, למען תהיה כּוֹח יוֹצר וּבוֹנה וּמקַדם את חיי הכּלל והפּרט, וּמה יש ליטוֹל ממנה וּלהוֹציא מרשוּתה, לבל תתעמר בּפּרט? כּל חברה שדוֹגלת בּחירוּת מתלבּטת בּשאלוֹת אלוּ והחברה הסוֹציאליסטית היא אשר נדרשת בּיוֹתר להביא את תשוּבתה.

הפּרט, החבר הבּוֹדד, יש שהוּא נאנח תחת כּוֹבד עוֹל המצווֹת ההסתדרוּתיוֹת. ויש שהוּא קוֹבל על השימוּש לרע בּכוֹחה של ההסתדרוּת לגבּי חבריה. תוֹפעוֹת אלוּ ודאי טעוּנוֹת לימוּד והתבּוֹננוּת ותיקוּנים. אוּלם לפנַי ולִפנִים גוֹברת והוֹלכת תוֹפעה אחרת: פּירוּק סַמכוּתה של ההסתדרוּת. ההסתדרוּת, עם כּל טיפּוּלה המַתמיד יוֹם יוֹם בּמַה שקוֹראים “אינטרסים מקצוֹעיים”, המהווים דבק‑רב בּחיי הפּוֹעלים, לא היתה בּשבילנוּ מעוֹלם “הסתדרוּת מקצוֹעית”. דוֹמה שבּחוּקתה לא נזכּרה לא המלה “ציוֹנוּת” ולא המלה “סוֹציאליזם”, ואף על פּי כן ראינוּה בּיסוֹדה כּמכשיר להגשמת חזוֹן, להגשמת ערכים. מי שיראה בּה מכשיר להגשמת הציוֹנוּת יִצדק, וּמי שיראה בּה מכשיר להגשמת הסוֹציאליזם יִצדק, ורשאי חבר ההסתדרוּת שלא להשתמש אף בּאחד משני המוּנחים האלה, אם אינוֹ רוֹצה בּכך. אך אין זה משנה את אָפיה של ההסתדרוּת, שאפשר להמשיל עליה: “סוּלם מוּצב ארצה וראשוֹ מגיע השמימה”. הקשר האמיץ בּין עניני המחיה והכּלכּלה של הפּוֹעל לבין משׂא‑נפשוֹ – הוּא שעוֹשׂה את ההסתדרוּת לחטיבה מיוּחדת בּמינה. שוּם צמצוּמים אשר יבקשוּ להטיל עלינוּ מגבוֹה (אם מטעם האדוֹנים “האזרחים” “הבּלתי‑מעמדיים”, הדוֹרשים מאתנוּ, למשל, שלא נתגָאל, חלילה, בּפת‑בּג של תעשׂיה, אוֹ מטעם הממשלה, שאחד מפּקידה הגבוֹהים תמה על כּך שההסתדרוּת מוֹפיעה גם כּנוֹתן עבוֹדה) לא ישנוּ את העוּבדה המכרעת הזאת. האידיאה אשר הצמיחה כּנפים להסתדרוּת היא שעוֹשׂה אוֹתנוּ לפּוֹעלים שׂכירים וּלבוֹני‑משק כּאחד, והיא המצרפת וּממַזגת את מלחמת‑קיוּמוֹ של הפּוֹעל הפּרט עם מלחמת‑קיוּמוֹ של כּלל‑הפּוֹעלים ועם מלחמת‑קיוּמוֹ של הכּלל הלאוּמי. היה מי שנלחם נגד האַחדוּת הזאת מראשית התהווּתה של ההסתדרוּת. אפשר זוֹכרים אתם מן הועידוֹת הראשוֹנוֹת את הלגלוּג של דניאל וחבריו על “האוּטוֹפּיה של המשק ההסתדרוּתי” ואת תביעוֹתיו של יצחקי וחבריו ל“הפרדת הפוּנקציוֹת” בּין ענינים מקצוֹעיים ועניני התישבוּת.

התגבּרנוּ על אלה. ההסתדרוּת העמיסה על עצמה יוֹתר ויוֹתר תפקידים, הן בּעניני עזרה הדדית וּביטוּח פּוֹעלי, הן בּעניני התישבוּת וּמשק, הן בּעניני תרבּוּת וחינוּך, והן בּענינים בּעלי אוֹפי לאוּמי‑מדיני. היא הקיפה דברים, חינכה את הציבּוּר, הכשירה אנשים לתפקידים, יצרה סמכוּת פּוֹעלית עליוֹנה.

אך בּינתים מתגלה מגמה חדשה: מכניסים את ההסתדרוּת בּשאלוֹת חיוּניוֹת בּיוֹתר, הועד הפּוֹעל מקדיש לכך חלק גדוֹל מזמנוֹ, אך כּשמגיעים הדברים לידי החלטה מתבּרר כּי לא ההסתדרוּת מחליטה, אלא מי שהוּא אחר. בּקרב ההסתדרוּת? ותרשוּ לי מלים אחדוֹת של התנצלוּת אישית, בּפני החברים הנמצאים בּצבא וּבפני החברים המוֹסרים את כּל כּוֹחם לגיוּס. אין לא אגע בּדברים רחוֹקים, כּי אם בּקרוֹבים בּיותר: כּיצד עוֹמד ענין הגיוּס. אני מַרבּה לדבּר בּענין זה, ואין הדיבּוּר בּוֹ קל עלי. שייך אני לסוּג האנשים שאין להם הכּשרון לחיוֹת על “הרנטה מן הקפּיטל”. צריך אני להרויח את לחמי יוֹם יוֹם. והוֹאיל וידעתי מראש כּי אם אֶפנה למשׂרד‑הגיוּס אצא בּבוֹשת‑פּנים – ניטלה ממני האפשרוּת להרבּוֹת דברים בּענין זה. וגם אוֹדה, הדרך הרעיוֹנית שלי אל הצבא איננה קצרה. פּעם בּחיי התגייסתי והייתי לחייל. ולא על נקלה הגעתי לכך עם עצמי. לעצמוֹ של דבר הנני אַנטי‑מיליטריסט. וגם בהיוֹתי בּגדוּד העברי נתקלתי בּכמה תוֹפעוֹת שדנתי לשלילה. ורגיל אני, כּחבר לחברת העוֹבדים, כּבן לעם היהוּדי, לשקוֹל דברים מבּחינת שׂכרם והפסדם. וּמטבע הדברים, שדרכּי אל מחשבת‑גיוּס לא תהיה קצרה. ולא העברתי בּפשטוּת קו מן הגדוּד העברי אז אל המלחמה עכשיו. ואת ההתנדבוּת בּמלחמה זוֹ רוֹאה אני אחרת מאשר את התנדבוּתנוּ בּמלחמה הקוֹדמת.

בּעברית הקדוּמה היוּ מבחינים בּין מלחמה שהיא רשוּת לבין מלחמת‑מצוה. ההתנדבוּת לגדוּד העברי בּשעתה לא בּאה מתוֹך הכרח. הישוּב לא היה בּסכּנה, וגם לא ראה סכּנוֹת בּאוֹפק. לאחר שבּאוּ האנגלים יכוֹל היה הישוּב לחיוֹת בּשלוה, מבּלי שיהיה לוֹ גדוּד עברי וּמבּלי שיוֹציא את מעט כּוֹחוֹת הנעוּרים שבּוֹ אל המערכה החיצוֹנית. אבל היוּ בּתוֹכוֹ – וּבפרט בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, צעירים שסברוּ כּי בּעוֹלם מזוּעזע וּמסוֹער ונלחם יש חשיבוּת לכך שנוֹפיע לא רק כּקרבּנוֹת המשטר התוּרכּי, כּי אם גם כּיחידה לאוּמית המשתפת מאמצים בּשחרוּר הארץ; כּי את המשטר החדש העתיד לבוֹא, וּבשׂוֹרוֹת בּכנפיו, יש לקדם בּכוֹח עברי המציע את שיתוּפוֹ בּלב שלם, בּבטחה וּבאמוּנה כּי היד המוּשטה לא תהיה נדחית.

לא כן המצב בּמלחמה זאת. לא אוֹתה ההרגשה התמימה, ולא אוֹתה קוֹנסטֶלַציה. בּמלחמה הקוֹדמת היה מי שעוֹרר אוֹתנוּ, מי שהבטיח לנוּ גדוֹלוֹת, מי שרצה, אוּלי, לראוֹת בּתפארתנוּ וּבקוֹממיוּתנוּ. בּמלחמה הקוֹדמת היה מי שהעריך את השתתפוּתנוּ, ועוֹד יוֹתר מי שיִחס חשיבוּת לאהדת היהוּדים בּעוֹלם. לא כן עתה. לפני זמן‑מה נשאלתי בּאסיפה של צעירים‑משׂכילים: “מבינים אנחנוּ שהממשלה לוֹחצת על הסוֹכנוּת שתרבּה את מספּר המתגייסים. האוּמנם הוֹגן הוּא להיכּנע ללחץ זה?” וּשאלה שניה: “המוֹסדוֹת הלאוּמיים הכריזוּ על סנקציוֹת כּנגד המשתמטים. ודאי דוֹרשת זאת הממשלה. האם לא מן הראוּי שיֵאָמר לממשלה, המעוּנינת בּכך, כּי לא נתן לה את חפצה עד שלא תתן לנוּ צבא יהוּדי כּחפצנוּ?” וצריך הייתי להסבּיר להם, לצעירים משׂכּילים יהוּדים הבּקיאים בּהוָיוֹת העוֹלם – שלא כּאבוֹת אבוֹתיהם המשׂוֹחחים בּ“פּוֹליטיקה” בּין מנחה למעריב – כּי אין שוּם רשוּת “לוֹחצת” עלינוּ, חלילה, שנתן מתגייסים ושנַרבּה מתגייסים, כּי סיר הרוֹלד מק‑מייכּל, ואפילוּ משׂרד‑המוֹשבוֹת וּמשׂרד‑החוּץ, לא תהיה להם כּל טינה עלינוּ אם נַמעיט להתגייס. וגם אם נוֹדיע להם שהחלטנוּ לגמרי לא להתגייס – אפשר שמי שהוּא עוֹד יִרחש לנוּ תוֹדה על הקלה שגרמנוּ לוֹ. נראה שעוֹד לא מבינים אצלנוּ, כּי לא למען עשׂיית נחת‑רוּח למישהוּ אנחנוּ מתגייסים, כּי הגיוּס דרוּש, קוֹדם כּל, לנוּ.

אני שוֹאל את עצמי: מדוּע אין הגיוּס נוֹתן את אשר הוּא צריך לתת? אני שוֹאל, ואני שוֹמע תשוּבוֹת, ואין הן מניחוֹת את דעתי. קוֹדם כּל, אינני מקבּל את התשוּבה התוֹלה הכּל בּתכוּנוֹת‑האוֹפי הפּסוּלוֹת של הצעיר היהוּדי. אוֹמרים: מוֹרשה היא – השתמטוּת מצבא. ודאי, ענין זה ידוּע יפה, ואיננוּ טעוּן מאמץ חלוּצי מיוּחד. אוֹמרים: פּחדנוּת, בּריחה מסכּנה. אין אני רוֹצה לנַקוֹת את המפגרים מכּל האשמה מסוּג זה. אך הן ראינוּ אלפי צעירים יהוּדים בּימי המאוֹרעוֹת שלא היו בּוֹרחים מן הסכּנה. לא נפלו מאחרים, ורבּים מהם גם ידעוּ לפגוֹש אוֹתה כּראוּי. לי נראה, שגם סגוּלוֹתיו הטוֹבוֹת והרעוֹת של היחיד אינן תלוּיוֹת בּו בּלבד. הן תלוּיוֹת בּמידה מרוּבּה בּמַה שאנוּ קוֹראים “רוּח‑הזמן”, אוֹ “מצב‑הכּלל”. הן מתגלוֹת, מתפּתחוֹת, נחלשוֹת אוֹ נעלמוֹת, בּקשר עם גוֹרמים, שלא תמיד אנחנוּ יוֹדעים להגדירם. לא די שיש בּוֹ בּאדם סגוּלוֹת טוֹבוֹת. האדם החלוּצי שלנוּ הן קוֹרַץ לכאוֹרה מאוֹתוֹ חוֹמר אנוֹשי המצוּי לרוֹב בּתחוּם החיים היהוּדיים. הבּיטוּ אל פּני האנשים העוֹמדים בּמערכה בּארץ שלוֹשים שנה ושלוֹשים וחמש שנים, וליחם לא נס, ורענַנוּתם הנפשית והרצוֹנית כּאילוּ גוֹברת עם השנים והנסיוֹנוֹת. לאן היה הכּוֹח הגנוּז הזה פּוֹנה אילוּ נשארוּ בעיירוֹתיהם? אוּלי נזדמן לכם להיפּגש בּגוֹלה עם אנשים שהיוּ לפנים חלוּצים בּארץ ו“חזרוּ”? – ולא תמיד היוּ אלה מן הנחשלים דוקא. וכמה הם שוֹנים בּחָזוּתם, בּמוּשׂגיהם וּבהליכוֹתיהם מחבריהם שנתערוּ בּארץ. הוה אוֹמר שגם סגוּלוֹת טוֹבוֹת צריכוֹת לאַקלים ולאדמה מצמיחה. ואוֹתוֹ דבר גם לגבּי תכוּנוֹת רעוֹת. גם פּחדנוּת והשתמטוּת וּרדיפת “תכלית” וקַריֶרה פּוֹרחוֹת בּאקלים מסוּים וּבקרקע ציבּוּרי מסוּים. בּימי המאוֹרעוֹת היה האקלים אחר והקרקע אחר.

מכּאן אני בּא לידי מחשבה, שאוּלי תירָאה מוּזרה, שההשתמטוּת והפּגרנוּת בּעניני הגיוּס נזוֹנים מאוירה ציבּוּרית מסוּימת, ולַאו דוקא מאוירת ההפקרוּת וּפריקת‑העוֹל הקיימת בּחוּגים ניכּרים בּישוּב, כּאשר ראינוּ לגבּי “מס‑חירוּם” וּלגבּי “הועד למען החייל”. נוֹסף על כּך נתקל הגיוּס, כּנראה, גם במעצוֹרים רעיוֹניים, בּאיזה קשי‑הבנה, בּאיזוֹ הפרעה רוּחנית, ואלה אינם נוֹתנים לנוּ לראוֹת את ענין המלחמה וההתגייסוּת שלנוּ כּראוֹת אדם המבּיט ישר אל מוּל גוֹרלוֹ. וּשני הגוֹרמים הציבּוּריים – פּריקת‑עוֹל מצד אחד וּמעצוֹרים רוּחניים מצד שני – חָברוּ, כּנראה, יחד, וּמסייעים זה לזה לצמצם את הגיוּס וּלדלדל אוֹתוֹ מתכנוֹ ומאפשרוּיוֹתיו.

איני יוֹדע אם אצליח להקנוֹת לאחרים את ראִייתי אני. יש שבּינך וּבין העצם מבדיל מסך‑עשן, ואף על פּי שעיניך בּהירוֹת והדבר אשר אתה צריך לראוֹתוֹ הוּא קיים וּממשי, אין אתה יכוֹל לראוֹתוֹ. וּכשאני רוֹצה ללמד זכוּת על אלפי אנשים, שאין אני רוֹצה לחשוֹד בּהם בּהשתמטוּת פיסית, אנוּס אני להניח כּי מסך‑עשן מבדיל בּיניהם וּבין גוּפוֹ של הענין.

מי הקים את מסך‑העשן? הוֹי, רבּים! וּבראשוֹנה – ממשלת “הספר הלבן”. היא עשׂתה את שלה – ואנשים קצרי‑ראוּת נפלוּ בּפּח. בּרוּר, שממשלת הספר הלבן צריכה לראוֹת בּעצם קיוּמן של יחידוֹת יהוּדיוֹת סכּנה לסיסמתה, לאינטרסים שלה, לתכניוֹתיה. ואפילוּ אם היחידוֹת אינן אלא פּלוּגוֹת, ולא צבא ממש. ואפילוּ אם לא ניתנוּ להן כּל הבטחוֹת שהן. עצם קיוּמן – מפריע. וּמשוּם כּך לא חדלוּ עיכּוּבים והפרעוֹת מן היוֹם הראשוֹן, ולא רק נגד הקמת צבא יהוּדי כּי אם אף נגד פּלוּגוֹת יהוּדיוֹת. ולכן כּשניתנוּ הבטחוֹת – לא נתמלאוּ. וּמשוּם זה היתה הממשלה כּל כּך מעוּנינת בּ“פלוּגוֹת מעוֹרבוֹת” וּבבשׂוֹרה לעוֹלם כּי ישנן פּלוּגוֹת פּלשׂתינאיוֹת מעוֹרבוֹת – הן זוֹ ההוֹכחה הטוֹבה בּיוֹתר בּאיזוֹ מידה השׂכּילה הממשלה להשכּין שלוֹם וּ“לסַדר” את עניני הארץ. ודאי, אין אנוּ יוֹדעים אלא מעט מזעֵיר ממה שהפריעוּ לנוּ כּל הזמן בּהקמת צבא יהוּדי וגדרוּ בּפני גיוּסים. אך ידוּע לנוּ למַדי מה עשׂתה ממשלת הספר הלבן כּדי להמית בּקרבּנוּ כּל התלהבוּת לגיוּס, כּל אֵמוּן לשלטוֹנוֹת המנהלים את המלחמה: גזירת‑הקרקע, מדיניוּת סגירת העליה, “פַּטריה” ו“אַטלַנטיק”. וכל אלה הדוֹגלים בּפטריוֹטיזם וּברדיקליזם לאוּמי, אשר מתוֹך “לעשׂוֹת נקמה” הם שוֹללים את הגיוּס אוֹ מזלזלים בּוֹ – עוֹשׂים בּדיוּק מה שאנשי “הספר הלבן” רוֹצים בּוֹ.

והרדיקליזם המעמדי אף הוּא יש לוֹ חלקוֹ שלוֹ בּמסך‑העשן. אף הוּא עזר לצעיר היהוּדי,שלא יבין מה המלחמה הזאת לוֹ. וכיון שכּל אחד מאתנוּ רכש לוֹ די מוּנחים פּוֹליטיים‑בּיקרתיים, שאפשר להשתמש בּהם לענין ושלא לענין, וכיון שיש לנוּ יסוֹד מספּיק להתיחס בּאי‑אֵמוּן למעצמוֹת‑העוֹלם ולמדיניוּתן – הרי שהמלאכה היא קלה. ויצא דבר מגוּחך למדי: אוֹתם האנשים אשר דגלוּ שנים על שנים בּ“אַנטי‑פאשיזם לוֹחם”, ואשר עיקר מלחמתם בּפאשיזם היתה בּצעקת‑חמס על מפלגוֹת‑פּוֹעלים אחרוֹת שאינן חדוּרוֹת רוּח מלחמה, ועל המדינוֹת הדמוֹקרטיוֹת שאינן נלחמוֹת בּפאשיזם, אוֹתם שהיו טוֹענים כּנגד “אי‑ההתערבוּת” של המדינוֹת הדמוֹקרטיוֹת בּמלחמת ספרד, ואשר “מינכן” היתה בּשבילם שם נרדף לבגידה, לקוֹצר‑ראִיה פּוֹליטית, למכירת עניני העמים, לכניעה להיטלר – אך פּרצה המלחמה, שתפקידה הראשוֹן היה לשׂים קץ ל“מינכן”, וּמיד הוֹציאוּ הללוּ מכּיסם את כּל הטרמינוֹלוֹגיה המעמדית‑הפּאציפיסטית, והכּירוּ שזוֹ “מלחמה בּין שני אימפּריאַליזמים” וּממילא איננה נוֹגעת להם. מה להם היטלר, מה להם צ’רצ’יל? הן צ’רצ’יל לא היה מעוֹלם חבר לליגה אנטי‑פאשיסטית. וכי בּגלל סכסוּך בּין שני אימפּריאליזמים ילך צעיר יהוּדי ויחָרף נפשוּ למוּת? חלילה, עד כּדי כּך איננוּ טיפּש!

ואין אני בּא לוֹמר שלא היה כּל יסוֹד לחששוֹת חמוּרים. ודאי, הסכּנה של “מינכן” לא נמוֹגה עם פּרוֹץ המלחמה. עוֹד הרבּה זמן נאבקה רוּחוֹ של צ’רצ’יל עם רוּחוּ של צ’מבּרלין. רק בּתוֹך מעמד הפּוֹעלים האנגלי התגבּרה בּמהרה רוּחוֹ של בֶּוין על ה“פּאציפיזם” הכּוֹזב של הקוֹמוּניסטים ועל הפּאציפיזם הנַאיבי של א. ל. פּ., ועדיין נלחמים בּאנגליה על עקירת רוּח מינכן, וּמן הרמזים שהיוּ בּעתוֹנוּת בּימי בּריחת רוּדוֹלף הֶס אפשר היה ללמוֹד כּי עוֹד הסכּנה לא חלפה – לפחוֹת, עד הזמן האחרוֹן. ועוֹד צריכים אנשים לחזק את עצמם – בּקרבּנוֹת וּבהסבּרה – ולוֹמר: אין שלוֹם להיטלר, רק מלחמה עד הישָמדוֹ!

וּבאוֹתוֹ זמן יוֹשבים צעירים יהוּדים וּמעמיקים שאוֹל: האם אפשר לסמוֹך על צ’מבּרלין, וּמה יעשׂוּ השמרנים האנגלים למחרת הנצחוֹן, והם ממתינים עד שיביאוּ להם שטר כּתוּב וחתוּם שזוֹהי מלחמה “כּשרה” ושהיא עשׂוּיה לשׂים קץ לכל נַפתוּלי הקפּיטליזם. לא, לפני כּך אינם מסכּימים. וכך יוֹשב בּן העם, אשר עליו הכריז היטלר מלחמת‑השמֵד תחילה, העם ההוֹלך וכָלֶה יוֹם יוֹם בּצפּרניו של אוֹתוֹ רשע, העם אשר אין לוֹ כּל עתיד אנוֹשי בּתחוּם‑שׂררתוֹ של הנאציזם – והוּא מגלגל בּתיאוֹריוֹת מחוּכּמוֹת. הוּא רוֹאה עמים וּמדינוֹת נוֹפלים לפניו ונבלעים בּלוֹעוֹ, והוּא רוֹאה בּני‑אדם מתחזקים להילָחם בּעמלק עד חרמה, והם מקריבים לוֹ את היקר בּיוֹתר שיש להם – ואין מתעוֹרר אצלוֹ שוּם רגש אלמנטרי של אדם בּריא (כּמו אצל החייל האוסֹטרלי שהרעה עוֹד לא הגיעה אל סף בּיתוֹ), לא חוּש‑סכּנה ולא רגש של סוֹלידריוּת, והוּא נהנה מזיו‑מַהפּכנוּתוֹ, וכוּלוֹ חריפוּת וּפלפּלָנוּת של שוֹטה מחוּכּם. אכן, מתחת לאדרת אנטי‑פאשיסטית יכוֹלה להתחבּא על נקלה עזרה לפאשיזם. וּמתחת לתיאוֹריוֹת מדיניוֹת – בּערוּת מדינית וחוֹסר כּל חוּש מדיני.

מה רב כּוֹחה של התחכּמוּת מטוּפשת, המתגלגלת מדוֹר לדוֹר וּמחליפה את לבוּשיה ל“רוּח הזמן”. היוּ ימים וּבעוֹלם היהוּדי שלטה הבּטלנוּת הלַמדנית, נטוּלת‑חוּשי‑חיים, הרוֹאה את ההוָיה כּוּלה מבּעד לפסוּקים קדוּמים וּפירוּשים מעוּקמים. היתה זאת זכוּתה של הספרוּת העברית מימי ההשׂכּלה וחיבּת‑ציוֹן שהסתערה על “התאַבּנוּת הלבבוֹת”, על “הנשמה שפּרחה מן הלב ונכנסה לתוֹך גוילים”. לא עבר זמן רב וגם תנוּעת‑המהפּכה בּרחוֹב היהוּדי הביאה לעוֹלם נשמוֹת אשר פּרחוּ מן הלב ונכנסוּ לתוֹך נוּסחאוֹת – לא של ה“שוּלחן ערוּך”, כּי אם של “אִיסקרה” וּ“בּוּנד”. ואז בּא לכּוּלם נוֹער יהוּדי אשר הסתער על הנשמוֹת החנוּטוֹת הללוּ, אשר דחה נוּסחאוֹת מקוּבלוֹת החוֹצצוֹת בּינוֹ לבין הוָיתוֹ, והוּא שפּרק את הקליפּוֹת של הדוֹר והצמיח את תנוּעת הפּוֹעלים הארץ‑ישׂראלית. והנה שוּב זכינוּ – וגם כּאן בּארץ – למהדוּרה חדשה של נשמוֹת חנוּטוֹת היוֹדעוֹת הכּל “כּכּתוּב”. עזר לכך גוֹרם שלישי, אשר מילא תפקיד עצוּם – מדעת אוֹ שלא מדעת – בּהלָך‑רוּחם של רבּים: אוֹתה מדינה גדוֹלה, אשר העוֹלם ראה אוֹתה כּמבצר‑שכּנגד לפאשיזם, אשר מיליוֹני עינים נשׂוּאוֹת אליה כּאל משענת הפּוֹעל בּעוֹלם, כּאל הכּוֹח העיקרי – אוֹ היחידי – המסוּגל להתמוֹדד עם הפאשיזם וּלהכריעוֹ – אוֹתה מדינה מצאה לה ערב המלחמה דרך אחרת. וּמה שהיה ריאַקציוֹני וּממיט קלוֹן אצל צ’מבּרלין – נמצא ראוּי לכבוֹד ואפילוּ להתפּעלוּת אצל סטאלין. והנימוּקים שנמצאוּ פּסוּלים אצל מדינאי שאר הארצוֹת – נתקבּלוּ בּהסכּמה בּשעה שנתגלה כּי המדוּבּר הוּא לא בּמדינה בּוּרגנית, כּי אם בּמדינת‑הפּוֹעלים.

עכשיו, כּשרוּסיה הסוֹביטית התיצבה בּמערכה, והיא נלחמת את מלחמת כּוּלנוּ, ועל עמי רוּסיה נוֹפל כּוֹבד המלחמה – לא אבוֹא לדוּן על מדיניוּתה היא בּעבר, לא מבּחינת המוּסר הסוֹציאליסטי ולא מבּחינת החכמה המדינית, ולא אחקוֹר עתה לדעת אם למרוֹת מדיניוּתה הקוֹדמת אוֹ מחמת אוֹתה מדיניוּת בּאה עליה ועל העוֹלם הפּוּרענוּת הגדוֹלה; לא אשאל אוֹתה אם אוֹתה מדיניוּת – אשר הרבּה מוֹחוֹת התחדדוּ בּהסבּרתה וּבהגנה עליה – הרחיקה את הסכּנה אוֹ המעיטה אוֹתה. מדיניוּתה של רוּסיה בּעָבר הקרוֹב היא עתה ענין של העבר. אך אוֹתה פּסיכוֹלוֹגיה ציבּוּרית, המוּשבּעת והעוֹמדת להמציא נימוּקים מסבּירים וּמצדיקים בּכל מצב, היא תמיד הוֹוה. וּמן הראוּי שיבוֹא פּסיכוֹלוֹג סוֹציאלי אשר יחקוֹר וימצא את החוּקים אשר על פּיהם תנוּעה מתירה לעצמה – אוֹ למי שהיא שׂמה אדוֹן לעצמה – את מה שהיא פּוֹסלת בּתכלית אצל אחרים, שיסבּיר כּיצד ציבּוּר, אשר נקוּדת‑מוֹצאוֹ היא סוֹלידריוּת של עמים וסוֹלידריוּת של מעמד – יכוֹל לאַשר וּללַמד זכוּת על מדיניוּת אשר נקוּדת‑מוֹצאה היא הפוּכה, וּבלבד שהנוֹשׂא של אוֹתה מדיניוּת הוּא אוֹתוֹ הנוֹשׂא אשר בּוֹ קשוּרוֹת התקווֹת. יש לבני‑אדם צוֹרך רב להיאָחז בּנוֹשׂא חזק וּבטוּח. המוּשׂג “אמוּנה בּסוֹציאליזם” הוּא רב‑תוֹכן, אוּלם מוּפשט מדי, ונוֹח הדבר להחליפוֹ, למשל, בּאמוּנה בּ“מנהיג”, בּאמוּנה בּצבא האדוֹם, שהוּא גם מוּחשי וגם חזק. וּמשנעשׂה מעשׂה החליפין של “תוֹכן” בּ“נוֹשׂא” – הרי שדרך ההסבּרה וההצדקה פּתוּחה תמיד לרוָחה.

בּרגע זה הנני, כּמוֹ ודאי כּל אחד מאִתנוּ, מתפּלל לכוֹחוֹ וּלעצמתוֹ של “הצבא האדוֹם” וּמצפּה לשמוֹע ממנוּ אך בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת. אפשר שׂמתם לב לשיר של ש. שלוֹם בּ“דבר” – איגרת “אל אָחינוּ בּצבא האדוֹם”. שיר סימפּטוֹמַטי. המשוֹרר רוֹצה לראוֹת את אחינוּ היהוּדי בּצבא האדוֹם לא רק כּחייל אמיץ וגיבּוֹר, הוּא רוֹצה ששמוֹ יהי אברהם, יצחק ויהוֹשע, ושישׂא בּלבּוֹ גם את דגל‑ציוֹן, “עטרת עַמכם המוּשפּל”. יהי רצוֹן! הן כּוּלנוּ משתוֹקקים לראוֹת בּבוֹא משאלוֹת‑לבּנוּ. ואנחנוּ אוֹמרים לעצמנוּ: הן לפני עשׂרים שנה היה היוּ בּחוּרים יהוּדים אשר הלכוּ לצבא האדוֹם לא מתוֹך רצוֹן להתבּוֹלל, כּי אם מפּני אש הסבל היהוּדי שבּערה בּלבּם. שמא יש גם עכשיו בּקרב הצבא האדוֹם נוֹשׂאי הכּאב והזעם היהוּדי? אם גם אַיִן – לא נדוּן אוֹתם. עשׂרים שנה ויוֹתר של בּיעוּר כּל קשר תרבּוּתי עם עוֹלם יהוּדי שמעֵבר לתחוּם – עשׂוּ את שלהן. היֶאשם אברהם אוֹ יצחק אוֹ יהוֹשע על שלא ניתן לוֹ לדעת את עמוֹ ואת גוֹרלוֹ ואת מלחמת‑חייו? מה שאין כּן אוֹתוֹ אדם יהוּדי אשר בּקרבּנוּ, אשר עד 22 בּיוּני 19411 ראה את החייל העברי כּשוּתף למלחמה אימפּריאליסטית, וּמ‑22 בּיוּני 1941 נשתנה מזלוֹ והוּא נעשׂה לוֹחם סוֹציאליסטי כּשר. כּיצד היה אוֹמר פרישמן בּמקרים דוֹמים: את מוֹחוֹ, רק את מוֹחוֹ, תנוּ לי, תאֵב אני לדעת מה בּתוֹכוֹ…

עכשיו אנחנוּ נהנים בּארץ מהפסקת‑נוֹפש. אמרתי: נהנים, אם אנחנוּ גם משתמשים בּה –מסוּפּקני. וכי צריך אני לוֹמר, כּי הרבּה סימנים מעידים על כּך שהנוֹפש הזה איננוּ לאוֹרך‑ימים? מאז הגיעה המלחמה אל חוֹפי הים התיכוֹן ניצלנוּ, בּנסים, מאסוֹנוֹת. אבל עצם האסוֹן המאַיים על הארץ לא חלף. יש יהוּדים אשר השׂיגוּ ויזוֹת לאמריקה אוֹ להוֹדוּ. בּשבילם ודאי נפתרוּ כּל השאלוֹת. אך לא כּל הישוּב יכוֹל אוֹ רוֹצה, להשׂיג ויזוֹת. ואם כּן הן צריך אדם לשאוֹל: מה אעשׂה מחר, מה אעשׂה לילדי, מה אעשׂה לאחוֹתי? ואילוּ נשאלה השאלה בּפשטוּת, בּלי התחכּמוּת פּוֹליטית, היתה גם בּאה התשוּבה הפּשוּטה: רוֹבה ואף מַדים – אין טוֹב מהם לשמירה. בּארץ אשר סכּנוֹתיה מרוּבּוֹת, מחוּץ וגם מבּית, אפשרוּת של אימוּנים, של נשק חוּקי – האם זה ענין לתיאוֹריטיזציה מדינית אוֹ להגנת‑חיים? לכאוֹרה, ידענוּ זאת כּל השנים, עוֹד בּימי הגדוּדים העברים. ואתם יוֹדעים מה מעט מזה ניתן לנוּ. צריכוֹת היוּ לבוֹא שנוֹת “המאוֹרעוֹת” כּדי שנשׂיג משהוּ רציני יוֹתר. והנה עכשיו, בּימי המלחמה, נפתחוּ לפנינוּ שערים, בּלי הגבּלה. לאלפי יהוּדים, ואפשר גם לרבבוֹת, ניתנה האפשרוּת להזדיין וּלהגן. האם לא צריך היה החוּש הפּשוּט של הגנת‑החיים לגלוֹת לנוּ כּיצד עלינוּ להשתמש בּהזדמנוּת זאת?

וּמה אנחנוּ רוֹאים? אילוּ היה מישהוּ בּא ורוֹשם את כּל הויכּוּחים המתנהלים בּקרבּנוּ על הגיוּס, היה ממציא לנוּ חוֹמר לימוּד מצוּין להכּרת האַנדרלָמוּסיה הרעיוֹנית בּציבּוּרנוּ, והיה משרת יפה את ההיסטוֹריוֹנים לעתיד לבוֹא. נזכּר אני בּשׂיחה שהיתה לי בּחוּץ‑לארץ בּימים הראשוֹנים למלחמה עם אחד המנהיגים של זרם אשר “המחר” מוּנח בּכיסוֹ. אז היוּ לנוּ עדיין מאוֹת אלפי פּליטים יהוּדים נפוֹצים בּעוֹלם, – מי יוֹדע היכן הם עכשיו וּמה גוֹרלם? והיה יסוֹד לחשוֹב, כּי אם המדינוֹת הלוֹחמוֹת נגד היטלר לא יסרבוּ לנוּ – יוּקם חַיִל יהוּדי גדוֹל. שאל אוֹתי אוֹתוֹ מנהיג: למה זה לך? אמרתי: כּלוּם אתה מתנגד להשתתפוּתנוּ בּמלחמה? אמר: לא, אינני מתנגד, אך למה דוקא צבא יהוּדי? אמרתי: וּמדוּע אתה רוֹצה בּתנוּעת‑פּוֹעלים יהוּדית, התישבוּת יהוּדית? אמר: וכי רוֹצה אתה שגם הגנבים היהוּדים יוֹפיעוּ בּאִרגוּן יהוּדי מיוּחד? כּזאת היתה תפיסתוֹ המדינית של אוֹתוֹ “איש‑המחר”.

וּכשהמלחמה הגיעה לשערי הארץ והצלחנו להתגבּר על סכּנת הפּלוּגוֹת המעוֹרבוֹת (שגם יהוּדים טוֹבים חפצו בּהן – אמצעי בּדוּק וּמנוּסה להרבּוֹת שלוֹם ושיתוּף; אלה שנתנסוּ בּפלוּגוֹת מעוֹרבוֹת יכוֹלים לספּר מנסיוֹנם, עד כּמה הללוּ מַרבּוֹת שלוֹם ושיתוּף), וניתנה לנוּ האפשרוּת לגייס פּלוּגוֹת יהוּדיוֹת שוֹנוֹת, התחיל ויכּוּח גדוֹל – מהוּ שראוּי שנהיה מתגייסים לוֹ, ומהוּ שאינוֹ ראוּי. וחוּג חשוּב מאד בּהסתדרוּת, חוּג אשר בּמשך שנים רבּוֹת חינך את חבריו בּתוֹרה מדינית של “נייטרליזציה” של ארץ‑ישׂראל, הכריז עתה שכּדי להגן על ארץ‑ישׂראל צריך לעמוֹד בּתוֹך גבוּלוֹת הארץ, ולא להתרחק מהם, חלילה, וּלפיכך כּל גיוּס מחוּץ ל“בַּאפס” אין בּוֹ משוּם הגנת הארץ. אין לחשוֹד בּ“השוֹמר הצעיר”, שנכוֹנוּתוֹ להשתתף בּמלחמה עם היטלר אוֹ להגן על ארץ‑ישׂראל היא פּחוּתה משל מפלגת פּוֹעלי ארץ‑ישׂראל, אך הלא הוּא מהווה תנוּעה פּוֹליטית עצמאית, ולא יתכן שלא יהיוּ לוֹ השקפוֹת והערכוֹת פּוֹליטיוֹת עצמאיוֹת. ואין אפּוֹטרוֹפּוֹס להשקפוֹת מדיניוֹת. המלחמה מחכּה והגיוּס מחכּה – עד שהויכּוּחים נמשכים. והגיעוּ הדברים לידי כּך, שבּישיבת הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, בּה דנוּ בּדבר הטלת מכסה מסוּימת של מתגייסים לכל הישוּבים, נאמר ל“השוֹמר הצעיר”: וּבכן, יהי כּדבריכם. הוֹאיל ואתם שוֹללים את שאר הפּלוּגוֹת – תתנוּ את האנשים שלכם ל“בּאפס” בּלבד, אבל תתנוּ לפי המכסה הכּללית. אלא ש“השוֹמר הצעיר” “גם הוּא חכם”, והוּא אוֹמר: לא כן, היוֹת ואנוּ שוֹללים את הגיוּסים לשאר פּלוּגוֹת, אין אנוּ חייבים לתת חלקנוּ לפי המכסה הכּללית של המתגייסים, אלא לפי מה שאחרים שוֹלחים ל“בּאפס” בּלבד. יהוּדים יוֹדעים חשבּוֹן.

אין אני בּא, חלילה, לערער על עצם תוֹרת האיסטרטגיה של “השוֹמר הצעיר”. אין אני מעיז לערער על ההנחה האיסטרטגית האוֹמרת, כּי המלחמה בּעמק הנילוּס אוֹ הכּניסה לסוּריה – אין בּהן משוּם הגנת ארץ‑ישׂראל, ואין חוֹבתן עלינוּ. ורק משיעמוֹד האוֹיב בּשערי רפיח אוֹ ראס‑אל‑נקוּרה – נצא בּנשק לקראתוֹ. חזקה על “השוֹמר הצעיר”, שגם השקפוֹת איסטרטגיוֹת יש לוֹ משלוֹ. וּבפרט שבאוֹתם המקוֹמוֹת יש, בּרוך השם, מי שילָחם לנוּ, יש אוֹסטרלים וּדרוֹם‑אפריקנים וכוּ' – למה איפוֹא לבני אברהם, יצחק ויעקב להכניס את ראשם? אוּלם שאלה אחרת לגמרי יש לי בּנדוֹן זה, שאלת חבר‑ההסתדרוּת, שאלת שוֹקל ציוֹני:

מי הוּא סוֹף סוֹף הקוֹבע וּפוֹסק בּשאלת גיוּס אוֹ לא גיוּס? האם בּאמת כּל קהילה וכל נקוּדה ישוּבית וכל סיעה פּוֹליטית היא אוֹטוֹנוֹמית לפסוֹק הלכה, ואין עליה שוּם מרוּת עליוֹנה מלבד החלטתה היא, ממש כּמוֹ גנרלים סיניים – קוֹנה לוֹ תוֹתח ועוֹשׂה עצמוֹ “עצמאי” – רוֹצה מחייב גיוּס, אינוֹ רוֹצה – שוֹלל? הן קיימת בּעוֹלם הסתדרוּת ציוֹנית, וּמוֹסדוֹת נבחרים, וּוַעד פּוֹעל ציוֹני – לשם מה הם קיימים, כּדי שכּל סיעה תפעל לפי “קו” פּוֹליטי שלה? וּבמה אנוּ נבדלים מן הרביזיוֹניסטים, שגם להם מדיניוּת של גיוּס משלהם? קרה אסוֹן, והמוֹסדוֹת הציוֹניים החליטוּ כּי לא רק “בּאפס” חשוּבים כּי אם גם נהגים וחַפּרים – המחייבת החלטה זוֹ את חברי ההסתדרוּת הציוֹנית, המיוּצגים בּועד הפּוֹעל הציוֹני? וּשאלה מעין זוֹ גם לגבּי הסתדרוּת העוֹבדים. היא עוֹסקת הרבה בּשאלת שמירה וּבטחוֹן והתנדבוּת. מקדישים לזה זמן ואנשים. היא דנה וּמחליטה. המחייבת ההחלטה את חברי ההסתדרוּת, אוֹ כּל סיעה הישר בּעיניה תעשׂה?

שאלת הגיוּס היא איפוֹא בּעינַי, נוֹסף לגיוּס, גם שאלת המרוּת הציוֹנית וגם שאלת ההסתדרוּת, שאלת סַמכוּתה וכוֹחה המחייב. ואין זוֹ שאלה פּוּלמוֹסית אוֹ ריטוֹרית. עלינוּ לשאוֹל את הבּוֹחרים בּאיזוֹ הסתדרוּת הם רוֹצים, בּהסתדרוּת שאינה אלא קלוּבּ לויכּוּחים, פוֹרוּם למפלגוֹת שוֹנוֹת להביא את טענוֹתיהן וּלהכריז את הכרזוֹתיהן, אוֹ הסתדרוּת שיש לה כּשרוֹן‑מעשׂה וסמכוּת מחייבת לגבּי חבריה בּכל אוֹתם הענינים שהוּטל עליה לטפּל בּהם? עוֹלה מחָדש בכל החריפוּת השאלה שנשאלה לפני היוֹת ההסתדרוּת: האם תהיה ההסתדרוּת פדרציה של מפלגוֹת, העוֹסקת רק בּמַה שהמפלגוֹת מתירוֹת לה לעסוֹק, ושכּל מפלגה יכוֹלה להטיל וֶטוֹ על החלטוֹתיה “ולעשׂוֹת שבּת לעצמה” בּענינים הנוֹגעים לכלל‑הפּוֹעלים?

ההסתדרוּת לא הגדירה בּנוּסחאוֹת את עמדתה בּשאלוֹת המדיניוּת הציוֹנית. אך היא היתה תמיד מכשיר ציוֹני מדיני ממדרגה ראשוֹנה. מי שקוֹרא בּעיוּן את הספרוּת של ערב‑בּחירוֹת ימצא בּתוֹך השיטין, וּבעיקר בּין השיטין, סימנים של פּסיחה חדשה על סעיפּים, המגלה טפַח וּמכסה טפחַים. אני מוֹנע עצמי מדוּן עכשיו בּטפח המכוּסה, לבל יאמרוּ שאני מיחס לכּוֹתבים כּוָנוֹת זרוֹת, חלילה. אך רשאים אנוּ לדרוֹש מן הנוֹאמים והכּוֹתבים שיפרשוּ את דבריהם, כּי הפּסיחה היא בּנפשנוּ, בּנפש הציוֹנוּת, בּנפש תנוּעת הפּוֹעלים הארץ‑ישׂראלית.

הענין הפּוֹליטי הגדוֹל בּיוֹתר בּחדשים אלה הוּא – ענין הגיוּס. דיבּרתי עליו קוֹדם מבּחינה אחת ויחידה – מבּחינת הגנת הארץ והתגוֹננוּתה. לא מפּני שמישהוּ הבטיח לנוּ “הבטחוֹת” מדיניוֹת הלכנוּ לגיוּס. כּל ההבטחוֹת שהוּשמעוּ עד כּה לא לנוּ הן, ולא לכבוֹדנוּ נאמרוּ. אך יכוֹלים אנוּ לסמוֹך על עצמנוּ וּלהאמין, כּי אם נצא בּשלוֹם ממה שנשקף לארץ בּחדשים הקרוֹבים – הרי עצם היוֹת רבבוֹת יהוּדים נוֹשׂאי‑נשק ושוּתפים למלחמה הנָה עוּבדה פּוֹליטית חשוּבה, שתמצא את משקלה על כּף המאזנים.

אך יש בּישוּב מי שחוֹשש לכך דוקא. יש יהוּדים הנלהבים למלחמה, אך אינם נלהבים לכוֹח יהוּדי, להבלטת האוֹפי היהוּדי של השתתפוּתנוּ בּמלחמה. הם רוֹאים, כּנראה, פּגם בּכך אם נרצה להסתייע בּהשתתפוּתנוּ בּמלחמה לשם מלחמתנוּ בּגזירוֹת וּבהתנַקשוּיוֹת.

מצוּי עכשיו בּציוֹנוּת, וּבארץ, חזיוֹן שאפשר לקרוֹא לוֹ: רֶצידיב של היהדוּת ה"ליבּרלית". חזיוֹן מעין זה נפגש לעתים בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת, אוֹ בּחבוּרוֹת וּביחידים: יש אשר יצאוּ מתוֹך נקוּדה מסוּימת, ואף הלכוּ כּברת‑ארץ וּנקוּדת‑המוֹצא נשכּחה מהם. ויוֹם אחד הם נתלים שוּב בּסבל‑ירוּשה שלפני מַתן אוֹתה “נקוּדה”. אחינוּ שבּמערב מילאוּ תפקיד גדוֹל בּחיי הציוֹנוּת. וכמה עמוּדים יפים כּתוּבים בּידיהם. הם בּאוּ תחילה דרך הרצל, שמרד בּמוּשׂגי היהדוּת הליבּרלית, מתוֹך רצוֹן לחיי חירוּת, לעצמאוּת, לשלימוּת אנוֹשית שאינה מתחלקת בּין חוֹמר ורוּח. אחר כּך דבקוּ בּתוֹרת אחד‑העם. הדרך שלהם אל עמם לא היתה קצרה וּפשוּטה כּדרך מי שחי בּתוֹך ישוּבים יהוּדיים מרוּכּזים -­ וזה רק מוֹסיף על כּבוֹדם וּמרבּה את זכוּיוֹתיהם. וּבשעה שהיתה בּהם יד הצוֹרר, והם הכריזוּ כי ישׂאוּ בּכבוֹד את הטלַאי הצהוֹב, המה לבּנוּ להם וּבירכנוּם. וכל כּמה שהם בּאים לארץ וּמבקשים להשתרש בּאדמתה, בּעבוֹדתה, בּלשוֹנה וּבתרבּוּתה – כּל הכּבוֹד להם. אין הכּבוֹד צריך למנוֹע אוֹתנוּ מבּירוּר‑אמת, שאין בּו משׂוֹא­‑פּנים. ואין אנוּ רשאים מפּני הכּבוֹד לטשטש דברים הקוֹבעים גוֹרל‑עם.

הרי זה טרגי למַדי שבּחוּגים ציוֹניים מסוּימים קמים לתחיה מוּשׂגי היהדוּת הליבּרלית, מוּשׂגי התיאוֹלוֹגיה הרפוֹרמית, כּשהם מתלבּשים בּטרמינוֹלוֹגיה קוַאזי‑אחד‑העמ’ית. מתוֹך הדגשת הרוּחניוּת והפרדתה מעל החוֹמר בּאים לוַתר על הענין החיוּני בּיוֹתר – על גאוּלת עם, על גאוּלת המוֹני עם, על שיבת ציוֹן בּרוֹב עם. ולא תמיד אוֹמרים דברים מפוֹרשים, אבל מגמת הצמצוּם וּמיעוּט דמוּת הציוֹנוּת כּתנוּעה גוֹאלת, קרקעית, המוֹנית – משׂתררת. המאמצים האינטלקטואַליים נתוּנים לא להרחיב את היריעה הציוֹנית כּי אם להוֹכיח את הכרח צמצוּמה. אינני יוֹדע אם חוּג זה, הרוֹאה את עצמוֹ קרוּא ללמד אוֹתנוּ אמיתוֹת נעלוֹת וחכמת‑מדינה ריאַליסטית כּאחת, אם החוּג הזה כּמו שהוּא וּכשהוּא לעצמוֹ יש לוֹ סיכּוּיים לגידוּל וּלהשפּעה ציבּוּרית. יוֹתר מדי הוּא מזדהה עם שכבה חברתית מסוּימת, הייתי אוֹמר אפילוּ, עם גיל מסוּים, משיאציל מרוּחוֹ על חוּגים רחבים יוֹתר. וספק אם יהדוּת “רוּחנית” זוֹ – שאין לה שרשים בּמַעבה היהדוּת המסרתית ולא אחיזה בּצרכים החיוּניים של המוֹני ישׂראל – מרוּבּים סיכּוּייה לשמש מזוֹן רוּחני לרבּים. אבל סיכּוּיים אחרים יש לה: לשמש שׂדה‑אימוּנים למי שנצרך לכך. ציוֹנוּת קצוּצת‑כּנפים וּנטוּלת‑אפקים, המבּיטה בּעין זוֹעמת על המוֹן הטוֹעים היוֹשבים בּשפל, מהווה קרקע נוֹח לאימוּץ חידקי הכּפירה הציוֹנית. נוֹשׂאי הכּפירה והאיבה והחתירה זקוּקים לתחנת‑גידוּל, והם יוֹדעים להסתפּח. מוּבן מאליו, שוּם אדם שוֹחר‑טוֹב לא יסכּים להכּיר שהוּא אחראי וּמסַייע לריבּוּי פּגעים רעים. אך אני מדבּר את דברַי לא מתוֹך הפשטה. כּבר ראינוּ משהוּ. ראינוּ בּמי נסתייעוּ בּשעתם קוֹלטוּן וחבריו. ראינוּ גם השנה בּמי נסתייע חוּג מסוּים, שבּא להסווֹת את כּפירתוֹ וחתירתוֹ. לא קל לדבּר בּענינים כּמוֹ אלה. אבל יש הכרח להזהיר. כּבר ראינוּ בּארץ אנשי‑שם ולהם מיטב הכּוָנוֹת, אלא שכּוֹח הבחנתם בּאנשים וּבענינים איננוּ רב. ועל כּגוֹן דא נאמר: לאָו עַכבּרא גַנב אלא חוּרא גַנב.

כּדאי לשׂים לב כּיצד מתוַכּחים אתנוּ. בּני‑אדם מהוּגנים יש עליהם חוֹבת‑נימוּס, אבל בּתחוּמים מסוּימים. צֶ’כוֹב מספר על אשה צנוּעה, צנוּעה בּיוֹתר, אשר הקפּידה מאד מאד עם בּני‑מעמדה, אך את המשרת בּבּית לא ראתה כּגבר. הכּרתי בּחיי בּני‑אדם מכוּבּדים, יפי‑נימוּסים, אשר הגבּילוּ את נימוּסיהם הטוֹבים בּחוּגי “החברה הטוֹבה” בּלבד. אוֹדה, נימוּסים נאים – דבר נאה הוּא, אך אם הם חלים רק על “חברה טוֹבה” בּלבד – מעדיף אני חוֹסר‑נימוּס.

אדם חשוּב וּבעל‑זכוּיוֹת, הבּא לפסוֹל, למשל, את רעיוֹן חילוּפי‑האוּכלוֹסים בּין עמים, איננוּ רוֹאה צוֹרך להוֹכיחשזהוּ פּתרוֹן רע, מוֹנע שלוֹם, מזיק, אלא אוֹמר פּשוּט: “פּתרוֹן בַּרבּרי” וחסל.

ואני לא אבוֹא לתבּוֹע עלבּוֹנן של אוֹתן בּריוֹת בּרבּריוֹת, הסבוּרוֹת כּי בּבוֹא היוֹם ימָצא הפּתרוֹן הזה רצוּי לכל הצדדים וּמוּסכּם על ידי כּל הצדדים וירבּה שלוֹם וּרוָחה, ואף לא את עלבּוֹנם של היוָנים והתוּרכּים, ואף לא את עלבּוֹנוֹ של סטאלין, אשר הוֹציא את הגרמנים מתחוּמי שלטוֹנוֹ (וסוֹפרים פּרוֹגרסיביים גרמניים שיבּחוּהוּ על כּך), כּי אם אתבּע את עלבּוֹנוֹ של אברהם אבינוּ, שכּרת בּרית‑שלוֹם עם לוֹט על יסוֹד “בּרבּרי” זה: “ויאמר אברם אל לוֹט אַל נא תהי מריבה בּיני וּבינך וּבין רוֹעַי וּבין רוֹעיך, כּי אנשים אחים אנחנוּ, הלא כל הארץ לפניך – – וַיִפּרדוּ איש מעל אָחיו”.

וסוֹפר אחד חשוּב וּבעל‑זכוּיוֹת, בּבוֹאוֹ להפריך את הרעיוֹן “שאם יקוּם הסכּם בּינינוּ וּבין ערבים, הוּא יקוּם לא על יסוֹד קיצוּץהציוֹנוּת, כּי אם על יסוֹד הגשמת הציוֹנוּת”, ושהיהוּדים יסכּימוּ לתמוֹך בּמאמצי הערבים לעצמאוּת וּלהתלכּדוּת על תנאי שהערבים יכּירוּ בּארץ‑ישׂראל כּמדינה יהוּדית – איננוּ טוֹרח הרבּה, הוּא פּשוּט אוֹמר: רעיוֹן אַבּסוּרדי!

אפשר שמעתם שבּארץ עוֹשׂים עתה כּמה מדינאים ועוֹשׂי‑מדינאוּת מארצוֹת גדוֹלוֹת וּקטנוֹת, והנה אחד האנשים ממדינה קרוֹבה, המעוֹרב וּבקי בּענינים, נזדמן עם אחד מאנשינוּ, ואגב בּירוּר תכניוֹת ואפשרוּיוֹת אמר: “אם לא תהא פדרציה2 אין אתם יכוֹלים להגיע אלא לכך וכך, אך אם תבוֹא הפדרציה – אזי תוּכלוּ לקבּל מדינה יהוּדית”. איני מביא מימרה זוֹ לשם “הסכּמה”, אך מענין לדעת שמה שהוּא כּל כּך “אַבּסוּרדי” בּשביל פּוֹבּליציסט ציוֹני איננוּ אַבּסוּרדי בּשביל מדינאי וסוֹפר בּן‑תרבּוּת מארצוֹת המזרח.

ועדיין אני עוֹמד בּפרשת נימוּסים בּלבד. ורק בּקשר עם זה אזכּיר את מאמריו של ד“ר י. ל. מַגנס. אוּלי אשוּב אליהם, לאחר שסדרת‑מאמריו המוּבטחת תסתיים בּדפוּס. ד”ר מגנס נמלך וּפירסם מאמר, בּעברית וּבאנגלית, בּוֹ הוּא פּוֹנה לממשלת פּלשׂתינה‑א“י שתקח עליה עכשיו את “פּתרוֹן” שאלת ארץ‑ישׂראל. אינני יוֹדע אם ד”ר י. ל. מ. כּבר יש לוֹ מן המוּכן ה“פּתרוֹן”, אוֹ הוּא רק מצפּה לכך שממשלת פּלשׂתינה‑א“י תמציא לוֹ את הפּתרוֹן, אך בּרי שהוּא יוֹדע היכן היא הכּתוֹבת ההוֹגנת לפתרוֹן צוֹדק של השאלה, והיא: ממשלת הספר הלבן. ממנה הוא דוֹרש את היזמה. והנה נמצא חטא בּעתוֹנוּת העברית: אף על פּי שהמאמר נדפּס בּ”בעיוֹת היוֹם" וּב“פּלסטיין פּוֹסט” וּבהוֹצאה מיוּחדת בּאנגלית, לא דנה בּוֹ העתוֹנוּת העברית. ואדם כּרוֹבּרט וֶלטש רוֹאה צוֹרך לציין, כּי הצעתוֹ של ד"ר מַגנס “מצאה הד רחב בּציבּוּר הארץ‑ישׂראלי וּכפי הנראה בכל שלוֹשת הקיבּוּצים הלאוּמיים אשר בארץ” (אגב, מי הם שלוֹשת הקיבּוּצים הלאוּמיים?), אלא העתוֹנוּת העברית “בּחרה בּשתיקה”. צא וּלמד, מה רמתה הפּוֹליטית והמוּסרית של העתוֹנוּת העברית שהיא נלחמת נגד הצעה חשוּבה וּמסייעת לפּתרוֹן – בּאמצעוּת השתָקה! כּלוּם אין אדם כּרוֹבּרט ולטש, שיש לוֹ נסיוֹן רב בעניני עתוֹנוּת, יוֹדע משהוּ על התנאים בּהם נתוּנה העתוֹנוּת העברית, שהוּא מַרשה לעצמוֹ לזרוֹת מלח על פּצעיה? כּלוּם לא ידוּע גם לוֹ שאפשר עכשיו לכתוֹב נגדמדינה יהוּדית ואי אפשר לכתוֹב בּעד, שאפשר למַעט את דמוּת הציוֹנוּת ואי אפשר לתבּוֹע את עלבּוֹנה, שאפשר לתקוֹף את האִרגוּן ואי אפשר להגן עליו? וכהנה וכהנה. חוֹשבני שאדם כּרוֹבּרט ולטש חייב לדעת זאת, אבל הוּא בּוֹחר לוֹמר: העתוֹנוּת העברית “בּחרה בּשתיקה”!

וּבינתים מתרחשים אסוֹנוֹת. סוֹפרים עברים בּארץ אפשר לפטוֹר בּ“בּרבּריוּת” וּב“אַבּסוּרדיוּת”. אך הנה מגיעוֹת ידיעוֹת מדאיגוֹת מאמריקה: מק‑קוּרמיק, מנהיג הרוֹב בּקוֹנגרס, נאם על מדינת‑יהוּדים, ועל מיליוֹן נפש שישבוּ בּה; וּויקטוֹר קַזַלֶט, חבר הפּרלמנט הבּריטי ששהה בּאמריקה, אמר: אין פּתרוֹן לשאלת היהוּדים אלא אם כּן מדינה יהוּדית בּארץ‑ישׂראל. והפּוּבּליציסט הציוֹני המכוּבּד מ“בּעיוֹת היוֹם” רוֹאה צוֹרך להזהיר אוֹתם, שהם עוֹשׂים “שירוּת‑דוֹב” לישׂראל. ואם מנהיגי כּנסיוֹת נוֹצריוֹת בּאמריקה נוֹעדוּ יחד ודיבּרוּ על שיבת היהוּדים לארץ‑ישׂראל כּעל מפעל הוּמַניטרי גדוֹל, יש צוֹרך ללווֹת את הצהרתם בּהטפת‑מוּסר: “אכן זאת היא אמת, אבל אסוּר להשתמש בּהצהרה כּזאת לטוֹבת מטרוֹת פּוֹליטיוֹת השייכוֹת לשטח אחר”. אֵילוּ הן המטרוֹת הפּוֹליטיוּת השייכוֹת לשטח אחר, לשטח בּלתי‑הוּמַניטרי?

ודאי, מדינה יהוּדית – היא המטרה הבּלתי‑הוּמַניטרית. אך כּאן יוּרשה לי להבּיע תמיהה קטנה. הן רבּים מאנשי “בּעיוֹת היוֹם”, ואם איני טוֹעה גם רוֹבּרט ולטש בּיניהם, היוּ בּשעתם חסידי מדינת‑פּיל. אוֹתה מדינה היתה גם הוּמַניסטית וגם ריאַליסטית. וּמדוּע נעשׂית המדינה היהוּדית “אַבּסוּרדית”, וּפסוּלה בּתכלית, כּשציוֹנים רוֹצים בּה? משוּם שאנחנוּ מתכּוונים למפּה אחרת? ואפילוּ רעיוֹן חילוּפי‑אוּכלוֹסין כּשהוּצע על ידי ועדת‑פּיל לא עוֹרר את התמַרמרוּתוֹ של הוּגוֹ בּרגמן, ועכשיו הוּא נעשה “בַּרבּרי”.

הסתפּקתי הפּעם רק בּהערוֹת קלוֹת, ואם ציטטתי כּאן כּמה מוּשׂגים וּביטוּיים, הרי זה לא מפּני שהתאַויתי לקבּוֹל, כּי אם מפּני שיש בּהם מאוֹתוֹת הזמן. התנוּעה שלנוּ נתקלת כּל ימיה בּכל כּך הרבּה מכשוֹלים, שרק אמוּנה איתנה בּצדקתנוּ וּבכּוֹחוֹת הגנוּזים בּנו – יכוֹלה לעמוֹד לנוּ. מה פּלא, אם “מקוֹצר‑רוּח וּמעבוֹדה קשה”, מתוֹך שנים של פּרעוֹת, של גזירוֹת, של התנגדוּת כּוֹחוֹת שוֹנים – רפוֹת הידים אצל רבּים, ואמוּנתם הציוֹנית נמוֹגה. ראינוּ כּהנה וכהנה בּמשך שנוֹת היאָבקוּת הציוֹנוּת על נפשה ועל התגַשמוּתה. ראינוּ ימי‑גיאוּת וימי‑שפל. ראינוּ שציוֹנים כּבר הסתלקוּ ממדינה יהוּדית, וּכשבּא פּיל חזרוּ ודבקוּ בּה, וּמששוֹלחיו של פּיל חזרוּ בּהם – חזרוּ גם ציוֹנים. רעה חוֹלה היא בּציוֹנוּת מאז: הנטיה לגזוֹר את האידאוֹלוֹגיה לפי הקוֹנסטֶלַציה. ודאי עיפוּ רבּים. רבּים סימני הדלדוּל הנפשי בּחוּגים שוֹנים, בּמעשׂים שוֹנים, בּדעוֹת שוֹנוֹת. והם לא פּסחוּ גם על ציבּוּר הפּוֹעלים.

נאמר כּאן כּי בּמַשבּרים הקוֹדמים היתה ניכּרת שׂנאת‑ציוֹן ולא היתה שׂנאה להסתדרוּת, ועכשיו יש שׂנאת‑ההסתדרוּת ואין שׂנאת‑ציוֹן. מי יתן ויֵאָמנוּ הדברים: מוּטב שההסתדרוּת תספּוֹג מכּוֹת ולא ינזק השוֹרש של תנוּעתנוּ, שבּלעדיו אין קיוּם להסתדרוּת ואין שחר לקיוּם ההסתדרוּת. אך עוֹד עלינוּ להיוָכח שכּך הוּא, ששוֹרש תנוּעתנוּ שלם ואיתן.

לא ניתן לנוּ לשבת בּשלוה. עוֹד צפוּיה לנוּ מערכה גדוֹלה על עצם הרעיוֹן הציוֹני, על הכּרת צדקתוֹ ועל האמוּנה בּכוֹחוֹ. מבּלי שננַצח בּמערכה הפּנימית לא יקוּם בּנוּ הכּוֹח לעמוֹד בּמערכה החיצוֹנית, בּימי מלחמה ולקראת שלוֹם.


  1. [הוּא היוֹם שבּוֹ הוּתקפה רוּסיה על ידי צבאוֹת היטלר]  ↩

  2. [פדרציה של המדינוֹת הערביוֹת]  ↩

המלצות קוראים
תגיות