רקע
חנוך ברטוב
דוברין האדם
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ספרית מעריב; 1992

אבל תחילה יש להאיר את הרקע: לא מכירת הדירה היא ענייננו כאן, כי אם הפגישה עם דוברין. המודעה שפירסמנו בעיתון היא שהביאה אותו לדירתנו.

ועוד: שהיתה דירת-מרתף. עד שבא הוא לא נמצא אחד שיתכוון – ברצינות – לקנותה מידינו. עד עצם היום הזה מפקפק אני אם הדירה היא שהחלתה את ילדנו, אבל למן הרגע ששמענו מפי הרופאים, כי הרפואה אובדת עצות ואינה יודעת לא מה הביא על ילדנו את מחלתו ולא דרך בדוקה לרפאותו ממנה – התחלנו תולים הכול בדירה. מחלה זו נדירה מאוד בארץ, הסבירו לנו הרופאים, ושיעור שכיחותה עד עתה היה מקרה אחד על ארבע-מאות אלף תושבים, לערך. בארץ קטנה כארצנו פירוש הדבר בסך-הכול ארבעה-חמישה מקרים בשנה. נדירות זו היא, כמובן, דבר שאין להצטער עליו, אבל מחמת מיעוטם של המקרים חסרים הרופאים ניסיון, עיוני ומעשי, מדוע חלה דווקא ילדנו – שאלה זו לא חדלה לנקר במוחנו, ותשובה לה מצאנו בַּמרתף שקנינו לנו ברגע של קלות-דעת. אילו שקלנו פעמיים לפני שסיבכנו עצמנו בקומת-קרקע, לא היה לנו עכשיו על מצפוננו ילד חולה, אמרנו בלבנו, וברגע ההוא נפלה ההכרעה: מוכרים, ומיד. קמתי ומסרתי מודעה בעיתון, בשלוש שורות קצרות: שלושה חדרים והול גדול, ומובן, הכתובת. פרט אחד ביקשתי להעלים, מפני שידעתי עכשיו (מה שלא ידעתי בבואי לעיר), כי אפילו פחות-שבפחותים אינו רוצה דירה שיורדים לתוכה. הכול רוצים מעל העמודים, ואם אין ידם משגת, מחפשים הם חצי-קומה. מצד אחר, אמרתי בלבי, הן לא אוכל להעלים את הדירה מעיני מי שיבוא לקנותה. אדרבה, יטריח את עצמו ואותנו רק מי שיודע מה לפניו. הוספתי “קומת-קרקע”, ורק את המחיר לא נקבתי. הייתי נכון לוויתורים גדולים, ובלבד שיבוא מישהו. התגובה היתה מיידית להפתיע. המודעה נתפרסמה בגיליון ערב-שבת של עיתון-הערב המשתלח לרחוב בשעות-הבוקר המאוחרות, וקצת אחרי שתים-עשרה צילצל בפתחנו ראשון מחפשי-הדירות, הזריז-שבזריזים. חייכתי לעצמי חיוך של בעל-מתיחה: איך זה נבהל ובא – מי יודע איזו מציאה עלולה להישמט לו מבין אצבעותיו…

אבל לפני שנתפזר קולו המנסר של פעמון-החשמל בחלל דירתנו, צילצל שני. ושלישי. בשתיים כבר דמתה הדירה לקבלת-פנים רשמית: אנשים זרים לנו וזרים זה לזה נכנסו ויצאו, התהלכו להם בין החדרים, ניסו בציפורנם את צבע הדלתות, הקישו באצבע כפופה על הקירות, הורידו את המים בבית-השימוש, מנו את מרצפות חדרינו וחישבו את שטחם – וכל זה בלי לתת את דעתם לא עלי ולא על אשתי, כאילו נכנסו לתערוכה השנתית במוזיאון, או למכירה-כללית של פושטי-רגל. לפעמים היה מישהו ניגש ושואל: “כמה אתם דורשים בשביל זה?” אבל ממראה-פניו לא ידעו אם הרבינו אם המעטנו. הוא היה מניד בראשו, מהמהם משהו ופונה לבדוק מה רואים מן החלונות הקרועים אל הכביש. ידענו מה רואים: את רגלי ההולכים-ושבים, את גלגלי האוטובוסים, את המַפלטים המתעטשים בענן שחור. נדחקנו לנו, אשתי ואני, לאחת הפינות, וילדנו בינינו, וצחקנו זה אל זה. מצחיק מאוד – פירסמנו מודעה קטנה בעיתון, וכבר אנחנו כאילו הופקעה זכותנו על ביתנו. המהומה שבדירה שיעשעה אותי מאוד. הייתי כילד רעב לאורחים: יהיה שמח היום, אנשים יבואו ויבואו, ממש כמו שניבאו חברי. הם אמרו: מודעה אחת – ונהרת האנשים לא תחדל שלושה ימים ושלושה לילות. כל מיני יבואו.

מעניין היה לספר בהרחבה על כל אחד ממחפשי-הבית, שבאו לבדוק מה אנחנו מציעים להם, לולא היה ענייננו אחר, כלומר הפגישה המפתיעה עם דוברין. בא, למשל, חייט קטן וחיוור שדרישותיו צנועות והכול מצא-חן בעיניו, אלא בעיה יש לו – האם ייאותו הדיירים לכך, שישתמש במכונת-התפירה החשמלית שלו. זו משפיעה קשה, אמר, על צלילות קולם של מקלטי-רדיו, ועכשיו, יש לו צרות מן השכנים, שמתנגדים לבית-מלאכה בביתם. אבל מה יכול הוא לעשות ­– אדם אנוס לעבוד.

בא פועל, שידיו ידי-בורסקי שחורות וטביעות-אצבעותיהן נראות כאילו נחתכו בסכין של מחטבים בעץ. הוא פתח את הדלת, ומיד מילא עם-רב את ההול שלנו – ילדים, חתנים, דודות. כל החיים אנחנו גרים בחדר אחד, אמר, ואנחנו מחפשים קצת רחבות. שמנים אנחנו, ברוך השם, וצריכים שטח!

באה אשה חביבה אחת, שוורידיה הכחולים נראים מעבר לעור-מצחה השקוף, כמו מבעד לאהילי-הנייר של מנורות-שולחן. היא גננת, אמרה בקול רך ומזמר, ובעלה עמד מן הצד, ידיו אסופות לו על אחוריו ועיניו נעות לאטן מקיר אל קיר, מן הרצפה אל החלונות. איזו דירה אידיאלית, קראה בהתפעלות. אפשר היה לעשות כאן גן-ילדים למופת! ויש גם חצר! האם יתנגדו השכנים לכך, שנגדור חלק מן החצר בשביל גן-הילדים שלנו? באו שני זוגות צעירים מן המעברה הקרובה, ועוד לפני שהידקו בוהנם אל פעמון-החשמל, שמענו את רעם אופנועיהם הנוחתים, כזוג מפציצים כבדים.

בא מתוון-דירות, שביקש רק לבדוק אם במודעה שפירסמתי בעיתון יש איזו פרנסה בשבילו. בא זקן חולה-לב, הוא והזקנה שלו. הרופא, גילה לנו בחיוך מפויס עם גורלו הבלתי-נמנע, הרופא אסר עליו לטפס במדרגות.

באו כל-מיני, באו ויצאו, והבטיחו לעיין בדבר, הבטיחו דבר דבור. ואני, כבר אמרתי, שמחתי בכל התכונה, עמדתי דחוק בפינה, כמעט שכחתי שכלה ונחרצה עמי להיפטר מיד מן הדירה, והעסקתי עיני ואוזני בכל האנשים העושים בביתי דרך חירות. מימי לא השתבחתי בחוכמת הפרצוף, אבל באותן שעות התחלתי בלי-משים לשחק משחק-הימורים עם עצמי. כל מי שנכנס נחפזתי לנחש מיהו ומה פרנסתו, האם תישא הדירה חן בעיניו, היעמוד על המקח, או שיזדרז להסתלק אחר שיפטור עצמו במלת-נימוס, או בשקר מוצנע, או גלוי.

ואשר למכירת-הדירה – עניין זה לא הטרידני כלל, אולי מפני שהיתה בעיני כאילו כבר היא מכורה. אף כי באופן טבעי נמנעים אנשים בנסיבות כאלה מלגלות התלהבות, אדרבה הם מונים אחד לאחד את כל החסרונות הגדולים והקטנים – לא הסתירו כל מחפשי-הדירות את הרושם שעשה עליהם המחיר הנמוך שנקבנו. תגובתם זאת העגימה, ואפילו ציערה אותנו. כפושטי-רגל נוהגים אנו, כנמלטים מן המגיפה, נחפזים להוציא מידינו דירה גדולה ומרוּוחה בפחות משווה-פרוטה, וזאת כשאין אנו יודעים מה נוכל לעשות בכסף שנקבל. דווקא ההדגשה החוזרת, ש“המחיר לגמרי לא גבוה”, מילאה אותי חרטה על כל העניין. לאחר זמן הודתה גם אשתי ואמרה, כי ברגע מסוים התפללה בלבה, שאיש לא יגיע לכלל קנייה.

זה הרקע לפגישתי עם דוברין, ודומני שראוי לציירו בכמה קווים בשביל שיובלט מה שנתנסיתי בו לאחר-מכן.

תפילת-אשתי נתקבלה. יום השישי הארוך נסתיים, השבת נכנסה, כל ההמון הרב נתפזר כלעומת שבא. לא היה יסוד להרגשה שאחזה אותנו כשנשארנו וסחורתנו בידנו, אבל שנינו ידענו, כי דירתנו לא נמכרה. בקומת-קרקע שמתחת לעמודים יש רק שעות קצרות של שמש, בזוויות החדות שבין חלונותינו לבין פיסות-השמים במזרח ובמערב. בחוץ אולי עוד היה יום, אבל דירתנו כבר היתה שרויה רובה באפלולית. אשתי נכנסה למטבח, להכין את ארוחת-הערב, ואני העליתי את החשמל בהול, וישבתי לקרוא את עיתוני השבת. לא היה לנו במה לנחם זה את זה. “מי רוצה לגור במרתף?” אמרה אשתי לפתע, בשעה שישבנו כולנו לשולחן, תוך שהאכילה את ילדנו. “לא צריך להתייאש,” אמרתי, כמו שאומרים במקרים כאלה. “מאתיים אלף – או מי יודע כמה – קוראים את העיתון הזה ביום שישי. יבואו מחר. יבואו מחרתיים.”

אבל אלה היו דיבורים בעלמא. מה-זה-חשוב אם בכל-זאת יופיע אחד עלוב ויושיענו, אם אמנם יופיע. כל הרבים שהבקיעו אל תוך דירתנו, ריחרחו ומיששו והעריכו ואחר-כן הפנו לנו את עורפם והסתלקו – השאירו אחריהם ודאות אחת: שוכני-מרתפים אנחנו. עיני היו נעוצות באשתי, שישבה ותחבה את כפיות האוכל אל בין שיניו המרדניות של ילדנו, נאבקת בו ואומרת שוב ושוב: “אכול. אכול. אם אתה לא רוצה להיות חולה כל החיים.” רגש סיוטי אפף אותי. ומה אם לא יימצא קונה לדירתנו. ומה אם ניאלץ לשבת כאן ולחכות, שנה-אחרי-שנה, עד שנוכל לצאת ולחיות בדירה אנושית, כשאר בני-אדם. קלות-דעת של רגע שיבשה לנו שוב את החיים, לאחר שגמרנו סוף-סוף בדעתנו, שדי, שצריך להתחיל לחיות, כמו כולם, כרגיל, כימי שלום, כמי השילוח, מעתה ועד עולם. קומת-קרקע נמוכה, אמרתי אז בלבי, ודווקא מרצון, ודווקא מזלזול, היא הבחירה החופשית, בכל-זאת איננה סתם מכירה כללית. מה יצא? סתם שוכני-מרתפים אנחנו, וראה כל מי שדירתנו מזולזלת בעיניהם. המודעה הביאה לנו רק עצבות ודיכאון. אמנם, כנבואת ידידינו, הוסיפו האנשים לבוא ולהטריד את מנוחתנו גם בשבת וגם ביום ראשון. מי היה מאמין, שאנשים רבים כל-כך חסרים דירה. אבל לא את דירתנו! צדקו ידידינו – לאחר שלושה ימים נפסק הזרם. גם אשתי צדקה – מי רוצה לגור במרתף?

לפיכך אין להתפלא, שלא הבנתי תחילה מה רוצה האיש העומד בדלת.

“האם עומדת עדיין דירתכם למכירה?”

“מה?” לא רק שבתוך-תוכי השלמתי כבר עם כך, שלא יהיו לה קונים אלא כל-כך אחר היה מן הרבים שהקדימוהו, איש גבוה, בחליפה אפורה-פחמית, שראשו הכבד נכפף קצת אלי, כפיפה של גובה או כפיפה של גיל – עד שלא יכולתי להסתפק במה ששמעו אוזני.

“לא אתם פירסמתם מודעה ביום שישי בעיתון-הערב?”

“כן-כן, אנחנו,” אמרתי בנימוס, ועיני הקיפו את האיש. רק הסיום הזה חסר, לעג לי קול, כבדיחה על עצמי. “היכנס, בבקשה.”

פסעתי הצדה, והדלת אתי. האיש עבר את המפתן, צעד שני צעדים ונעמד באמצע ההול. הוא צימצם עיניו, כמנסה להרגילן לאור המועט. בחוץ בער עדיין הקיץ, אבל אצלנו היתה אפלולית צוננת. הרגשת אי-נעימות אחזה אותי, כאילו נתפסתי במעשה-הונאה, כאילו הבטחתי דבר אחד ונמצאתי מחזיק בתחליפו המזויף. אם לא כן, איך היה מגיע איש כמוהו לכאן, אלמלא הרושם שעשתה המודעה שלי. עמדתי והמתנתי למה שיאמר, אבל כבר ידעתי מי הוא. כדרכי עם שאר הקונים-בכוח נחפזתי לנחש את מקצועו, מעמדו החברתי, מוצאו. ניחוש ראשון אמר: פקיד אנגלי. לא ייתכן, מפני שאין עוד אנגלים ואין פקידי מנדט, והעברית שבפיו. העברית שבפיו, במשפט אחד, היא סימן-היכר, אבל אינני יודע למה. אולי עורך-דין, ששימש גם בימי האנגלים וקנה את הליכותיהם. לא, נדייק ונאמר: שופט. לא שלום. מחוזי. אבל זו שטות, צחקתי בלבי, כל אלה אינם באים היום לחפש קומות-קרקע. הם יושבים בבתים ירושלמיים, או בדירות ישנות בתל-אביב. לא מי שכבר אצל האנגלים היה שופט.

“מותר…” האיש לא שאל, אלא פסק בקול עשיר ובוטח ובזיע-יד הורה על החדרים. “בהחלט. כמובן.” מיהרתי להקדימו, כאילו לפנות לפניו את הדרך. ידעתי שאני נעשה קטן ואווילי, אבל לא יכולתי לרסן את עצמי. בזריזות, באדיבות מודגשת, פתחתי לו את דלת חדר-הילדים, המואר והמאוּורר בשלושת חדרינו. ריווחתי לו את הפתח, והוא עבר ונכנס לפני, עיניו לוטפות וסורקות במתינות כל מה שבא לעומתן, עד שעמד שוב באמצע החדר. אולי לא שופט, ניסיתי להרגיע את עצמי. איש שמעמדו הרוחני – ואולי אף החברתי – גבוה ממעמדו החומרי. אחר-ככלות-הכול כתבתי במפורש: “קומת-קרקע”. אולי משהו מן המדעים. מדעי-הרוח. לא מורה – זה ודאי לא, האיש הזה הִרבה לשתוק בימי-חייו, הִרבה להאזין, אולי לעיין בספרים. אולי הוא פרופסור-לשעבר ממרכז-אירופה. מזכיר מאוד את הפרופסור שלי, שגם בחדר-עבודתו, בכל עת שנקריתי לתוכו, היה יושב בחליפתו האפורה-הכהה, בצווארון מעומלן, בעניבה, בנעליים ממורקות, אפילו הוא עוסק בסך-הכול בקריאת בעלי השו"ת. אבל העברית בפיו אינה מרכז-אירופה.

“חדר-הילדים?” אמר.

“כן,” אמרתי. “אשתי וילדי נסעו. לבית הוריה. בוודאי ישובו עוד מעט.”

“חדר נאה,” אמר. חיוך דק, כרישום-עיפרון, התארך על שפתיו. רק עכשיו ראיתי, ששפתיו צרות מאוד, מתקפלות פנימה. שפתיים של זקן. לא, של שתקן. של שאפתן. של רשע. לא, הוא איש יפה ולגמרי לא זקן. לא יפה, אלא קומתו הגבוהה, ההדורה, של מי שאינו מוחל על כבודו ואינו כופף עצמו לשום אדם ולשום רעיון. דווקא מפני שהוא בולע את שפתיו, דווקא מפני שחוטמו גדול ובשרני. בין זקני המתיישבים במושבה שלי היו טיפוסים כאלה. אבל זה איש שאופקיו רחוקים מהישג עיניו. לא, הוא אינו מן המעיינים בהיסטוריה. אולי מן האמנויות. העיניים הקרות והמפולסות, עיניים שופטות של משליט סדרים באמנויות. “חדר נאה.” הוא הסיר את מגבעתו הרכה וגילה שער-שׂיבה גזוז קצר, חריץ-זיעה לרוחב המצח. הוא אינו מסתלק, מיהרתי להקיש. הוא רוצה לראות את הדירה. ואולי הוא עייף. הזיעה. “יש כניסה נוספת מצד החצר,” אמר וניגש אל הדלת. מיהרתי אחריו וסובבתי את המפתח. הוא הקיף בעיניו את החצר האחורית, ואמר:

“ויש עוד שני חדרים.”

“כן, דירה גדולה. שטח עצום.” ופתאום הייתי נלעג בעיני על שתפסתי לשון של מתווכים. על-כורחי הוספתי: “רק חבל שהיא נמוכה כל-כך.”

הוא נתן בי את עיניו הקרות, גבוה מעלי, וחייך בסלחנות, כתוהה על שמצאתי צורך להתנצל: “בוודאי. אבל גם מחירה נמוך.” ומיד החזיר עיניו אל החצר המאפירה, אל העשבים השוטים, שגבהו בחורף ונשרפו והשחירו בקיץ, אל השיטה שהפריאה בינינו לבין הבית הגבוה שממערב. לעזאזל, אמרתי בלבי, למה דווקא בשעה זו בא, כשממלא צל הבית הגבוה את הדירה ואת החצר.

אבל טוב, החזרתי לעצמי במרירות, הרי אין חשש שיקנה את דירתנו.

“נעים פה,” אמר ולא גרע עיניו מן החלון. "האפלולית הצוננת. והרצפה. אני שונא את הרצפות התלויות בחלל, למעלה, קומה על קומה.

כאן, כאן יש אדמה, מתחת לרצפה."

השתתק, ופתאום הרגשתי גם אני כמה שלם השקט מסביב, כמה עמוקה השלווה. האוטובוס העובר בחזית ביתנו השאיר אחריו יותר שקט. עכשיו, כשאני משחזר לעצמי את השיחה, אומר אני, כי במקום זה שמעתי צליל מוזר מתחת לפני דבריו. אבל סבורני, כי אז זקפתי אוזני בתימהון והתרכזתי בעיקר המפתיע: המרתף המחורבן שלנו מוצא חן בעיניו. “בית זה הוא בית-משותף או חברת-מניות?”

שאלה זו לא שאל איש מבין האנשים שהקדימוהו, ועכשיו באתי במבוכה. קניתי את הדירה. שילמתי את מחירה לבעליה הקודמים, היא בבעלותי החוקית, אבל אינני יודע. משכתי בכתפַי: האם יש הבדל?

אולם עיניו חיכו לתשובה מפורשת. פתאום עלה בדעתי, שפרצופו מעלה בזיכרון את דיוקנו של אספסיינוס, זה שבסיפרו של צ’ריקובר, זה המצוי, אם איני טועה, בלוּבר. או אולי באחד המוזיאונים של רומא. מי יכול לזכור. שׂחוקן הקר של השפתיים המקופלות פנימה, חוטם-האיכרים, העיניים שאין בהן רחמים. מוכרח הייתי לבצר עצמי כנגדו, לבטל את כוחו. “מה זה חשוב, בעצם?” צחקתי בביטול.

“חשוב מאוד. מידת הבעלות על הדירה ואופיה של בעלות זאת נקבעים בהתאם לסטטוס החוקי. סטטוס זה שונה מאוד באופיו בשני המקרים, ומבחינה עיונית לפחות יש משמעות של ממש לשוני שבסטטוס.”

“אין לי כל מושג. דבר אחד אני יודע: קניתי אותה. היא שלי. אני יכול למכור אותה.” “לעולם אין לדעת. נכון, שאתה מחזיק בדירה ומתגורר בה. אבל חברת-מניות, למשל, שהיא אופן-התארגנות מקובל בבתים רבים, מפני שהיא מקנה יתרונות מסוימים, מחייבת כל חבר לוותר על זכויות חשובות. נכון, שאין הוצאות-טאבּו בשעת ההעברה, וגם המיסוי נמוך יותר. לעומת זאת מפקיע כל פרט מידיו חלק מן הבּעלוּת המוחלטת. למשל, אין הוא יכול לשים משכנתה על דירתו. אין הוא יכול להעבירה ליד אחרת אלא בהסכמת החברה. הבדל ממשי.” יותר משכריתי אוזן לתוכן דבריו של האיש, נתפסתי לצורה ששיווה להם ולאופן השמעתם. הוא דיבר במתינות, כשהוא בורר כל מלה, ומשֶׁמְצָאה הוא מצרפה לקודמותיה. ניע-שפתיו היה כל-כך חסוך עד שנדמה היה כאילו המלים יוצאות מעצמן מחלל-פיו. רגע אחד ראיתיו יושב באולם בית-המשפט וקורא פסק-דין. כל מלה שקולה. ובלי אמוציות מיותרות. נתקפתי רוח-שובבוּת, ראשית מפני שקלעתי כבר בניחוש ראשון: זהו זה – הג’נטלמן האנגלי הזקן מז’ורנלים של חייטים. ושנית, אפשר להירגע, אמרתי לעצמי: משפטנים אינם קונים דירת-מרתף, או קומת-קרקע, רק מפני שרצפתה נחה על האדמה. נעשה את רצונו של היוּריסט שלנו, ובלבד שיקנה, שיקנה, לכל הרוחות.

“אפשר לברר בדיוק את הסטטוס החוקי, אם זאת הבעיה,” הצהרתי.

“זאת בעיה!” הוא דיגש את דברי, כמבקש להשמיעני שקלט את נימת-ההיתול שבתשובתי וכי ראוי שאדע, כי אינני כל-כך חכם. “אני עשוי להתעניין בדירתך, אבל תחילה עלי לדעת מה מידת בעלותך עליה ומה תהיה מידת בעלותי, אם אמנם אחליט לקנותה. אדם צריך, לדעתי, להיות הבעלים הלבדיים של נכסיו.”

בעלים לבדיים, אלוהים! אפשר למות מצחוק. אדם צריך להיות הבעלים הלבדיים של נכסיו. נוגה ונלעגת נשמעה באוזני הַשִׁיפָה היוריסטית הדקה בחצי-המרתף שלנו, שאיש לא רצה לקנותו. הסגנון והמקום. פני השופט, החליפה האנגלית החמורה, המשפטים המסוּגננים בקפדנות, לאט לאט, שׂפתיים חשוקות, כאילו הוא ממציאם ברגע זה, בעוד שבאמת הם מטבעות שחוקים, נוסחות דהויות של תאוצת-הרבים להיות אחד-ונכס, אחד-ונכס. לא צחקתי, מפני שהאיש פשט ידו ונטל מכוננית-הצעצועים של ילדי סחרחרת-פלסטיק וסובבה בין אצבעותיו. היו לו אצבעות גדולות, המתרחבות בראשיהן, אצבעות קמוטות ורפויות-עור של מי שעבד עבודת-כפיים הרבה שנים. עבודה ממש, במעדר, או בפטיש. או בגרזן. מתי – אמרתי בלבי, ועיני דבקו באצבעות המסחררות את צעצוע הפלסטיק, האצבעות הזקנות שדמן אבד באור היום הדועך שבחדר-ילדי ­– מתי עבד השופט הזה בידיו.

“האמן לי,” אמרתי. “אינני מצליח להיזכר. אבל יש לי ניירות. נוכל לבדוק.”

“איש צעיר אתה,” אמר, וזו היתה הפעם הראשונה שגילה, כי הבחין באישיותי המסוימת, אף שקולו שָב להיות מישורי, קולם של דיינים היודעים מה קל ערכו של הניגון לעומת כובדו של התוכן. “אבל עוד תלמד, כי בכל פעם בכל פעם שנכנס אדם לאיזו התקשרות חדשה, מכל סוג שלא יהיה ולכל תכלית שלא תהיה, חייב הוא להקפיד על כך, שענייניו יהיו מוגנים מן הבחינה החוקית בכל נקודה ונקודה. לעולם אין אדם יכול לחזות כל סיטואציה שהוא עלול להיקלע לתוכה, ולפיכך עליו לסתום מראש כל פרצה, ולעומת זאת עליו להשאיר את ידיו חופשיות בכל נקודה אחרת. כשמגיע אדם לאותו מצב לא-חזוי, כבר אין שום אפשרות להחזיר את הגלגל אחורנית, אין שום אפשרות.”

פתאום תקף אותי הפחד, בלי שידעתי מדוע, האיש הזה חולה, אמר לי קול. אולי דעתו נסתתרה ואולי משהו אחר, אבל דבר-מה, דבר-מה אינו בסדר במשפטים הלא-אישיים, היוצאים כהבל מבין שפתיו. לא זזתי ממקומי, ולא הגבתי על דבריו, וגם הוא השתתק. עמדנו שנינו בחדר המחשיך. יום כזה, שאשתי נסעה עם ילדי אל הוריה והבית ריק. רק ברחוב עברו האוטובוסים והרעידו את קירותיו.

עמדתי כך עד שהתנער, כמתוך הזיה, והחזיר את הסחרחרת למקומה על הכוננית.

“אפשר לראות את החדרים האחרים?”

עברנו על פני המטבח וחדר-השינה ונכנסנו ל“סלון”, כלומר לחדר ששימש לנו למגורים, לעבודה ולאירוח. עכשיו כבר היה החלון אפל כצלוחית של דיו. אהבתי את השעה הזאת, שבה אין החוץ מזכיר לי בלי-הרף היכן אני גם. כדרכו, השיט האיש את מבטו על פני החדר כולוֹ ורהיטיו המעטים – מיטה, שתי כורסות קלות, שמושבן קלוע רצועות-פלסטיק אדומות, שולחן, כיסא וארון-ספרים. זה פאר ביתנו, ארון-ספרים שהשׂתרע על קיר שלם. מזמן נתתי דעתי על כך, שבני-האדם מתחלקים לרעבי-ספרים ועיוורי-ספרים, אלה שאפילו לכלל הצצה בספר אינם מגיעים ואלה שהתאווה רודה בהם, והם נצמדים מיד למדפים. נראה מה יעשה השופט, אמרתי בלבי.

השופט – כך כבר כיניתי אותו בלבי – ראה את הארון, אבל שלא כדרכם של אורחי החביבים עלי ביותר, נשאר עומד מרחוק ולא קירב עיניו אל שמות הספרים. שפתיו המקופלות פנימה, נהפכו שוב לעווית של חיוך.

“סלח לי,” אמר, והיה ברור, שהנה ישמיע משהו בעניין הארון. עניתי לו בחיוך מוגזם וסיגלתי עצמי ללשונו:

“הסליחה נתונה.”

“מה זה, כך, מין עמודים שחורים, מדפים מרחפים…”

“מין ארון…” קיימתי חיוכי.

“מין סגנון. זה?” עיניו השופטות בחנו מרחוק את ארון-הספרים, כאילו ביקש לעיין מחדש בחומר-ההוכחות לפני שיפסוק את הדין. “סגנון? זה לא כלום. ריק. עף באוויר… בפריז לפני הרבה שנים, היו – דָדָא, פוטוריסטים, כל מיני… מה רע בארון-ספרים סתם. ארון סגור, אה? סלח לי…” “יש זמן סגור ויש זמן פתוח,” נעניתי בחיוך. נעים היה לשמוע את דבריו, לא על שום תוכנם, אלא מפני שהשלימו ואימתו כל-כך את מושגי על דמותם של שופטים (אף שברגע זה גם התגנבה לה מחשבה, שבעצם איני יודע דמותו של שופט מהי. בבית-משפט הייתי פעם אחת, בנעורי, בשל עבירת-תנועה שעברתי באופני. שופטים אחרים אני מכיר רק מן הקולנוע), אלה השומרים, שהוצבו להגן על הצברי הניסיון האנושי, על הערכים שקבעו אחרים, על המסגרות הנוקשות. אלה המקצצים ידיהם של מורדים, או נעשים חומות לקיום ניצחונם. זה עַם, השופטים. “אפשר לשבת?”

רק עכשיו השגתי, שלא הצעתי לאיש כיסא. הוא בן שישים, ואולי יותר, מפני שגבר גדול וחסון הוא. שעה ארוכה עומד הוא כאן על רגליו, ומי יודע כמה עד שהגיע לביתי. הרי אותו חריץ-הזיעה במצחו, כשהסיר מגבעתו. הוא הצניח גופו אל אחת מכורסות הפלסטיק והשעין רגע ראשו לאחור. לא היה אל מה להישען, והוא נסמך על ידיו וזקף את ראשו. בכל-זאת זקן. ועייף, ומפחיד. מה עשה האיש הזה עד עכשיו? מה הוא מחפש בעצם בדירתי? והעברית שבפיו ­– מעצבנת אותי מפני שהיא מוּכרת לי.

“מהו, בעצם, ביתו של אדם? בצעירותי הייתי ­– בכלל, הרביתי לנסוע. טוּלוּז, למשל. לא פריז טולוז. או פראג. בית אינו צעצוע, אינו סחרחרת פלסטיק, שקונים וזורקים. ארון-ספרים הוא בית. ארון-ספרים מעבירים בירושה. וכשבונים ארון מתוך כוונה כזאת ­– מתקינים לו גב מסיבי. ארון כזה צריך דלתות. דלתות-זכוכית סגורות הרמטית, שלא יחדור אבק ויאכל את הספרים. לא אחת הירהרתי בכך, שבעברית אין אנו מבחינים בין הַאוּס לבין הוֹם. לאחרונה מזדמן אני לבתים החדשים ומתבונן – צעצועים. הכול תלוי על בלימה. אבק צבעוני. האם דברי מצחיקים אותך?”

חייכתי, כפי הנראה, מפני שבאמת הצחיק אותי, מפני שקינאתי ביכולתו לראות כך, לדבר כך. אמרתי: “אין לי תשובה. שומרי-חומות צריכים שיהיו להם חומות. ואילו בעשרים השנים האחרונות…” “אינני יודע מה היה בעשרים השנים האחרונות, ואין זה חשוב!” הוא הגביה קולו והיכה באגרוף קמוץ על מסעד הכורסה. “חיי העולם אינם נמנים כמו לירות, בעשיריות. מאות שנים. אלפי שנים.” “אבל יש עוּבדה,” לחשתי כמעט, מפני שבעצם לא רציתי לשכנעו בכלום. “כל העולם. הרהיטים הדניים, והטרנסיסטורים היפניים, והסוודרים הצרפתיים, והסרטים האיטלקיים, והג’ז הרוסי. יש סגנון…”

“שום סגנון! שום דבר. רוח-עיוועים ממלאת את הבתים. אני מזדמן עכשיו לדירותיהם של בני-אדם, וזה לא ייאמן. לא עם, לא תרבות, לא כלום. האם ביקרת פעם באלכסנדריה?” “לא,” אמרתי. “למה?”

יש באלכסנדריה פסלים, אנדרטאות ברונזה ובניינים פריזיים ופקידים אנגלים, אבל המַסרי, חביבי…" פתאום נשתתק, כאילו סטה מן הנושא שלפניו, כאילו השמיע מה שלא נתכוון לומר, ואני ידעתי שאמנם כן הוא. משהו צרם צרימה חזקה, ועדיין לא ידעתי מה הוא – רק שדיבר בהתרגשות, כמי שנתוּן תחת רושמו של ניסיון מרעיש, בלתי-צפוי. האיש הזה אינו שופט. עכשיו אני יודע בדיוק: הוא יליד-הארץ. אי-אפשר אחרת. איך נהגית העברית בפיו, רהוטה וציורית, פטורה מערב הקולות הזרים, ועם זאת מכופתרת ומגוהצת. קצת אידיש וערבית בתשתית. אבל לא מן היישוב הישן. מאותם-אותם הוא, מבני הקולוניסטים שהגביהו אבר ופרחו למקומות אחרים. מאלה ששבו לירושלים ועבדו בממשלת המנדט? שעקרו לתל-אביב ומגלגלים במסחר? לא, בכל-זאת: מאלה שהלכו ללונדון ושבו בריסטרים ו“קיי.סי.”ים. שתקתי וחיכיתי למה שיבוא.

“שום סגנון!” בבת-אחת חזר לאורח-דיבורו הקודם, וטוב היה לשמוע זקן גברי, חמור-פנים ועייף זה, כשהוא מטפטף את דבריו, כקורא גזר-דין. הוא לא התווכח עכשו, כאחד המאמינים הקנאים. הוא לא התרגז, כניצב בקו-ההגנה האחרון של רעיון מובס. הוא פסק. “אני מזדמן לבתיהם של אנשים. הם אינם יודעים על סגנון, אלא מה שהם רואים בדירת השכן. ובראינוע. ובעיתונים. אני זוכר, כשאנחנו, הדור שלנו, היינו בונים לנו בית. עכשיו אין חיים בבתים, כי אם באכסניות, בחַאנים. כולם אורחים נוטים ללון. אל תאמר, דור-דור וסגנונו! שטיח פרסי, ידידי הצעיר, יישאר בסגנון בעוד אלף שנים. אבל אתם, שלא אכפת לכם אפילו אם בעלים אתם לדירתכם, אם חברים אתם באיזו חברת-מניות, בפיקציה חוקית…” קטע דבריו, כאילו אין מה לומר עוד, ואחרי-כן הוסיף, כמסיים את המשפט האחרון: “מאיזו ארץ אתה?”

“כמוך, אדוני,” השבתי בחיוך, אץ להתרברב בחושי הדקים. “מכאן.” “אתה?” עיניו השופטיות היבהבו באור אפור, ובמלה האחת הזאת היה כל הבוז שבעולם. בעיניים כאלה היו מביטים הקולוניסטים הצעירים באבי, בשבתם על הפרדים הלבנים. “איפה?” אמרתי לו.

לא, האור האפור והקר לא היה טעות, מפני שעכשיו נדלח פתאום, נהפך לפחד. עיניו נתמלאו שחור. גם אני, למען האמת, הייתי מוכה-חשמל, והסיפור התחיל לרוץ בדמיוני, כחתול שהריח עכברים. “אינני זוכר שם כזה,” אמר. הוא התכוון לשמי, לשם שבמודעה ועל דלת דירתי. “אתה בן המושבה.” אמרתי. הוא לא תמה, לא כשאמרתי שיליד הארץ הוא ולא שבן המושבה הוא. כל-כך מובן-מאליו אצלם הדבר הזה, אמרתי בלבי, וכבר היתה בי טינה עליו, אף שידעתי כי לא כאן סיפורו. עוד איני יודע כלום על האיש הזה, שבא לקנות את דירתי. בנם של ראשוני הראשונים. “אתם… משפחתך… מן החדשים, כלומר…”

“לא מן האיכרים,” סייעתי לו בנדיבות. “לא. הורי באו לפני שלושים וכמה, שלושים וכמה שנים.” “רק אז,” אמר, ודימיתי לראות את השחור מתפזר מעיניו, את שובו של האפור והקר. “אני כבר שנים לא במושבה. שנים.”

“מה שם משפחתך?” שאלתי לתומי, מפני שברגע זה רציתי לנסות ולשייכו, ומצאתי כי לא הציג עצמו בכניסתו. שֵׁם – במושבה – מספר את כל הסיפור.

הוא לא השיב ורק עכשיו נתתי דעתי על מה שאירע, כפי הנראה, כבר קודם. האיש קם מן הכורסה ועמד עכשיו לפני ארון-הספרים, גבו אלי ופניו אל הפתח הפתוח להול. הוא שמע את שאלתי, ולא השיב. קול צעק באוזני: “סוד!”

עכשיו אני יודע, שצריך הייתי לגלות רגישות רבה יותר, אבל דווקא מפני הפגישה המשונה הזאת ומפני שידעתי כי סוד, רציתי לדעת. בשנים האחרונות חזק עלי הצורך לדעת הכול על המושבה, על אנשיה ועל הווייתה. זמן ממושך מדי עמדתי בגבי אל הממש הזה, שהוא אני, ועכשיו כל אדם שנקרה בדרכי הוא כאילו תפסתי קצהו של עוד חוט, כאילו בלכתי אחריו אמצא משהו מפשר חיי.

“מה שם משפחתך, אדוני?”

הוא החזיר את פניו אלי, איש גבוה, בעל ראש גדול, סוסי, קלסתר של אספסיינוס, חליפה אנגלית כהה. “צוהר.”

צוהר זה לא שמו, אמרה לי המושבה כולה המצולמת בזיכרוני, זיכרוני רץ מרחוב לרחוב, בתוך החול האדמדם, על מדרכות-העץ, בדרך האבנים הגדולות, בכבישי האספלט, בבתים המתרווחים בין הדקלים והברושים והפיקוסים והאיקליפטים והאיזדרכות, על-פני בנייני הברון צהובי-הכתלים וכבדי-החלונות ובתי-החימר החוזרים לעפר, מן התותים שלפני ספריית גוטמן ועד לכרם-השקדים שמעבר לגבעת-התורכים. כמו בתוך מִסדר-זיהוי עמד האיש וזיכרוני רץ רצוא ושוב, מתאמץ להעלות באוב את כל הזמן האחר, שעכשיו סוף-סוף אני צמא לפוגשו בשמחה כדי לגעת רגע בילדותי האובדת. ידעתי, כי משהו כאן אינו כשורה, כי צריך לבלום את הפה, אבל גברה עלי התאווה לחשוף אפילו מה שנאווה לו דומייה. “כן, אבל מה היה שמך קודם, במושבה? הלוא אין אצלנו צוהר. אין שם כזה אצלנו, במושבה, לא בין הוותיקים. קודם, מה היה שמך קודם?”

“דוברין.” עכשיו, כשכבר הכול נפרץ, בטוח אני כי ראיתי איך דוהה מבטן של עיניו השופטות ושוקע פנימה, אל עצמו, מתייבש כאבן אפורה שנעקרה מאפיקו של נחל. עכשיו קל לומר: לא צריך היה לדחוק בו, לאנוס אותו שיזהה את עצמו. אבל איך יכולתי אפילו להעלות על דעתי מה נורא השם, שמבקש האיש הזה להעלים ממני? הלוא זה כל-כך פשוט: מי בכלל רצה לראות פנים-אל-פנים את דוברין החי, דוברין הממש?

אבל אולי זה סתם. אולי סתם החזיר פניו מארון-הספרים וסינן בשקט, מבין שפתיו הדקות, המקופלות פנימה:

“דוברין.” וזה הכול.

כלומר, אילו היה לכולנו זיכרון-ילדות משותף, אילו היה לשם דוברין אותה משמעות, שיש לו בזיכרוני, צריך היה הסיפור, לאמיתו של דבר, להגיע לסופו במקום הזה. דוברין. מי ישכח את אגדות האחים גרים, בחוברות דקות ומנוקדות, מאוירות בנפשות ממש? משראינו פעם את המכשפה האופה ילדים, איך תימחה מזיכרוננו? האגדות מקיפות אותנו סביב, כיער את כיפה אדומה, שמות נבלעים כגלולה, נימוחים ומחלחלים אל תוך עצמותינו, עד שאנו, הממשיכים להיות מי שהיינו, הננו לגמרי אחרים. זה דוברין.

כלומר, די בהזכרת שמו.

אבל כמה כאן שייכים לשנה ההיא, לאותה מהות, שרצח ­– רצח אחד בלבד – זיעזע את הארץ כולה. לא שמענו אלא דברים על תהפוכות משפט דוברין, שפירנס את העיתונים מיום אל יום, מי זוכר כמה חודשים. עמודים שלמים הוליכונו דרך נפתולי התביעה וההגנה, שיתפונו בפרכוסי השתי-וערב, ההטיות לכאן ולכאן, דברי הנאשם. המושבה כולה סירבה להאמין עד הרגע האחרון ממש – עד שנגזר דינו למאסר-עולם.

וזה עדיין אינו העיקר.

הרבה יותר. הרצח הזה מתקיים בי כחריץ-גבול בין מה שקדם לו ובין כל המקרים הרבים שקרוני מאז, ולפיכך איני מגזים כשאני אומר, כי הייתי חלק ממנו. קובּי, בנו של הנרצח, היה חברי הטוב, והאיש ההוא, דוברין, הרוצח, היה דודו של קובי. דוברין סיפור-הבלהות. עכשיו עומד כאן אדם לפני ארון-הספרים שלי, אדם שניסיתי בסכלותי לנחש את מיהותו, גבוה, הדור ושותק, ואני עומד מולו. כשאין רואים את זמן-הילדות המחריד ההוא אי-אפשר להשיג את הרגע הזה, את דוברין האדם.

בן אחת-עשרה הייתי, ואת דוברין לא ידעתי אלא ממה ששמעתי אצל קובי חברי, אבל הואיל וקובי היה חברי נמצאתי מעורב למן הרגע הראשון, מאז נעלם אביו, בכל מה שהתגלגל, ממש מיום אל יום. כלומר: היעלמו של האב היה סתם-מסתורין, שאפשר לשייכו לכל סיפור שבעולם, מ“באין משפחה” ועד “דויד קופרפילד”. תחילת האימה – מה שנראה לי עד היום כחריץ-גבול בילדותי – היתה כמה חודשים אחרי-כן, כשנמצאה הגווייה הממוקמקת ­– בדמיוני ציירתי לי את מראהּ – בתוך בור שמתחת לאחד מעצי-האשכוליות, בפרדס המשפחה. רק מאותו יום התחיל מושג הרצח ליהפך לממש, לאביו של קובי חברי, זה האיש הגדול בכובע-השעם ומכנסי-הרכיבה, האיש בעל הזרועות השעירות והעיניים השקופות. באותו יום התחלתי להפוך בעניין הזה, שמישהו רצח את אביו של קובי והטמינוֹ בבור שבפרדס, וכל החודשים הארוכים של המשפט לא חדלתי ממנו. פרטי-הפרטים, אלה שנכתבו בעיתונים, ואל שגילגלנו בכיתה ובשכונה, ואלה ששמעתי בערבים ובשבתות בין אבא לאמא ובינם לבין שאר הגדולים. ואחר-כך בא המהפך המחריד מכול. תחילה הואשם אחד ברונשטיין, שעד היום אינני יודע בדיוק מה היה מקומו בעסקי הפרדסים והקרקעות המסועפים של בית דוברין. גם לא היתה לדידי משמעוּת לא לשם ברונשטיין ולא לבעליו. ואולם פתע-פתאום שמענו על המהפך – דוברין, האח, נאסר. ברונשטיין שבעיני הכול כבר היה כאילו נחרץ דינו, נעשה עד-תביעה ראשי נגד מי שהיה עד כאן – כפי שהוברר לנו – העד הראשי נגדו, דוברין החי. אם איני זוכר שום רצח במושבה שלנו עד לאותו מקרה – הנה מעשה כזה, שאח יקום על אחיו לרוצחו, היה בו כדי לפרנס את הנוראים בסיוטי-הלילה. עניין קין והבל, אף-על-פי שטרחו להביאנו לכך שנשלים עמו, ולוּא רק מפני שממנו צומחים סיפורים רבים כל-כך שלימדונו בבית-הספר, לא קל היה להבינו. ובכל זאת יש הבדל – מפני שדוברין הנרצח היה אדם שגר מעבר למגרש הריק, אביו של קובי. דוברין השני, הרוצח, היה – מבחירי הבנים במושבה. הוא הרבה לנסוע בעולם, דיבר שפות, מכר הדרים, קנה קרקעות, התגורר באנגליה ובדנמרק. גם אשה הביא משם, סיפרו, ואחרי שובו לא חזר לגור במושבה. יש הבדל גדול בין מקרה כזה, במושבה שלנו, לבין מקרה קין והבל.

מעשה קין והבל, כפי שלימד המורה וכפי שטרח אבא לסייע בידו, היה עמוס דרושים, שהקהו את חריפותו של הרצח, מוטיבים כלליים כגון המאבק בין עובדי-האדמה לבין רועי-הצאן, כאבו הצודק של קין שאלוהים לא שעה למנחתו, השאלה הטורדנית בדבר חלקו של אלוהים עצמו באחריות גם מבחינה אחרת, שהעמיד פנים כאינו רואה מה פשע עומד קין לבצע, ואחר-כן היתמם ושאל איה הבל אחיך, כאילו בא מאמריקה. לא קל היה לי, לילד, להתייצב לצד זה או לצד זה, ולא הייתי משוכנע אפילו, כי קין הוא שצריך להתהלך עם אות-קין במצחו. אבל כאן היה הכול ממש. בן אחת-עשרה הייתי ואת דוברין הצעיר לא ראיתי, כאמור, אף שעכשיו ידעתי עליו הכול. איך קם אדם כזה, שאלוהים בירכו בכול, ורוצח את אחיו בכורו? הסיפורים המפורטים חזרו ונִשנו במהלך המשפט, וכל המושבה מוכת-התדהמה הפכה בהם בכל מקום ­– בצלם של האיקליפטים, בבית-הכנסת, בבית-הספר, וגם בערבים הארוכים בצריפנו, לאורה הירוק של מנורת הנפט. איך נמצאו תחילה מסגרות-המשקפיים. איך מצאו בבור הזבל – פרש הבהמה – את שברי כובע-השעם ואת מכנסי-הרכיבה החתוכים, איך הצליחו חוקרי המשטרה להוכיח, כי הרצח בוּצע בפטיש של נגרי-אריזה ולפי שברי הגולגולת אפילו זיהו את הפטיש. תוך עיקוב אחר מהלך המשפט נתברר לנו איך נזדמנו שני האחים לפרדס המרוחק, איך נכרה בור, שבו טמן דוברין הצעיר את אחיו הבכור, איך טרח לטשטש את כל העקבות. יתר על כן, התביעה הוכיחה, כי הכול תוכנן מראש בדייקנות גדולה כדי שכל החקירה תכוּון נגד ברונשטיין, שהיו לו – כפי שהוכיחה ההגנה – סיבות משלו למזימות-רצח, מתוך ביטחון גמור שלאחר שרצח את אחיו יוליך אל הגרדום גם את שותפם השלישי, כל פרטי-הפרטים שקעו בתוכי, ולא הרפו עוד ממני, דמיוני ראה כל רגע מרגעי הזוועה, והואיל ולא הכרתי את דוברין הצעיר, צייר לו דמיוני את דמותו של איש-הדמים, המפלצת הנוראה, שרצח את אחיו בכורו בפטיש של נגרי-אריזה.

“למה,” ישבו הנשים בערב בחצרנו, פתח הצריף, ותהו כנגד הכוכבים, “למה? אדם שיש לו כסף כמים, שטובל בכבוד עד צוואר, שיש לו, אומרים, אשה יפהפייה. למה?”

“מפלצת,” היו הנשים משיבות. “חיה צמאת-דם.”

עכשיו, לאחר שמונה-עשרה שנים, או יותר, ניצב כאן, בדירתי, איש זקן בחליפה אנגלית, גבה-קומה ועיניו שופטות, ואומר מלה אחת:

“דוברין.”

רגע אחד לא ידעתי מה לעשות בעצמי. הפחד זחל ועלה, צפוי מזמן, ולא יכולתי לגרשו. קול אחד ­– כאילו רק הלילה באוּני סיוטי-הרצח הראשונים של חיי – חרץ בחימה: לא. לא האיש הזה. לא, התאמץ הקול לגרש ממני את מה שכבר אירע ואין עוד למונעו, לא ייתכן שכך, באכזריות חסרת-רחמים, נהפך השופט שבא לקנות את דירתי לדוברין.

אבל זה כך, ידעתי. ממש ככל הדברים שבאוּני בשנים הרבות שחלפו מאז. זה כך. אין כל דוברין אחר. וברגע שקרא בשמו כבר דמה לאביו של קובי, לקובי עצמו, לכל הדוברינים גדלי-הגוף ובעלי-העיניים הקרות, עֵיני קוזקים, היה אבא אומר. דם הקוזקים של הדנייפר מפכה בעורקיהם של האיכרים האלה, היה אבא אומר לעתים בבוז, ואש חומה היתה ניצתת בעיניו היהודיות. צעיר יותר היה אז האח הבכור, אביו של קובי, ופניו היו מלאים שמש יבשה, כרגבי החמרה האדומה, שהיה הופך בירכתי ביתם. כך נראה דוברין הרוצח.

עכשיו יודע אני מה היה עלי לעשות ברגע ההוא, אילולא אבדה לי השליטה על מידותי הטובות. הלוא היתה סיבה לכך, שאמר פשוט, במלה אחת, דוברין. אבל ברגע הקצר ההוא לא היתה שום חשיבות למידות הטובות של בגרותנו הקהויה. יימח שמו וזכרו, התהפך בי קול כמו רחב. כל מה שנתנסיתי בו אחר-כך – רצח דוברין קדם לו בלבי. כשנשרף בובי במלחמה, שעות מעטות אחרי שהחליף אותי בעמדה, ואחר-כך חזר לעולם, בלי אוזניים בלי אף, בעשר אצבעות מקוצצות, בעיניים כבות – כבר קדם לו דוברין. כשפרצנו מחסומים בכביש חברון והשארנו אחרינו את השניים, על גדר-האבנים – כבר קדם להם דוברין. הרצח נעשה כל-כך אפשרי, בלתי-נמנע, כמעט מובן.

המשחק ששיחקנו.

כשנעלם דוברין הבכור עברו האשה וילדיה לגור בביתו של דוברין הזקן, בחצר הגובלת בחצרם. קובי – הבן הגדול – למד אתי בכיתה אחת, ואנחנו היינו חברים טובים. בחצר הישנה של סבא היינו משחקים במחבואים, ב“סמֶל”, בהקפות, אוכלים קלמנטינות, סצוּמות, אשכוליות-דם, אננסים וגויבות ומכינים שיעורים. זמן-מה לאחר שניתן פסק-הדין ודוברין נדון למאסר-עולם, בראנו משחק חדש. היתה לדוברין הזקן רפת-בטון גדולה, ובעלייתה הגבוהה היה מאוחסן הקש לבהמות. שם, בעלייה הסגורה, לאחר שהיינו מגביהים את סולם העץ, כדי למנוע הפתעות, היינו משחקים את מעש הרצח, כדרך שתואר בבית-המשפט. אחד החברים היה משחק את תפקיד דוברין הרוצח, אחד את תפקיד דוברין הנרצח, אחד היה ברונשטיין, ויתר התפקידים היו מתקיימים בהתאם למספר החברים שאפשר היה להכניסם בסודנו. ממציא המשחק היה קובי, והוא שהיה מעורר אותנו לחזור ולשחק בו, בלי-סוף. עד שפרץ בינינו ריב קשה, שהביא לנטישת המשחק, ובסופו-של-דבר גם לקץ החברוּת ביני לבין קובי. נוהגים היינו להתחלף בתפקידים, בסדר מסוים, הן לשם גיוון והן משום שתפקידו של הנרצח לא היה אהוב על אחד מאתנו. ואילו קובי – הוא סירב בעקשנות למלא את תפקיד הנרצח אפילו פעם אחת. לא היינו מוכנים לוותר לו, הגענו לידי ריב, וכדי להקניטו החלטנו שלא נשחק עוד במשחק רצח דוברין, אפילו אם קובי יתפוצץ.

לא יכולתי להתאפק, אף שידעתי בדיוק מה אני עושה, ואמרתי:

“אני למדתי עם קובי בכיתה אחת.”

“הוא היה ילד מחונן מאוד,” אמר. הוא דיבר בקול נטול הרמות, כאילו נחו המלים על סרגל. שום רמז, שאמנם נשיג מדוע הזכרתי את שמו של קובי, שבעצם אמרתי לו: רוצח, בנו של האיש שרצחת היה חברו הטוב. אם ניכר רגש כלשהו במשפט המגדיר הזה, אולי היה כמספר בימים שהיו ואינם.

“ילד בעל אופי היה.” שום דבר, סתם ילד חביב ששמו קובי.

אופי!" דוברין החזיק את מגבעתו בידו, ועכשיו חבשה במתינות, העלים את שערו הגזוז קצר ובתיתורה שלה חצץ בין עיניו לבין החשמל המאיר מן התקרה. הוא פלט הברת-צחוק אחת מבין שפתיו הדקות, המקופלות פנימה “מה זה אופי? כאילו אמרת: היו לו עיניים כחולות. יש לו.” הסיט גופו משהו לעבר הדלת, כמתכוון לומר: ברשותך, אלך.

אבל אני לא ידעתי במה מסיימים את השיחה, שצריך הייתי להימנע ממנה אילו יכולתי. נורא לעמוד כך ולהמשיך עם רוצח שיחה שפתחת בה עם שופט. למה שוב-ושוב אין פני-הדברים מתרים בנו על מה שיש בלבם. כלפי חוץ שמרתי גם אני על שלוותי, שהרי בפירוש לא אמרנו כלום. “מה מעשיו עכשיו?” שאלתי, ומפני שכבר לא רציתי תשובה, מיהרתי להשיב: “למד בחוץ-לארץ, כמדומני. משפטים. שנים לא נפגשנו.”

הוא עמד בדלת ההול, ותוך הליכה אמר:

“כן, משפטים. אבל עכשיו הוא בעל נכסים רבים.” ומתוך איזו כוונה, שאפשר לתת לה פירושים שונים, הוסיף, ולא היה ספק בחיוכו עכשיו, חיוך מר: “בעלוּת שאין עמה שום סייגים.” “נכסי בית דוברין,” נפלט מפי, ממש על-כורחי. אבל בכוונה מפורשת: לנקום בו את נקמת-ילדוּתי, להוציא מלבו כל אשליה, שנשכח שמו של דוברין הגדול, שנסלח לדוברין הרוצח, שאיני יודע מי האיש שבא לקנות את דירתי שבמרתף. טוב מאוד עשה קובי ­– השמעתי בשלוש המלים ההן – מצוין עשה, שהשאיר אותך עירום ועריה והשתלט על כל נכסי המשפחה. אין רחמים. “כן,” אמר. ואחר-כך קד קידה קלה לעומתי, כבשעת-כניסתו: “אני עוד אשוב לראות את דירה. היא טובה בעיני.”

“בבקשה,” אמרתי, והכיתי מכה אחרונה: “אני אבדוק את המצב החוקי, ואוּכל לומר לך אם זה בית משותף, או חברת-מניות.”

“מצוין.” הוא פסע בזהירוּת, בצעדים סגורים, אל דלת היציאה, ואני ליוויתיו קצת מאחור, ידו נחה על כף-המנעול, אבל השתהתה, מהססת. הדלת לא נפתחה. ואני – איני יודע מדוע – נמלאתי פתאום רחמים עליו וחימה על עצמי על שקפצתי וגיליתי שיודע אני מי הוא דוברין. לשם מה היה נחוץ לי הגילוי הזה? מה אכפת היה לי שלא לשמוע את נאום הסניגוריה העצוב של האיש הזה, שנישא בלא מלה מפורשת אחת? מה אכפת היה לי להאמין, שייתכן איזה דוברין אחר, ולא לראות שדוברין הסיוט הוא סתם בן-אדם, שאין לו שום סימנים?

כפו לחצה על ידית-הדלת, הוא פתחה למחצה, נפנה אלי הושיט את אצבעותיו הגדולות. “ערב טוב,” אמר, ואצבעותיו הקיפו את כף-ידי. שוב נרכן לעומתי, ואולי רק נדמה כנרכן, מחמת-גובהו. “ערב טוב,” אמרתי וסגרתי אחריו את הדלת. כבר אז ידעתי, שלא ישוב לדירתי, ואם אראנו פעם ברחוב – ספק אם אכיר אותו, ממש כשם שלא הכרתיו עד עכשיו, אפילו נקרה בדרכי. איך אפשר.

ורק אז הייתי לבדי עם חטאי. האיש הזה הביא ראשון את הרצח לילדותי, אבל לי לא היתה רשות לראות את האות שגילה לי במצחו. אדם חשף עצמו ואמר שהוא דוברין כדי שאומר לו אני כי הוא אדם – ואני מיאנתי לשכוח שהוא רוצח.

המלצות קוראים
תגיות