רקע
שולמית הראבן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

הר געש התפרץ בקולומביה. היו אזהרות ואתרעות. היה מי שאמר: יקרה אסון. אפשר היה לעשות הרבה דברים, שלא נעשו. אחר־כך, כשכבר אירע האסון, נתברר פתאום (למה פתאום?) שאין די מסוקים, או שהמסוקים אים מתאימים, וצריך להזמין אחרים. פעולות ההצלה לא נעשו כיאות. לא היו אמודאים. איש לא נתן את ההוראה הפשוטה, הידועה לכל חובש, להכניס עירויים, או לפחות לתת שתיה, לאנשים השקועים בבוץ, כדי שיחזיקו מעמד עד לחילוץ. העתונות מספרת שמשלוחים אשר נשלחו לאיזור האסון, לא הגיעו לתעודתם. ברגע מסויים חדלו לחפש. עשרים אלף איש נשארו קבורים בתוך הבוץ, עשרים אלף עדויות לשורה ארוכה של מחדלים.

אז מה עושה ממשלה האחראית לכל זה?

מה כבר נשאר לה לעשות? היא מכריזה על המקום כעל…מקום קדוש.

אנשים צעירים, אנא, אל תעברו לדום בכל פעם ובכל מקום שאומרים לכם “קדוש”. היו ספקנים. שאלו שאלות. שאלו, בלי פחד, כמה אנשים כבר נקברו בבוץ בתוך הקדושה הזאת, וכמה צפויים להיקבר בה בעתיד, אם השלטון לא יעשה את המוטל עליו.

ואם מישהו יאמר לכם שזה לא מוסרי לפקפק בקדושה, או במיתוס, שאלו אותו אם קורבן־אדם מוסרי יותר.

ידיעות אחרונות, 5.12.85

המלצות קוראים
תגיות