רקע
אחד העם
על ראש הכרמל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1956

1

(תרס"ז)

עוד הפעם הייתי בא“י – הייתי ולא הייתי. בפעם הזאת באתי לא”י לא לשם עבודה, כי אם לשם מנוחה, ועל כן תחת ללכת למקומות ה“עבודה” בקשתי לי מנוחה בפנה שקטה על ראש הכרמל ואת “הישוב” ומרכזיו לא ראיתי.

ובכל זאת מרגיש אני בכל חדרי לבי, כי גם הפעם הייתי בא“י, ולא עוד אלא שנדמה לי כמעט כי אך הפעם הייתי בא”י. ואם ישאלני עתה אדם מן הגולָה ההולך לראות את הארץ, מה יעשׂה שם בשביל שיטעם “טעם א”י" בכל טהרו, בכל מתקו ומרירותו כאחד, – אשיב לו: הנח את יפו ו“בנותיה” עם כל שאון העבודה שם ועלה על ראש הכרמל; שם תשב ימים מספר בדד עם הרהורי לבך ותתלחש יומם ולילה עם הרוחות העולות לקראתך ממעמקי ימי קדם, ואדם אין שם אשר יפסיק את הלחש ויבריח את ה“רוחות” וקול המונם של חיי שעה…

ויושב אני לפנות ערב על ראש הכרמל ועיני פונות לצד מערב, אל השמש השוקעת בתוך הים. כמו זר נחשב לי כל מראה עיני מסביב; מכל נחלת אבותי פה לא נשאר דבר לפליטה, אף לא חורבה קטנה. הבית אשר אני גר בו, האלונים אשר אני חוסה בצלם, הכרמים המרהיבים עינים מכל צד – הכל נברא מחדש על ידי אנשים נכרים, אשר ממרחק באו לחונן עפר הקודש, ואני מה לי פה ומי לי פה? ובלב סוער הנני מסב עיני מכל אלה ומביט בתחנונים אל השמש, אשר אך היא לבדה עודנה זורחת ושוקעת במקום הזה, כמו שהיתה זורחת ושוקעת לפני אלפי שנה, והיא לבדה ראתה את אבותי פה בשלוָתם – תהי נא, איפוא, היא לי לעדה, כי לא זר אנכי פה…

ומתאדמת החמה וממהרת להסתר בעמקי תהומות, כאִלו מתבישת היא לזכור את הימים ההם, כשהיו בני ישׂראל כורעים ומשתחוים לה, ומזבחות בנו לה ונביאים נבּאו בשמה על ראש הכרמל…2

-————–

תרע"ב

בזיליאה, 11 אוגוסט. יעקובסון חושב שסבּת השׂנאה לנו בא"י היא מה שהיהודים מיטיבים מצב הפלחים, ובזה גורמים נזק לאינטרסים של האיפנדים.

הכרוז “כבּוּש העבודה” הוא, לדעת יעקובסון, קלוַריסקי וליבוֹנטין, מזיק מאד. יעקובסון מסַפר בשם אייזנברג, כי לזה האחרון פנו הערבים בשאלה, מפני מה אין נותנים בלוד (האדמה על שם אייזנברג) עבודה לערבים. הם שלחו בכוָנה לשם שני ערבים, ודחו אותם. ליבונטין מסַפּר בשם קראוּזה, כי בפ. מוסרים ליהודים עבודה של ילדים, שהיו מקבּלים שׂכר מצער, ומשלמים ליהודים גדולים שׂכר גדול הרבה יותר.

ג' תשרי תרע"ב (25 ספטמבר). באניה, חוף יפו.

כשם שאיננו יכולים להיות מערביים שלמים במערב, כן לא נוּכל להיות מזרחיים שלמים במזרח. רוח המזרח זר לנו. לא לחנם גרנו אלפּים שנה בין עמי המערב. גם פה וגם שם הננו עם לבדד ישכון בעל תכוּנה מיוחדת מזרחית-מערבית.

סמילנסקי בקרני. הוא מספּר כי ביפו נושבת עתה רוח “פּוֹגרוֹם”. “מה שהבריחני מרוסיה השׂיגני גם פה”. הננו נמצאים בין שני עמים: הטורקים המושלים מצד אחד והערבים התושבים מצד אחד. אלה האחרונים שואפים לאוֹטוֹנוֹמיה ערבית והיהודים נחשבים בעיניהם כמכשול. ציר הפרלמנט בירושלים אמר: “אינני שׂונא את היהודים בתור אנשים פרטיים, אבל אויב אני לכלל היהודים מפני שהם עומדים למכשול להאידיאה הערבית”. המצב דומה לזה של פולין, אבל שם הממשלה הרוסית חזקה, ופה הממשלה הטורקית חלשה, ואף אם בלב היא מַרגשת, שהיהודים מועילים לה, יראה היא לצאת בפרהסיא נגד הערבים. במושבות נפל פחד הערבים על היהודים. בתו הקטנה באה ואמרה: מחר ישחטו את היהודים. בכל פעם ששמועה כזו נפוצה, היהודים ממהרים אל הקאימקאם לבקש מחסה – הכל כברוסיה.

ברחובות עלה שׂכר שמירה של הערבים 11,000 פרנק. עתה החליטו שמירת יהודים ויעלה 18,000.

האגיטציה האנטישמית של העתונים הולכת ומתפשטת גם ביהודה.

יעקובסון אינו רואה סכּנה וחושב את דברי סמילנסקי לגוזמא.

רדלר-פלדמן גם-כן אינו מאמין באפשרות פרעות. היתה אספה ביפו והחליטו לבחור בחכם-באשי ובעורך-דין ולעשׂות תעמולה בעתונים ערבים. היחס בין הערבים המושׂלמים והנוצרים הוטב. האחרונים הבינו איך לקנות את לבות הראשונים והיהודים – לא. שאלת העבודה העברית. הפועלים – קיצונים: רק יהודים, בלי שום אמתלא. הוא הולך לאום-ג’וני. שם מראש השנה עד אחר סוכות אין בנאים עברים, והסכים המשרד הציוני לפועלים ערבים. אבל הפועלים היהודים (לא הבנאים) החליטו שבאופן זה יחדלו הם לעבוד.

ד' תשרי, תרע"ב (26 ספטמבר), חיפה. אפרים קראוזה: הפועלים הצעירים הם אידיאליסטים, אבל הם קיצונים בדרישותיהם מבלי תת עבודה לערבים, הדבר מסוכן. הוא עצמו ראה בפוליא, כי עבר ערבי אחד דרך הקולוניה ועצרוהו והכוהו ולקחו ממנו את חמורו (את זה החזירו אחרי כן), כי אינם מרשים לערבים לעבור דרך הקולוניה.

הוא מקיים מה שספּר בשמו ליבונטין בבזל, כי מוסרים לגדולים עבודה של ילדים, עקירת קוצים, ומשלמים פי ארבעה וחמשה רק כדי שלא תגע יד ערבי בעבודה.

גליקין גם הוא מקיים השקפת אחרים ע“ד הסכנה שבפרינציפ: עבודה רק ע”י יהודים בלי כל הנחה לעת הצורך. גם אצלו במגדל התחילו הפועלים לעזוב את העבודה בשביל שנתן עבודה לערבי אחד ממצרים, הבקי בטיב זריעת הכותן, שאין הפועלים היהודים עדיין מומחים לה. קשה עתה מאד העבודה בא"י. הבקשיש שׂורר עוד יותר מלפנים ולית דין ולית דיין. היחס ליהודים רע.

חיפה. ערב סוכות (6 אוקטובר). אתמול שבתי מהמושבות שבסביבות טבריה. הייתי בסג’רה, מסחה, ימה, כנרת ואום-ג’וני.

סג’רה. כעשׂרים וחמשה אכרים. בהם איזו ממשפּחות של גרים. לכל אחד כמאתים וחמשים דונם, פרות, עופות (ביחוד אוזות), גנות של ירקות, שרובן מעובדות. הטובים שבאכרים הם הגרים. המצב בכלל בינוני. עדיין עיניהם נשׂואות אל האדמיניסטרציא, אך פחות הרבה מלפנים. נשי הגרים והיהודים הקוּרדים עובדות בשׂדה. נשי האשכנזים – רק בבית ובגנה. הבתים בנויים שנים שנים ביחד וגדר אין בין חצר לחצר. האדמיניסטרציא רוצה שיעשׂו זאת האכרים (כן הוא על הרוב בשאר מושבות טבריה). הילדים שכבר מבקרים את בתי הספר מדבּרים בינם לבין עצמם עברית, אבל הקטנים, שעדיין אינם הולכים לבית הספר, מדבּרים ז’רגונית, כי כן מדבּרים עמם בבית.

הפֵירמה של האדמיניסטרציא נמכרה לאגודת ביאליסטוק. אדמה לערך 1500 דונם, בשביל חמשה אכרים (הנטיעות נשארות ברשות האדמיניסטרציא). האכרים כבר באו. הם אנשים סוחרים ובעלי מלאכה מאותו הטפוס הישן שהיו באים לפני עשׂרים שנה. הם אינם שׂבעי רצון ורוצים לעזוב את המקום. הם חשבו שיהיו סמוכים על שולחן יק“א: “אם תמות פרה – תהי זו פרתה של יק”א”, וכן הלאה. מאנשים כאלה לא תבּנה המושבה. היחס עם הערבים לא רע ביותר.

מסחה. התנאים והטפּוּס הכללי קרובים לאלו שבסג’רה. המצב האֵיקונומי יותר טוב. רוב האכרים אנשים פשוטים וגסים יותר מדי. עובדים בפועלים ערבים.

ימה. אדמה ובתים בשביל 46 אכרים, אבל עתה יושבים שם רק כשלשים אכרים. שאר החלקים מחכּים לאכרים חדשים. בכלל מתחלפים שם האכרים לעתים קרובות. מן ה-36 שבאו בעת הוָסד המושבה, נשארו עתה רק 11. יש בתים שכבר נתחלפו בעליהם שתים שלש פעמים. עכשיו יש שם איזו צעירים טובים. מלחמה להם עם הבידואים (בעלי “דַלייקא” לפנים), שהרחיקו אותם מן השמירה. במושבה חמשה שומרים. השמירה עולה באיזו אלפים פרנק. כל קולוניסט משלם כמאתים פרנק הוצאות כלליות (האדמיניסטרציא גם היא משתתפת בהוצאות אלו). יש בי“ס מרוּוָח ויפה בשביל “ימה” ו”בית-גן" כאחד. בנטיעות אינם עוסקים כלל (וכן בשאר מושבות טבריה). רוב האכרים באותן המושבות כבר באו לידי הכרה, שהעיקר הוא עבודת הבית (עופות, בהמות וירקות), ואם זו נעשׂית כהוגן ומביאה פרי, יוכל האכר להתקיים. בכל אותן המושבות יש “אכרים” ו“אריסים”. האחרונים הם מן העת האחרונה, מקבּלים מן הפקידות אדמה (כמאתים וארבעים דונם), בנינים, וסכום ידוע לאינבנטר (3000–2500 פרנק) על מנת לשלם סכום ידוע שנתי (מתּחלה 150 פרנק ואח"כ מוסיפים והולכים), ואחר איזו שנים הטובים שבהם מתקבּלים לאכרים על מנת לשלם מחיר האדמה ושאר הדברים במשך זמן ארוך (40 שנה ויותר). סכום התשלומים 300–250 פרנק לשנה. האריסים הם על הרוב מי שהיו פועלים או בני אכרים, אנשים צעירים ומסוגלים לעבודה הרבה יותר מן האכרים הראשונים. הפקידות מקבּלת עליה בכל מקום הוצאת בתי הספר ביד רחבה ואיננה מתערבת בעניני הלמודים. אבל היא מחליפה את המורים ומעבירה אותם ממקום למקום כחפצה. האכרים אין להם שום דעה בעניני ביה“ס. – שכחתי להוסיף למעלה כי גם ב”ימה" עובדים בפועלים ערבים. הצעירים ב“ימה” אומרים, שכבר היהודים כוח גדול במקומות אלו, ואם יקומו הערבים נגדם יוכלו לעמוד בפניהם, אם רק לא תהיה הממשלה בעצה אחת עם הערבים.

כנרת ואום-ג’וני. טופס חדש, פועלים קנאים לעבודה יהודית, רוצים לבנות הכל בידי יהודים. בכלל עושׂים רושם טוב. קבוצה של עלמוֹת עובדות בגנה ועבודות הבית (בהמות, עופות). רועה עברי. בכנרת עובדים כפועלים פשוטים תחת הנהגת הפקיד של הק“ק (מקבּלים 55 פרנק לחודש). באום-ג’וני ג”כ מקבלים שכר כזה, אבל הם מנהיגים הכל בעצמם ויש להם חלק בריוח (החצי). השקפתם על העבודה היהודית היא קיצונית, אבל נולדה ע"י ההתמרמרות על האכרים במושבות האחרות, שעובדים כמעט רק בערבים. לשון עברית שגורה בפי כולם, ורושם נעים עשׂו עלי שיריהם בלילה על חוף ים כנרת.

בכנרת בונים בי“ס, אבל בית-כנסת אין ואין חושבים לבנות, אעפ”י שהפקידות היתה מסכימה להוצאה זו בחפץ לב. שם מושבה קטנה (של יק"א) של שמונה משפּחות. הצעירים במושבה ובפֵירמה אינם שומרי דת ואין להם צורך בבית-כנסת. בר“ה ויוה”כ לא היה מנין של מתפללים, והמעטים מן הדור הישן הלכו לימי החג לטבריא.

קראוזה בסג’רה ספּר לי ע"ד הבידואים שהיו לפנים בעלי אדמת “דליקא” (שהיא עתה אדמת כנרת, אום-ג’וני וכו'), איך הם מתגעגעים על אדמתם, ולמרות מה שנתנו להם אדמה אחרת בחורן וגם כסף, הם חוזרים ובאים לכאן לפי שאינם יכולים להפּרד ממקום זה. השבט הזה של בידואים גם שמו קשור באדמה זו (הוא נקרא: “ערב דלייקא”).

ע"ד העבודה בקבוצות (אום-ג’וני), יש חושבים שהצד הרע שבדבר, כי הפועלים בחפצם להראות שטופס זה מצליח יותר, משתדלים רק לקמץ בהוצאות בשביל להגדיל ההכנסה בהוה ואינם דואגים להשבחת האדמה בשביל העתיד (זבּוּל וכו'), ונמצא שהריוח אינו אלא פיקציא.

בכל אלו המושבות אומרים, שלע"ע יחס הערבים המושׂלמים אינו רע כל כך. אבל כבר התחילו שׂונאינו את התעמולה ביניהם ואי אפשר לדעת תוצאותיה.

הכל אומרים, כי במושבות טבריא בני הקולוניסטים אינם עוזבים את המושבות אלא עובדים ושואפים להיות אכרים טובים.

באום-ג’וני אמרו הפועלים עצמם, כי רובם באו לארץ בתקוה להיות בעוד שנים אחדות לאכרים. וע“כ עתה שיק”א שׂמה לה לחוק לעשׂות לאכרים רק אלה שמכניסים סכום כסף משלהם ואבדה התקוה הזאת, ממעטים מאד לבוא פועלים חדשים ורבים מן הישנים עוזבים את הארץ.

זכרון יעקב. כ“ב תשרי (14 אוקטובר). בסבּת החולירע הוכרחתי לעזוב את חיפה לפני הזמן שהגבלתי מראש, כי היה חשש, שמא יסגרו את העיר ולא אוּכל לצאת מי יודע עד מתי. יצאתי משם (יחד עם בתי וחתני ואביו ור' מרדכי בן הלל הכהן) ביום ד' שעבר (11 לאוקטובר) בשביל ללכת ליפו דרך זכרון. אבל בזכרון מצאנו כבר את המושבה סגורה מאימת החולירע והלכנו לחדרה ללון שם. אך גם שם כבר לא הניחונו לבוא ובקושי התירו לנו ללון בגן שמואל, הרחוק מן המושבה. שם עבר עלינו הלילה בלי שינה ובבוקר הלכנו בדרך יפו, אך לפני הכפר קאקון מצאנו “קוֹרדוֹן” הסוגר את הדרך ליפו והוכרחנו לשוב לזכרון. סוף סוף הסכימו שם, בהשתדלות ד”ר יפה, להכניסנו בקרנטין לשלשת ימים ולתת לנו אחרי כן להשאר במושבה. לצורך זה פתחו לנו בית החולים (הסגור בחדשים הללו), והננו יושבים עתה בבית הזה ומצפּים לצאת לחפשי היום או מחר. מה יהיה אחר כך ומתי אוּכל לצאת מפה – אין יודע.

בזכרון – האדמיניסטרציא יש לה פרדסים. האכרים עדיין תלויים בה בכמה דברים, ביחוד במה שהיא משתתפת בהוצאות כלליות, ועל ידי זה כוחה רב. אבל הפּרוֹגרס של החופש בערך למה שהיה לפנים נכּר מאד.

מצב האכרים ג"כ טוב הרבה משהיה. רובם עובדים בעצמם, ביחוד הדור הצעיר. הוא אינו חושב עוד עתה לעזוב את המושבה. הפועלים כמעט כולם ערבים. יותר משבעים משפחות ערביות גרות במושבה, והשאר הם שׂכירי יום. בכלל עושׂה המושבה עתה רושם של קולוניא אכרית, לא כמו שהיה לפנים.

הנשים אינן עובדות בשׂדה, אבל בבית הן מלובשות באופן פשוט. רוח האכרים עתה ג"כ טוב משהיה. הם מרגישים עצמיותם ואין העבדוּת נכּרת עוד כמלפנים.

לשון עברית שולטת בין הילדים גם מחוץ לבית-הספר. גם הצעירים כולם מיטיבים לדבּר עברית, בינם לבין עצמם, אבל עדיין אי-אפשר לאמור שהעברית היא לשונם. בבתים מדבּרים האבות ז’רגונית, ואיזו מהם צרפתית.

היחס בין היהודים והערבים טוב.

קופת מַלוה מסודרת פה יפה, באופן שהאכר באמת משתמש בה רק בשעת הדחק, בעוד שבשאר המושבות כסף הקופה כבר נאכל, והאכרים משלמים מן התבואה החדשה מה שאכלו בשנה שעברה.

חדרה. פה אין עקבות האדמיניסטרציא נכּרות, הקולוניא עושׂה רושם נעים וכמעט כל האכרים נכּר בהם שמצבם איתן. אין עוד אותה ההתאוננות של העבר. גם מצב הבריאות טוב.

רוב הפועלים ערבים, אבל יש גם איזו עשׂרות פועלים עברים. תנאי עבודתם פה טובים ונוחים, גם בתים בונים להם. חברת “עזרא” נותנת כסף לבנות בתים לכ“ה פועלים, והמושבה נותנת להם קרקע, כ”ד דונם לכל אדם. גם כסף ינתן להם למקנה אינבנטר, אבל הם מתאוננים, שהכסף לבנין הבתים (1500 פרנק) אינו מספיק, וכן למקנה אינבנטר (375 פרנק). אחדים מהם חושבים, שיותר טוב לתת רק בית וגנת ירקות בלי אדמה לנטיעות, כדי שיוכל הפועל לעבד היטב את גנתו. חלוקי דעות ביניהם ע"ד הסבּות שאין פועלים חדשים באים. רבים מודים, שחסרון תקוה להתאכּרות הוא הסבּה העיקרית. היחס בין הפועלים והאכרים טוב פה יותר ממקומות אחרים, ויש לקוות שיוטב עוד. פה האכרים אינם עובדים כמעט בידיהם, כי אדמתם רבה וצריכים להשגיח על עבודת הפועלים במקומות שונים. הנשים אינן עובדות. היחס בין היהודים והערבים לא רע.

פתח-תקוה. בי“א שנים גדלה והעשירה המושבה עד שאי-אפשר להכירה. אומרים ששויה עתה כעשׂרים מיליון פרנק, בעוד שחובותיה אינם מגיעים אף לשני מיליונים. לפנים היו האכרים משתדלים להראות כעניים, בשביל לקבּל תמיכה, עתה, להפך, מתפארים בעושר שהשׂיגו, ואף אחד לא דבּר ע”ד תמיכה פרטית לעצמו, כי אם דבּרו ע"ד הלוָאה ברבּית קטנה למושבה כולה, בשביל לרצף את הרחובות.

גם בעין-גנים המצב הולך וטוב. הפועלים שהתישבו שם (לכל אחד 15 דונם, מהם 11 סמוך לביתו) הולכים ומצליחים. ויש מהם שמקוים כי בעוד זמן קצר לא יצטרכו עוד לעבוד אצל אכרי פ"ת, כי תספיק להם עבודתם על אדמתם.

בעין-גנים היתה לי שׂיחה ארוכה עם הפועלים משם ומפ“ת. שאלתי אתם מדוע מעטו הפועלים העברים ורבּו הערבים. התשובות שונות ומתנגדות. אבל נראה מדברי כולם, שאין הפועלים העברים נוטים לעבודת המעדר, כי אם לעבודות יותר קלות (הרכּבה וכו'), ומעט מעט הם עוברים מזו לאלו. יש מקום לאיזו מאות פועלים עברים (הערבים – לאלפים) בעבודות הקלות. הרבה אכרים אומרים, שעבודת היהודי עולה ביוקר יותר מכפי כוחם, אבל אחרים אינם מודים בזה. בכמה פרדסים אין פועלים עברים כלל, אבל בהרבה ישנם לעבודות הקלות. מר ק. עובד הכל רק ע”י יהודים, ופרדסו יפה מאד. נראה שם בזה עתיד להיות פּרוֹגרס, ובעוד שנים, במדה שיוטב מצב האכרים, ירבה מספר הפועלים העברים. גם שאלת הדת הולכת ונחלשת, כי ע"י השפעת הפועלים נעשׂו גם בני האכרים יותר חפשים. אחדים מן הפועלים מתנגדים לבנין בתים להם, מפני שאינם רוצים בתמיכה.

היחס בין היהודים והערבים טוב. יש ערבים שנולדו במושבה והאכרים מכירים אותם מראשית ילדותם ומחבּבים אותם (כך אמר לי אחד הפועלים). בכלל אומרים האכרים, שהפועל הטוב הבא לעבוד ומשתדל לבצר לו עמדה במושבה, ולא לעסוק בפלפולים ובהפצת תיאוֹריות, הוא ימצא תמיד עבודה ויצליח. נראה, ששני הצדדים נוטים עתה להתקרב זה לזה יותר.

ראשון לציון. 29 אוקטובר. שׂיחה ארוכה עם האכרים ע“ד מצב הקולוניא. ל. אומר שהוטב בגשמיות וברוחניות. וו. אומר שהם רנטוֹרים ולא אכרים. הצעירים יוצאים מן המושבה. תימנים כעשׂרים משפּחות. בית-הספר רע. בחנתי את התלמידים בחשבון. אינם יודעים חלוּק פשוט (בשנת הלמוד הרביעית!) וכן בשאר הלמודים. אין קשר בין ביה”ס ועבודת האדמה.

האכרים מתפרנסים לא רק מפרי הכרמים, כי אם גם מפרנסות צדדיות. יש 250 משפּחות (כאלף נפשות?). בביה“ס ילדות יותר מילדים ממחלקה ד' ומעלה. הסבּה: הת”ת והיציאה לשאר בתי-ספר. בת"ת 65 תלמידים. לומדים בעברית, אך אין להם מושׂג מדקדוק הלשון.

מ. אומר שהמצב החמרי הוטב. אבל ברוח הצעירים נופלים מן הזקנים.

רחובות. 29 אוקטובר. אספת הוַעד: מה מצב המושבה? ג. אומר: המצב החיצוני טוב בכלל; מכירים בערך ההשתחררות מן התמיכה במחיר הענבים. הצעירים יצאו, אבל לא במספר רב כל כך. חסרה עוד אדמה.

ג–ב: המצב לא הוטב והקולוניסטים מתאוננים. שאלת היין לא נפתרה. רע למושבה, מה שהרבה בעלי האדמה הם בחו“ל. רק 40% יושבים במושבה וששים בחו”ל. בנוגע לחיים הפנימיים והתרבותיים יש התקדמות רבה.

ס–קי: ליק“א חייבים עתה 97 אלפים פרנק (לפני 12 שנה היו חייבים 117 אלף). יציאת הצעירים נתמעטה, אבל אינם מקושרים אל האדמה. ביה”ס רע. נותן רק השׂכלה ולא חנוך לעבודת האדמה. המצב הרוחני רע, אין התעוררות. אבל סוף סוף יש התקדמות.

א–ר: יצאו הצעירים, אך אין סכּנה: במשפחה הקשורה לארץ ויכולה להתפרנס אין יוצאים. היחס לערבים לא רע.

שׂיחה בערב. שואלים אותי אם אפשר מרכז רוחני בא“י שיפעל על הגולה, איך יובן מה שדוקא בני אכרים ילידי הארץ יוצאים ודוקא בני חו”ל באים. ש. מוכיחני שאינני עוזר להם. תשובתי: הלא מראש אמרתי לפני כ"ב שנה כי לא זה הדרך, ואין פלא שקוצרים מה שזרעו.

גדרה. 1 נובמבר. המושבה נתרוקנה מצעיריה. גם פה מבארים זה בעיקר מתוך הטעם החמרי: אין הצעירים יכולים להתבסס. מצב המושבה בכללה הוטב. אכרים פרטיים יש שהורע מצבם. סכנה מצד הערבים, אם לא ירבה מספר התושבים. פועלים עברים אין; היו והלכו, עולים ביוקר, לומדים העבודה ועוזבים וכו', כבשאר המושבות. נטעו שקדים ומקוים לתוצאות טובות. שׂעורים נותנות עד עשׂרים שערים. חטים מתשעה עד עשׂרה, ובזבל עד שמונה עשׂר.

ל: בגפנים מששנו כעִוְרים, מפני שהפקידוּת עשׂתה נסיונות על פי דרכּה, אבל השקדים עתה בידינו, ואנו אין לנו מיליונים, ועל כן יתבררו הנסיונות בזמן יותר קצר.

היחס עם הערבים עתה יותר קשה, מפני שהממשלה רפתה. אין עתה בטחון. פועלים יהודים עולים ביוקר כמעט 50 אחוז. הוצאת המושבה על כל אכר 500–400 פרנק עם שמירת הכרמים. לבית-הספר נותנים חו“צ אלף פרנק ו”עזרה" 1500פרנק (מורה). הקוּשנות עדיין על שם הילדסהיימר הזקן. לתקן הדבר יעלה בהוצאות רבות.

בית-הספר. בכלל נראה החזיון שבשאר בתי-הספר במושבות: אין פּרוֹגרמה קבועה, והתלמידים אינם מפותחים.

עקרון. 3 נובמבר. מצב המושבה ברע. הוסיפו להם אדמה לפני איזו שנים, אבל בשנים הראשונות הפסידו, כי היתה האדמה כחושה.

חובות בשנת תרס"ט 114 אלף פרנק, עתה יותר. אם לא יתנו להם כסף, לערך 160 אלף פרנק, לא יוכלו להתקיים, לפי דבריהם.

אדמה יש לערך 13 אלף דונם. לפי דבריהם, משלמים רבית 10 אלפים פרנק. אף אם לא יבקשו מהם תשלומים בעד העבר לא יוכלו להתקיים, לדבריהם, בלי כסף חדש.

קוסטיניא. הרבה יצאו, החובות גדולים, הוצאות המושבה מרובות. והכל עושׂה רושם מעציב. 17 משפּחות, מהן 14 רוצות לצאת. צריך לקנות בהמות. חייבים 50 אלף פרנק. היבול השנתי לערך 50 אלף פרנק. הוצאות המושבה 600 פרנק לכל אחד(?).

ירושלים. כמעט כל העת בליתי בבתי-הספר של “עזרה”. זו היא ממלכה קטנה של ילדים וצעירים, תלמידים ומורים. קוצר הזמן לא הרשני לבחון כל הפרטים, אבל בכלל הרושם טוב. ודאי יש מגרעות רבות גם בעצם הלמודים וגם באופן למודם, אבל דבר אחד ברור: בתי-ספר אלו, שיש להם 1600 תלמיד בקירוב (ביחד עם הגנים), מפיצים את השׂפה העברית ואת הרוח העברי בא"י וגם בשאר ערי המזרח. הרוח הגרמני הולך ומתנדף, ומה שעוד נשאר ממנו יחלוף בזמן קרוב. ביחוד רב עֵרך בית הספר למורים. התלמידים והמורים הצעירים שכבר יצאו לעבודתם עושׂים רושם טוב, יודעים הרבה ומשתדלים להשתלם. בית-הספר לבנות, כמדומני, טוב ביחוד.

הגימנסיא. המורים עושׂים רושם טוב, רוצים בכל לבם לברוא דבר מתוקן, אבל לעת עתה הכל רק התחלה קטנה ועניה (50 תלמידות ותלמיד).

וַעד הלשון. משתדל לקבוע את הטרמינוֹלוֹגיא המדעית ושאר המלים הנצרכות, אבל אין לו אמצעים. הטרמינולוגיא היא דבר נחוץ מאד. כל מורה עושׂה לו מלים לעצמו והערבוביה נוראה.

בית הספרים הלאומי. הרבה תבות עוד לא נפתחו והרבה ספרים צבוּרים על הארונות מלמעלה מאפס מקום ומאפס תמיכה. הוַעד האודיסאי בטל תמיכתו (500 פרנק).

יפו. 12 אוקטובר. בי“ס “עזרה”. מחלקה ז' (העליונה). תלמוד (א.ז. רבינוביץ). 7 תלמידים. יודעים מה שלומדים ונראה בהם אינטרס. לומדים תלמוד שנה שניה, 3 שעות בשבוע. מחלקה ה'. חומש ורש”י. 22 תלמידים. ברש“י קוראים בקושי. תלמידים בביה”ס – כמאה ושלושים. עוד יפתחו מחלקה שמינית. מחלקה ה‘. חשבון (בגרמנית). לא טוב ביותר. בגרמנית מדבּרים רע מאד. הדיסציפלינא אינה טובה, כולם מדבּרים יחד. מחלקה ו’. גרמנית יודעים מעט. שבּוּשים גסים בדבּור. לגרמנית מקדישים 9 שעות בשבוע ממחלקה ב‘. ושם 8 שעות. גם חשבון לומדים בגרמנית ממחלקה ה’ והלאה, ואעפ"כ הידיעה מעטה מאד מאין לזה אחיזה בחיים. החשבון סובל מסבּת שנוי הלשון.

9 נובמבר. אספת שלשת הועדים של הגימנסיא. רמ"כ יושב ראש. מציע לשאול אותי שאלות:

מטרת הגימנסיא. “אין לגימנסיא פּרוֹגרמה מעובדת”. אחדים אומרים: הגימנסיא בשביל א"י, ואחרים: בשביל עם ישׂראל. ההבדל גדול: אם בשביל העם – הכנה לאוניברסיטא אירופאית, אם בשביל הארץ – הכנה לבתי-הספר בקושׂטא.

שאלת רבּוּי השׂפות. הגרמנית רשות, הרומאית חובה על אלה שאינם רוצים ללמוד שרטוט. היש בה צורך לכניסה לאוניברסיטא ביחוד לבנות? אולי טוב להחליף גרמנית באנגלית? אולי לשחרר הבנות מטורקית?

התלמוד. המלמדים אותו באופן מספיק?

הדת והתפלות. הטוב שחסרים למודים אלו? (80 תלמיד – לא אב ולא אם, 65 – רק אמהות). האם אין אחריות אלה על בית-הספר?

שיטת מוֹסנזוֹן בלמוד התנ"ך. הטובה היא? את החומש לומדים על פי ספּוּרי המקרא. תלמידי המחלקה השביעית אין להם מושׂג מחוקי התורה.

בוגרצוב: באנו לחַדש “הרכּבה” של הרוח הזר בצורה עברית. הצעיר העברי צריך להיות יוצר ערכין חדשים, ולזה צריך לחנכו. הגימנסיא – לא בשביל ישׂראל או ארץ ישׂראל. המטרה – שיוכלו הצעירים אח“כ לקבּל השׂכלה יותר רחבה ולתת לה צורה יהודית. בי”ס מעורב – שאלה קשה. שׂפה קלסית נחוצה, כי אין לנו קלסיקים. התלמוד – צדק ר' זלמן עפשטין במאמרו: אין תלמידינו יודעים “מהי דקאמרי רבנן”. השאלה היא: אם יכולים למַלאות חסרון זה. התלמידים עסוקים ביותר. אפשר לתת להם רק התחלה והכנה, כבשאר למודים. שאלת התפלה שאלה מכאיבה. אנחנו בעצמנו אין אנו מתפללים, ואין אנו יכולים לתת לתלמידים דתיוּת שאין בנו.

שאלת התנ“ך. משתמשים בשיטה נכרית מפני שאין לנו שיטה שלנו. השיטה החדשה בכל אופן טובה. צריך לתת התנ”ך בתור יסוד לספרות עברית, בתור דבר שלם, אבל אין אנחנו יודעים, איך להוציא שיטה זו אל הפועל. כל הלמודים צריכים לתת מהשקפת הלאומיות. אבל איך לעשׂות זאת?

שינקין: בי“ס מעורב – עיקר השאלה במחלקה העליונה. וכבר נפתרה לטובה. בשביל העם או הארץ? בשביל הארץ של היום או של העתיד? בשביל פרנסה או בשביל חנוך יהודים טובים בארץ? הגרמנית או האנגלית? מצד המסחרי או התרבותי? (מן הצד האחרון הבכוֹרה להגרמנית) – כל אלו הן שאלות קשות. התלמוד – אי אפשר לבי”ס בינוני לתת הרבה. אולי שעורי ערב או להוסיף שנה לזה. הדת והתפלות – התלמידים יודעים היטב את התפלה, אבל במעשׂה אין אנו יכולים לכוף אותם על זה. אפשר היה למַנות לזה “רב צעיר”, אבל “חכם” פשוט יביא רק קלקול. התנ“ך – מוסנזון עצמו אומר שצריך בזה “חקוי של התחרות”. יש נגוּד בין “חיי עולם” ו”חיי שעה“. דוקא האבות שבחו”ל דורשים חיי עולם, והאבות בא"י – חיי שעה.

דנין: ביה"ס בשביל הארץ – לא רק שילכו לקושׂטא כי אם גם הקיום בארץ עצמה.

מטמן: 1) הנתּן יותר שעות לערבית וטורקית? 2) מחלקות לנערים ולנערות לבד במחלקות הגבוהות? 3) מחלקה פדגוֹגית? 4) כיצד, ובאיזה אופן צריכה הפּרוֹגרמה להעשׂות? 5) איזה דבר חיובי, דתי או לאומי, מכניסים אנחנו בחנוך? 6) כיצד לפתּח הרגש הדתי או המוסרי בלב בנינו? 7) הלמודים האזרחיים. איך נעשׂה זה בא"י? הלא אין לנו עוד חיים לאומיים שלמים!

גוּטמן: בלמודים העברים השאלה, אם גם הם די להם בהכנה. האין אנו צריכים לתת בזה דבר שלם?

ר' מרדכי הכהן: חיי עולם וחיי שעה. מדוע “הכניסיני תחת כנפך” – חיי עולם ו“עלינו” או “אדון עולם” חיי שעה? ע“ד למוד התנ”ך יותר טוב עם פירושים שלנו.

חיפה. 29 ספטמבר. טכניקום. אתמול בקרתי מקום הטכניקום. יפה הוא. רובו מוקף אדמה יהודית. הנהגת העבודה אינה עושׂה רושם טוב. מתאוננים על ברלין, שאינם משיבים על שאלות. כמה ירחים עוברים ואין תשובה. הקומיסיא אינה אלא מלה ריקה. ק. עצמו מודה שאינם משגיחים כלל על מהלך העבודה והנהגתה. פקידים מרובים יותר מכפי הצורך.

אבנים פשוטות כבר יש לערך כ-150 אלף, וזה יספיק לכל הבנין.

12 נובמבר (שׂיחה עם שטארקמעט). הברון ויק“א החליטו לבלתי תת עוד מאומה למושבות הישנות מאוקטובר 1913 (זמן סוף הקוֹנטרקט). לקנית אדמה היו נכוֹנים לתת מיליונים אבל רק אם אפשר יהיה לקנות על שם נתיני חו”ל.

לא דרשו מן הקומוניסטים תשלומים יותר מן 300–250 פרנק לשנה בשנים הראשונות.


  1. בשנת תר“ס הייתי עוד הפעם בא”י. והפעם הלכתי לא בתור איש פרטי, כי אם בתור מבקר את המושבות העבריות מטעם וַעד יא“י האודיסאי. וכששבתי מסרתי עיקרי הדברים לוַעד הנ”ל בישיבותיו והם נדפסו אחרי כן (ברוסית) בתמונת פרוטוקולים מישיבות הוַעד. כמו שהעירותי כבר למעלה, מסרתי אחרי כן אל הועד את החומר שאספתי במסעי זה ובמסעי האחרים, וכנראה אבד בידי שלטון הבולשביקים. בשנת תרס“ז הייתי חולה והרופאים יעצוני לטייל בים. הלכתי מאודיסא באניה לחיפה ושם ישבתי כשלשה שבועות על ראש הכרמל ושבתי לאודיסא מבלי לבקר בא”י שום מקום אחר. מאותה הנסיעה לא נשאר בידי כלום (כי היתה הנסיעה לשם טיול ולא לשם עבודה) חוץ ממעט השתפכות הנפש, שמצאתי באַרכיב שלי ושנותן אני פה. בשנת תרע“ב – ואני כבר יושב בלונדון – הייתי בקונגרס הציוני בבזיליאה ומשם הלכתי עוד הפעם ישר לא”י. מן הנסיעה ההיא נשארו בידי רשימות שונות שאני נותן בזה.  ↩

  2. יותר לא מצאתי  ↩

המלצות קוראים
תגיות