רקע
אחד העם
מסקנות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1956

1

הטופס העברי שחלמתי עליו לפנים הולך ומתהוה. כל אחד מן העובדים – עסקנים, אכרים, פועלים וכו' – מתכּון לדבר אחר וחושב שהוא מתקרב אל מטרתו הוא, אבל שלא במתכַּון עמלים כולם רק למטרה אחת: יצירת אותו הטופס. אך המורים לבדם מכירים בטיב מטרתם, אלא שמגששים עדיין באפלה בנוגע לאמצעים, ואעפ"כ נראתה ההתקדמות ביחוד בעבודתם הם.

לפני צאתי מא“י נזדמן לי לקרוא דברי אחד העסקנים. בגודל לבב הוא מודיע ברבים, שכבר יודע הוא את הדרך: קנית קרקעות, עבודה תרבותית בא”י ובין הספרדים בכל מדינת טורקיא, כדי שהם, הספרדים, יהיו אח"כ לכוח מניע ומשפיע על הממשלה הטורקית וכו'. קראתי – ולא צחקתי. כך נאה להם לעסקנים, שיאמינו, שיודעים הם מה שעושׂים ולמה עושׂים. יעשׂו – והחיים יוציאו ממעשׂיהם מה שצריך להוציא.

בבזיליא עדיין המליצות הישנות נשמעות, ועדיין החלטות מתקבּלות שאין סופן להתגשם במעשׂה. אבל מה בכך? לא מעל במתו עושׂה הקונגרס את מעשׂהו ההיסטורי, כי אם מחוץ לאולם, במקום שהדור הצעיר קולט את האויר הלאומי, זרעוני התחיה, והרי אתה רואה לפניך דור חדש, טופס לאומי שקשה היה לקוות לו באשכנז לפני עשׂר שנים ויותר.

מה עושׂים הפועלים הצעירים בא“י? שאלו אותם ויאמרו לכם, כי תפקידם הוא “לכבּוש את העבודה”, שתהי זו כולה יהודית, לפי שבלעדי זה לא תושׂג המטרה ולא תהיה א”י לעולם מדינה יהודית וכו', כידוע לקוראי דבריהם. והנך בא לארץ ורואה אותם בעבודתם ושומע שׂיחתם – ומתברר לך כי הקריאה הגדולה של “כבּוש העבודה” אין לה יסוד לא בחיי הפועלים עצמם ולא בחיים הסובבים אותם. מבחוץ – התנאים האֵיקונומיים, ומבפנים אין הם עצמם יכולים להשאר פועלים ושואפים להתאכּר, וכשמתאכּרים, שוב נכנעים גם הם לדרישות החיים ומשתמשים בפועלים ערבים, וחוזר חלילה, והללו שאינם יכולים להכּנע מפני החיים שבים לחו“ל. אבל אחר כל זה פועלים הם פעולתם ומשתתפים ביצירת הטופס העברי, אעפ”י שלא לכך מתכּונים. מביאים הם אתם אידיאלים המשפיעים על הסביבה, וכשיוצאים לחו“ל משאירים הם דבר-מה בא”י. משׂחקים הם אמנם ב“דגלים” ובשמירת “כבוד הדגל”. ויש שנראים כשׂמחים אם יש להם יכולת לברוא להם בדמיונם איזה “אויב” אשר חרף את המערכה, בשביל שיוכלו “להלחם”, להראות קנאתם לכבוד “הדגל” ושמירתם עליו. אבל כל אלה מעשׂי ילדוּת וגבוּרת דון-קישוט אינם מעוררים שׂחוק על שׂפתי המסתכל בהם מתוך אותה המטרה של יצירת הטופס היהודי. גם אלה יש להם ערך ביצירה זו – ערך חנוכי. הגב הכפוף של היהודי שבגולה צריך רפּוּי, והטופס היהודי החדש צריך שתהיה קומתו זקופה. גאוָה יתרה, אפילו גאוָה של שטות, גאוָה חולנית, יש שמשמשת תרופה לקיצוניות שכנגדה, וסוף הקצוות לבטל זו את זו ולהוליד את המצב הנורמלי שבינתים.

הנה נברא הבנק בשביל לשמש כלי למעשׂיה המדיניים של האורגניזציא הציונית, ונברא הנַציוֹנַלפוֹנד בשביל לגאול אדמת א“י מידי זרים, – ושני המוסדים האלה מה הם עושׂים וכמה נתקרבו אל המטרה שבשבילה נוצרו? הבנק, אין צריך לאמור שמטרתו המדינית במובן הנזכר כמעט כבר נשתכחה מרוב רחקה, אלא שאף במובן התועלת להרחבת הישוב היהודי אינו עושׂה ואינו יכול לעשׂות גדוֹלות, ורוב משׂאו ומתּנו הוא עם סוחרים נכרים, שבלעדיהם לא היה יכול להתקיים. והנַציוֹנַלפוֹנד כבר הוציא רוב כספו ל”גאולת הארץ" – ומה גאל? קנה איזו כברות ארץ במקומות שונים, שכּל אחת במקומה נבלעת ונראית כאילו אינה בתוך השטחים הגדולים של קרקעות שלא “נגאלו”, המקיפות אותה. ובינתים מחיר הקרקעות עולה בא“י (ביחוד במקום שתקענו אנחנו יתד) באופן מבהיל, ומקנה הקרקעות נעשׂה מפני זה קשה יותר ויותר. ולא עוד אלא שהקרקעות שכבר נקנו לא רבּו כלל הקופצים עליהן ואין הישוב מתרחב הרבה על ידיהן. בשנים שלשה מקומות יסדו “חוות” לפועלים, הבאים והולכים ואינם מתישבים ישיבת קבע. ובכלל כשאנו זוכרים את ה”אופקים הרחבים", שרבּו כל כך מגַליהם ורואיהם, ויחד עם זה אנו רואים את המעשׂים כמו שהם ושומעים גם את הפּרוֹגרמות המעשׂיות של העסקנים, שנוצרו בתור אמצעים להגיע על ידיהן עד קצה אותם “האופקים הרחבים”, – יש שנעמוד תמהים ותוהים: איך אפשר להם לבני אדם בריאים בדעתם לבלתי ראות מרחק אין-סוף זה שבין המטרה והאמצעים ולדבּר בבת אחת על זו ועל אלה, כאילו יש בינה ובינם באמת איזה יחס של קורבה.

יש לנו מושבות, ומצבן של רובן הולך וטוב, אבל אכרים כמעט אין עוד. האידיאל של עובד אדמה פשוט, כזה שברוסיא, לא הצליח להתגשם במעשׂה. היהודי כנראה אינו מסוגל לזה. באיזו מושבות עדיין התושבים הולכים ומתחלפים, הישנים יוצאים והחדשים באים ולוקחים מקומם. בהרבה מושבות יצאו הצעירים ואינך רואה בהן כמעט אלא זקנים, נשים וילדים. הרושם מעציב מאד. אבל מרגיש אתה עם זה שהמהלך הכללי של ההתקדמות אי אפשר לו בלי זה. אכרים מטופס חדש – אנשים משׂכילים ובעלי הון מספיק, ובהם גם צעירים בעלי “דפּלוֹמים” – באים לארץ וקונים קרקע ועובדים אדמתם כאכרים עשירים בכל המקומות, כלומר משתמשים בפועלים ועובדים גם בעצמם.

יש לנו בארץ נקודות נקודות קטנות, ובודאי עוד ירבה מספרן, אבל אין כל תקוה לפי מהלך החיים הטבעי שיתאחדו הנקודות האלו ויכסו רוב שטח הארץ. אבל מה בכך? הנקודות האלו הן הנה א“י שלנו ובהן אנחנו מוצאים ספּוּק לרוחנו ומזור לתחלואינו הלאומיים. הלא גם עתה כשאנו באים לבקר את א”י, הולכים אנו מנקודה לנקודה ופוסחים על כל מה שביניהן, כאילו לא היה הפסק זה במציאות, וסוף סוף חיים אנו שבועות או חדשים באַטמוֹספירא לאומית חדשה, שאין דוגמתה בכל העולם.

שאלת הערבים. אחר שנהיה כוח קולטורי בארץ ברוח היהדות, אפשר שיטמעו הערבים בתוכנו. הלא הם יושבי הארץ מקדם, ואפשר שכמה מהם מבני עמנו2.


  1. על המסקנות האלו עי' בפרטות מאמרי “סך הכל” (עפ"ד חלק IV).  ↩

  2. עד כאן לקוטים מרשימות שמצאתי באַרכיב שלי.  ↩

המלצות קוראים
תגיות