רקע
פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי
האחים קרמזוב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשנ"ג 1993

מוקדש לאַנָּה גריגוֹריֶבנה דוֹסטוֹיֶבסקָיָה


אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אִם לֹא יִפּוֹל גַרְגִיר הַחִטָה אֶל תוֹך הָאֲדָמָה וָמֵת, יִשָאֵר לְבַדוֹ, וְכַאֲשֶר מֵת, יַעֲשֶׂה פְּרִי הַרְבֵּה.

הבשׂורה הקדושה על פי יוֹחנן יב, כד


דבר המחבר


כשאני בא לתאר את חיי הגיבור שלי, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוֹב, פוקדת אותי מבוכה מסוימת. וזו היא: גם אם מכנה אני את אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' גיבור שלי, הריני יודע שאין הוא אדם גדול כלל, ורואה על כן מראש שאלות בלתי־נמנעות מעין אלו: מה הוא יִחוּדו של אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' שלך, שבחרת בו לגיבור שלך? מה המיוחד שעשׂה? למי הוא ידוע ובמה? מדוע עלי, הקורא, לבזבז זמן לשם לימוד עובדות חייו?

השאלה האחרונה היא המכרעת, שכּן לא אוכל לענות עליה אלא זאת: “אולי יתברר לכם הדבר מן הרומן.” ומה אם יקראו עד הסוף ולא יתברר להם יִחודו של אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' שלי, ולא יודוּ בו? אמרתי דברים אלה מפני שבצער אני צופה מראש יחס זה. בעינַי האיש בולט ביִחודו, אבל ספק גמור בלבי אם אספיק להוכיח זאת לקורא. הענין הוא בכך, שאולי הוא איש פעיל, אבל פעיל בלתי־מוגדר, שלא נתברר טיבו. אמנם, מוזר לדרוש מבני־אדם בהירות בזמנים כמו הזמן הזה, מה שאינו מוטל בספק הוא: האיש מוזר. אפילו תמהוני. אבל המוּזָרוּת והתמהוֹנוּת מזיקות יותר משהן מקנות זכות לתשׂומת־לב, במיוחד כשהכול שואפים ללכּד את הפרטים ולמצוא לפחות מידת־מה של סדר כללי באי־הסדר הכללי. ואילו התמהוני הוא ברוב המקרים פרט מוּבדל ומיוחד. לא כן?

אבל אם לא תסכימו לקביעה אחרונה זו ותאמרו: “לא כך,” או: “לא תמיד כך,” אתעודד לגבי חשיבותו של גיבורי אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'. שכן לא זו בלבד שהתמהוֹני הוא “לא תמיד” פרט מובדל ומיוחד, אלא להפך, לפעמים הוא נושׂא בקרבו את לב השלמות, ואילו שאר בני תקופתו נותקו ממנו לזמן־מה על ידי רוח בלתי־מצויה…

לא הייתי פותח בהצהרות מעורפלות ובלתי־מעניינות אלה. ומתחיל לספר ללא־הקדמה: אם ימצא־חן הספר, יקראו בו כפי שהוא. הצרה היא, שתיאור־החיים שלפנַי אחד הוא, ואילו הרומנים שניים. העיקרי הוא הרומן השני – פעולות הגיבור שלי כבר בימינו, ברגע החולף עכשיו. ואילו הרומן הראשון התרחש לפני שלוש־עשׂרה שנה, וכמעט שאינו רומן כלל, אלא מוֹמֶנט אחד בשחרותו של גיבורי. לא אוכל לדלג על הרומן הראשון, מפני שבלעדיו לא יוּבנו דברים רבים ברומן השני. אולם על ידי כך נוסף קושי על הקושי הראשון שלי: אם גם אני, הביוגרף עצמו, סבור, כי לגיבור צנוע ובלתי־מוגדר כזה מיותר גם רומן אחד, כיצד אגיש שניים, ובמה אסביר את יהירותי?

מאחר שנבצר ממני לפתור שאלות אלה, החלטתי לעקוף אותן בלי שנפתרו. ברור, כי הקורא הנבון כבר ניחש זה כבר, כי לכך התכוונתי מראש, ורק כעס עלי על שאני מבזבז לשווא מלים שלא יניבו פרי וזמן יקר. על כך אענה במדויק: בזבזתי מלים עקרות וזמן יקר, ראשית, מתוך נימוס, שנית, מתוך ערמומיות: הנה, בכל זאת הזהרתי במשהו. אגב, אפילו שׂמחתי שנתפצל הרומן שלי מעצמו לשני סיפורים “תוך אחדות מהותית של השלם”: כשיַכיר הקורא את הסיפור הראשון כבר יידע אם כדאי לו להתחיל בשני. ודאי, אין דבר מחייב את הקורא, אפשר לנטוש את הספר גם לאחר קריאת שני עמודים בסיפור הראשון, מתוך החלטה לא לפתוח אותו עוד. אך ישנם קוראים אדיבים, שירצו לקרוא עד הסוף ויהי־מה, כדי שלא יטעו ויוכלו לשפוט ללא משׂוא־פנים, למשל, כל המבקרים הרוסים. אשר לאלה, רווח קצת ללבי: על אף דייקנותם וטוהר־מצפונם אני מציע להם אמתלה חוקית לנטוש את הסיפור עם האֶפּיזוֹדה הראשונה ברומן. הנה, זו כל ההקדמה. אני מסכים בהחלט, שהיא מיותרת, אבל מאחר שנכתבה כבר, תישאר כפי שהיא.

ועכשיו לעניין.

 

חלק ראשון


ספר ראשון: תולדות משפחוֹנת אחת


1: פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קָרָמָזוֹב

אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוב היה בנו השלישי של בעל־אחוזה במחוז שלנו, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קָרָמָזוֹב, שנתפרסם כה בשעתו (וגם כיום עדיין מזכירים אותו) עם מותו הטרָגי והבלתי־מפוענח לפני שלוש־עשׂרה שנה בדיוק, שעליו אספר במקום הראוי. עכשיו אומר על אותו "בעל־אחוזה” (כך כינו אותו אצלנו, אף שכל ימיו כמעט שלא ישב באחוזתו) אך זאת שהיה טיפוס מוזר, שאנו נתקלים בו, אמנם, תכופות, ובכן, טיפוס שאינו נוכל והולל בלבד, אלא גם מבולבל אבל מסוג המבולבלים המיוּמנים בקידום עסקי הרכוש שלהם, ודומה כי ידעו זאת בלבד. ואכן התחיל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' כמעט מלא־כלום, היה בעל־אחוזה מהזעירים ביותר, התרוצץ לסעוד על שולחנות זרים, השתדל לאכול לחם־חסד, והנה נתגלו אצלו עם פטירתו כמאה אלף רובל במזומנים. אף על פי כן, הוסיף להיות כל ימיו אחד הגַחֲמָנִים המבולבלים ביותר במחוז שלנו. אני חוזר ואומר: לא היתה כאן טפשות – רובם של גַחֲמָנִים אלה פקחים וערמומיים למדי – אלא דווקא מבוּלבָלוּת, ומיוחדת במינה, לאומית.

פעמיים היה נשׂוי, ושלושה בנים היו לו: הבכור, דְימיטרִי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, מאשתו הראשונה, איוַן ואָלֶכּסֵי מהשנייה. אשתו הראשונה של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ באה מבית עשיר ונודע למדי של האצילים מִיאוּסוֹב, גם הם בעלי־אחוזה במחוז שלנו. לא אתחיל להסביר כאן, כיצד קרה הדבר, שצעירה בעלת־נדוניה וגם יפה, ומעל לכול, אחת החכמות הערניות, שאינן נדירות בדור הזה, אבל היו מזדמנות גם בדור הקודם, יכלה להינשׂא ל“לא־כלומניק” אפסי כזה, כפי שכינו אותו אז הכול. אכן הכרתי צעירה, בת הדור “הרומנטי” הקודם, שלאחר שנים אחדות של אהבה שכולה־סוד אל אדון אחד, – שהיתה יכולה, אגב, להינשׂא לו בכל עת בדרך הפשוטה ביותר – סיימה דרכה בכך, שבדתה לה מכשולים שאין לגבור עליהם, ובלילה סוער קפצה מחוף גבוה הדומה לצוּק אל נהר עמוק שזרמו מהיר למדי, וטבעה בו רק מתוך גַחֲמתה, רק כדי להידמוֹת לאוֹפֶליה של שקספּיר, וראוי לומר, שאילו צוק זה שבחרה ואהבה זה־כבר, לא היה ציורי כל כך, ואילו היה שם במקומו חוף שטוח פרוֹזָאי, אולי לא היתה ההתאבדות מתרחשת. עובדה זו אמיתית, ויש להניח, כי בשניים או בשלושת הדורות החרונים היו בחיינו הרוסיים לא מעט עובדות כאלה, או דומות להן. ובדומה לכך, היה גם המעשׂה של אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה מיאוּסוֹבה ללא ספק הד של נטיות זרות ושל מחשבה שבויה וגרויה. אולי רצתה להפגין עצמאות נשית, לקום נגד התנאים החברתיים, נגד הרודנות של הקרובים והמשפחה, והדמיון השַרתן שכנע אותה להרף־עין, כנראה, כי פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, על אף דרגתו כאוכל לחם־חסד, הוא בכל זאת אחד האנשים הנועזים והשנונים ביותר בתקופה ההיא, ששימשה מעבר אל חיים טובים יותר, בעוד שלמעשׂה רק ליצן מרושע ולא עוד. היה בכך גם משהו פּיקַנטי, שכן היו הנישׂואים כרוכים בחטיפה, וזה שבה את לבה של אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ היה מוכן למעשׂים מפתיעים כאלה גם לפי מצבו החברתי, שכן שאף בלהט לעשׂות קריירה בכל דרך שהיא. באפשרות להיצָמד למשפחה טובה ולקחת נדוניה, היה פיתוי רב. אשר לאהבה ההדדית, דומה שלא היתה קיימת כלל, לא מצד הכלה, לא מצדו, על אף יופיה של אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה. אם כן, היה זה אולי מקרה יחיד במינו בחיי פיוֹדוֹר פּוולוֹביץ', אדם בעל תאווה יתירה כל ימי חייו, שהיה מוכן להיצמד כהרף־עין לכל שׂמלה, ובלבד שתרמוז לו. והנה, דווקא אשה זו בלבד לא עשׂתה עליו כל רושם בתחום התאווה.

לאחר החטיפה הבחינה אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה מיד, כי לבעלה היא רוחשת בוז בלבד. וכך נתגלו תוצאות הנישׂואים במהירות רבה. אף על פי שהמשפחה השלימה מהר למדי עם המאורע ונתנה לבורחת את הנדוניה, התחילו בין בני־הזוג חיים פרועים ביותר ומריבות נצחיות. סיפרו אנשים, כי האשה הצעירה הוכיחה במצב זה מידה רבה יותר של אצילות ומידות נעלות משהוכיח פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, שלפי הידוע היום, סחב מידיה מיד את כל כספה, כעשׂרים וחמישה אלף, ברגע שקיבלה אותו, ומאז כאילו צללו האלפים האלה במים. גם את הכפר הקטן והבית העירוני הטוב למדי, שגם הם נפלו בחלקה, טרח זמן רב ובכל כוחו להעביר על שמו על ידי הליך משפטי כלשהו, ובוודאי היה משׂיג את מטרתו, אפילו מתוך הבוז והסלידה כלפיו שעורר ברעייתו כל רגע על ידי הסחיטות והתחנונים חסרי־הבושה שלו, ואולי מפני עייפות נפשה והרצון שיניח לה. למרבה המזל התערבה בעניין משפחתה של אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה והגבילה את מעשׂי־החטפנות. ידוע בוודאות, כי בני הזוג היו מתכתשים לעתים לא רחוקות, אבל כפי שסוּפר, הרביץ לא פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, אלא אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה היא שהרביצה, שכן היתה גברת שְחַמתית חמת־מזג, נועזת, חסרת־סבלנות, בעלת כוח גופני רב. לבסוף נטשה את הבית וברחה מפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' עם מורה האובד בעוֹניוֹ, והשאירה לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' את מיטיָה בן־השלוש. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' הביא מיד לביתו הרמוֹן שלם ופתח בסביאה פרועה, ובהפסקות היה נוסע כמעט בכל רחבי הגוּבֶּרינִיה ומתאונן בדמעות לפני הכול ולפני כל אדם על אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה שנטשה אותו, ותוך כדי כך היה מספר פרטים על חיי־הנישׂואין שלו, שבושה הוא לבעל לסַפר אותם. העיקר, גילום התפקיד המגוחך של הבעל הפגוע נעם לו ואף החניף לו, והוא תיאר פרטים על עלבונו בהפרזות ובקישוטים. “אפשר לחשוב, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', שעלית בדרגה, שכן אתה כה מרוצה על אף כל הצער שלך,” היו אומרים לו המלגלגים. רבים אף הוסיפו, שהוא שׂמח להופיע בצורה מחודשת־קצת של הליצן, ובכוונה, לשם הגבָּרת הצחוק, הוא מתעלם ממצבו הקוֹמי. מי יודע, הלוא ייתכן, כי פעל בתמימות. סוף־סוף עלה בידו לגלות את עקבות הבורחת. המסכנה נתגלתה בפטרבורג, הגיעה לשם עם המורה שלה והתמכּרה באין־עוצר לאֶמַנסיפָּציה שלמה. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' התחיל מיד להתרוצץ ולהתכונן לנסיעה לפֶּטֶרבּוּרג – אבל לשם מה לא ידע גם הוא. ייתכן, שהיה נוסע. אבל, לאחר החלטה כזאת ראה זכות מיוחדת לעצמו, כדי להתעודד לפני המסע, שוב להפליג בסביאה שאין לה גבול. בזמן הזה הגיעה אל משפחת אשתו הידיעה על מותה בפֶּטֶרבּוּרג. פתאום מתה באיזו עליית־גג, אלה אומרים – בטיפוס, ואלה אומרים – ברעב. שתוי היה פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' כשנודע לו על מות אשתו, ואומרים כי רץ ברחוב וצעק, כשהוא מרים ידיו בשׂמחה כלפי שמים: “היום מָחלתי,” ואילו אחרים אמרו, כי התייפח כילד, עד כדי כך, אמרו, שצר היה להסתכל בו, על אף כל הסלידה כלפיו. יתכן, שהיה גם זה וגם זה, זאת אומרת, ששׂמח לשחרורו ובכה על המשחררת – הכול יחדיו. ברוב המקרים האנשים, אפילו הרשעים, תמימים וישרים יותר משאנו משערים. וגם אנו כך.


2: מהבן הראשון נפטר


ודאי שנוכל לתאר לנו איזה אב ומחנך יכול היה להיות אדם כזה. כאָב קרה לו מה שהיה חייב לקרות, ועל כן נטש את הילד שילדה לו אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה, לא מתוך כעס עליו או רגשות כלשהם של בעל נעלב, אלא פשוט מפני שנשכח הילד מלבו. בעוד הוא מטריד את הכול בדמעותיו ובתלונותיו, והופך את ביתו למערת פריצוּת, צלקח עליו את הטיפול במיטיָה בן השלוש משרת־הבית הנאמן גריגוֹרי, ולולא דאגתו, אולי לא היה נמצא מי שיחליף את כתונתו של הילד. וכן קרה, שגם קרובי הילד כאילו שכחו אותו בזמן הראשון. סבוֹ, האדון מיאוּסוֹב עצמו, אביה של אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה, כבר לא היה בין החיים. אלמנתו, סבתו של מיטיָה, עברה למוסקבה, חלתה מאוד, האחיות נישׂאו, ועל כן נאלץ מיטיָה לשהות כמעט שנה אצל המשרת גריגוֹרי, ולגור עמו באגף־המשרתים. אגב, אילו נזכר בו האב (הלוא נבצר ממנו לא לדעת על קיום הילד), היה מחזיר אותו לבקתה, שכן היה הילד מפריע לו בהוללות שלו. אולם אז שב מפּריס דודן של אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה המנוחה, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' מיאוּסוֹב, ששהה אחר כך שנים רבות ורצופות בחוץ־לארץ, ואילו אז היה עדיין צעיר מאוד, מיוחד במינו במשפחת מיאוּסוֹב, משׂכיל, איש עיר־הבירה, איש חוץ־לארץ, כל ימיו אדם אירוֹפּי, ובערוב ימיו – ליבֶּרַל של שנות הארבעים והחמישים. במרוצת הקריירה שלו קשר מגע עם רבים מטובי הליבֶרלים של התקופה, ברוסיה ובחוץ־לארץ, הכיר אישית את פּרוּדוֹן ואת בָּקוּנין, ובסוף נדודיו אהב במיוחד לספר את זכרונותיו על שלושת ימי מהפכת־פברואר בפָריז, בשנת ארבעים־ושמונה, ולרמוז, שכמעט השתתף בה ועלה על המתרסים. זכרון זה היה אחד המשׂמחים ביותר בין זכרונות נעוריו. היה לו רכוש משלו, שלפי קנה־המידה מימי־הצמיתות, היה שווה־ערך לבעלות על אלף נפשות. אחוזתו המצוינת היתה סמוכה לעירנו הקטנה, וגבלה באדמות המנזר המפורסם שלנו, שעמו פתח פּיוֹטר אָלכסַנדרוביץ' מיד, עוד בצעירותו, עם קבלת הירושה, במשפט שאין לו סוף על זכות־הדיִג בנהר וזכות־הכריתה ביער, בדיוק אינו יודע, וראה גם חובה לעצמו, כאזרח וכמשׂכיל, לפתוח במשפט עם ה“קלֶריקָלים”. כששמע את קורות אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה, שזכר אותה, כמובן, גם שׂם לב אליה בשעתה, ונודע לו על מיטיָה שנשאר, התערב בפרשה, על אף זעמו הצעיר ובוזו לפיוּדוֹר פַּוולוֹביץ‘, בהזדמנות זו הכיר את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’. מיד אמר לו, שהוא רוצה לקבל על עצמו את חינוך הילד. ימים רבים אחר כך היה מספר את העובדה המאפיינת, כי בתחילת השׂיחה עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' על מיטיָה, נראה האיש זמן־מה כמי שאינו מבין באיזה ילד המדובר, וכאילו התפלא שבביתו נמצא איזה בן קטן. גם אם היתה הגזמה בסיפורו של פּיוֹטר אלכסנדרוֹביץ‘, ודאי היה בו גם משהו הקרוב לאמת. ואכן אהב פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ כל ימיו להציג ולהעמיד־פנים, לשׂחק לעיניך איזה תפקיד מפתיע, לפעמים ללא כל צורך, ואפילו תוך גרימת נזק לעצמו, כמו במקרה שלפנינו. אגב, תכונה זו משותפת לרבים מאוד, אפילו חכמים למדי, שלא כפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. פּיוֹטר אלכסַנדרוֹביץ’ טיפל בעניין במרץ ואפילו התמנה אפוטרופוס לילד (עם האב), מפני שהאֵם הניחה אחריה אחוזה קטנה, בית וקרקע. ואכן עבר מיטיָה אל דודנו, אך לדודן לא היתה משפחה, ולאחר שדאג להבטחת הכנסותיו מהאחוזות נחפז לשוב לפָריז לזמן רב, ועל כן מסר את הילד לאחת הדודות שלו, גברת מוסקבאית. וכך קרה, שלאחר שהשתקע בפָּריז שכח גם הוא את הילד, במיוחד עם בואה של אותה מהפכת פברואר שהדהימה כל כך את דמיונו, וכבר נבצר ממנו לשכוח אותה כל ימי חייו. הגברת המוסקבאית מתה, ומיטיָה עבר אל אחת מבנותיה הנשׂואות. נדמה לי, שהחליף את הקן גם בפעם הרביעית. לא ארחיב את הדיבור על כך, מה גם שעוד יהיה עלי לספר הרבה על בכורו זה של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', ועתה אסתפק במתן ידיעות חיוניות עליו, שבלעדיהן לא אוכל לפתוח ברומן.

ייאָמר תחילה, כי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' זה היה היחיד בין שלושת בניו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שגדל תוך בטחון שיש לו רכוש כלשהו, וכשיגיע לבגרות, יעמוד ברשות עצמו. פרועים היו נעוריו: את לימודיו בגימנסיה לא סיים, הגיע לבית־ספר צבאי, נקלע לקַווקַז, קיבל דרגה, יצא לדוּקרב, הורד בדרגה, שוב זכה בדרגה, התהולל הרבה והוציא כסף רב יחסית. כסף התחיל לקבל מפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' רק עם בגרותו, ועד אז שקע בחובות. לראשונה ראה והכיר את אביו רק עם בגרותו, כשבא למקומותינו כדי לברר עמו את ענייני רכושו. נדמה לי, כי אביו לא מצא־חן בעיניו. הוא שהה בביתו זמן קצר ומיהר להסתלק, לאחר שקיבל מידו סכום מסוים, ובא עמו לכלל הסכם על המשך קבלת־ההכנסות מהאחוזה, שעל שוויה וההכנסה ממנה לא הצליח להוציא דבר מפי פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' (עובדה ראויה לציון). פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' הבין מיד (ראוי לזכור זאת), כי הערכתו של מיטיָה את רכושו, מוטעית ומופרזת. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' היה מרוצה מאוד מכך, שכן היה לו בזה חשבון משלו. הוא גילה שהצעיר קל־דעת, סוער, בעל־תאווה, קצר־רוח, הולל, שדי לו לחטוף משהו לפי־שעה והוא יירָגע מיד, לזמן קצר, כמובן מאליו. נטייה זו התחיל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לנצל, זאת אומרת, התחיל לפטור את הבחור בסכומים קטנים, במשלוחי־כסף ארעיים, ובסופו של דבר, כעבור ארבע שנים כשפקעה סבלנותו של מיטיָה והוא שב אל עירנו הקטנה בפעם השנייה, התברר לתמהונו הגדול כי יצא נקי מנכסיו, כי קשה אפילו לסכם מה שלקח, וכבר קיבל מפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' יותר משווי רכושו, וייתכן אפילו שהוא חייב לאביו. ועל פי הסכמים אלה ואלה, שנעשׂו עמו לרצונו, אין לו זכות לדרוש עוד, וכו' וכו‘. הצעיר נדהם, חשד שאין זו האמת, שיש כאן מרמה, כמעט יצא מכליו וכאילו נסתרה בינתו. מצב־דברים זה הוא שהוליך אל האסון, שתיאורו הוא עניינו של הרומן הראשון, הפותח, שלי, ואולי מוטב לומר, הצד החיצוני שלו. אבל לפני שאעבור אל הרומן, ראוי לספר גם על שני בניו האחרים של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, אחיו של מיטיָה, ולהסביר מניִן באו.


3: הנישׂואים השניים והבנים האחרים

זמן קצר לאחר שנפטר פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ממיטיָה בן הארבע, נישׂא שנית. נישׂואים אלה התקיימו שמונה שנים. הוא לקח את אשתו השנייה, סוֹפיָה איוַנוֹבנה, גם היא צעירה מאוד, בגוּבֶּרנִיָה אחרת, שנסע לשם לעסק־קבלנות קטן בשותפות עם יהודון אחד. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, אף שהיה שותה ומתהולל ונואף, לא הפסיק מעיסוקו בהשקעת הונו, וניהל את עִסקאותיו בהצלחה, אמנם תמיד במידת־מה של שפלות. סוֹפיָה איוַנוֹבנה היתה מן “היתומות”, חסרת־יִחוס ויתומה מילדותה, בתו של דיָקוֹן אלמוני, שגדלה בבית העשיר של אשת־חסדה הזקנה הנודעת, אלמנת הגנרל ווֹרוֹחוֹב, שחינכה וגם עינתה אותה. פרטים איני יודע, אבל שמעתי, כי יום אחד הורידו את חניכתה הכנועה, הצנועה וטובת־הלב, מעניבת־התלייה שקשרה למסמר במחסן – עד כדי כך נבצר מהנערה לשׂאת את גַחֲמָנותה ואת נזיפותיה הנצחיות של הזקנה, שלא היתה מרשעת, כנראה, אלא נסחפת מרוב בטלה בשרירות־לבה הבלתי־נסבלת. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ ביקש את ידה, גורש לאחר שנאספו ידיעות עליו, ושוב, כפי שנהג בנישׂואים הראשונים, הציע ליתומה חטיפה. קרוב לודאי, שלא היתה נישׂאת לו בשום־פנים, אילו ידעה עליו פרטים רבים יותר בעוד מועד. אבל כל זה התרחש בגוּבֶּרנִיָה אחרת. ומה יכלה להבין בת שש־עשׂרה, שהעדיפה לקפוץ לנהר ולא להישאר אצל אשת־חסדה. וכך החליפה המסכנה את המיטיבה עמה במיטִיב. הפעם לא קיבל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' אפילו פרוטה, מפני שהגנרלית רגזה, לא נתנה דבר וגם קיללה את שניהם. אך הוא גם לא קיווה הפעם לקבל משהו, אלא התפתה ליופיה הרב של הנערה התמימה, ובעיקר להבעת פניה החמה שהדהימה אותו, את בעל־התאווה, שעד עתה היה חומד מושחת של יופי נשי גס בלבד. “עיניים תמימות אלה שָספו אז את לבי כמו תער,” היה אומר לימים ומשמיע את צִחקוקו המאוס. אמנם, אצל אדם שטוף בזימה יכלה גם כאן להיות משיכה מתוך חשק בלבד. מאחר שלא קיבל כל גמול על נישׂואיו, לא נהג פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' באשתו ביד רכה, ניצל את היותה “אשמה” כלפיו, כביכול, מאחר שכמעט “הוריד אותה מחבל התלייה”, וכן ניצל את ענוותה וכניעותה הבלתי־רגילות, ורמס ברגל גסה את נימוסי־הנישׂואין הפשוטים ביותר. לעיני אשתו היו מתכנסות בבית נשים מגונות, ואוֹרגיוֹת נערכו. כמשהו אופייני אציין, כי המשרת גריגוֹרי, מטיף־מוסר קודר, טיפש ועקשן, ששׂנא את גברתו הקודמת, אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה, התייצב הפעם לימין הגברת החדשה, הגן עליה ורב בגללה עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בצורה האסורה כמעט על משרת, ופעם אחת אפילו פיזר בכוח את חבורת המופקרות שבאו להשתתף באוֹרגיה. האשה הצעירה, שגדלה בפחדים מילדותה, נתקפה איזו מחלת־נשים עצבנית, השכיחה יותר בין פשוטי־העם והאיכרות, שמכנים אותן על כך “משוּבָּשות”. למחלה נתלווּ התקפי־היסטֶריה איומים, ולפעמים נטרפה גם דעתה של החולה. אף על פי כן, ילדה לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שני בנים, איוַן ואָלֶכּסֵי. את הראשון בשנת הנישׂואין הראשונה, ואת השני כעבור שלוש שנים. במותה היה אָלֶכּסֵי בן ארבע, ואני יודע, גם אם התופעה התמוהה, כי זכר את אמו כל ימי חייו, כמובן, כמו בחלום. לאחר מותה קרה לשני הילדים האלה כמעט בדיוק מה שקרה לראשון, למיטיָה: האב שכח ונטש אותם, והם הגיעו אל אותו גריגוֹרי עצמו, אל בקתתו. בבקתה זו מצאה אותם הגנרלית הזקנה, הגַחֲמנית, שפרשׂה את חסותה על אמם וגידלה אותה. עדיין היתה בחיים, וכל הזמן, בכל שמונה השנים שחלפו, לא יכלה לשכוח את העלבון שנגרם לה. על חיי סוֹפיָה שלה בשמונה שנים אלו היו לה ידיעות מדויקות, וכששמעה מה חולה היא ואלו מעשׂי־תועבה מקיפים אותה, אמרה פעמיים־שלוש לנשים האוכלות אצלה לחם־חסד, “מגיע לה, אלוהים גמל לה על כפיות־הטובה.”

שלושה חודשים בדיוק לאחר מות סוֹפיָה איוַנוֹבנה, הופיעה פתאום בעירנו הגנרלית בכבודה ובעצמה, ופנתה היישר אל דירתו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, ואמנם שהתה בעיר כמחצית־השעה בלבד, אבל עשׂתה הרבה. היתה שעת ערב. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, שלא ראתה אותו שמונה שנים, יצא אליה שתוי. סופּר, כי מיד כשראתה אותו, לא אמרה דבר, העניקה לו שתי סטירות צלצלניות ומפורסמות, מרטה שלוש פעמים בבלוריתו, כלפי מעלה וכלפי מטה, ושוב בלי להשמיע מלה פנתה אל הבקתה, אל שני הנערים. ממבט ראשון הבחינה שאין הילדים רחוצים והלבנים שעליהם מלוכלכים, סטרה מיד על לחיו של גריגוֹרי, הודיעה לו שהיא אוספת אותם אליה, הוציאה אותם החוצה בלבוש שעליהם, עטפה בשׂמיכה, הושיבה במרכבה והסיעה אל עירהּ. גריגוֹרי נשֹא את הסטירה כעבד נאמן, לא החציף־פנים אפילו בהגה, כשליווה את הגברת הזקנה אל המרכבה, החווה לה קידה עד מותניו, ואמר בהטעמה, כי “אלוהים יגמול לה בעד היתומים.” “ובכל זאת, אתה גולם!” צעקה לו הגנרלית בצאתה. כששקל בדבר פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', מצא כי עסק טוב הוא, ואחר כך לא סירב לאשר שום סעיף בהסכם הרשמי על גידול הילדים אצל הגנרלית. ועל הסטירות שחטף נסע לספר בכל העיר.

רצה המקרה, שתמות גם הגנרלית זמן קצר אחר כך, אך היא ציוותה אלף רובל לכל יתום, “ללימודיהם, ושיוצָא כל הכסף לצורכיהם ויהי־מה, ובתנאי שיספיק עד בגרותם, מפני שדי מאוד גם בנדבה זו לילדים כאלה, ואם רוצה מישהו, יפתח בעצמו את ארנקו”. וכו‘, וכו’. לא קראתי את הצוואה, אבל שמעתי, כי אמרו שם דברים מוזרים מעין אלה, וביטוים היה מיוחד במינו. אולם כיורשה העיקרי של הזקנה נתגלה איש ישר, מנהיג האצילים בגובֶּרנִיָה ההיא, יֶפים פֶּטרוֹביץ' פּוֹלֶנוֹב. לאחר שהתכתב עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' וניחש מיד, כי לא יוציא מידו פרוטה לחינוך ילדיו (אף על פי שלא היה מסרב במפורש, אלא דוחה ודוחה, ולפעמים אפילו משתפך ברגשנות), פרשׂ את חסותו על היתומים, ובמיוחד אהב את הצעיר, אָלֶכּסֵיי, ואף גידל אותו זמן רב במשפחתו. לפרט זה אני מבקש מהקורא לשׂים־לב, ואכן האיש, ששני הצעירים חייבים לו תודה על ימי חייהם על חינוכם ועל השׂכלתם, הוא יֶפים פֶּטרוֹביץ‘, אדם הוּמני ואציל ביותר, מן הנדירים המזדמנים לנו. הוא שמר בשלמותו על כל אלף שהניחה הזקנה לקטנים, ועד בגרותם הגדילה הרבית את הסכום עד אלפיים, חינך אותם על חשבונו והוציא, כמובן, על כל אחד מהם הרבה יותר מאלף. לא אפתח לפי־שעה בסיפור ילדותם ונעוריהם, ואציין את העובדות העיקריות בלבד. על הגדול, איוַן, אומר רק שגדל כצעיר קודר ומסתגר, לא חיישן כלל, אבל מודע כבר מגיל עשׂר לכך, שהם גדלים במשפחה זרה, בחסדי זרים, ואביהם הוא אחד שאפילו בושה לדבר עליו וכו’ וכו‘, חיש־מהר, כמעט בילדות (כך מספרים, לפחות), נתגלו בילד כשרונות מבריקים, בלתי־רגילים, ללימודים. אין הדבר ידוע לי בדיוק, אבל בגיל שלוש־עשׂרה נפרד איוַן ממשפחת יֶפים פֶּטרוֹביץ’, עבר לאחת הגימנסיות במוסקבה, וגר בפנסיון של פדגוֹג מנוסה ומפורסם, ידיד־נעורים של יֶפים פֶּטרוֹביץ‘. איוַן היה מספר אחר כך, כי הכול קרה בשל “להיטותו” של יֶפים פֶּטרוֹביץ’ למעשׂים טובים, שכן נתפס לרעיון, כי הילד בעל הכשרונות הגאוניים חייב להתחנך בידי מחנך גאוני. אגב, כשסיים הצעיר את הגמנסיה ונכנס לאוניברסיטה, כבר לא היו בחיים גם יֶפים פֶּטרוֹביץ' וגם המחנך הגאוני. מאחר שיֶפים פֶּטרוֹביץ' לא היטיב לערוך את צוואתו, וקבלת ירושתה של הגנרלית הגַחֲמנית, האלף שהוכפל, התעכבה בגלל עניינים רשמיים וסחבת שהם בלתי־נמנעים אצלנו, ידע הצעיר שלנו ימים קשים בשנתיים הראשונות באוניברסיטה, שכן נאלץ לפרנס את עצמו תוך כדי לימודים. ראוי לציין, שלא רצה אפילו לנסות ולהתכתב עם האב – אולי מתוך גאווה, מתוך בוז כלפיו, ואולי מתוך שיקול־דעת צונן ובריא, שאמר לו, כי לא יקבל מאביו תמיכה רצינית אפילו במידת־מה. אם כך ואם כך, הצעיר לא איבד את עשתונותיו ומצא עבודה, תחילה מתן שיעורים תמורת עשׂרים קוֹפֵּייקוֹת השיעור, ואחר כך בהתרוצצות בין מערכות־העיתונים כדי למכור רשימות של עשׂר שורות על אירועים ברחוב, בחתימת “עד־ראִיה”. רשימות אלה, אומרים, נכתבו בצורה כה מעניינת ופּיקנטית, עד שנתקבלו חיש־מהר על דעת הקוראים, וכבר בעניין זה בלבד הוכיח הצעיר את יתרונו המעשׂי והשׂכלי על אותו חלק עצום ואומלל של בני הנוער הלומד שלנו, השוחקים כרגיל בערי־הבירה, מבוקר עד ערב, את ספי המערכות של העיתונים וכתבי־העת, ואין כל עניין משובח עולה על דעתם מלבד החזרה הנצחית על הבקשה לקבל עבודות העתקה או תרגום מצרפתית. לאחר שעשׂה היכרות עם המערכות, לא ניתק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' את המגע אתן, ובשנים האחרונות שלו באוניברסיטה התחיל לפרסם ניתוחי־ספרים על נושׂאים שונים ומיוחדים. והמאמרים נכתבו בכשרון וקנו לו אפילו שם בחוגי־הספרות. אגב, רק בזמן האחרון עלה בידו במקרה להסב אליו תשׂומת־לב מיוחדת בחוג־קוראים נרחב הרבה יותר, ועתה שׂמו לב אליו רבים למדי בבת־אחת וזכרו את שמו. זה היה מקרה מעניין למדי. לאחר האוניברסיטה, כשהתכונן למסע לחוץ־לארץ באלפיים הרובלים שלו, פרסם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' פתאום באחד העיתונים הגדולים מאמר מוזר, שמשך את תשׂומת לבם של אנשים לא מקצועיים, בעיקר בגלל הנושׂא, שכפי הנראה אינו מוּכּר לו כלל, לפי שסיים את לימודיו כאיש מדעי־הטבע. המאמר דן בשאלת בית־הדין הכנסייתי, שהתעוררה אז בכל מקום. לאחר בירור כמה דעות שכבר הובעו על נושׂא זה, הביע גם את דעתו. עיקר כוחם של הדברים היה בטוֹן ובהפתעה המצוינת שבסיכום. והנה ראו בו רבים מאנשי־הכנסייה אחד משלהם. יחד עמם התחילו פתאום למחוא־כף לא רק חסידי המשפט האזרחי, אלא אפילו האָתֵיאיסטים. בסופו של דבר, פסקו כמה נבוני־דעת, כי המאמר כולו לגלוג ופארסה מחוצפת. הזכרתי את המקרה במיוחד, מפני שהמאמר הגיע בשעתו גם למנזר המפואר הסמוך לעירנו, שבו התעניינו בבעיית בית־הדין הכנסייתי, ומשהגיע, עורר תמיהה גמורה. כשנודע שֵם המחבר, עוררה עניין גם העובדה, שהוא יליד עירנו ובנו “של אותו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' עצמו”. ובזמן הזה הגיע פתאום אלינו גם המחבר.

למה בא אז אלינו איוַן פיוֹדו­ֹרוֹביץ' – אני זוכר, שגם אז שאלתי שאלה זו את עצמי, כמעט במעין חרדה. ביקור גורלי כל־כך זה, ששימש התחלה לתוצאות כה רבות, היה בעיני עניין סתום זמן רב אחר כך, כמעט תמיד. במבט כולל נראה מוזר, שצעיר כה מלומד, כה גא וזהיר לכאורה, בא פתאום לבית כה פרוע־לשִמצָה, אל אב כזה שהתעלם ממנו כל ימיו, לא הכיר אותו ולא זכר, אב שלא היה נותן לו כסף, אילו ביקש, בשום פנים, אב שחשש תמיד מכך שיבואו הבנים ויבקשו כסף. והנה משתכן הצעיר בעיר בביתו של אב כזה, יושב עמו חודש ועוד חודש, והם גרים זה עם זה בשלום שאין למעלה ממנו. עובדה זו הדהימה במיוחד לא אותו בלבד, אלא גם רבים אחרים. פּיוֹטר אָלכסַנדרוביץ' מיאוּסוֹב, שהזכרתי אותו קודם, שאֵרו הרחוק של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' מצד אשתו הראשונה, שוב הגיע אלינו מפָריז שבה השתקע, וגר באחוזתו הסמוכה לעיר. זוכר אני, שדווקא הוא השתומם יותר מכולם כשהכיר את הצעיר מאוד שעורר את התעניינותו, והוא גם התנצח עמו לפעמים בידיעות, מתוך צער מסוים. “הוא גא,” אמר לנו אז על הבחור, “תמיד ישׂיג לו פרוטה, וגם עכשיו יש לו כסף למסע לחוץ־לארץ – אם כן, מה הוא מחפשׂ כאן? ברור לכול, שלא בא אל האב לבקש כסף, כי האב לא יתן כסף בשום־פנים. לשתות ולנאוף אינו אוהב, והנה אין הזקן יכול לחיות בלעדיו, עד כדי כך התקרבו זה אל זה!” ואמת דיבר. היתה לצעיר אפילו השפעה ניכרת על הזקן. לפעמים, כמעט ששמע בקול הבן, אף היה אז מרושע בגחֲמותיו. ולפעמים התחיל גם להתנהג בצורה מנומסת יותר…

רק לבסוף נתברר, כי איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בא גם לבקשתו ולמען עסקיו של אחיו הבכור דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שהכיר וראה אותו לראשונה באותו הזמן, בביקור זה, אבל התכתב עמו לפני בואו ממוסקבה בעניין חשוב, הנוגע בעיקר לדְמיטרי. מה היה עניין זה לפרטיו, יידע הקורא בבוא העת. אף על פי כן, גם כשנודע לי עניין מיוחד זה עוד היה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ חידה בעיני, ובואו אלינו בלתי־מוסבר.

אוסיף גם, כי איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נראה אז כמתווך ועושׂה שלום בין האב לבין אחיו הבכור, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', שפתח בריב גדול עם אביו ואפילו תבע אותו לדין.

משפחונת זו, כאמור, התכנסה אז לראשונה בחייה, ואחדים מבני־המשפחה ראו זה את זה לראשונה. רק הצעיר בבנים, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', גר כבר עמנו כשנה, ואם כן הקדים את אחיו. על אָלֶכּסֵיי זה קשה לי ביותר לספר בסיפור־הפתיחה שלי, לפני שהוצאתי אותו על הבימה ברומן. איאלץ לכתוב הקדמה גם על אודותיו, כדי להבהיר לפחות עניין משונה אחר: החל במעמד־הפתיחה של רומן זה אני נאלץ להציג את גיבורי־לעתיד בגלימה של נזיר־חניך. כן, זה שנה הוא מתגורר במנזר שלנו, ודומה, כי כוונתו להסתגר בו לכל ימי חייו.


4: הבן השלישי, אַליוֹשה

רק בן עשרים היה (אחיו איוַן היה בן עשׂרים ושלוש, והבכור דְמיטרי, בן עשׂרים ושבע). ראשית הנני מודיע, כי צעיר זה, אַליוֹשה, לא היה אדוק, ולדעתי, לפחות, לא היה מיסטיקן כלל. מראש אומר את דעתי עליו: אוהב־אדם היה מראשיתו, ועלה על דרך הנזירות רק מפני שבזמן ההוא כבשה את לבו היא בלבד, ונראתה לו כמוצא אידיאלי לאהבה שבנפשו, המתפרצת מחשכת הזעם הארצי אל האור. כבשה אותו דרך זו רק מפני שאז פגש בה אדם לא־רגיל, לדעתו, את ישיש־המנזר המפורסם שלנו, זוֹסִימָה, ונקשר אליו בכל להט האהבה הראשונה של לבו הנכסף לרוויה. אמנם, איני חולק על כך שהיה כבר אז בחור מוזר מאוד, והתחיל בזה מהעריסה. וכבר הזכרתי, כי אף שהיה בן ארבע כשהתייתם, זכר כל ימי חייו את פני אמו, את לטיפותיה, “כאילו היא עומדת עתה חיה לעיני”. תמונות כאלה עשׂויות להיזכר (וזה ידוע לכול) גם בגיל צעיר יותר, אפילו מגיל שנתיים, אבל מופיעות כל ימי החיים כנקודות אור מתוך האפלה, כאילו הן פינה שנתלשה מתמונה גדולה שכָבתה ונעלמה, ורק פינה זו שׂרדה. וזה בדיוק קרה לו: הוא זכר ערב אחד, קיצי, שָקט, חלון פתוח, קרניים מלוכסנות של השמש השוקעת (בעיקר זכר את הקרניים המלוכסנות), בפינת החדר אִיקוֹנָה, לַמפָּדָה דולקת לפניה, ולפני האִיקוֹנה אמו הכורעת, מתייפחת כמו בהיסטֶריה, פולטת צעקות וצוויחות, היא תופסת אותו ומחבקת בחוזקה, עד כאב, ומתפללת אל האם הקדושה לשלומו, מושיטה אותו בזרועותיה אל האיקונה, כאילו ביקשה למסור אותו לחסותה של האם הקדושה… ופתאום פורצת פנימה האומנת ומחלצת אותו בבהלה מידי האם. זו התמונה. ברגע ההוא נחרתו בזכרונו של אַליוֹשה פני האם: הוא אומר שהיו מטורפות אך נפלאות, וכך לפי מיטב זכרונו. אלא שלמעטים מאוד היה מוכן לספר על זכרון זה. בילדות ובנעורים לא היה מרבה לגלות את רגשותיו, ואפילו מיעט בדיבור, אך לא מתוך אי־אמון, לא מתוך חיישנות או התרחקות קודרת מבני־אדם, אלא להפך, מטעם אחר, מתוך איזו דאגה סמויה, אישית, שאינה נוגעת לאחרים, אבל כה חשובה בעיניו, עד שהיה שוכח את האנשים סביבו. אבל אוהב אנשים: דומה, כי כל ימיו חי מתוך אמונה שלמה בבני־אדם, והנה לא ראה בו איש מעולם טפשון או תמים. היה בו משהו שדיבר אל בני־אדם (כן, וגם כל ימי חייו אחר כך) ושכנע אותם, שאין הוא רוצה לשפוט אנשים, שלא ירצה לקבל עליו את השיפוט, ובשום פנים לא ידון אותם לכף־חובה. נדמה היה אפילו, שהוא מתיר הכול בלי לגנות כלל, אף כי תכופות התעצב עד מאוד. יתירה מזו, במובן זה הגיע לידי כך, שדבר לא היה עלול להדהים או להפחיד אותו, וכך כבר בשחר נעוריו. כשבא כבן עשׂרים אל אביו, ממש אל מאורת פריצות מזוהמת, היה הוא, הבָתול והטהור, מסתלק בשתיקה כשהמראה היה קשה מנשׂוא, אך ללא כל סימן של בוז או גינוי כלפי מישהו. אביו, שאכל בשעתו לחם־חסד על שולחנות זרים, היה רגיש ונעלב על נקלה, ופגש אותו תחילה באי־אמון ובפנים זועפות (“הרבה הוא שותק, ודן הרבה בינו לבין עצמו”), אבל עד־מהרה התחיל לחבק אותו ולנשק לעתים קרובות מאוד, וכל זה כעבור שבועיים לבואו ולא יותר, אמנם תמיד תוך דמעות שתויות ורגשנות שיכורה, אלא שברור היה, כי אהב אותו בכנות ובעמקות, ובוודאי כפי שלא הצליח איש כמוהו לאהוב מעולם…

ואכן אהבו הכול את הצעיר הזה בכל מקום שהופיע, וכבר מימי ילדותו. כשהגיע לבית מיטיבו ומחנכו, יֶפים פֶּטרוֹביץ' פּוֹלֶנוֹב, שָבה את לב כל בני הבית עד כדי כך, שנחשב בן־משפחה ממש. והלוא נכנס לבית זה בעודנו פעוט, ובגיל זה אין לצפות בילד לערמומיות מתוך חשבון, לממוּלָחוּת, או לכשרון להחניף ולמצוא־חן, או ליכולת לכפות אהבה על מישהו. ואם כן נשׂא בטבעו את הכשרון לעורר כלפיו אהבה מיוחדת, כשרון בלתי־אמצעי, לא־מלאכותי. כך היה גם בבית־הספר, ולכאורה נמנה עם הילדים המעוררים את אי־האמון של חבריהם, המעוררים לפעמים לגלוג ואפילו שׂנאה. למשל, הוא היה שוקע במחשבות ונראה כמתבדל. מראשית ילדותו אהב להסתלק לפינה ולקרוא ספרים, ואף על פי כן אהבו אותו החברים עד כדי כך, שהיה אפשר לכנותו אהוב־הכלל כל ימי לימודיו בבית־הספר. לעתים רחוקות השתובב, ואפילו עליז היה לעתים רחוקות, אך כל המסתכל בו ידע מיד, שאין זו תוצאה של קדרות, אלא להפך, הוא שליו ובהיר. מעולם לא רצה להתבלט בין בני גילו. משום כך אולי גם לא פחד מאיש, אבל הנערים הבינו מיד שאינו גא כלל באומץ־לבו, ואכן נראה כאחד שאינו מבין כלל שהוא אמיץ ופטור מכל פחד. מעולם לא נטר איבה על עלבון. קרה, שכעבור שעה לאחר העלבון ענה למעליבו, או פנה אליו בדברים, ומראהו בהיר ורוחש־אמון, כאילו לא קרה ביניהם דבר. תוך כדי כך לא ניכר בו, כי שכח במקרה או סלח במתכוון, אלא פשוט לא ראה במעשׂה עלבון, ויחס זה כבש לחלוטין את לב הילדים והכניע אותם. ורק תכונה אחת שלו עוררה תמיד בלב חבריו מכל הכיתות, מהנמוכות עד הגבוהות, רצון ללגלג עליו קצת, לא מתוך רשעות אלא מפני העליזות שנגרמה. תכונה זו היתה תמימות וביישנות פראית, מטורפת. נבצר ממנו לשמוע מלים מסוימות ושׂיחות מסוימות על הנשים. מלים ושׂיחות “ידועות” אלה לא ניתן, למרבה הצער, לעקור מבית־הספר. הנערים טהורי־הלב־והנפש, כמעט ילדים עדיין, אוהבים לדבר ביניהם בכיתות, ואפילו בקול רם, על עניינים ותמונות, שלא תמיד מדברים בהם חיילים, יתירה מזו, אין החיילים יודעים ומבינים דברים רבים המוכּרים כבר לילדים כה צעירים בחברה הגבוהה והאינטליגנטית שלנו. אין כאן עדיין שחיתות מוסרית, אין גם ציניות ממשית, פנימית, פרוצה, אבל ישנה ציניות חיצונית והיא נחשבת בעיניהם פעמים הרבה למשהו מעודן, דק, חֶברֶהמני וראוי לחיקוי. כשראו, כי “אַליוֹשקה קָרָמָזוֹב” סותם אוזניו באצבעות כשהם מדברים על “זה”, היו עומדים לפעמים לידו במתכוון בקבוצה גדולה, מסלקים בכוח את ידיו מאוזניו, וצורחים אל שתי אוזניו דברי־תועבה, ואילו הוא נאבק להיחלץ, משתופף, שוכב על הרצפה, מכסה את עצמו, וכל זה בלי להשמיע הגה, בלי לגדף, נושׂא את עלבונו בשתיקה. ולבסוף הניחו לו וכבר לא הקניטו אותו בכינוי “ילדונת”, ויתירה מזו, הסתכלו בו בצער על חולשתו זו. אגב, בלימודים היה תמיד בין הטובים, אך מעולם לא הובלט כמצטיין.

לאחר מות יֶפים פֶּטרוֹביץ' למד אַליוֹשה עוד שנתיים בגימנסיה של עיר־הגוּבֶּרנִיָה. רעייתו שלא התנחמה של יֶפים פֶּטרוֹביץ' יצאה כמעט מיד לאחר מותו לאיטליה לזמן רב, ועמה כל משפחתה שכולה נשים, ואַליוֹשה נקלע לביתן של שתי גברות שלא ראה אותן מימיו, שאֵרות רחוקות של יֶפים פֶּטרוֹביץ‘, אבל באילו תנאים הגיע אליהן לא ידע גם הוא. אופיינית מאוד היתה עוד תכונה בו: מעולם לא התעניין לדעת על חשבון מי הוא מתקיים. בזה היה ניגודו הגמור של אחיו הבכור, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, שהתענה במצוקתו בשנתיים הראשונות ללימודיו באוניברסיטה, כשהוא מתפרנס בעמלו, ובילדותו הרגיש במרירות, שהוא אוכל את הלחם של מיטיבו. אבל דומה, שלא ניתן לגנות בחומרה תכונה זו באופיו של אָלֶכּסֵיי, מפני שכל אדם המכיר אותו אך קצת, יהיה בטוח, כשתתעורר שאלה מסוג זה, כי אַליוֹשה הוא מסוג הצעירים הנראים כשוטים, שגם אם יפול הון עתק בידיהם, לא יתקשו לתת אותו לפי בקשה ראשונה למפעל־צדקה, ואולי אפילו לנוכל ממולח, אם יבקש מהם את הכסף. ראוי לומר, שלא ידע את ערכו של הכסף, ואין הכוונה לפירוש המילולי. כשניתנו לו דמי־כיס, שלא ביקש אותם מעולם, לא ידע מה לעשׂות בהם שבועות על שבועות, או שהתרשל בשמירתם והם נעלמו מיד. פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' מיאוּסוֹב, קפדן בענייני כסף ויושר בורגני, אמר פעם אחת, לאחר הסתכלות באַליוֹשה, משפט זה: “הנה האיש היחיד אולי בעולם, שאם תעזבו אותו לבדו ללא פרוטה בכיכר של עיר נכרית בת מיליון תושבים, הוא לא יאבד ולא ימות ברעב ובצינה בשום פנים, שכן מיד יאכילו אותו וימצאו לו בית, ואם לא ימצאו, ימצא מיד בעצמו, וכל זה לא יעלה לו במאמץ ובהשפלה כלשהם, ואילו האוסף אותו לא ירגיש כל מעמסה, ואולי להפך, יראה בכך עונג.”

הוא לא סיים את לימודיו בגמנסיה. עוד שנת־לימודים אחת היתה לפניו כשהודיע פתאום לגברות שלו, שהוא נוסע אל אביו בענין אחד שעלה על דעתו. צר היה לגברות לשלֵח אותו, ואכן סרבו להניח לו לנסוע. דמי־הנסיעה לא היו מרובים, והגברות לא הרשו לו למַשכֵּן את שעונו – מתנת המשפחה של מיטיבו לפני נסיעתם לחוץ־לארץ – וציידו אותו ביד רחבה בכסף ובבגדים ובלבנים חדשים. אך הוא החזיר להן את מחצית הכסף והודיע, כי רצונו לנסוע במחלקה השלישית, ויהי־מה. כשבא לעירנו ושמע את שאלתו הראשונה של אביו: “מדוע באת אלי בלי לסיים את הלימודים?”, לא השיב והתהרהר, כך אומרים, כדרכו תמיד. חיש־מהר נתגלה, שהוא מחפשׂ את קבר אמו. הוא הודה אפילו, כי לשם כך בא. אולם ספק, אם נתמצתה בכך סיבת בואו. סבירה יותר ההנחה, שעדיין לא ידע ונבצר ממנו להסביר: מה התעורר פתאום בנפשו ומשך אותו באין־עוצר אל דרך חדשה, לא ידועה, שאין ממנה מנוס. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לא ידע לומר היכן קבר את אשתו השנייה, שכן לאחר סתימת הגולל לא פקד כלל את קברה, ועם חלוף השנים הרבות, שכח את מקום קבורתה…

אגב, על פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. תקופה ארוכה התגורר לא בעירנו. שלוש־ארבע שנים לאחר מות אשתו השנייה נסע לדרומה של רוסיה ולבסוף הגיע לאוֹדֶסה, ובה התגורר כמה שנים רצופות. לדבריו, הכיר שם תחילה “זִ’ידִים רבים, ז’ידוּקים, ז’ידוֹנים ובני־ז’ידוֹנים,”1 ולבסוף היה מתקבל לא רק אצל הז’ידים אלא גם אצל “היהודים”. יש להניח, כי בתקופה זו בחייו פיתח בקרבו את המיומנות המיוחדת לסחוט ולצבור את המטבע. אל עירנו שב סופית רק כשלוש שנים לפני בואו של אַליוֹשה. מכריו מצאו כי הזדקן מאוד, אף על פי שלא היה עדיין זקן. התנהגותו עתה לא היתה אצילה יותר, אלא חצופה וגסה יותר. הופיע בו, למשל, צורך חצוף של הליצן־לשעבר להפוך אחרים לליצנים. את מעשׂי־הפריצוּת עם הנשים אהב עתה לא רק כמו קודם לכן, אלא בצורה גועלית יותר. עד מהרה פתח במחוז פונדקים חדשים רבים. ברור היה, שיש לו כמאה אלף רובל, אולי רק משהו פחות מזה. מיד לָוו ממנו רבים מתושבי העיר והמחוז, כמובן, תמורת ערבונות בטוחים. בזמן האחרון שָמַן האיש, התחיל לאבד את שלוות־נפשו, את הביקורת העצמית, נתפס אפילו לקלות־דעת, היה פותח בעניין אחד ומסיים באחר, כאילו התפורר, השתכר לעתים תכופות יותר־ויותר, ולולא המשרת גריגוֹרי, שגם הוא הזקין הרבה לעת הזאת, שהיה משגיח עליו כמו אוֹמֵן, ייתכן שלא היה פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ ניצל מצרות מיוחדות. דומה, כי בואו של אַליוֹשה השפיע עליו מהצד המוסרי, כאילו התעורר משהו בלבו של הזקן־בטרם־עת, משהו שנאטם זה כבר בנפשו. “היודע אתה,” אמר תכופות לאַליוֹשה, תוך התבוננות בו, “שהנך דומה לה, למשובשת?” כך היה מכנה את אשתו המנוֹחה, אמו של אַליוֹשה. לבסוף הראה המשרת גריגוֹרי לאַליוֹשה את קברה של “המשובשת”. הוא הביא את הצעיר לבית־הקברות העירוני, ובפינה מרוחקת הצביע על לוח ברזל־יצוק, לא יקר אך שמור יפה, ועליו חקוקים שם המנוֹחה, המעמד, הגיל, שנת הפטירה, ולמטה נראו ארבע שורות משיר עתיק, אחד משירי בתי־העלמין שהיו שכיחים על קברי מתים מבני מעמד הבינוני. למרבה התמיהה נתגלה, כי הלוח הוא מפעלו של גריגורי. על חשבונו הקים את המצבה על קברה של “המשובשת” המסכנה, לאחר שפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לא שׂם לב לתזכורותיו הרבות של המשרת על הקבר, ונסע לאוֹדֶסה, כשהוא מניף יד בביטול לא רק על הקבר, אלא על כל זכרונותיו. על קבר אמו לא ניכרה באַליוֹשה כל רגשנות. הוא שמע את סיפורו החשוב והנבון של גריגוֹרי על הנחת לוח־המצבה, עמד קצת כשראשו מורכן והלך בלי להשמיע הגה. מאז, אולי כל השנה, לא ביקר בבית־הקברות. אבל גם על פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' עשׂה אירוע קטן זה רושם, ורושם מקורי מאוד. הוא הביא אלף רובל אל המנזר שלנו, תרומה לעילוי נשמתה של אשתו, אך לא השנייה, אמו של אַליוֹשה, “המשובשת”, אלא הראשונה, אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה, שהיתה מכה אותו. בערבו של היום ההוא השתכר וגידף את הנזירים באוזני אַליוֹשה. רחוק היה האב מהאדיקות: ייתכן שמעולם לא הדליק לפני איקוֹנה נר של חמש פרוטות. אצל טיפוסים כאלה קורות התפרצויות־פתע של רגשות ומחשבות.

כבר אמרתי, כי שָמַן מאוד. בזמן ההוא היה בפרצופו משהו שהעיד ברור על אופי חייו עד עתה, ועל מהותם. מלבד השׂקיקים הארוכים והבשׂרניים מתחת לעיניו הקטנות, שתמיד הן חצופות, חשדניות ולגלגניות, מלבד שפע הקמטוטים העמוקים בפניו הקטנות אך שמנות, תלויה בסנטרו פיקה גדולה, בשׂרנית ומָארכת, דמוית ארנק, וכל זה שיווה לו מראה חשקני מבחיל. הוסיפו על כך גם את הפה החושני הארוך, ואת שׂפתיו התפוחות, שחשׂפו שברים קטנים של שיניים שחורות, כמעט רקובות. עם התחלת הדיבור היה מתיז רוק. אגב, גם הוא אהב להתבדח על פרצופו, אך דומה כי היה מרוצה ממנו. במיוחד הצביע על אפו, שאינו גדול מאוד אבל דק מאוד, בעל גבנון בולט: “רומאי מובהק,” היה אומר, “ועם הפיקה הרי זו פיזיוֹנוֹמיה מובהקת של פַּטרִיקי רומאי קדום, מתקופת השקיעה.” נדמה, שהיה גא בזה.

והנה, זמן מועט לאחר שגילה את קבר אמו, הודיע אַליוֹשה פתאום לאביו, כי רצונו להצטרף למנזר, וכי הנזירים מוכנים לקבל אותו כחנִיך. אמר, כי זו שאיפתו המיוחדת, והוא מבקש מאביו רשות חגיגית. האב כבר ידע, כי הישיש זוֹסימָה, העושׂה לנפשו במנזר־הפרוּשים עשׂה רושם מיוחד על ”הנער החרישי".

“ודאי שישיש זה הוא אצלם הנזיר הישר ביותר,” אמר לאחר שהקשיב בשתיקה ובמהורהר לאַליוֹשה, וכמעט שלא התפלא לבקשתו. “המ..מ.., אם כן, לשם אתה רוצה להגיע, הנער החרישי שלי!” שתוי היה קצת, ופתאום חייך את חיוכו הארוך, המבוּסָם אבל אינו נעדר ערמומיות ונוכלוּת שתויה. “ואני כבר הרגשתי מראש שתסיים במשהו כזה, תוכל לתאר לך זאת? ודווקא לשָם התכוונת. ובכן, בבקשה, הרי יש לך אלפיים משלך, ויש לך איפוא נדוניה, ואני לא אעזוב אותך לעולם, מלאך אתה שלי, וגם עכשיו אכניס לשם בעדך את הנדרש, אם יבקשו. ואם לא יבקשו, למה נהיה עליהם לטורח, לא כן? הלוא אתה מוציא כסף כמו הקָנָרית, שני זרעונים בשבוע… יש מנזר אחד, ויש בעיר ההיא פרבר והכול יודעים, כי רק ‘נשות המנזר’ גרות שם, כך קוראים להן, כשלושים חתיכות, אני חושב… הייתי שם, ואתה יודע, זה מעניין מצד מסוים, כמובן, מצד הגיוון. הגרוע שם הוא רק הרוּסיזם הנורא, צרפתיות כמעט שאין שם עדיין, ויכלו להיות, כי יש להלָלו אמצעים נכבדים מאוד. כשיוודע להן – יבואו. ואילו כאן אין שום דבר, אין כאן נשות מנזרים, ונזירים יש מאתיים. הכול ביושר. צמים. אני מודה… אם כן, אתה רוצה ללכת אל הנזירים? הלוא צר לי עליך, אַליוֹשה, באמת, התאמין לי, אני אוהב אותך… אמנם, זו הזדמנות טובה. תתפלל שם לשלומנו, החוטאים, יותר מדי כבר חטאנו כשאנו יושבים כאן. כל הזמן חשבתי: מי יתפלל לשלומי באחד הימים? היש אדם כזה בעולם? נער חביב שלי, הרי אני בעניין זה שוטה גמור, אולי אינך מאמין? נורא. ראה: גם כשאני שוטה, אני חושב וחושב, כמובן, לעתים רחוקות, ובכל זאת חושב. הלוא אי־אפשר, אני חושב, שישכחו השדים לגרור אותי אליהם באוּנקָלים, כשאמות. ואז חשבתי לי: אוּנקָלים? מניִן לקחו אותם? ממה הם עשׂויים? מברזל? איפה מחשלים אותם? בית־חרושת יש להם שם איזשהו? הלוא הנזירים שם במנזר ובוודאי חושבים, כי בגיהנום, למשל, יש תקרה. והנה אני מוכן להאמין בגיהנום, אבל רק בלי תקרה. זה יוצא ככה איכשהו עדין יותר, משׂכּילי יותר, זאת אומרת, כמו אצל הלוּתֶּרָנים. ולאמיתו של דבר האם לא היינו הך: עם תקרה או בלי תקרה? הלוא השאלה הארורה בזה היא כלולה! נו, ואם אין תקרה, סימן שאין גם אוּנקָלים. ואם אין אונקלים, זאת אומרת שגם כל זה מהצד לא יוכל להיות: מי יגרור אותי איפוא באוּנקלים, מפני שאם לא יגררו אותי, מה יקרה אז, איפה היא האמת בעולם? il faudrait les inventer2 את האונקלים הללו, בשבילי במיוחד, רק בשבילי, מפני שאילו רק ידעת, אַליוֹשה, איזה חסר־בושה אני…”

“אבל אין שם אוּנקָלים,” אמר אַליוֹשה בקול שקט וברצינות והסתכל באביו.

“כך, כך, רק צללים של אוּנקָלים. אני יודע, יודע. זה כמו שתיאר את הגיהנום צרפתי אחד: `J’ai vu l’ombre d’un cocher, qui avee l’ombre d’une brosse frottait l’ombre d’une carrosse`3 ואתה, חביבי, איך אתה יודע שאין אוּנקָלים? כשתשב אצל הנזירים, תשנה את הזמר. ובעצם, לך, תגיע שם אל האמת ותבוא לספר: בכל זאת יהיה קל יותר ללכת אל העולם הבא, כשאתה יודע ברור מה יש שם. ויהיה לך גם מהוגן יותר אצל הנזירים, מאשר אצלי, עם זקן שיכור ועם הילדות… אמנם, בך לא יגע שום דבר, כמו במלאך. ואולי גם שם לא יִגע בך מאומה, והלוא בגלל זה אני מרשה לך, שאני סומך על כך שלא יגע בך. השׂטן לא אכל לך את השׂכל. תבער קצת ותכבה, תחלום ותשוב. ואני אחכה לך: הלוא אני מרגיש, שאתה האיש היחיד עלי אדמות, שלא דן אותי לחובה, נער חביב אתה שלי, הלוא אני מרגיש זאת, הלוא איני יכול שלא להרגיש זאת!…”

ואפילו התייפח וגנח. סנטימנטלי היה. רשע וסנטימנטלי.


5: הישישים

אולי יחשוב מי הקוראים, כי הצעיר שלי היה בחור חולני, אֶכּסטָטי, בלתי־מפותח כל צורכו, חולמן חיוור, ברנשון כּמוּש וסָחוף. ולא כן היה, אליוֹשה היה בזמן ההוא עול־ימים בן תשע־עשׂרה, מגודל, לחייו סמוקות, מבטו בהיר והוא שופע בריאות. בזמן ההוא היה אפילו בחור יפה, תמיר, קומתו כמעט גבוהה, שׂערו חום־בהיר, הפנים מָארכות אך קוויהן תואמים, עיניים אפורות־כהות נוצצות, מרוחקות קצת זו מזו, בחור מהורהר וכפי־הנראה שליו למדי. אולי יאמר מי, כי לחיים סמוקות אינן מונעות אדיקות קנאית, או מיסטיציזם. אבל לי נראה, כי אַליוֹשה היה ריאליסט אפילו למעלה מהרגיל. כן, ודאי, במנזר הוא האמין בנסים בלב שלם, אולם, לדעתי, אין הנסים מביכים את הריאליסט. לא הנסים מביאים את הריאליסט אל האמונה. הריאליסט האמיתי, אם אינו אדם מאמין, ימצא תמיד בנפשו את הכוח והיכולת לא להאמין בנס, ואם יקום הנס לעיניו כעובדה בלתי־מעורערת, קרוב לווודאי שיעדיף לא להאמין לחושיו מאשר להודות בעובדה. גם אם יודה בה, יראה בה עובדה טבעית, שלא היתה ידועה לו עד עתה. בנפש הריאליסט אין אמונה נולדת מהנס, אלא הנס נולד מהאמונה. אם יגיע ריאליסט לאמונה, הריהו חייב להודות בנס על פי עצם הריאליזם שלו. השליח תוֹמַא הכריז, כי לא יאמין לפני שיראה, וכשראה, אמר: “אדוני אתה ואלוהי!” האם הנס הוא שאילץ אותו להאמין? קרוב לוודאי שלא, אלא שהאמין מפני שרצה להאמין, וייתכן, כי במסתרי נפשו כבר האמין באמונה שלמה כשאמר: “לא אאמין לפני שאראה.”

אולי יאמר מי, כי אַליוֹשה סָתום, לא־מפותח, לא השלים את לימודיו וכיוצא בזה. אמת היא, שלא סיים את לימודיו, אך באמירה שהוא סתום או טיפש, תהיה מידה רבה של אי־צדק. אחזור על דברים שאמרתי קודם: הוא עלה על דרך זו, רק מפני שבזמן ההוא כבשה את לבו והציגה לפניו בבת־אחת את רעיון המוצא לנפשו, שהסתערה לפרוץ מהחשיכה אל האור. הוסיפו על כך, שבמידת־מה כבר היה בחור בן הזמן האחרון, זאת אומרת, בחור ישר לפי טבעו, דורש אמת, מחפשׂ אותה ומאמין בה, ומאחר שהאמין, הריהו דורש הגשמה מידית של אמת זו בכל כוח נפשו, דורש מעשׂה־גבורה מהיר, רוצה בכל מאודו להקריב למען מעשׂה זה את הכול, אפילו את החיים. אמנם, למרבה הרעה, אין צעירים אלה מבינים, כי הקרבת החיים היא הקרבן הקל ביותר בהמון מקרים כאלה, וכי הקרבת חמש־שש שנים מנעוריהם הסוערים ללמידה קשה ומכבידה, למדע, אפילו רק כדי שיוכלו להגביר פי עשׂרה את כוחם לשרת את האמת ההיא ואת מעשׂה־הגבורה ההוא, שבחרו בו וקיבלו על עצמם להגשימו – קרבן כזה הוא לא לפי כוחם של רבים מהם. אַליוֹשה בחר לו דרך הפוכה משבחרו הכול, אבל בחר מתוך אותו צמאון עצמו למעשׂה־גבורה מהיר. לאחר שחשב בכובד־ראש והשתכנע, כי אלוהים והאלמוות קיימים, אמר לעצמו בטבעיות: “אני רוצה לחיות למען האלמוות, ופשרה לחצאין אין אני מקבל.” וכך גם, אילו קבע שאין אלוהים ואלמוות, היה פונה מיד אל האָתֵיאיסטים והסוציאליסטים (כי הסוציאליזם אינו רק בעיית־הפועלים, או הנקרא המעמד הרביעי, אלא בעיקר הוא בעיית האָתֵיאיזם, הבעיה של הגשמת האָתֵיאיזם בימינו, עניין מגדל בבל הנבנה דווקא ללא־אלוהים, לא כדי להגיע לשמים מהאדמה, אלא כדי להוריד את השמים ארצה). האפשרות לחיות כמו בעבר נראתה לאַליוֹשה משונה ומופרכת. נאמר: “חלֵק כל אשר לךָ ולֵך אחרי, אם רצונך להיוושע”. ואכן אמר אַליוֹשה לעצמו: “אי־אפשר לתת שני רובלים במקום ‘הכול’, ובמקם ‘לֵך אחרַי’ ללכת אל התפילה בלבד.” אולי נשתמר בזכרונות ילדותו משהו על המנזר שלנו הסמוך לעיר, שכן היתה אמו עשׂויה להביא אותו לשם, לתפילה. אולי השפיעו גם קרניה המלוכסנות של השמש השוקעת מול האיקוֹנה, שאליה הושיטה אותו אמו, המשובשת. מהורהר הגיע אז אלינו, אולי רק כדי להסתכל: האם יש כאן הכול, או שני רובלים בלבד, ואז פגש במנזר את הישיש הזה…

הישיש הזה, כפי שהסברתי קודם, הוא הישיש זוֹסימָה. ראוי שנאמר במקום זה כמה מלים על תופעת “הישישים” במנזרים שלנו, וצר לי על שאיני בקי למדי בעניין זה, וידיעותי אינן איתנות. אבל אנסה להסביר את העניין במלים מעטות ובניסוח שטחי. ראשית, אנשים מיוחדים ובקיאים קובעים, כי הישישים והישישוּת הופיעו אצלנו במנזרים הרוסיים שלנו זה לא כבר, אולי לפני פחות ממאה שנים, בעוד שבמזרח הפּרָבוֹסלָווי, ובמיוחד בסיני ובהר אָתוֹס, קיימת התופעה למעלה מאלף שנים. אומרים, כי הישישוּת היתה קיימת ברוסיה בימים קדומים, או שחייבת היתה להתקיים, אבל בגלל התלאות שפקדו את רוסיה, השתלטות הטָטָרים, ימי המהומות, ניתוק היחסים הקודמים עם המזרח, נפסקה תופעה זו לאחר כיבוש קוֹנסטַנטינוֹפּוֹל וה“ישישוּת” נשכחה. חידש את התופעה אצלנו בסוף המאה הקודמת אחד הסגפנים הגדולים (כך מכנים אותו), פָּאִיסי וֶליצ’קוֹבסקי ותלמידיו, אבל גם כיום, לאחר כמעט מאה שנה, עדיין הישישים מצויים במנזרים לא רבים, ואפילו נרדפו לפעמים כחידוש שלא נודע כמוהו ברוסיה. בעיקר פרחה הישישוּת ברוסיה במנזר המפורסם קוֹזֶלסקָיָה אוֹפּטינָה. מתי נקלטה הישישוּת גם במנזר הסמוך לעירנו, איני יודע, אבל שלושה ישישים כבר ירשו זה את זה, והישיש זוֹסימה היה האחרון בהם, וגם הוא כבר היה קרוב למוות מתוך חולשה ומחלות, ולא ידעו במנזר את מי יכתירו במקומו. זו היתה בעיה חשובה למנזר שלנו, מפני שעד עתה לא נתפרסם בשום דבר: לא היו בו שׂרידי עצמות־קדושים, או איקוֹנוֹת מחוללות נסים בעליל, לא היו בו אפילו מסוֹרוֹת מהוללות הקשורות בהיסטוריה שלנו, ולא נרשמו לזכותו מעשׂי־גבורה היסטוריים ושירותים גדולים למולדת. המנזר שׂגשׂג והתפרסם בכל רוסיה דוקא בזכות הישישים, שכדי לראותם ולשמוע דברים מפיהם נהרו אלינו המוני צליינים מכל רוסיה, מהלך אלפי ויוֹרסטים. ואם כן, מי הוא ישיש? ישיש הוא מי שמצרף את נפשך, את רצונך אל נפשו ואל רצונו. משבחרת ישיש אתה מוותר על רצונך ומוסר אותו לו בציוּת מוחלט, מתוך התבטלות עצמית גמורה. מי שגזר זאת על עצמו, מקבל עליו התנסות זו, אסכולת־חיים נוראה זו, מתוך תקווה לנצח את עצמו לאחר התנסות ממושכת, להשתלט על עצמו עד כדי כך, שיוכל להגיע, על ידי צִיוּת כל ימי החיים, לחירות המושלמת, זאת אומרת, שחרור מעצמך, ויינָצל מגורלם של אלה, שחלפו חייהם בלי שמצאו את עצמם בקִרבם. המצאה זו, הישישוּת, אינה עניין עיוני, אלא הוסקה במזרח מפּרַקטיקה, שהיא כבר בת אלף שנים. החובות כלפי הישיש אינן בבחינת ''צייתנות'' רגילה, שהיתה מצויה תמיד במנזרים הרוסיים. כאן מחייבים וידוי נצחי לפני הישיש, וקשר בלתי־ניתק בין הקושר והקשור. מספרים, למשל, שפעם אחת, בימים קדומים של הנצרות, לא קיים נזיר־חניך כזה את מצוות הישיש שלו, עזב את המנזר ובא לארץ אחרת, בא מסוריה למצרים. שם, לאחר מעשׂים גדולים, זכה סוף־סוף לעינויים ולמות־קדושים למען האמונה. כשערכה הכנסייה את קבורתו, והוא כבר קדוש בעיניה, והדיָקוֹן קרא, כמקובל: “לא־מאמינים, צאו,” נעקר ממקומו הארון שבו גופת הקדוש והועף מהכנסייה, וכך שלוש פעמים. רק לבסוף נודע, כי קדוש זה הפֵר את מצוות הצִיוּת ועזב את הישיש שלו, ועל כן לא ניתן לסלוח לו בלי רשותו של הישיש־המורה, על אף כל מעשׂיו הגדולים של הקדוש הנפטר. רק לאחר שהוזמן הישיש ופטר את תלמידו מהצִיוּת, יכלו לקבור אותו. ודאי שאין זו אלא אגדה עתיקה, אבל הנה מעשׂה שהיה זה לא כבר: אחד הנזירים בימינו, שביקש ישועה לנפשו במנזר אָתוֹס, נצטווה פתאום על ידי הישיש שלו לנטוש את הר אָתוֹס, שאהב אותו עד כלות הנפש כמקום קדוש, כמקלט שליו, וללכת תחילה לירושלים להשתחוות למקומות הקדושים, ולשוב אחר־כך לרוסיה, לצפון, לסיבּיר: “שם מקומך, ולא כאן.” הנזיר הנדהם והנדכא בצערו הלך בקושטא אל הפַּטרִיַרך העולמי והתחנן לשחרר אותו מצו הצִיוּת, והנה ענה לו הכוהן הגדול, כי לא רק הוא, הפַּטרִיַרך העולמי, אינו יכול לפטור אותו, אלא שאין ולא יוכל להיות שלטון בעולם כולו שבכוחו לפטור אותו מהצִיוּת שהוטל עליו על ידי הישיש, מלבד הישיש עצמו שהטיל את הצִיוּת. הנה כי כן, ניתן לישישוּת במקרים מסוימים שלטון ללא־סיָג, שאין הדעת משׂיגה אותו. ומסיבה זו נתקלה תחילה הישישוּת במנזרים רבים שלנו כמעט ברדיפות. ובינתיים התחילו בעם לרחוש כבוד רב לישישים. אל הישישים שבמנזר שלנו התחילו לנהור גם פשוטי־עם וגם הנכבדים ביותר, לכרוע ברך לפניהם, להתוודות על הספקות, החטאים והייסורים שלהם, ולבקש עצה והדרכה. ראו זאת מתנגדי הישישים, צעקו וטענו, בין שאר האשָמות שהטיחו, כי כאן משפילים בשרירות־לב ובקלות־דעת את מיסתורין־הווידוי, אף כי הווידוי המתמיד של החניך לפני הישיש, אינו נערך כלל כפולחן־מיסתורין. בסופו של דבר החזיקה הישישוּת מעמד, ולאט־לאט הונהגה במנזרי רוסיה. אמנם, גם זו אמת, כי כלי בדוק זה בן אלף השנים לשיקומו המוסרי של אדם, להוצאתו מעבדות לחירות, לשיפור מידותיו הטובות, עלול לפעול כחרב־פיפיות, ולהביא אדם לא אל הענווה ואל השליטה העצמית השלֵמה, אלא להפך, אל הגאווה השׂטנית ביותר, ואם כן, אל הכבלים ולא אל החירות.

הישיש זוֹסימה בן הששים וחמש היה בנם של בעלי־אחוזות, בשחר נעוריו היה איש־צבא ושירת בקַווקַז בדרגת סגן. אין ספק שכבש את לבו של אַליוֹשה בתכונה מיוחדת במינה של נפשו. אַליוֹשה גר בתאו של הזקן, שאהב אותו מאוד וקירב אליו, ראוי לציין, כי אליושה לא היה כבול עדיין בכללי המנזר, היה רשאי לצאת לאן שירצה ולהיעדר ימים שלמים, ולבש את הגלימה מרצונו, כדי שלא להיבדל מאיש במנזר. אמנם, גם לו נעם הדבר. אולי עשׂו רושם רב על דמיונו הצעיר של אַליוֹשה הכוח והתהילה שהיו אופפים את הישיש. רבים היו אומרים על זוֹסימה, כי מאחר ששנים כה רבות קיבל את כל הבאים אליו לשפוך את לבם, את כל הצמאים לעצתו ולדברו המרַפּא, קלטה נפשו שפע כזה של גילויים, חרטות, הודאות, עד שרכש לבסוף ראִיה כה משוכללת, עד שממבט ראשון בפניו של האלמוני שבא אליו, ידע לנחש: מה הביא את האיש אליו, מה דרוש לו, אילו ייסורים מענים את מצפונו, ובכך הפליא, הביך ואפילו הפחיד לפעמים את הבא, שכן ידע את סודו, בטרם השמיע הגה. אולם אַליוֹשה שׂם־לב כמעט תמיד, כי רבים, כמעט כולם, הבאים לראשונה אל הישיש לשׂיחה ביחידות, היו נכנסים בפחד ובדאגה, והיו יוצאים, כמעט תמיד, קורנים ושׂמחים, והפנים הקודרות ביותר היו מאושרות. הישיש הפליא את אַליוֹשה גם בכך, שלא היה קפדן כלל. להפך, כמעט תמיד היה עליז במגעיו. הנזירים היו אומרים, שנפשו נקשרת דווקא אל החוטא יותר, ומי שגדול יותר בחטאיו, אותו יאהב יותר. גם בערוב יומו היו לישיש בין הנזירים שׂונאים ומקנאים, אולם מיספרם פחת והם שתקו, אף שהיו ביניהם כמה אישים נודעים וחשובים במנזר, ביניהם אחד הנזירים הוותיקים ביותר, שתקן גדול ובעל־צומות מאין־כמוהו. אבל הרוב הגדול התייצבו ברור לצדו של הישיש זוֹסימה, ורבים מאוד אהבו אותו בכל לבם, בלהט ובכנות. אחדים היו קשורים אליו כמעט בקנאות אדוקה. אלה היו אומרים, אמנם לא בקול גדול, כי הוא קדוש, שאין כבר ספק בדבר, ומאחר שצפו את קצו הקרוב, ציפו גם לנסים מידיים ולתהילה גדולה שיעניק הנפטר למנזר בעתיד הקרוב. גם אַליוֹשה האמין ללא־הרהור בכוחו הפֶלאי של הישיש, כפי שהאמין ללא־הרהור בסיפור על ארון־המתים שעף החוצה מהכנסייה. הוא ראה רבים מהמביאים אליו ילדים חולים או קרובים מבוגרים, כדי שיניח הישיש ידו על ראשם ויתפלל לשלומם, שבים חיש־מהר, ומהם – אפילו למחרת, נופלים בבכי לרגליו של הישיש ומודים על ריפוי חוליהם. האם היה כאן ריפוי ממש, או שיפור טבעי במהלך המחלה – שאלה זו לא עלתה לפני אַליוֹשה מפני שכבר האמין בכוחו הרוחני של רבו, וראה בתהילתו נצחון אישי. במיוחד פרפר לבו וכולו קרן כשהיה הישיש יוצא אל המון הצליינים מפשוטי־העם, הממתינים לו בפתח מנזר־הפרושים, שבאו מכל קצווי רוסיה לראותו ולקבל את ברכתו. הם היו כורעים לפניו, מנשקים את רגליו, מנשקים את האדמה שדרך עליה, זועקים, הנשים הושיטו אליו את ילדיהן, קירבו אליו “משובשות” חולות, הישיש היה משׂוחח אתם, אומר תפילה קצרה לשלומם, מברך אותם ומשַלח. בזמן האחרון החלישו אותו התקפי המחלה עד כדי כך, שלא היה בכוחו לצאת מהתא, ולפעמים המתינו הצליינים ליציאתו ימים אחדים. לאַליוֹשה היה ברור מדוע הם אוהבים אותו כל כך, מדוע הם כורעים לפניו ובוכים מעוצמת־הרגשות למראה פניו. כן, הוא הבין יפה, כי לנפש הכנועה של רוסי מפשוטי־העם, המוּתש בעמל ובצער, ובעיקר, בעוול התמידי ובחטא התמידי, שלו ושל העולם, אין צורך גדול יותר ואין נחמה רבה יותר מהזכִיָה במקדש או בקדוש, כדי לכרוע לפניו ולהשתחוות לו: “אמנם אצלנו יש חטא, שקר והתפתות־לייצר, אבל יש באיזה מקום עלי אדמות מישהו קדוש ונעלה. בידיו האמת, הוא יודע את האמת. אם כן, לא תמות האמת עלי אדמות, ובאחד הימים היא תבוא גם אלינו ותמלוך בכל העולם, כפי שהובטח”. ידע אַליוֹשה, כי כך מרגיש וגם חושב העם, הבין זאת, ובכך שבעיני העם דווקא הישיש הוא קדוש זה, שומר זה של האמת האלוהית, לא פקפק גם הוא, כמו האיכרים הבוכים ונשותיהם החולות, המושיטות את ילדיהן אל הישיש. האמונה, שלאחר מותו ינחיל הישיש למנזר תהילה שלא נודעה כמוה, היתה איתנה בלבו של אַליוֹשה יותר משבלבו של כל איש אחר במנזר. ובזמן האחרון, השתלהבה בלבו יותר־ויותר איזו התלהבות עמוקה. לא הביכה אותו העובדה, שישיש זה הוא יחיד בלבד: “אין דבר, קדוש הוא, בלבו שמור סוד ההתחדשות לכול, שמור הכוח שישליט לבסוף את האמת עלי אדמות, והכול יהיו קדושים, ויאהבו זה את זה, ולא יהיו עוד עשירים ועניים, מתנשׂאים ומושפלים, והכול יהיו ילדי האלוהים, ואז תקום מלכות כְריסטוֹס האמיתית.” זה היה חלום לבו של אַליוֹשה.

דומה, שרושם עז ביותר עשׂה על אַליוֹשה בואם של שני אחיו, שלא הכיר אותם עד עתה. עם אחיו דְמיטרי פיוֹדוֹרוביץ' קשר קשר מהיר וקרוב יותר, אף שהגיע אחרי האח בן־אמו, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘. ענין רב מאוד היה לו להכיר את אחיו איוַן, אך האח יושב כאן זה חודשיים, והם עדיין לא התקרבו כלל, אף שנפגשו לעתים קרובות למדי: אַליוֹשה היה גם הוא שתקן וכאילו חיכה למשהו, כאילו התבייש במשהו, ואילו האח איוַן, גם אם תחילה הבחין אַליוֹשה במבטיו הממושכים והסקרניים, חדל, כנראה, עד־מהרה אפילו לחשוב עליו. אַליוֹשה הבחין בזה במבוכה מסוימת. הוא ייחס את אדישותו של האח להפרש בשנותיהם, ובעיקר להבדל בהשׂכלתם. אלא שגם אפשרות אחרת נראתה לאַליוֹשה: התעניינות כה מעטה מצד האח ויחס כה דל אליו עלולים לנבוע אצל איוַן ממשהו שאינו ידוע לאַליוֹשה כלל. משום מה היה נדמה לו כל הזמן, כי איוַן עסוק במשהו, במשהו פנימי וחשוב, שהוא חותר אל מטרה מסוימת, אולי קשה מאוד להשׂגה, ועל כן אין דעתו פנויה אליו, וזו היא הסיבה היחידה למבטו פּזור־הנפש על אַליוֹשה. עוד מחשבה העסיקה את אַליוֹשה: האין כאן מידת־מה של בוז לנזיר הטפשון מצד האָתֵאיסט המלומד. ברור היה לו, כי אחיו אָתֵאיסט. בוז זה, גם אם היה קיים, לא היה עשׂוי להעליב אותו, והוא ציפה במבוכה חרֵדה, שלא היתה מובנת לו, להתקרבותו של האח. האח דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ היה מדבר על האח איוַן במירב הכבוד, בלבביות מיוחדת. מפי דְמיטרי נודעו לאַליוֹשה כל פרטיו של העניין החשוב, שקשר בזמן האחרון את שני אחיו הבכירים בקשר הדוק ומיוחד. דבריו הנלהבים של דְמיטרי על איוַן נראו אופיניים ביותר בעיני אַליוֹשה, שכן היה דְמיטרי בהשוואה לאיוַן כמעט חסר־השׂכלה, וכשעמדו זה ליד זה נראו כה מנוגדים באישיות ובאופי, עד שכמעט לא ניתן להעלות על הדעת שני אנשים השונים יותר איש מרעהו.

בזמן הזה התקיים הראיון, ואולי נכון יותר לומר, הכינוס של כל בני משפחה בלתי־מתואמת זו בתאו של הישיש, פגישה שנודעה לה השפעה עצומה על אַליוֹשה. לאמיתו של דבר, היתה האמתלה לפגישה זו כוזבת. בזמן ההוא הגיעו, כנראה, חילוקי־הדעות בענייני הירושה והחשבונות הכספיים בין דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' לבין אביו, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, לנקודה חמורה. היחסים הוחרפו והיו ללא־נשׂוא. דומה, כי פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, היה הראשון שהעלה את הרעיון – דומה, כי גם זה בהלצה – לכנס את כל המשפחה אצל זוֹסימה, וגם אם לא יבקשו את תיווכו, יוכלו להידָבר בצורה מהוגנת יותר, שכן למעמדו של הישיש ולפניו עשׂויה להיות השפעה מאלפת ומַשרה שלום. דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שלא ביקר מעולם אצל הישיש ואפילו לא ראה אותו, חשב, כמובן, שיש כאן כוונה להפחיד אותו. מאחר שגם הוא רחש טינה לעצמו על התנהגות חריפה במיוחד בריב עם אביו, נענה להזמנה. ראוי לציין, כי לא התגורר אצל אביו, כמו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, אלא לבדו, בקצה אחר של העיר. והנה פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' מיאוּסוֹב, שהיה אז בעירנו, נתפס לרעיון זה של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. ליבֶרל של שנות החמישים היה, בעל דעות חופשיות ואָתֵיאיסט, והשתתף בפעילות בעניין זה, אולי מתוך שעמום ולמען הנאה קלת־דעת. פתאום התחשק לו לראות את המנזר ואת “הקדוש”. מאחר שעדיין נמשך הסכסוך הישן בינו לבין המנזר, וכן נמשך המשפט על הגבול בין קרקעותיהם, ועל זכות כריתת־היער והדיג בנחל וכיוצא באלה, ניצל את האמתלה, שרצונו להידבר עם האב ראש־המנזר: האין אפשרות לסיים את הריב ביניהם בדרכי־שלום? אורח בעל כוונות כה טובות עשׂוי היה להתקבל במנזר בסבר־פנים יפות יותר מאורח סקרן רגיל. מתוך השיקולים האלה הופעלה במנזר השפעה פנימית על הישיש החולה, שבזמן האחרון לא יצא כמעט מתאו, ובגלל מחלתו סירב לקבל פני אורחים רגילים. בסופו של דבר הסכים הישיש ויום הביקור נקבע. “מי שׂם אותי לעושׂה הבדָלות ביניהם?” אמר בחיוך לאַליוֹשה.

כשנודע לאַליוֹשה על הפגישה, נבוך. אין ספק, כי רק אחיו דְמיטרי עשׂוי היה להתייחס לכינוס זה בכובד־ראש, ואילו שאר הרָבים והמתדיינים יבואו מתוך מטרות קלות־דעת ואולי מעליבות את הישיש. כך הבין אַליוֹשה. אחיו איוַן ומיאוּסוֹב יבואו מתוך סקרנות, אולי סקרנות גסה ביותר, ואביו יבוא אולי עם כוונת שׂחקן, לשם הצגת מעמד ליצני כלשהו. אף על פי ששתק, הכיר אַליוֹשה לפנַי ולִפנים את אביו. אני חוזר ואומר, הבחור לא היה כה תמים, כפי שנחשב בעיני רבים. ברגשות כבדים חיכה ליום שנקבע. אין ספק, כי דאגה רבה היתה בלבו ושאיפה, שיסתיימו אי־כה מריבות־המשפחה האלה. אף על פי כן, דאג בעיקר לזקן: חרד היה לו, חרד לשמו הטוב, חשש מהעלָבתו, במיוחד מלגלוגיו המעודנים, המנומסים, של מיאוּסוֹב, ומאמירותיו המסויגות והיהירות של איוַן המלומד, ואכן כך תיאר לו את התמונה. היה אפילו בדעתו להסתכן ולהזהיר את הישיש, לומר לו כמה דברים על האנשים שיבואו, אבל שקל את הדבר בדעתו ולא אמר. ורק ערב היום שנקבע מסר באמצעות מכּר לאחיו דְמיטרי, שהוא אוהב אותו מאוד ומצפה שיעמוד בהבטחתו. התהרהר דְמיטרי, מפני שנבצר ממנו להיזכר כי הבטיח לו משהו, וענה לו במכתב, שימשול ברוחו בכל כוחו ויימנע מ“שִפלות”, ואף שהוא רוחש כבוד רב לישיש ולאחיו איוַן, הריהו משוכנע, שהוטמנה לו שם מלכודת כלשהי, או שצפויה שם קומדיה בלתי־מהוגנת. “אף על פי כן, אעדיף לבלוע את לשוני ולא אפגע בכבודו של הישיש, המכובד כל כך עליך,” סיים דְמיטרי את מכתבו. המכתב לא עודד הרבה את אַליוֹשה.

ספר שני: אסיפה שלא־במקומה


1: אל המנזר

יום נפלא היה, חם ובהיר. סוף אוגוסט. הפגישה עם הישיש נקבעה לשעה שלאחר תפילת־השחרית המאוחרת, לאחת־עשׂרה וחצי, בקירוב. אורחי־המנזר שלנו לא באו לתפילה, אלא בשעה שהמתפללים כבר מתפזרים. בשתי כּרכּרות הגיעו. בראשונה, המהודרת ורתומה לצמד סוסים יקרים, באו פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' מיאוּסוֹב ושאֵרו הרחוק, צעיר כבן עשׂרים, פּיוֹטר פוֹמיץ' קַלגָנוֹב. צעיר זה התכונן להיכנס לאוניברסיטה. ואילו מיאוּסוֹב, שבביתו גר הצעיר בינתיים משום־מה, דיבר על לבו להצטרף אליו לחוץ־לארץ, לציריך או ליֶנָה, כדי ללמוד שם באוניברסיטה עד הסיום. הצעיר עדיין לא החליט. מהורהר היה ופזור־נפש. פניו נעימות, מבנהו חזק, קומתו גבוהה למדי. במבטו נראה לפעמים קפאון מוזר: ככל המפוזרים מאוד היישיר בך מבט לפעמים, האריך להסתכל, ולמעשׂה לא ראה אותך. שתקן היה ומגושם קצת, אבל לפעמים — אגב, רק ביחידות עם מישהו — נעשׂה פתאום דברן, סוער, צחקן, צוחק פתאום על מי־יודע מה. אולם התעוררות זו היתה כָּבה מהר ופתאום, כפי שנִצתה. לבושו נאה תמיד, אפילו הדוּר. כבר היה לו רכוש מסוים משלו, והוא ציפה לרכוש רב יותר. עם אַליוֹשה התיידד.

בכרכרה של רכָּבים, מטרטרת אך מרוּוַחת, רתומה לצמד אפור־ורוד זקן, שפיגרה הרבה אחר כרכרתו של מיאוּסוֹב, הגיעו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ובנו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘. לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ נמסרה שעת־הפגישה כבר אתמול, אך הוא עדיין לא הגיע. האורחים השאירו את הכרכרות ליד הגדר, ונכנסו בשער־המנזר ברגל. נדמה, כי השלושה, שלא כפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', לא ראו מנזר מימיהם, ומיאוּסוֹב לא ביקר בכנסייה אולי שלושים שנה. הוא הסתכל סביבו בסקרנות, שלא נעדרה ממנה זחיחות מכוּונת. אולם לתבונתו המתבוננת לא נמצא בפנים המנזר כל עניין, מלבד בנייני התפילה והמשק, שהם, אגב, רגילים מאוד. עברו על פניהם אחרוני המתפללים, מגלים ראשם ומצטלבים. בין פשוטי־העם נראו גם זרים אנשי החברה הגבוהה יותר, גברות אחדות, גנרל זקן מאוד. כל אלה התגוררו באכסניה. מיד הקיפו הקבצנים את האורחים שלנו, אך איש לא נתן להם פרוטה. רק פֶּטרוּשה קַלגָנוֹב לקח מארנקו עשׂרים קוֹפֵּייקות, נחפז ונבוך אין יודע מדוע, תחב את הכסף לידיה של אשה ואמר: “לחלק שווה בשווה.” איש מאנשי החבורה לא העיר לו על כך, ולא היה כל יסוד למבוכתו. כשהבחין בכך, נבוך עוד יותר.

אולם משהו היה תמוה. למעשׂה, ראוי היה שיקבל מישהו את פניהם, ואולי אפילו במידת־מה של כבוד: אחד מהם תרם לפני זמן קצר אלף רובל, והשני היה בעל־אחוזה עשיר מאוד ומשׂכיל מאוד, שכל יושבי המקום הזה היו תלויים בו במידה מסוימת בעניין הדיִג בנהר ובעניין המפנה העלול לחול במשפט. והנה לא יצא לקראתם איש מהאנשים הרשמיים. מיאוּסוֹב הסתכל בפיזור־נפש במצבות שליד הכנסייה ורצה לומר, כי קברים אלה עלו בוודאי ביוקר רב לאבלים על הזכות לקבור את מתיהם במקום כה “קדוש”, אך לא אמר: האירוֹניה הליברלית הפשוטה היתה נהפכת בו כמעט לזעם.

“לכל השדים, את מי אפשר לשאול כאן באי־הסדר הזה… שאלה זו יש לפתור, כי הזמן עובר,” אמר פתאום, כאילו בינו לבין עצמו.

פתאום ניגש אליהם אדון בגיל־העמידה, מקריח, לבוש מעיל־קיץ רחב, עיניו קטנות מתקתקות. הרים את המגבעת והציג את עצמו בלשון מתקתקה: מַקסימוֹב, בעל־אחוזה מטוּלָה. מיד תפס את דאגתם של אנשינו.

“הישיש זוֹסימה גר במנזר־הפּרוּשים, ואינו יוצא משם, מהלך ארבע־מאות צעדים מהמנזר הגדול, דרך החורש, דרך החורש…”

“גם אני יודע כי דרך החורש,” אמר פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', “אבל אין אנו זוכרים היטב את הדרך. זמן רב לא היינו שם.”

“הנה, בשער הזה, והיישר בחורש… בחורש. בואו. האם לא תואילו… גם לי… גם אני… הנה, לכאן, לכאן…”

יצאו מהשער והלכו בחורש. בעל־האחוזה מַקסימוֹב, אדם כבן ששים, לא הלך לידם, אלא ראוי לומר, כמעט רץ לידם, כשהוא מסתכל בכולם בסקרנות עוויתית, כמעט מגונה. עיניו היו בולטות קצת.

“ראה, אדוני, אנו באים אל הישיש בעניין שלנו,” אמר מיאוּסוֹב בחומרה, “אנו חכינו לראיון עם ‘אישיות זאת’, ועל כן, למרות התודה שאנו רוחשים לך על ציוּן הדרך, לא נבקש ממך שתיכנס אתנו.”

“הייתי, הייתי, כבר הייתי… Un chevalier parfait!”4

"מי הוא chevalier?5 שאל מיאוּסוֹב

“הישיש הנהדר, הישיש… כבוד ותהילה למנזר. זוֹסימה. ישיש כזה…”

קטע את דבריו המבולבלים נזיר שהשׂיג את ההולכים, נמוך־קומה, חיוור וחלוש, כובע־נזירים עגול לראשו. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ומיאוּסוֹב נעצרו. הנזיר החווה קידה מנומסת מאוד, כמעט עד המותניים ואמר:

“האב ראש־המנזר מבקש בהצנעה מכולכם, רבותי, לסעוד עמו, לאחר הביקור שלכם במנזר־הפרושים. ולהיות אצלו באחת, לא יאוחר. וגם אותך הזמין,” פנה אל מַקסימוֹב.

“אקיים זאת בהחלט!” קרא בקול רם מאוד פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, ששׂמח מאוד להזמנה. "בהחלט. ודע לך, כולנו הבטחנו בהן־צדק להתנהג כאן יפה… ואתה, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’, תבוא?"

“הייתכן שלא אבוא? ולשם מה באתי לכאן, אם לא כדי לראות את כל מנהגיהם כאן. מטריד אותי עניין אחד בלבד, והוא, שהנני כאן בחברתך, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'…”

“כן, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' עדיין איננו.”

“וטוב ביותר היה אילו נעדר, האם נעימה לי כל ההתגוששות הזאת שלכם, ועוד אתך כתוספת? אם כן, לסעודה נבוא, אמור תודה לאב ראש־המנזר,” פנה אל הנזיר.

“לא, אני חייב להוליך אתכם אל הישיש עצמו,” ענה הנזיר.

“ואני, אם כן, אלך אל האב ראש־המנזר, בינתיים אלך היישר אל האב ראש המנזר,” אמר בעל־האחוזה מַקסימוֹב.

“האב ראש־המנזר עסוק בשעה זו, אבל איך שתרצה, אדוני…” אמר הנזיר בהיסוס.

“זקן טרדן מאין כמוהו,” אמר מיאוּסוֹב בקול רם, כשמיהר בעל־האחוזה מַקסימוֹב לשוב למנזר.

“הוא דומה לפוֹן זוֹן,” אמר פתאום פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

“בדיוק מצאת… במה הוא דומה לפוֹן זוֹן? אתה ראית את פוֹן זוֹן?”

“תצלום שלו ראיתי. אולי לא בתווי־הפנים, אבל במשהו שאי־אפשר להסביר. עותק שני ברור של פוֹן זוֹן. אני מכיר תמיד על פי הפיזיוֹנוֹמיה בלבד.”

“ייתכן. אתה מומחה בזה. אולם, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', בעצמך הואלת להזכיר זה עתה, כי הבטחנו להתנהג בנימוס, אתה זוכר. אני אומר לך: התאפק. אם תתחיל לשׂחק את הליצן, איני מוכן שיעמידו אותי לידך, כדומה לך… אתה רואה איזה מין בן־אדם זה,” פנה אל הנזיר, “אני מפחד להיכנס אתו אל אנשים הגונים.”

על שׂפתיו החוורות, מעוטות־הדם, של הנזיר עלה חיוך דק, שותק, עם שמץ של עורמה מסוימת, אך הוא לא הגיב, וברור מאוד היה, כי שתק מתוך יראת־כבוד. מיאוּסוֹב העווה פניו עוד יותר.

“יקח השד את כולם, יש כאן חיצוניות שפותחה במרוצת הדורות, אבל במהותו של עניין — הכול שַרלָטָניוּת והבל!” הבזיק במוחו.

“והנה המנזר הקטן, הגענו!” צעק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. “השער בגדר נעול.”

התחיל להצטלב, מסמן על גופו צלבים גדולים נוכח דיוקני הקדושים המצוירים מעל לשער ומצדדיו.

“אל תביא חוקה שלך למנזר שאינו שלך,” אמר. “בסך הכול מצילים כאן את נפשם, במנזר־פרושים זה, עשׂרים וחמישה קדושים, מסתכלים זה על זה ואוכלים כרוב. ולא תיכנס אשה בשער זה, הנה הדבר המופלא במיוחד. וזה באמת כך. אבל מדוע שמעתי, כי הישיש מקבל גברות?” פנה פתאום אל הנזיר.

“הנשים מפשוטי־העם נמצאות גם עכשיו כאן, הנה הן שוכבות שם, ליד המרפסת, מחכות. ובשביל גברות מהמיוחסות נבנו כאן במרפסת, מחוץ לגדר, שני חדרים קטנים, הנה, החלונות האלה, והישיש, כשהוא בריא, יוצא אליהן ממבוא פנימי, זאת אומרת, יוצא אל מחוץ לגדר. הנה גם עכשיו גברת אחת, בעלת־אחוזה מחַרקוֹב, הגברת חוֹחלָקוֹבה, מחכה לו עם בתה שנחלשה. ודאי הבטיח לצאת אליהן, אף על פי שבזמן האחרון הוא כה נחלש, שכמעט אינו יוצא אל האנשים.”

“אם כן, יש בכל זאת פִרצה מהמנזר אל הגברות. אל תעלה על דעתך, אב קדוש, שאני רומז משהו, אני סתם כך. דע לך, במנזר אָתוֹס, האם שמעת, לא רק שאסור לנשים לבקר, אלא שבכלל אסור לנשים להימצא שם, ואפילו ליצורים ממין נקבה, תרנגולות, תרנגולות־הודו, עֶגלות…”

“פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', אני אשוב ואעזוב אאותך כאן לבדך, ובלעדי יתפסו כאן בידיך ויוציאו החוצה, זאת אני מנבא לך.”

“ובמה אני מפריע לך, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ'. הסתכל,” קרא פתאום כשנכנס פנימה. “הבט באיזה עמק־ורָדים הם חיים!”

אמנם, ורדים לא היו עתה, אבל שפע פרחי־סתיו נדירים ונהדרים נראו בכל מקום שניתן לשתול אותם. ברור היה, כי יד מנוסה מטפחת אותם. ערוגות היו בין גדרות הכנסיות ובין הקברים. בית הישיש, בית־עץ בן קומה אחת עם מרפסת לפני הפתח, היה גם הוא מוקף פרחים.

“האם היה כך בימי הישיש הקודם, וַרסוֹנוֹפִי? אומרים, שהוא לא אהב את הדברים היפים, היה קופץ ממקומו ומכה במקל אפילו נשים,” אמר פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' כשהוא עולה אל המרפסת.

“הישיש וַרסוֹנוֹפִי אכן נראה לפעמים כמו מטורף, ומספרים גם הרבה שטויות. אבל במקל לא הכה איש מעולם,” ענה הנזיר. “עכשיו, רבותי, חכו רגע, אני אודיע שבאתם!”

“פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', אני מַתנֶה אתך בפעם האחרונה, אתה שומע? התנהג יפה, ואם לא, אשלם לך כגמולך,” הספיק מיאוּסוֹב לרטון עוד פעם אחת.

“בכלל לא ידוע, למה זה אתה בהתרגשות כה גדולה,” לגלג פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', “האם מהחטאים שלך אתה מפחד? הלוא הוא, אומרים, מכיר על פי העיניים מה מביא אותך לכאן. ומאוד אתה מחשיב את דעתו, אתה, אדון פּריזָאי כזה ומתקדם, אתה הדהמת אפילו אותי, הנה כך!”

מיאוּסוֹב לא הספיק לענות על הלגלוג העוקצני, שכן נראו להיכנס. הוא נכנס נרגז קצת…

“נו, עכשיו אני רואה את עצמי מראש, אני נרגז, אתחיל להתווכח, אתחיל להתלהט, ואשפיל את עצמי ואת האידיאה,” הבזיקו הדברים בדעתו.


2: ליצן זקן

הם נכנסו לחדר כמעט יחד עם הישיש, שיצא מחדר־השינה הקטן שלו עם כניסתם. לפניהם כבר המתינו בתא ליציאתו של הישיש שני כמרים־נזירים מן הפרושים, האחד — האב הספרן, האחר — האב פָּאִיסִי, אדם חולה אף שאינו זקן, אבל מלומד מאוד, כפי שהיו אומרים עליו. מלבדם המתין בפינה (והוסיף לעמוד שם כל שעת הביקור) בחור הנראה כבן עשׂרים ושתיים, במקטורן אזרחי, תלמיד הסמינר לכמרים ותיאוֹלוֹג לעתיד, שמשום־מה פרשׂו המנזר והנזירים את חסותם עליו. גבוה למדי היה, בעל פנים רעננות, עצמות־לחיים רחבות, עיניים חומות־בהירות, צרות, חכמות וערניות. בפניו הבעה מובהקת של יראת־כבוד, אך מהוגנת, ללא התרפסות גלויה. הוא לא בירך את הנכנסים אפילו בקידה, שכן אינו אדם ממעלתם, ולהפך, הוא כפוף לאחרים ותלוי בהם.

הישיש זוֹסימה יצא בלוויית נזיר־חניך ואַליוֹשה. הכמרים־הנזירים קמו ובירכו אותו בקידה עמוקה, אצבעותיהם נוגעות ברצפה, ולאחר ברכתו נשקו את ידו. לאחר שבירך אותם, החווה הישיש גם הוא קידה כה עמוקה לכל אחד מהם, נוגע באצבעותיו ברצפה, וביקש מהם ברכה גם לו. הטקס נערך בכובד־ראש, לא כמעשׂה־פולחן יומיומי, וכמעט בהתרגשות כלשהי. אולם למיאוּסוֹב היה נראה, כי הכול נעשׂה לשם השפעה מכוּוֶנת. הוא עמד לפני חבריו שנכנסו עמו. ראוי היה — והוא הרהר בדבר אמש — על אף כל האידיאות, מתוך נימוס פשוט (ומאחר שאלה מנהגי המקום), לגשת אל הישיש ולקבל את ברכתו, לקבל לפחות את הברכה, אם לא לנשק את היד. אבל למראה הברכות והנשיקות של הכמרים־הנזירים, שינה מיד את החלטתו: בחשיבות וברצינות החווה קידה עמוקה למדי, כמקובל בחברה החילונית, וסר אל הכיסא שלו. כך עשה גם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, והפעם חיקה את מיאוּסוֹב כקוף ממש. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ החווה קידה בחשיבות ובנימוס, אבל ידיו היו צמודות אל ירכיו, וקַלגָנוֹב נבוך עד כדי כך שלא החווה קידה כלל. הישיש הוריד את ידו שהורמה לשם ברכה, החווה קידה לכולם בפעם השנייה וביקש מהם לשבת. הציף הדם את לחייו של אַליוֹשה. הוא התבייש. התגשמו נבואות־לבו הרעות.

הישיש התיישב על ספת־עור קטנה עשׂויה מהגוֹני, בעלת מבנה נושן מאוד, והושיב את האורחים, מלבד שני הכמרים־הנזירים, ליד הקיר שממולו, את כל הארבעה בשורה אחת, על ארבעה כסאות מהגוני, מרופדים עור שחור שחוק מאוד. הכמרים־הנזירים התיישבו בצד, אחד ליד הדלת, אחד ליד החלון. תלמיד־הסמינר, אַליוֹשה והנזיר־החניך הוסיפו לעמוד. התא לא היה מרוּוָח, ומראהו מרושל. הרהיטים והחפצים היו גסים, דלים ורק החיוניים ביותר. שני עציצים על אדן החלון, ובפינה איקוֹנוֹת רבות — אחת של האם־הקדושה, גדולה מאוד, שצוירה כנראה זמן רב לפני הפילוג בכנסייה. לַמפָּדָה דלקה לפניה. לידה שתי איקונות אחרות של דמויות בגלימות זוהרות, לידן מלאכים מלאכת־יד, ביצי חרסינה, צלב קתולי עשׂוי שנהב אשר Mater dolorosa מחבקת אותו, וכמה תחריטים עשׂויים בחוץ־לארץ על פי תמונות של ציירי איטליה הגדולים במאות הקודמות. ליד תחריטים הדורים ויקרים אלה נראו כמה גליונות של ליטוֹגרָפיוֹת רוסיות עממיות פשוטות ביותר, דמויות של קדושים, הרוגי־אמונה וארכיהֶגמונים קדושים, הדפֵּסים הנמכרים בפרוטות בכל הירידים. היו שם כמה דיוקָנים ליטוֹגרָפיים של ארכיהֶגמונים רוסיים, קודמים ובני־זמננו, אבל אלה נתלו על קירות אחרים. מיאוּסוֹב הקיף במבט חטוף את כל “המימסָדיוּת” הזאת, ונעץ מבט נוקב בישיש. הוא החשיב את מבטו שלו, נתפס לחולשה זו, ובו, מכל מקום, היא ראויה לסליחה, אם נביא בחשבון שהיה כבר בן חמישים — גיל שבו איש־חברה פיקח ובעל־נכסים מתחיל לרחוש יותר כבוד לעצמו, לפעמים לא במודע.

מהרגע הראשון לא מצא הישיש חן בעיניו. ואכן היה משהו בפני הישיש, שעלול היה לא להירָאות בעיני רבים, מלבד מיאוּסוֹב. הישיש לא היה גבה־קומה, גבו כפוף. רגליו חלשות, בן ששים וחמש בלבד, אבל בשל מחלתו הוא נראה קשיש יותר, בעשׂר שנים לפחות. כל פניו הצנומות מאוד היו זרועות קמטוטים, שהיו רבים מאוד בעיקר ליד העיניים. העיניים, לא גדולות, היו מהירות ומבריקות, מעין שתי נקודות נוצצות. שׂערות־השׂיבה המעטות נשתמרו רק על הרקות, הזקנקן היה זעיר ודליל, זקן־יָתֵד, והשׂפתיים המרבות לחייך דקיקות, כשני קטעי־חבל דקים. האף לא ארוך ביותר, אבל חד, כמַקור הציפור.

“לפי כל הסימנים נפש מרושעת וקטנה־יהירה,” הבזיק בדעתו של מיאוּסוֹב. הוא לא היה מרוצה מעצמו.

השעון שצלצל עזר לפתוח בשׂיחה. שעון־הקיר הקטן והזול המופעל במשקולות צלצל שתים־עשׂרה.

“בדיוק־בדיוק הזמן הנכון,” קרא פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', “ובני דְמיטרי עדיין לא הגיע. אני מתנצל בעדו, ישיש קדוש! (אַליוֹשה הרעיד כששמע “ישיש קדוש” זה) ואילו אני עצמי מדייק תמיד, עד כדי דקה, כי זוכר אני שהדייקנות היא נימוסם של המלכים…”

“אבל אתה, על כל פנים, אינך מלך,” רטן מיאוּסוֹב, שלא התאפק.

“כן, אכן כך, איני מלך. ותאר לעצמך, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ', הלא ידעתי זאת בעצמי, חי־נפשי! הנה, תמיד אני אומר משהו שלא לעניין! הוד־קדושתך!” קרא בפָּתוֹס פתאומי. “אתה רואה לעיניך ליצן אמיתי! וכך אני מציג את עצמי… הרגל ישן. אוי לי! ואם אני משקר לפעמים שלא במקום הנכון, הרי זה בכוונה, בכוונה להצחיק ולהיות נעים לאנשים. הלוא ראוי להיות נעים, לא כן? באתי לפני שבע שנים לעיר קטנה אחת, היו לי שם עסקים ועם כמה סוֹחרונים עשׂיתי שם שותפות קטנה. הלכנו אל ראש־המשטרה המחוזית, האִיספּרַווניק, כי היה עלינו לבקש ממנו משהו ולהזמין אותו לסעוד אתנו. יוצא אלינו ראש־המשטרה, גבוה, שמן, שׂערו חום־בהיר והוא זועף — אלה סוּבּיֶיקטים הכי מסוכנים במקרים כאלה: הכָבד שלהם, הכָבד. אני אומר לו במישרים, בזחיחות של איש־החברה: ‘אדוני האִיספּרַווניק,’ אמרתי, 'היה לנו, מה שקוראים מתַקן, ‘נַפּרַווניק’! ‘איזה מין נַפּרַווניק?’ הוא שואל. ואני כבר רואה ממחצית השנייה הראשונה שהעסק לא הצליח, והוא עומד חמוּר־סבר, עקשן. ‘רציתי להתלוצץ,’ אמרתי, ‘למען העליזות הכללית. כי האדון נַפּרַווניק הוא המנצח הרוסי המפורסם שלנו, ולנו דרוש דווקא מנצח בשביל ההרמוניה של העסק שלנו…’ ובשׂכל טוב הסברתי והשוויתי, לא כן? ‘סלח לי,’ אמר, ‘אני אִיספּרַווניק ולא ארשה מישׂחקי־לשון בתואר שלי.’ הסתובב והסתלק. ותארו לעצמם, הלוא התקלקל העסק שלנו!. וכך אני, תמיד אני כך. בחביבותי אני מזיק לעצמי ויהי־מה! פעם אחת, לפני שנים רבות, אמרתי לאיש אחד בעל השפעה רבה: ‘רעייתך היא אשה דגדגָנית,’ והתכוונתי ‘דקדקנית,’ במובן הכבוד, כפי שאומרים, בתכונות המוסריות, ואילו הוא אומר לי פתאום: ‘ואתה דגדגת אותה?’ לא התאפקתי פתאום, חשבתי הנה אגיד לו דברים חביבים: ‘כן,’ אמרתי, ‘דגדגתי.’ ואז הוא דגדג אותי כהוגן… אבל זה קרה לפני זמן כה רב, שלא בושה כבר לספר. תמיד אני מזיק לעצמי!”

“אתה עושׂה זאת גם עכשיו,” רטן מיאוּסוֹב בסלידה.

הישיש הסתכל בשתיקה בשניהם.

“כאילו כך! תאר לעצמך, כי גם זאת ידעתי, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ‘, ואתה יודע מה, אפילו הרגשתי מראש מה אני עושׂה, כשרק התחלתי לדבר, ואתה יודע מה, אפילו הרגשתי מראש שאתה הראשון שתעיר לי על כך. בשניות שאני רואה, כי הבדיחה אינה מצליחה בידי, הוד קדושתך, מתחילות לחיי להידָבק אל החניכיים התחתונים, ואני נתקף מעין צמרמורת. זה נשאר לי מנעורי, כשהייתי אוכל לחם־חסד אצל אנשי־האצולה, וזה היה לחמי. אני ליצן מיסודי, מלידה, כמעט שוטה, הוד־קדושתך. איני חולק, שאולי גם שד שוכן בי, אמנם, לא בעל קָליבֶּר גדול, ראוי היה שיבחר לו דירה אחרת, חשובה יותר, לא את שלך, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’, גם אתה דירה לא חשובה. לעומת זאת אני מאמין, באלוהים אני מאמין. רק בזמן האחרון נתקפתי ספק, אבל עכשיו אני יושב ומצפה לדיבורים גדולים. אני, הוד־קדושתך, כמו הפילוסוף דידרוֹ. הידוע לך, אב קדוש, כיצד הופיע הפילוסוף דידרוֹ אצל ההגמון פּלָטוֹן, בנוכחות הקיסרית יֶקָתֶרינה. נכנס ואמר מיד: ‘אין אלוהים’. עתה הרים ידו ההגמון הגדול ואמר: ‘אמר חסר־בינה, אין אלוהים בלבו!’ ההוא, כמו שעמד, נפל לרגליו וצעק: ‘אני מאמין ומקבל את הטבילה’. ואכן בו במקום הטבילו אותו. הנסיכה דַשקוֹבה היתה אֵם־הטבילה, ופּוֹטיוֹמקין היה הסנדק…”

“פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', זה בלתי־נסבל! הלוא אתה יודע שהנך משקר, ואָנֶקדוֹטה טפשית זו שקר היא, אם כן למה ההעוויות האלה?” אמר בקול רועד מיאוּסוֹב, שכן נבצר ממנו להתאפק עוד.

“כל ימי חיי הרגשתי שאין זו אמת!” קרא פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בהתלהבות. “לעומת זאת, אני, רבותי, אגיד לכם את כל האמת: ישיש גדול! סלח לי, את הדברים האלה על הטבילה של דידרוֹ חיברתי בעצמי בזה הרגע, בשעת הסיפור, ומעולם לא עלו על דעתי קודם לכן, חיברתי למען הפּיקַנטיוּת. וגם העוויות אני עושׂה, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ‘, כדי להיות חביב יותר. ובעצם, בעצמי איני יודע לשם מה. אשר לדידרוֹ, שמעתי את הסיפור על ‘אמר חסר־בינה’ עשׂרים פעם מפי בעלי־האחוזות המקומיים עוד בנעורי, כשגרתי בבתיהם. מפי דודתך, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’, מפי מַברה פוֹמִינישנה גם כן שמעתי, בין השאר. כולם הם משוכנעים עד היום, כי הכופר דידרוֹ בא אל הארכיהגמון פּלָטוֹן להתווכח על אלוהים…”

מיאוּסוֹב קם, שכן פקעה סבלנותו ודומה, כי יצא מכליו. הוא זעם וידע שהוא מגוחך בזה. ואכן, התרחש בתא־הנזיר משהו שאין הדעת סובלת אותו. קרוב לוודאי, כי בתא זה היו מתכנסים אורחים כבר ארבעים או חמישים שנה, כבר בימי הישישים הקודמים, ותמיד היו נוהגים ביראת־כבוד עמוקה ביותר, ורק ביראת־כבוד. כל המורשים לבוא ידעו עם כניסתם לתא, כי חסד גדול נגמל עמם. רבים כרעו על ברכיהם ולא קמו עד סיום הביקור. רבים מ“רמי־המעלה” ואפילו מהמלומדים ביותר, יתירה מזו, אחדים מהחוֹפשיים, שבאו מתוך סקרנות או מסיבה אחרת, משנכנסו לתא בין כולם, או קיבלו ראיון ביחידות, כולם עד אחד ראו חובה עליונה לעצמם לנהוג במירב הכבוד והעדינות בכל שעת הפגישה, מה גם שכסף לא נדרש כאן והיו רק אהבה וחסד מצד אחד, ומהצד האחר — חרטה וחזרה־בתשובה, והשאיפה לפתור איזו שאלה קשה בנפש, או רגע קשה בחיי הלב. ועל כן, ליצנות כזאת שהציג פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, שאינה מכבדת את המקום שהוא נמצא בו, עוררה בנוכחים, ולפחות בכמה מהם, השתוממות ותדהמה. אגב, הכמרים־הנזירים, שלא שינו את הבעת פניהם, ציפו בתשׂומת־לב רצינות לדברי הישיש, אבל נדמה, כי כבר התכוונו לקום, כמו מיאוּסוֹב. אַליוֹשה היה קרוב לבכי ועמד בראש מורכן. מוזרה מהכול נראתה לו התנהגות אחיו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, היחיד שבו תלה את תקוותו, היחיד שבכוח השפעתו על האב יכול היה לבלום אותו, והנה הוא יושב קופא על כסאו, משפיל עיניו, ומצפה במעין סקרנות תאֵבָה־לדעת במה יסתיים כל זה, כאילו הוא עצמו כאן אדם צדדי לגמרי. נבצר גם מאַליוֹשה להסתכל ברָקיטין (תלמיד הסמינר), המוכּר לו וכמעט קרוב: הוא ידע את מחשבותיו (אמנם, מכל אנשי המנזר ידע אותן אַליוֹשה בלבד).

“סלח לי…” פתח מיאוּסוֹב כשהוא פונה אל הישיש, “על שהנני נראה אולי כמשתתף במהתלה מגונה זו. שגיתי בכך שהאמנתי, שאפילו אחד כפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' יידע את חובותיו בביקורו אצל אישיות כה נכבדה… לא שיערתי שאיאלץ לבקש סליחה על שנכנסתי יחד עמו…”

פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' לא סיים את המשפט, נבוך לחלוטין ורצה לצאת מהתא.

“אל תדאג, אני מבקש ממך,” קם הישיש על רגליו החלשות, החזיק בשתי ידיו של פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' והושיב אותו בכורסה. “תנוח דעתך, אני מבקש ממך. במיוחד אני מבקש ממך להיות אורח שלי.” החווה קידה, פנה לאחור ושב אל הספה הקטנה שלו.

“הישיש הגדול, אמור, האם אני מעליב אותך בחיוניות שלי, או לא?” צעק פתאום פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ותפס במשענות הכורסה, כאילו התכונן לזנק מתוכה בהתאם לתשובה.

“אני מבקש בתקיפות גם ממך לא לדאוג ולא להגביל את עצמך,” אמר הזקן בהטעמה. “אל תגביל את עצמך, נהג לגמרי כמו בבית. והעיקר, אל תתבייש כל כך מעצמך, כי רק מזה הכול נובע.”

“לגמרי כמו בבית? זאת אומרת, בצורה טבעית? הרבה, הרבה מדי, אבל — אני מקבל בהתרגשות! אתה יודע מה, אב מבורך, אל תזמין אותי לנהוג בצורה טבעית, אל תסתכן… לצורה טבעית זו לא אגיע גם בעצמי. אמרתי כדי להגן עליך, הזהרתי. נו, והשאר עדיין טמון בחשכת הבלתי־ידוע, אף שישנם אחדים שהיו רוצים לצייר אותו בכל מיני צבעים. זה לכתובת שלך, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ', לך אמרתי, ואילו לך, יצור קדוש, לך אגיד: את התלהבותי אני מביע!” קם, הרים ידיו ואמר: “ברוך הרחם שהרה אותך, ברוכות הפטמות שהיניקו אותך, הפטמות במיוחד! בהערה שלך זה עתה: ‘אל תתבייש כל כך מעצמך, כי רק מזה הכול נובע’ — בהערה זו כאילו פלשת אותי וקראת בפנים. אכן כך נדמה לי תמיד כשאני נכנס אל אנשים, שאני מנוול מכולם, וכולם רואים בי ליצן, ואם כן 'אולי אשׂחק באמת את הליצן, איני חושש מדעתכם, כי כולכם עד אחד מנוולים ממני! ועל כן אני ליצן, ליצן מתוך בושה, הישיש הגדול, מבושה. מתוך החיישנות בלבד אני מתפרע. שכן אילו ידעתי עם הכניסה, כי הכול יראו בי את האדם הנחמד והחכם ביותר, אל אלוהים! — איזה אדם טוב הייתי יכול להיות אז. מורי!” כרע פתאום על ברכיו, “מה עלי לעשׂות כדי לזכות בחיי נצח?” גם כרגע היה קשה להבחין: הוא מתלוצץ או מתמוגג באמת?

הישיש נשׂא עיניו אליו ואמר בחיוך:

“בעצמך אתה יודע זה כבר מה ראוי לעשׂות, שׂכל יש לך למדי: אל תתמכּר לשכרות ולניבול־פה, אל תתמכּר לתשוקה, ובמיוחד להערצת הכסף, וסגור את הפונדקים שלך, ואם לא תוכל לסגור את כולם, סגור שניים או שלושה. והעיקר, החשוב ביותר — אל תשקר.”

“זאת אומרת, בעניין דידרוֹ, לא כן?”

“לא, לא בעניין דידרו. העיקר, אל תשקר לעצמך. המשקר לעצמו ושומע את השקרים שלו מגיע לידי כך, שאינו מבחין עוד בשום אמת, לא בו ולא סביבו, ואם כן מגיע לחוסר־כבוד כלפי עצמו וכלפי אחרים. ומתוך שאינו מכבד איש, הוא מפסיק לאהוב, וכדי שיוכל להעסיק ולבַדר את עצמו באין אהבה, הוא מתמכר לתאוות ולתענוגות הגסים ומגיע בחטאיו לידי בַּהֲמוּת גמורה, וכל זה מתוך השקר המתמיד כלפי אנשים וכלפי עצמו. המשקר לעצמו נעלב גם לפני שנעלבים אחרים. הלוא נעים מאוד להיעלב לפעמים, לא כן? והלוא הוא יודע, כי איש לא העליב אותו, ובעצמו בדה לו עלבון ושיקר למען יפי־התמונה, הפריז בעצמו כדי ליצור את התמונה, נטפל למלה אחת ובנה הר מגרגר — כל זה הוא יודע, ואף על פי כן הוא נעלב הראשון, נעלב עד נוֹעם, עד תחושת עונג גדול, ועל ידי כך יגיע לשׂנאה האמיתית… קום כבר, שב, אני מבקש מאוד, הרי גם כל אלה מחווֹת כוזבות…”

“איש קדוש! תן לי לנשק את ידך,” קפץ פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' והצמיד נשיקה קולנית לידו הרזה של הישיש. “בוודאי, בוודאי שנעים להיעלב. כה יפה אמרת זאת, עדיין לא שמעתי אמירה כזאת. בוודאי, בוודאי שכל ימי חיי נעלבתי עד נוֹעם, נעלבתי למען האסתטיקה, כי לא רק שנעים להיעלב, אלא לפעמים גם יפה — הנה מה ששכחת, הישיש הגדול: יפה! ארשום זאת בפנקס. ושיקרתי, כל ימי חיי שיקרתי, בכל יום ובכל שעה. באמת שאני הנני השקר ואביו! אגב, נדמה לי שלא אבי־השקר, אני מתבלבל בפסוקים, נו, לפחות בן־השקר, די גם בזה. אבל… מלאכי שלי… על דידרוֹ מותר לפעמים! דידרוֹ לא יזיק, ואילו מלה אחרת עלולה להזיק. ישישי הגדול, אגב, הנה שכחתי, אבל החלטתי כבר לפני שנתיים לשאול כאן, לבוא ולשאול בתקיפות: אבל אולי תצווה על פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' שלא יפסיק אותי. וזו שאלתי: האם אמת בדבר, אבי הגדול, מה שכתוב ב’קורות הקדושים', על קדוש עושׂה־נסים, שעינו אותו על אמונתו, וכשהתיזו את ראשו, הוא קם, לקח את ראשו, ‘נשק לו בחיבה’ והלך זמן רב, נושׂא אותו בידיו ‘ומנשק בחיבה’. האם אמת הדבר הזה, אבות ישרים?”

“לא, אין זו אמת,” אמר הישיש.

“אין זכר לדבר כזה בשום ספר של ‘קורות הקדושים’. על איזה קדוש נכתבו שם דברים שאמרת?” שאל הכומר־הנזיר, האב־הספרן.

“איני יודע על מי מהם. לא ידעתי ואיני יודע. רימו אותי, סיפרו. שמעתי, ואתם יודעים מי סיפר? הנה, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' מיאוּסוֹב, זה שכעס עכשיו בעניין דידרוֹ, הוא שסיפר.”

“מעולם לא סיפרתי לך זאת, ובכלל איני משׂוחח אתך.”

“אמת, לא לי סיפרת. אבל סיפרת בחבורה שבה נמצאתי גם אני, לפני כשלוש שנים היה הדבר. הזכרתי את זה, מפני שבסיפור מצחיק זה ערערת את אמונתי, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ‘. לא ידעת על כך, לא העלית על הדעת, ואני שבתי הביתה כשאמונתי מעורערת, ומאז היא מתערערת יותר־ויותר. כן, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’, אתה גרמת את הנפילה הגדולה! זה כבר לא עניין דידרו”.

פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' נתפס להתלהבות פתיטית, אך לכולם היה ברור ששָב להציג. אף על פי כן, נפגע מיאוּסוֹב קשה.

“דברי הבל, וכל זה הבל,” מלמל. “אולי אמרתי באחד הימים… אבל לא לך. גם לי סוּפר הדבר. שמעתי את הדבר מפי צרפתי אחד, כביכול מסופר אצלנו על כך בספר ‘קורות הקדושים’, שקוראים בו בתפילת־שחרית… האיש הוא מלומד מאוד, שלמד במיוחד את הסטטיסטיקה של רוסיה… אני עצמי לא קראתי ב’קורות הקדושים'… וגם לא אקרא… האם על נושאים מעטים מפטפטים בשעת הארוחה?… אכלנו אז את ארוחת־הצהריים…”

“כן, אתה אכלת את ארוחת־הצהריים, ולי אבדה האמונה!” הקניט אותו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

“אין לי כל עניין באמונתך!” קרא מיאוּסוֹב, אך כבש את עצמו והוסיף בבוז: “אתה ממש מזהם כל דבר שאתה נוגע בו.”

פתאום קם הישיש ממקומו:

“סלחו לי, רבותי, על שאני נוטש אתכם לכמה דקות,” אמר כשהוא פונה אל כל אורחיו, “אולם מחכים לי אנשים שהקדימו אתכם. ואתה אל תשקר על אף הכול,” הוסיף כשפנה אל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בפנים עליזות.

הוא פנה לצאת מהתא, ואַליוֹשה והחניך זינקו אחריו, לעזור לו לרדת במדרגות. אַליוֹשה חש מחנק, הוא שׂמח לצאת, שׂמח על כך שהישיש לא נעלב והוא עליז. הישיש התכוון לצאת אל המרפסת, לברך את הממתינים לו. אולם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' עיכב אותו ליד הדלת.

“אדם קדוש!” צעק בהתרגשות, “הרשה לי לנשק את ידך עוד פעם אחת! כן, אתך עוד אפשר לדבר, אפשר לחיות! אתה חושב, שתמיד אני משקר כך ומשׂחק את הליצן? דע לך, שכל הזמן עשׂיתי זאת במתכוון, כדי להעמיד אותך בנסיון, ועל כן שׂיחקתי. אני הוא שגיששתי בך כל הזמן, כדי לדעת אם אפשר לחיות אתך. לדעת, אם יש מקום להכנעה שלי ליד הגאווה שלך. אני מגיש לך תעודת־שבח: אפשר לחיות אתך! ועכשיו אני שותק, אשתתק בכלל. אשב בכורסה ואשתוק. עכשיו תדבר אתה, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ', אתה עכשיו האיש החשוב ביותר… לעשׂר דקות.”


3: נשים מאמינות

למטה, ליד מרפסת־העץ שהוצמדה לגדר החיצונית התקהלו הפעם נשים בלבד, כעשׂרים כפריות. נאמר להן, כי הישיש אכן ייצא אליהן, והן נאספו וממתינות. יצאו אל המרפסת גם בעלות־האחוזה חוֹחלָקוֹב, הממתינות גם הן לישיש, אלא שהמתינו בחדר המיועד לאורחות מן האצילים. שתיים היו כאן: אם ובתה. הגברת חוֹחלָקוֹבה־האם, גברת עשירה ולבושה תמיד בטוב־טעם, היתה עדיין צעירה למדי ונחמדה, חיוורת קצת, בעלת עיניים ערניות וכמעט שחורות. בת שלושים ושלוש היתה, לא למעלה מזה, ואלמנה זה חמש שנים. בתה בת הארבע־עשׂרה לקתה בשיתוק־הרגליים. זה כחצי שנה אין הילדה המסכנה מתהלכת, ומסיעים אותה בכֵּסנוֹח ארוך המצויד בגלגלים. היו לה פנים נהדרות, רזות קצת בגלל המחלה, אך עליזות. משהו שובבי האיר בעיניה הגדולות הכהות, ארוכות־הריסים. כבר באביב התכוונה האם לנסוע עמה לחוץ־לארץ, אך הן איחרו בקיץ בגלל עבודות מסוימות באחוזה. כשבוע הן מתגוררות בעירנו, יותר למען העסקים מאשר למען הצליינות, אבל לפני שלושה ימים כבר ביקרו אצל הישיש. והנה שבו ובאו עכשיו, אף שידעו שכמעט אין בכוחו של הישיש לקבל אורחים, וביקשו והתחננו לזכות עוד פעם אחת “באושר לראות את המרַפּא הגדול”.

בציפייה ליציאתו של הישיש ישבה האם על כיסא ליד כיסא־הגלגלים של הבת, ובמרחק שני צעדים ממנה עמד נזיר זקן, לא מהמנזר הזה אלא אורח ממנזר צפוני רחוק, כמעט בלתי־ידוע. גם הוא רצה בברכת הישיש. אולם הישיש שנכנס למרפסת פנה תחילה אל פשוטי־העם. ההמון נדחק אל רחבת־הכניסה בעלת שלוש המדרגות, המקשרות את המרפסת הנמוכה עם השׂדה שלפניה. הישיש עמד על המדרגה העליונה, לבש את אֵפוֹד־הכהונה והתחיל לברך את הנשים הנדחקות אליו. הנה משכו בשתי ידיה משובשת אחת וקירבו אותה אליו. אך ראתה את הישיש, פתחה בצוויחות מטופשות, בשיהוקים, ורעדה כולה כמו בהתקף פַּרכֶּסֶת של יולדות. שׂם הישיש את האֵפוֹד על ראשה, אמר תפילה קצרה לשלומה, והיא השתתקה מיד ונרגעה. איני יודע אם הן מצויות כיום, אבל בילדותי ראיתי ושמעתי בכפרים ובמנזרים משובשות כאלה. היו מביאים אותן לשעת התפילה, והן צווחו או נבחו ככלבים מלוא־חללה של הכנסייה, אך עם הוצאת מנחות־הקודש, כשהיו מקריבים את המשובשות אל לחם־הקודש והיין, מיד היה “הטירוף” נפסק והחולות היו נרגעות לזמן־מה. אותי, את הילד, היה הדבר מדהים ומפליא מאוד. אולם כמה מבעלי־האחוזות, ובמיוחד כמה ממורי בעיר, ענו על שאלתי בעניין המשוּבשוּת, שכל זה התחזוּת בלבד כדי להשתמט מהעבודה, וכל זה אפשר לעקור על ידי חומרה הולמת, ומיד סיפרו לשם אימות דבריהם אָנֶקדוֹטוֹת שונות. אולם לבסוף נודע לי מפי רופאים־מומחים, שאין כאן שום התחזוּת, כי זו מחלת־נשים איומה, המעידה, בעיקר אצלנו ברוסיה, על גורלה הקשה של האשה הכפרית שלנו, מחלה הנגרמת על ידי עבודה מתישה, מוקדמת מדי לאחר לידה קשה, לא־תקינה, ללא כל עזרה רפואית. וכן המחלה נגרמת על ידי היגון חסר־המוצא, על ידי מכות וכדומה, ויש נשים שאינן מסוגלות לעמוד בזה, כמו כל השאר. ההחלמה המוזרה והמהירה של האשה המשתוללת ומפרכסת ברגע שמקרבים אותה אל מנחות־הקודש — החלמה שהסבירו לי אותה בהתחזות, ויתירה מזו, בתרגיל של ה“קלֶריקָלים” עצמם — התרחשה ודאי גם היא בדרך הטבעית ביותר, והנשים המקרבות את החולה אל הלחם־והיין, ובמיוחד החולה עצמה, האמינו בלב שלם באמת הבלתי־מעורערת, שהרוח הטמאה שהשתלטה על החולה אינה עומדת בפני קרבת מִנחות־הקודש. ועל כן היתה מתרחשת (וחייבת היתה להתרחש) באשה העצבנית והחולה במחלת־רוח, עם רכינתה אל הקודש, הזדעזעות של כל האורגניזם, שנגרמה על ידי הציפייה לנס הוודאי של ההחלמה, והאמונה השלמה בנס שיבוא. והנס היה מתרחש, אמנם לדקה אחת. וכך ממש התרחש הנס עכשיו, כשכיסה הישיש את החולה באֵפוד־הכהונה.

עיני רבות מהנשים הנדחקות זלגו בהשפעת הרגע דמעות של התמוגגות והתפעלות. אחרות הסתערו כדי לנשק לפחות את כנף גלימתו, אחרות מלמלו משהו. הוא בירך את כולן, ועם אחדות שׂוחח. המשובשת היתה מוכּרת לו, היא הובאה לא מרחוק, מכפר המרוחק ששה ויוֹרסט מהמנזר, וגם קודם לכן היו מביאים אותה אליו.

“והנה הרחוקה!” הצביע הישיש על אשה לא זקנה, אבל רזה מאוד וסחופה, שפניה לא נשזפו, כנראה, אלא השחירו. היא כרעה על ברכיה והביטה בישיש במבט קופא. ריגוש עצום נראה בעיניה.

“מרחוק, אבי, מרחוק, שלוש מאות ויוֹרסטים מכאן. מרחוק, אבי, מרחוק,” זִמררה האשה, מניעה ראש מצד לצד בקצב ותומכת ביד בלחיה. כמקוננת דיברה. יש בעם צער שתוק וידוע־סבל: הוא מתכנס פנימה ושותק. אבל יש גם צער מתפרץ: הוא פורץ בדמעות ומעתה הוא עובר לקינוֹת. ביִחוד אצל הנשים. אבל אין הוא קל מהצער השָתוּק. הקינות מרגיעות אך בכך, שהן פורמות וצורבות יותר את הלב. צער זה אפילו אינו רוצה בנחמה, וניזון מההרגשה שאין לו שיכּוּך. הקינות הן הצורך לגרות את הפצע בלי־הרף.

“מן העירונִים, ודאי?” הוסיף הישיש להסתכל בה בסקרנות.

“עירונים אנחנו, אבי, עירונים, מן האיכרים אבל עירונים, בעיר אנו חיים. לראות אותך, אבי, באתי, שמענו עליך, אבי, שמענו. את בני הקטן קברתי, והלכתי להתפלל לאלוהים. בשלושה מנזרים הייתי, ושם אמרו לי: ‘היכנסי, נַסטָסיוּשקה, גם לכאן,’ זאת אומרת אליך, חביבי. באתי, אתמול הייתי בתפילת־העמידה, והיום אליך.”

“על מה את בוכה?”

“על הבן הקטן חבל, אבי, בן שלוש היה, עוד שלושה חודשים יהיה בן שלוש. על בני אני מתענה, אבי, על בני. הבן האחרון היה, ארבעה היו לי עם ניקיטוּשקה, אבל הם לא נשארים אצלנו, הילדים, לא נשארים, איש יקר, לא נשארים. קברתי את שלושת הראשונים, לא מאוד הצטערתי עליהם, ואת האחרון הזה קברתי ואיני יכולה לשכוח. הנה, כאילו הוא עומד כאן לפנַי, ולא מסתלק. את נשמתי יִיבש. כשמביטה על הלבנים שלו, על הכותונות הקטנה, או על המגפיים, מיד מייללת. אמרתי לניקיטוּשקה, לבעלי: תן לי ללכת, בעל־הבית, אל המקומות הקדושים. עגלון הוא, לא עניים אנחנו, אבי, לא עניים, עושׂים הובלות בעצמנו, הכול יש לנו משלנו, גם הסוסים גם העגלות. אבל למה לנו עכשיו כל הטוּב? בלעדי התחיל להשתכר ניקיטוּשקה שלי, ודאי זה כך, וגם קודם היה: רק אפנה הצדה, וכבר הוא נכשל. ועכשיו לא חושבת גם עליו. כבר אני החודש השלישי שיצאתי את הבית. שכחתי אני, הכול שכחתי ולא רוצה לזכור. ואיך אהיה עכשיו אתו? גמרתי אני אתו, גמרתי, עם הכול גמרתי. ולא רוצה אני עכשיו להסתכל על הבית שלי ועל הרכוש שלי, ולא רוצה לראות שום דבר בכלל!”

“אגיד לך משהו, אשה,” אמר הישיש, “פעם אחת ראה קדוש גדול, עתיק, בכנסייה אשה כמוך, אֵם שבוכה גם היא על ילדה הקטן, היחיד, שגם אותו קרא אליו אלוהים. ‘האם אינך יודעת,’ אמר לה הקדוש, ‘כמה פעוטים אלה חצופים לפני כיסא־הכבוד? הלוא אין חצופים מהם במלכות־השמים: אתה, אלוהים, נתת לנו חיים,’ אומרים הם לאלוהים, ‘ואך ראינו חיים, כבר לקחת אותם מאתנו.’ ובחוצפה כזאת הם שואלים ומדברים, עד שהבורא נותן להם מיד דרגת־מלאכים. ‘ועל כן,’ אמר הקדוש, ‘שִׂמחי גם את, אשה, ואל תבכי, כי גם הפעוט שלך נמצא עכשיו בקהל המלאכים של אלוהים.’ הנה מה שאמר הקדוש הגדול בימים קדומים לאשה הבוכה. והאיש צדיק גדול היה, ואי־אפשר שאמר לה דבר שקר. ועל כן דעי גם את, האֵם, כי גם הפעוט שלך עומד עכשיו לפני כיסא־הכבוד, ועליז ושׂמח, ומתפלל לאלוהים לשלומך. ועל כן אל תבכי, אלא שִׂמחי.”

האשה הקשיבה לו, ראשה מורכן, לחיה נשענת על כף ידה. נאנחה מעומק לבה.

“בדבר זה עצמו ניחם אותי גם ניקיטוּשקה, מלה במלה כמוך אמר: ‘טפשה את, אמר, למה את בוכה, הבן הקטן שלנו שר עכשיו בוודאי לאלוהים, עם כל המלאכים’, כך הוא אמר לי ובעצמו בוכה, רואה אני, כמוני הוא בוכה. יודעת אני, אמרתי, ניקיטוּשקה, איפה הוא יכול להיות אם לא אצל אלוהים אדוננו, אבל כאן, אתנו, הוא איננו עכשיו, ניקיטוּשקה, איננו, כפי שהיה יושב קודם! אילו רק יכולתי להציץ בו פעם אחת, פעם אחת בלבד לו ניתן לי להביט עליו, ולא הייתי ניגשת אליו, ולא אומרת מלה, מסתתרת הייתי בפינה, רק רגע אחד לראות אותו, לשמוע אותו, איך שהוא משׂחק בחצר, היה בא לפעמים וקורא בקולו: ‘מַמקָה, איפה את?’ רק לשמוע זאת איך שיעבור בחדר ברגליו הקטנות פעם אחת, רק פעם אחת, ברגליים הקטנות שלו, תוּק־תוּק, הלוא לעתים קרובות, קרובות, אני זוכרת איך שהיה רץ אלי, צועק וצוחק, לו רק דפיקת הרגליים שלו שמעתי וגם הכרתי! אבל הוא איננו, אבי, איננו, וכבר לא אשמע אותו לעולם! הנה החגורה שלו והוא איננו, ולעולם אני לא אראה ולא אשמע אותו!…”

שלפה מחיקה חגורה קטנה מרוּמקת זהב של הילד, ואך הביטה בה, הרעידה כולה בהתייפחויות, כיסתה עיניה באצבעות, ומבעדן פרץ מעיין־הדמעות.

"כן, אמר הישיש, “זו רחל המבכה על בניה וממאנת להינחם, וזה גורלכן, האמהות, עלי אדמות. ואל תינָחמי, אין צורך שתינָחמי, אל תינָחמי ובכי, אבל כל פעם שתבכי, זכרי היטב, כי בנך הקטן הוא אחד ממלאכי־האלוהים, ומשם הוא מסתכל בך ורואה אותך ושׂמח לדמעות שלך, ומצביע עליהן לאלוהים. ועוד ימים רבים יפקוד אותך הבכי האמהי הגדול, אולם בסוף ייהפך לך לשׂמחה חרישית, והדמעות המרות שלך יהיו דמעות של התמוגגות חרישית וטיהור הלב המציל מחטא. ואני אתפלל לעילוי נשמתו של ילדך, מה היה שמו?”

“אָלֶכּסֵיי, אבי.”

“שם חביב. על שם אָלֶכסֵיי איש־האלוהים?”

“איש־האלוהים, אבי, איש־האלוהים, אָלֶכּסֵיי איש־האלוהים!”

“איזה קדוש! אזכיר, אֵם, אזכיר, ואת צערך אזכיר בתפילה, ואבקש לבריאותו של בעלך. אבל חטא הוא שעזבת אותו. לכי אל בעלך ושמרי עליו. אם יראה משם ילדֵך, כי נטשת את אביו, יבכה בגללכם. למה תעכירו את אושרו? הלוא חי הוא, כי הנשמה חיה לנצח, והוא איננו בבית, אבל רואה־ואינו־נראה הוא לידכם. וכיצד יבוא אל ביתכם אם את אומרת כי התחלת לשׂנוא את הבית? אל מי יבוא, אם לא ימצא אתכם יחדיו, את האב והאם? הנה הוא בא אלייך בחלומך ואת מתענה, אבל אחר כך הוא יתן לך חלומות שלווים. לכי אל בעלך, אֵם, עוד היום לכי.”

“אלך, יקירי, לפי שאמרת, אלך. את לבי חיממת, ניקיטוּשקה. ניקיטוּשקה שלי, מחכה אתה לי, יקירי, מחכה!” פתחה האשה בנימת־קינה, אבל הישיש כבר פנה אל ישישוֹנת בלבוש עירוני ולא בלבוש צליינים. עיניה אמרו שיש לה עניין לדבר בו, והיא באה לספר משהו. הציגה את עצמה כאלמנתו של סַמל, ולא מרחוק באה, אלא מעירנו. בנה וָסֶנקה שירת באפסנאות ונסע לסיבּיר, לאִירקוּטסק. פעמיים כתב משם, והנה כבר שנה שהפסיק לכתוב. שאלה עליו, אבל לומר את האמת, אינה יודעת היכן לשאול.

“הנה רק אמרה לי לפני ימים סטֶפָּנידה אִילִינִישנה בֶּדריָגינה, סוחרת היא, עשירה, לכי, פּרוֹחוֹרוֹבנה, אמרה לי, ורשמי את הבן שלך על פתק להזכרת־נשמות, הביאי לכנסייה, והתפללי למנוחת נפשו. הנשמה שלו, היא אומרת, תתחיל להתגעגע, ואז הוא יכתוב מכתב. והדבר הזה, אומרת סטֶפָּנידה אִילינישנה, נכון מאוד, וניסו אותו פעמים רבות. אלא שאני יש לי ספק… אור עינינו אתה, אמת הדבר או שקר, והאם טוב לעשׂות כך?”

“אל תחשבי אפילו על זה. בושה היא אפילו לשאול. כיצד אפשר שיזכירו כמת נפש חיה, ועוד אמו יולדתו! חטא גדול הוא, דומה לכישוף, ורק בגלל חוסר־הידיעה שלך ייסָלח לך. אַת מוטב שתתפללי אל מלכת־השמים, הממהרת להגן ולעזור, שתשמור על בריאותו, ושתסלח גם לך על המחשבות הלא־נכונות שלך. וגם זאת אגיד לך, פרוֹחוֹרוֹבנה: או שיבוא בעצמו אלייך בקרוב, הבן שלך, או שבוודאי ישלח מכתב. זאת תדעי. לכי והיי שקטה מעכשיו. חי הבן שלך, אני אומר לך.”

“יקר אתה שלנו, יגמול לך אלוהים, מיטיב אתה שלנו, בעל־תפילה לכולנו וגם על חטאינו…”

אבל הישיש כבר גילה בקהל שתי עיניים לוהטות הנמשכות אליו של איכרה צעירה עדיין, סְחופה, שחפנית לפי המראה. היא שתקה ועיניה ביקשו משהו, אך כאילו חששה לגשת.

“מה תאמרי, יקירתי?”

“שחרר את נפשי, אב יקר,” אמרה חרש ולאט, כרעה והשתחוותה ארצה. “חטאתי, אב יקר, מהחטא שלי אני מפחדת.”

הישיש התיישב על המדרגה התחתונה, האשה קרבה אליו על הברכיים.

“אלמנה אני, זו השנה השלישית,” כמעט לחשה ורעדה. “קשה היה עם הבעל, זקן היה, נורא היה מכה אותי. חלה ושכב. חושבת אני כשמביטה עליו: אם יחלים, אם יקום, מה יהיה אז? ונכנסה בי אז המחשבה הזאת…”

“חכי,” אמר הישיש וקירב את אוזנו אל שׂפתיה. האשה המשיכה בלחש, ולא ניתן לקלוט שום דבר. מהר סיימה את דבריה.

“שנה שלישית?” שאל הישיש.

“שנה שלישית. קודם לא חשבתי על זה, ועכשיו התחלתי לחלות, עצבות נדבקה אלי.”

“מרחוק את?”

“חמש מאות ויוֹרסט מהמקום הזה.”

“ובווידוי סיפרת?”

“סיפרתי, פעמיים סיפרתי.”

“ונתנו לך את לחם־הקודש?”

“נתנו. מפחדת אני. מפחדת למות.”

“אל תפחדי משום דבר, לעולם אל תפחדי, ואל תתעצבי. ובלבד שלא תפחת החרטה בלבך — ואלוהים יסלח הכול. ואין חטא כזה, ולא יוכל להיות בעולם חטא שלא יסלח אותו אלוהים למי שמתחרט באמת. ולא יוכל גם אדם לחטוא חטא כה עצום שידלדל עד תום את האהבה האלוהית שאין קץ לה. האם יוכל להיות חטא שיעצַם על האהבה האלוהית? ואת, דאגי רק לחרטה המתמדת, ואת הפחד גרשי. האמיני, כי אלוהים אוהב אותך כפי שאינך מעלה כלל על הדעת, אפילו עם החטא שלך, בתוך החטא שלך הוא אוהב אותך. זה כבר נאמר, כי למתחרט ולבעל־תשובה אחד שׂמחים בשמים יותר מאשר לעשׂרה צדיקים. לכי איפוא ואל תפחדי. על אנשים אל תרגזי, על עלבונות אל תכעסי. סלחי בלבך למנוח על כל הפגיעות בך, השלימי עמו באמת. אם את מתחרטת, את גם אוהבת. ואם תאהבי, כבר אלוהים עמָך… באהבה קונים הכול, גואלים הכול. ואם גם אני, אחד כמוֹך, אדם חוטא, התרגשתי וריחמתי עלייך, על אחת כמה וכמה — אלוהים. האהבה היא אוצר כזה שאין דומה לו, שאת יכולה לקנות בו את כל העולם, ולפדות לא רק את החטאים שלך, אלא גם חטאים של אחרים. לכי ואל תפחדי.”

צילֵב אותה שלוש פעמים, הסיר צלָמית קטנה מצווארו והלביש עליה. בשתיקה השתחוותה ארצָה. הוא קם והביט בעליזות על אשה גדולה, המחזיקה תינוק בזרועותיה.

“מווישֶגוֹריה, היקר.”

“ששה ויוֹרסט מכאן, וטרחת לבוא עם התינוק. מה תאמרי?”

“לראות אותך באתי. הלוא הייתי אצלך, האם שכחת? לא חזק הזכרון שלך אם שכחת אותי. אמרו אצלנו שאתה חולה, חשבתי, אלך בעצמי לראות אותו. והנה אני רואה אותך, ואיזה מין חולה אתה? עוד עשׂרים שנה תחיה, באמת, אלוהים עמך! האם מעטים הם המתפללים לשלומך, ואיך תוכל לחלות?”

“תודה לך על הכול, חביבה.”

“אגב, בקשונת לי לא גדולה: הנה ששים קוֹפּייקות, תן אותן, חביבי, לאחת שענייה ממני. הלכתי לכאן וחשבתי: יותר טוב שאתן על ידו, הוא יודע למי לתת.”

“תודה חביבה, תודה, אשה טובה. אני אוהב אותך, בוודאי שאעשׂה מה שביקשת. ילדה בידייך?”

“ילדה, אור עיני אתה, לִיזָבֶטה.”

“יברך אלוהים את שתיכן, גם אותך וגם את התינוקת ליזָבֶטה. שׂימחת את לבי, אשה. היו שלום, חביבים, שלום, יקרים, נחמדים.”

בירך את כולם והחווה לעומתם קידה עמוקה.


4: גברת שאמונתה רופפת


האורחת בעלת־האחוזה הסתכלה בכל מעמד השׂיחה עם פשוטי־העם ובברכת הישיש, שפכה דמעות חרישיות וניגבה אותן בממחטה. זו היתה גברת רגישה מהחברה הגבוהה, שרבות מנטיותיה טובות באמת. כשניגש הישיש סוף־סוף גם אליה, קיבלה את פניו בהתלהבות:

“כל כך, כל כך התרגשתי כשהסתכלתי בסצֶנה המלבּבת הזאת…” לא סיימה את המשפט בגלל ריגושה. “כן, אני מבינה שהעם אוהב אותך, אני עצמי אוהבת את העם, אני רוצה לאהוב אותו, ואיך אפשר לא לאהוב את העם, את העם הרוסי הנפלא, התמים בגדולתו!”

“מה שלום בתך? שוב ביקשת לשׂוחח עמי?”

“כן, ביקשתי בכל לשון של בקשה, התחננתי, הייתי מוכנה לכרוע ברך ולעמוד על ברכי שלושה ימים לפני חלונך, עד שהיו מכניסים אותי. באנו אליך, המרַפּא הגדול, כדי להביע את כל תודתנו הנלהבת. הלוא ריפאת את ליזָה שלי, ריפאת לגמרי, ובמה — בכך, שביום החמישי התפללת לשלומה, שׂמת את ידיך עליה. מיהרנו לכאן לנשק ידיים אלה ולפרוק את הרגשות וההערצה שלנו!”

“כיצד ריפאתי? הלוא היא שוכבת עדיין בכורסה?”

“אבל התקפי הקדחת בלילה נעלמו כליל זה יומיים, החל בחמישי,” נחפזה הגברת לענות בעצבנות. “ולא זו בלבד: רגליה התחזקו. הבוקר קמה בריאה, ישנה כל הלילה, וראה את הסומק בפניה, את עיניה המאירות. היתה בוכה בלי הרף ועכשיו היא צוחקת, עליזה, שׂמחה. היום דרשה בתקיפות שנעמיד אותה על רגליה, ודקה שלמה עמדה ללא כל תמיכה. היא מתערבת אתי, שכעבור שבועיים תרקוד קַדריל. הזמנתי את הרופא המקומי, דוקטור הֶרצֶנשטובֶּה. הוא מושך כתפיים ואומר: אני מתפלא, איני תופס. ואתה רוצה שלא נטריד אותך, האם יכולנו לא לטוס הנה, לא להודות? Lise, הודי, אמרי תודה!”

פניה החביבות, הצוחקות של Lise הרצינו פתאום, היא הזדקפה בכֵסנוֹח שלה ככל שיכלה, הסתכלה בישיש, הצמידה כפות־ידיה לפניו, ולא עצרה כוח ופרצה בצחוק…

“לו אני צוחקת, לו!” הצביעה על אַליוֹשה, תוך רוגז ילדותי על עצמה שלא התאפקה ופרצה בצחוק. אילו הסתכל מישהו באַליוֹשה, שעמד צעד אחד מאחורי הישיש, היה רואה את הסומק שכיסה בן־רגע את לחייו. עיניו ברקו, אך הוא השפיל מיד את מבטו.

“יש לה שליחות אליך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'… מה שלומך,” המשיכה האם, פנתה פתאום אל אַליוֹשה והושיטה לו את ידה בכפפה הנהדרת. הישיש הסב פניו והביט בתשׂומת־לב באַליוֹשה. הבחור ניגש אל ליזָה, חיוך מוזר ונבוך על פניו, הושיט לה יד. Lise העמידה פנים חשובות.

“קָתֶרינה איוַונוֹבנה שולחת לך על ידי את זה,” והגישה לו מכתב קטן. “היא מבקשת מאוד שתיכנס אליה, מהר, מהר, ולא לרמות, לבוא ויהי־מה.”

“היא מבקשת שאכנס? אני אליה… למה?” מלמל אַליוֹשה בתמיהה רבה. פתאום היו פניו מודאגות מאוד.

“הכול בעניין דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', ו… כל המאורעות האחרונים,” נחפזה האם להסביר. “קָתֶרינה איוַנוֹבנה הגיעה עתה להחלטה אחת… אבל לשם כך עליה לראות אותך, ויהי מה… למה? ודאי שאיני יודעת, אבל היא ביקשה שתקדים ככל האפשר. ואתה תעשׂה זאת, ודאי שתעשׂה, אפילו הרגש הנוצרי מצַווה.”

“נפגשתי עמה פעם אחת בלבד,” המשיך אַליוֹשה באותה תמיהה עצמה.

“הרי זה יצור כה נעלה, כה נשגב מבינתך!… אפילו לפי יִיסוריה בלבד… שער בנפשך במה עמדה, במה היא עומדת עכשיו, שער בנפשך מה צפוי לה… כל זה נורא, נורא!”

“טוב, אבוא,” החליט אַליוֹשה, לאחר שקרא בחטף את הפתק הקצר שכולו סוד, שכן מלבד הבקשה התקיפה לבוא לא היה בו כל הסבר.

“אה, מה חביב ונהדר המעשׂה מצדך,” קראה Lise, כולה עֵרות פתאומית. “ואילו אני אמרתי לאמא: בשום פנים לא יילך, הרי הוא חניך־המנזר. כמה נפלא אתה! הלוא תמיד חשבתי שאתה נפלא, וזאת נעים לי לומר לך עכשיו!”

“Lise!” אמרה האם בחומרה, ומיד חייכה: “גם אותנו שכחת, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אינך רוצה לבקר אצלנו. אולם Lise כבר אמרה לי פעמיים, כי רק בחברתך טוב לה.”

אַליוֹשה הרים את עיניו המושפלות, שוב הסמיק ושוב הצטחק בלי לדעת מדוע. הישיש כבר לא הסתכל בו. הוא נכנס בשׂיחה עם נזיר אורח, שהמתין, כאמור, ליציאת הישיש ליד הכֵסנוֹח של Lise. כפי הנראה, היה האיש מפשוטי־הנזירים, זאת אומרת מהמעמד הפשוט, בעל השקפת־עולם מוגבלת אך איתנה, אבל מאמין ועקשן לפי דרכו. לדבריו, הגיע מאי־שם בצפון הרחוק, מאוֹבּדוֹרסק, ממנזר עני על שם סילוֶסטר הקדוש, ובו תשעה נזירים בלבד. הישיש בירך אותו והזמינו להיכנס לתאו בשעה שירצה בה.

“כיצד אתה מעֵז לעשׂות דברים כאלה?” שאל פתאום הנזיר בנימה מחמירה וחגיגית והצביע על Lise. הוא התכוון ל“ריפוי”.

“על כך, כמובן, מוקדם עדיין לדבר. הקלה אינה עדיין רפואה שלמה, ועשויה היתה לבוא מסיבות אחרות, ואם גם התרחש משהו, לא התרחש על ידי שום כוח מלבד רצונו של אלוהים. הכול בידי אלוהים. בקר אצלי, אבי,” הוסיף ואמר לנזיר, “ולא בכל עת אוכל לקבל אותך: חולה אני ויודע שימי ספורים.”

“לא, לא, אלוהים לא יקח אותך מאתנו, עוד ימים רבים־רבים תחיה,” קראה האם. “ומה היא מחלתך? אתה נראה אדם בריא, עליז, מאושר.”

“היום רווח לי מאוד, אבל כבר ידוע לי, כי זה רגע בלבד. אני מבין עכשיו את מחלתי בלי לטעות. ואם אני נראה כה עליז בעינייך, הרי שמעולם לא יכולת לשׂמח אותי כפי ששׂימחת באמירה זו. כי לאושר נבראו בני־אדם, והמרגיש אושר מלא, רשאי לומר לעצמו: ‘קיימתי את מצוות האלוהים עלי אדמות’. כל הצדיקים, כל הקדושים, כל הקדושים־המעונים היו מאושרים.”

“אילו דברים אמיצים ונעלים אתה אומר,” קראה האם. “אתה אומר אותם, וכאילו פלשו אותנו. אבל האושר, האושר — היכן הוא? מי האיש שיוכל לומר על עצמו שהוא מאושר? ואם כבר עשׂית עמנו חסד והרשית לנו לראות אותך עוד פעם אחת, שמע גם דברים שלא השלמתי בפעם הקודמת, שלא העזתי לומר, כל הדברים הגורמים לי סבל רב, וזמן רב, רב כל כך! אני סובלת, סלח לי, אני סובלת…” ומתוך רגש לוהט ופורץ הצמידה את כפות־ידיה.

“ממה, בדיוק?”

“אני סובלת… מחוסר אמונה…”

“חוסר אמונה באלוהים?”

“לא, לא, איני מעיזה אפילו להרהר בזה, אבל חיי העולם־הבא — הרי הם חידה כזאת! ואיש, שום איש אינו מסביר אותם! שמע אותי, אתה מרַפא, אתה יודע נפש אדם. אני, כמובן, איני מעיזה לדרוש שתאמין לי לחלוטין, אבל אני אומרת בשם הנעלה על הכול, שלא מתוך קלות דעת אני מדברת כעת, וכי המחשבה על חיי העולם הבא מסעירה אותי עד כדי ייסורים, עד אימה ופחד… ואיני יודעת אל מי לפנות, גם לא העזתי כל ימי חיי… והנה עתה העזתי לפנות אליך… אלי, מה תחשוב עכשיו עלי!” ספקה כפיים.

“אל תדאיג אותך דעתי,” ענה הישיש, “אני מאמין בהחלט בכנות צערך.”

“מה אסירת־תודה אני לך! ראה, אני עוצמת עיני וחושבת: אם הכול מאמינים, מאיִן בא הספק? אני טוענת, שהכול בא תחילה מהפחד מפני תופעות הטבע האיומות, ואין הדבר הזה קיים. והנה, אני חושבת לי, כל ימי חיי האמנתי, ואמות — ופתאום אין שם שום דבר, ורק ‘עלי־לָפָּה יעלו על קברי’ כפי שקראתי אצל סופר אחד. הרי זה נורא! במה, במה אוכל להשיב לי את האמונה? אמנם, האמנתי בעודני ילדה קטנה, אמונה מוכנית, ללא כל מחשבה… במה, במה אפשר להוכיח, באתי עכשיו לכרוע לפניך ולבקש זאת. כי אם אחמיץ הזדמנות זו — לא יענה לי איש כל ימי חיי. במה להוכיח, במה להשתכנע? אסוני הוא! אני עומדת ורואה סביבי ורואה שלכול לא איכפת, כמעט לכול, איש אינו מודאג מכך היום, ואילו לי לבדי קשה לשׂאת זאת. זה נורא, נורא!”

“נורא ללא ספק. אבל להוכיח אי־אפשר כאן דבר, אבל להשתכנע אפשר.”

“איך? במה?”

“בנסיון האהבה הפעילה. השתדלי לאהוב את הקרובים לך בפעילות ובלי־הרף. ככל שתצליחי כן תיווכחי בקיומו של אלוהים ובאלמוות של נשמתך. ואם תגיעי למסירות־נפש שלמה באהבה לזוּלת, אין כבר ספק שתאמיני, ושום ספק לא יוכל עוד לחדור לנפשך. זה נוסָה, זה בדוק.”

“אהבה פעילה? הנה שוב שאלה, ואיזו שאלה, איזו שאלה! אומר לך: עד כדי כך אני אוהבת את האנושות, שלפעמים הנני חולמת, האם תאמין, לנטוש כל אשר לי, לעזוב את Lise ולשרת כאחות רחמניה. אני עוצמת עיניים, חושבת וחולמת, וברגעים אלה אני חשה בקרבי כוח שאין לעמוד כנגדו. שום פצעים, שום מוּרסוֹת מתמַגלוֹת לא היו מרתעים אותי. הייתי רוחצת וחובשת במו ידי, יושבת ליד בעלי־ייסורים אלה, אני מוכנה לנשק את המוּרסוֹת האלה…”

“גם זה הישׂג גדול וטוב, ששׂכלך חולם על כך ולא על דברים אחרים. בלי־ משׂים, באקראי, אכן תעשׂי באמת איזה מעשׂה טוב.”

“כן, אך האם הייתי יכולה לעמוד בחיים כאלה זמן רב?” אמרה הגברת בלהט, כמעט בהתרגשות עצומה. “הנה השאלה העיקרית! זו השאלה המענה יותר מכל השאלות. אני עוצמת עיניים ושואלת את עצמי: האם הייתי מחזיקה מעמד בדרך זו זמן רב? ואם החולה, שאת רוחצת אותו, לא יחזיק לך תודה מיד, ולהפך, יתחיל לענות אותך בגחמוֹת שלו, בלי להבחין כלל בשירותך האנושי ובלי להעריך אותו, יתחיל לצעוק עלייך, לדרוש בגסות, אפילו יתאונן לפני מישהו מהממונים (וכך עושׂים תכופות אנשים שסבלם קשה מאוד) — מה יהיה אז? האם תימָשך אהבתֵך או לא? והנה, תאר לעצמך, בחרדה אמרתי בלבי: אם יש משהו העלול לצנן את אהבתי הפעילה כלפי האנושות, הרי זו רק כפיות־הטובה. בקיצור, אני עובדת שׂכירה, אני דורשת את השׂכר מיד, זאת אומרת. שֶבח לי וגמוּל אהבה תחת אהבה. שאם לא כן, איני מסוגלת לאהוב איש!”

היה לה התקף של הלקאה־עצמית כנה ביותר, וכשסיימה הסתכלה בזקן בתקיפות מתגרה.

“הרי זה בדיוק מה שסיפר לי רופא אחד, אמנם לפני זמן רב,” אמר הישיש. “קשיש היה וללא־ספק חכם. הוא דיבר בגילוי־לב כמוך, אמנם בבדיחוּת, אבל בבדיחוּת מתוך צער. אני אוהב את האנושות, אמר, אבל מתפלא אני על עצמי: ככל שאני אוהב יותר את האנושות בכלל, כן אני אוהב פחות את האנשים כפרטים, זאת אומרת, בנפרד, כאנשים יחידים. בחלומותי, אמר, הגעתי לא אחת לשאיפות נלהבות לשרת את האנושות. וייתכן, שאמנם הייתי עולה על הצלב למען האנשים, אילו נדרש הדבר פתאום, ובינתיים נבצר ממני לחיות יומיים בחדר אחד עם מישהו, והדבר ידוע לי מהנסיון. משנמצא מי בקרבתי, מיד אישיותו מעיקה על אהבתי־העצמית ומגבילה את חירותי. תוך יממה אחת יכול אני להתחיל לשׂנוא את הטוב שבבני־אדם: את האחד על שהוא מאריך באכילה בארוחת־הצהרים, את האחר על שהוא מנוזל ומקנח את אפו בלי־הרף. אני נעשׂה, הוא אומר, אויבם של אנשים, כשאך נגעו בי נגיעה קלה. לעומת זאת, ככל ששׂנאתי יותר את האנשים כפרטים, כן היתה אהבתי לאנושות משתלהבת יותר.”

“אבל מה לעשׂות? מה לעשׂות במצב זה? האם להתייאש?”

“לא, כי די גם בכך, שאת מצטערת על זה. עשׂי מה שתוכלי, והכול יירשם לזכותך. כבר עשׂית עבודה רבה, שכן ידעת להכיר את עצמך בעמקות ובכנות כזאת! אבל אם גם עכשיו דיברת אתי בכנות כזאת רק כדי לזכות בשבח על דבֵקותך באמת, כפי שזכית קודם לכן, ודאי שלא תשׂיגי דבר במאמצי האהבה הפעילה. הכול יישאר במחשבותייך, והחיים יחלפו כצל־רפאים. וכמובן, תשכחי על חיי העולם־הבא, ולבסוף תירגעי איכשהו.”

“מעכת אותי! רק עתה, ברגע שדיברת, הבינותי, כי אכן ציפיתי רק לשבח שלך על כנותי, כשסיפרתי לך שלא אעמוד בכפיות־טובה. לחשת לי מי אני, חשׂפת אותי והסברת לי את עצמי!”

“אמת את אומרת? נו, עכשיו, לאחר הודאה זו, אני מאמין שאת כנה ולבך טוב. אם לא תגיעי לאושר, זכרי תמיד, שאת בדרך הטובה, והשתדלי לא לסור ממנה. העיקר, התרחקי משקר, מכל שקר, ומשקר לעצמך, במיוחד. עקבי אחר השקר שלך והסתכלי בו בכל שעה, בכל דקה. הימנעי מסלידה כלפי אחרים וכלפי עצמך: מה שנראה לך רע בקרבך, מיטהר כבר על ידי כך שאת מבחינה בו. כן הימנעי מפחד, אמנם הפחד הוא רק תוצאה של כל שקר. אל תפחדי ממורֶך לבך בכיבוש האהבה, ואל תפחדי אפילו ממעשׂים רעים בדרך לכך. צר לי, שאיני יכול לומר לך משהו משׂמח יותר, שכן האהבה הפעילה אכזרית ומפחידה לעומת האהבה שבמחשבה. האהבה שבמחשבה שואפת להישׂג מהיר, שאפשר להגיע אליו מהר והכול יסתכלו בו. מגיעים בזה אפילו להקרבת החיים, ובלבד שלא יידָחה הדבר הרבה ויתממש מהר, כמו על הבימה, ושיראו הכול וישתבחו. ואילו האהבה הפעילה — זו עבודה וכוח־עמידה, ולגבי רבים היא תורה שלמה. אבל אומר מראש, כי בו ברגע שתראי באימה, כי על אף כל מאמצייך לא זו בלבד שלא קרבת אל מטרתך אלא כאילו התרחקת ממנה — ברגע ההוא, אני מנבא לך, תשׂיגי את המטרה ותראי ברור מעלַייך את הכוח המחולל נפלאות של אלוהים, שאהב אותך כל הזמן והדריך אותך בדרך מיסתורית. סלחי לי על שלא אוכל לשהות לידך עוד, מחכים לי. שלום.”

הגברת בכתה.

“Lise, Lise, ברֵך אותה, ברֵך!” התעוררה בניתור.

“אותה לא כדאי אפילו לאהוב. ראיתי שהשתובבה כל הזמן,” התבדח הישיש. “מדוע לעגת כל הזמן לאָלֶכּסֵיי?”

ואמנם עסקה Lise כל הזמן בתעלול שלה. עוד בפגישה הקודמת הבחינה שאַליוֹשה נבוך בנוכחותה ומשתדל לא להביט עליה, וזה התחיל לשעשע אותה מאוד. לא גרעה עין ממנו וצדה את מבטו: אַליוֹשה לא עמד בפני המבט העקשן המכוון אליו, והיה מציץ בה פתאום, נמשך בכוח שאין לגבור עליו, והיא היישירה אז אל עיניו חיוך של נצחון. אַליוֹשה היה נבוך וכעס עוד יותר. לבסוף פנה לה עורף והסתתר מאחורי גבו של הישיש. כעבור כמה דקות שוב נמשך על ידי הכוח שאין לגבור עליו, והסב פניו כדי לראות האם היא מסתכלת בו, וראה את Lise, שרכנה הצדה מהכֵסנוֹח שלה, מביטה עליו מהצד וממתינה למבטו. כשצדה את מבטו, פרצה בצחוק גדול, עד שאפילו הישיש לא התאפק:

“מדוע את מביישת אותו, שובבה?”

במפתיע, הסמיקה Lise, עיניה ברקו, פניה הרצינו מאוד והיא דיברה מהר, בעצבנות, בטינה לוהטת וכועסת:

“ומדוע הוא שכח הכול? כשהייתי קטנה נשׂא אותי בזרועותיו, שׂיחקנו יחדיו. הוא היה בא ללמד אותי לקרוא, זה ידוע לך? לפני שנתיים, כשנפרד, אמר שלא יִשכח לעולם, שאנו ידידים לנצח, לנצח, לנצח!.. והנה הוא מפחד מפני פתאום, האם אני אוֹכל אותו? מדוע אינו רוצה לגשת, מדוע אינו מדבר אתי? מדוע אינו רוצה לבוא אלינו? אולי אתה אינך מרשה לו: הלוא אנו יודעים שהוא הולך לכל מקום. לי לא נאה לקרוא לו, הוא חייב היה להיזכר הראשון, אם לא שכח. לא, עכשיו הוא חוזר־בתשובה! מדוע הלבשת עליו את הגלימה הארוכה הזאת… אם ירוץ, יִפול…”

ולא התאפקה, כיסתה פניה בידיה ופרצה באין6 עוצר בצחוק נורא, בלתי־נשמע, זה צחוֹקה הממושך, העצבני, המזעזע. הישיש שמע בחיוך, ובירך אותה בחיבה. כשהתחילה לנשק את ידי הישיש, הצמידה אותה פתאום אל עיניה ופרצה בבכי:

“אל תכעס עלי, אני טפשה, איני שווה מאומה… ואַליוֹשה אולי צודק, צודק מאוד, כשאינו רוצה לבקר אצל מצחיקה כזאת.”

“בוודאי שאשלח אותו,” החליט הישיש.


5: יבוֹא, יבוֹא

הישיש נעדר מחדרו כעשׂרים וחמש דקות. השעה כבר היתה לאחר שתים־ עשׂרה וחצי ודְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שלמענו התאספו האורחים, עוד לא בא. אלא שכמעט נשכח, וכששב הישיש לתא, שמע שׂיחה כללית ערנית מאוד של אורחיו. בשׂיחה השתתפו בעיקר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ ושני הכמרים־הנזירים. התערב בשׂיחה, וכפי הנראה בלהט, גם מיאוּסוֹב, אך שוב לא האירה לו ההצלחה פנים. ניכר היה שהוא אדם מִשני כאן, המתווכחים מיעטו לענות לו, ונסיבה חדשה זו אך הגבירה את גרִיוּתוֹ המצטברת. מה שקרה הוא, שעוד קודם לכן התנצח קצת בידיעות עם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, והתקשה לשׂאת בקור־רוח את הזלזול המסוים בו של איש־שׂיחו. “עד עכשיו, לפחות, הייתי קשור עם מיטב הקִדמה באירופה, ואילו הדור החדש הזה אינו מכיר בנו כלל,” אמר בלבו. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, שהבטיח לשבת על הכיסא ולשתוק, אכן שתק זמן־מה, אבל עקב בחיוך לגלגני אחר שכנו פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ', וכפי הנראה שׂמח לרוגזו. זה כבר היה בדעתו לבוא עמו חשבון על כמה עניינים, ולא רצה להפסיד עתה את ההזדמנות. לבסוף לא התאפק עוד, רכן אל כתף שכנו והתגרה בו בהנמכת־קול:

“לא הסתלקת קודם לכן כש’נישקו בחיבה' והסכמת להישאר בחבורה כה בלתי־מהוגנת? והסיבה היא, שראית את עצמך מושפל ונעלב, ונשארת כדי לגמול להם בהצגת שׂכלך. ועכשיו כבר לא תסתלק עד שלא תציג לפניהם את שׂכלך.”

“שוב התחלת? להפך, מיד אלך.”

“מאוחר יותר, לאחר כולם תסתלק,” הוסיף עקיצה פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. זה היה כמעט ברגע שובו של הישיש.

הוויכוח נפסק לרגע, אבל הישיש ישב במקומו, הסתכל בכולם וכאילו עודד אותם במאור־פנים להמשיך. אַליוֹשה, שהכיר כל הבעה בפניו, ראה ברור שהוא עייף מאוד ומתגבר. בתקופה האחרונה של המחלה היה מתעלף מאפיסת־כוחות. גם עתה עלה בפניו חוורון כמו שהיה עולה לפני ההתעלפות, ושׂפתיו הלבינו. אך כפי הנראה, לא רצה לפזר את האסיפה. דומה, שהיתה לו בכך כוונה מסוימת — מהי? אַליוֹשה עקב אחריו בתשׂומת־לב רבה.

“דנים אנו במאמר המעניין מאוד של אדון זה,” אמר הכומר־הנזיר יוֹסיף, הספרן, כשהוא פונה אל הישיש ומצביע על איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. “הוא מביא חידושים רבים, אבל נדמה לי, כי הרעיון יכול להתפרש לכאן ולכאן. האדון הגיב במאמר בכתב־עת על בעיית המשפט הכנסייתי־החברתי והיקף סמכותו, וענה בכך לאיש כהונה, שכתב ספר שלם על נושׂא זה…”

“לצערי, לא קראתי את מאמרך, אבל שמעתי עליו,” אמר הישיש והסתכל במבט נוקב באיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“האדון נוקט קו מעניין ביותר,” המשיך הספרן, “וכפי הנראה, בשאלת המשפט הכנסייתי־החברתי הוא שולל לחלוטין את הפרדת הכנסייה מהמדינה.”

“זה מעניין, אבל מה הכוונה?” שאל הישיש את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

האיש ענה, אך לא בנימוס של עליונות, כפי שחשש אמש אַליוֹשה, אלא בענווה ובאיפוק, מתוך רחישת־כבוד ניכּרת, וכפי הנראה, גם ללא כל כוונה סמויה:

“אני יוצא מההנחה, כי ערבוב־יסודות זה, ערבוב המהויות של הכנסייה והמדינה, יהיה ודאי נצחי, אף על פי שאינו אפשרי, וכי לעולם לא יינתן להביא את העניין למצב תקין, ואפילו לידי תיאום כלשהו, מפני שהשקר טמון ביסודו של העניין. לדעתי, לא תיתכן פּשרה טהורה ומוחלטת בין המדינה לבין הכנסייה בבעיות כמו המשפט, למשל. איש־הכנסייה, שחלקתי על דעתו, טוען, כי הכנסייה תופסת מקום מוגדר ומדויק במדינה. ואילו אני טענתי כנגדו, כי להפך, הכנסייה חייבת לכלול בקרבה את כל המדינה, ולא לתפוס בה פינה בלבד, ואם אין הדבר אפשרי עכשיו משום־מה, חייב העניין בעיקרו להיות מטרה ישירה של המשך ההתפתחות בחברה הנוצרית.”

“נכון מאוד!” אמר בתקיפות ובעצבנות האב פָּאִיסִי, כומר־נזיר מלומד ושתקן.

“אוּלטרָמוֹנטָנִיוּת7 גמורה!” קרא מיאוּסוֹב, ובקוצר־רוח שילב רגליו.

“ואצלנו אפילו הרים אַיִן!” אמר האב יוֹסיף, פנה אל הישיש והמשיך: “האדון עונה, בין השאר, על הנחות ‘יסודיות ומהותיות’ של יריבו, איש־הכנסייה, אנא, שׂים לב לכך. עניין ראשון: ‘שום איגוד חברתי אינו יכול ואינו רשאי ליטול לעצמו שלטון — לשלוט בזכויות האזרחיות והפוליטיות של חבריו’. עניין שני: ‘לא תהיה הסמכות הפלילית והאזרחית־המשפטית בידי הכנסייה, לפי שאין סמכות זו עולה בקנה אחד עם טבעה כמוסד אלוהי וכאיגוד אנשים למטרות דתיות’. ולבסוף, עניין שלישי: ‘הכנסייה היא מלכות שלא מעולם זה’…”

“מישׂחק מלים מגונה שאינו הולם איש־כנסייה!” לא עצר כוח האב פָּאִיסי ושוב הפסיק אותו. “קראתי את הספר שחלקת עליו,” פנה אל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', והשתוממתי לדברי איש־הכנסייה, כי ‘הכנסייה היא מלכות שלא מעולם זה.’ אם ‘לא מעולם זה’, אין היא יכולה להתקיים עלי־אדמות. המלים ‘לא מעולם זה’ נאמרו באֶוַנגֶליוֹן הקדוש לא במובן זה. אסור לשׂחק במלים כאלה. אדוננו יִסוּס כְריסטוֹס בא כדי לכונן את הכנסייה עלי־אדמות. מלכות־השמים היא, כמובן, לא מעולם זה, אלא בשמים, אבל מגיעים אליה רק דרך הכנסייה שנוסדה וקיימת על האדמה. ועל כן לא ייתָכנו מישחקי־מלים חילוניים בעניין זה, והם מגונים. ואילו הכנסייה אכן היא מלכות ונועדה למלוך, ובסוף תופיע ללא־ספק כמלכות על פני האדמה כולה, ויש לנו הבטחה על כך…"

השתתק פתאום, כאילו בלם את עצמו. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שמע את דבריו בכבוד ובתשׂומת־לב, פנה אל הישיש בשלווה לא שכיחה, אך ברצון ובתום־לב, כמו קודם לכן:

“הרעיון במאמרי מסתכם בכך, שבימים קדומים, בשלוש המאות הראשונות של הנצרות, הופיעה הנצרות בעולם ככנסייה בלבד, והיתה כנסייה בלבד. כשרצתה ממלכת רומא האלילית להיות נוצרית, היא רק כללה את הכנסייה, אבל הוסיפה להיות ממלכה אלילית כפי שהיתה, ברבות מאוד מתופעותיה. ביסודו של דבר, קרה מה שהיה חייב לקרות. ברומא כמדינה שׂרדו יסודות רבים מדי מהתרבות האלילית ומחכמתה, למשל, אפילו יסודות המדינה ומטרותיה. כשנכנסה הכנסייה הנוצרית למדינה, לא יכלה, ללא ספק, לוותר על יסוד מיסודותיה, מהסלע שעמדה עליו, ויכלה לחתור אל מטרותיה בלבד שנקבעו בתקיפות לפי הרמז של אלוהים, ובין המטרות: להפוך את העולם כולו, ואם כן את כל הממלכה האלילית הקדומה, לכנסייה. וכך (למטרות העתיד), לא על הכנסייה לחפשׂ לה מקום מוגדר במדינה, כמו כל ‘איגוד חברתי’, או כ’איגוד בני־אדם למטרות דתיות' (כפי שמכנה את הכנסייה המחבר שאני חולק עליו), אלא להפך, על כל מדינה ארצית לההפך ברבות הימים לכנסייה, ולהיות כנסייה בלבד, לאחר שביטלה את מטרותיה שאינן הולמות את הכנסייתיות. כל זה לא ישפיל אותה, לא יגרע מכבודה, מתהילתה כמדינה גדולה, לא יגרע מכבוד שליטיה, ורק יעביר את המדינה מהדרך האלילית הכוזבת והמוטעית, אל הדרך הנכונה והאמיתית, היחידה המוליכה אל מטרות נצחיות. על כן היה מחבר הספר ‘על יסודות המשפט הכנסייתי־חברתי’ טוען טענה נכונה, אילו תוך העלאת יסודות אלה והצעתם, היה רואה בהם פשרה זמנית ולא עוד, חיונית עדיין בתקופתנו החוטאת שלא הושלמה. אולם ברגע שמחבר עקרונות אלה מעֵז להצהיר, כי העקרונות שהוא מציע, וחלק מהם מנה זה עתה האב יוֹסִיף, הם עקרונות מוצקים, סטִיכייִם ונצחיים, הריהו קם נגד הכנסייה וייעודה הקדוש, הנצחי, הבלתי־מעורער. הנה זה מאמרי, תמצית מלאה שלו.”

“אם כן, במלים מיספר,” אמר האב פָּאִיסִי, מדגיש כל מלה, “לפי כמה תיאוריות, שנתבררו היטב במאה התשע־עשׂרה שלנו, על הכנסייה להתגלגל למדינה, כביכול לעלות מצורה נמוכה לצורה גבוהה יותר, כדי להיעלם אחר־כך בתוכה, תוך ויתור למדע, לרוח־הזמן ולתרבות. אם אינה רוצה בזה והיא מתנגדת, תוקצה לה בשל כך רק פינה במדינה, וגם זו תהיה נתונה לפיקוח — וכך יהיה בזמננו במדינות הקיימות באירופה. ואילו לפי התפיסה הרוסית והתקווה הרוסית ראוי, שלא הכנסייה תתגלגל למדינה, כעולָה מטיפוס נמוך אל גבוה יותר, אלא להפך, המדינה חייבת להגיע לידי כך, שתוכל לההפך לכנסייה בלבד, ולא לשום דבר אחר. וזה יבוא, יבוא!”

“נו, אני מודה, עודדת אותי קצת,” הצטחק מיאוּסוֹב ושוב שילב רגליו. “ככל שאני מבין, המדובר בהתגשמותו של אידיאל, רחוק עד אינסוף, בהתגלות השנייה. אם כך, בבקשה. חלום אוּטוֹפי נפלא על היעלמות המלחמות, הדיפלומטים, הבנקים וכדומה. משהו הדומה אפילו לסוציאליזם. וכבר חשבתי, שהכול נאמר ברצינות, והכנסייה תתחיל עכשיו, למשל, לשפוט בפלילים ולגזור מלקות ועבודת־פרך, ואולי אפילו דין־מוות.”

“אפילו פעל עכשיו בית־דין כנסייתי־חברתי בלבד, לא היתה הכנסייה משלחת אנשים לעבודת־פרך או גוזרת עליהם מיתה. הפשע וההשקפה על הפשע היו חייבים ודאי להשתנות, כמובן, לאט־לאט, לא פתאום ולא מיד, אבל מהר למדי…” אמר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בשלווה, בלי להניד עפעף.

“ברצינות אמרת?” נתן בו מיאוּסוֹב מבט נוקב.

“אילו היה הכול נהפך לכנסייה, היתה הכנסייה מנַדה את העבריין ואת המַרייָן, ולא היתה מתיזה ראשים,” המשיך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘. "אני שואל אתכם, לאן היה הולך המנודה? הלוא היה נאלץ להיבדל לא רק מבני־אדם, כמו היום, אלא גם מכְריסטוֹס. הן מָרד על ידי פשעו לא רק בבני־אדם אלא גם בכנסייה הנוצרית. ודאי, שגם כיום המצב דומה בעיקרון, ואף על פי כן לא הוכרז, ומצפונו של הפושע עושׂה במקרים רבים עסקות עם עצמו: "גנבתי, אבל לא מרדתי בכנסייה, ואיני אויבו של ישו’ — הנה מה אומר לעצמו פושע בימינו, אבל כשתבוא הכנסייה במקום המדינה. יִקשה עליו לומר דברים אלה, אלא אם כן ישלול את הכנסייה כולה עלי־אדמות: ‘הכול טועים, הכול סוטים, הכנסייה כוזבת, רק אני, הגנב והרוצח, הנני הכנסייה הנוצרית האמיתית’. דברים אלה קשה לאדם לומר לעצמו, נדרשים כאן תנאים מופלגים, נסיבות שאינן שכיחות. ומצד שני, הסתכלו בהשקפתה של הכנסייה על הפשע: האין היא חייבת להשתנות מההשקפה הקיימת, האלילית כמעט, ומהקטיעה המוכנית של האבר הנגוע, כפי שנעשׂה היום למען שלום הציבור, ולההפך, בצורה שלמה ולא כוזבת, לרעיון התחדשות האדם, תחייתו, הצלתו…"

“מה הוא כל זה? שוב אני מפסיק להבין,” שיסע אותו מיאוּסוֹב, “שוב איזה חלום. משהו חסר־צורה, אי־אפשר להבין. הכיצד נידוי, איזה מין נידוי? אני חושד שאתה פשוט מלגלג עלינו, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

“ולאמיתו של דבר, גם היום כך,” אמר פתאום הישיש, וכולם פנו אליו בבת אחת. “לולא היתה קיימת היום כנסיית כְריסטוֹס, לא היה לפושע כל מעצור במעשׂיו, ולא היה לו עונש אחר כך, זאת אומרת עונש אמיתי, לא מכני, כפי שאמר האדון זה עתה, עונש המרגיז ברוב המקרים את הלב, אלא עונש אמיתי, הממשי היחיד, היחיד שמטיל אימה ומפייס, והוא טמון בהכרת מצפונו האישי של הנענש.”

“הכיצד, הרשה־נא לשאול?” שאל מיאוּסוֹב בסקרנות ערנית.

“אלה פני הדברים,” פתח הישיש. “כל השילוחים לעבודת־הפרך, שהיו מלווים גם במכות, אינם מתקנים איש, והעיקר, אינם מרתיעים כמעט שום פושע, ומיספר הפשעים לא רק שאינו יורד, אלא עולה. הלוא עלינו לקבל את הדברים כפי שהם. יוצא, שאין החברה מוגנת כלל, כי גם אם קוטעים בצורה מכנית את האבר המזיק ומשלחים אותו הרחק מהעין, מיד מופיע במקומו פושע אחר, ואולי גם שניים. אם יש משהו המגונן על החברה גם בימינו, ומתקן אפילו את מידותיו של הפושע, ומשקם אותו להיות אדם חדש, הרי זו אך ורק חוקת־כריסטוֹס הפועלת על ידי הכרת המצפון. רק אם הכיר באשמתו כבן החברה הנוצרית, זאת אומרת, הכנסייה, הוא מכיר גם באשמתו כלפי החברה, זאת אומרת, כלפי הכנסייה. ואם כן, הרי רק לפני הכנסייה עשׂוי הפושע בן־זמננו להודות באשמתו, ולא לפני המדינה. אילו היה בית־הדין בידי חברה שהיא הכנסייה, היה יודע את מי לפטור מהנידוי ולשוב ולסַפח אותו. היום, כשאין לכנסייה כל בית־דין פעיל, ובידה רק אפשרות הגינוי המוסרי, הריהי מתרחקת מהענשת הפושע. אין היא מנדה אותו, ורק מוסר־אב אינה מונעת ממנו. יתירה מזו, היא טורחת לקיים עם הפושע את כל המגע הנוצרי הכנסייתי: היא מרשה לו לבוא לתפילה, לאכול את לחם־הקודש, נותנת לו נדבה ונוהגת בו כמו בשבוי ולא כמו בעבריין. מה היה גורלו של הפושע, הו אֵלי, אילו החברה הנוצרית, זאת אומרת, הכנסייה, היתה דוחה אותו כפי שדוחה אותו וכורת החוק האזרחי? מה היה, אילו היתה גם הכנסייה מענישה אותו בנידוי מיד לאחר כל ענישה לפי חוק המדינה? אין להעלות על הדעת ייאוש גדול יותר, על כל פנים לגבי הפושע הרוסי, שכן הפושעים הרוסים עדיין מאמינים הם. ואולי, מי יודע: אולי היה קורה אז דבר נורא — אולי היה הלב המיואש של הפושע מאבד את האמונה, ומה אז? אולם הכנסייה, כאֵם עדינה ואוהבת, נמנעת מעונש פעיל, שכן גם בלי העונש שלה נענש האשם על ידי המשפט האזרחי, והלוא ראוי שירחם עליו מישהו. ובעיקר היא נמנעת, מפני שמשפט הכנסייה הוא היחיד הנושׂא את האמת בו, ועל כן לא יוכל להצטרף מבחינה מהותית ומוסרית לשום משפט אחר, אפילו בפשרה זמנית. כאן אין העסקות אפשריות כלל. אומרים, כי הפושע בחוץ־לארץ מתחרט רק לעתים רחוקות, שכן אפילו התורות החדשות בזמננו מחזקות אותו בדעה, כי פשעו אינו פשע אלא מרד בכוח־העוול המדכא אותו. החברה כורתת אותו מעליה בצורה מכנית באמצעות הכוח הגובר עליו, ומלווה נידוי זה בשׂנאה (כך, לפחות, הם אומרים באירופה על עצמם) — בשׂנאה ובאדישות כלפי המשך גורלו של אחיה, וגם בשכחה. והנה הכול מתרחש ללא כל צער מצד הכנסייה, שכן במקרים רבים כבר אין שם כנסיות כלל, ונותרו רק אנשי־הכמורה והבניינים המפוארים של הכנסיות, ואילו הכנסיות עצמן שואפות זה כבר לעבור מהצורה הנמוכה, ככנסייה, לצורה הגבוהה ביותר8, כמדינה, כדי להיעלם בה כליל. כך הדבר, כמדומה, בארצות הלוּתֶרָניות, לפחות. וברומא כבר הוכרזה המדינה במקום הכנסייה לפני אלף שנים. ועל כן אין הפושע רואה עוד את עצמו כחבר הכנסייה, ולאחר שנוּדה הוא שוקע בייאוש. ואם הוא שב לחברה, הריהו שב לעתים קרובות מלא שׂנאה כה גדולה, עד שהחברה עצמה כאילו מנדה אותו. במה יסתיים הדבר יכולים אתם להבין בעצמכם. נדמה אולי, כי במקרים רבים גם אצלנו כך. אולם אצלנו קיימת מלבד בתי־הדין הרשמיים גם הכנסייה, שלעולם לא תנתק את המגע עם הפושע, כאילו הוא בנה החביב והיקר עדיין, ומעל כל אלה שריר וקיים, לפחות במחשבה בלבד, בית־הדין של הכנסייה, אמנם, בלתי־פעיל כיום, אבל חי למען העתיד, לפחות בחלום, אשר גם הפושע עצמו מודה בו בחוש הטבעי של נפשו. נכון גם מה שנאמר זה עתה, שאילו אכן קם משפט הכנסייה ובמלוא כוחו, זאת אומרת, אילו היתה כל החברה לכנסייה, לא זו בלבד שהיה משפט הכנסייה משפיע על תיקון דרכו של הפושע, כפי שאינו משפיע היום, אלא שאולי היו גם הפשעים עצמם פוחתים במידה שלא תיאמן. ואין ספק, שהבנת הכנסייה את פושע העתיד ואת פשע העתיד היתה שונה לגמרי במקרים רבים מהבנתה עכשיו, והיתה יודעת להחזיר את המנודה, להרתיע את הזומם ולשקם את הנופל. אמת נכון הדבר,” הצטחק הישיש, “שהחברה הנוצרית עצמה אינה מוכנה עדיין, ומתקיימת בזכותם של שבעה צדיקים בלבד. אך מאחר שאין כוחם פוחת, הנצרות איתנה ומצפה ליום גלגולה המלא מחברה, שהיא איגוד כמעט אלילי, לכנסייה יחידה, יחידה, עולמית ושלטת. כל זה יבוא, יבוא, ולו גם באחרית הימים, כי זה בלבד נועד להתגשם! ואל נביך את עצמנו בעניין זמנים ומועדים, שכּן סוד הזמנים והמועדים טמון בחכמת האלוהים, בנבואתו ובאהבתו. ומה שנראה רחוק עדיין לפי חשבון האדם, ייתכן שהוא ליד הדלת, על סף הופעתו, לפי הקביעה האלוהית. דבר זה יבוא, יבוא.”

“יבוא, יבוא,” אישר האב פָּאִיסי ביראת־כבוד ובחומרה.

“מוזר, מוזר עד מאוד!” אמר מיאוּסוֹב, לא בלהט אלא במעין כעס שהוסתר.

“מה נראה לך כה מוזר?” שאל בזהירות האב יוֹסִיף.

“אכן, מה הוא דבר זה!” אמר מיאוּסוֹב, כאילו פרצו ממנו הדברים, “מתחסלת המדינה עלי אדמות, והכנסייה מועלית לדרגת מדינה! אין זו אוּלטרָמוֹנטָניוּת, אלא אַרכִיאוּלטרָמוֹנטָניוּת! על כך לא חלם גם האפִּפיור גרֶגוֹריוּס השביעי!”

“אתה מבין את העניין בהיפוך גמור!” אמר בחומרה האב פָּאִיסִי, “לא הכנסייה מתגלגלת במדינה, הבן זאת. זו רומא והחלום שלה. זה הפיתוי השלישי של השׂטן! להפך, המדינה מתגלגלת בכנסייה, עולה לדרגת כנסייה ונעשׂית כנסייה על פני כל האדמה — וזה מנוגד לגמרי לאוּלטרָמוֹנטָניוּת ולרומא ולפירוש שלך, אבל זה ייעודה הגדול של הפּרָווֹסלָביות עלי אדמות. ממזרח יעלה כוכב זה.”

שתיקתו של מיאוּסוֹב היתה רבת־משמעות. כל דמותו אמרה הכרה בלתי־שכיחה בערך עצמו. חיוך סלחני מגבוה עלה על שׂפתיו. אַליוֹשה עקב אחר השׂיחה בלב מתפעם. השׂיחה ריגשה אותו עד היסוד. במקרה העיף מבט ברָקיטין. הבחור קפא במקומו הקודם ליד הדלת, הקשיב והסתכל בתשׂומת־לב רבה, גם אם השפיל עיניו. אבל לפי הסומק הער בפניו ניחש אַליוֹשה, כי גם רָקיטין נסער לא פחות ממנו. אַליושה ידע מה מסעיר אותו.

“הרשו לי, רבותי, לספר לכם אָנֶקדוֹטה קטנה,” אמר פתאום מיאוּסוֹב בהטעמה כשמראהו אומר חשיבות מיוחדת. “לפני שנים אחדות, בפָרִיז, זמן מועט לאחר הפיכת דצמבר, ביקרתי פעם אחת כמַכּר אצל איש־מינהל חשוב מאוד־מאוד, ופגשתי בביתו אדון אחד מעניין ביותר. אדם זה היה לא בלש סתם, אלא מנהל יחידה שלמה של בלשים־פוליטיים — מִשׂרה שהשפעתה רבה למדי. ניצלתי את ההזדמנות ופתחתי עמו בשׂיחה, מתוך סקרנות רבה. מאחר שהוא נתקבל בבית כמַכּר, אלא כפקיד הכפוף לבעל־הבית, שבא לדווח על משהו, כיבד אותי — לאחר שראה כיצד מקבל אותי הממונה עליו — במידת־מה של גילוי־לב, נו, כמובן, רק במידת־מה, אולי מוטב לומר שהיה אדיב יותר משהיה גלוי־לב, כפי שיודעים הצרפתים להיות אדיבים, מה גם שראה בי בן חוץ־לארץ. הבינותי יפה את דבריו. השׂיחה נסבה על הסוציאליסטים־המהפכנים, שנרדפו בימים ההם. אפסח על עיקרה של השׂיחה, ואספר רק על הערה אחת מעניינת ביותר, שנפלטה מפי ברנשון זה: ‘אנחנו,’ אמר האיש, ‘איננו חוששים למעשׂה הרבה מכל הסוציאליסטים — האנרכיסטים, הכופרים והמהפכנים. אנו עוקבים אחריהם ומהלכיהם ידועים לנו. אבל יש ביניהם כמה אנשים מיוחדים במינם, אמנם לא רבים: הרי אלה המאמינים באלוהים ונוצרים, ועם זה גם סוציאליסטים. מפני אלה אנו חוששים ביותר, אנשים נוראים הם! הסוציאליסט־הנוצרי נורא מהסוציאליסט־הכופר’. גם אז הדהימו אותי דברים אלה, אבל עכשיו, אצלכם, רבותי, נזכרתי בהם פתאום…”

“אם כן, אתה מייחס אותם אלינו, ורואה בנו סוציאליסטים?” שאל ללא־עקיפין האב פָּאיסי.

אבל לפני שחישב פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' את תשובתו, נפתחה הדלת ונכנס דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', שאיחר כה הרבה. אכן כבר חדלו לחכות לו, והופעתו הפתאומית עוררה אפילו ברגע הראשון תמיהה מסוימת.


6: למה חי אדם כזה!

דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, צעיר בן עשׂרים ושמונה, ממוצע־קומה ונעים־סֵבר, נראה מבוגר מגילו. שרירָני היה וכוח גופני רב ניכר בו, ואף על פי כן נראה משהו חולני בפניו. פנים אלו היו רזות, הלחיים נפולות, וצבען נתגוון במין צוהב לא־בריא. לעיניו הכהות הבולטות והגדולות למדי היה מבט תקיף וקשה לכאורה, אך לא ברור. אפילו כשהתרגש ודיבר ברוגזה נדמה היה, שאין מבטו מציית למצב־רוחו ומביע משהו אחר, לפעמים משהו שאינו מתאים כלל לרגע הנוכחי. “קשה לדעת על מה הוא חושב,” אמרו לפעמים המשׂוחחים עמו. אחרים, שראו בעיניו משהו מהורהר וקודר, נדהמו לפעמים מצחוקו הפתאומי, שהעיד על מחשבות עליזות ושובבות, בעוד מבטו קודר כל כך. אמנם, מידת־מה של חולניות בפניו יכלה להיות מובנת ברגע זה: הכול ידעו או שמעו על החיים הסוערים ו“הוללים” מאוד שידע אצלנו בזמן האחרון, כפי שידעו הכול על הגרִיוּת הקיצונית שפקדה אותו במריבותיו עם אביו על הכסף השנוי במחלוקת. בעיר כבר התהלכו על כך כמה בדיחות. אמת הדבר, שהיה רגזן מטבעו, בעל “שכל לא־עקִיב ולא נכון”, כפי שאיפיין אותו אצלנו שופט־השלום שלנו, סֶמיוֹן איוַנוֹביץ’ קָצַ’לניקוֹב, באחת המסיבות. הוא נכנס לבוש ללא־דופי ובהידור, המקטורן מכופתר, כפפות שחורות לידיו המחזיקות בצילינדר. כאיש־צבא שפרש זה לא כבר היה משוֹפם, אך זקנו מגולח. שׂערו החום היה מסוּפָּר קצר ומסורק על הרקות לעֵבר פניו. צעידתו נמרצת, רחבה, צבאית. להרף־עין נעצר על הסף, הקיף במבט את הנאספים, ופנה היישר אל הישיש, שכן ניחש שהוא בעל־הבית, החווה לו קידה עמוקה וביקש ברכה. קם הישיש ובירך אותו. עתה נשק דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' את ידו ביראת־כבוד ואמר בהתרגשות רבה, כמעט ברוגזה:

“סלחו לי בנדיבות על שאילצתי להמתין לי זמן כה רב. אבל המשרת סמֶרדיָקוֹב, ששלח אלי אבא, ענה פעמיים על שאלתי התקיפה על שעת־הפגישה בנימה מוחלטת, כי הפגישה נקבעה לשעה אחת. והנה נודע לי פתאום….”

“אל תדאג,” שיסע אותו הישיש, “אין דבר, התעכּבת קצת, לא נורא…”

“מודה לך מאוד־מאוד, ולא יכולתי לצפות לפחות מזה מטוב לבך,” פלט דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' את הדברים, החווה עוד קידה אחת, פנה פתאום לעבר אביו, והחווה גם לו קידה מכובדת, עמוקה. ברור היה, כי חישב קידה זו מראש ותכנן אותה בכנות, לפי שראה חובה לעצמו להביע בכך את רגשי־הכבוד שלו ואת כוונותיו הטובות. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, אף שהופתע כליל, התעשת מיד לפי דרכו: בתשובה על קידת הבן, קפץ ממקומו והשיב לו גם הוא באותה קידה עמוקה. פניו לבשו פתאום חשיבות וכוח־השפעה, ואלה הקנו להן מראה מרושע לגמרי. עתה החווה דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ קידה כללית לנוכחים, ניגש בצעדיו הגדולים והנמרצים אל החלון, ישב על הכיסא הפנוי היחיד ליד האב פָּאִיסי, הזדקר קדימה והתכונן לשמוע את המשך השׂיחה שנפסקה עם כניסתו.

הופעתו של דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' לא גזלה יותר משתי דקות, ולא היתה מניעה לחידוש השׂיחה. אבל הפעם לא ראה פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' צורך לענות על שאלתו התקיפה והמרגיזה כמעט של האב פָּאִיסי.

“הרשה לי לא להתייחס לנושׂא זה,” אמר בנימת זלזול מסוימת של איש־החברה. “וכן הנושׂא מורכּב. הנה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' מצטחק אלינו: ודאי יש בפיו משהו מעניין גם על נושׂא זה. שאל אם כן אותו.”

“שום דבר מיוחד, מלבד הערה קטנה,” ענה מיד איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, "על כך, שכל הליבֶּרליזם האירופי ואפילו החובבנות־הליברלית הרוסית שלנו, מערבבים תכופות וזה־כבר את התוצאות הסופיות של הסוציאליזם והנצרות. מסקנה מדהימה זו היא, כמובן, קו אופייני. אגב, מתברר, כי לא רק הליברלים והחובבנים מערבבים בין הסוציאליזם והנצרות, ובמקרים רבים נוהגים כך גם הזַ’נדַרמים, כמובן, אלה שבחוץ־לארץ. האָנֶקדוטה הפָּריזָאית שלך אופיינית למדי, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’."

“שוב אני מבקש רשות לעזוב נושׂא זה,” חזר ואמר פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ‘, "ובמקומו אספר לכם, רבותי, אָנֶקדוֹטה שנייה, על איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ עצמו, מעניינת ואופיינית ביותר. לפני חמישה ימים ולא יותר הוא הצהיר חגיגית, בחברה מקומית, חברת־גברות בעיקר, תוך כדי ויכוח, כי אין דבר עלי אדמות המאלץ את האנשים לאהוב את הדומים להם, וחוק־טבע האומר, שעל האדם לאהוב את האנושות, אין בכלל, ואם היתה עד עתה וישנה אהבה בעולם, אין היא תוצאה של חוק־טבעי, אלא של אמונת הבריות בהשארת הנפש. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הוסיף מיד הערת־אגב, כי זה עיקרו של כל חוק־הטבע, ואם תשמיד באדם את האמונה בהשארת־הנפש, מיד ייעלמו מקרבו לא האהבה בלבד אלא כל כוח חיוני להמשכת חיי העולם. יתירה מזו: לא יהיה עוד כל דבר בלתי־מוסרי, הכול יהיה מותר, אפילו אכילת בשר־אדם. ולא די בזה, אלא שסיים בקביעה, כי חוק המוסר של הטבע המחייב כל יחיד — למשל אחד כמוני, שאינו מאמין באלוהים ובאלמוות שלו עצמו — חייב להשתנות מיד עד כדי היפוכו של החוק הדתי, הקודם, וכן אמר, כי את האנוכיות, אפילו עד מעשׂי־רֶשע, יש לא רק להתיר לאדם, אלא גם להכיר בכך, שזה המוצא החיוני, הנבון ביותר, ואולי האצילי ביותר, ממצבו. על פי פָּרָדוֹקס זה תוכלו להסיק, רבותי, על כל שאר הדברים שהואיל להצהיר, ואולי מתכוון עוד להצהיר, האֶכּסצֶנטריקן ובעל־הפָּרָדוֹקסים החביב שלנו, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'."

“ברשותכם,” צעק פתאום דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', “אולי לא היטבתי לשמוע: ‘מעשׂי־רֶשע לא רק יורשו, אלא יוכרו אפילו כמוצא החיוני ביותר והנבון ביותר ממצבו של כל אדם שאין אלוהים בלבו!’ כך או לא כך?”

“בדיוק כך,” אמר האב פָּאִיסי.

“אזכור זאת.”

מיד השתתק דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', כפי שהתפרץ לפתע לשׂיחה. הנוכחים הסתכלו בו בסקרנות.

“האומנם זו דעתך על תוצאות אבדן־האמונה אצל אנשים בהשארת־הנפש?” שאל פתאום הישיש את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“כן, כך טענתי. אין מידות טובות אם אין אלמוות.”

“מאושר אתה, אם זו אמונתך, ואולי אומלל מאוד!”

“מדוע אומלל?” חייך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“מפני שקרוב לוודאי, שאינך מאמין בהשארת־הנפש שלך, ואינך מאמין בדברים שכתבת על הכנסייה ועל בעיות הכנסייה.”

“אולי הצדק אתך!… ואולי לא היתה זו הלצה בלבד…” הודה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' למרבה התמיהה והסמיק כולו.

“לא התלוצצת ממש, זה נכון. רעיון זה עוד לא הוכרע בלבך ומענה אותו. אבל גם המעונה אוהב לפעמים להשתעשע בייאושו, אולי מתוך ייאוש. מתוך ייאוש אתה משתעשע בינתיים גם במאמרים בכתבי־העת וגם בוויכוחים בחברה, אינך מאמין בדיאָלֶקטיקה שלך ומחייך אליה בכאב לב… שאלה זו לא נפתרה בקרבך, וזה צערך הגדול, מפני שהיא דורשת פתרון בתקיפות…”

“האם תוכל השאלה להיפתר בקרבי? להיפתר לצד החיוב?” המשיך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בשאלתו המוזרה, והסתכל בחיוך בלתי־מובן בישיש.

“אם לא תוכל להיפתר לצד החיוב, לא תיפתר לעולם גם לצד השלילה, תכונה זו של לבך מוכּרת לך. וזו כל מצוקתו. אבל אמור תודה לבורא, על שנתן לך לב נעלה, היודע להתענות במצוקה זו, ‘לחקור את הגבוה ולחפשׂ את הגבהים, כי בשמים ניתנו לנו מגורים’. יתן לך אלוהים, שימצא אותך הפתרון־שבלב בעוד אתה מהלך על האדמה, ויברך אלוהים את דרכיך.”

הישיש הרים את ידו ורצה לצַלֵב ממקומו את איוַן פיוֹדוֹרוביץ‘. אולם האיש קם מכסאו. ניגש אל הישיש, קיבל את ברכתו, נשק את ידו ושב בשתיקה אל מקומו. מראהו אמר תקיפות ורצינות. מעשׂה זה וכל השׂיחה הקודמת המפתיעה, של איוַן פיוֹדוֹרוביץ’ עם הישיש, הדהימו את הנוכחים במעין סודיות ואפילו חגיגיות, והם השתתקו לדקה, ואפילו בפני אַליוֹשה נראה אפילו פחד. פתאום הרתיע מיאוּסוֹב את כתפיו, ובו ברגע קם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' מכסאו.

“ישיש אלוהי וקדוש!” קרא בקול והצביע על איוַן פיוֹדוֹרוביץ‘. "בני הוא, בשׂר מבשׂרי יוצא חלצי האהוב ביותר! זהו קַרל מוֹר שלי היודע לכבד, ואילו הבן שנכנס עכשיו, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’, שכנגדו אני מבקש משפט אצלך. הוא כבר פרַנץ מוֹר, שאינו יודע לכבד — שניהם מה’שודדים' של שילֵר, ואני עצמי, אם כן אהיה במקרה זה Regierender Grat von Moor9. שפוט והצֵל! זקוקים אנו לא רק לתפילות שלך, אלא גם לנבואות."

“דבר בלי העוויות־שוטים ואל תתחיל להעליב את בני ביתך,” אמר הישיש בקול חלש, תשוש. כפי הנראה היתה עייפותו גוברת יותר ויותר, וניכר היה באפיסת כוחו.

“קומדיה מגונה, שחזיתי אותה מראש כשהלכתי הנה!” צעק דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בזעם וקפץ ממקומו. “סלח הוד־קדושתך,” פנה אל הישיש, “אני אדם חסר־השׂכלה, ואפילו איני יודע איך לכנות אותך. אבל רימו אותך, ואתה היית טוב מדי כשהרשית לנו להיפגש אצלך. לאבא שלי דרושה רק שערוריה, ולמה, זה כבר חשבון שלו. יש לו תמיד חשבון משלו. אבל נדמה לי, שהפעם אני יודע לשם מה…”

“כולם מאשימים אותי, כולם!” צעק בתורו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, "הנה גם פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’, מאשים. האשמת, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ‘,האשמת!" פנה פתאום אל מיאוּסוֹב, אף על פי שהאיש לא התכוון כלל להפסיק אותו. "מאשימים אותי בכך, שהסתרתי את כספי הילדים במגף והרווחתי כפליים. אבל, ברשותכם, האם אין לנו בית־משפט? שם יעשׂו לך חשבון, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’, על פי הקבלות שלך, המכתבים וההסכמים, יחשבו כמה היה לך, כמה בזבזת וכמה נותר לך! מדוע פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' משתמט מהוצאת משפט? דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' אינו זר לו. והנה, הכול נגדי, ואילו דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' אפילו חייב לי לפי הסיכום, ולא רק משהו אלא כמה אלפים, וכל התעודות לכך אצלי! הלוא העיר נבקעת ורועמת מההילולות שלו! ושם, במקום ששירת בו בצבא, שילם לפי אלף וגם לפי אלפיים על פיתוי בנות הגונות. עניין זה, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ידוע לנו בפרטיו הסודיים ביותר, ואני אוכיח… אב קדוש, התאמין: הֶאהִיב בו בתולה אצילה ביותר, מבית טוב, בעלת רכוש, בתו של המפקד הקודם שלו, פּוֹלקוֹבנוק אמיץ־לב, בעל זכויות, על צווארו עיטור אָנָּה עם חרבות, עשׂה חרפה לבחורה כשהציע לה נישׂואים, ועכשיו היא כאן, ועכשיו היא יתומה, הכלה שלו, והוא, לעיניה, הולך אל פַּתָּאִית אחת מקומית. אבל גם אם היתה פַּתָּאִית זו בנישׂואים־אזרחיים, אם אפשר לומר כך, עם אדם מכובד אחד, אבל באופי שלה היא עצמאית. מבצר חסום בפני כולם, ממש כמו אשה חוקית, כי היא הגונה, כו, אבות קדושים, היא הגונה! אבל דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ רוצה לפתוח מבצר זה במפתח זהב, ולשם כך הוא מתחצף עכשיו כנגדי, רוצה לגזול ממני כסף, אלף כבר בזבז על פַּתָּאִית זו. ולשם זה הוא לוֹוה כסף בלי־הרף, ובין השאר, ממי, מה אתם חושבים? לומר או לא לומר, מיטיָה?"

"שתוק! צעק דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', “חכה עד שאצא, אבל בפנַי אל תעֵז ללכלך עלמה אצילה מאוד… זה בלבד שהעזת לרמוז עליה, היא חרפה לה… לא ארשה!” הוא נשנק בנשימתו.

“מיטיָה! מיטיָה!” צעק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', עצבני וסוחט את דמעותיו, “וברכת האב היא לא־כלום? ואם אקלל, מה יהיה אז?”

“חסר־בושה ומתחפשׂ!” זעק דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“כך הוא צועק אל אביו! ומה איפוא כלפי זרים? רבותי תארו לעצמכם: יש כאן אדם עני אבל נכבד, סרן בדימוס, קרה לו אסון, פוטר מהשירות, אבל לא בפומבי, לא במשפט, שמר על כל כבודו, והוא מטופל במשפחה גדולה. לפני שלושה שבועות, בפונדק, תפס דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בזקנו, ובזקנו זה גרר אותו החוצה, ובחוץ הפליא בו מכות לעין כול, וכל זה מפני שהאיש משמש שתדלן־משפטי בעסקוֹן אחד שלי.”

“כל זה שקר! אמת מבחוץ, שקר מבפנים!” רעד בזעמו דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. “אבא! איני מצדיק את מעשׂי. כן, לפני כולם אני מודה: נהגתי כחיה בסרן זה, ועכשיו אני מצטער וסולד מעצמי על זעם חייתי זה, אבל הסרן, הנאמן שלך, הלך אל אותה גברת עצמה, שאמרת עליה שהיא פַּתָּאִית, והתחיל להציע לה בשמך, שתיקח את השטרות שלי המצויים בידך ותתבע אותי לדין, כדי שיכלאו אותי בגלל השטרות האלה, אם אציק לך יותר מדי בהתחשבנות על הרכוש. והנה עכשיו יש לך טינה כלפַי על שיש לי חולשה אל הגברת הזאת, לאחר שבעצמך לימדת אותה לפתות אותי! הלוא סיפרה לי בעצמה, בעצמה סיפרה לי ולעגה לך! ולהושיב אותי בכלא אתה רוצה רק מפני הקנאה כלפיה, מפני שהתחלת בעצמך להיטפל אליה עם האהבה שלך, וכל זה ידוע לי, והיא שוב צחקה — שמעת — שוב צחקה לך, וסיפרה הכול. הריהו לפניכם, אנשים קדושים, הנה האיש הזה, האב המוכיח את בנו ההולל! רבותי הנוכחים כאן, סלחו לי את זעמי, אבל לבי אמר לי, זקן בעל־מזימות זה קרא לכאן את כולכם לשם שערוריה. אני באתי כדי לסלוח אם היה מושיט לי יד, לסלוח ולבקש סליחה! אבל מאחר שהוא העליב ברגע זה לא רק אותי, אלא גם את העלמה האצילה מאוד, שאפילו את שמה איני מעֵז להשמיע כאן מרוב יראת־כבוד כלפיה, החלטתי לחשׂוף את כל מישׂחקו בפומבי, גם אם הוא אבי!…”

נבצר ממנו להמשיך. עיניו ברקו, הוא התנשם בכבדות. גם כל האנשים בתא היו נרגשים. כולם מלבד הישיש קמו בחרדה ממקומותיהם. פני הכמרים־הנזירים היו חמורות, אבל הם חיכו לדברו של הישיש. הוא ישב חיוור מאוד, לא מהתרגשות אלא מתשישות חולנית. חיוך מתחנן האיר על שׂפתיו. מפעם לפעם הרים יד, כמבקש לעצור את המשתוללים. ואכן די היה בתנועה אחת שלו כדי שיִסתיים המעמד הזה. אבל דומה, כי גם הוא מצפה למשהו, ומסתכל בעיון רב, כאילו רצה להבין עוד משהו, כאילו עדיין לא הבהיר לעצמו משהו. לבסוף ראה מיאוסוֹב את עצמו מושפל ומבויש לחלוטין.

“בשערוריה שהתרחשה כאן כולנו אשמים!” אמר בלהט, “אבל לא שיערתי משהו כזה כשהלכתי לכאן, אף כי ידעתי עם מי יש לי עסק… יש לסיים זאת מיד! הוד־קדושתך, האמן, כי לא ידעתי בדיוק את כל הפרטים שנתגלו כאן, לא רציתי להאמין בהם, ועכשיו נודעו לי לראשונה… האב מקנא את בנו כלפי אשה המשָׂרכת דרכיה, ונדבר עם ברִיה זו להושיב את הבן בכלא… בחבורה כזאת אילצו אותי לבוא לכאן… אני מרומה, הריני מודיע לכולם, שהנני מרומה לא פחות מאחרים…”

“דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'!” זעק פתאום פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בקול זר, “לולא אתה בני, הייתי מזמין אותך ברגע זה לדוקרב… באקדחים, ממרחק שלושה צעדים… מבעד למטפחת! מבעד למטפחת!” סיים ורקע ברגליו.

יש רגעים בחיי שקרנים זקנים, ש“הציגו” כל ימי חייהם, כשהם מרחיקים לכת במישׂחק, ורועדים ובוכים מהתרגשות אמת, אף על פי שברגע זה עצמו (ואולי שנייה אחר כך) יכלו ללחוש לעצמם: “הלו אתה משקר, חסר־בושה זקן, הלוא אתה שׂחקן גם כרגע, למרות זעמך ‘הקדוש’ ורגע הזעם ‘הקדוש’.”

דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' הזעיף את פניו והביט באביו בבוז עצום. “חשבתי… חשבתי,” אמר חרש ובמאופק, “שאבוא למכוֹרה שלי עם המלאך אהוב נפשי, עם ארוסתי, כדי לטפח את ימי זִקנתו, ומצאתי רק בעל־תאווה מופקר וקוֹמֶדיַנט שפל ביותר!”

“לדוקרב!” שוב זעק הזקן, משתנק ומתיז רוק בדברו. “ואתה, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' מיאוּסוֹב, דע לך, אדוני, שייתכן, כי בכל משפחתך אין ולא היתה אשה נעלה וישרה יותר — שמעת, ישרה יותר — מאשה זו, הברִיָה, כפי שהעזת לכנות אותה זה עתה! ואתה, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' החלפת את ארוסתך ב’ברִיָה' זו, ואם כן קבעת בעצמך, שאין ארוסתך שווה את סוליית הנעל שלה, והנה כזאת היא הבריה!”

“בושה!” פרצה המלה מפי האב יוֹסִיף.

“בושה וחרפה!” צעק פתאום קַלגָנוֹב, ששתק כל הזמן, בקולו הנערי הרועד מהתרגשות והסמיק כולו.

“למה חי אדם כזה!” צרח דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בקול עמום, כולו קרוב לטירוף־זעם, כתפיו זקוּרות מאוד עד שהוא נראה כמעט גיבן. “הגידו לי, האם אפשר עוד להרשות לו לטמא את האדמה,” אמר והצביע בידו על הזקן. מלים אלו אמר לאט, במתינות.

“אתם שומעים, אתם שומעים, הנזירים, את דברי רוצח־אביו,” הסתער פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' על האח יוֹסיף. “הנה התשובה על ה’בושה' שלך! איזו בושה היא? ‘בריה’ זו, אשה זו ‘המופקרת בהתנהגותה’, אולי היא קדושה מכם, רבותי הכמרים־הנזירים המצילים את נשמתם! אולי ‘נפלה’ בנעוריה, מפני שירדה הסביבה לחייה, אבל היא ‘אהבה הרבה’, ולזו ש’אהבה הרבה' סלח גם כְריסטוֹס…”

“לא על אהבה כזאת סלח…” התפרץ מתוך קוצר־רוח האב יוֹסיף העניו.

“לא, על אהבה כזאת, על אהבה זו, הנזירים, על אהבה זו!.. אתם מצילים את נפשכם באכילת כרוב, וחושבים שהנכם צדיקים! אוכלים קרפיונים זעירים, כל יום קרפּיוֹנוֹן, וחושבים שתקנו את אלוהים בקרפיונים!”

“נורא, נורא!” נשמעו בתא קולות מכל הצדדים.

אולם מעמד זה שהגיע לכדי זוועה נפסק בצורה מפתיעה. פתאום קם הישיש ממקומו. אַליוֹשה, שכמעט אבדו עשתונותיו מרוב חרדה לישיש ולשאר הנוכחים, הספיק לתמוך בידו. הישיש פנה לעֵבר דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' וכשניגש אליו, כרע לפניו על ברכיו. אַליוֹשה חשש, כי נפל מרוב חולשה, אך לא כן היה. לאחר שכרע, השתחווה הישיש לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', והקידה מלאה, ברורה, מודעת, ואפילו נגע במצחו ברצפה. כה נדהם אַליוֹשה, עד שלא הספיק לעזור לו לקום.

חיוך קל הבריק קצת על שׂפתיו.

“סִלחו! סלחו כולכם!” אמר והחווה קידות לעֵבר כל אורחיו.

דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' עמד כמה שניות כהלום רעם: קידה לרגליו — מה קרה? עד שקרא: “הו, אֵלי!”, כיסה פניו בידיו ופרץ החוצה. אחריו מיהרו יחדיו כל האורחים, ומרוב מבוכה אף לא נפרדו מבעל־הבית ולא החוו לו קידה. רק הכמרים־הנזירים שוב ניגשו אליו לקבל ברכה.

“מה פתאום קידה עמוקה זו, האם זה סֵמל כלשהו?” ניסה להתחיל בשׂיחה פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שהצטנע פתאום, אבל לא העֵז לפנות אישית אל מישהו. כולם היו יוצאים עתה מהגדר של מנזר־הפרוּשים.

“איני אחראי לבית־משוגעים ולמשוגעים,” ענה לו מיאוּסוֹב מיד בזעם, “לעומת זאת אפָטר מחברתך, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', והאמן לי, כי לעולם. היכן הוא הנזיר ההוא?…”

“הנזיר ההוא”, שהזמין אותם לארוחת־הצהריים אל ראש־המנזר, הופיע מיד. הוא פגש את האורחים כשירדו מרחבת־הכניסה של תא־הישיש, כאילו המתין להם שם.

“עשׂה עמי חסד, אב נכבד, מסור לראש־המנזר את רחשי־הכבוד העמוקים שלי כלפיו, ואת התנצלותי שלי, של מיאוּסוֹב, לפני הוד־קדושתו, שכן מנסיבות פתאומיות שלא נחזו מראש נבצר ממני להתכבד ולהשתתף בסעודה שלו, על אף רצוני הכן ביותר,” אמר פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' ברוגזה לנזיר.

“והלוא הנסיבה הבלתי־צפויה — אני הוא!” נחפז לומר פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. "אתה שומע, האב, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’ מסרב להישאר בחברָתי, לולא כן היה הולך מיד. ותלך, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ‘, הואל־נא ללכת אל האב ראש־המנזר, ולתיאבון! דע לך, שאני הוא שאשתמט, ולא אתה. הביתה, הביתה, בבַית אוֹכל, וכאן אני מרגיש שלא אוּכל לאכול, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’, קרובי החביב מכולם."

“לא קרוב אני לא ומעולם לא הייתי, אתה אדם שפל!”

“במתכוון אמרתי, כדי להוציא אותך מהכלים, מפני שאתה מתכחש לקִרבה, אף שאתה קרוב, וכמה שלא תתפתל, אני אוכיח זאת לפי הרשום בלוח־השנה. ואתה, איוַן פיוֹדוֹרוביץ‘, הישאר גם אתה אם רצונך בכך, ואני אשלח בבוא השעה סוסים לאסוף אותך. ואותך, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’, מחייב אפילו הנימוס בלבד להופיע אצל האב ראש־המנזר: ראוי להתנצל על מה שעוללנו שם יחדיו…”

“ובאמת אתה נוסע? אינך משקר?”

“פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ', איך הייתי מעז לאחר כל מה שקרה! נסחפתי, סלחו לי, רבותי, נסחפתי! ומלבד זאת, אני מזועזע! וגם מתבייש! רבותי, אחד לבו כלֵב אלכסנדר מוּקדוֹן, ואחר לבו כלֵב הכלֶב פידֶלקה. שלי, כמו של הכלבלב פידֶלקה. התפחדתי! נו, ואיך אפשר לאחר שערוריה כזאת ללכת לסעודת־צהריים, לזלול את הרוטב של המנזר? בושה היא, לא אוּכל, סלחו לי!”

“השד יודע אותו, ומה אם הוא מרַמה?” ניצר מיאוּסוֹב, התהרהר ועקב במבט תמיה אחר הליצן המתרחק. האיש הסֵב פניו לאחור, וכשראה כי פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' עוקב אחריו, שלח לו בידו נשיקה.

“אתה הולך אל ראש־המנזר?” שאל בחריפות מיאוּסוֹב את איוַן פיוֹדוֹרוביץ'.

“מדוע לא? ומלבד זאת, עוד אתמול הוזמנתי במיוחד על ידי ראש־המנזר.”

“להוותי, אני אכן מרגיש כמעט הכרח לבוא לסעודה ארורה זו,” המשיך מיאוּסוֹב מתוך אותה גרִיוּת מרה עצמה, ולא שׂם לב כלל, שהנזיר מקשיב. “לפחות שם נתנצל על מה שעוללנו כאן, ונסביר כי לא אנו… מה דעתך?”

“כן, ראוי להסביר, שלא אני… זאת ועוד, אבא לא יהיה שם,” אמר איוַן פיוֹדוֹרוביץ'.

“רק אביך חסר שם! ארוחה ארורה!”

אף על פי כן, הלכו כולם. הנזירון הקשיב ושתק. כשעברו בחורש העיר פעם אחת בלבד, כי האב ראש־המנזר ממתין כבר זמן רב, והם מאחרים ביותר ממחצית השעה. איש לא הגיב. מיאוּסוֹב שלח מבט רצוף שׂנאה אל איוַן פיוֹדוֹרוביץ'.

“והריהו הולך לו לארוחה כאילו לא קרה דבר!” אמר בלבו. “מצח נחושה ומצפון קָרָמָזוֹבי.”

7: פרח־כמוּרה קַרייֶריסט

אַליוֹשה הוליך את הישיש שלו אל חדר־השינה הקטן, והושיב אותו על המיטה. החדר היה קטן מאוד, ורק רהיטים חיוניים בו. מיטת־הברזל היתה צרה, ובמקום מזרן נפרשׂ עליה לֶבֶד. בפינה, ליד האיקוֹנות, עמוד־תפילה ועליו צלב ואוַנגֶליוֹן. חסר־אונים התיישב הישיש על המיטה. עיניו הבריקו והוא התקשה בנשימה. כשישב, נתן מבט נוקב באַליוֹשה, כאילו שקל משהו בדעתו.

“הואל והרשה להישאר כאן,” אמר אַליוֹשה בקול מתחנן.

“שם אתה דרוש יוֹתר. שם אין שלום. תשרת ותביא תועלת. יקומו שדים, תאמר תפילה. ודע לך, בני (כך אהב הישיש לכנות אותו), שאין מקומך כאן גם להבא. זכור זאת, בחור. אך ירשה לי אלוהים להתייצב לפניו — הסתלק מהמנזר. הסתלק לגמרי.”

הרעיד אַליוֹשה.

“מה היה לך? בינתיים, לא כאן מקומך. מברך אני אותך לשליחות גדולה בקהילה. עוד הרבה עליך לנדוד. ולשׂאת אשה תצטרך. הכול יהיה עליך לשׂאת עד שתשוב. והמלאכה רבה תהיה. אבל איני מפקפק בך, ועל כן אני שולח אותך. כריסטוֹס אתך. שמור עליו והוא ישמור עליך. צער גדול תדע ובצערך תדע אושר. הרי לך צוואה: בַצער חפשׂ את האושר. עבוד ללא הפוגה, עבוד. זכור את דברי אלה, כי גם אם עוד אשׂוחח אתך, לא רק ימי ספורים אלא גם שעותי.”

שוב נראתה בפני אַליוֹשה תנועה חזקה. זוויות שׂפתיו רעדו.

“למה שוב?” אמר בחיוך שליו. “ילַוו אנשי היִשוב את מתיהם בדמעות, ואילו אנו כאן שׂמחים למסתלק. אנו שׂמחים ומתפללים לשלום נפשו. עזוב אותי עכשיו. הגיעה השעה להתפלל. לך והזדרז. היה ליד אחֶיך. אבל לא ליד האחד, ליד שניהם.”

הישיש הרים ידו לברכה. אי־אפשר היה להתנגד, אף שרצה אַליוֹשה מאוד להישאר. וכן רצה לשאול, והשאלה היתה מחליקה מקצה הלשון: “מה היתה משמעות הקידה לפני אחיו דְמיטרי?”, אך לא העז לשאול. הוא ידע, שהישיש היה מסביר לו את המעשה גם ללא שאלה, אילו היה אפשר. אם כן, לא רצה לגלות. אולם קידה זו הדהימה את אַליוֹשה. אמונה עיוורת אמרה לו, כי בקידה היה משהו מיסתורי. משהו מיסתורי ואולי גם נורא. כשיצא אל מחוץ לגדר מנזר־הפרושים כדי להגיע למנזר הגדול לתחילת הארוחה אצל ראש־המנזר (כמובן, רק כדי לשרת ליד השולחן), נעצר, ולבו נצבט פתאום בכאב: כאילו שבו וצלצלו באוזניו דברי הישיש, המנבא את קצו הקרוב כל־כך. מה שניבא הישיש ובדיוק כזה, חייב להתרחש ללא־ספק, אַליוֹשה האמין בזה באמונה שלמה. אבל כיצד יחיה הוא בלעדיו, בלי לראות אותו, בלי לשמוע אותו? ולאן יילך? הוא מצווה לא לבכות ולהסתלק מהמנזר, הכיצד, אֵלי! זה כבר לא ידע אַליוֹשה עצבות כזאת. האיץ את צעדיו בחורש המפריד בין מנזר־הפרושים למנזר הגדול, ומרוב קושי לשׂאת את מחשבותיו המעיקות עליו, התחיל להסתכל באורנים בני מאות־השנים שמשני צדי השביל. הדרך לא היתה ארוכה, כחמש מאות צעדים, לא יותר. בשעה זו לא היה עשׂוי לפגוש איש, אך הנה ראה בעיקול־הדרך הראשון את רָקיטין. האיש המתין למישהו.

“לי אתה מחכה?” שאל אַליוֹשה כשהגיע אליו.

“דווקא לך,” הצטחק רָקיטין. “אתה ממהר אל האב ראש־המנזר. אני יודע. יש לו סעודה. מיום שקיבל כאן את פני האַרכיהֶגמון והגנרל פָּחָטוֹב, אתה זוכר, עוד לא ערך סעודה כזאת. אני לא אהיה שם, ואתה לך, תגיש את הרוטב. אמור לי, אָלֶכּסֵיי, דבר אחד — מה פשר החלום הזה? זאת רציתי לשאול אותך.”

איזה חלום?"

“קידה עמוקה זו לאחיך דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. ואיך שדפק במצחו ברצפה!”

“אתה מתכוון לאב זוֹסימה?”

“כן, לאב זוֹסימה.”

“במצחו?”

“לא התבטאתי בנימוס. טוב, אז לא בנימוס. ובכן, מה פשר החלום הזה?”

“איני יודע, מישָה, את הפשר.”

“ואני ידעתי שלא יסביר לך. שום דבר מופלא אין בזה, תמיד אותן שטויות צדקניות. אבל הלהטוט נעשה במתכוון. עכשיו יתחילו לגלגל כל המתחסדים בעיר ובגוּבֶּרנִיָה: ‘מה הפשר של חלום זה?’. לפי דעתי, אכן הזקן רואה את הנולד: רוח של פלילים עלה באפו. מסריח אצלכם.”

“אילו פלילים?”

כפי הנראה, רצה רָקיטין לפרוק משהו מלבו.

“במשפחונת שלכם אכן יהיו המעשׂים הפליליים האלה. הם ייעשׂו בין אחֶיך לבין האב העשיר שלך. ועל כן הקיש האב זוסימה במצחו על כל צרה שלא תבוא. אחר כך, כשיקרה משהו, יאמרו: ‘כן, הלוא ניבא זאת הישיש הקדוש, התנבא’, אמנם, איזו נבואה יש בנקישת המצח ברצפה? לא, יש כאן סֵמל, אָלֶגוֹריה או השד יודע מה? יפרסמו, יזכרו: הנה חזה מראש את הפשע, ציין את הפושע. אצל השוטים תמיד כך: מצטלב לפני הפונדק, ובכנסייה מיידה אבנים. וגם הישיש שלך כך: מגרש במקל את הצדיק, ולרוצח מחווה קידה עמוקה.”

“איזה פשע? לאיזה רוצח? מה היה לך?” אַליוֹשה עמד כמו מאובן, נעצר גם רָקיטין.

“לאיזה? כאילו אינך יודע? אני מתערב אתך, כי כבר חשבת על כך. אגב, זה מעניין. שמע, אַליוֹשה, תמיד אתה אומר את האמת, אמנם תמיד אתה מתיישב בין שני כסאות: האם חשבת על זה, או לא חשבת, ענֵה.”

“חשבתי,” הנמיך את קולו אַליוֹשה. אפילו רָקיטין נבוך.

“באמת? האם גם אתה חשבת?” קרא.

“אני… אולי לא חשבתי,” מלמל אַליוֹשה, “אבל כרגע, כשהתחלת לדבר על זה בצורה כה משונה, נדמה היה גם לי שחשבתי על כך.”

“אתה רואה (ואיך שאמרת זאת ברור), אתה רואה? האם, כשהסתכלת באבאלה ובאחיך מיטֶנקה, חשבת על פשע? אם כן, איני טועה?”

“חכה, חכה,” הפסיק אותו אַליוֹשה בחרדה, “במה ראית כל זה?… ומדוע זה מעסיק אותך כל־כך, זו שאלה ראשונה.”

“שתי שאלות נפרדות, אבל טבעיות. אענה על כל אחת לחוד. מדוע ראיתי? לא הייתי רואה שום דבר לולא הבנתי היום את אחיך דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', את כל כולו, כפי שהוא, פתאום ובבת־אחת. את כולו כפי שהוא. על פי איזה תו אחד תפסתי את כולו בבת־אחת. לאנשים אלה הישרים מאוד אך בעלי־תאווה יש קו־גבול שאסור להם לעבור אותו. ופתאום לפתע ינעץ סכין באבאלה. ואבאלה שיכור ונואף מופקר, מעולם לא היה לו חוש מידה בשום עניין — לא יתאפקו שניהם, ושניהם יעופו לתעלה…”

“לא, מישה, אם זה בלבד, הרי שעודדת אותי. לידי כך לא יגיעו.”

“ומדוע אתה רועד כולך? להגיד לך משהו? גם אם הוא אדם ישר, מיטֶנקה (הוא טיפש, אבל ישר), הריהו בעל־תאווה. זו ההגדרה שלו, וזו מהותו בפנים. האב הוא שהנחיל לו את תאוותנותו השפלה. ורק עליך, אַליוֹשה, אני משתומם: כיצד אתה בָתוּל עדיין? הלוא גם אתה קָרָמָזוֹב! ובמשפחה שלכם הגיעה התאוותנות למצב דלקתי. והנה, שלושה בעלי־תאווה אלה עוקבים עכשיו זה אחר זה… וסכינים נעוצים בשוקי־המגפיים שלהם. התנגחו השלושה מצח במצח, ואתה אולי הרביעי.”

“לגבי אשה זו אתה טועה. דְמיטרי… בז לה,” אמר אַליוֹשה והרטיט.

“לגרוּשֶנקה? לא, חביבי, אינו בז לה. אם העדיף אותה בגלוי על ארוסתו, אינו בז לה. כאן… יש כאן משהו, חביבי. שלא תבין אותו עכשיו. קורה לאדם שיתאהב ביופי איזה שהוא, בגוף אשה, ואולי רק בחלק של גוף האשה (בעל־תאווה יכול להבין זאת), ואז יתן תמורתה את ילדיו שלו, ימכור את אביו ואת אמו, את רוסיה והמולדת. אם ישר הוא, יילך ויגנוב. אם מתון הוא — ישחוט, אם נאמן הוא — יבגוד. משורר רגליהן של נשים, פּוּשקין, שר לרגליים בשיריו. אחרים אינם שרים הלל, אך לא יוכלו לראות רגלי־נשים בלי צמרמורת. ולא הרגליים בלבד… כאן, חביבי, לא יועיל הבוז, גם אילו בּז לגרוּשֶנקה. הוא בּז, ולהינתק אינו יכול.”

“אני מבין זאת,” אמר אַליוֹשה פתאום.

“האומנם? כפי הנראה אתה מבין באמת אם לאחר דברי הראשונים אמרת שאתה מבין,” אמר רָקיטין בשׂמחה־לאיד. “במקרה פלטת את המלים, הן פרצו מפיך. על ידי כך ההודאה אפילו יקרת־ערך יותר; אם כן הנושׂא מוּכּר לך, כבר חשבת על כך, על התאוותנות. הו, בָּתוּל שכמותך! אתה, אַליוֹשקה, תם חרישי אתה כזה, אתה קדוש, מסכים אני, אבל תם חרישי, והשד יודע על מה כבר חשבת, השד יודע מה כבר ידוע לך! בָּתוּל, וכבר עברת מעמקים כאלה — זה כבר אני מתבונן בך, גם אתה קָרָמָזוֹב, קָרָמָזוֹב בכול — ואם כן, ישנה איזו חשיבות לגזע ולברירה הטבעית. לפי האב, תאוותן, לפי האם, תמהוני עבד־אלוהים. מדוע אתה רועד? אמת אמרתי? אתה יודע מה אגיד לך, גרוּשֶנקה ביקשה ממני: ‘הבא אותו אלי,’ אמרה, ‘אני אמשוך מעליו את הגלימה.’ ואיך ביקשה: הבא, רק הבא? ואני חשבתי לי: במה אתה כל כך מסַקרן אותה? אתה יודע מה, גם היא אשה לא־רגילה.”

“דרוש בשלומה ואמור שלא אבוא,” אמר אַליוֹשה בחיוך מעוּנֶה. “סיים, מיכָאיל, את הדברים שהתחלת בהם, ואחר כך אגיד לך את המחשבה שלי.”

“מה יש כאן לסיים, הכול ברור. כל זה, חביבי, מנגינה נושנה. אם גם בך טמון התאוותן, במה נגרע חלקו של אחיך איוַן, בן אמך. הלוא גם הוא קָרָמָזוֹב. בזה נכללת כל השאלה הקָרָמָזובית שלכם: תאוותנים, רודפי־בצע ותמהונים! אחיך איוַן כותב עכשיו מאמרים תיאולוגיים, לפי שעה בבדיחות־הדעת, מתוך חשבון מטופש ביותר שאינו ידוע לאיש, אף שהוא אָתֵיאיסט ומודה במעשׂה־הנבָלה — הנה, זה אחיך, איוַן. ומלבד זאת הוא מנסה לכבוש את ארוסתו של אחיו מיטיָה, ומטרה זו ישׂיג, כפי הנראה. ועוד איך ישׂיג: בהסכמת מיטֶנקה, מפני שמיטֶנקה עצמו מוותר לו על ארוסתו, ובלבד שייפטר ממנה ויסתלק מהר ככל האפשר אל גרוּשֶנקה. וכל זה עם כל אצילותו ונקיון־כפיו, שׂים לב לכך. אנשים אלה הם נושׂאי גורל קשה ביותר! השד יבין אתכם לאחר כל אלה: מכיר בנבזות שלו, ובעצמו נדחק אל הנבזות! ושמע הלאה: עכשיו חוצה את דרכו של מיטֶנקה האב הזקן. הזקן השתגע פתאום בתאוותו אל גרוּשֶנקה, הרוק נוזל מפיו כשהוא מסתכל בה בלבד. הלוא בגללה עשׂה את השערוריה בתא, מפני שהעֵז מיאוּסוֹב לכנות אותה ברִיָה מופקרת. התאהב חזק יותר מהחתול. תחילה עבדה למענו במשׂכורת בעִסקוֹנים אפלים ובטיפול בפונדקים, ועכשיו גילה אותה פתאום והסתכל בה ונטרף עליה, ונדחק אליה בהצעות, לא טהורות, כמובן. נו, ודאי יתנגשו בַשביל הזה, אבאלה עם הבן. ואילו גרוּשֶנקה אינה נענית לא לזה ולא לזה, מכרכרת בינתיים ומגרה את שניהם, בוחנת מי מהם עדיף, מפני שאצל אבאלה אפשר לחטוף כסף רב, אבל הוא לא יתחתן, ולבסוף אפילו יתקמצֵן וינעל את הארנק. במקרה זה, גם למיטֶנקה מחיר משלו. כסף אין לו, אבל הוא עשוי להתחתן עמה. כן, עשׂוי להתחתן! לנטוש את הארוסה, יפהפיה שאין דומה לה, קָתֶּרינה איוַנוֹבנה, עשירה, בת־אצילים, פּוֹלקוֹבניק, ולהתחתן עם גרוּשֶנקה, שהיתה פילגשו של סוחר זקן, גבר הולל וראש־העיר, סַמסוֹנוֹב. אכן, כל זה עלול באמת להביא לידי התנגשות פלילית. ולכך מצפה אחיך איוַן, כאן הזכייה שלו: יזכה בקָתֶרינה איוַנוֹבנה שנפשו יוצאת אליה, ויחטוף את ששים האלף של הנדוניה שלה. לאדם קטן ודלפון כמוהו, אף זו התחלה מפתה מאוד. ושׂים לב: לא רק שלא יקפח את מיטיָה, אלא אסיר־תודה יהיה לו עד יומו. היטב אני יודע, כי עוד בשבוע שעבר צעק מיטֶנקה בפונדק, שתוי בחברת צועניות, כי אינו ראוי לארוסתו קָטֶנקה, ואילו אחיו איוַן אכן ראוי לה. וקָתֶרינה איוַנוֹבנה עצמה לא תדחה בסופו של דבר גבר מקסים כאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. כבר עכשיו היא מהססת בבחירה בין השניים. במה קסם לכולכם איוַן זה, שאתם מעריצים אותו? ואילו הוא לועג לכם: בקרן־השפע אני יושב ומתדשן על חשבונכם.”

“מניִן לך כל זה? מדוע אתה מדבר בבטחון כזה?” שאל אַליוֹשה בחריפות והקדיר פניו.

“ומדוע אתה שואל ומפחד מראש מתשובתי? זאת אומרת, שאתה מודה שאמרתי את האמת.”

“אינך אוהב את איוַן. איוַן לא יתפתה לכסף.”

“באמת? והיופי של קָתֶרינה איוַנוֹבנה? לא רק כסף יש שם, וגם ששים אלף הם משהו מפתה.”

“עיני איוַן פונות גבוה יותר. איוַן לא יתפתה גם לאלפים. לא כסף הוא מחפשׂ, לא שלווה. ואולי הוא מחפשׂ יסורים.”

“ומה הוא חלום זה? הו, אתם… האצילים!”

“ראה, מישָה, הנשמה שלו סוערת. שׂכלו נתון בשבי. הוא הוגה מחשבה גדולה שלא נתבררה די־הצורך. הריהו מהאנשים שאין להם צורך במיליונים, אבל יש להם צורך לברר מחשבה עד הסוף.”

“זו גניבה ספרותית, אַליוֹשקה. עשׂית פָּרַפרָזה על דברי הישיש. אכן חד לכם איוַן חידה!” קרא רָקיטין בזעם גלוי. אפילו פניו נשתנו ושׂפתיו התעוותו. "וגם החידה מטופשת, אין מה לפתור. טלטל את המוח ותבין. המאמר שלו מגוחך ואווילי. ושמעת קודם לכן את התיאוריה הטפשית שלו: “אין השארת־הנפש, ואם כן אין גם מידות־טובות, ואם כן, ‘הכול מותר’. (והאח שלו מיטֶנקה, אתה זוכר, צעק: אזכור זאת!) תיאוריה מפתה לנבלים… אני מגדף, וזה טפשי… לא לנבלים, אלא לתלמידים רברבנים ‘בעלי מחשבות שאין חֵקֶר לעמקותן’. רברבן, וכל העניין הוא: ‘מצד אחד, אי־אפשר שלא להכּיר, ומצד אחר — אי־אפשר שלא להודות!’ כל התיאוריה שלו היא נבָלה! האנושות תמצא בקרבה את הכוח לחיות למען המידות הטובות, גם ללא האמונה בהשארת־הנפש! באהבה לחירות, לשוויון, לאחווה, היא תמצא…”

רָקיטין התלהב, נבצר ממנו לכבוש את עצמו. אבל פתאום נעצר, כאילו נזכר במשהו.

“טוב, די,” העלה חיוך מעוּוֶה אף יותר. “מדוע אתה צוחק? אתה חושב שאני אדם המוֹני?”

“לא, לא העליתי על הדעת שאתה אדם המוֹני. אתה חכם, אבל… הנח לזה, חייכתי מתוך טפשות. אני מבין שאתה יכול להתלהט, מישָה. לפי התלהבותך ניחשתי, שאתה עצמך אינך אדיש כלפי קָתֶרינה איוַנוֹבנה, ואני, חביבי, חשדתי בכך זה כבר, ועל כן אינך אוהב את אחי איוַן. אתה מקנא בו?”

“וגם בכספה אני מקנא? הוסֵף, לא כן?”

“לא, לא אוסיף דבר על הכסף, לא אעליב אותך.”

“אני מאמין מפני שאתה אמרת, אבל יקח אתכם השֵד, בכל זאת, יחד עם אחיך איוַן! איש מכם לא יבין, כי אפשר לא לחבב אותו גם בלי קשר לקָתֶרינה איוַנוֹבנה. ועל מה אחבב אותו, לכל הרוחות! הלוא גם הוא מכבד אותי בגידופים. מדוע איני רשאי לגדף אותו?”

“מעולם לא שמעתי מפיו משהו עליך, מטוב ועד רע. אין הוא מדבר עליך.”

“ואילו אני שמעתי, כי לפני יומיים טחן אותי עד דק אצל קָתֶרינה איוַנוֹבנה — עד כדי כך התעניין בעבדך הנאמן. ולאחר כל אלה, מי מקנא במי, חביבי — איני יודע! הוא הואיל להביע רעיון, שאם לא אחליט לעשׂות בעתיד הקרוב קריירה של כומר־בכיר במנזר ולא אתקדש לנזירוּת, ודאי שאסע לפֶּטֶרבּוּרג ואצטרף לצוות של כתב־עת ‘עבה’, ודווקא למדור הביקורת, אכתוב כעשׂר שנים, ובסופו של דבר אעביר את כתב־העת לבעלותי. אחר כך אמשיך בהוצאתו לאור, ודווקא במגמה ליברלית ואָתֵיאיסטית עם גוון סוציאליסטי, אפילו עם נצנוץ של סוציאליזם, תוך זהירות רבה ושיטוּי בשוטים. סוף הקריירה שלי, לפי פרשנותו של אחיך, יבוא מכך, שגוון הסוציאליזם לא יפריע לי להעביר לחשבון עובר־ושב את דמי־החתימה, ולהשקיע אותם בהזדמנות בעסקים, בהדרכתו של איזה יהודון, עד שאבנה בית־מידות בפֶּטֶרבּוּרג, כדי לשכּן בו את המערכת, ולהשׂכיר את שאר הקומות לדיירים. הוא קבע אפילו את מקומו של הבית: ליד גשר־האבן החדש על הניֶבָה בפֶּטֶרבּוּרג, הנתון, כפי שאומרים, בשלב תכנון, גשר מרחוב ליטֵינָיָה לוויבּוֹרגסקָיָה…”

“שמע, מישָה, הלוא כל זה גם יתגשם, הכול, עד המלה האחרונה!” קרא אַליוֹשה, שלא התאפּק עוד והצטחק בעליזות.

“גם אתה מתחיל בסַרקַזם, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

“לא, לא, התלוצצתי, סלח לי, עניין אחר מעסיק אותי. אבל, אמור בבקשה: מי היה יכול לספר לך פרטים כאלה, מפי מי יכולת לשמוע אותם? הן לא יכולת להיות בביתה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה כשהוא דיבר עליך?”

“לא הייתי שם, אבל דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' היה, ובאוזני שמעתי הכול מפי אותו דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ואם רצונך לדעת, לא אלי דיבר אבל הקשבתי בחשאי, כמובן, על כורחי, שכן ישבתי בחדר־השינה של גרוּשֶנקה ולא יכולתי לצאת כל עוד היה דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ בחדר הסמוך.”

“כן, שכחתי, הלוא היא קרובה שלך…”

“קרובה? גרוּשֶנקה קרובה שלי?” צעק פתאום רָקיטין והסמיק. “יצאת מדעתך, או מה? המוח שלך השתבש.”

“וכי מה? אינה קרובה? כך שמעתי…”

“איפה יכולת לשמוע זאת? לא, לא, אתם, האדונים קָרָמָזוֹב מעמידים פנים של בני אצולה גדולה ועתיקה, בעוד שאביך התרוצץ כליצן ליד שולחנות זרים, ובחסד צורף אל אנשי המטבח. טוב, איני אלא בן כומר ועפר אני לעומתכם, האצילים, אבל אל תעליבו אותי בצורה כה עליזה וקלת־דעת. גם לי יש כבוד, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'. איני יכול להיות קרוב של גרוּשֶנקה, של פּרוצה, אני מבקש להבין זאת!”

רָקיטין היה נרגז מאוד.

“סלח לי, בשם אלוהים, לא יכולתי לשער, ואגב, איזו פרוצה היא? האם היא… כזאת?” הסמיק אַליוֹשה. “אני חוזר ואומר, שמעתי שהיא קרובה שלך. אתה מרבה לבקר אצלה, ובעצמך אמרת לי, שאין קשרי אהבה ביניכם… לא העליתי על הדעת שאתה בז לה כל־כך! האם היא ראויה לכך?”

“אם אני מבקר אצלה, אולי יש לי לכך סיבות משלי, ואתה יכול להסתפק בזה. אשר לקשרי־משפחה, קרוב יותר לוודאי שאחיך או אביך יטילו את הקִרבה עמה עליך ולא עלי. נו, הנה הגענו. מוטב שתלך למטבח. אוי, מה זה כאן, מה זה? האם איחרנו? הן לא יכלו לסיים כה מהר את הארוחה. האם שוב לכלכו כאן הקָרָמָזוֹבים? כפי הנראה, כן. הנה גם אביך ואיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' אחריו. הם פרצו החוצה מבית ראש־המנזר. הנה האב איסידוֹר צועק משהו בעקבותיהם מהמרפסת. גם אבא שלך צועק ומנופף בידיים, ודאי מגדף. ראה, גם מיאוּסוֹב הסתלק בכרכרה, ראה, הנה הוא נוסע. והנה רץ מַקסימוֹב בעל־האחוזה — יש שם שערוריה. אם כן, לא היתה סעודה! אולי גם היכו את ראש־המנזר? ואולי היכו אותם? כדאי היה!…”

לא לשווא דיבר רָקיטין. אכן התחוללה שערוריה, מפתיעה ובלתי־שכיחה. הכול התרחש “מתוך השראה”.


8: השערוריה

כשנכנסו מיאוּסוֹב ואיוַן פיוֹדוֹרוביץ' לבית ראש־המנזר, התרחש מיד בלב מיאוּסוֹב, אדם עדין והגון באמת, תהליך עדין ומיוחד במינו: הוא חש בושה לכעוס. הוא הרגיש, כי ראוי היה שיזלזל בפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' הנבזה עד כדי כך, שלא יהיה ראוי לאבד בגללו את קור־הרוח בתאו של הישיש, ולהתבלבל, כפי שאכן קרה. “על כל פנים, אין הנזירים אשמים במאומה,” קבע פתאום ברחבת־הכניסה לבית ראש־ המנזר," ואם אמצא גם כאן אנשים מכובדים (ראש־המנזר, האב ניקוֹלַיי, הוא כנראה מהאצולה), מדוע לא אהיה חביב, נחמד ומנומס כלפיהם?… לא אתווכח, אפילו ארבה לומר הֵן, אכבוש אותם בחביבות ו… ו… ולבסוף אוכיח להם שאיני חבר לתמהוני זה, לליצן זה, לפּיֶרוֹ זה, ונפלתי בפח כמו הם כולם…"

אשר למחלוקת על כריתת היער והדיִג (הוא לא ידע כלל היכן נמצא כל זה), החליט לוותר להם סופית, אחת ולתמיד, עוד היום, מה גם שכל זה אינו שווה כסף רב, ומיד יפסיק את תביעותיו מהמנזר.

כוונות טובות אלה גברו בלבו כשנכנסו אל חדר־האוכל של האב ראש־המנזר. למעשׂה, לא היה לו חדר־אוכל, מפני שהיו בבית שני חדרים בלבד, אמנם מרוּוָחים ונוחים יותר מחדרי הישיש. אבל התקנת החדרים לא הצטיינה גם היא בפאר מיוחד: רהיטי־מהגוֹני מרופדים עור, לפי אופנה ישנה של שנות העשׂרים. אפילו הרצפות לא היו צבועות. לעומת זאת הבהיק הכול בנקיונו, ועל אדני החלונות נראו פרחים יקרים רבים. אבל עיקר ההדר נראה בשולחן הערוך בפאר, אף כי גם זה יחסי: המפה היתה נקיה, הכלים מבריקים. שלושה סוגי לחם אפוי מצוין, שני בקבוקי יין, שני בקבוקי תמָד נהדר מתוצרת המנזר, וכד־זכוכית גדול מלא קְוַס, גם הוא מתוצרת המנזר, שנתפרסם טעמו בסביבה. ווֹדקה לא הוגשה. רָקיטין סיפר אחר כך, כי לארוחה הוכנו הפעם חמש מנות: מרק־סטֶרלית עם כיסנים ממולאים דג; דגים מבושלים, לפי מתכוֹן שונה ומיוחד; קציצות דג־אדום, גלידה, לפתן, ולסיום מִקפָּא מעין “בּלַנמַנזֶ’ה”. כל זה נודע לרָקיטין, שלא עצר כוח והציץ למטבחו של ראש־המנזר, שגם בו היו לו קשרים. בכל מקום היו לו קשרים, ובכל מקום השׂיג ידיעות. לב חסר־מרגוע היה לו ואכול קנאה. מוּדע היה לכשרונותיו הניכּרים, אבל מתוך החשבה־עצמית הפריז בעצבנות בהערכתם. ברור היה לו, כי יהיה עסקן כלשהו, ואַליוֹשה, שהיה קשור אליו מאוד, התענה על שידידו רָקיטין אינו אדם ישר, ואינו מודע לכך. להפך, מתוך הידיעה שלא יגנוב כסף המונח על השולחן הסיק סופית, שהוא איש היושר העליון. בעניין זה לא היתה עצה לא רק לאַליוֹשה, אלא לשום איש.

כאחד הזוטרים לא הוזמן רָקיטין לארוחה, אבל הוזמנו האב יוֹסִיף והאב פָּאִיסי ועוד כומר־נזיר אחד. כשנכנסו לחדר־האוכל פּיוֹטר אָלכַסנדרוביץ‘, קַלגָנוֹב ואיוַן פיוֹדוֹרוביץ’, כבר המתינו הללו לראש־המנזר. בצד המתין בעל־האחוזה מַקסימוֹב. האב ראש־המנזר ניגש לאמצע החדר, להקביל את פני אורחיו. הוא היה זקן גבוה, רזה, אך חזק עדיין, שׂערו שחור עם חתימת־שׂיבה גדולה, פניו מָארכות, קודרות ואומרות חשיבות. בשתיקה החווה קידות לאורחים, אך הללו לא ניגשו הפעם לקבל ברכה. מיאוּסוֹב הסתכן ורצה לנשק את ידו, אבל ראש־המנזר משך את ידו בעוד מועד, והנשיקה לא התרחשה. לעומת זאת זכו בברכה שלמה איוַן פיוֹדוֹרוביץ' וקַלגָנוֹב, והצמידו לידו של ראש־המנזר נשיקה קולנית, כמנהג התמימים ופשוטי־העם.

“עלינו להתנצל מאוד, רוממות־קדושתך,” פתח פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ‘, מחייך בחביבות ונימת דבריו חשובה ורוחשת־כבוד, "להתנצל על שאנו באים בלי בן־לווייתנו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, שהוזמן על ידך. הוא נאלץ להיעדר מהסעודה שלך, ולא בלי סיבה. בתאו של האב הנעלה זוֹסימה, נסחף האיש במריבה המשפחתית האומללה שלו עם בנו, והשמיע כמה מלום בלתי הולמות… אפשר לומר בלתי־מהוגנות… ודומה שהדבר כבר ידוע (הוא העיף מבט בכמרים־הנזירים) לרוממות־קדוּשתך. ועל כן, משהכיר באשמתו והתחרט בלב שלם, נתקף בושה, ומאחר שלא היה בכוחו להתגבר עליה, ביקש ממני ומבנו, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', להביע לפניך את צערוֹ הכֵּן, את עגמת־נפשו ואת חרטתו… בקיצור, הוא רוצה אף מקווה לתקן הכול אחר כך, ועכשיו הוא מבקש שתברך אותו ותשכח כל מה שקרה…"

מיאוּסוֹב השתתק. לאחר שהשמיע את המלים האחרונות בפִסקה הנמלצת, היה מרוצה מאוד מעצמו עד כדי כך, שלא נותרו בנפשו כל עקבות לרוגז הקודם. שוב אהב את האנושות באהבה שלמה וכנה. ראש־המנזר, ששמע אותו בפנים אומרות חשיבות, הרכין קצת את ראשו ואמר:

“אני מצטער מאוד על היעדרותו. ייתכן, כי בשעת הסעודה היה לומד לאהוב אותנו, כפי שהיינו לומדים אנו לאהוב אותו. הואילו, רבותי, לסעוד.”

נעמד לפני האיקוֹנה והתפלל בקול. כולם הרכינו ראש ביראת־כבוד, ובעל־האחוזה מַקסימוב יצא קדימה והצמיד את כפות־ידיו מתוך התמוגגות מיוחדת.

וברגע זה עולל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' את תעלולו האחרון. ראוי לציין, כי אכן רצה להסתלק, והרגיש בכנות, כי לאחר התנהגותו המחפירה אצל הישיש, אי־אפשר באמת ללכת לארוחה של ראש־המנזר, כאילו לא קרה דבר. אין לומר שהתבייש והאשים את עצמו הרבה. ואולי היתה הרגשתו הפוכה. אף על פי כן הרגיש, כי לא נאה להשתתף בסעודה. אולם אך הגישו אל פתח האכסניה את כרכרתו המטרטרת, התחיל לעלות בה ולפתע נעצר. נזכר בדבריו שלו אצל הישיש: “כשאני נכנס לאיזה מקום נדמה לי, שאני שפל מכולם והם רואים בי ליצן — אם כן, אולי אשׂחק באמת את הליצן, מפני שכולכם עד אחד טפשים ממני ושפלים ממני.” התעורר בו רצון לנקום בכול על מעשׂיו הנתעבים שלו. נזכר פתאום, כי באחד הימים נשאל: “על מה אתה שׂונא כל כך את פלוני?” והוא ענה אז, תוך התקף של חוסר־הבושה הליצני שלו: “הנה על מה: אמת היא שלא עשׂה לי כל רע, לעומת זאת עשׂיתי אני לו מעשׂה נבלה חסר מצפון, ואך עשׂיתי, מיד התחלתי לשׂנוא אותו”. כשנזכר בזה עכשיו, חייך ברשעות תוך הרהור קצר. והנה בָרקו עיניו ואפילו שׂפתיו רטטו. “אם התחלתי, עלי גם לגמור,” החליט. את הרגשתו הכמוסה בהרף־עין זה היה אפשר לבטא במלים אלה: “הן לא אציל כבר עכשיו את כבודי, אם כן אוסיף לירוק עד חוסר־בושה: איני מתבייש לפניכם, וזהו!” ציווה על הרכּב להמתין, שב בצעד מהיר אל המנזר, ונכנס היישר לבית ראש־המנזר. עדיין לא ידע ברור מה יעשׂה, אבל ידע כי אין לו עוד שליטה על עצמו, ודי בדחיפה קלה והוא יגיע מיד אל קצה גבול הנבָלה — אמנם, נבלה בלבד ולא פשע כלשהו, או מעשׂה שבית־המשפט גוזר עונש עליו. ממעשׂים כאלה ידע תמיד להימנע, ובכמה מקרים אף התפלא על כך. הוא נכנס לחדר־האוכל של ראש־המנזר בדיוק עם גמר התפילה, כשהכול נעו אל השולחן. נעצר על הסף, הקיף במבט את החבורה, צחק צחוק ארוך, חצוף, מרושע, והיישיר מבט באומץ בעיני כולם.

“והם חשבו שנסעתי, והנה אני כאן?” צעק מלוא החדר.

כהרף עין היישירו בו כולם מבט ושתקו, ופתאום הרגישו, כי עתה יקרה משהו גועלי, חסר־שחר, והשערוריה וַדאית. ממצב־רוח שלֵו ביותר עבור פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' מיד לזעם קיצוני. כל מה שכּבה בלבו ונרגע, הקיץ בו והתקומם.

“לא, לא אוּכל לשׂאת זאת!” קרא. “לא אוכל לגמרי ו… בשום אופן לא אוכל!”

הדם הציף את ראשו. דבריו נתבלבלו, דעתו כבר לא היתה פנויה לסגנון והוא תפס את מגבעתו.

“מה הוא לא יכול?” צעק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', ‘לגמרי לא יכול ובשום אופן לא יכול’? רוממות־קדושתך, האם להיכנס או לא? תקבל אורח אל שולחנך?"

“אתה מוזמן בלב שלם,” ענה ראש־המנזר. “רבותי! האם ארשה לעצמי,” הוסיף פתאום, “לבקש מכם בכל נפשי להניח למריבות מקריות ולהיפגש באהבה ובהסכמה משפחתית, בתפילה לאלוהים ליד השולחן הצנוע שלנו…”

“לא, לא, אין זה אפשרי,” צעק פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ', כאילו יצא מכליו.

“ואם פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' אינו יכול, אז גם אני איני יכול, וגם אני לא אשאר. לשם כך באתי. עכשיו אהיה בכל מקום עם פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ‘: תסתלק, פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ’, אסתלק גם אני, תישאר — אשאר גם אני. בעניין ההסכמה המשפחתית עקצת אותו קשה ביותר, האב ראש־המנזר: אין הוא מודה בקרבת־המשפחה אתי! לא כן, פוֹן זוֹן? הנה גם פוֹן זוֹן עומד. שלום, פוֹן זוֹן.”

“אתה… לי אתה מתכוון?” מלמל בעל־האחוזה מַקסימוֹב הנדהם.

“ודאי לך,” צעק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', “וכי למי? הן לא יוכל האב ראש־המנזר להיות פוֹן זוֹן!”

“אבל גם אני איני פוֹן זוֹן, אני מַקסימוֹב.”

“לא, אתה פוֹן זוֹן. רוממות־קדושתך, אתה יודע מי זה פוֹן זוֹן? היה משפט פלילי כזה: הרגו אותו בבית־בושת — כך, נדמה לי, מכנים אצלנו את המקומות הללו — הרגו ושדדו, ועל אף גילו הנכבד דחקו אותו לתוך ארגז, סגרו ושלחו מפֶּטֶרבּוּרג למוסקבה בקרון־המטען, מסומן במיספר. וכשסגרו את הארון שרו רקדניות פרוצות שירים וניגנו ב’גוּסְלִי', או בפוֹרטֶפּיָנִי. ובכן, זה אותו פוֹן זוֹן עצמו, הוא קם לתחייה, לא כן, פוֹן זוֹן?”

“מה זה כאן? איך ייתכן?” נשמעו קולות בקבוצת הכמרים־הנזירים.

“נלך!” צעק פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ', כשהוא פונה אל קַלגָנוֹב.

“לא, ברשותכם!” שיסע אותו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בצוויחה, וצעד צעד אחד לתוך החדר, “הרשו גם לי לסיים. שם בתא השמיצו אותי, כביכול לא התנהגתי בנימוס, דווקא בכך שצעקתי בעניין הקַרפּיוֹנוֹנים. פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' מיאוּסוֹב, הקרוב שלי, אוהב שיהיה בשׂיחה 10plus de noblesse que de sincerité ואילו אני אוהב את ההפך, שיהיה בשׂיחה 11plus de sincerité que de noblesse, ואני יורק על ה־ noblesse! לא כן, פוֹן זוֹן? ברשותך, האב ראש־המנזר, אמנם אני ליצן ומציג את עצמי כליצן, אבל אני אביר הכבוד ורוצה לומר מה שיש לי לומר. כן, אני אביר הכבוד, ואילו בפּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ' — אהבה־עצמית חבוּלה ולא עוד. אולי גם באתי לכאן קודם לכן, כדי לראות ולומר את דברי. כאן בני אָלֶכסֵיי גואל את נשמתו. אני דואג לגורלו, אבי, וחייב לדאוג. כל הזמן הקשבתי ושׂיחקתי והסתכלתי חרש, ועכשיו אני רוצה להציג לפניכם את המערכה האחרונה של ההצגה. מה קורה אצלנו? אצלנו מה שנפל, כבר ישכב. אצלנו מה שנפל פעם אחת, כבר ישכב לנצח. האם לא כך! ואני רוצה לקום, אבות קדושים, אתם מקוממים אותי. הווידוי הוא פולחן־מיסתורין גדול, וגם אני מעריץ אותו ומוכן ליפול אפיים ארצה, ופתאום שם בתא כולם על הברכיים ומתוודים בקול רם. האם מותר להתוודות בקול רם? האבות הקדושים קבעו, כי מתוודים בלחישה על האוזן, ורק אז יהיה מן המיסתורין בווידוי שלך, וכך מימים קדומים. ואילו כך, כיצד אסביר בנוכחות כולם שאני, למשל, כך וכך… נו, זה וזה, אתם מבינים? לפעמים לא מנומס אפילו לומר זאת. הרי כאן שערוריה! לא, אבות שלי, אתכם כאן אפשר להגיע חלילה אל הכת הזאת, החְליסטוֹבשצ’ינה… בהזדמנות הראשונה אכתוב על כך לסינוֹד ואת בני אַליוֹשה אקח הביתה…”

כאן עלי להעיר. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שמע אנשים מצלצלים ומרכלים. היו בזמנן רכילויות מרושעות, שהגיעו אפילו אל האַרכיהֶגמון (ולא רק על המנזר שלנו, אלא גם על מנזרים אחרים שהתקיימה בהם הישישוּת), כאילו מפריזים במתן כבוד לישישים, אפילו תוך פגיעה בכהונת ראש־המנזר, ובין השאר גם על כך, כאילו הישישים פוגעים במיסתורין הווידוי, ועוד ועוד. ההאשמות היו חסרות־שחר ונעלמו מאליהן בבוא השעה, אצלנו ובמקומות אחרים. אבל השׂטן השוטה, שתפס את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ונשׂא אותו על עצביו שלו עצמו לאֵי־שם, הלאה הלאה, אל מעמקים מחפירים, לחש לו את האישום הנושן, שאינו מובן לו כלל וכלל. והוא גם לא ידע לומר את הדברים בצורה אינטליגנטית, מה גם שהפעם לא כרע איש על ברכיו בתאו של הישיש ולא התוודה בקול. לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לא ניתן לראות משהו כזה בעיניו, והוא דיבר על פי שמועות ורכילויות ישנות שנזכר בהן. אך לאחר שאמר את האיוולת שלו תפס שרקח דברי־הבל נוראים, ופתאום עלה בו רצון להוכיח לשומעים, ובעיקר לעצמו, כי הדברים שאמר אינם הבל כלל. ואף שידע היטב, שעם כל מלה נוספת יוסיף איוולת לדבר ההבל שכבר נאמר, נבצר ממנו לבלום את עצמו והוא דהר כיורד במדרון.

“איזו נבָלה!” צעק פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ'.

“סלח,” אמר פתאום ראש־המנזר. “נאמר בימים קדומים: ‘ופתחו פיהם להגיד עלי דברים רבים ושונים, ואפילו כמה דברים מגונים. ואני שמעתי הכול, ואמרתי בלבי: רפואה היא מכריסטוֹס12, ושלח לרפא את נשמתי היהירה.’ ועל כן גם אנו מודים לך בהכנעה, אורח יקר מאוד!”

והחווה קידה עמוקה לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

“טיֶה־טיֶה־טיֶה! צביעות ופראזוֹת ישנות! פראזוֹת ישנות ומחווֹת ישנות! שקר ישן וקידות עמוקות שגוּרוֹת! מקירים אנו קידות אלו! ‘נשיקה על שׂפתיים ופגיון בלב’, כמו ב’שודדים' של שילֶר. לא אוהב, אבות, את הזיוף, את האמת אני רוצה! לא בקרפיונים האמת, זאת הצהרתי! אבותי הנזירים, למה אתם צמים? מדוע אתם מצפים לגמוּל על כך משמים? הלוא למען גמול כזה גם אני אצום! לא כך, נזיר קדוש, עשׂה מעשׂים טובים בחיים, הבא תועלת לחברה בלי להסתגר במנזר ובלי לאכול לחם מן המוכן, בלי לצפות לגמול ממרומים — כך יהיה קשה יותר. הלוא גם אני, האב ראש־המנזר, יודע לדבר יפה. מה הכינו כאן?” ניגש לשולחן. “פּוֹרט ישן פַקטוֹרי, תמָד של האחים יֶליסֶייֶב, הוי אתם, אבות שלי! לא דומה כלל לקרפיוֹנוֹנים. ראה כמה בקבוקונים העמידו האבות, חה־חה־חה! ומי סיפק כל זה לכאן? האיכר הרוסי, איש העמל, מביא לכאן את הפרוטה שהרוויחו ידיו המיובלות, לאחר שמנע אותה ממשפחתו ומצורכי המדינה! הלוא אתם, אבות קדושים, מוצצים את לשד־העם!”

“דברים אלה אינם הוגנים,” אמר האב יוֹסִיף. האב פָּאִיסי שתק בעקשנות. מיאוּסוֹב נחפז לברוח מהחדר, ואחריו יצא קַלגָנוֹב.

“נו, אבותי, גם אני אלך אחרי פּיוֹטר אָלכסַנדרוֹביץ'! לא אבוא אליכם עוד, אפילו תבקשו על הברכיים, לא אבוא. אלף רוּבּלוֹנים שלחתי לכם, על כן שוב אתם לוטשים עיניים, חה־חה־חה! לא, לא אוסיף עוד. אני נוקם את נעורי שחלפו, את כל ההשפלה שלי!” הלם באגרופו על השולחן, כאילו מתוך התרגשות. “חשיבות רבה היתה למנזרוֹן זה בחיי! דמעות מרות רבות שפכתי בגללו! אתם הייתם מסיתים נגדי את אשתי, את המשובשת, בשבעה כינוסי־נזירים קיללתם אותי, פרסמתם בכל הסביבה! מספיק, אבותי, עכשיו תקופה ליברלית, תקופת אניות־קיטור ומסילות־ברזל. לא תקבלו ממני אלף, גם לא מאה, גם לא מאה קוֹפַּייקוֹת, שום דבר לא תקבלו!”

ושוב הערה. מעולם לא היתה למנזר שלנו כל חשיבות בחייו, ומעולם לא שפך דמעות מרות בגללו. אלא שכה התלהב מהדמעות שסחט מעיניו, עד שלהרף־עין כמעט שהאמין לעצמו, ואפילו בכה קצת מרוב התמוגגות. אלא שברגע זה הרגיש גם, שהגיע הזמן לסובב את יִצוּלי־העגלה לאחור. ראש־המנזר הגיב על שקריו המרושעים בהרכנת־ראש ואמר בהטעמה:

“שוב נאמר: ‘שׂא בשׂוּם־שֵׂכל ובשׂמחה את ההשמצה שבאה עליך בהכרח, ואל תִבוֹך ואל תשׂנא את המשמיץ אותך’. וכך ננהג גם אנו.”

“טיֶה־טיֶה־טיֶה, שוּמשמוּץ ושאר ההבלים! שוּמשמוּצוּ לכם, ואני אלך לי. ואת בני אָלֶכּסֵיי אני לוקח מכאן לתמיד, מכוח זכות־האב. איוַן פיוֹדוֹרוביץ', בני המכבד את אביו, הרשה לי לצווֹת עליך ללכת אחרי! פוֹן זוֹן, למה תישאר כאן! בוא מיד אלי, העירה. אצלי שׂמח בבית. בסך־הכול ויוֹרסט אחד מכאן, ובמקום שמן־הצמחים תקבל גור־חזירים בגריסים. נאכל ארוחת־צהריים. אתן קוניאקוֹן ואחר כך ליקֶרוֹן. ויש גם מִשרת־פְּטַליָה… שמע, פוֹן זוֹן, אל תחמיץ את האושר שלך!”

הוא יצא, צועק ומנופף בידיו. ברגע זה ראה אותו רָקיטין יוצא והצביע עליו לאַליוֹשה.

“אָלֶכּסֵיי!” צעק האב אליו מרחוק כשגילה אותו, “עוד היום תעבור לגור אצלי, והבא גם את הכר והמזרן, ושלא יישאר לך זכר כאן.”

אַליוֹשה קפא במקומו והסתכל במעמד בשתיקה ובתשׂומת־לב. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' טיפס ועלה בינתיים לכרכרה, ואחריו, בלי לפנות לעֵבר אַליוֹשה ולומר לו שלום, רצה לעלות איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שותק וזועף. אלא שברגע זה התרחש עוד מעמד ליצני שאין הדעת סובלת אותו, והוא שהשלים את האֶפּיזוֹדה. פתאום הופיע ליד כבש הכרכרה בעל־האחוזה מַקסימוֹב. בריצה בא כדי שלא לאחר. רָקיטין ואַליוֹשה ראו אותו ברוצו. כה נחפז, עד שמקוצר־רוח הציב את רגלו על הכבש בעוד רגלו של איוַן פיוֹדוֹרוביץ’ עומדת עליה, נאחז בדופן־הכרכרה וניסה לקפוץ פנימה.

“גם אני, גם אני אתכם!” קרא כשקפץ, צִחקק בעליזות, פניו מאושרות, מוכן לכול, “קחו גם אותי!”

“נוּ, האם לא אמרתי,” צהל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', “שהוא פוֹן זוֹן! שהוא פוֹן זוֹן אמיתי שקם לתחייה! כיצד ברחת משם? איזו פוֹנזוֹניוּת עשׂית שם, וכיצד יכולת לנטוש את הסעודה? הלוא דרוש לך מצח־נחושה. אני, יש לי מצח, אבל על המצח שלך אני מתפלא! קפוץ, קפוץ מהר! תן לו, וַניָה, יהיה שׂמח אצלנו. הוא ישכב כאן איכשהו ליד הרגליים. תשכב, פוֹן זוֹן? ואולי נסדר אותו על הדוכן, ליד הרכּב? קפוץ לדוכן, פוֹן זוֹן!”

אולם איוַן פיוֹדוֹרוביץ' שישב כבר במקומו, דחף פתאום בכל כוחו, בלי להשמיע הגה, בחזהו של מקסימוב, והוא הועף כדי שלוש אמות. אך מקרה הוא שלא נפל.

“סע!” צעק בכעס איוַן פיוֹדוֹרוביץ' אל הרכּב.

“נו, מה לך? מה לך? מדוע עשׂית לו כך?” פרץ פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', אבל הכרכרה כבר הפליגה. הבן לא ענה.

“כזה אתה!” אמר פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לאחר שתיקה של שתי דקות, וליכסן מבט אל בנו, “הלוא אתה המצאת את עסק המנזר, אתה דיברת ואתה אישרת, ומדוע אתה כועס עכשיו?”

“די לטוּח דברי הבל, נוח קצת לפחות עכשיו,” פלט איוַן פיוֹדוֹרוביץ' בחומרה.

שוב שתק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שתי דקות.

“טוב היה ללגום עכשיו קוניאקוֹן,” אמר בחשיבות. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' לא הגיב.

“כשנגיע תשתה גם אתה.”

איוַן פיוֹדוֹרוביץ' שתק.

המתין פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' עוד שתי דקות.

“ובכל זאת אוציא את אַליוֹשקה מהמנזר, גם אם זה לא ינעם לך עד מאוד, קַרל פוֹן מוֹר הנכבד מאוד.”

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' משך־כתפיים בבוז, הסב ראשו והסתכל בדרך. עד בואם הביתה לא דיברו.

ספר שלישי: התאוותנים


1: באגף־המשרתים

ביתו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קָרָמָזוב מרוחק היה מהעיר, עמד לא במרכזה אבל גם לא בעיבּורהּ. רעוע היה למדי, אך חיצוניותו נעימה: קומה אחת עם עליית־גג, צבעו אפור וגג־הפח אדום. אכן, עשׂוי היה לעמוד עוד זמן רב, והיה מרוּוָח ונוח למגורים. רבים היו בו הדִירים הקטנים, המחבואים והמדרגות המפתיעות. חולדות שרצו בבית, אולם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לא כעס עליהן ממש: “בכל זאת, לא כל כך משעמם בערבים, כשאתה נשאר לבדך.” ואכן נוהג היה לשלח לקראת הלילה את המשרתים אל האגף שלהם, ונועל את עצמו בבית לכל הלילה. אגף זה עמד בחצר, היה מרוּוָח ובנוי היטב. באגף זה קבע פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' את המטבח, אף שהיה מטבח גם בבית: שׂנוא היה עליו ריח המטבח, והאוכל היה מובא אליו דרך החצר, בחורף ובקיץ. אכן נבנה הבית לצורכי משפחה גדולה, והיה אפשר לשכן בו אדונים ומשרתים פי־חמישה. אולם בתקופת הסיפור שלנו גרו בבית פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ואיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ובאגף־המשרתים גרו שלושה משרתים בלבד: הזקן גריגוֹרי, הזקנה מַרפָה, אשתו, והמשרת סמיֶרדיָקוֹב, צעיר למדי. עלי לספר בפירוט־יתר על שלושת המשרתים האלה. על הזקן גריגוֹרי וָסיליֶביץ’ קוּטוּזוֹב אמנם כבר סיפרנו בהרחבה. איש תקיף היה ובלתי־מתפשר, הצועד בעקשנות ובקו ישר אל מטרתו, אם רק מסיבות כלשהן (לעתים מדהימות בחוסר־ההיגיון שבהן) התייצבה לפניו כאמת בלתי־מעורערת. אפשר להכליל ולומר, שהיה איש ישר שאין לשחד אותו. אשתו, מַרפָה אִיגנַטיֶבנה, היתה נכנעת אמנם כל ימי חייה ללא־ערעור לרצון בעלה, אבל מיד לאחר שחרור־האיכרים, הפצירה בו לעזוב את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', לנסוע למוסקבה ולפתוח שם במסחר כלשהו (סכום מסוים היה בידיהם). אולם גריגוֹרי החליט אז כי האשה אומרת דברי־הבל מפני שכל אשה אינה ישרה), ואסור להם לעזוב את אדונם, גם אם הוא כפי שהנו, “מפני שעכשיו זו חובתם”.

“האם את מבינה מה זו חובה?” שאל את מַרפה איגנַטיֶבנה.

“בעניין החובה אני מבינה מה זה, גריגוֹרי וַסיליֶביץ', אבל איזו חובה יש לנו להישאר כאן, את זאת לא אבין בכלל,” ענתה בתקיפות מַרפָה אִיגנַטיֶבנה.

“אז לא תביני, אבל כך יהיה. ומעכשיו תשתקי.”

וכך היה: הם לא עזבו, ופיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קבע להם משכורת, לא גדולה, והיה משלם אותה. גריגוֹרי ידע, שהשפעתו על אדוניו עצומה. כך הרגיש וההרגשה היתה מוצדקת: הליצן הערמומי והעקשן, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, היה בעל אופי תקיף “בכמה עניינים בחיים”, כפי שהיה אומר בעצמו, אך היה גם חלש־אופי למדי, לתמהונו, “בכמה ענייני־חיים אחרים”. הוא ידע באילו עניינים, ומרבים מהם חשש. בכמה ענייני־חיים נדרשה עירנות מרבית, וקשה היה לעמוד בהם בלי אדם נאמן, וגריגוֹרי היה נאמן מאין כמוהו. קרה כך, שבמרוצת חייו היה פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ עלול לחטוף מכות, ומכות קשות, ותמיד חילץ אותו גריגוֹרי, אמנם כל פעם הטיף לו מוסר אחר כך. אולם מכות בלבד לא היו מרתיעות את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘: היו גם מקרים מסוג גבוה יותר, עדינים ומורכבים, כשפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ לא ידע אולי בעצמו להגדיר את הצורך הבלתי־רגיל באדם קרוב ונאמן, צורך שהיה מתחיל להרגיש בו בן־רגע, בלי להבין מדוע. המקרים היו כמעט חולניים: פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, המושחת ביותר בתאוותנותו, האכזר לפעמים כחֶרק מרושע, הרגיש פתאום, ברגעי שִכּרות, פחד בנפשו וזעזוע מוסרי, שהיתה להם, אפשר לומר, השפעה גופנית עליו. “במקרים האלה נשמתי כאילו מפרכסת בגרוני,” היה אומר לפעמים. ברגעים כאלה אהב שיימצא לידו, בקרבתו, ואפילו לא באותו חדר עצמו, אבל באגף, אדם מסור, תקיף, לגמרי לא כמוהו, לא נואף, הרואה אמנם את הפריצות המתרחשת כאן ויודע את כל סודותיה, אבל מרוב מסירות מרשה כל זה, אינו מתנגד, והעיקר – לא מגנה ולא מאיים בשום דבר בעולם הזה ובעולם הבא, ובשעת הדחק גם מגן עליו – מפני מי? מפני מישהו נעלם, אבל נורא ומסוכן. העיקר, שיימצא שם ויהי־מה אדם אחר, מכּר זה כבר כבר וידיד, שאפשר לקרוא לו ברגע של מצוקה, אולי רק כדי להסתכל בפניו, להחליף כמה מלים, אפילו צדדיות לגמרי, וכשההוא אינו אומר דבר, אינו כועס, יִרווח ללב, וכשכועס, נו, אז עצוב יותר. קרה (אמנם, לעתים רחוקות), שהלך פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ לאגף להעיר את גריגוֹרי, כדי שיבוא אליו לרגע קל. כשבא האיש, דיבר עמו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' על הבלים גמורים ושילח אותו מיד, לפעמים גם בלגלוג קל ובבדיחה, ואז ירק, שכב לישון וישן שנת־ישרים. משהו מעין זה קרה לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' גם עם בואו של אַליוֹשה. אַליוֹשה “פָּלח את לבו” בכך “שחי, ראה הכול ולא דן לכף חובה”. יתירה מזו, הוא הביא עמו משהו שלא נודע כמוהו: העדר גמור של בוז כלפיו, כלפי הזקן, ולהפך – מאור־פנים תמידי וקשר טבעי ותמים אליו, קשר שהוא ראוי לו כה מעט. כל זה היה בבחינת הפתעה גמורה לנַפקָן הזקן המופרָש ממשפחתו, שאהב עד אז רק את “היָרוּד”. כשהסתלק אַליוֹשה הודה בלבו, כי הבין משהו שסירב להבין עד אז.

כבר אמרתי בתחילת סיפורי, כי המשרת גריגוֹרי שנא את אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה, אשתו הראשונה של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ואֵם בכורו, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ולהפך, על האשה השנייה, המשובשת, סוֹפיה איוַנוֹבנה, הגן מפני האדון ומפני כל מי שהיה מעלה על דעתו לומר עליה מלה רעה או קלת־דעת. הסימפַּתיה שלו כלפי האומללה נהפכה בלבו למשהו קדוש, וגם לאחר עשׂרים שנה לא היה סובל אפילו רמז רע לגביה, יהיה האיש מי שיהיה, ומיד היה משיב למעליב כגמולו. לפי מראהו היה גריגוֹרי אדם קר ואומר־חשיבות, לא פטפטן, משמיע דברים בעלי־משקל, לא דברי קלות־דעת. וכן לא ניתן לברר ממבט ראשון: האם הוא אוהב את אשתו הענווה, הכנועה, אבל הוא אהב אותה באמת, והיא הבינה זאת, כמובן. מַרפה אִיגנַטיֶבנה זו לא היתה טפשה כלל, ואולי פקחית מבעלה, ולפחות נבונה יותר בענייני יומיום, אבל היתה צייתנית ללא טינה ורטינה מראשית נישׂואיהם, ואין ספק שכיבדה אותו על עליונותו הרוחנית. מעניין הדבר, שכל ימי חייהם מיעטו לדבר זה עם זה, ואולי דיברו רק על עניינים שוטפים וחיוניים. כולו גדלות וחשיבות, היה גריגוֹרי חושב על עסקיו ודאגותיו לבדו, ומַרפה אִיגנַטיֶבנה הבינה זה מכבר, שאין הוא זקוק לעצתה. היא הרגישה שבעלה מוקיר את שתיקתה ומכיר בשׂכלה. לא היה מכה אותה, להוציא פעם אחת, וגם אז הכה ביד קלה. בשנה הראשונה לנישׂואי אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ כונסו באחד הימים נשות־הכפר והנערות, אז עדיין צמיתוֹת, לשירה ולריקודים בחצר האדונים. פתחו ב“באפָרים”, מַרפה אִיגנַטיֶבנה, אשה צעירה אז, קפצה לפני המקהלה ורקדה “רוּסקָיָה” בסגנון מיוחד, לא בסגנון הכפרי, כמו האיכרות, אלא כפי שרקדה היא כשהיתה נערת־חצר אצל המיאוּסוֹבים העשירים, ושׂיחקה בתיאטרון הביתי שלהם, ושם לימד את השחקנים לרקוד אמן־ריקודים שהוזמן ממוסקבה. גריגוֹרי ראה את אשתו רוקדת, וכששבו לבקתה כעבור שעה, מרט קצת את שׂערה ללמדה לקח. בזה תמו המכות, ולא נשנו כל ימי חייהם אפילו פעם אחת, וגם מַרפה אִיגנַטיֶבנה נדרה לא לרקוד עוד.

ילדים לא נתן להם אלוהים, נולד תינוק אחד וגם הוא מת. ניכר היה גריגוֹרי שהוא אוהב ילדים, וגם לא הסתיר את הדבר, לא התבייש לגלות אותו. כשברחה אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה, לקח אליו את דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בן השלוש, וטיפל בו כמעט שנה, היה סורק את שׂערו בעצמו, ואפילו רוחץ אותו בגיגית. אחר כך טיפל גם באיוַן ובאַליוֹשה, וקיבל על כך סטירת לחי, כפי שכבר סיפרתי. ואילו תינוקו שלו שׂימח אותו בתקווה בלבד, בעוד מַרפה אִיגנַטיֶבנה הרה. אבל כשנולד, הכה את לבו בצער ובאימה. הצרה היא, שנולד התינוק ולו שש אצבעות. כשראה זאת גריגוֹרי נתקף דכאון עד כדי כך, שלא רק שתק עד יום הטבילה, אלא היה מסתלק גם לשתוק בגן. אביב היה, שלושה ימים עדר ערוגות בגינה ובגן־הירק. ביום השלישי הגיעה השעה לטבול את התינוק. עד שעה זו כבר עלה משהו בדעתו של גריגורי. כשנכנס לבקתה, שהתאספו בה כלי־הקודש והאורחים, ולבסוף גם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', שבא לשמש סנדק, הודיע פתאום גריגוֹרי, כי את התינוק “אין צורך לטבול” – הוא הנמיך את קולו, לא הִרבה דברים, סינן מלים בודדות מפיו, ונתן מבט אטום ונוקב בכומר.

“מדוע?” שאל הכומר בתמיהה עליזה.

“מפני שזה… דרָקוֹן…” מלמל גריגורי.

“מה זאת אומרת דרָקוֹן? איזה דרָקון?”

שתק קצת גריגוֹרי.

“קרה איזה ערבוב בטבע…” אמר בשׂפה רפה אבל בבטחון, וכפי הנראה לא רצה להוסיף.

כולם צחקו קצת וטבלו, כמובן, את התינוק. ליד אגן־הטבילה התפלל גריגוֹרי בדבֵקות, אבל את דעתו על הרך הנולד לא שינה. אמנם, הוא לא הפריע, אך לא הסתכל בתינוק החולני בכל השבועיים של חייו, לא הביט אפילו לעברו ועל פי רוב הסתלק מהבקתה. אבל כעבור שבועיים, כשמת התינוק בדלקת הרירית, השכיב אותו בעצם ידיו בארון הקטן, הסתכל בו ביגון עמוק, וכאשר סתמו את הקבר הקטן, הלא־עמוק, כרע על ברכיו והחווה קידה עמוקה לקבר. שנים רבות אחר כך לא היה מזכיר את התינוק, וגם מַרפה אִיגנַטיֶבנה לא הזכירה את הילד בנוכחות בעלה, וכשנזדמן לה לדבר על “הילדון” שלה, דיברה בלחש, גם שלא בנוכחותו של גריגוֹרי וָסיליֶביץ'. לדברי מַרפה אִיגנַטיֶבנה הוא התחיל לעסוק מיד לאחר הקבורה ב“אלוהות”, קרא על חיי הקדושים, קריאה דמומה וביחידות, מרכיב את משקפיו הגדולים העגולים במסגרת־כסף. לעתים רחוקות קרא בקול, אולי רק בימי הצום הגדול. הוא אהב את ספר איוב, השׂיג באיזה מקום את ספר האִמרות והדרָשות של “אבינו, אי האלוהים איסַק סְפּירין”, קרא בו בעקשנות, שנים רבות, כמעט שלא הבין בו דבר, ואולי משום כל העריך ביותר את הספר ואהב אותו. בזמן האחרון שמע על הכת המיסטית “חְליסטוֹבשצִ’ינה” וניסה להבין את התורה, שכן נזדמנה אפשרות כזאת בשכנות, והוא הזדעזע אבל נמנע מקבלת האמונה החדשה. למדנותו בענייני ה“אלוהות” העלתה על פניו תוספת של חשיבות.

ייתכן שנטה למיסטיציזם. והנה, כאילו להכעיס, בא לעולם תינוקו בעל שש האצבעות ומותו נזדמן עם מקרה אחר, משונה, מפתיע ומקורי, שטָבע “חותם” בנפשו, כפי שהתבטא פעם אחת אחר כך. ביום שנקבר התינוק בעל שש־האצבעות, התעוררה מַרפה אִיגנַטיֶבנה בלילה ושמעה מעין בכי של תינוק שבא לעולם. נבהלה והעירה את בעלה. הוא הקשיב, כי קרוב לוודאי שמישהו נאנח, ''כאילו אשה". הוא קם והתלבש. היה ליל מאי חם למדי. כשיצא למרפסת, שמע ברור, כי האנחות באות מהגן. אולם שער הגן שבחצר היה ננעל ללילה, ולא היתה כל כניסה לגן מלבד זו, שכן הוא מוקף גדר גבוהה ואיתנה. שב גריגוֹרי לביתו, הדליק פנס, לקח מפתח, ובלי לשׂים לב לפחד ההיסטֶרי של אשתו, שהוסיפה לטעון שהיא שומעת בכי של תינוק, ובוודאי התינוק שלה הוא הבוכה וקורא לה, הלך בשתיקה לגן. כאן שמע ברור, כי האנחות באות מבית־המרחץ הקטן שלהם העומד בגן, לא הרחק מהפשפָּש. כשפתח את דלת בית־המרחץ ראה משהו שהקפיא אותו במקומו: המטומטמת העירונית ששוטטה ברחובות ונודעה לעיר בכינוי ליזָוֶטה סמיֶרדיַשצָ’יָה (המסריחה) נכנסה לבית־המרחץ וזה עתה ילדה תינוק. התינוק שכב לידה, ואילו היא גססה. דבר לא אמרה, ולו משום כך שלא ידעה לדבר. כל זה ראוי לברר בנפרד.


2: ליזָוֶטה סמיֶרדיַשצָ’יָה

היתה כאן נסיבה, שזיעזעה עמוקות את גריגוֹרי, וחיזקה בו סופית חשד קודם, לא נעים ומעורר סלידה. ליזָוֶטה סמיֶרדיַשצָ’יָה זו היתה בחורה נמוכת־קומה, “שתי אמות ומשהו”, כפי שאמרו בחיבה לאחר מותה הזקנות האדוקות בעיר הקטנה שלנו. פני בת העשׂרים, בריאות, רחבות, ורודות, היו אוויליות לגמרי. מבט עיניה קופא ולא נעים, אבל צייתן. תמיד, בקיץ ובחורף, התהלכה יחפה, ולבושה כתונת־קנבוס בלבד. שׂערה כמעט שחור, עבות מאוד, מסולסל כפרוות־איִל, ונראה ככובע גדול. תמיד היה השׂיער מעופר, מרופש, דבקו בו עלים, קסמים, שבבי־עץ, מפני שישנה תמיד על האדמה ובבוץ. אביה איליָה, עירוני חולה, חסר־בית, שירד מנכסיו, היה מרבה לשתות, וגר כבר שנים רבות כפועל אצל בעל־בית אמיד, גם הוא מהעירוניים שלנו. אמהּ של ליזָוֶטה מתה זה כבר. איליָה החולה והזועם תמיד היה מכה את ליזָוֶטה באכזריות עם שובה הביתה. אך היא מיעטה לבוא, שכן אכלה לחם חסד בכל העיר, בבחינת שוֹטה־עבד־האלוהים. בעל־הבית של איליָה, איליָה עצמו ורבים מבני־העיר הרחמנים, ביִחוד מבין הסוחרים והסוחרות, ניסו לא אחת להלביש את ליזָוֶטה בצורה מהוגנת יותר, כדי שלא תתהלך בכותנתה לעורה. בחורף הלבישו אותה פרוות־כבשׂים והנעילו מגפיים. כרגיל היתה מניחה להלביש אותה ללא־התנגדות, אך מיד הלכה לאיזה מקום, על פי רוב אל מדרגות־הכנסייה הגדולה, פשטה את כל המתנות – מטפחת, חצאית, פרווה, מגפיים – השאירה כל זה שם והסתלקה יחפה, כותונתה לעורה. פעם אחת בא הגוּבֶּרנָטוֹר החדש שלנו לסייר בעירנו הקטנה, ומיטב רגשותיו נפגעו מאוד למראה ליזָוֶטה, ואף על פי שהבין כי “שוטה” היא, וכך גם נאמר לו, הביע דעתו, כי בחורה צעירה המתהלכת כשכותונת בלבד לבשׂרה פוגעת בטעם הטוב, ועל כן יש לחסל תופעה זו. אבל הגוּבֶּרנָטוֹר נסע לו, ואת ליזָוֶטה הניחו לנפשה. לבסוף מת אביה, ובכך אף נתחבבה היתומה על אדוקי העיר. כביכול אהבו אותה הכול, אפילו הפרחחים לא הרגיזו אותה ולא פגעו בה, והלוא הפרחחים שלנו, בעיקר תלמידי בית־הספר, חבורה חצופה הם. נוהגת היתה להיכנס לבתי זרים ואיש לא גירש אותה, להפך, האיר לה פנים ונתן פרוטה. לאחר שקיבלה את הפרוטה, הלכה מיד שלשלה אותה בקופסת־צדקה, של כנסייה או של בית־סוהר. כשקיבלה בשוק כעך או לחמניה, נתנה אותם מיד לילד הראשון שתפגוש בדרכה, ולפעמים עצרה גברת מן העשירות ביותר והעניקה לה את המתנה. הגברות היו מקבלות מידה, אפילו בשׂמחה. היא ניזונה רק בלחם שחור ובמים. היתה נכנסת לפעמים לחנות עשירה ויושבת, וסביבה סחורה יקרה, כסף גלוי, אין הבעלים נזהרים מפניה, הם יודעים שאפילו ישאירו מתוך שכחה אלפים על השולחן, לא תיקח גם פרוטה. לכנסייה נכנסה לעתים רחוקות, והיתה ישנה או על מדרגות־הכנסייה או שהיתה מטפסת ועוברת גדר־קלועה (עד היום עוד רבות אצלנו הגדרות הקלועות במקום גדרות רגילות) אל גנו של מישהו. הביתה, זאת אומרת לבית הבעלים שגר אצלם אביה, היתה באה אחת לשבוע. בחורף באה כל יום. אבל רק לקראת הלילה, ולנה בפרוזדור או ברפת. אנשים התפלאו שהיא עומדת באורח־חיים כזה, אלא שגופה כבר הסכין לכך. נמוכת־קומה היתה, אבל מבנה־גופה חזק למעלה מהרגיל. היו גם אצלנו כמה אדונים שטענו, כי כך היא נוהגת מתוך גאווה, אך הדבר לא נתקבל על הדעת: לדבּר לא ידעה כלל, ורק לפעמים היתה מניעה את הלשון וגועה משהו – היכן כאן גאווה? פעם אחת (זה כבר היה הדבר), בליל ספטמבר בהיר וחם לאור ירח מלא בשעה מאוחרת למדי לפי מנהגי המקום, שבה מן המועדון בסמטאות השקטות, “האחוריות”, חבורה שתויה של אדונים הוללים, בני־חיִל, חמישה או ששה מהם. משני עברי הסמטה עמדו גדרות־קלועות, ומאחוריהן הגנים הצמודים לבתים. הסִמטה הוליכה אל הגשרון מעל לשלולית הארוכה והמסריחה שלנו, שלפעמים מכנים אותה אצלנו נחל. ליד הגדר־הקלועה, בסרפד ובלַפָּה, גילו אנשי החבורה שלנו את ליזָוֶטה הישֵנה. האדונים השתויים נעצרו לידה בקול צחוק גדול והתחילו לנבל את פיהם. על דעתו של בן־אדונים אחד עלתה פתאום מחשבה פרועה ביותר על נושׂא מופרך: “האם אפשר שמישהו, יהיה אשר יהיה, יראה בחיה זו אשה, אפילו ברגע זה” וכו' וכו‘. הכול החליטו בסלידה גאה, שאי־אפשר. אבל בחבורה זו הזדמן גם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, והוא פרץ והחליט, שאפשר לראות בה אשה, אפילו במידה רבה, ויש כאן משהו פּיקַנטי במיוחד, וכיוצא בזה. אמת נכון הדבר, כי בימים ההם היה טורח מאוד לבסס את מעמדו כליצן, אהב לקפוץ בראש ולשׂמח את לב האדונים, כביכול הוא שווה־ערך להם, אך למעשׂה היה בעיניהם שפל וגס־רוח. הדבר קרה בימים כשהגיעה מפֶּטֶרבּוּרג הידיעה על מות אשתו הראשונה, אָדֶלָאִידה איוַנוֹבנה, ואילו הוא, סרט־אבֵלות על מגבעתו, שתה והתהולל עד כדי כך, שמראהו היה מרגיז בעיר אפילו את הפרוּצים ביותר. החבורה צחקה, כמובן, לדעה המפתיעה. אחד ממהחבורה התחיל אפילו להסית את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' למעשׂה, אך השאר הגבירו את יריקותיהם, אמנם תוך עליזות גדולה, ולבסוף הלכו לדרכם. לימים היה פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' נשבע שגם הוא הסתלק עם כל השאר. יתכן, כי כך היה, אין איש יודע זאת אל נכון וגם לא יידע, אולם כעבור חמישה או ששה חודשים התחילו מרננים בעיר בזעם כֵּן, כי ליזָוֶטה הרה, ושאלו וחקרו: מי חטא, מי עשׂה את העוול? והנה פשטה בעיר שמועה נוראה, כי הפוגע הוא אותו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. מה מקור השמועה? מחבורת הוללים זו נשאר בזמן ההוא משתתף אחד בלבד, איש בגיל־העמידה ויועץ־אזרחי נכבד, בעל משפחה ובנות מבוגרות, שלא היה מפיץ שמועה כזאת, גם אם היו לה רגליים. שאר המשתתפים, כחמישה, נסעו איש־איש לעֶברו. אבל השמועה הצביעה במפורש על פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, והמשיכה בזה. ודאי שהמואשם לא קם לחלוק על השמועה: הן לא יענה לסוחרים זעירים ולקרתנים. גא היה בימים ההם והיה משׂוחח רק בחבורה שלו, פקידים ואצילים, שהיה משׂמח אותם כל כך. בזמן ההוא התייצב גריגורי במרץ, בכל כוחו, לימין אדוניו, ולא זו בלבד שהגן עליו מפני שמועות אלו, אלא פתח גם בוויכוח ובגידופים בהגנה עליו, והצליח לשכנע רבים. “היא עצמה, השפָלה, אשמה,” היה אומר בבטחון, והפוגע הוא “קַרפּ עם הרובה” (כך כינו בעיר אסיר מטיל־אימה, שנמלט מבית־הסוהר של הגוּבֶּרנִיָה וגר בחשאי בעירנו). ניחוש זה התקבל על הדעת, את קַרפּ זכרו, שכן באותם לילות עצמם, סמוך לסתיו, שוטט בעיר ושדד שלושה אנשים. אולם המקרה והשמועות לא זו בלבד שלא גרעו מאהדת הכלל לשוטה המסכנה, אלא הביאו אפילו להגברת הטיפול והשמירה עליה. הסוחרת קוֹנדרַטיֶבה, אלמנה אמידה, אספה את ליזָוֶטה אליה כבר בסוף אפריל, והתכוונה לא להניח לה לצאת עד הלידה. שמרו אותה בשבע עיניים. אולם על אף כל הערנות חמקה ליזָוֶטה ביום האחרון מבית קוֹנדרַטיֶבה ונתגלתה בגן של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. כיצד טיפסה אשה במצבה ועברה את הגדר הגבוהה והאיתנה, דבר זה נשאר בבחינת חידה. אלה אמרו ש“העבירו” אותה, אחרים אמרו ש“הועברה מעצמה” – קרוב לוודאי, שהכול התרחש בצורה מחוכמת אבל טבעית, וליזָוֶטה, שידעה לטפס על גדרות אל גנים זרים כדי ללון בהם, טיפסה גם על הגדר של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, וקפצה ממנה למרות מצבה, אף שוַדאי הזיקה לעצמה. עתה רץ גריגוֹרי אל מַרפה איגנַטיֶבנה ושלח אותה לעזור לליזָוֶטה, ואילו הוא רץ אל מיילדת זקנה מן העירונים, שגרה בקרבת מקום. התינוק נִצל, אבל ליזָוֶטה מתה עם שחר. לקח גריגוֹרי את התינוק, הביא אותו לביתו, הושיב את אשתו, השכיב את התינוק בחיקה סמוך לשדיה ואמר: “תינוק־יתום מתנת אלוהים קרוב הוא לכולם, ולי ולך הוא קרוב זה כבר. הקטן המנוח שלנו שלח אותו אלינו, מוצאו מבן־שׂטן וצדֶקת. האכילי אותו ואל תבכי עוד.” אמנם גידלה מַרפה אינגנַטיֶבנה את הילד. הטבילו אותו וקראו בשם פָּוֶל, וללא־הוראה התחילו הכול מכנים אותו פָּוֶל פיוֹדוֹרוֹביץ‘. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ לא מחה והעניין אף שעשע אותו, גם אם הוסיף להתכחש לאבהוּת בכל כוחו. החלטתו להביא את האֲסופי אל ביתו מצאה חן בעיני העיר. לבסוף המציא פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' גם שם־משפחה לאסוּפי: סמיֶרדיָקוֹב, על פי כינויה של אמו, ליזָוֶטה סמיֶרדיַשצָ’יָה. וכך היה סמיֶרדיָקוֹב זה למשרתו השני של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', ולקראת ראשית סיפורנו התגורר באגף, יחד עם הזקן גריגוֹרי והזקנה מַרפה. הוא שימש טבח. ראוי היה עד מאוד לספר עליו קצת, אלא שחושש אני להעסיק זמן רב את דעת הקורא שלי במשרתים כה פשוטים, ועל כן אני עובר להמשך סיפורי, בתקווה, כי הידיעות על סמיֶרדיָקוֹב יופיעו מאליהן במהלך הסיפור.


3: וידויו של לב לוהט. שירים.

כששמע אַליוֹשה את הפקודה, שצעק אליו אביו מהכרכרה כשנסע מהמנזר, עמד זמן מה במקומו והשתומם מאוד. הוא לא עמד כמי שכפָאוֹ שֵד, משהו כזה לא היה קורה לו. להפך, על אף החרדה הספיק מיד לסור למטבחו של ראש־המנזר ולהיוודע מה עולל אביו שם למעלה. אחר כך יצא לדרך, בתקווה שבהליכה העירה יספיק לפתור איכשהו את הבעיה המטרידה אותו. אומר מראש: הוא לא חשש כלל מפני צעקות האב והפקודה לשוב הביתה “עם הכרים והמזרן”. יפה הבין, כי הפקודה לעבור, בקול רם ובצעקת־ראווה כזאת, ניתנה מתוך “התלהבות”, וכפי שאומרים, למען הרושם היפה, בדומה לאחד העירוניים בעירם שהגזים בשתייה ביום־ההולדת שלו, זה לא כבר, ובנוכחות האחרים, מכעס על שאין נותנים לו עוד ווֹדקה, התחיל לנפץ את הכלים שלו, לקרוע את בגדיו ואת בגדי אשתו, לשבור את רהיטיו, ולבסוף לנפץ את השמָשות, וכל זה למען הרושם היפה: משהו בדומה לכך קרה עכשיו לאביו. מובן מאליו, כי למחרת הצטער האיש שהתפכח על הספלים והצלחות שנופצו. אַליוֹשה ידע, כי למחרת יניח לו אביו לשוב אל המנזר, אולי יניח לו לשוב עוד היום. כן ידע ברור, כי אביו עלול לפגוע, אבל בו לא יפגע. בטוח היה אַליוֹשה, כי גם בכל העולם לא ירצה איש לפגוע בו, ולא רק שלא ירצה אלא גם לא יוכל. בכך ראה אַליוֹשה אַקסיוֹמה, שכוחה עומד לה תמיד, ואין חולק עליה, וכך צעד קדימה ללא כל היסוס.

ברגע זה הסעיר אותו חשש אחר, מסוג שונה לגמרי, אבל מענה יותר, עד כדי כך שלא היה יכול להגדירו, והוא חשש מפני אשה, קָתֶרינה איוַנוֹבנה, שהפצירה בו בתקיפות כזאת, בפתק שנמסר לו קודם לכן בידי הגברת חוֹחלָקוֹבה, לבוא אליה לשם משהו. דרישה זו, וההכרח ללכת לשם ויהי־מה, הביאו מיד בלבו הרגשה מענה, וכל הבוקר, ככל שנתארך הזמן, כן הכאיבה לו הרגשה זו יותר־ויותר, למרות כל ההתרחשויות והמאורעות שבאו אחר כך במנזר, ועכשיו אצל ראש־המנזר, וכל השאר. הוא לא חשש מפני שלא ידע על מה תדבר אתו ומה יענה לה. ולא מהאשה שבה פחד: הוא הכיר, אמנם, את הנשים מעט, אף על פי כן חי כל ימיו, מהילדות ועד המנזר, רק בחברתן. הוא פחד מפני אשה זו, דווקא מפני קָתֶרינה איוַנוֹבנה. הוא פחד ממנה משעה שראה אותה לראשונה. ובסך הכול ראה אותה פעם או פעמיים, אפילו שלוש, ופעם אחת גם אמר לה במקרה מלים אחדות. הוא זכר אותה כצעירה יפה, גאה, ושתלטנית. אך לא יופיה הטריד אותו, אלא משהו אחר. דווקא חוסר־הפשר לפחדו הגביר בו עכשיו את הפחד. כוונותיה של צעירה זו היו נאצלות ביותר, הוא ידע זאת. היא שאפה להציל את אחיו דְמיטרי, שחטא כבר כלפיה, ושאפה לכך מתוך גדולת־נפש בלבד. והנה, אף שנבצר ממנו שלא להכיר ברגשות הנפלאים והנדיבים האלה, ושלא להודות בצדקתם, היתה צינה תוקפת את גבו ככל שקרב אל ביתה.

הוא הבין, שלא ימצא בביתה את אחיו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', הקרוב אליה כל כך: כפי הנראה, האח איוַן נמצא עתה בחברת האב. ברור עוד יותר שלא ימצא שם את דְמיטרי, ולבו אמר לו מדוע. ואם כן, ישׂוחחו ביחידות. מאוד היה רוצה לראות לפני שׂיחה גורלית זו את אחיו דְמיטרי, לסור אליו עתה. בלי להראות לו את המכתב, היה יכול ודאי להחליף עמו דברים. אולם דירת דְמיטרי רחוקה, ובוודאי איננו בבית. עמד רגע במקומו והחליט סופית. צילב את עצמו בתנועה רגילה וחטופה, חייך אל משהו ופנה בצעד איתן אל הגברת הנוראה שלו.

ביתה היה מוכּר לו. אילו הלך ברחוב בּוֹלשָיָה, ואחר כך דרך הכיכר וכן הלאה, היה המרחק רב. עירנו הקטנה מפוזרת מאוד, והמרחקים בה גדולים למדי. וכן המתין לו אבא, ואולי עוד לא הספיק לשכוח את פקודתו, ועלול הוא להיתפס לגחמוֹת שלו, ועל כן ראוי להזדרז ולהספיק להגיע לכאן ולכאן, משיקולים אלה החליט לקַצר דרך, לעבור מאחורי החצרות, ומסלולים אלה היו מוכּרים לו כחמש אצבעותיו. לעבור מאחורי החצרות פירושו ללכת כמעט ללא דרכים, ליד גדרות שוממות, לטפס על גדרות, לעקוף חצרות זרות, מפני שהכול הכירו אותו ואמרו לו שלום. בדרך זו קיצר את המרחק במחצית. במקום אחד נאלץ לעבור סמוך לבית אביו, ליד הגן הגובל עם גנו של אביו, גן שהקיף בית קטן בעל ארבעה חלונות, רעוע ונוטה על צדו. בעלת הבית הקטן היתה, ככל הידוע לאַליוֹשה, זקנה עירונית פיסחת, והיא גרה בו עם בתה, לשעבר חדרנית יודעת־נימוסים בעיר־הבירה, ששירתה עדיין זה לא כבר בבתי־גנרלים, אבל לפני כשנה שבה הביתה בגלל מחלת האם הזקנה, והיתה מתגנדרת בשמלות נהדרות. זקנה זו ובתה הגיעו לעוני נורא, אפילו הלכו יום־יום אל מטובחו של שכנם, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', לקבל מרק ולחם. מַרפה איגנַטיֶבנה מזגה להם ברצון. אבל הבת, שבאה לקחת מרק, לא מכרה אפילו אחת משׂמלותיה, ואחת מהן היתה בעלת שובל ארוך מאוד. פרט אחרון זה נודע לאַליוֹשה, וכמובן, בדרך מקרה, מפי ידידו רָקיטין, היודע על כל המתרחש בעיר, ומשנודע לו פרט זה, נשכח, כמובן, מיד. כשהגיע עכשיו אל הגן של השכנה, נזכר דווקא בשובל, זקף את ראשו המורכן והמהורהר ו… נקלע לפגישה מפתיעה ביותר.

מעֵבר לגדר בגן השכן עמד על איזו הגבהה אחיו, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', הבליט את פלג גופו העליון ועשׂה לו סימנים נמרצים בידיים, קרא לו אליו, וחשש לא רק לצעוק אלא לומר מלה בקול רם, שלא ישמע מישהו. אַליוֹשה ניגש בריצה אל הגדר.

“טוב שהסתכלת לעברי, שכן כמעט צעקתי אליך,” לחש בחפזון ובשׂמחה דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. “טפס הנה! מהר! מה נחמד שבאת. כרגע חשבתי עליך…”

גם אַליוֹשה שׂמח אבל לא ידע כיצד יעבור את הגדר. ביד אדירה תפס מיטיָה במרפקו של אַליוֹשה, ועזר לו לטפס ולקפוץ. אַליוֹשה אסף את שולי הגלימה ועבר בזריזות של פרחח עירוני יחפן.

“עתה נזוז, בוא!…” נפלטה לחישה נלהבת מפי מיטיָה.

“לאן?” לחש גם אַליוֹשה, הסתכל לכל הצדדים וראה שהוא נמצא בגן שאין בו איש מלבד שניהם. הגן היה קטן, אבל בית בעלי־הבית היה מרוחק מהם כחמישים צעד. “הרי אין כאן איש, למה אתה לוחש?”

“למה אני לוחש? לכל הרוחות,” צעק פתאום דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' במלוא קולו, “למה אני לוחש? הנה אתה רואה כיצד מתרחש בלבול בטבע. אני נמצא כאן בחשאי, ואורב בחשאי. הסבר יבוא, אבל מאחר שידעתי שיש כאן סוד, התחלתי לדבר בסודיות ולחשתי כטיפש, שאין בכך צורך כלל. בוא! לשם! ועד שנבוא לשם, שתוק. לנשק אותך אני רוצה!”

תהילה לגבוה בעולם,

תהילה לנַעלה שבִּי!..

לפני בואך ישבתי כאן וחזרתי על שורות אלו…"

שטח הגן היה דֶסיָטינה13 בקירוב, ואולי גדול קצת יותר, אבל נטוע רק ליד הגדרות, בארבע הצלעות – עצי תפוח, דולֶב, לִבנֶה. אמצע הגן היה אפָר, ובקיץ קצרו בו כמה פּוּדים שחת. באביב היתה בעלת־הבית משׂכירה את הגן תמורת רובלים אחדים. היו גם כמה ערוגות של פטל, עַכְּבית, ענבי־שועל, גם הן ליד הגדרות. ערוגות־הירק היו ליד הבית, והוכנו, כנראה, זה לא כבר. דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' הוליך את האורח לפינה בגן המרוחקת מהבית. שם, בין תרזות צפופות ושׂיחים זקנים של ענבי־שועל, דַמדמָנית, גַלמוּש ולילָך, נתגלתה חורבה של סוכה ירוקה, עתיקה, שהשחירה ונתעקמה, קירותיה עשויים רשת־פּסִיסִים, אבל הגג שלה שלם והיא יכולה עדיין לשמש מחסה מגשם. אין יודע מתי נבנתה הסוכה, אך לפי המסוֹרה נקנתה לפני חמישים שנה על ידי בעל־הבית אז, אלכסנדר קַרלוֹביץ פוֹן שמידט, סגן־אלוף בדימוס. אלא שכולה בלויה, לוחות הרצפה מרקיבים ומתנדנדים, וריח טַחב נודף מהעץ. רגלי שולחן העץ הירוק בסוכה היו נעוצות באדמה, ומסביבו עמדו ספסלים ירוקים גם הם, שעדיין אפשר לשבת עליהם. אַליוֹשה הבחין מיד בהתלהבותו של האח, אבל כשנכנס לסוכה ראה על השולחן מחצית בקבוק קוֹניאק וכוסית.

“קוֹניאק!” פרץ מיטיה בצחוק, "ואתה כבר מביט: ‘שוב הוא משתכר’? אל תאמין בחזיונות־תעתועים.

לאספסוף ריק וכוזב אל תאמין,

וספקותיךָ שְכַח…

איני משתכר אלא ‘מלקלק’, כפי שאומר החזיר שלך רָקיטין, שיהיה יועץ־אזרחי ותמיד יגיד ‘אני מלקלק’. שב. הייתי מאמץ אותך, אַליוֹשקה, אל החזה כדי למעוֹך אותך, כי בכל העולם… ממש… מ־מ־ש… (הָבֵן! הָבֵן!) אני אוהב אותך בלבד!"

הוא אמר את המשפט האחרון במעין טירוף.

“אותך בלבד ועוד אחת ‘שפלה’, שהתאהבתי בה, וזה סופי. אולם להתאהב אין פירושו לאהוב. אפשר להתאהב גם כשאתה שׂונא. זכור! בינתיים אני מדבר בעליזות. שב כאן אל השולחן, ואני אשב לידך מהצד, ואביט אליך ואדבר. ואתה תשתוק ואני אדבר בלי הרף, כי הגיע הזמן. אגב, החלטתי שכדאי לדבר בשקט, מפני שכאן… כאן עלולות להתגלות אוזניים שאינן צפויות כלל. הכול אסביר, כפי שנאמר: המשך יבוא. מדוע יצא לבי אליך, מדוע השתוקקתי שתבוא, בכל הימים האלה וגם עכשיו? (לפני חמישה ימים השלכתי עוגן כאן). כל הימים האלה? מפני שלך בלבד אומר הכול, מפני שדרוש לומר, מפני שאתה דרוש, מפני שמחר אצנח מהעננים, מפני שמחר יסתיימו החיים ויתחילו. האם חווית פעם, האם ראית פעם בחלום כיצד נופלים מההר לבור? ובכן, עכשיו אני צונח לא בחלום. ואיני מפחד, וגם אתה אל תפחד, זאת אומרת, אני מפחד, אבל מתוק לי. זאת אומרת, לא מתוק, אבל התפעלות… לכל הרוחות, היינו הך, יהיה מה שיהיה! רוח אמיצה, רוח חלשה, רוח נשית – יהיה מה שיהיה! נשבח את הטבע: אתה רואה מה רב אור השמש, והשמים מה צחים, והעלים כולם ירוקים, עדיין הקיץ בעיצומו, השעה ארבע אחרי־הצהריים, דממה! לאן הלכת?”

“הלכתי אל אבא, ולפני כן רציתי להיכנס אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה.”

“אליה ואל אבא! או־ו! איך נזדמנו הדברים יחדיו! כי למה קראתי לך, למה רציתי בך, למה נמשכתי והשתוקקתי אליך בכל פיתולי נפשי ואפילו בצלעותי? דווקא כדי לשלוח אותך אל אבא בשמי, ואחר כך אליה, אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה, ובכך לסיים את הקשר עמה וגם עם אבא. יכולתי לשלוח כל אדם, אבל היה לי צורך לשלוח מלאך. והנה אתה הולך בעצמך אליה ואל אבא.”

“באמת רצית לשלוח אותי?” פרצו הדברים מפי אַליוֹשה כשפניו מיוּסרות.

“חכה, ידעת זאת. ואני רואה, כי הבינות הכול מיד, אבל שתוק, בינתיים שתוק. אל תרחם ואל תבכה!”

קם דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', התהרהר, הצמיד אצבע למצח.

“היא קראה לך, היא כתבה לך מכתב או משהו, ועל כן הלכת אליה, שאם לא כן, האם היית הולך?”

“הנה הפתק,” אַליוֹשה שלף אותו מהכיס. מיטיָה קרא אותו בחטף.

“והלכת מאחורי החצרות! אֵלים שלי! אני מודה לכם על שהדרכתם אותו ללכת מאחורי החצרות, והוא נפל לידי כדג הזהב לידיו של הדייג הזקן השוטה שבאגדה. שמע, אַליוֹשה, שמע אחי. עכשיו אני מתכוון לומר הכול. הלוא הכרח הוא לומר לפחות למישהו. למלאך בשמים כבר אמרתי, ואם כן יש לומר גם למלאך שעל האדמה. אתה מלאך על האדמה. אתה תשמע, אתה תשפוט ואתה תסלח… והוא הדבר הדרוש לי, שיסלח לי מישהו הגבוה ממני. הקשב: אם שני יצורים ניתקים פתאום מכל הארציוּת וטסים אל הבלתי־שָכיח, או, לפחות, אחד מהם הוא הטס, ולפני כן, במעופו או מול אבדנו, הוא בא אל זולתו ואומר: עשׂה למעני כך וכך, משהו שאין מבקשים מאיש לעולם, אבל אפשר לבקש אותו על ערשׂ־דווי – האם לא יעשׂה זאת האיש ההוא… אם הוא ידיד, אם הוא אח?”

“אעשׂה, אבל אמור מה, ואמור מהר,” אמר אַליוֹשה.

"מהר… כך… אל תמהר, אַליוֹשה: אתה ממהר ודואג. אין טעם למהר עכשיו. העולם פנה עכשיו לרחוב חדש. חבל, אַליוֹשה, שלא הגעת במחשבתך אל ההתפעלות. אגב, מה אני אומר לו? הלוא אתה עצמך לא הגעת לשם במחשבתך! מה אני אומר, גולם שכמותי:

היה, אדם, אציל־נפש!

של מי השיר?"

החליט אַליוֹשה להמתין. הוא הבין, שכל עסקיו מצויים אולי דווקא כאן. מיטיָה התהרהר לרגע קל, מרפקו על השולחן וראשו נשען על כף ידו. שניהם שתקו.

“ליוֹשָה,” אמר מיטיָה. "אתה היחיד שלא תצחק. הייתי רוצה להתחיל… בווידוי שלי… בהימנון לשׂמחה של שילֶר: An die Freude.14 גרמנית איני יודע, אבל ידוע לי, כיAn die Freude זה השם. ואל תחשוב, כי משיכרות אני מפטפט. כלל לא משיכרות. קוֹניאק הוא קוֹניאק, אבל לי דרושים שני בקבוקים כדי להשתכר, –

וסילֶנוּס סמוּק־פנים

על החמור אשר מָעד…

ואני גם רבע הבקבוק לא שתיתי, ואיני סילֶנוּס. לא סילֶנוּס אבל סילוֹן, כי החלטה נצחית החלטתי. סלח לי על החידוד הלשוני, דברים רבים עליך לסלוח לי היום, ולא חידוד לשוני בלבד. אל תדאג, איני מורֵח כלום, אני מדבר לעניין ומיד אשוב לעניין. לא אמשוך, ואגיד. חכה, איך נאמר שם…"

זקף ראשו, התהרהר ופתח בהתלהבות:

נפחד, עירום ופרא הסתתר

הטְרוֹגלוֹדיט במערות־הסלע,

בַשׂדות שוטט הנווד

והפך אותם לשממה.

חנית וקשת בידו

רץ הצייד ביערות…

אוי למי שפלטו אותו גלים

אל חופים עוינים.


מפסגות אוֹלימפּוּס ירדה

צֶרֶס לחפשׂ את עקבות

פּרוֹזֶרפּינה החטופה:

פרא רובץ לפניה העולם.

לא קורת־גג, לא כיבוד

מוצאת לה האֵלה שם.

ועל הכבוד לאֵלים

לא יעיד עוד מקדש.


פרי השדה ואשכולות מתוקים

לא יבריקו במשתה.

ורק שׂרידי גופות עשֵנים

על מזבחות הדמים.

ולכל אשר תשלח צֶרֶס

את מבטיה העצובים,

תראה את האדם

בהשפלתו העמוקה."

התייפחויות פרצו מחזהו של מיטיָה. הוא תפס את אַליוֹשה בידו:

"ידיד, ידיד, מושפל, מושפל גם עכשיו. סבל רב מאוד על האדם לשׂאת עלי אדמות, רבות מאוד צרותיו! אל תחשוב שאני רק גס־רוח בדרגת קצין, השותה קוֹניאק ונואף. אני, אחי שלי, חושב רק על כך, על אותו אדם מושפל, אם איני משקר. יעזור לי עתה אלוהים לא לשקר ולא לשבח את עצמי. שכן אני חושב על אדם זה, חושב שגם אני אדם כזה.

כדי שמשִפלות הנפש

האדם יוכל לעלות,

עם אמא־אדמה עתיקה

ברית־עולם עליו לכרות.

אולם, כאן הקושי: כיצד אכרות ברית עם האדמה לעולם? איני מנשק את האדמה, איני פולח את החזה שלה. האם עלי להיות איכר או רועה? אני הולך ואיני יודע: לסרחון נקלעתי ולחרפה, או אל האור והשׂמחה. הנה זו הצרה, כי הכול בעולם חידה. וכשהייתי שוקע בחרפת־הפריצות העמוקה, העמוקה ביותר (ורק זה היה קורה לי), נהגתי לקרוא תמיד שיר על צֶרֶס. האם תיקן אותי השיר? בשום פנים! מפני שאני קָרָמָזוֹב. כי אם כבר אצנח לתהום, אצנח היישר, ראשי כלפי מטה ועקבותי כלפי מעלה, ואפילו אהיה מרוצה שהנני נופל בצורה כה משפילה, ורואה בזה יופי. והנה, בתוך החרפה אני פותח בשירת המנון. אפילו מקולל איני, אפילו שפל ונבזה, הריני מנשק גם אני את כנף הגלימה שעוטה אלוהי. גם אני הולך בו־בזמן אחרי השׂטן, הריני על אף הכול בנךָ, אלוהי, אני אוהב אותך ומרגיש בשׂמחה, שבלעדיה אין קיום לָעולם.

את נשמת יצִיר־אלוה

השׂמחה הנצחית תשקה,

בכוח הסודי של התסיסה

היא משלהבת את קוּבעת־החיים.

עשׂב אל האור פּיתתה היא,

תוהו למאוֹרות הפכה,

ויצקה אותם במרחבים

שלא ידע החוזה־בכוכבים.


משְדֵי הטבע הטוב

יונק כל הנושם את השׂמחה.

את כל היצורים וכל העמים

היא מושכת אחריה.

לנו נתנה רֵעים באסוננו,

יין אשכולות, זֵרֵי הגרַציוֹת,

תאווה נָתנה לחֶרֶק

ומלאכים לאלוהים.

אולם, די בשירים! שפכתי דמעות, ואתה תן לי לבכות. אפילו זו טפשות שהכול ילעגו לה, אך לא אתה. הנה גם עיניך יוקדות. די בשירים. עכשיו אני רוצה לומר לך על ה’חרקים', על אלה שנתן להם אלוהים את התאווה: ‘תאווה נתנה לחרק’. אני, חביבי, הנני החרק הזה, עלי במיוחד נאמרו הדברים. ואנו כולנו, הקַרָמָזוֹבים, הננו כאלה, וגם בך, במלאך, חי החרק הזה המחולל סערות בדמך. סערות הן אלו, כי התאווה היא סערה, גדולה מסערה! היופי הוא משהו איום ונורא! נורא, מפני שאינו מוגדר, ולהגדיר אותו אי־אפשר, מפני שאלוהים חד לנו חידות בלבד. כאן החופים נפגשים, כאן כל הסתירות חיות יחדיו, אני, חביבי, חסר־השׁכלה לגמרי, אבל חשבתי הרבה על כך. הסודות נורא רבים! חידות רבות מדי מדכאות את האדם עלי אדמות. פתור כיד יכולתך וצא יבש מהמים. היופי! איני יכול לשׂאת, שמישהו, בעל לב נעלה יותר וגדול בשׂכלו, מתחיל כאידיאל של מָדוֹנה ומסיים באידיאל של סדום. נורא מזה הוא האיש, נושׂא האידיאל הסדוֹמי, אין הוא שולל בנפשו גם את אידיאל המָדוֹנה, ומזה לבו בוער, בוער באמת, כמו בשנות הנעורים שלא ידעו חטא. רחב הוא לב האדם, רחב מדי, הייתי מצֵר אותו. השד יודע מה כל זה אומר, הנה כך. מה שנראה לשׂכל כחרפה, נראה ללב כיופי בלבד. יש יופי בסדום? דע לך, שלגבי רוב עצום של אנשים היופי נמצא בסדום – סוד זה ידעת או לא? נורא הדבר, שהיופי אינו מפחיד בלבד, אלא גם מיסתורי. כאן נאבק השׂטן עם אלוהים, ושׂדה־הקרב – לב האדם, אגב, מה שכואב לאדם, עליו ידבר. ועכשיו לעצם העניין, הקשב."


4: וידויו של לב חם. אנקדוֹטות

“התהוללתי שם. אבא אמר זה לא כבר, ששילמתי לפי כמה אלפים תמורת פיתוי בחורות. הרי זה תעתוע חזירי, דבר כזה לא קרה מעולם, ומה שהיה באמת, ‘לכך’ לא נדרש כסף. אצלי הכסף – ענין משני, להט הנפש, תנאי. היום היא הגברת שלי, מחר תהיה במקומה נפקָנית מהרחוב. אני משׂמח את זו ואת זו, מפזר כסף בחוֹפֶן, מוסיקה, רעש, צועניות. כשיש צורך, אני נותן גם לה, מפני שהן לוקחות, לוקחות בהתלהבות, ראוי להודות בזה, ומרוצות ואסירות־תודה. גבירות אהבו אותי, לא כולן, אבל קרה, קרה. אבל אני אהבתי תמיד סמטאות, פינות־סתר נדחות וחשוכות, מאחורי הכיכר – שם יש הרפתקוֹת, שם יש הפתעות, שם מתגוללות אבני־חן ברפש. אני מדבר, חביבי, באַלֶגוֹריות. בעיר הקטנה שלנו לא היו סמטאות ממשיות כאלה, אבל מוסריות היו. אילו היית אתה מה שהנני אני, היית מבין מה משמעותן. אהבתי את הניאוף, אהבתי גם את חרפת הניאוף. אהבתי את האכזכיות: האין אני פשפֵש, חרק מרושע? כבר אמרתי– קָרָמָזוֹב! פעם אחת עשׂינו פיקניק של כל העיר, נסענו בשבע שלישיות־סוסים. בחורף, במגררה, בחשיכה, התחלתי ללחוץ את ידה של נערה שכנה, איללצתי ילדה זו להתנשק, והיא בת פקיד, חביבה, מסכנה, צנועה וכנועה. הרשתה, הרבה הרשתה לי בחשיכה. סבורה היתה, המסכנה, כי למחרת אבוא אליה ואבקש את ידה (הלוא בעיקר העריכו אותי כחתן). ואילו אני לא אמרתי לה אחר כך אפילו מלה אחת, חמישה חודשים אף לא חצי־מלה. בשעת ריקודים (מפעם לפעם רוקדים אצלנו) ראיתי את עיניה עוקבות אחרי מהפינה, ראיתי אותן דולקות באש של כעס עצור. מישׂחק זה אך שעשע את תאוותנות־החרק שלי, שהייתי מזין בקרבי. כעבור חמישה חודשים נישׂאה לפקיד ונסעה… כועסת, אבל אולי עדיין אוהבת. כיום הם חיים באושר. שׂים לב, שלא סיפרתי לאיש, לא השמצתי. אמנם אני שפל בשאיפותי ואוהב את השפלות, אבל איני חסר־יוֹשר. אתה מסמיק, עיניך ברקו. די לך מרפש זה. וכל זה רק פרחונים בנוסח פּוֹל דֶה־קוֹק, אף כי החרק האכזר גדל בינתיים, שלח שלוחות בנפש. יש כאן, חביבי, אלבום מלא זכרונות. יתן להן אלוהים בריאות, לנחמדות. גם שניתקתי קשר לא אהבתי לריב. ומעולם לא גיליתי, ומעולם לא השמצתי גם אחת. אבל די בזה. האם חשבת שקראתי לך לכאן רק בגלל טינופת זו? לא, אספר לך עניין מעניין יותר. ואל תתפלא שאיני מתבייש מפניך, ואפילו שׂמח לכאורה.”

“אתה אומר כך מפני שהסמקתי,” אמר אַליוֹשה. “לא מדבריך הסמקתי, ולא ממעשׂיך, אלא מפני שגם אני כמוך.”

“אתה? הפרזת הרבה.”

“לא, לא הרבה,” אמר אַליוֹשה בלהט (כפי הנראה, כבר הגה את הרעיון זה כבר). “הרי כאן אותן המדרגות עצמן. אני בתחתונה, ואתה למעלה, אי־שם במדרגה השלוש־עשׂרה. כך אני רואה את הדברים, אלא שהכול אותו דבר עצמו, מסוג אחד לגמרי, מי שדרך על המדרגה התחתונה, ידרוך בהכרח גם על העליונה.”

“אם כן, לא לעלות בכלל?”

“כל מי שיכול, אל יעלה בכלל.”

“ואתה יכול?”

“נדמה לי, שלא.”

“שתוק, אַליוֹשה, שתוק, יקירי, רוצה אני לנשק את ידך, סתם, מרוב חיבה. נוכלת זו, גרוּשֶנקה, יש לה טביעת־עין טובה בבני־אדם, והיא אמרה לי פעם אחת, שבאחד הימים תאכל אותך. אני שותק, שותק! נעבור מהנבזות הזאת, מהשׂדה שטִנפו הזבובים, אל הטרגדיה שלי, שוב לשׂדה שטִנפו הזבובים, זאת אומרת מלא שִפלות. העניין הוא, שגם אם שיקר הזקן בדבר פיתוי תמימות, אכן קרה הדבר בטרגדיה שלי, אמנם רק פעם אחת, וגם אז לא הגיע למעשׂה. הזקן, שגינה אותי במעשׂה שלא היה, אינו יודע פרשה זו: מעולם לא סיפרתי אותה לאיש, אתה הראשון שאספר לו עכשיו, כמובן, מלבד איוַן, איוַן יודע הכול. יודע זמן רב לפניך. אבל איוַן – קבר.” “איוַן – קבר?”

“כן.”

אליושה הקשיב בתשׂומת־לב רבה.

“אמנם, בגדוד־רגלים סדיר זה הייתי סגן־משנה, אבל כאילו נתון בפיקוח, מעין גולה־שָפוט. העיר הקטנה קיבלה אותי יפה מאוד. פיזרתי כסף רב, הם האמינו שאני עשיר, וגם אני האמנתי בזה. אבל, כפי הנראה, נתקבלתי על דעתם גם במשהו אחר. אף שהנידו ראש, אהבו. סגן־האלוף שלי, אדם זקן, שינה פתאום את יחסו אלי לרעה. היה נטפל אלי. היתה לי תמיכה, ומלבד זאת עמדה כל העיר לימיני, אי־אפשר היה להציק לי יותר מדי. הייתי אשם בכך, בכוונה לא נהגתי בו בכבוד הראוי. מתוך גאווה. לעקשן זקן זה, אדם לא רע כלל ומכניס־אורחים נִלבָּב ביותר, היו בעבר שתי נשים ושתיהן מתו. אחת, הראשונה, היתה מפשוטי־העם, והניחה לו בת, גם היא פשוטה. כבר בימַי היתה בתולה בת עשׂרים וארבע וגרה בבית אביה עם דודתה, אחות אמה המנוֹחה. הדודה – פשטות צייתנית, ואילו האחיינית, הבת הבכירה של סגן־האלוף – פשטות ערָנית. כשאני נזכר בה, אני אוהב לומר עליה מלה טובה: מעולם, חביבי, לא מצאתי אופי נשי נהדר יותר מאופיה של בחורה זו, אָגַפיָה היה שמה, תאר לעצמך, אַגַפיָה איוַנוֹבנה. ולא היתה מכוערת כלל, בחורה בטעם רוסי – גבוהה, דשֵנה, עיניה נפלאות, הפנים, אמנם, גסות קצת. לא נישׂאה אף שהשתדכו שניים, סֵרבה ועליזותה לא נטשה אותה. התקרבתי אליה – לא בדרך ההיא, לא, כאן היה הכול טהור, פגישות ידידות. הלוא תכופות התקרבתי לנשים ללא־חטא, בידידות. השמעתי באוזניה בגלוי דברים אלה – הוֹ, הוֹ!, והיא צוחקת ולא עוד. נשים נשׂואות רבות אוהבות דיבורים גלויים, דע לך, והיא הלוא בחורה צעירה, וזה שׂימח אותי מאוד. ועוד משהו: בשום פנים לא ניתן לכנות אותה בת־אדונים. שתיהן, היא והדודה, גרו בבית האב, מנמיכות את עצמן איכשהו מרצון, אינן משווֹת את עצמן לשאר אנשי החברה. הכול אהבו אותה והיו זקוקים לה, מפני שהיתה תופרת מעולה: בעלת־כשרון היתה, כסף לא קיבלה תמורת השירות, מתוך אדיבות שירתה, אך כשהעניקו מתנה – לא סרבה לקבל. ואילו סגן־האלוף – אחר לגמרי. סגן־האלוף היה אחד הנכבדים ביותר במקומנו. ניהל את ביתו ביד רחבה, אירח את כל העיר, ארוחות־ערב, ריקודים. כשבאתי והצטרפתי לגדוד, סיפרו בכל העיר, כי בקרוב תבוא אלינו מעיר־הבירה בתו השנייה של סגן־האלוף, יפהפיה בין יפהפיות, שיצאה עתה מאינסטיטוט לבנות אריסטוקרטים, בבירה. הבת השנייה היא קָתֶרינה איוַנוֹבנה זו, בת אשתו השנייה של סגן־האלוף. אשתו השנייה המנוֹחה באה מבית גנרלים חשוב ומפורסם. אמנם כסף לא הביאה לבעלה, זאת אומרת, יִחוס היה ורק הוא, אולי היו גם אי־אלו תקוות, אבל במזומנים לא־כלום. ואף על פי כן, כשהגיעה חניכת־אינסטיטיוט זו (להתארח, לא להשתקע), התחדשה כל העיר הקטנה שלנו, הגברות המיוחדות ביותר שלנו – שתיים נשות “הוד־מעלה”, אחת אשת מפקד־חטיבה, והכול עמן התחילו לטפל בה, חטפו אותה זו מזו, התחילו לבדֵר אותה, והיא כבר מלכת הנשפים, הפיקניקים, ואפילו סידרו הצגה של תמונות חיות, שהכנסתה נועדה לאלו אוֹמנוֹת, “גוּבֶרנַנטיות”. אני שותק, אני מתהולל, דוקא אז עשׂיתי תעלול כזה, שכל העיר רעשה. פעם אחת ראיתי, שנתנה בי מבט בוחן, זה היה בבית מפקד־הסוללה, אבל אז לא ניגשתי אליה: כביכול, מזלזל אני בהיכרות זו. ניגשתי אליה רק כעבור זמן־מה, שוב במסיבה, התחלתי לדבר, בקושי הסתכלה בי, צמצמה את השׂפתיים המזלזלות, חשבתי, חכי, אנקום בך! גס־רוח נורא הייתי ברוב המקרים שקרו אז, והרגשתי בזה. והעיקר, הרגשתי, כי ‘קָטֶנקה’ אינה חניכת־אינסטיטיוט תמימה, אלא אישיות בעלת־אופי, גאה ולאמיתו של דבר בעלת מידות־טובות, ומעל לכול חכמה ומשׁכילה, ולי אין מִזֶה אף מזה. אתה חושב, שרציתי לבקש את ידה? כלל לא, פשוט רציתי לנקום בה על שאינה מרגישה שאני בן־חיִל כזה. ובינתיים היו הוללות והתפרעות. בסופו של דבר, אסר אותי סגן־האלוף לשלושה ימים. בדיוק בזמן הזה שלח לי אבא ששת אלפים, לאחר ששלחתי לו ויתור רשמי על חלקי ברכוש, זאת אומרת, כי ‘גמרנו חשבון’ ולא אדרוש עוד שום דבר. לא הבנתי אז דבר: עד בואי לכאן, חביבי, ואפילו עד ימים אחרונים אלה, ואולי עד היום, לא הבנתי דבר בסכסוכים הכספיים שלי עם אבא. לכל הרוחות עניין זה, נדבר עליו אחר כך. אז, כשקיבלתי את ששת האלפים, נודע לי פתאום ממכתב של ידיד עניין אחד המעניין אותי ביותר, והוא, שהממונים על סגן־האלוף אינם מרוצים ממנו, שהם חושדים שאין הכול תקין אצלו, בקיצור, שאויביו מכינים לו מטעמים. ואכן הגיע מפקד־החטיבה ורחץ אותו מכף רגל ועד ראש. כעבור זמן קצר נצטווה לבקש שחרור. לא אספר לך במפורט כיצד קרה כל זה, אכן היו לו אויבים, ופתאום הצטנן יחסם של בני־העיר אליו ואל משפחתו, פתאום סרו ממנו הכול. ואז הופעל התעלול הראשון שלי: פגשתי את אָגַפיָה איוַנוֹבנה, ששמרתי תמיד על הידידות עמה, ואמרתי: ‘הלוא חסרים לאבא שלך ארבעת אלפים וחמש מאות כסף ממשלתי.’ ‘מה היה לך, מדוע אתה אומר זאת? זה לא כבר ביקר הגנרל, כל הכסף היה…’, 'אז היה, ועכשיו איננו,” נבהלה נורא: ‘אל תפחיד, בבקשה, ממי שמעת?’. ‘אל תדאגי,’ אמרתי, ‘לאיש לא אספר, ואת יודעת שבעניין זה אני כמו קבר, אבל רציתי לומר לך בעניין זה, לכל מקרה שהוא: כשידרשו מאבא את ארבעת האלפים והחמש־מאות, והם לא יהיו בידיו, הרי שבמקום שייתָבע למשפט ויגיע לעת זקנה לשירות כחייל פשוט, מוטב שתשלחי אלי בחשאי את חניכת־האינסטיטיוט שלך, שכן בדיוק עכשיו נשלח אלי כסף, ואני אתן לה ארבעת אלפים מזה, ואשמור את הסוד בקדושה’. ‘אוֹ־וֹ,’ אמרה, ‘נבל (כך אמרה), איזה נבל מרושע אתה! איך אתה מעֵז!’ הסתלקה, זועמת נורא, ואני צעקתי בעקבותיה, כי הסוד יישָמר בקדושה תמיד. שתי הנשים האלה, אָגַפיָה ודודתה, נתגלו בכל הסיפור הזה כמלאכים טהורים, זאת יכול אני לומר, ואת האחות הזאת הגאוותנית, קַטיָה העריצו באמת, השפילו עצמן לפניה, היו החדרניות שלה… אבל אָגַפיָה סיפרה לה על התעלול הזה שלי, זאת אומרת, על השׂיחה שלנו. כל זה נודע לי אחר כך ברור לגמרי. לא העלימה מאחותה, וכמובן, כי רק זה היה דרוש לי.

פתאום מגיע המָיוֹר החדש לקבל את הפיקוד על הגדוד. סגן־האלוף הזקן חלה פתאום, נבצר ממנו לנוע, שתי יממות ישב בבית, את הקופה לא מסר. הרופא שלנו, קרַבצֶ’נקוֹ, אישר, כי אכן חלה האיש. אבל הנה מה שידעתי יפה־יפה בסוד, וזה כבר: כל פעם, לאחר ביקורת הקופה על ידי הממונים, היה כל הסכום נעלם לזמן־מה, וכך כבר ארבע שנים בזו אחר זו. סגן־האלוף היה מלווה את הסכום לאדם מהימן ביותר, לסוחר הזקן שלנו, האלמן טריפוֹנוֹב, מזוקן המרכיב משקפי־זהב. הסוחר נוסע ליריד, עושׂה שם את המחזור הדרוש לו, מחזיר מיד לסגן־האלוף את כל הכסף בשלמותו, ומביא גם מתנה, ועם המתנה את הריבית. אבל הפעם (כל זה נודע לי אז במקרה מפי בנו זב־החוטם של טריפונוב, עול ימים, יורש אביו, הפרחח המושחת ביותר שידע העולם), הפעם, כפי שאמרתי, שב טריפונוב מהשוק ולא החזיר פרוטה. אץ אליו סגן־האלוף. ענה לו: ‘מעולם לא קיבלתי ממך מאומה, וגם לא יכולתי לקבל’. נו, הנה יושב סגן־האלוף שלנו בבית, כרך מגבת לראשו, כל שלוש הנשים שׂמות קרח על קודקודו. פתאום הופיע שליח ובידו הפנקס ופקודה: ‘למסור את הקופה מיד, בעוד שעתיים’. הוא חתם על קבלת הפקודה, אחר כך ראיתי את החתימה בפנקס, קם, אמר שהוא הולך ללבוש את המדים, מיהר אל חדר־השינה שלו, לקח את רובה־הציִד הדו־קָני, טען, הוסיף קלע צבאי, חלץ את המגף הימני, השעין את הרובה בחזה, והתחיל לגשש בבוהן הרגל אל ההדק. אבל אָגַפיָה כבר חשדה, זכרה את הדברים שאמרתי לה, התגנבה והציצה ברגע הנכון: פרצה פנימה, הסתערה עליו מאחור, הרובה ירה אל התקרה. איש לא נפצע. באו בריצה שאר בני־הבית, החזיקו בו, לקחו ממנו את הרובה, והחזיקו בידיו… כל זה נודע לי אחר כך, בדיוק. ישבתי בבית, ירדו הדמדומים, התכוננתי לצאת, התלבשתי, הסתרקתי, בישׂמתי את הממחטה, לקחתי את הכובע, והנה נפתחה הדלת, ולפנַי בדירתי, קתֶרינה איוַנוֹבנה.

קורים דברים משונים: איש מבני־העיר לא ראה אותה אז בכניסתה אלי, וגם עניין זה צלל ונעלם. גרתי בדירה ששׂכרתי משתי אלמנות של פקידים, זקנות מופלגות, הן גם שירתו אותי, נשים רוחשות כבוד ששמעו בקולי בכול, ולפי פקודתי מילאו פיהן מים אחר־כך, שתקו, כעמודי־הברזל בשׂפת־המדרכות. מובן מאליו, שהבינותי הכול. היא נכנסה, היישירה בי מבט, עיניה הכהות תקיפות, אפילו חצופות, אבל על השׂפתיים וסביבן ראיתי היסוס.

‘אמרה לי אחותי, כי תיתן ארבעת־אלפים וחמש מאות רובל, אם אבוא לקחת אותם… בעצמי. באתי… תן את הכסף!…’ לא הצליחה לשמור על קור־רוחה, נשנקה, נבהלה, קולה נקטע, והשׂפתיים והקווים סביבן התחילו להרטיט. אַליוֹשקה, אתה שומע או ישן?"

“מיטיָה, אני יודע שתאמר את כל האמת,” אמר אַליוֹשה בהתרגשות.

"ואכן אגיד אותה. אם את כל האמת, הרי היה הדבר כך, לא ארחם על עצמי. המחשבה הראשונה היתה קָרָמָזוֹבית. פעם אחת, חביבי, עקץ אותי עכשוּב, שבועיים קדחתי מעקיצה זו. והנה גם עכשיו, פתאום, חשתי שעקץ עכשוּב את לבי, חרק מרושע, אתה מבין? הסתכלתי בה. ראית אותה? הלוא היא יפהפיה. אבל לא זה היה עיקר יופיה אז. יפה היתה ברגע ההוא בכך, שהיא אצילה ואני מנוול, בכך שהיא עומדת עכשיו בגדולת נדיבותה וקרבנה למען האב, ואילו אני פשפֵש. והנה היא תלויה עכשיו כולה בי, בפשפש, כולה, בגוף ובנפש. כל כולה. אומר לך בגלוי: מחשבה זו, מחשבת העכשוּב, כבשה את לבי, עד שכמעט נמוג מהעינוי בלבד. נדמה היה, שאין כבר מקום למאבק: דווקא לנהוג כפשפֵש, כעכשוּב מרושע, ללא רחמים… אפילו נשימתי נעצרה. שמע: הלוא מובן מאליו שלמחרת הייתי בא לבקש את ידה, כדי לסיים כל זה בצורה אצילה ביותר, כפי שאומרים, ושלא יידע איש דבר, ולא יוכל לדעת. מפני שאני אמנם אדם בעל רצונות שפלים, אבל איש ישר. והנה פתאום, באותה שנייה ממש, לחש מישהו על אוזני: ‘הלוא אחת כזאת, כשתבוא למחרת לבקש את ידה, לא תצא אליך ותצווה על הרכּב לגרש אותך מהחצר. כאילו אמרה, השמץ אותי בכל העיר, איני מפחדת ממך!’ הסתכלתי בבחורה, לא שיקר קולי שדיבר אלי: ודאי שכך יהיה. יגרשו אותי, לפי הבעת פניה אפשר לדעת זאת. רתח בי כעסי והתחשק לי לעשׂות מעשׂה שפל, חזירי, תגרני ביותר: להסתכל בה בלגלוג, ומיד, כל עוד היא עומדת לפניך, להמֵם אותה בנעימת־דיבור, אשר רק תגרן קטן מסוגל להשמיע אותה:

‘ארבעה אלפים! הלוא התלוצצתי, מה עלה על דעתך? קלת־אמונה מדי היית, גברתי. שתי מאות, אולי הייתי נותן, אפילו ברצון ובעונג, אבל, ארבעה אלפים – אין זה כסף, עלמתי, שאפשר לזרוק אותו לעניין קל־דעת כזה. לשווא הואלת להטריח את עצמך.’

הָבן, הייתי מפסיד ודאי את הכול, היא היתה בורחת, לעומת זאת היה זה מחזה דֶמוֹני, נקמני, השָווה את כל השאר. הייתי מייבב אחר כך כל ימי מרוב חרטה, ובלבד שארביץ עכשיו את התעלול הזה! התאמין לי, שמעולם לא קרה לי עם שום אשה. תהיה מי שתהיה, שאסתכל בה ברגע כזה בשׂנאה, ואילו אז – בצלב אני נשבע: שלוש או חמש שניות הבטתי בה בשׂנאה נוראה – זו השׂנאה אשר כחוט־השׂערה בינה לבין האהבה, האהבה המטורפת ביותר! ניגשתי לחלון, הצמדתי את מצחי אל השִמשה הקפואה, ואני זוכר שמצחי נצרב בקרח כמו באש. לא עיכבתי אותה זמן רב, אל תדאג, פניתי לאחור, ניגשתי לשולחן, פתחתי את המגירה ושלפתי איגרת־חוב נושׂאת ריבית של חמישה אחוזים בסך חמשת־אלפים רובל (היתה מונחת בלקסיקון הצרפתי). הראיתי לה את האיגרת בלי לומר דבר, קיפלתי, נתתי לה, פתחתי לה את הדלת אל הפרוזדור, צעדתי צעד אחורה, והחוויתי לה קידה עמוקה, מכובדת, נרגשת ביותר, האמן לי! היא הרעידה כולה, נתנה בי מבט נוקב, החווירה נורא, כמו מפת־שולחן, פתאום, בלי להשמיע הגה, ולא בתנועה זנוקה, אלא ברוך, בעמקות, לאט, החוותה קידה גם היא ונפלה לרגלי – מצחה נוגע ברצפה, לא בגינוני־האינסטיטוט, אלא בנוסח רוסי! וניתרה וקמה על רגליה ורצה. כשיצאה, החרב היתה עלי. שלפתי אותה ורציתי לדקור את עצמי, מדוע – איני יודע, זו היתה שטות נוראה, ודאי, כפי הנראה, מתוך התפעלות. האם אתה מבין, שיש התפעלויות, העלולות להביא אדם לידי התאבדות. אולם לא דקרתי את עצמי, אלא נשקתי את החרב והחזרתי אותה לנדָנה – פרט זה יכולתי גם לא לספר לך, נדמה לי, כי גם עכשיו, כשאני מספר על מאבקים אלה, מרחתי אותם קצת כדי לשבח את עצמי. אבל יהי כך, יהי כך, ויקח השד את כל מרגליה של נפש האדם! הנה כל ‘המקרה’ שלי עם קתֶרינה איוַנוֹבנה. עכשיו יודעים עליו האח איוַן וגם אתה, ואיש מלבדכם!"

דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' קם, צעד כמה צעדים מתוך התרגשות, שלף ממחטה, ניגב את זיעת המצח, שוב ישב, אך לא במקומו הקודם אלא במקום אחר, על ספסל שממול, ליד קיר האחר. אַליוֹשה נאלץ לפנות אליו תפנית מלאה.


5: וידויו של לב לוהט. “עקבים כלפי מעלה”

“את המחצית הראשונה אתה מבין: זו דרמה, והיא התרחשה שם. ואילו המחצית השנייה היא טרגדיה, ותתרחש כאן.”

“במחצית השנייה עדיין איני מבין דבר,” אמר אָליוֹשה.

"ואני? האם אני מבין?''

“המתן, דְמיטרי, יש כאן מלה אחת עיקרית. אמור לי: אתה חתן, חתן גם עכשיו?”

"חתן נעשׂיתי לא עכשיו, אלא שלושה חודשים לאחר מה שקרה אז, למחרת המקרה אמרתי בלבי, כי התקרית נתמצתה ונסתיימה, והמשך לא יבוא. בקשת ידה נראתה לי שפלות. בששת השבועות ששהתה בעירנו אחר כך, לא הודיעה על קיומה אפילו במלה אחת. אמנם, מלבד מקרה אחד. למחרת ביקורה התגנבה אלי החדרנית שלהם, והניחה מעטפה בלי לומר דבר. על המעטפה המען: לפלוני. פתחתי – עודף מאיגרת החוב של חמשת האלפים. דרושים היו לה רק ארבעת אלפים וחמש־מאות, ובמכירת האיגרת נגרם הפסד במאתיים רובל ועוד. שלחה לי איפוא רק מאתיים וששים רוּבלוֹנים, נדמה לי, איני זוכר היטב, ורק הכסף בלבד – לא פתק, לא מלה, לא הסבר. חיפשׂתי על המעטפה איזה סימן עיפרון – איִן! ומה, לפי שעה התהוללתי ברובלים האחרונים, וגם המָיוֹר החדש נאלץ לבסוף לנזוף בי. נו, וסגן־האלוף מסר את הקופה – בשלום, לתמהונם של הכול, שכן לא שיער איש שהכסף נמצא בידיו בשלמותו. מסר את הכסף וחלה, ונפל למשכב, ושכב שלושה שבועות, ופתאום נתרכּך משהו במוחו, ולאחר חמישה ימים מת. קברו אותו בטקס צבאי, עדיין לא הספיק לפרוש. כעשׂרה ימים לאחר קבורת האב יצאו קָתֶרינה איוַנוֹבנה, האחות והדודה למוסקבה. ורק לפני נסיעתן, ביום הנסיעה, לאחר שנסעו (לא ראיתי אותן ולא ליוויתי), קיבלתי מעטפה קטנה, כחלחלה, נייר־תחרה, ושורה אחת בעיפרון: ‘אכתוב לך, המתן. ק.’ וזה הכול.

אסביר לך את העניין בשתי מלים. במוסקבה נתהפך הגלגל שלהן במהירות הבזק, וכן בפתאומיות של אגדות־ערב. הגנרלית, בת־המשפחה הקרובה לה ביותר, איבדה פתאום שתיים מיורשותיה הקרובות, שתיים מהאחייניות הקרובות ביותר – שתיהן מתו בשבוע אחד במחלת האבעבועות. הזקנה המזועזעת שׂמחה לקראת קַטיָה כמו לקראת בת, כמו לכוכב גואל, הסתערה עליה בחיבוקים, שינתה מיד את צוואתה לטובת קַטיָה, ועל כך עוד נדבר, ובינתיים נתנה בידיה במזומנים שמונים אלף, כאילו אמרה, הנה הנדוניה שלך, עשׂי בה כרצונך. אשה היסטרית, אחר כך, במוסקבה, התבוננתי אליה. נו, ופתאום קיבלתי בדואר ארבעת אלפים וחמש מאות רובל. מובן מאליו שהתפלאתי והשתממתי כהמוּם. כעבור שלושה ימים הגיע המכתב המובטח. הוא גם עכשיו אתי, הוא תמיד אתי, וגם אמות עמו, אתה רוצה, אראה לך. קרא בהחלט: מציעה את עצמה לכלה, מציעה את עצמה, ‘אוהבת עד טירוף, גם אם אינך אוהב אותי – לא איכפת, ובלבד שתהיה בעלי. אל תפחד – לא אגביל אותך בשום דבר, אהיה רהיט שלך, אהיה שטיח שאתה דורך עליו… רוצה לאהוב אותך לנצח, רוצה להציל אותך מעצמך…’ אַליוֹשה, איני ראוי אפילו לחזור על שורות אלו במלים השפלות שלי ובנעימה השפלה שלי, הטון השפל התמידי שלי, שמעולם לא יכולתי להיפטר ממנו! פלש אותי המכתב הזה מאז ועד היום, והאם קל לי עכשיו, האם קל לי היום? אז כתבתי לה תשובה מיד (בשום אופן לא יכולתי לנסוע אז למוסקבה). בדמעות כתבתי. בפרט אחד אתבייש תמיד: ציינתי, שהיא עכשיו עשירה ובעלת נדוניה, ואני רק דלפון – הזכרתי את הכסף. חייב הייתי להתאפק, אבל הדברים נפלטו מהעט. ומיד כתבתי לאיוַן במוסקבה, והסברתי לו הכול במכתב כיד יכולתי, ששה דפים היו במכתב, ושלחתי את איוַן אליה. מדוע אתה מביט, מדוע אתה מסתכל בי? כן, איוַן התאהב בה, הוא מאוהב בה גם עכשיו, אני יודע זאת, עשׂיתי שטות, לדעתכם, לפי המקובל בחברה, אבל ייתכן, כי דווקא שטות זו בלבד היא שתציל את כולנו! אוֹ־וֹ! האם אינך רואה כמה היא מכבדת אותו, כמה היא מוקירה אותו? האם היא יכולה, לאחר שתשווה בין שנינו, לאהוב אחד כמותי, מה גם לאחר כל מה שהתרחש כאן?"

ואני משוכנע, שהיא אוהבת אחד כמוך, ולא אחד כמוהו."

היא אוהבת את צדקנותה ולא אותי," נפלטו הדברים כמעט בזעם מפי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. הוא צחק, ובעוד שנייה ברקו עיניו, הוא הסמיק והלם באגרופו על השולחן.

“אני נשבע, אַליוֹשה,” קרא בזעם כן ונורא על עצמו, “האמן או אל תאמין, אבל אני נשבע בקדושת אלוהים ובאלוהותו של כְריסטוֹס, שגם אם לגלגתי כרגע על רגשותיה הנעלים, אני יודע שנפשי אפסית פּי מיליון מנפשה, וכי מיטב רגשותיה אלה כנים הם, כרגשות מלאך! הלוא הטרגדיה בכך, שאני יודע זאת ברור. מה בכך, שאדם מדַקלֵם קצת? ואני איני מדַקלֵם? והלוא אני מדבּר בכּנות, בכּנות. אשר לאיוַן, הריני מבין כיצד הוא מקלל עכשיו את הטבע, מה גם שניתן לו שׂכל כזה! למי, למַה ניתנה ההעדפה? היא ניתנה לחלאת־אדם, לאיש אשר בהיותו כבר חתן, כשהכול הסתכלו בו, לא ידע לעצור את פריצותו – וכל זה לעיני הכלה, לעיני הכלה! והנה, אחד כמוני הועדף, ואילו הוא נדחה. ומדוע? מפני שבחורה רוצה, מתוך רחשי־תודה, לאנוס את חייה ואת גורלה! איוולת! מעולם לא אמרתי דבר בעניין זה לאיוַן, ומובן מאליו, כי גם איוָן לא אמר לי הגה בעניין זה, אפילו ברמז קל. אבל הגורל יוכרע והאיש הראוי יעמוד במקום המיועד לו, ומי שאינו ראוי ייעלם בסמטה לעולם – בסמטה המזוהמת שלו, בסמטה האהובה וההולמת אותו, ושם, ברפש ובסרחון, יאבד ברצון ובעונג. הרחקתי לכת בשקרים, המלים שלי נשחקו, כאילו אמרתי אותן ללא־מחשבה, אבל מה שקבעתי, זה יהיה. אני אטבע בסמטה, והיא תינשׂא לאיוַן.”

”המתן, אחי," שוב הפסיק אותו אַליוֹשה בחרדה רבה. "הלוא יש כאן בכל זאת עניין אחד, שלא הבהרת לי אותו עד עכשיו: הן אתה חתן, בכל זאת חתן? כיצד אתה רוצה לנתק את הקשר אם היא, הכלה, אינה רוצה? "

"אני חתן רשמי בברכת הכנסייה, הכול התרחש במוסקבה עם בואי, בטקס, עם איקוֹנוֹת, בצורה הנאה ביותר. בירכה הגנרלית, והתאמין, בירכה אפילו את קַטיָה: בחרת, אמרה, יפה, ואני רואה אותו לפנַי ולִפנִים. והתאמין, איוַן לא נתחבב עליה, והיא לא בירכה אותו. במוסקבה שׂוחחתי עם קַטיָה הרבה, תיארתי לה את עצמי באצילות, בדייקנות, בכּנות. שמעה הכול:

המבוכה היתה נחמֶדת,

וענוּגים הדיבורים…

היו גם מלים גאוֹת. היא כפתה אז עלי הבטחה להשתפּר. הבטחתי. והנה…"

“ומה?”

“והנה קראתי לך היום וגררתי אותך לכאן – זכור את התאריך! – כדי לשלוח אותך, ושוב היום, אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה!…”

“מה?”

“לומר לה, שלא אבוא עוד אליה, וכי ביקשתי לומר לה שלום.”

“האם זה אפשרי?”

“אני שולח אותך במקומי מפני שאין זה אפשרי, וכיצד אוכל לומר לה זאת בעצמי?”

“ולאן תלך אתה?”

“אל הסמטה.”

“אם כן, אל גרוּשֶנקה!” אמר אליוֹשה בצער וספַק כפיים. “האם אמנם אמר רָקיטין את האמת? ואני חשבתי שהיית נכנס אליה זמן־מה והפסקת.”

“חתן הנכנס אל אחרת? האם זה אפשרי, ודווקא כשהכלה היא כזאת, ולעיני אנשים? הלא יש לי רגש כבוד. אך התחלתי להיכנס אל גרוּשֶנקה, מיד חדלתי להיות חתן ואיש ישר, אני מבין זאת. מה אתה מסתכל בי כך? אגיד לך, בהתחלה באתי להכות אותה, נודע לי, ועתה אני יודע בבטחון, כי סרן־המטה, עורך־הדין של אבא, נתן לגרוּשֶנקה זו שטר שלי לגבִייה, כדי שאתרסֵן ואסיים את החשבונות שלי עם אבא. רצו להפחיד. והלכתי להרביץ לה, לגרוּשֶנקה. בחטף ראיתי אותה גם קודם לכן. אינה מדהימה ביופיה. ידעתי על הפרשה שלה עם הסוחר הזקן, החולה עתה ושוכב חלוש, אבל יוריש לה נתח שמן. ידעתי גם שהיא אוהבת את הרווח, וצוברת, ומלווה בריבית קצוצה, ממולחת, נוכלת, חסרת־רחמים. באתי להכות אותה, ונשארתי אצלה. פרצה סערה, פגע הדֶבֶר, נדבקתי ואני נָגוע עד עתה, ויודע כי תם הכול, שאין משהו אחר ולא יהיה לעולם. נסגר מעגל הזמנים. הנה זו הפרשה שלי. ואז, כאילו במתכוון, נתגלו אצלי, בכיסו של הקבצן, שלושת אלפים. נסעתי מכאן עמה למוֹקרוֹיֶה, עשׂרים וחמישה ויוֹרסט מכאן, הבאתי לשם צוענים, צועניות, שמפניה, השקיתי שם בשמפניה את כל האיכרים, את כל הנשים והבנות, אלָפים פיזרתי. כעבור שלושה ימים הייתי עירום כמו נֵץ במרום. ואתה חושב, שהשׂיג הנֵץ משהו? אפילו מרחוק לא הראתה דבר. אני אומר לך: קו קשוּת של חן. לגרוּשֶנקה הנוכלת יש קו קַשוּת של חן בגופה, הוא מצוי גם ברגל שלה, ואפילו בזרת של רגל שׂמאל. ראיתי ונישקתי, וזה הכול – אני נשבע לך! היא אומרת: ‘אתה רוצה, אתחתן אִתך, הלוא אתה עני. אמור שלא תכה ותרשה לי לעשׂות כל מה שארצה, ואז אולי אתחתן,’ וצוחקת. וגם עכשיו צוחקת!”

כמעט בזעם קם דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' ממקוֹמו, וכאילו השתכר פתאום. עיניו הוצפו דם. “ואתה רוצה באמת לשׂאת אותה?”

“אם תרצה, אני מוכן מיד, ואם לא תרצה, אשאר לידה גם כך. אהיה שוער בחצר שלה. אתה… אתה, אַליוֹשה…” נעצר לפניו, תפס בכתפיו והתחיל לטלטל אותן בכוח, "האם אתה יודע, נער תמים, כי כל הדברים האלה הם הזָיה, הזָיה מופרכת, כי יש כאן טרגדיה! דע לך, אָלֶכּסֵיי, שאני יכול להיות שפל, בעל תאוות שפלות ואבודות, אבל גנב, כייס, גנבן של פרוזדורים לא יוכל דְמיטרי קָרָמָזוֹב להיות לעולם. ובכן, דע לך עכשיו, שאני גנבן קטן, כייס וגנבן פרוזדורים! ממש לפני שהלכתי להכות את גרוּשֶנקה, בבוקר ההוא, קראה לי קָתֶרינה איוַנוֹבנה וביקשה ממני בסודיות גמורה, שלא יידע איש בינתיים דבר (לשם מה לא ידעתי, כפי הנראה, היתה דרושה לה הסודיות), לנסוע לעיר־הגוּבֶּרנִיָה ולשלוח בדואר שלושת אלפים לאָגַפיָה איוַנוֹבנה במוסקבה, והמשלוח הוא מהעיר כדי שלא יידעו כאן. שלושת אלפים אלה בכיסי באתי אז אל גרוּשֶנקה, ובכסף זה נסענו למוֹקרוֹיֶה. אחר כך העמדתי פנים שנסעתי העירה, אבל את קבלת הדואר לא נתתי לה, אמרתי ששלחתי ואת הקבלה אביא, ועד עכשיו לא הבאתי, שכחתי. עכשיו, מה דעתך, שתלך היום ותאמר לה: ‘ביקש לומר שלום’ והיא תאמר לך: ‘והכסף?’ היית יכול לומר לה: ‘הוא תאוותן שפל, יצור שפל בעל יצרים בלתי־מרוסנים. הוא לא שלח אז את כספך, אלא בזבז אותו, מפני שלא היה בכוחו להתאפק, כמו חיה.’ ואף על פי כן יכולת להוסיף: ‘אולם אין הוא גנב, הנה שלושת האלפים שלך, הוא מחזיר אותם, שלחי את הכסף בעצמך לאָגַפיָה איוַנוֹבנה, ואילו הוא אומר שלום.’ ואז תאמר היא פתאום: ‘והיכן הכסף?’ "

“מיטיָה, אתה אומלל, כן! אבל לא כפי שאתה חושב – אל תהרוס את עצמך בייאוש, אל תהרוס!”

“מה אתה חושב, שאתאבד בירייה אם לא אשׂיג שלושת אלפים כדי להחזיר אותם? זה העניין שלא אתאבד. לא לפי כוחי הוא עכשיו, אולי אחר כך, ועכשיו אלך אל גרוּשֶנקה… יהיה אשר יהיה!”

“ואצלה?”

“אהיה בעלה, אתכבד להיות בן־זוגה, וכשיבוא מאהב, אצא לחדר הסמוך. אנקה את הערדליים המרופשים של ידידיה, אכין מיחם, ארוץ בשליחויות…”

“קָתֶרינה איוַנוֹבנה תבין הכול,” אמר פתאום אַליוֹשה בחגיגיות, “היא תשׂיג את העומק בכל הצער הזה ותשלים. שׂכלה גבוה יותר והיא תבין, שאי־אפשר להיות אומלל ממך.”

“היא לא תשלים עם כל זה,” חייך מיטיָה חיוך רחב. “כאן, חביבי, יש משהו ששום אשה לא תוכל להשלים עמו. ואתה יודע מה טוב ביותר לעשׂות? להחזיר לה את שלושת האלפים.”

“אבל מניִן תיקח אותם? שמע, יש לי אלפיים, גם איוַן יתן אלף, והנה שלושה, קח והחזר.”

“ומתי יגיעו שלושת האלפים שלך? וגם עדיין אינך בגיל הבגרות, ואילו הדרוש הוא, ויהי־מה, ויהי־מה, שתאמר לה כבר היום את דברי הפרידה שלי, עם הכסף או בלי הכסף, מפני שאיני יכול למשוך עוד את העניין, כי העניין הגיע לנקודה מסוימת, מחר יהיה מאוחר, מאוחר. אשלח אותך תחילה אל אבא.”

“אל אבא?”

“כן, אל אבא לפניה. ממנו תבקש שלושת אלפים.”

“הוא לא יתן, מיטיָה.”

“כן, יתן, אני יודע שלא יתן. אתה יודע, אָלֶכּסֵיי, מה זה ייאוש?”

“יודע.”

“שמע: מבחינה משפטית אין הוא חייב לי דבר. הכול לקחתי מידו, הכול, אני יודע, אבל מבחינה מוסרית הלוא הוא חייב לי, כן או לא? הוא התחיל מהעשׂרים ושמונה, האלפים של אמא ועשׂה מאה אלף. שיתן לי רק שלושת אלפים מהעשׂרים ושמונה, רק שלושה, ויגאל את נשמתי מהגיהנום, ומעשׂה זה יכפר על חטאים רבים שלו. אבל אני אסיים בשלושת אלפים אלה, הנה לך הן־צדק גדול שלי, והוא לא ישמע עוד דבר עלי. בפעם האחרונה אני נותן לו אפשרות להיות אב. אמור לו, כי אלוהים שולח לו את ההזדמנות הזאת.”

“מיטיָה, הוא לא יתן בשום פנים.”

“יודע אני שלא יתן, היטב אני יודע. ובמיוחד עכשיו. יתירה מזו, אני יודע עוד משהו: בימים אלה, אולי אתמול, נודע לו בפעם הראשונה ברצינות (הַדְגֵש, ברצינות), כי אכן אין גרוּשֶנקה מתלוצצת, ורוצה להינשׂא לי. הוא מכיר את האופי הזה, מכיר את החתולה. ובכן, האם גם יוסיף לי כסף כדי לסייע לדבר כזה, כשדעתו נטרפת בחשק אליה. וגם בכך לא די, ויכול אני לספר לך יותר: ידוע לי, כי זה חמישה ימים שהכין שלושת אלפים רובל, פָרט לשטרות של מאה וארז במעטפה גדולה, הדביק אותה בחמישה מקומות בחומר־חותם וקשר במצולב בסרט אדום. אתה רואה, אילו פרטים אני יודע! על המעטפה כתוב: ‘למלאך שלי, גרוּשֶנקה, אם תסכים לבוא’, בעצמו שִרבֵּט, בחשאי, בסוד, ואיש אינו יודע שהכסף מונח אצלו, מלבד המשרת סמירדיָקוֹב, שביושרו הוא מאמין כפי שהוא מאמין לעצמו. הנה הוא מחכה לגרוּשֶנקה כבר יום שלישי או רביעי, מקווה שתבוא לקחת את המעטפה, הודיע לה על כך, והיא הודיעה ‘אולי אבוא’. אבל אם היא תבוא אל הזקן, האם אוכל להתחתן אתה? עכשיו אתה מבין למה אני יושב כאן במארב, ואת מי אני שומר?”

“אותה?”

“אותה. אצל הרשלניות האלה, בעלות הבית, שׂוכר חדרון אחד פוֹמָה. פוֹמָה הוא ממקומותינו, חייל לשעבר. הוא עובד אצלן, שומר בלילה וביום הוא הולך לצוד תרנגולי־בר, וזו פרנסתו. אצלו אני יושב כאן, והוא ובעלות־הבית אינם יודעים את הסוד, זאת אומרת, מה אני שומר כאן.”

“רק סמיֶרדיָקוֹב יודע?”

“הוא בלבד. הוא יודיע לי כשזוֹ תבוא אל הזקן.”

“הוא שגילה לך על המעטפה?”

“הוא. סוד מאין כמוהו. אפילו איוַן אינו יודע על הכסף, ועל שום דבר. הזקן משלח את איוַן אל צֶ’רמַשניָה ליומיים־שלושה: נמצא קונה לכריתת היער תמורת שמונה אלפים, והזקן מפציר באיוַן: ‘עזור לי, סע לשם’ ליומיים־שלושה. הוא רוצה שתבוא גרוּשֶנקה בהיעדרו.”

“אם כן, גם היום הוא מחכה לגרוּשֶנקה?”

“לא, היום היא לא תבוא, יש סימנים לכך. ודאי שלא תבוא!” צעק פתאום מיטיָה. “גם סמיֶרדיָקוב חושב כך. אבא משתכר עכשיו, יושב אל השולחן עם אחינו איוַן. לך, אַליוֹשה, בקש ממנו את שלושת האלפים האלה…”

“מיטיָה, חביבי, מה היה לך?” אמר אַליוֹשה, קפץ ממקומו והסתכל בדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' שריגושו עצום. לרגע היה סבור, כי אחיו יצא מדעתו.

“מה לך? לא יצאתי מדעתי,” אמר דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' ומבטו נוקב וחגיגי. “אני שולח אותך אל אבא, ואומר לך משהו: אני מאמין בנס.”

“בנס?”

“בנס ההשגחה העליונה. אלוהים יודע את לבי, הוא רואה את כל ייאושי. הוא רואה את כל התמונה הזאת. האם ירשה שתתרחש זוועה? אַליוֹשה, אני מאמין בנס, לך!”

“אלך, אמור, אתה תמתין כאן?”

“אמתין. אני מבין שלא תשוב מהר, שאי־אפשר לבוא, ומיד – הך! הוא שתוי עכשיו. אמתין שלוש שעות וגם ארבע וגם חמש, ושש ושבע, אבל דע, כי היום, אפילו בחצות, תבוא אל קָתֶרינה אינוַנוֹבנה עם כסף או בלי כסף ותאמר: ‘ציווה להגיד לך שלום’. אני רוצה שתגיד דווקא משפט זה: ‘ציווה להגיד לך שלום’.”

“מיטיָה! ואם פתאום תבוא היום גרוּשִנקה… ואם לא היום, אולי מחר או מחרתיים?”

“גרוּשֶנקה? אארוב, אפרוץ פנימה ואמנַע…”

“ואם…”

“ואם כן, אהרוג. לא אוכל לעמוד בזה.”

“את מי תהרוג?”

“את הזקן. אותה לא אהרוג.”

“אחי, מה אתה אומר!”

“הלוא איני יודע, איני יודע… אולי לא אהרוג, ואולי אהרוג. אני חושש שבאותו רגע יהיו פניו שׂנואות עלי מאוד. שׂנואים עלי הפיקה שלו, האף, העיניים, החיוך חסר־הבושה שלו. סלידה אישית אני חש. ומזה אני חושש. אולי לא אוכל להתאפק…”

“אלך, מיטיָה. אני מאמין, שאלוהים יעשׂה כמיטב הבנתו, שלא תבוא זוועה.”

“ואני אשב ואחכה לנס. אבל אם הוא לא יתרחש, אז…”

מהורהר, פנה אַליוֹשה אל בית אביו.


6: סמיֶרדיָקוֹב

אכן מצא את אביו יושב עדיין אל השולחן. כנהוג, נערך השולחן בטרקלין, אף שהיה בבית גם חדר־אוכל רגיל. הטרקלין, הגדול בחדרי הבית, היה מרוהט במין יומרנות נושנה, הרהיטים היו עתיקים, לבנים, מרופדים תחליף־משי אדום, שחוק. בין החלונות שובצו מראות במסגרות מסולסלות שגילופן נושן, אף הן לבנות עם עיטורי־זהב. על הקירות, המצופים טפיטי־נייר לבנים, שפקעו כבר במקומות רבים, נראו שני דיוקנאות גדולים, אחד של נסיך ששימש לפני שלושים שנה גנרל־גוּבֶּרנָטוֹר של החֶבל, והשני של ארכיהֶגמון, שגם הוא נפטר זה כבר. בפינה הקדמית נראו כמה איקוֹנוֹת, ולקראת הלילה הודלקה לפניהן לַמפָּדה… לאו־דווקא מתוך אדיקות, אלא כדי שיהיה החדר מואר בלילה. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' היה מאחר לשכב בלילה, בשלוש, בארבע לפנות בוקר, ועד שעה זו היה מתהלך בחדר, או יוֹשב בכורסה וחושב. זה היה הרגלו. לעתים לא רחוקות לן לבדו בבית ושלח את המשרתים לאגף שלהם, אבל על פי רוב נשאר עמו בלילה המשרת סמיֶרדיָקוֹב, שהיה ישן בפרוזדור על גבי תַרכּוֹס ארוך. כשנכנס אַליוֹשה כבר נסתיימה הארוחה, אבל הוגשו קפה וריבּה. לאחר הארוחה חיבב פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' דברי מתיקה וקוניאק. גם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ישב אל השולחן ושתה קפה. המשרתים גריגוֹרי וסמיֶרדיָקוֹב עמדו ליד השולחן. האדונים והמשרתים היו במצב־רוח עליז במיוחד. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' צחק בקול רם. בפרוזדור כבר שמע אַליוֹשה את צחוקו הצווחני, המוּכּר לו כל כך, ולפי צלילי הצחוק הסיק, כי אביו עוד איננו שתוי כליל, ובינתיים הוא במצב־רוח טוב בלבד.

“הנה גם הוא, הנה גם הוא!” צעק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ושׂמח מאוד לקראת אַליוֹשה, “הצטרף אלינו, שב, קוֹפֵיי – בלי חלב, לפי הצום, אבל חם, אבל מצוין! לקוֹניאקוֹן איני מזמין, בעל־צומות אתה, ואולי אתה רוצה, רוצה? לא, מוטב שאתן לך ליקֶרוֹן, משובח. סמיֶרדיָקוֹב, גש אל הארון, במדף השני מימין, הנה המפתחות, בזריזות!”

אַליוֹשה התחיל לסרב לשתות את הליקר.

“בין כה וכה יגישו, אם לא בשבילך, הרי בשבילנו,” קָרן פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. “רגע, כבר אכלת את ארוחת־הצהריים?”

“אכלתי,” אמר אַליוֹשה, אף כי, למען האמת, אכל פרוסת לחם ושתה כוס קְוַס במטבחו של ראש־המנזר. “אבל קפה חם אשתה ברצון.”

“נחמד! בן־חיִל! הוא ישתה קפה. אולי לחמם אותו? לא, עדיין הוא רותח. קפה משובח, של סמיֶרדיָקוֹב. לקפה ולפשטידת־דגים סמיֶרדיָקוֹב הוא אמן אצלי, וגם למרק־דגים, אמת. בוא פעם למרק־דגים, אבל שתודיע קודם… חכה, חכה, הלוא ציוויתי אתמול שתעבור היום לכאן עם הכר והמזרן? הבאת את המזרן? חה־חה־חה!…”

“לא, לא הבאתי,” הצטחק גם אַליוֹשה.

“אבל נבהלת, בכל זאת נבהלת אתמול. שמע, יקירי, האם אני יכול לעשׂות לך עוול. שמע, איוַן, איני יכול לראות איך שהוא מביט בעיניים וצוחק, איני יכול, הקרביים שלי מתחילים לצחוק, אני אוהב אותו! אַליוֹשקה, בוא אתן לך ברכת־אב.”

אַליוֹשה קם, אך פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' הספיק לשנות דעתו.

“לא, לא, עכשיו רק אצַלב אותך, הנה כך, שב. נו, ועכשיו יהיה לך עונג, ודווקא על הנושׂא שלך. תצחק כהוגן. אצלנו פתחה פיה אתונו של בלעם, ואיך שמדברת, איך שמדברת!”

כאתונו של בלעם נתגלה סמיֶרדיָקוֹב. צעיר היה, כבן עשׂרים וארבע, שתקן ומתרחק מבני אדם. אין לומר שהיה פרא, או התבייש ממשהו, לא, להפך, יהיר היה באופיו וכאילו בז לכול. והנה אין מנוס אלא לומר עליו כמה מלים, ודווקא עכשיו. גידלו אותו מַרפָה איגנַטיֶבנה וגריגוֹרי וָסיליֶביץ', אבל הנער גדל “ללא כל רגשי תודה”, כפי שהיה אומר גריגוֹרי, נער פרא, המסתכל על העולם מקרן־זווית. בילדותו אהב מאוד לתלות חתולים, ולקבור אותם אחר כך בטקס. לשם כך היה מתעטף בסדין, תחליף לגלימת־כהונה, ושר ומנופף משהו מעל לחתול המת, מעין אגן־קטורת. כל זה חרש־חרש, בסודיות גמורה. פעם אחת תפס אותו גריגוֹרי בשעת ביצוע תרגיל זה והעניש קשה במלקות. הילד נסוג לפינה, ושילח מבטים זועפים משם שבוע ימים. “אינו אוהב אותנו, יצור אכזר זה,” היה אומר גריגוֹרי לאשתו, “וכן אינו אוהב איש. האם אתה בן־אדם?” היה פונה פתאום אל סמיֶרדיָקוֹב, “אינך בן־אדם, אתה משהו שעלה מן הלַחות שבבית־המרחץ, הנה כזה אתה…” כפי שנתברר אחר כך, לא סלח לו סמיֶרדיָקוֹב דברים אלה לעולם. גריגוֹרי לימד אותו קרוא־וכתוב, וכשמלאו לו שתים־עשׂרה, התחיל לקרוא עמו את כתבי־הקודש. אבל הלמידה נסתיימה בלא־כלום. פעם אחת, בשיעור השני או השלישי, הצטחק הנער.

“מה לך?” שאל גריגוֹרי והביט בו בחומרה מבעד למשקפיים.

“שום דבר. אלוהים ברא את האור ביום הראשון, ואת השמש, הירח והכוכבים ביום רביעי. מאיִן זרח האור ביום הראשון?”

גריגוֹרי נדהם. הנער הביט במורה בלגלוג. היתה אפילו איזו יהירות במבטו, גריגוֹרי לא התאפק. “הנה מכאן!” צעק וסטר בכוח על לחיו של הנער, הנער עמד בזה, לא הגיב אפילו בהגה, אבל שוב נדחק לפינה לכמה ימים. וקרה, שכעבור שבוע נתגלתה בנער לראשונה מחלת־הנפילה, שלא הניחה לו כל ימי חייו. כשנודע הדבר לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, נראה היה ששינה את יחסו לנער. קודם לכן היה מסתכל בו באדישות, אף שלא גער בו מעולם, בכל פגישה נתן לו קוֹפֵּייקה. לפעמים, במצב־רוח טוב, שלח לנער דבר־מתיקה מהשולחן. עתה, כשנודע לו על המחלה, התחיל לטפל בנער, הזמין רופא, התחיל לרפא אותו, אך נתברר שאין הריפוי אפשרי. ההתקפים באו אחת לחודש בממוצע, במועדים שונים. גם בעוצמתם היו ההתקפים שונים, אלה קלים, אלה קשים מאוד. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ אסר על גריגוֹרי באיסור חמור להטיל על הנער עונש גופני, והתחיל להרשות לו לעלות אליו למעלה. וכן אסר לפי שעה ללמד אותו. פעם אחת, כשהיה הנער כבן חמש־עשׂרה, ראה אותו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' מתהלך ליד ארון־הספרים וקורא את שמותיהם מבעד לזכוכית. ספרים רבים היו לפיוֹדוֹר פַוולוֹביץ‘, למעלה ממאה כרכים, אולם איש לא ראה אותו מעולם קורא ספר. מיד נתן את מפתח הארון לסמיֶרדיָקוֹב: “נו, קרא איפוא, תהיה ספרן, במקום להסתובב בחצר, שב וקרא. הנה קרא ספר זה,” ופיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’ הוציא את הספר “ערבים בחווה ליד דיַקנקה.”

הנער קרא אך לא היה מרוצה, לא הצטחק אפילו פעם אחת, להפך, סיים בפנים קודרות.

“ומה? לא מצחיק?” שאל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

סמיֶרדיָקוֹב שתק.

“ענה, טיפש.”

“הכל כתוב על דבר לא־אמת,” מלמל סמיֶרדיָקוֹב והצטחק.

“לך לכל הרוחות, נפש־משרת שכמותך. חכה, הנה ‘היסטוריה כללית’ של סמָרַגדוֹב, כאן כבר הכול אמת, קרא.”

אבל סמיֶרדיָקוֹב לא קרא אף עשׂרה עמודים של סמָרַגדוֹב, הספר היה משעמם. וכך שב וננעל על ארון־הספרים. עד מהרה דיווחו מַרפה וגריגוֹרי לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', כי לאט־לאט נתגלתה בסמיֶרדיָקוֹב אִסטְניסוּת מסוימת, מין סלידה: אוכל מרק, בוחש בכף ומחפשׂ־מחפשׂ במרק, רוכן, מסתכל בעיון, שואב מלוא כף ומרים אל האור.

“מקק, או מה?” שאל לפעמים גריגוֹרי.

“אולי זבוב,” אומרת מַרפה.

הנער החרד־לנקיון לא היה עונה, אבל נהג כך גם בלחם, בבשׂר, בכל מאכל: מרים נתח במזלג אל האור, מסתכל כאילו מיקרוסקופ לפניו, מסתכל זמן רב, שוקל בדעתו ולבסוף מחליט לתת את הנתח בפה. “הביטו, בן־אדונים נתגלה כאן,” רטן גריגוֹרי כשהוא מסתכל בבחור. כששמע פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' על התכונה החדשה של סמיֶרדיָקוֹב, החליט מיד שיהיה טבח ושלח אותו להכשרה במוסקבה. בחניכות זו בילה כמה שנים, וכששָב ניכר שינוי גדול בפניו. כאילו הזדקן מאוד פתאום, העלה קמטים שלא לפי גילו, הצהיב, נראה בו דמיון לסָריס. מצבו הנפשי בשובו לא היה שונה ממצבו לפני הנסיעה למוסקבה: כקודם לכן נמנע ממגע עם אנשים, ולא הרגיש צורך בכל חֶברה שהיא. כפי שסופר אחר כך, שתק גם במוסקבה. מוסקבה עצמה עניינה אותו אך מעט, מעט מאוד הכיר בה, ולכל השאר לא שׂם לב. ביקר אפילו פעם אחת בתיאטרון, אבל שב משם שתוק ובלתי־מרוצה. לעומת זאת הגיע אלינו בלבוש נאה, במקטורן נקי ובלבנים נקיים, היה מבריש בקפדנות את בגדיו פעמיים ביום, ואת מגפיו הטרזניים, העשויים עור־עֵגל, אהב מאוד לצחצח במשחת־נעליים אנגלית, כדי שיבריקו כמו מראָה. הוא נתגלה כטבח מצוין. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קבע לו משכוֹרת, וסמיֶרדיָקוֹב הוציא את כולה לבגדים, לקרֶם, לבושׂם וכיוצא בזה. אבל דומה, כי שׂנא את הנשים כפי ששׂנא את הגברים, נהג בהן במתינות, כמעט תוך הסתגרות. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' התחיל להסתכל בו גם מנקודת־ראות אחרת. התקפי מחלת־הנפילה גברו, ובימים כאלה בישלה מַרפָה איגנַטיֶבנה, והדבר לא היה לרצון לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

“מדוע ההתקפים שלך תכופים יותר?” הזעיף־פנים לפעמים לטבח החדש, והסתכל בפניו. “אולי היית מתחתן עם איזו שהיא, אם אתה רוצה, אחתן אותך…”

אבל כששמע סמיֶרדיָקוֹב דברים אלה החוויר מרוגז, אך לא ענה. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' היה סר ממנו, מניף יד בביטול. העיקר, ביושרו של הבחור היה בטוח, אחת ולתמיד, ידע שלא יקח דבר ולא יִגנוב. פעם אחת אבדו לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' השתוי בחצר, ברפש, שלושה שטרות של מאה שקיבל זה עתה, והוא הרגיש באבידה רק למחרת. אך התחיל לחפשׂ בכיסים והנה הוא רואה את שלושת השטרות מונחים על שולחנו. מניִן? סמיֶרדיָקוֹב הרים והביא עוד אתמול. “נו, חביבי, אנשים כמוך עוד לא ראיתי,” אמר אז פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' ונתן לו עשׂרה רובלים במתנה. ראוי להוסיף, כי לא זו בלבד שבָּטח ביושרו, אלא משום־מה גם אהב אותו, אף על פי שהבחור היה מסתכל בו במבט בלתי־ידידותי, כפי שהסתכל בכול, ותמיד שתק. לעתים רחוקות דיבר. אם בזמן ההוא היה עולה על דעתו של מישהו לשאול למראהו: במה בחור זה מתעניין, על מה הוא חושב על פי רוב, לא היה יכול לקבוע זאת. אבל לפעמים היה נעצר בבית, או בחצר, או ברחוב, שוקע בהרהור ועומד כך אפילו עשׂר דקות רצופות. אילו הסתכל בו פיזיוֹנוֹמיסט, היה אומר שאין כאן הרהור או מחשבה, אלא מין התבוננות. יש תמונה מצוינת של הצייר קרַמסקי, ושמה “המתבונן”: מצויר יער בחורף, ובדרך עומד לבדו־לבדו איכּרוֹן שנקלע לכאן, לבוש קַפטַן מרופט ונעלי־לֶכֶש לרגליו, שקוע בבדידות עמוקה, ואינו חושב אלא “מתבונן” במשהו. אילו דחפתם אותו, היה מרעיד ומסתכל בכם כמי שהקיץ, אבל בלי להבין דבר. אמנם, מיד היה מתעשת, אבל אילו שאלתם אותו על מה חשב כשעמד שם, ודאי לא היה נזכר במאומה, ולעומת זאת ודאי שהיה שומר בלבו את הרושם שפקד אותו בשעת ההתבוננות. רשמים אלה יקרים לו, ובוודאי הוא צובר אותם, בלי־משׂים ובלי להיות מודע לכך, ולמה ומדוע, גם זה ודאי אינו יודע: ואולי פתאום, לאחר שצבר רשמים של שנים רבות, יִטוש הכול ויילך לירושלים, להסתגף ולגאול את נפשו, ואולי יעלה באש את כפרו־מכוֹרתוֹ, ואולי יקרה גם זה וגם זה, יחדיו. רבים הם המתבוננים בקרב העם. והנה, אחד המתבוננים האלה הוא ודאי גם סמיֶרדיָקוֹב, ובוודאי היה גם הוא צובר את רשמיו בתאווה, כמעט בלי לדעת לשם מה.


7: ויכוח

לא אתונו של בלעם פתחה פיה פתאום. נזדמן נושׂא מוזר: בבוקר, כשלקח גריגוֹרי את קנייתו אצל הסוחר לוּקיָנוֹב, שמע על חייל רוסי, שנפל בשבי של בני־אסיה, אי־שם רחוק בגבול, נצטווה על ידי שוביו, באיום מוֹת־עינויים מיָדי, להתכחש לנצרות ולקבל עליו את האיסלם, אך הוא לא הסכים להמיר את דתו, וקיבל עליו את הייסורים, הניח להם לפשוט את עורו ומת כשהוא מהלל ומשבח את ישו – ומעשׂה־גבורה זה נתפרסם בעיתון שהגיע בו ביום. על כך דיבר גריגוֹרי ליד השולחן. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' אהב גם קודם לכן, בסיומה של הארוחה, ליד הפּרפֶּרת, לצחוק קצת ולשׂוחח, אפילו עם גריגוֹרי. הפעם היה במצב־רוח קל ונעים. עם שתיית הקוֹניאק הקשיב לידיעה המסופרת ואמר, כי ראוי היה להעלות מיד את החייל הזה למעמד קדוש, ולהעביר את העור שפשטו מעלין לאחד המנזרים: “כמה אנשים יזרמו לשם, וכסף.” פני גריגוֹרי אמרו מורת־רוח כשראה, כי פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לא התרגש כלל, אלא שב כהרגלו לחלל את הקודש. פתאום הצטחק סמיֶרדיָקוֹב, שעמד ליד הדלת. תכופות הורשה סמיֶרדיָקוֹב גם קודם לכן לעמוד ליד השולחן, זאת אומרת, בסיום הארוחה. מיום שבא איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' לעירנו, היה בא בשעת הארוחה כמעט יום־יום.

“אתה, באיזה עניין?” שאל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שהבחין מיד בלגלוג והבין שהוא נוגע לגריגוֹרי.

“אני בעניין ההוא,” אמר סמיֶרדיָקוֹב במפתיע ובקול רם, “שאם גם מעשׂה־הגבורה של החייל הזה הראוי לשבח הוא מעשׂה גדול מאוד, לא היה גם, לפי דעתי, כל חטא בכך, שהיה מוותר במקרה זה, למשל, משמו של כריסטוֹס ומהטבילה שלו, כדי להציל את החיים שלו לשם מעשׂים טובים, שבהם יוכל לכפר במרוצת השנים על פחדנותו.”

“כיצד לא יהיה בזה חטא? שקר אתה אומר, בעד זה מגיע לך ללכת ישר לגיהנום, ושם יִצלו אותך כמו בשׂר־איִל,” אמר פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

ברגע זה נכנס אַליוֹשה. כפי שראינו, שׂמח מאוד פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לבואו.

“על הנושׂא שלך, על הנושׂא שלך!” צחקק בשׂמחה כשהוא מושיב את אַליוֹשה להקשיב.

“אשר לבשׂר־האיִל, אין זה כך, ושום דבר לא יעשׂו שם בעד זה, ולא צריכים לעשׂות, אם זה לפי כל הצדק,” אמר סמיֶרדיָקוֹב ברצינות.

“כיצד זה לפי כל הצדק,” צעק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בקול עליז יותר, ודחק באַליוֹשה בברכו.

“נבל הוא, הנה מי הוא בדיוק!” פרצו הדברים מפי גריגוֹרי. בזעם היישיר מבט בעיני סמיֶרדיָקוֹב.

“אשר לנבל, חכה קצת, גריגוֹרי וָסיליֶביץ',” הגיב סמיֶרדיָקוֹב בשקט ובאיפוק, “ומוטב שתשקול את הדבר בעצמך, שאם נפלתי בשבי בידי המענים את הנוצרים, והם דורשים ממני לקלל שם אלוהים ולהתכחש מהטבילה שלי הקדושה, הרי שיש לי סמכות מלאה מהתבונה שלי לעשׂות כך, מפני שכל חטא לא יהיה בזה.”

“זאת כבר אמרת, אל תתאר את זה, אלא הוכח!” צעק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

“הבַּשלן!” לחש גריגוֹרי בבוז.

“גם בעניין הבַּשלן חכה קצת, ובלי לגדף, חשוב בעצמך, גריגוֹרי וַסיליֶביץ‘. כִּי ברגע שאגיד למענים שלי: ‘לא, איני נוצרי ואני מקלל את אלוהי האמת שלי’, מיד, ובמיוחד, במשפט־האלוהים העליון, אני נעשׂה מנודה מהולל, ומסולק מהכנסייה הקדושה, לגמרי כאילו הייתי בן עם אחר, כך שאפילו ברגע זה, לא רק כשאגיד אלא כשאחשוב להגיד, ולא יחלוף אפילו רבע־השנייה וכבר אהיה מנודה – כך או לא כך, גריגוֹרי וָסיליֶביץ’?”

בהנאה גלויה היה פונה אל גריגוֹרי, אף שלמעשׂה ענה רק על שאלותיו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', והבין יפה מה הוא עושׂה, אבל העמיד פנים בכוונה, כי גריגוֹרי שואל כביכול את השאלות.

“איוַן!” צעק פתאום פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', “התכופף אלי עד קרוב לאוזן. כל זה עשׂה למענך, והוא רוצה שתשבח אותו. שַבח.”

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שמע ברצינות גמורה את הודעתו הנלהבת של אביו.

“חכה, סמיֶרדיָקוֹב, שתוק קצת,” שוב צעק פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. “התכופף שוב וקרַב אלי את האוזן.”

שוב רכן אליו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', והבעת פניו רצינית ביותר.

“אני אוהב אותך כמו את אַליושׁקה. אל תחשוב שאיני אוהב אותך. קוֹניאקוֹן?”

“תן. ‘אמנם, גם אתה כבר טָענת כהוגן’,” אמר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ונתן מבט נוקב באביו. ואילו בסמיֶרדיָקוֹב התבונן בסקרנות עצומה.

“מנודה אתה וארור גם כעת,” פרץ גריגוֹרי, “ואיך אתה מעֵז לאחר כל זה, מנוול, להביע דעות, אם…”

“אל תגדף, גריגוֹרי, אל תגדף!” הפסיק אותו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

“אתה חכה קצת, גריגוֹרי וָסיליֶביץ', אפילו זמן קצר ביותר ושמע הלאה, מפני שאני עדיין לא גמרתי. מפני שבאותו הזמן, כשאהיה מקולל על ידי אלוהים, כבר נעשׂיתי כאילו בן עם זר, הטבילה שלי מתבטלת ולא נחשבת כלל, האם לא כך?”

“גמור, חביבי, גמור מהר,” זירז אותו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' וגמע בעונג מהכוסית.

“ואם כבר אינני נוצרי, זאת אומרת, שלא שיקרתי למענים שלי כששאלו: ‘נוצרי אתה או לא נוצרי?’, כי כבר הסיר ממני אלוהים את הנצרות, בגלל המחשבה שלי בעצמה, ועוד לפני שהספקתי לומר מלה למענים שלי, ומאחר שאני כבר מפוטר, אז באיזה אופן, ולפי איזה צדק, יאשימו אותי בעולם הבא כאילו אני נוצרי, על שהתכחשתי לכריסטוֹס, בעוד שבעד הכוונה בלבד, כבר לפני ההתכחשות, סולקתי מהנצרות שלי? ואם כבר איני נוצרי, אני לא יכול להתכחש לכריסטוֹס, כי אין לי כבר למַה להתכחש. מי יבוא בטענות, גריגוֹרי וָסיליֶביץ' אל טָטָרי טמא, אפילו בשמים, על כך שלא נולד נוצרי, ומי יקום להעניש אותו על כך, כי השׂכל הישר אומר, שאי־אפשר לפשוט מהשור שני עורות. וגם אלוהים ריבון העולם אם יאשים את הטָטָרי, אני מניח שיתן לו עונש קל מאוד (מפני שאי־אפשר לא להעניש אותו בכלל), מתוך שיקול־דעת שאין הוא אשם שנולד טמא להורים טמאים, הלוא אין אלוהים יכול להחזיק בטָטָרי בכוח ולומר עליו שהוא נוצרי. הלוא יהיה הדבר, כאילו אמר ריבון־עולם ממש לא־אמת. האם יכול אלוהים, אדון השמים והארץ לומר שקר, אפילו במלה אחת?”

גריגוֹרי נדהם והסתכל בנואם כשעיניו בולטות. אף שלא הבין היטב את הנאמר, הבין משהו מדברי ההבל האלה, והיה נראה עכשיו כאדם שנחבט פתאום מצחו בקיר. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' רוקן את הכוסית ופרץ בצחוק צווחני.

“אַליוֹשקה, אַליוֹשקה, מה תאמר! אתה, וַכּחָן ומַטעָן! הוא היה באיזה מקום אצל היֵשועים, איוַן, הוי אתה יֵשועי סמיֶרדיַשצִּ’י (מסריח), מי לימד אותך כך? אבל אתה משקר, וַכּחן ומַטעָן, משקר, משקר ומשקר. אל תבכה, גריגוֹרי, ברגע זה נעשׂה ממנו עפר ואפר. עכשיו אמור לי, חמוֹר: נגיד כי צדקת כלפי המענים שלך, אבל בנפשך הרי התכחשת לאמונה שלך, ובעצמך אמרת, כי ברגע ההוא היית מנודה וארור, ובעד הנידוי הזה לא ילטפו את ראשך בגיהנום. מה אתה חושב על כך, יֵשועי נחמד שלי?”

“בזה אין ספֵקים שבתוכי אני התכחשתי, אבל בכל זאת לא היה כאן שום חטא מיוחד, ואם היה חטאוֹן, אז הוא הרגיל ביותר.”

“מה אתה אומר, רגיל ביותר?”

“משקר אתה, אר־ו־ר אחד,” הִשריק גריגוֹרי.

“שפוט בעצמך, גריגוֹרי וָסיליֶביץ',” המשיך סמיֶרדיָקוֹב במתינות ובשלווה, אבל משׂחק גם את הנדיב כלפי היריב המובס, “שפוט בעצמך, גריגוֹרי וָסיליֶביץ‘: הלוא נאמר בכתבי־הקודש, שאם יש בכם אמונה כגודל גרגר זעיר, ותאמרו שהר הזה שינוע אל הים, הוא ינוע ולא יתעכב, עם הפקודה הראשונה שלך. ובכן, גריגוֹרי וָסיליֶביץ’, אם אני חסר־אמונה ואתה מאמין בזה, עד שכל הזמן אתה מגדף אותי, נסה בעצמך לומר להר הזה שיעתיק עצמו לא לים (כי לים המרחק רב מכאן), אלא לנחל שלנו המסריח, הזורם מאחורי הגן שלנו, ואז תראה בעצמך בו ברגע, שדבר לא ינוע, והכול יישאר במקומו, בשלמות ובסדר הקודם, כל כמה שתצעק. ופירוש הדבר, שגם אתה אינך מאמין, גריגוֹרי וָסיליֶביץ', כפי שראוי להאמין, אבל מגדף אחרים על כך בכל מיני דברים. ובכן, אם נביא בחשבון גם זאת, שבימינו אין איש, לא רק אתה, אלא אין איש לחלוטין, החל בגדולים בעם ועד המוּז’יק האחרון, שיוכל לדחוף את ההר לים, אולי מלבד איש אחד בכל העולם, ולכל היותר שניים, וגם אלה אי־שם במדבר מצרים, מצילים נפשם במִסתוֹר, ועל כן אולי לא תמצא אותם – ואם כך, אם יוצא שכל השאר אינם מאמינים, האם את כל אלה, זאת אומרת את כל האוכלוסים בעולם, מלבד אותם שני שוכני־מדבר, יקלל אלוהים, שרחמיו כה ידועים, ולאיש מהם לא יסלח? ועל כן אני מקווה, כי גם אם בא הספק בלבי פעם אחת, אזכה לסליחה אם אשפוך דמעות חרטה.”

“עצור!” צווח פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בשׂיא ההתפעלות, “אם כן, אתה מניח בכל זאת שיש שניים כאלה, היכולים להזיז הרים ממקומם? איוַן, שׂים לב לתכונה זו, רשום: כל טיבו של האדם הרוסי מתבטא כאן!”

“הערתך נכונה מאוד, כי זו תכונה עממית באמונה,” הסכים איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בחיוך מאשֵר.

“אתה מסכים! ובכן כך הדבר, אם גם אתה מסכים. אַליוֹשקה, הלוא זו האמת? הלוא כזאת היא האמונה הרוסית?”

“לא, אמונתו של סמיֶרדיָקוֹב אינה רוסית,” אמר אַליוֹשה ברצינות ובתקיפות.

“לא לאמונה התכוונתי, אלא לקו זה בלבד, על שני המתבודדים במדבר, לקו הקטן הזה: הן זה רוסי, ברוח רוסיה?”

“כן, קו זה הוא רוסי לגמרי,” חייך אַליוֹשה.

“צֶ’רווֹניֶץ' שווים דבריך, חמור, ועוד היום אשלח לך את מטבע־הזהב, אבל בכל השאר שקר דיברת, שקר, שקר. דע לך, שוטה, כי כאן כולנו איננו מאמינים רק מתוך קלות־דעת, מפני שאין לנו פנאי: ראשית, העסקים גוברים עלינו, שנית, זמן מועט נתן לנו אלוהים, רק עשׂרים וארבע שעות נתן ליממה, ואין אפילו זמן לישון כראוי, ולא רק להרהורי־תשובה. אבל אתה התכחשת לאמונתך בפני מעניך, בשעה שלא היה לך כל דבר לחשוב עליו מלבד האמונה, דווקא כשהיה ראוי להוכיח את האמונה! אם כן יש בזה, חביבי, משהו, לא כן?”

“יש בזה משהו, אכן יש, אבל שפוט בעצמך, גריגוֹרי וָסיליֶביץ', שדווקא זה מֵקֵל יותר שיש בזה משהו. אילו האמנתי אז באמת עצמה, כפי שראוי להאמין, כי אז היה חטא ממשי בכך שאיני מקבל עלי את העינויים על אמונתי, ומקבל עלי את האמונה הטמאה של מוחמד. אבל אז לא היו העינויים באים כלל, מפני שדי היה שאגיד ברגע זה להר: זוז ומחץ את המְענה, היה ההר זז בו ברגע ומוחץ אותו כמו מקק, ואני הייתי הולך לי משם כאילו לא קרה דבר, ומהלל ומשבח את אלוהים. אבל אם ברגע ההוא ניסיתי כל זה וצעקתי אל ההר: מחץ את המְענים האלה, והוא לא מחץ, הגידו לי, בבקשה, כיצד יכולתי לא להגיע לספק בזמן הזה, מה גם בשעה נוראה זו של אימת מוות גדולה? כבר קודם לכן ידעתי, כי מלכות שמים שלמה לא אשׂיג במלואה (כי לא זז ההר על פי דיבור שלי, זאת אומרת, שלא מאמינים שם כל כך באמונה שלי, ולא שׂכר גדול צפוי לי בעולם הבא), ואם כן למה אתן גם לפשוט את עורי מעלי, ללא כל תועלת? ואפילו כבר פשטו את עורי מגבי עד החצי, הלוא גם אז לא היה ההר זז ממקומו על פי דיבור שלי או צעקה. הלא ברגע כזה לא רק הספֵקים יכולים לבוא, אלא אפילו מהפחד עצמו אפשר לצאת מן הדעת, ואז גם לשקול ולחשוב אי־אפשר יהיה. שאם כך הדבר, מה תהיה כאן אשמתי הרבה במיוחד, אם לאחר שאיני רואה כאן כל תועלת לעצמי או שׂכר, אשמור, לפחות, על עורי? ועל כן, אסמוך לגמרי על חסדי האלוהים ואקווה כי ייסָלח לי הכול…”


8: ליד הקוֹניאק

הויכוח הסתיים, אך מוזר היה, שפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', שנתקף עליזות תחילה, הקדיר את פניו לבסוף. הקדיר פנים ולגם קוֹניאק, וכוסית זו אכן היתה מיותרת.

“הסתלקו אתם, היֵשועים, החוצה,” צעק על המשרתים. “החוצה, סמיֶרדיָקוֹב. היום אשלח את הצֶ’רוונֶיץ שהבטחתי, אבל אתה הסתלק. אל תבכה, גריגוֹרי, לך אל מַרפה, היא תנחם, תשכיב לישון. לא נותנים, הנוכלים, לשבת בשקט לאחר הארוחה,” אמר ברוגז, כשהסתלקו מיד המשרתים לפי פקודתו. “סמיֶרדיָקוֹב נדחק לכאן כל פעם בארוחת־הצהרים, אתה הוא שמעניין אותו כל כך, במה משכת אותו כך?” פנה אל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“בשום דבר,” ענה הבן, “עלה על דעתו לכבד אותי. הוא משרת וגס־רוח. אמנם, בשׂר מתקדם, כשתבוא השעה.”

“בשׂר מתקדם?”

“יהיו גם אחרים וטובים יותר, אבל יהיו גם כאלה. תחילה היו כאלה, ואחר כך גם טובים יותר.”

“ומתי תגיע השעה?”

“זיקוק יתלקח, ואולי לא יבער עד הסוף. בינתיים, אין העם אוהב ביותר לשמוע בקולם של בַּשלנים אלה.”

“זהו זה, חביבי, חמור כזה, אתונו של בלעם, חושב, חושב, השד יודע לאן יגיע במחשבה הזאת שלו.”

“יִצבור מחשבות,” הצטחק איוַן.

“ראה, אני יודע, שגם אותי אין הוא סובל, כמו שאינו סובל את הכול, וגם אותך כך, אף שנדמה לך ש’עלה על דעתו לכבד אותך'. ואת אַליוֹשקה, זה כבר הוא שׂונא את אליושקה. אבל לא יגנוב, ככה זה, ואינו רכלן, שותק. את אשפת־הבית לא יוציא החוצה, פשטידות־דג הוא אופה להפליא, ומלבד כל אלה יקח אותו השד, אם להגיד את האמת, האם כדאי לדבר עליו?”

“ודאי שלא כדאי.”

“ואשר למחשבות שהוא חושב לו לנפשו, הרי בדרך כלל, יש להלקות את האיכר הרוסי, תמיד טענתי זאת. האיכר שלנו רמאי, לא כדאי לרחם עליו, וטוב שגם עתה מלקים אותו לפעמים. אדמת רוסיה חזקה בלִבנים שלה. ישמידו את היערות, תאבד אדמת רוסיה. אני בעד אנשים חכמים. חדלנו להלקות את האיכרים מרוב טפשות, הם ממשיכים בהלקאת עצמם. ויפה הם עושׂים. כפי שאדם מודד, כך מודדים לו, או איך אמר שם… בקיצור, ימדדו לו. ואילו רוסיה, חזירוּת. ידידי, אילו ידעת כמה אני שׂונא את רוסיה… זאת אומרת, לא את רוסיה, כי אם את הפגמים האלה… ואולי גם את רוסיה… tout cela c’est de la cochonnerie,15 אתה יודע מה אני אוהב? אני אוהב את השנינות.”

“שוב שתית כוסית. די לך.”

“חכה, עוד אחת ועוד אחת ואגמור בזה. לא, חכה, הפסקת אותי. כשעברתי במוֹקרוֹיֶה שאלתי זקן אחד, והוא ענה: ‘אנחנו נורא אוהבים, אמר, במיוחד להלקות בחורות ששפטו אותן, ונותנים לבחורים להלקות אותן. אחר כך, למחרת, הבחור לוקח לאשה את הבחורה שהלקה, כך שאצלנו הבחורות עצמן רוצות בזה’. איך המַרקיזים דה סַד האלה בעיניך? אמור מה שתאמר, זה שָנון. אולי ניסע להסתכל, מה? אַליוֹשקה, הסמקת. אל תתבייש, ילדי, חבל שלא התיישבתי לארוחה אצל ראש־המנזר, ולא סיפרתי לנזירים על הבחורות במוֹקרוֹיֶה. אַליוֹשקה, אל תכעס שהעלבתי אז את ראש־המנזר שלך. הכעס תוקף אותי, חביבי. שאם יש אלוהים – נו, אז כמובן שאני אשם ואיענש, ואם הוא איננו בכלל, האם רק כך יש לנהוג בהם, בנזירים שלך? הרי לא די שיתיזו את ראשיהם, מפני שהם מעכבים את ההתפתחות. התאמין, איוַן, שהדבר הזה מענה את רגשותי. לא, אינך מאמין, כי אני רואה זאת בעיניך, אתה מאמין לאנשים, שאני רק ליצן. אַליוֹשה, אתה מאמין שאני לא רק ליצן?”

“אני מאמין, שלא רק ליצן.”

“ואני מאמין שאתה מאמין ודבריך כּנים, המבט שלך כֵּן והדברים כֵּנים, לא כן איוַן. איוַן יהיר… ובכל זאת הייתי גומר את הקשר עם המנזר שלך. כדאי לקחת את כל המיסטיקה הזאת ולחסל אותה בבת־אחת על כל אדמת רוסיה, כדי להחכים סופית את כל הטפשים. כמה כסף, כמה זהב היה נכנס אז למִטבָּעה של המדינה!”

“למה לחסל?” אמר איוַן.

“כדי שתזרח האמת מהר יותר, הנה למה.”

“הלוא כשתזרח אמת זו, אתה תהיה הראשון שישדדו אותך ואחר כך… יחסלו.”

“אוי! באמת שהצדק אתך. כן, אני, האתון,” קפץ פתאום פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' וטפח ביד קלה על מצחו. “נו, אם כך, שיעמוד לו המנזרוֹן שלך, אַליוֹשקה, אם כך הדבר. ואנו, האנשים החכמים, נשב בבית החם ונהָנה מהקוֹניאַק. היודע אתה, איוַן, שכנראה סידר אלוהים כל זה כך בכוונה? אמור, איוַן: יש אלוהים או איִן? חכה, אמור דברים נכונים, דבר ברצינות! מדוע אתה שוב צוחק?”

“אני צוחק לכך, שקודם התייחסת בשנינות לאמונתו של סמיֶרדיָקוֹב במציאותם של שני זקנים שבכוחם להזיז הרים.”

“האם זה דומה?”

“מאוד.”

“אם כן, גם אני אדם רוסי וגם בי קיימת תכונה זו, וגם בך, הפילוסוף, אפשר לגלות תכונה זו. אתה רוצה, אתפוס אותך. בוא נתערב שמחר אתפוס, ובכל זאת אמור: יש אלוהים או אין?”

“לא, אין אלוהים.”

“אַליוֹשקה, יש אלוהים?”

“יש אלוהים.”

“איוַן, והאלמוות קיים, נו שם, איזשהו, אפילו קטן, זעירון?”

“אין גם אלמוות.”

“בשום צורה?”

“בשום צורה.”

“זאת אומרת, אפס מוחלט, או משהו. אולי יש משהו. זה בכל זאת לא אפס!”

“אפס מוחלט.”

“אַליוֹשקה, יש אלמוות?”

“יש.”

“גם אלוהים וגם אלמוות?”

“גם אלוהים וגם אלמוות. באלוהים הוא האלמוות.”

“כ־ך, נראה לי יותר שהצדק עם איוַן. אֵלי, כשאתה חושב על כך, כמה אמונה השקיע האדם, כמה כוחות שונים הקדיש לחלום זה, וכך אלפי שנים! מי צוחק כך לאדם? איוַן? בפעם האחרונה, תשובה נחרצת: יש אלוהים או אין? בפעם האחרונה!”

“גם בפעם האחרונה איִן.”

“מי איפוא צוחק לאנשים, איוַן?”

“כנראה, השד,” הצטחק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“והשד ישנו?”

“לא, גם שד איִן.”

“חבל. מה הייתי עושׂה, לאחר כל זה, לאיש שבדה הראשון את אלוהים! לתלות אותו על עץ אַספָּה, זה פחות מדי.”

“התרבות לא היתה קיימת לולא בדו את האלוהים.”

“לא היתה קיימת? בלי אלוהים?”

“כן, וגם קוניאק לא היה. ואת הקוניאק אצטרך בכל זאת לקחת ממך.”

“חכה, חכה, חכה, יקירי, עוד כוסית אחת. העלבתי את אַליוֹשה. אינך כועס, אָלֶכּסֵיי? אָלֶכּסֵייצ’יק חביב שלי אָלֶכּסֵייצ’יק!”

“לא, איני כועס. מכיר אני את מחשבותיך. הלב שלך טוב מהמוח.”

“זה אצלי הלב טוב מהמוח? אלוהים, ומי שאומר זאת! איוַן, אתה אוהב את אַליוֹשקה?”

“אוהב.”

“שתאהב (פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' היה שתוי מאוד). שמע, אַליוֹשה, אני נהגתי בגסות כלפי הישיש שלך. אבל הייתי מרוּגָש. אבל בישיש זה יש שנינות, מה דעתך, איוַן?”

“יש, כנראה.”

“יש, יש,16 Il y a du Piron là־dedans! יֵשועי הוא, זאת אומרת יֵשועי רוסי. כאיש אציל, רותחת בו התמרמרות סמויה על כך, שיש צורך להעמיד פנים… לעטות קדושה על עצמו.”

“אבל הוא הלוא מאמין באלוהים.”

“אף לא בשווה פרוטה. לא ידעת? בעצמו הוא אומר זאת לכול, אמנם לא לכול, אבל לכל האנשים החכמים הבאים לשם. לגוּבֶּרנָטוֹר שוּלץ אמר ללא־עקיפין: 17,credo אבל איני יודע במה.”

“האומנם?”

“בדיוק כך. אבל אני מכבד אותו. יש בו משהו ממֶפיסטוֹ, ואולי נכון יותר מ’גיבור דורנו'… אַרבֶּנין או מה שמו… זאת אומרת, הוא תאוותן. הוא תאוותן עד כדי כך, שגם היום הייתי חושש לבתי או לאשתי, אילו הלכו להתוודות לפניו. אתה יודע, שהוא מתחיל לספר… לפני שנתיים הזמין אותנו לתה בליקֶר (הגברות שולחות לו ליקֶר), כשהתחיל לספר מעשׂים שהיו, התפקענו מצחוק… במיוחד סיפר כיצד ריפא חלושה אחת. ‘לולא כאב הרגליים הייתי רוקד לפניכם ריקוד אחד’. איך הוא בעיניכם? ‘קלקלתי לא מעט בימי חיי’, כך אמר. אצל הסוחר דֶמידוֹב סחב ששים אלף.”

“מה, גנב?”

“הסוחר הביא לו את הכסף, כאל אדם מהימן: ‘שמור לי אותו, חביבי, מחר חיפושׂ אצלי’. ושמר את הכסף. אחר כך אמר: ‘אתה הלוא לכנסייה תרמת’. אמרתי לו: נבל אתה. לא, אמר, לא נבל רחב־לב… אגב, זה לא הוא… זה אחר… בלבלתי עם אחר… ולא הרגשתי, נו, עוד כוסית אחת ודי. סלק את הבקבוק, איוַן. שיקרתי, מדוע לא עצרת בי, איוַן… ולא אמרת שאני משקר?”

“ידעתי, כי תפסיק בעצמך.”

“שקר, בגלל הכעס עלי אתה אומר, רק בגלל הכעס. אתה בז לי. באת אלי ובבית שלי אתה בז לי.”

“וגם אסע. הקוֹניאק מבלבל אותך.”

“ביקשתי ממך בשם ישו לנסוע לצֶ’רֶמַשניָה… ליום, ליומיים, ואתה אינך נוסע.”

“מחר אסע, אם אתה עומד על זה כל כך.”

“לא תיסע. אתה רוצה לעקוב כאן אחרי, זה מה שאתה רוצה, נפש מרושעת, ועל כן לא תיסע.”

הזקן לא נרגע. הוא הגיע לגבול השכרון, שמעֶברו השיכורים שהיו שקטים עד עכשיו, רוצים ויהי מה לכעוס ולהפגין את יכולתם.

"מה אתה מסתכל בי? איזה מין עיניים יש לך! עיניך מביטות עלי ואומרות לי: 'זַרבּוּב שיכור שכמותך! חשודות העיניים שלך, בזות העיניים שלך… אתה באת לכאן עם מחשבות. הנה מסתכל אַליוֹשקה ועיניו זוהרות. אַליוֹשה אינו בז לי. אָלֶכּסֵיי, אל תאהב את איוַן… ”

“אל תכעס על אחי! הפסק להעליב אותו,” אמר פתאום אַליוֹשה בתקיפות.

“נו, מה יש, אני מוכן. או־ו, הראש כואב. סלק את הקוֹניאק, איוַן, בפעם השלישית אני אומר לך.” התהרהר ופתאום עלה על פניו חיוך ערמומי ממושך. “אל תכעס, איוַן, על לאכלומי זקן כמוני. אני יודע שאינך אוהב אותי, ובכל זאת אל תכעס. ואין גם על מה לאהוב אותי. אם תיסע לצֶ’רמַשניָה, אבוא אליך בעצמי ומתנה אביא. בחורונת אחת אראה לך שם, זה כבר שׂמתי עין עליה. בינתיים היא רקדנית. אל תפחד מרקדניות, אל תבוז להן – פנינים הן!…”

והצמיד נשיקה קולנית לכף ידו.

“אשר לי,” התעורר פתאום, כאילו התפכח להרף־עין משנתקל בנושׂא האהוב עליו, “אשר לי… פּעוטים שלי! ילדונים, גורי־חזירים קטנים, אשר לי… בכל ימי חיי לא היתה אשה מכוערת בעיני, הנה זה הכלל שלי! התוכלו להבין זאת? לא, לא תוכלו להבין זאת: עדיין חלב זורם בעורקיכם במקום דם, עדיין לא נבקעתם מהביצה! לפי הכלל שלי, אפשר למצוא בכל אשה משהו מעניין ביותר, לכל הרוחות, שאינך מוצא אותו אצל אחרת – אלא שיש לדעת למצוא, וזו החכמה! זה הכשרון! לגבַי היו מכוערות קיימות: בעצם היותה אשה יש כבר מחצית של הכול… איך תוכלו להבין זאת!. אפילו הבתולות הזקנות, גם בהן תמצא לפעמים משהו כזה, שיעורר את השתוממותך על הטפשים שהניחו להן להזדקן, ולא הבחינו בהן עד עתה! את הרקדנית והמכוערת יש להדהים תחילה – הנה כך צריך לגשת אליהן. ולא ידעת? צריך להדהים אותה עד התפעלות, עד ריגוש, עד בושה מכך שהתאהב אדון כזה בלכלוכית שכמותה. נחמד הדבר באמת, שתמיד ישנם ויהיו בעולם הפשוטים והאדונים, ותמיד תימָצא אז אחת שוטפת רצפות ויימָצא אדון לה, והלוא רק זה דרוש לאושר החיים! חכה… שמע, אַליוֹשקה, תמיד הייתי מדהים את אמך המנוֹחה, אלא שזה היה יוצא אחרת. לא נהגתי ללטף אותה, ופתאום, כשבא הרגע הזה, פתאום אני מתפורר כולי לפניה, זוחל על ברכי, מנשק את רגליה, ומביא אותה תמיד – אני זוכר זאת כאילו קרה עכשיו – לידי צחקוק קל כזה, פָּזור, מצטלצל, לא רם, עצבני, מיוחד במינו. והוא כל מה שהיה לה. ידעתי שכך התחילה אצלה תמיד המחלה, ומחר תתחיל לצווֹח כמשובשת, וכי הצחקוק הזה הקטן אינו מעיד על כל התפעלות, אבל גם אם זו מרמה, יש כאן התפעלות. הנה זו החשיבות בכך, שאתה מוצא בכול את התו המיוחד שלך! היה אחד בּיֶליַבסקי – יפהפה ועשיר גדול שהיה כאן – התחיל להגרר אחריה ולבוא אלי, ופתאום נתן לי סטירה, ולעיניה. והיא, הכבשׂה הזאת – חשבתי שתכה אותי בגלל סטירה זו, ואכן התנפלה עלי: אתה, אמרה, עכשיו מוכה, מוכּה, חטפת סטירת־לחי ממנו. אתה מכרת אותי לו, אמרה… איך העֵז להרביץ לך בנוכחותי! ואל תעֵז לבוא אלי, לעולם, לעולם! רוץ מיד והזמן אותו לדוקרב… הסעתי אותה אז למנזר, להרגיע את רוחה, והאבות הקדושים הטיפו לה. אבל אלוהים עדי, אַליוֹשה, שמעולם לא פגעתי במשובשת שלי! אולי רק פעם אחת, בשנה הראשונה: הרבה מאוד התפללה אז, ושמרה במיוחד את חגי האם־הקדושה, ואז היתה מגרשת אותי ממנה אל חדר־העבודה. אמרתי, אוציא מלבה את המיסטיקה הזאת! ראי, אמרתי, הנה האיקוֹנה שלך, הנה אסיר אותה. עכשיו הביטי, בעינייך היא עושׂה־נסים, והנה אני יורק עליה לעינייך, ושום דבר לא יקרה לי!… כשראתה זאת, חשבתי, אלוהים, עכשיו היא תהרוג אותי, והיא רק ניתרה, ספקה כפיים, כיסתה פניה בידיה, רעדה כולה ונפלה על הרצפה… צנחה לה… אַליוֹשה, אַליוֹשה! מה היה לך!”

הזקן קפץ נפחד ממקומו. משהתחיל לדבר על אמו, התחילו פניו של הבחור להשתנות לאט. הוא הסמיק, עיניו נדלקו, שפתיו ריטטו… הזקן השתוי התיז רוק ולא הבחין במאומה עד שקרה לאַליוֹשה משהו מוזר מאוד, ואכן חזרה בו בדיוק התופעה שדיבר עליה הזקן זה עתה בסיפורו על “המשובשת”. אַליוֹשה קפץ וקם מהשולחן, ונהג בדיוק כפי שנהגה אמו לפי הסיפור, ספק כפיים, כיסה פניו בידיו, צנח כהלום־רעם על הכיסא והרעיד כולו בהתקף היסטרי של בכי מזעזע חסר־צליל. הדמיון הרב לאם הדהים מאוד את הזקן.

“איוַן, איוַן! תן לו מים מהר. זה כמוה, בדיוק כמוה, כמו אמו אז! התז עליו מים מפיך, כך הייתי עושׂה לה. זה בגלל אמו, בגלל אמו,” מלמל אל איוַן.

“הלוא גם אמי היתה אמו, אני חושב, ומה אתה סבור?” פרץ פתאום איוַן בבוז זועם בלתי־נבלם. הזקן הרעיד ממבטו שהבריק. כאן קרה משהו מוזר, אמנם לשנייה בלבד: דומה, שאכן נעלמה מדעתו של הזקן ההבנה, כי אמו של אַליוֹשה היתה גם אמו של איוַן…

“מה זאת אומרת, אמך?” מלמל בלי להבין. “למה אתה כך? על איזו אֵם אתה?… האם היא… לכל הרוחות! הרי היא גם שלך! לכל הרוחות! נו, חביבי, הרי זה ליקוי־מאורות שאין כמוהו, סלח לי, ואני חשבתי, איוַן! חה־חה־חה…” הפסיק. חיוך ממושך, שתוי, כמעט חסר־דעה הרחיב את פניו. ברגע זה עלו מהפרוזדור רעש גדול וקולות רועמים, נשמעו צעקות נוראות, הדלת נפתחה בתנופה ולטרקלין פרץ דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. הזקן קפץ אל איוַן בפחד:

“יהרוג, יהרוג! אל תתן אותי לו, אל תתן!” צעק כשהוא נצמד אל חוצן מקטורנו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

9: התאוותנים

אחרי דְמיטרי פיוֹדורוֹביץ' נכנסו בריצה לטרקלין גם גריגוֹרי וסמיֶרדיָקוֹב. הם נאבקו עמו בפרוזדור, ולא הניחו לו להיכנס (על פי הוראה של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', שניתנה לפני כמה ימים). גריגוֹרי ניצל את הרגע הקל, כשנעצר דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בטרקלין כדי להסתכל סביבו, הקיף את השולחן בריצה, סגר את שתי כנפות הדלת שממול לדלת הכניסה לטרקלין, ופרשׂ את זרועותיו, מוכן להגן על הפתח עד הטיפה האחרונה, כפי שאומרים. כשראה זאת דְמיטרי לא צעק אלא הצוויח והסתער על גריגוֹרי.

סימן שהיא שם! החביאו אותה שם! הסתלק, נבל!" משך את גריגוֹרי, אך הוא דחף אותו מעליו. נטרף בזעמו, הניף דְמיטרי ידו והלם בכל כוחו בגריגוֹרי. הזקן צנח כהלום־רעם, ודְמיטרי קפץ מעליו ופרץ פנימה. סמיֶרדיָקוֹב נשאר בטרקלין בקצהו האחר, חיוור ורועד, ונצמד אל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.

“היא כאן,” צעק דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ', “כרגע ראיתי שפנתה אל הבית, אבל לא השׂגתי אותה. היכן היא? היכן היא?”

רושם שאין־להבינו עשׂתה הצעקה “היא כאן!” על פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. כל הפחד סר מעליו.

“החזיקו בו, החזיקו!” זעק ורץ אחרי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘. בינתיים קם גריגוֹרי מהרצפה, אך עדיין לא התאושש. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ ואַליוֹשה רצו להשׂיג את האב. בחדר השלישי נפל משהו על הרצפה, התנפץ וצלצל: אגרטל זכוכית גדול (לא מהיקרים) שעמד על כַּן־שיִש, ודְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' נתקל בו כשרץ לידו.

“תִפסו אותו!” זעק הזקן. “הצילוס!”

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ואַליוֹשה השׂיגו את הזקן והחזירו אותו בכוח לטרקלין.

“למה אתה רודף אחריו! שם הוא יהרוג אותך באמת!” צעק על האב בכעס איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“וַניֶצ’קה, ליוֹשֶצ’קה, אם כן היא כאן, גרוּשֶנקה כאן, בעצמו אמר, ראה שרָצה…”

נשנק היה. הפעם לא ציפה לגרוּשֶנקה, והידיעה הפתאומית שהיא כאן הוציאה אותו מדעתו. הוא רעד כולו כמטורף.

“הלוא ראית בעיניך שלא באה!” צעק איוַן.

“ואולי בכניסה ההיא?”

“הלוא הכניסה נעולה והמפתח בידך…”

פתאום שב דמִיטרי אל הטרקלין. כמובן, שמצא את הכניסה ההיא נעולה, ואכן היה המפתח בכיסו של פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. גם החלונות בכל החדרים היו סגורים. אם כן, לא יכלה גרוּשֶנקה להיכנס ולא יכלה לצאת.

“החזיקו בו!” צווח פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' למראה דְמיטרי, “הוא גנב כסף בחדר־השינה שלי!” חילץ את עצמו מידי איוַן והסתער על דְמיטרי. אך הבן הרים ידיו ותפס בשני אניצי־השׂיער האחרונים שברקותיו של הזקן, משך אותו והפיל בתנופה על הרצפה. הוא הספיק לבעוט בעקֵב בפניו של השוכב פעמיים־שלוש. הזקן פלט אנחות רמות. איוַן פיוֹדוֹרוֹרוֹביץ', אף שאינו חזק כאחיו, לָפת את דְמיטרי וניתק אותו בכל כוחו מהזקן. אַליוֹשה סייע בכוחו המועט ולפת את האח מלפנים.

“מטורף, הלוא הרגת אותו!” צעק איוַן.

“מגיע לו!” צעק דְמיטרי המתנשם בקושי. “ואם לא הרגתי, אבוא ואהרוג. לא תצליחו לשמור עליו!”

“דְמיטרי! הסתלק מכאן מיד!” צעק אַליוֹשה בתקיפות.

“אָלֶכּסֵיי! אמור לי אתה, רק לך אאמין: היא היתה כאן עכשיו, או לא היתה? ראיתי אותה בעיני כשחמקה ליד הגדר מהסמטה לצד הזה. צעקתי, והיא ברחה…”

“אני נשבע לך, היא לא היתה כאן, איש לא ציפה לה כאן כלל!”

“אבל אני ראיתי אותה… ואם כן, היא… מיד אדע היכן היא… שלום, אָלֶכּסֵיי! ועכשיו אל תאמר לאֶזוֹפּ דבר על הכסף, ואל קָתֶרינה איוַנוֹבנה לך מיד, ויהי־מה: ‘ביקש לומר שלום, לומר שלום, שלום! דווקא, קידה וברכת שלום אחרונה!’ תאר לה מה שראית כאן.”

בינתיים הרימו איוַן וגריגוֹרי את הזקן והושיבו בכורסה. פניו היו מגואלות בדם, אך דעתו היתה צלולה והוא הקשיב בלהיטות לצעקותיו של דְמיטרי. עדיין היה נדמה לו, כי אכן נמצאת גרוּשֶנקה באיזה מקום בבית. כשיצא דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' העיף מבט שׂנאה בזקן.

“איני מתחרט על דמך!” אמר. “היזהר, זקן, שמור את חלומך, מפני שגם לי חלום! אני מקלל אותך וזר אתה לי מהיום…” ויצא בריצה מהחדר.

“היא כאן, היא בוודאי כאן! סמיֶרדיָקוֹב, סמיֶרדיָקוֹב,” חרחר הזקן, קולו נשמע בקושי, והוא קרא למשרת ברמיזת אצבע.

“היא איננה כאן, איננה, זקן מטורף,” צעק איוַן בכעס. “הוא התעלף! מים, מגבת! רוץ, סמיֶרדיָקוב!”

רץ סמיֶרדיָקוב להביא מים. סוף־סוף הפשיטו את הזקן, נשׂאו לחדר־השינה והשכיבו במיטה. כרכו לראשו מגבת לחה. הוא נחלש מהקוניאק, מהרגשות העזים ומהמכות, ואך נגע בכר, עצם עיניים ונרדם. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ואַליוֹשה שבו לטרקלין. סמיֶרדיָקוֹב היה מסלק את מכיתות האגרטל, וגריגוֹרי עמד ליד השולחן, קודר וראשו מורכן.

“אולי נרטיב גם את ראשך, ואולי תשכב גם אתה במיטה,” אמר אַליושה לגריגוֹרי. “אנו נשגיח כאן עליו. אחי הכה אותך קשה… בראשך.”

“הוא העֵז כלפי!” אמר גריגוֹרי בקדרות ובהטעמה.

“הוא העֵז גם כלפי אבא, ולא רק כלפיך!” אמר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בהעוויית־פה.

“רחצתי אותו בגיגית… והוא העֵז כלפי!” חזר ואמר גריגוֹרי.

“לכל הרוחות, לולא ניתקתי אותו, אולי היה הורג. כמה יכול אֶזוֹפּ לשׂאת?” לחש איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' לאַליוֹשה.

“ישמור אלוהים!” אמר אַליוֹשה.

“למה לשמור?” המשיך איוַן בלחישה, מעווה פניו בזעם. “שרץ אחד יטרוף את השרץ האחר, ושניהם ראויים לסוף הזה.” הרעיד אַליוֹשה.

“מובן מאליו, שאמנע את הרצח, כפי שמנעתי עכשיו. הישאר כאן, אַליוֹשה. אצא להתהלך קצת בחצר, התחיל אצלי כאב ראש.”

נכנס אַליוֹשה לחדר־השינה וישב למראשותי אביו כשעה, מאחורי הפרגוד. פתאום פקח הזקן עיניים והאריך להסתכל בשתיקה באַליוֹשה, נזכר כפי הנראה ומתחיל להבין. פתאום נראתה התרגשות רבה בפניו.

“אַליוֹשה,” לחש בחרדה, “היכן איוַן?”

“בחצר, יש לו כאב־ראש. הוא שומר עלינו.”

“תן לי את המראָה הקטנה, הנה שם היא עומדת, הגש!”

הגיש לו אַליוֹשה מראָה עגולה קטנה, מתקפלת, שעמדה על השידה, הביט בה הזקן: האף התנפח הרבה, ועל המצח, מעל לגבה השׂמאלית נראתה תְפיחה אדומה, גדולה למדי.

“מה אומר איוַן? אָליוֹשה, חביבי, בני היחיד, אני מפחד מאיוַן. אני מפחד מאיוַן יותר מאשר מההוא. רק מפניך אינני מפחד…”

“אל תפחד גם מאיוַן, איוַן כועס, אבל יגן עליך.”

“אַליוֹשה, וההוא? רץ אל גרוּשֶנקה! מלאכי החביב, אמור את האמת: היתה כאן קודם גרוּשֶנקה, או לא היתה?”

“איש לא ראה אותה. זו מרמה, לא היתה!”

“והלוא מיטקה רוצה להתחתן אתה, להתחתן!”

“היא לא תינשׂא לו.”

“לא תינשׂא, לא תינשׂא, לא תינשׂא, לא תינשׂא, בשום פנים לא תינשׂא!” התעודד הזקן בשׂמחה, כאילו לא ניתן כלל לומר לו ברגע זה משהו משׂמח יותר. בהתלהבות תפס את ידו של אַליוֹשה ואימץ אותה בחזקה אל לבו. אפילו דמעות התנוצצו בעיניו. “את האיקוֹנה הקטנה של האם הקדושה, שסיפרתי לך עליה קודם, קח אותה לעצמך, הבא אליך. ואני מרשה לשוב למנזר… אתמול התלוצצתי, אל תכעס. הראש כואב, אַליוֹשה… ליוֹשָה, תן מנוחה לנפשי, היה מלאך, אמור את האמת!”

“אתה מדבר עדיין על כך, אם היתה או לא היתה?” אמר בצער אַליוֹשה.

“לא, לא, לא, אני מאמין לך, אבל עניין אחר: לך אל גרוּשֶנקה בעצמך, או פגוש אותה איכשהו. שאל אותה מהר, מהר ככל האפשר, נַחש בעיניים שלך: אל מי היא רוצה, אלי או אליו? אַה? מה? תוכל או לא תוכל?”

“אם אראה אותה, אשאל,” מלמל אַליוֹשה במבוכה.

“לא, היא לא תגיד לך,” הפסיק אותו הזקן. “היא קלת־דעת כזאת. תתחיל לנשק אותך ותאמר שרוצה להינשׂא לך. רמאית היא, חסרת־בושה, לא, אסור לך ללכת אליה, אסור!”

“כן, וגם לא טוב יהיה, אבא, לגמרי לא טוב.”

“לאן הוא שלח אותך קודם לכן, וצעק: ‘לך’, כשברח.”

“אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה שלח אותי.”

“לקחת כסף? לבקש כסף?”

“לא, לא לבקש כסף.”

“כסף אין לו, אף טיפה. שמע, אַליוֹשה, אני אשכב הלילה ואשקול הכול, ואתה לך בינתיים. אולי תפגוש אותה… אבל מחר בבוקר היכנס אלי, בטוח. בטוח. מחר אגיד לך מלה אחת כזאת. תבוא?”

“אבוא.”

“כשתבוא, תעמיד פנים שמרצונך באת, לבקר באת. אל תגיד לאיש שקראתי לך. לאיוַן אל תאמר שום דבר.”

“טוב.”

“שלום, מלאך, קודם עמדת לצדי, לעולם לא אשכח זאת. מחר אגיד לך מלה אחת כזאת… אבל עלי עוד לחשוב…”

“ואיך אתה מרגיש עכשיו?”

“מחר, מחר אקום ואלך, בריא לגמרי, בריא לגמרי, בריא לגמרי!…”

בחצר פגש אַליוֹשה את אחיו איוַן יושב על הספסל שליד השער. הוא ישב וכתב משהו בעפרון בפנקס־הכיס. סיפר אַליוֹשה לאחיו, כי הזקן התעורר ודעתו צלולה, ולו הרשה ללון במנזר.

“אַליוֹשה, בעונג רב הייתי נפגש אתך מחר בבוקר,” אמר איוַן בידידות וקם, וידידות זו הפתיעה את אַליוֹשה.

“מחר בבוקר אהייה אצל הגברת חוֹחלָקוֹבה,” ענה אליושה. “ואולי אהיה גם מחר אצל קָתֶרינה איוַנוֹבנה, אם לא אפגוש אותה עכשיו בביתה…”

“ועכשיו בכל זאת אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה! ‘לומר שלום, לומר שלום’?” חייך פתאום איוַן. אַליוֹשה נבוך.

“דומני שהבינותי הכל מהקריאות האחרונות, ומשהו גם מדברים קודמים. ודאי ביקש ממך דְמיטרי להיכנס אליה ולמסור שהוא… נו… נו, בקיצור, ‘אומר שלום’?”

“אחי! במה תסתיים הזוועה הזאת של אבא ודְמיטרי?” אמר אַליוֹשה.

“קשה לנחש נכון. אולי, בלא כלום: יתמסמס העניין. אשה זו – חיה. על כל פנים, ראוי להחזיק את הזקן בבית, ולא להכניס אליו את דְמיטרי.”

“הרשה לי לשאול, אחי: האם אדם רשאי להחליט, כשהוא מסתכל באחרים: מי מהם ראוי לחיות, ומי ראוי פחות?”

“לשם מה נערבב כאן החלטה לפי הערך? שאלה זו נפתרת על פי רוב בלבם של בני אדם לא על סמך הערך, אלא לפי גורמים אחרים, טבעיים הרבה יותר. ואשר לזכות, למי אין זכות לרצות?”

“אבל לא לרצות במותו של אדם אחר?”

“ואפילו במותו. למה נשקר לעצמנו, הכול חיים כך, ואולי אין הם יכולים להיות אחרת. אתה מתכוון לדברים שאמרתי קודם לכן, כי ‘שני השרצים יטרפו זה את זה’? הרשה לי, אם כך, לשאול גם אותך: האם אתה רואה גם אותי מסוגל לשפוך את דמו של אֶזוֹפּ, נו, לרצוח אותו, מה?”

“מה אתה אומר, איוַן! מעולם לא עלתה מחשבה כזאת בדעתי! גם את דְמיטרי איני רואה…”

“תודה, לפחות, גם על זה,” הצטחק איוַן. “דע לך, שאגן עליו תמיד. אבל לרצונותי אני משאיר במקרה זה את מלוא המרחב. להתראות מחר. אל תדון אותי לכף חובה ואל תסתכל בי כמו ברשע,” הוסיף בחיוך.

נפרדו בלחיצת־יד חזקה, כפי שלא נפרדו מעולם. אַליוֹשה הרגיש, כי אחיו צעד בעצמו צעד ראשון לקראתו, ועשׂה זאת לשם משהו, בוודאי מתוך כוונה כלשהי.


10: השתיים יחדיו

אַליוֹשה יצא מבית אביו רצוץ ומדוכא יותר משהיה כשנכנס לבית. גם דעתו היתה מפוררת ומפוזרת, אך בו־בזמן הרגיש, שהוא חושש לחבר את המפוזר ולמצוא רעיון כולל בין הסתירות המענות שחווה ביום ההוא. הרגיש משהו שגבל כמעט עם הייאוש, ומעולם לא ידע לבו של אַליוֹשה דברים כאלה. מעל לכול עמדה כהר השאלה העיקרית, הגורלית, חסרת־הפתרון: מה יקרה בסופו של דבר בין האב והאח דְמיטרי לנוכח האשה האיומה ההיא? עכשיו גם הוא היה עד לכך. הוא נכח שם וראה אותם זה מול זה. אמנם, אומלל לגמרי, אומלל במידה שלמה ונוראה, עלול להיות רק אחיו דְמיטרי: צרה מובטחת אורבת לו. נתגלו גם אנשים אחרים, שכל זה נגע להם, אולי במידה רבה יותר מכפי שיכלה להיראות קודם לכן לאַליוֹשה. הופיעה גם תעלומה כלשהי. האח איוַן צעד צעד לקראתו, ואליושה נכסף לכך זה־כבר, ואילו עתה הוא מרגיש משום מה, כי צעד זה של התקרבות מפחיד אותו. והנשים הללו? משהו מוזר: קודם הלך אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה במבוכה עצומה, ואילו עכשיו לא הרגיש כל מבוכה. להפך, הוא מיהר אליה, כאילו ציפה לקבל ממנה הוראות. אבל ביצוע השליחות אליה היה, כנראה, קשה יותר משהיה קודם לכן: עניין שלושת האלפים הוכרע סופית, והאח דְמיטרי, הרואה את עצמו עכשיו חסר־כבוד וללא כל תקווה, לא ייעצר עוד לפני שום נפילה. והוא גם ציווה לספר לקָתֶרינה איוַנוֹבנה על כל מה שהתרחש זה עתה בבית אביו.

השעה כבר היתה שבע והחשיכה התחילה יורדת כשהלך אליושה אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה, שהתגוררה בבית מרווח ברחוב בּוֹלשָיָה. אַליוֹשה ידע ששתי דודותיה גרות עמה. אחת מהן היתה, אגב, רק דודתה של אחותה אָגָפיָה איוֶנוֹבנה. היתה זו אשה חרישית, שישבה בבית אביה וטיפלה בה יחד עם אחותה, כשבאה אליהם קַתיָה מהאִינסטיטיוּט. הדודה השנייה היתה גברת מוסקבאית, כולה חשיבות וגינונים, אמנם מן העניות. ידוע היה, כי שתיהן צייתו בכול לקָתֶרינה איוַנוֹבנה, וגרו עמה רק כדי לקיים את חובת הנימוס החברתי, ואילו קָתֶרינה איוַנוֹבנה היתה מצייתת רק לאשת־חסדה, הגנרלית, שנשארה במוסקבה בגלל מחלתה, ולה היתה חייבת לכתוב שני מכתבים בשבוע ולפרט בהם את כל המוצאות אותה.

כשנכנס אַליוֹשה לפרוזדור וביקש מהחדרנית שפתחה לו להודיע על בואו, כבר ידעו, כנראה, בטרקלין על בואו (אולי ראו אותו מבעד לחלון), אבל עתה שמע אַליוֹשה רעש קל, נשמעו צעדי־ריצה של אשה ורשרוש שמלות: אולי יצאו משם בריצה שתיים או שלוש נשים. משונה היה הדבר בעיני אַליוֹשה, שבואו יכול לעורר התרגשות כזאת. מיד הובא לטרקלין. היה זה חדר גדול, מלא רהיטים הדורים רבים, כלל לא בנוסח פרובינציונאלי. היו שם ספות גדולות וקטנות ושולחנות גדולים וקטנים. היו תמונות על הקירות, אגרטלים ומנורות על השולחנות, היו פרחים רבים, היה אפילו אקוַריום ליד החלון. בגלל הדמדומים היה החדר אפלולי קצת. על הספה, שכפי הנראה ישבו עליה לפני רגע, ראה אַליוֹשה מעיל־משי מושלך, ועל השולחן שלפני הספה שני ספלי־שוקולדה שלא נשתו עד תום, ביסקוויטים, צימוקים כחולים בצלחת בדולח וצלחת ממתקים. כאן כיבדו את מישהו. הבין אַליוֹשה, כי נקלע לאירוח והצטער. אך ברגע זה הופעל מסך וקֶתֶרינה איוַנוֹבנה נכנסה בצעדים מהירים, נחפזים, ובחיוך עליז ומתפעל הושיטה לאַליוֹשה את שתי ידיה. מיד הביאה המשרתת שני נרות דולקים והעמידה אותם על השולחן.

תודה לאל, סוף־סוף גם אתה! רק אותך ביקשתי מאלוהים כל היום. שב."

יופיה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה הדהים כבר קודם לכן את אַליוֹשה, כשלפני שלושה שבועות הביא אותו אליה אחיו דְמיטרי לראשונה לשם הצגה והיכרות, לפי בקשתה המיוחדת. אמנם, בפגישה ההיא לא נקשרה שׂיחה ביניהם. סבורה היתה, שאַליוֹשה נבוך מאוד כאילו ריחמה עליו ושׂוחחה כל הזמן עם דְמיטרי פיודוֹרוֹביץ'. אַליוֹשה שתק, אבל הבחין בדברים רבים. הרשימו אותו התקיפות, הזחיחות הגאה, הבטחון העצמי של הצעירה היהירה. כל זה לא היה מוטל בספק. אַליושה הרגיש שאינו מפריז. נראה לו, כי עיניה השחורות, הגדולות והיוקדות, נהדרות והולמות מאוד את פניה המָארכות החוורות, אולי אפילו החוורות־צהובות קצת. ובעיניים אלה, כמו בקווי השׂפתיים הנפלאות, היה ודאי משהו שעשׂוי היה אחיו להתאהב בו, אבל גם משהו שאולי אי־אפשר לאהוב אותו זמן רב. קרוב היה לגילוי מחשבתו זו לדְמיטרי, כשנטפל אליו האח לאחר ביקור זה, והתחנן שלא יעלים ממנו את ההתרשמות שלו מארוסתו.

“תדע אושר עמה, אבל ייתכן… שתהיה מאושר תוך חרדה.”

“הוא הדבר, חביבי, שכאלה נשארות תמיד כפי שהן, אין הן נכנעות לגורל. אם כן, אתה חושב שלא אוהב אותה לנצח?”

“לא, יתכן שתאהב אותה לנצח, אבל אולי לא תמיד תהיה מאושר עמה…”

אַליוֹשה אמר אז את דעתו, כשהוא מסמיק וכועס על עצמו על שנכנע לבקשת האח והשמיע רעיונות “טפשיים” כאלה. שכּן בעיניו, נראתה דעתו מטופשת מיד לאחר השמעתה. הוא נתקף גם בושה על שהשמיע דעה תקיפה כל כך על אשה. על כן הרגיש עתה בתמיהה רבה יותר, עם המבט הראשון על קָתֶרינה איוַנוֹבנה, שיצאה אליו במרוצה, שאולי טעה אז מאוד. הפעם קרנו פניה טוב־לב תם ומהימן, כנות גלויה נלהבת. מכל “הגאווה והיהירות” הקודמות, שכה הרשימו אז את אַליוֹשה, נראתה עתה רק אֶנֶרגיה נועזת, אצילה, ואיזו אמונה בהירה וכבירה בעצמה. ממבט ראשון עליה, מדבריה הראשונים, הבין אַליוֹשה, כי כל הטרגיות שבמצבה, בכל הנוגע לאיש האהוב עליה כל כך, אינה סוד לגביה, וייתכן שהיא יודעת הכול, ממש הכול. ואף על פי כן, למרות הכול, היה אור כה רב בפניה, אמונה כה רבה בעתיד. פתאום הרגיש אַליוֹשה כלפיה אשמה רצינית. הוא נוצח ונמשך בבת־אחת. מלבד זאת, שׂם לב עם דבריה הראשונים, שהיא נתונה בהתרגשות חזקה, אולי בלתי־שכיחה אצלה, התרגשות הדומה כמעט להתלהבות.

“חיכיתי לך כל כך, מפני שרק ממך, ממך בלבד, אוכל לדעת את כל האמת – ולא מפי כל איש אחר!”

“באתי…” מלמל אַליוֹשה, לשונו נתקעת, “אני… הוא שלח אותי…”

“אה, הוא שלח אותך, זאת אמר לי גם לבי. עכשיו אני יודעת הכול, הכול!” אמרה קָתֶרינה איוַנוֹבנה ועיניה ברקו פתאום. “חכה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אומר לך תחילה מדוע חיכיתי לך כל כך. ראה, אולי אני יודעת הרבה יותר מהידוע לך. לא ידיעות מפיך דרושות לי. הנה מה שדרוש לי ממך: רוצה אני לדעת את הרושם האישי האחרון שלך שהתרשמת ממנו. דרוש לי שתספר בצורה גלויה, לא מקושטת, אפילו גסה (גסה כפי שתרצה), כיצד אתה רואה אותו כרגע ואת מצבו לאחר פגישתכם היום. אולי יהיה זה טוב יותר משׂיחה אישית בינו לביני, ולביתי אינו רוצה לבוא עוד. אתה מבין מה אני מבקשת ממך? עכשיו, לשם מה שלח אותך אלי (ידעתי שישלח אותך!) – אמור פשוט, במלים הקשות ביותר!…”

“הוא ציווה… לומר לך שלום, וכי לא יבוא עוד… ולומר לך שלום.”

“לומר שלום? כך אמר, כך התבטא?”

“כן.”

“אולי אמר דרך־אגב, בלי כוונה, טעה בבחירת המלים, אמר לא את המלה הנכונה?”

“לא, הוא ציווה שאמסור את המלים ‘לומר שלום’. ביקש שלוש פעמים שלא אשכח למסור.”

נדלקו פניה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה.

“עזור לי עכשיו, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', דווקא עכשיו דרושה לי עזרתך: אומר לך את המחשבה שלי, ואתה תאמר לי רק, האם נכון אני חושבת, או לא. הקשב, אילו ציווה לומר לי שלום דרך אגב, בלי לעמוד על מסירת המלים, בלי להדגיש את המלה, היה אומר בזה את הכול… זה היה בוודאי הסוף. אבל אם עמד במיוחד דווקא על מלה זו, אם הטיל עליך במיוחד לא לשכוח למסור לי את השלום הזה – סימן שהיה נתון בהתרגשות, ואולי יצא מכליו. החליט ונבהל מהחלטתו. לא בצעד בוטח הלך ממני, אלא רץ במדרון. הדגשת המלה הזאת יכולה להתפרש כהפגנת גבורה קלת־דעת…”

“כך, כך!” הסכים אליושה בלהט, “גם לי זה נראה עכשיו כך.”

“ואם כך, אין הוא אבוד עדיין! הוא מיואש, אבל אני יכולה עוד להציל אותו. חכה: האם לא אמר לך משהו על כסף, על שלושת אלפים?”

“לא רק דיבר, אלא שעניין זה אולי דיכא אותו יותר מהכול. הוא אמר, שעתה אבד כבודו וכבר לא איכפת,” אמר אַליוֹשה בלהט, ולבו הרגיש את התקווה הנמסֶכת בו, שאולי יש באמת מוצא והצלה לאחיו. “אבל האם את… יודעת על הכסף הזה?” הוסיף והפסיק.

“זה כבר אני יודעת, ובבטחון. שאלתי במברק במוסקבה וזה כבר ידעתי, שהכסף לא הגיע. לא שלח את הכסף, ואני שתקתי. בשבוע האחרון נודע לי מה זקוק היה לכסף ועודנו זקוק היום… בכל זה קבעתי לי מטרה אחת בלבד: שיידע אל מי לשוב, ומי הוא ידידו הנאמן ביותר. לא, הוא מסרב להאמין שאני ידידו הנאמן ביותר, לא רצה להכיר אותי כפי שהנני, הוא ראה בי אשה בלבד. כל השבוע עינתה אותי דאגה נוראה: מה לעשׂות כדי שלא יתבייש מפנַי בבזבוז זה של שלושת האלפים? זאת אומרת, שיתבייש מפני הכול ומפני עצמו, אך לא יתבייש מפנַי. הלוא לאלוהים הוא אומר הכול, ללא בושה. מדוע אינו יודע עד היום כמה אני יכולה לשׂאת למענו? מדוע, אינו מכיר אותי, כיצד הוא מעֵז לא להכיר אותי לאחר כל מה שהיה? אני רוצה להציל אותו לעד. ישכח אותי כארוסה שלו! הלוא אתך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', לא חשש לדבר בגלוי? מדוע לא נמצאתי ראויה לכך עד עתה?”

המלים האחרונות נאמרו תוך דמעות. הדמעות פרצו מעיניה.

“עלי לספר לך,” אמר אַליוֹשה, גם הוא בקול רועד, “מה שקרה עכשיו בינו לבין האב.” והוא תיאר את המעמד כולו, סיפר שנשלח לבקש כסף, שהאח פרץ פנימה, הכה את האב, ואחר כך שב ודרש מאַליוֹשה, במיוחד ובתקיפות, ללכת “לומר שלום”… “הוא הלך אל האשה הזאת…” הוסיף אַליוֹשה חרש.

“ואתה חושב, שלא אוכל לשׂאת את פרשת האשה הזאת! הוא חושב שלא אעמוד בזה? אבל הוא לא ישׂא אותה,” פרצה פתאום בצחוק עצבני, “האם קָרָמָזוֹב מסוגל לבעור בתאווה זו לנצח? זו תאווה ולא אהבה. הוא לא ישׂא אותה, מפני שהיא לא תינשׂא לו…” שוב עלתה בת־צחוק משונה על פני קָתֶרינה איוַנוֹבנה.

“הוא אולי יִשׂא אותה,” אמר אַליוֹשה בעצב והשפיל עיניו.

הוא לא ישׂא אותה, אני אומרת לך! הבחורה הזאת היא מלאך, אתה יודע זאת? אתה יודע זאת?" אמרה קָתֶרינה איוַנוֹבנה בלהט בלתי־רגיל. “היא היצור המופלא ביותר בין המופלאים! אני יודעת כמה היא קוסמת ומפתה, אבל אני יודעת גם כמה היא טובה, איתנה, אצילה. מדוע אתה מסתכל בי כך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'? אולי אתה מתפלא לדברי, אולי אינך מאמין לי? אַגרָפֶנָה אָלכסַנדרוֹבנה, מלאך שלי!” קראה פתאום אל מישהי והסתכלה אל החדר הסמוך, “היכנסי אלינו, זה אדם חביב, זה אַליוֹשה, על העניינים שלנו הוא יודע הכול, הראי את עצמך!”

“ואני כבר חיכיתי מאחורי המסך שתקראי לי,” אמר קול אשה ענוג, מתקתק קצת.

הוסַט המסך ו… גרוּשֶנקה ניגשה אל השולחן, שׂמחה וצוחקת. משהו כאילו נקרע באַליוֹשה. מבטו רותק אליה, בלי יכולת להינתק. הנה היא אשה איומה זו, “החיה”, כפי שנפלט לפני חצי שעה מפי אחיו איוַן. והנה דומה שעומד לפניו יצור פשוט ורגיל ביותר, אשה טובה, חביבה, אמנם יפה, אבל כה דומה לכל שאר הנשים היפות ו“רגילות”. אמת הדבר, יפה היא מאוד, אפילו מאוד־מאוד – יופי רוסי שכה רבים אוהבים אותו עד תאווה. גבוהה למדי היתה, אמנם נמוכה קצת מקָתֶרינה איוַנוֹבנה (שהיתה גבוהה מאוד), דשֵנה, תנועות־גופה רכות, חרישיות, מעונגות עד כדי מתיקות מסוימת, כמו קולה. היא לא ניגשה כמו קָתֶרינה איוַנוֹבנה, בהילוך איתן ומאושש, אלא בצעד שלא־נשמע. לא נשמע מגע רגליה ברצפה. ברכּות התיישבה בכורסה, תוך רחש רך של שׂמלת המשי השחורה המפוארת, עוטפת בתנועת־פינוק את צווארה הדָשן, הלבן כקצף המים הרותחים, ואת כתפיה הרחבות בסודר־צמר שחור יקר. בת עשׂרים־ושתיים היתה, ופניה אמרו את שנותיה. פניה היו לבנות מאוד, עם סומק שגוֹנוֹ ורוד־חיוור. פניה נראו רחבות מדי, והלסת התחתונה בלטה קצת קדימה. השׂפה העליונה היתה דקה, והתחתונה, הבולטת מעט היתה דשנה כפליים וכאילו תפחה. אולם שׂערה החום־כהה השופע והנפלא, הגבות החומות־כהות והעיניים הנפלאות האפורות־תכולות וארוכות הריסים, היו עשׂויים לאלץ גם את האדיש ופזור־הנפש – אפילו בהמון, במסיבת־גן, בצפיפות – להיעצר פתאום לפני פנים אלו ולזכור אותן זמן רב. בפנים אלו הרשימה את אַליוֹשה בעיקר ההבעה הילדותית, התמה. היא הסתכלה כמו פעוטה, שׂמחה לקראת משהו כמו פעוטה, גם אל השולחן ניגשה “בשׂמחה”, וכאילו ציפתה למשהו בסקרנות ילדותית קצרת־רוח ורוחשת־אמון. מבטה שׂימח את הנפש, אַליוֹשה הרגיש בזה. היה בה עוד משהו, שלא היה יכול או לא היה יודע להגדירו, אך נקלט בו בבלי־דעת, וזו אותה רכּות, עדינותן של תנועות־הגוף, החרישיות החתולית של תנועות אלה. ואף על פי כן, היה זה גוף חזק ושופע. מתחת לסודר בלטו כתפיים רחבות, דשנות, וחזה גבוה, חזה נערה. גוף זה הבטיח אולי את הצורות של וֶנוס ממילוֹ, וזה הורגש, גם אם כבר עכשיו היו כמה פרופורציות מודגשות מדי. ידעני היופי הנשי הרוסי היו עשׂויים לנבא מראש בלי לטעות, כי גרוּשֶנקה, יפִי־עלומים רענן זה, יאבד בגיל שלושים את ההרמוניה שבו, ישתפך בשומן, הפנים יתפחו, חיש־מהר יופיעו קמטים סביב העיניים ועל המצח, צבע הפנים יהיה גס יותר, יאדים אולי, בקיצור, לפנינו יופי להרף־עין, יופי מרחף, שאנו רואים אותו לעתים כה קרובות באשה הרוסיה. אַליוֹשה, כמובן, לא חשב על כך, אבל גם אם הוקסם, שאל את עצמו, מתוך הרגשת אי־נוחות כלשהי, וכאילו בצער: למה היא מותחת את המלים ואינה יכולה לדבר באופן טבעי? כפי הנראה נהגה כך, מפני שראתה יופי במיתוח־הברות זה בהטעמה המתקתקה של ההברות והצלילים. זה היה, כמובן, רק הרגל רע של טעם רע, שהעיד על חינוך ירוד, ועל הבנה תפֵלה של הנימוס הטוב, שנרכשה בילדות. ואף על פי כן, נראו לאַליוֹשה מבטא זה והטעמת המלים כמין סתירה להבעת־פנים ילדותית, תמימה ושׂמחה זו, לקרינה שקטה ומאושרת זו של העיניים, שאנו רואים אצל תינוק. קָתֶרינה איוַנוֹבנה הושיבה אותה מיד בכורסה מול אַליוֹשה, ונשקה בהתלהבות פעמים אחדות את שׂפתיה הצוחקות. היא נראתה כמאוהבת בה.

“זו פגישתנו הראשונה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ',” אמרה בהתלהבות, “רציתי להכיר אותה, לראות אותה, רציתי ללכת אליה, אבל היא באה אלי לפי בקשתי הראשונה. מראש ידעתי, כי יחדיו נפתור את הכול, את הכול! כך ניבא לי לבי… אנשים הפצירו בי להימנע מצעד זה, אבל אני ניחשתי את התוצאה ולא טעיתי. גרוּשֶנקה הסבירה לי הכול, את כל כוונותיה. כמלאך טוב ירדה לכאן והביאה שלווה ושמחה…”

“לא מָאסת לי, עלמה חביבה. נכבדה,” זִמררה גרוּשֶנקה ועל פניה אותו חיוך חביב, שׂמח.

“אל תעֵזי לומר לי דברים כאלה, שובה לבבות, קוסמת! למאוס בך? הנה אנשק עוד פעם את שׂפתך התחתונה. היא כאילו תפחה אצלך, והנה, כדי שתתפַח עוד יותר, ועוד, ועוד… ראה כיצד היא צוחקת, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', הלב שׂמח לראות את המלאך הזה…” אַליוֹשה הסמיק ורטט קל, בלתי־נראה, תקף אותו.

“את מפנקת אותי, עלמה חביבה, ואני אולי איני ראויה לחסד שלך.”

“לא ראויה! היא אינה ראויה!” שום אמרה קָתֵרינה איוַנוֹבנה באותו הלהט. “דע לך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, כי לנו ראש נפלא, כי לנו לב עריץ אך גא מאוד! אנו אצילות, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוביץ’, אנו נדיבות, הידוע לך כל זה? אלא שהיינו אומללות. בחפזון רב מדי היינו נכונות להקריב כל קרבן לאדם לא הגון אולי, או קל־דעת. היה גם אחד, קצין אחד, אהבנו אותו, הקרבנו לו הכול, זה כבר היה הדבר. לפני חמש שנים, והוא שכח אותנו ונשׂא אשה. עכשיו התאלמן, כתב שהוא נוסע לכאן – ודע לך, כי רק אותו, אותו בלבד אנו אוהבות עד היום ואהבנו כל ימי חיינו. הוא יבוא ושוב תהיה גרוּשֶנקה מאושרת, אבל כל חמש השנים האלה היתה אומללה. אבל מי יאמר עליה מלה רעה, מי יוכל להתפאר שזכה לחסדה! רק הזקן הפיסח, הסוחר – אבל הוא היה אולי אבינו, ידיד שלנו, שומר שלנו. הוא מצא אותנו מיואשות, מתענות, נטושות על ידי האיש שאהבנו… הלוא רצתה להטביע את עצמה, והזקן הציל אותה, הציל אותה!”

“מאוד את מגינה עלי, עלמה חביבה, ומאוד את בכול עוזרת,” שוב מישכה את המלים גרוּשֶנקה.

“מגינה? האם לנו הזכות להגן, האם נעֵז להגן? גרוּשֶנקה, מלאכי, תני לי את ידך, הסתכל ביד הקטנה הזאת, התפוחה, הנפלאה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'. את רואה אותה, היא הביאה לי אושר והקימה לתחייה, ומיד אנשק אותה, גם את גב היד וגם בפנים, הנה, הנה, הנה!” וכאילו מתוך שכרון נשקה את ידה הנהדרת, התפוחה אולי יותר מדי, של גרוּשֶנקה. המושיטה את היד לנשיקה עקבה בצחקוק עצבני, מצלצל, נהדר, אחר “העלמה החביבה”, וכפי הנראה נעם לה שמנשקים את ידה כך. “אולי ההתלהבות רבה מדי,” הבזיק בדעתו של אַליוֹשה. הוא הסמיק. בלבו היתה כל הזמן חרדה מיוחדת במינה.

''אל תביישי אותי, עלמה חביבה, בזה שנשקת כך את ידי לעיני אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוביץ'. "

“האם רציתי לבייש אותך בזה?” אמרה בתמיהה קָתֶרינה איוַנוֹבנה. “אַה, חביבה, הבנת אותי רע מאוד?”

“אבל גם את אולי לא הבנת אותי כראוי, עלמה חביבה, אולי אני גרועה הרבה יותר משאַת רואה. אני לבי רע, ועריצה אני. ואת דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' המסכן רק בצחוק הקסמתי אז.”

“אבל עכשיו גם תצילי אותו. הבטחת. את תשכנעי אותו, תגלי לו שאת אוהבת אדם אחר, זה כבר, והאיש מציע לך עכשיו את ידו…”

“לא, לא הבטחתי לך דבר כזה. כל זה אמרת לי אַת כל הזמן. אבל אני לא הבטחתי.”

“אם כן, לא הבינותי אותך נכון,” אמרה חרש קָתֶרינה איוַנוֹבנה והחווירה קצת. “את הבטחת…”

“לא, לא, עלמתי, מלאכי, שום דבר לא הבטחתי לך,” הפסיקה אותה גרוּשֶנקה, וקולה חרישי ורגוע, ועל פניה אותה הבעה עליזה ותמימה עצמה. “והנה רואים עכשיו, עלמה נכבדה, איזו אני לעומתך גרועה ושומעת לעצמי בלבד. כפי שמתחשק לי, כך אני נוהגת. קודם לכן אולי הבטחתי לך משהו, והנה עכשיו חשבתי לי: ופתאום שוב ימצא חן בעיני מיטיָה זה – הלוא פעם אחת כבר מצא־חן בעיני מאוד, כמעט שעה שלמה מצא־חן בעיני. ואולי אלך עכשיו ואגיד לו, כי מהיום יישאר אצלי… הנה אני כזאת לא יציבה…”

“קודם לכן אמרת… דברים אחרים…” אמרה בקושי קָתֶרינה איוַנוֹבנה.

“אַה, קודם לכן! הלא בלבי אני עדינה, טפשה. תחשבי רק, כמה הוא סבל בגללי! ופתאום אבוא הביתה וארחם עליו – ואז מה?”

“לא ציפיתי…”

“ראי, עלמה שלי, איזו את טובה ואצילה לעומתי. כנראה כבר לא תאהבי אותי עכשיו בגלל האופי שלי. תני לי את ידך, עלמתי מלאכי,” ביקשה בעדינות ולקחה בהערצה את ידה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה. “הנה אקח, עלמה חביבה, את ידך ואנשק כמו שנשקת את ידי. את נשקת שלוש פעמים, ואני הייתי צריכה לנשק שלוש מאות פעמים, כדי להשווֹת את החשבון. וכך יהיה הכול, ואחר כך – כפי שיתן אלוהים, ואהיה שפחה שלך בכול, וארצה לעשׂות הכול לשביעות רצונֵךְ, כמו שפחה. כמו שיצווה אלוהים, כך יהיה, בלי כל הסכמים בינינו והבטחות. היד שלָך, היד שלך חמודה, היד הזאת. עלמה שלי חביבה, יפהפיה את שלי נוראית!”

לאט הגישה את היד אל שׂפתיה, בכוונה מוזרה: “להשוות” את חשבון הנשיקות. קָתֶרינה איוַנוֹבנה לא משכה את ידה: בתקווה הססנית שמעה את ההבטחה האחרונה, שניסוחה משונה מאוד, לעשׂות הכול לשׂביעות רצונה, כמו “שפחה”. בדריכות הסתכלה בעיניה: היא ראתה בהן עדיין אותה הבעת אמון תמה, אותה עליזות בהירה… “אולי היא תמימה מדי,” הבזיקה התקווה בלבה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה. בינתיים היתה גרוּשֶנקה מרימה לאט את “היד החביבה” אל שׂפתיה. אבל ליד השׂפתיים עצרה פתאום את היד לכמה שניות, כאילו שקלה משהו בדעתה.

“את יודעת מה, מלאכי עלמתי,” מישכה פתאום בקולה העדין המתקתק ביותר. “את יודעת מה, פתאום אחליט לא לנשק את ידך.” אמרה ופרצה בצחוק קל ועליז ביותר.

“כרצונך… מה היה לך?” הרעידה קָתֶרינה איוַנוֹבנה.

“שיישאר לך כך הדבר למזכרת, שאת נשקת את ידי, ואני את שלך לא נשקתי.” משהו הבריק פתאום בעיניה. במבט נוקב מאוד הסתכלה בקָתֶרינה איוַנוֹבנה.

“חצופה!” אמרה קָתֶרינה איוַנוֹבנה. כאילו הבינה משהו פתאום, הסמיקה וקפצה ממקומה.

ללא חפזון קמה גם גרוּשֶנקה.

“וכך גם אספר מיד למיטיָה איך שנשקת את ידי, ואני את שלך לא נשקתי. איך שהוא יצחק!”

“מנוולת, החוצה!”

“אה, איזו בושה, עלמתי, איזו בושה, אפילו לא נאות לך לגמרי מלים כאלה, עלמה חביבה.”

“החוצה, ברִיה למכירה!” צעקה קָתֶרינה איוַנוֹבנה. כל תו דק רעד בפניה שהתעוו.

“נו, אז גם מכוּרה. בעצמך את, כשהיית בחורה הלכת בדמדומים אל בחורים לחת כסף, הבאת למכירה את היופי שלך, הלוא אני יודעת.”

קַתֶרינה איוַנוֹבנה פלטה צעקה והיתה מתנפלת עליה, אך אליושה עצר בה בכל כוחו:

“אף צעד, אף מלה! אל תדברי, אל תעני, היא תלך, מיד תלך!”

לקול הצעקות נכנסו לחדר בריצה שתי הקרובות של קָתֶרינה איוַנוֹבנה, באה גם החדרנית. כולן רצו אליה.

“אלך,” אמרה גרוּשֶנקה, וחטפה את מעילה מהספה. “אַליוֹשה חביבי, לווה אותי!”

“לכי, לכי מהר!” הצמיד אַליוֹשה כפות־ידיו בבקשה.

“אַליוֹשֶנקה חביבי, לווה! בדרך אגיד לך מלה אחת טובה־טובה. בשבילך, אַליוֹשֶנקה, עשׂיתי את הסצֶנה הזאת. לווה, יקירי, זה ימצא חן־בעיניך אחר כך.”

אליושה פנה לה עורף ופכר ידיו. צחוקה מצלצל, יצאה גרוּשֶנקה מהבית.

קָתֶרינה איוַנוֹבנה נתקפה היסטריה. היא התייפחה, ועוויתות־הבכי היו שונקות אותה. כולם התרוצצו סביבה.

“הזהרתי אותך,” אמרה לה הדודה הבכירה, “ניסיתי לעצור בך… את מתלהבת מדי… האם מותר היה להעז לעשׂות צעד כזה. אינך מכירה את הבריות הללו, ועל זו אומרים שהיא הגרועה בכולן… כן, את שרירותית מדי!”

“היא נמרה!” צעקה קָתרינה איוַנוֹבנה, “למה עצרת בי, אָלֶכּסיי פיוֹדוֹרוֹביץ', הייתי מכה אותה, מכה!”

לא היה בכוחה לבלום את עצמה לעיני אַליוֹשה, ואולי לא רצתה להתאפק.

“בפרגול יש להלקות אותה, על הגרדום, בידי תליין, לעיני העם!…”

אַליוֹשה דשדש אחורה אל הדלת.

“אֵלִי, אלי!” צעקה פתאום קָתֶרינה איוַנוֹבנה וספקה כפיים. “הוא! הוא ידע להיות כה לא ישר, כה לא אנושי! הלוא הוא שסיפר ליצור הזה מה התרחש שם ביום הגורלי ההוא, הארור לעד! ‘הבאת למכירה את היופי שלך, עלמה חביבה!’ היא יודעת. אחיך נבל, אָלֶכּסֵי פיוֹדוֹרוֹביץ'!”

אַליוֹשה רצה לומר משהו, אבל גם מלה אחת לא עלתה על דעתו. לבו התכווץ מכאב.

“לך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'! אני מתביישת, הרגָשתי נוראה! מחר… על ברכי אני מתחננת, בוא אלי מחר. אל תדון אותי לכף חובה, סלח לי, איני יודעת מה עוד אעשׂה לעצמי.”

אַליוֹשה יצא החוצה כאילו התנדנד. כמוה, חש גם הוא רצון לבכות. והנה השׂיגה אותו המשרתת.

“העלמה שכחה למסור לך מכתב זה של הגברת חוֹחלָקוֹבה, הוא מונח אצלה עוד משעת ארוחת־הצהריים.”

אַליוֹשה לקח מוכנית את המעטפה הוורודה הקטנה ותחב אותה לכיס, כמעט בבלי־דעת.


11: עוד כבוד שאבד

מהעיר למנזר מהלך של ויוֹרסט אחד ומשהו, לא יותר. בצעד מהיר הלך אַליוֹשה בדרך, השוממה בשעה זו. כמעט לילה, ממרחק שלושים צעדים כבר היה קשה להבחין בעצמים. במחצית הדרך היה צומת. בצומת, מתחת לערבה בודדת, נראתה דמות. אך נכנס אַליוֹשה לצומת, נעתקה הדמות ממקומה והתנפלה עליו בצעקה נוראה:

“הארנק או החיים!”

“אתה, מיטיָה!” התפלא אַליוֹשה, שנחרד.

“חה־חה־חה! לא ציפית? חשבתי לי: איפה לחכות לך? ליד ביתה? שלוש דרכים משם, ואני עלול לא לראות אותך. בסוף עלה על דעתי להמתין כאן, כי כאן הוא חייב לעבור, אין דרך אחרת למנזר. נו, ספר את האמת, מחץ אותי כמו מקק… מה קרה לך?”

“שום דבר, אחי… אני ככה סתם, מפחד. שמע, דְמיטרי! קודם לכן, הדם הזה של אבא…” אַליוֹשה פרץ בבכי, זה כבר רצה לבכות, וכרגע כאילו נקרע משהו בנפשו. “כמעט הרגת אותו… קיללת אותו… והנה עתה… עכשיו… אתה מתלוצץ… הארנק או החיים.”

“ומה יש? לא נאה? לא מתאים למצב?”

“לא… לא כך…”

“חכה. הסתכל בלילה: אתה רואה איזה לילה קודר, העננים, והרוח שבאה. התחבאתי כאן, מתחת לערבה, חיכיתי לך ופתאום חשבתי (ראה, אלוהים!): למה להתענות עוד, למה לחכות? הנה הערבה, מטפחת יש, חולצה יש, אפשר לכרוך מיד חבל, להוסיף את הכתפיות, ולא להכביד עוד על האדמה, לא לחלל אותה בנוכחות השפלה. והנה שמעתי שאתה הולך – אלוהים, כאילו ירד משהו אלי פתאום: הלוא יש בכל זאת אדם שאני אוהב אותו, אחי הנחמד, שאני אוהב אותו יותר מכל האנשים שבעולם, ואשר רק אותו אני אוהב! וכל כך אהבתי אותך, כל כך אהבתי ברגע ההוא, עד שחשבתי: אפול מיד על צווארו. ובאה גם מחשבה טפשית: אשַמח אותו, אפחיד. ואכן צעקתי כמו שוטה: ‘הארנק!’ סלח את הטפשות – זו שטות, ובנפשי… גם בה יש די והותר… נו, לכל הרוחות, דבר, מה היה שם? מה היא אמרה? מחץ אותי, הכה בי, אל תרחם! השתוללה?”

“לא, לא כך… לא זה היה שם, מיטיָה. שם… מצאתי שם את שתיהן.”

“אלו שתיים?”

“מצאתי את גרוּשֶנקה אצל קָתֶרינה איוַנוֹבנה.”

דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' נדהם.

"לא יתכן! " צעק, “אתה הוזה! גרוּשֶנקה אצלה?”

סיפר אַליוֹשה כל מה שקרה לו מרגע הכניסה אל קַתֶרינה איוַנוֹבנה. כעשׂר דקות סיפר, אין לומר שסיפר בשטף ובסדר, אבל דומה שמסר ברור את המלים העיקריות ואת התנועות החשובות, וכן מסר ברור, לפעמים בקו אחד, את רגשותיו שלו. דְמיטרי הקשיב בשתיקה, הביט נכחו בקפאון נורא, אבל לאַליוֹשה היה ברור שהוא הבין הכול, תפס את ההתרחשות כולה. ככל שהתקדם הסיפור, נעשׂו פניו לא חודרות בלבד, אלא אימָתניות. הוא זיעֵף את גבותיו, הידק שיניו, מבטו הקופא קפא עוד יותר, נעשׂה עקשן יותר, נורא יותר… על כן גדלה ההפתעה, כשפתאום, במהירות בלתי־נתפסת, השתנו פניו הזועמות והאכזריות, השׂפתיים ההדוקות נפערו, ודְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' פרץ בצחוק כֵּן ביותר, חסר־מעצורים. הוא טבע ממש בצחוקו, וזמן רב התקשה לדבר בגלל הצחוק.

“ובאמת לא נשקה את היד! לא נשקה וברחה!” היה שב וקורא במין התלהבות חולנית, ואפשר גם לומר, בהתלהבות חצופה, לולא היתה ההתלהבות כנה כל כך. “ואז צעקה זו, שהיא נמרה! ואכן היא נמרה! ויש להעלות אותה לגרדום? כן, כן, ראוי היה, זו גם דעתי שראוי, מזמן היה ראוי! ראה, אחי, שיהיה גרדום, אבל קודם עלינו להבריא. מבין אני את מלכת החוצפה. כל כולה התבטאה בעניין־היד הזה, כל כולה היא תאוותנית שׂטנית. היא מלכת כל הנשים השׂטניות, שאפשר למצוא בעולם! משהו מלהיב מיוחד במינו, והיא רצה הביתה? מיד אני… ארוץ גם אני אליה. אַליוֹשקה, אל תאשים אותי, הרי אני מסכים, שלא די בכך שנחנוק אותה…”

“וקָתֶרינה איוַנוֹבנה!” אמר אַליוֹשה בעצב.

“גם אותה אני רואה, במפולש אני רואה אותה, רואה כפי שלא ראיתי מעולם. יש כאן גילוי כל ארבע רוחות השמים, אמור, חמש רוחות! איזה צעד! הרי זו אותה קָתֶנקה עצמה, נערת־האינסטיטוט, שלא חששה, מתוך רעיון נדיב להציל את האב, לבוא אל קצין גס ומטופש, כשהיא מסתכנת בעלבון נורא. זו הגאווה שלנו, זה הצורך להסתכן, זו ההתגרות בגורל, קריאת־התגר על האינסוף! אתה אומר, כי הדודה הזאת עצרה בה? הדודה הזאת, דע לך, פועלת בעצמה בשרירות לבה, הלוא היא אחות של אותה גנרלית במוסקבה, היתה זוקרת את אפה עוד יותר מההיא, אלא שבעלה נתפס במעילה בכספי־האוצר, הפסיד הכול, גם את האחוזה וגם את הכול, ורעייתו הגאה הנמיכה פתאום את הטוֹן, ומאז כבר לא קמה. ובכן, היא עצרה בקַטיָה, וזו לא נשמעה לה, ‘הכול אוכל לנצח, הכול כפוף לי, וגם את גרוּשֶנקה אכשף’, והיא גם האמינה לעצמה, התרברבה לפני עצמה, ומי אשם? אתה חושב שהיא נשקה הראשונה את ידה של גרוּשנקה מתוך איזו כוונה, מתוך חשבון ערמומי? לא, היא באמת, באמת התאהבה בגרוּשֶנקה, זאת אומרת, לא בגרוּשֶנקה, אלא בחלום שלה, בהזייה שלה – מפני שזה חלום שלי, הזייה שלי! אַליוֹשה חביבי, איך ניצלת מהן, מהנשים האלה? ברחת, מפשיל את הגלימה? חה־חה־חה!”

“נדמה לי, שלא שמת לב, אחי, כיצד פגעת בקָתֶרינה איוַנוֹבנה בכך, שסיפרת לגרוּשֶנקה על18 היום ההוא, וזו מיד הטיחה כלפי קַטיָה ‘הבאת אל הבחורים את היופי שלך למכירה!’ האם יש עלבון גדול מזה, אחי?” בעיקר הציקה לאַליוֹשה המחשבה, שאחיו שׂמח להשפלתה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה, אף על פי שאפשרות זו היתה מופרכת.

“הה!” הקדיר פתאום דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' וטפח על מצחו. רק עכשיו שׂם לב לדבר, אף על פי שסיפר אַליוֹשה הכול קודם לכן, על העלבון ועל צעקתה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה: “אחיך נבל!” “למעשׂה ייתכן, כי סיפרתי לגרוּשֶנקה על ‘היום הגורלי’ ההוא, כפי שאמרה קַטיָה. כן, נכון, סיפרתי, אני נזכר. זה היה שם, במוֹקרוֹיֶה, הייתי שתוי, הצועניות שרו… אבל התייפחתי, התייפחתי אז, כרעתי על ברכי והתפללתי אל דמותה של קַטיָה, וגרוּשֶנקה הבינה זאת. היא הבינה אז הכול, ואני נזכר שגם היא בכתה… לכל הרוחות! האם יכלו הדברים להיראות עכשיו אחרת? אז בכתה, ועכשיו… עכשיו ‘פגיון בלב!’ זו דרכן של נשים.”

הרכין ראש והתהרהר.

“כן, נבל אני! נבל ללא־ספק,” אמר בקול קודר. “היינו הך, אם בכיתי או לא, בין כה וכה אני נבל! מסור שם, שאני מקבל את הכינוי, אם יש בזה נחמה. ודי, שלום, אין טעם לפטפט. עליזות אין בזה, אתה לדרכך, ואני לדרכי. וגם להתראות איני רוצה, עד איזה רגע אחרון. היה שלום, אָלֶכּסֵיי!” ביד חזקה לחץ את ידו של אַליוֹשה, ראשו ומבטו עדיין מושפלים, וכאילו ניתק מהמקום וצעד במהירות לעבר העיר. אַליוֹשה הסתכל בעקבותיו, ולא האמין כי אכן יסתלק אחיו.

“חכה, אָלֶכּסֵיי, עוד וידוי אחד, לפניך בלבד!” שב פתאום דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'. “הסתכל בי, הסתכל יפה: ראה, כאן, כאן, מצפה לשעתה נבָלה גדולה (כשאמר “כאן” הלם באגרוף על חזהו, ומראהו היה משונה, כאילו אמנם רבצה הנבלה על חזהו, במקום כלשהו, בכיס, ואולי תפורה בפיסת־בד ותלויה על צווארו). אתה כבר מכיר אותי: נבל, נבל מובהק! אבל דע, כי כל מעשׂי קודם לכן, עכשיו ובעתיד – שום דבר, שום דבר לא יוכל להשתוות בניווּלו עם הנבלה שאני נושׂא ברגע זה על החזה שלי, הנה כאן, והיא נבלה הפועלת ומתרחשת ואני שליט יחיד היכול למנוע, היכול למנוע או לבצע, שׂים לב לכך! ובכן, דע לך, כי אבצע את הנבלה ולא אמנע אותה. קודם לכן סיפרתי לך הכול, וזאת לא סיפרתי, מפני שלכך גם מצח־הנחושה שלי לא הספיק. עדיין אני יכול להיעצר: אם איעצר, אוכל כבר מחר להשיב לי את מחצית כבודי האבוד, אבל אני לא איעצר, אבצע את המזימה השפלה, והיה אתה העד שאני אומר זאת מראש, בדעה צלולה. אפֵלה ואבדון! אין טעם להסביר, בבוא השעה, תדע. סמטה מסריחה ואשה שׂטנית. היה שלום. אל תתפלל לשלומי. איני ראוי, ואין צורך בכלל, אין צורך בכלל… איני זקוק כלל. ללכת!”

והתרחק, והפעם בלי לשוב. אליושה פנה אל המנזר. “האם, –האם לא אראה אותו עוד, מה הוא אומר?” הדברים נראו לו מוזרים, "מחר אראה אותו ויהי־מה, אמצא אותו, בכוונה אחפשׂ אותו, מה הוא אומר!…”


הוא עקף את המנזר ועבר בחורש־האורן אל מנזר־הפּרוּשים. שם פתחו לו, אף כי בשעה זו כבר לא היו מכניסים איש. לבו רעד כשנכנס אל תא הישיש: “למה, למה יצא, מדוע שלח אותו הישיש אל ‘העולם’? כאן דממה, כאן קדוּשה, ואילו שם – מבוכה, שם אפלה, שבּה אתה אובד מיד ותועה…”

בתא נמצאו החניך פּוֹרפירי והכומר־הנזיר, האב פָּאִיסי, שהיה נכנס ביום ההוא בכל שעה לשאול לבריאותו של האב זוֹסימה, שמצבו היה מידרדר, כפי ששמע אַליוֹשה באימה. אפילו שׂיחת־הערב הרגילה עם הנזירים לא יכלה להתקיים. כרגיל בערבים, לאחר התפילה, לקראת השינה, היו הנזירים מתכנסים בתאו של הישיש, וכל אחד התוודה בקול על חטאיו היום, על חלומות ומחשבות של חטא ועל פיתויים, אפילו על המריבות שביניהם, אם היו. מקצתם התוודו על ברכיהם. הישיש היה פותר, משכין שלום, מדריך, פוסק מעשׂי־תשובה, מברך ומוחל. והנה, על “וידויים” אלה של הנזירים התקוממו מתנגדי תופעת “הישישוּת” וטענו, שיש בזה משום חילול המיסתורין של הווידוי, ואפילו משום חילול־הקודש, אף שהיה כאן משהו שונה לגמרי. המתנגדים טענו גם לפני ראשי־הכנסייה, כי וידויים כאלה לא זו בלבד שאינם משׂיגים את המטרה הטובה, אלא שלמעשׂה ובכוונה הם מביאים לידי חטא ופיתוי. נֶאמר, כי על נזירים רבים מכבידה ההליכה אל הישיש, והם הולכים על כורחם מפני שהכול הולכים, כדי שלא יראו בהם גאוותנים ובעלי מחשבות־מרי. סוּפּר, כי כמה נזירים היו נדברים ביניהם בלכתם לווידוי־הערב: “אני אגיד שכעסתי עליך הבוקר, ואתה תאשר” – הכול כדי שיהיה מה לומר, כדי להיפטר מהחובה. אַליוֹשה ידע, כי לפעמים אכן קרה כך. הוא ידע גם שיש נזירים המתמרמרים על כך, שלפי הנוהג מביאים גם מכתבי־קרובים של הנזירים תחילה אל הישיש, והוא פתח אותם לפני הנמענים. ההנחה היתה, כמובן, כי כל זה ייעשה בכנות ומתוך חירות, בכל לב, בשם ריסון־עצמי חופשי ולמידת־לקח גואלת, ולמעשׂה, כפי שנתברר, היה במעשׂים אלה חוסר־כנות, ולפעמים אפילו העמדת פנים וכזב. אולם הנזירים הקשישים והמנוסים יותר עמדו על דעתם וטענו, כי “מי שנכנס לבין קירות אלה בלב שלם כדי להציל את נפשו, יפיק תועלת רבה ממצווֹת ומטָלוֹת אלו, שיתגלו כמצילות באמת; ולעומתם, מי שמתקשה לעמוד בזה ורוטן, כאילו אינו נזיר כלל, ואך לשווא בא למנזר ומקומו בעולם שבחוץ. אולם מהחטא ומהשׂטן אין מנוס לא רק בעולם, אלא גם בכנסייה, ועל כן אין טעם להתיר את החטא”.

“נחלש, נתקף נמנֶמת,” לחש לאַליוֹשה האב פָּאִיסי, לאחר שבירך אותו. “ואפילו קשה להעיר אותו. ואין גם צורך להעיר. היה ער חמש דקות, ביקש להביא לנזירים את ברכתו, לבקש מהם להתפלל לשלומו תפילות־לילה. בבוקר הוא מתכוון לשוב ולהתוודות. הזכיר אותך, אָלֶכּסֵיי, שאל אם הלכת, אמרנו כי בעיר אתה. ‘זו היתה ברכתי. שם מקומו, לפי שעה, לא כאן’, דברים אלה אמר עליך. באהבה הזכיר אותך, בדאגה, אתה תופס למַה זכית? אולם, כיצד קבע שעליך לשהות מועד מסוים בעולם שבחוץ? סימן, שהוא חוזה משהו בגורלך. הָבן, אָלֶכּסֵיי, כי גם אם תשוב אל העולם, הרי זה כאילו שבת לעשׂות מה שהטיל עליך הישיש שלך, ולא יצאת לשם הבלים וקלות־דעת ושׂמחות של העולם…”

האב פָּאִיסי יצא, אַליוֹשה לא פקפק שהישיש מסתלק, גם אם יחיה עוד יום או יומיים. בלב חם ובתקיפות החליט אַליוֹשה, שאף על פי שהבטיח להתראות עם אביו, עם הגברת חוֹחלָקוֹבה, עם האח ועם קָתֶרינה איוַנוֹבנה, הוא לא ייצא מחר מהמנזר וישהה ליד הישיש שלו עד פטירתו. לבו התלקח באהבה, וטינה קשה רחש לעצמו על שידע לשכוח בעיר להרף־עין אפילו את האיש שהשאיר במנזר על מיטת־מותו, האיש שהוקיר אותו יותר משהוקיר כל אדם בעולם. נכנס לחדר־השינה של הישיש, כרע על ברכיו והחווה לו קידה עמוקה. הישיש ישן בשקט, ללא תנועה, נשימתו קצובה כמעט לא־מורגשת.

כששב לחדר השני – שבו שׂוחח בבוקר עם האורחים – חלץ אַליוֹשה את המגפיים ובלי להתפשט שכב על ספת־העור הקטנה, הקשִיחה והצרה, עליה היה ישן כל לילה, זה כבר, ומביא עמו כר בלבד. זה כבר היה שוכח להציע לעצמו את המזרן, שהזכיר בבוקר אביו בצעקתו. היה פושט את הגלימה, והיא שימשה לו שׂמיכה. אבל לפני השינה הוא כורע ומאריך בתפילה. בתפילתו הלוהטת לא ביקש מאלוהים להפיג את מבוכתו, אלא את נחת־הרוח העליזה, נחת־הרוח הקודמת, שהיתה פוקדת את נפשו לאחר שבח ותהילה לאלוהים, שהיו כרגיל תכנה של תפילתו לפני השינה. שׂמחה זו שהיתה פוקדת אותו, הביאה עמה שינה קלה ושלווה. כשהתפלל עתה הרגיש במקרה בכיסו במעטפה הקטנה, הוורודה, שמסרה לו המשרתת של קָתֶרינה איוַנוֹבנה, לאחר שהשיגה אותו בדרך. הוא נבוך, אך סיים את התפילה. לאחר היסוס־מה פתח את המעטפה. היה בה מכתב החתום Lise – הרי זו בתה הצעירה מאוד של הגברת חוֹחלָקוֹבה, הבת שצחקה לו כל כך הבוקר, לעיני הישיש.

“אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ',” כתבה, "אני כותבת לך בחשאי, גם ללא ידיעת אמא, ואני יודעת שלא טוב הדבר. אך לא אוכל לחיות עוד, אם לא אומר לך מה נולד בלבי, וזאת אין איש מלבד שנינו צריך לדעת לפי שעה. אולם איך אומר לך מה שאני רוצה כל כך לומר? אומרים, שהנייר אינו מסמיק, אני אומרת לך נאמנה שאין זה נכון, והוא מסמיק בדיוק כמוני עכשיו. אַליוֹשה החביב, אני אוהבת אותך, אוהבת מימי ילדותי, ממוסקבה, כשהיית אחר לגמרי משהנך היום, ואוהבת לכל ימי חיי. בלבי בחרתי בך, כדי להתאחד עמך, ולסיים לעת זיקנה את חיינו יחדיו. כמובן, בתנאי שתצא מן המנזר. אשר לגילנו, נחכה כמה שמצווה החוק. עד הזמן ההוא אבריא ויהי־מה, אתהלך וארקוד. אין ספק בדבר.

אתה רואה כיצד חישבתי את הכול, ורק דבר אחד איני יכולה לחשֵב: מה תחשוב עלי כשתקרא? אני תמיד צוחקת ומשתובבת, וקודם לכן הרגזתי אותך, אבל האמן לי שעכשיו, לפני שלקחתי את העט ליד, התפללתי לפני איקוֹנת האם־הקדושה, וגם עכשיו אני מתפללת וכמעט בוכה.

סודי בידיך. מחר, כשתבוא, איני יודעת איך אסתכל בפניך. אבל, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', מה יהיה אם שוב לא אתאפק ואפרוץ בצחוק כמו טפשה, כמו קודם לכן, ברגע שאסתכל בך? אתה הלוא תחשוב, שאני לגלגנית רעה ולא תאמין בכתוב במכתבי. ועל כן אני מתחננת לפניך, חביבי, אם יש בלבך השתתפות בצערי, אל תיישיר מבט בעיני כשתיכנס מחר, מפני שאם אפגוש את המבט שלך, אולי דווקא אפרוץ בצחוק, ומלבד זאת, תבוא בשׂמלה הארוכה שלך… אפילו עכשיו אני חשה צינה עם המחשבה על כך, ועל כן, כשתיכנס, אל תביט עלי זמן־מה, והבט על אמא או בחלון…

הנה כתבתי לך מכתב אהבה, אֵלי, מה עשׂיתי! אַליוֹשה, אל תָבוז לי, ואם עשׂיתי משהו רע והרגזתי אותך, סלח לי. עכשיו הסוד של כבודי, שאבד אולי לנצח, בידיך.

ודאי שאבכה היום. שלום עד הפגישה הנוראה. Lise."

אַליוֹשה קרא בהשתוממות, קרא פעמיים, הרהר קצת ופתאום פרץ בצחוק חרישי, מתוק. מיד הרעיד, הצחוק נראה לו כחטא. אולם מיד שוב צחק, והצחוק חרישי ומאושר, כמו קודם לכן. לאט קיפל את המכתב, שׂם אותו במעטפה, הצטלב ושכב. מבוכת נפשו נמוגה פתאום. “אלוהי, רחם על כולם, על אלה שהיו כאן קודם, שמור עליהם, האומללים והנסערים, ותקן דרכם. כל הדרכים בידך: בכל הדרכים הצל אותם. אתה האהבה, ואתה תשלח את השׂמחה לכולם!”, מלמל אַליוֹשה, כשהוא מצטלב וצונח אל שינה שאננה.

 

חלק שני


ספר רביעי: ריגושים

1: האב פֶרָפּוֹנט

בבוקר־בבוקר, בטרם אור, התעורר אַליוֹשה. הישיש הקיץ וחש חולשה רבה, אף על פי שביקש לעבור מהמיטה לכורסה. צלול היה: פניו היו אמנם עייפות למדי, אבל בהירות, והמבט עליז, ידידותי, מזמין. “אולי לא אבלה את היום הבא עלינו,” אמר לאַליוֹשה. כוהן־וידוי שלו שימש תמיד האב פָּאִיסי. לאחר הטקסים התחילה המשיחה בשמן־הקודש. התכנסו הכמרים־הנזירים, ולאט־לאט נתמלא התא נזירים. בינתיים עלה היום. באו גם נזירים מהמנזר הגדול. לאחר התפילה ביקש הישיש להיפרד מעל כולם ונשק להם. בגלל הצפיפות היו המקדימים לבוא יוצאים, לפנות את המקום לאחרים. אַליוֹשה עמד ליד הישיש, ששב אל הכורסה. הוא דיבר ולימד במידת יכולתו, קולו היה חלש אמנם, אבל יציב למדי. “שנים כה רבות לימדתי אתכם, ואם כן, שנים כה רבות דיברתי אליכם בקול, עד שקניתי לי הרגל לדבר וללמד תוך כדי דיבור, והגיעו דברים לידי כך, שהשתיקה קשה לי כמעט מהדיבור, אבות ואחים חביבים שלי, אפילו עכשיו, בחולשתי,” התלוצץ כשהוא מסתכל בהנאה במצטופפים סביבו. אַליוֹשה זכר אחר כך כמה מן הדברים שאמר אז הישיש. הוא דיבר ברור, ובקול יציב כל צורכו, אך הדברים היו חסרי־קשר למדי. על עניינים רבים דיבר, ודומה היה, שרצונו להגיד הכול, להשמיע עוד פעם ברגע שלפני המוות דברים שלא הספיק לומר בחייו, ולא רק לשם מתן שיעור, אלא כאילו מתוך התשוקה לחלוק את שׂמחתו והתפעלותו עם הכול ועם כולם, לשפוך עוד פעם אחת בחייו את לבו…

“אהבו זה את זה, אבות,” אמר הישיש (ככל שזכר אחר כך אַליוֹשה), “אהבו את עמו של אלוהים. אין אנו קדושים יותר מאנשי העולם על שבאנו לכאן והסתגרנו בין קירות אלה, אלא להפך, כל מי שבא לכאן הודה בעצם בואו לכאן, כי גרוע הוא מכל אנשי העולם ומהכול עלי אדמות… וככל שיאריך אחר כך הנזיר לחיות בין קירותיו, כן עליו להכיר בזה ברגישות רבה יותר. כי אם ינהג להפך, לא היה טעם לבואו הנה. רק לאחר שילמד לדעת, שלא זו בלבד שהוא גרוע מכל אנשי העולם שבחוץ, אלא גם אשם לפני כל האנשים בכול, בכל חטאי האדם, של הציבור ושל היחידים – רק אז תושׂג המטרה של ההתייחדות שלנו, שכן עליכם לדעת, חביבי, כי כל אחד מאתנו נושׂא ללא־ספק באשמת הכול עלי אדמות, ולא רק כשותף באשמת הכלל, אלא כל אחד ביחידות נושׂא באשמת כל האנשים וכל אדם עלי אדמות. הכרה זו היא הגבול בדרכו של הנזיר, ושל כל אדם בעולם. שכן אין הנזירים בני אדם אחרים, אלא אנשים שראוי היה כי כולם יהיו כמותם. רק אז יתרכך לבנו לאהבה אינסופית, עולמית, אהבה שאינה יודעת רוויה. ואז יהיה בכוחו של כל אחד מכם לרכוש את כל העולם באהבתו, ולרחוץ בדמעותיו את חטאי העולם… יטפל כל אחד בלבו שלו, יתוודה כל אחד לפני עצמו בלי הרף. מהחטא שלכם אל תחששו, גם אם ברור הוא לכם, ובלבד שתבואו לידי חרטה, אבל אל תַתנו תנאים עם אלוהים. ושוב אני אומר – אל תתגאו. אל תתגאו מול הקטנים, אל תתגאו גם מול הגדולים. אל תשׂנאו את הדוחים אתכם, את הבזים לכם, את המחרפים אתכם, את המשמיצים אתכם. אל תשׂנאו את האָתֵיאיסטים, המורים־להָרַע, את המָטֶריָליסטים, גם לא את הרעים שביניהם, ובוודאי שלא את הטובים, כי רבים ביניהם הטובים בייחוד בימינו. וכך תזכירו אותם בתפילתכם: גאל את הכול, אלוהים, שאין להם אדם שיתפלל לשלומם, גאל גם את אלה שאינם רוצים להתפלל לך. והוסיפו מיד: לא מתוך גאווה אני מבקש זאת, אלוהי, כי גם אני נבזה הנני, גרוע מכולם… אהבו את עמו של אלוהים, אל תניחו לזרים מקרוב־באו לגזול את העדרים, שכן אם תתנמנמו בעצלות ובגאווה המזלזלת שלכם, והגרוע יותר – באהבת־הבצע, יבואו זרים מכל הארצות ויגזלו את העדר שלכם. לַמדו בלי הרף לעם את האֶוַנגֶליוֹן… אל תקבלו שוחד… זהב וכסף אל תאהבו. האמינו ושׂאו את הדגל. שׂאו אותו גבוה…”

אמנם, דבריו של הישיש היו מקוטעים יותר משנאמר כאן, ומכפי שרשם אחר כך אַליוֹשה. לפעמים הפסיק את דבריו, כאילו צבר כוח, התנשם, אבל נלהב היה. דבריו נגעו בלב השומעים, אף כי רבים השתוממו והדברים נראו להם סתומים… אחר כך נזכרו בכל הדברים האלה. כשיצא אַליוֹשה לרגע מהתא, נדהם למראה ההתרגשות הכללית והציפייה של המון הנזירים שנדחקו בתא ולידו. אלה ציפייתם קרובה לחרדה, ואלה ציפייתם חגיגית. הכול ציפו למשהו מיָדי וגדול שיבוא לאחר יציאת־נשמתו של הישיש. מבחינה מסוימת היתה ציפייה זו קלת־דעת, אבל היא הקיפה גם את הזקנים המחמירים ביותר. חמורות ביותר היו פני הכומר־הנזיר פָּאִיסי. אַליוֹשה יצא מהתא רק מפני שקרא לו בחשאי החוצה, על ידי נזיר, רָקיטין שבא מהעיר ובידיו מכתב משונה אל אַליוֹשה מהגברת חוֹחלָקוֹבה. היא מסרה לאַליוֹשה ידיעה מעניינת, שאכן הגיעה בשעה נכונה מאוד. הידיעה אמרה, כי בין הנשים המאמינות מפשוטי־העם, שבאו להחווֹת קידה לישיש ולבקש את ברכתו, היתה אתמול זקנה עירונית, פרוֹחוֹרוֹבנה שמה, אלמנתו של סַמל. היא שאלה את הישיש: האם מותר לה להזמין בכנסייה אזכרה לבנה וָסֶנקה, שנסע לעבוד הרחק בסיביר, באִירקוּטסק, וכבר שנה שאין לה כל ידיעה ממנו. על כך השיב לה הישיש בחומרה, אסר את האזכרה וכינה סוג־אזכרה כזה כישוף. אבל אחר־כך, כשסלח לה על חוסר־הידיעה, הוסיף, “כאילו הוא רואה בספר העתיד” (כך כתבה הגברת חוחלקובה במכתבה), גם נחמה: “כי בנה וַסיָה חי ללא־ספק, ואפשר שיבוא אליה בקרוב, או יִשלח מכתב, ועל כן עליה ללכת לביתה ולחכות. ומה קרה?” הוסיפה הגברת חוֹחלָקוֹבה בהתפעלות, “הנבואה התקיימה כלשונה, ואפילו למעלה מזה”. אך שבה הזקנה הביתה, נמסר לה המכתב מסיביר, שציפה לה. ולא די בכך: במכתב זה, שנכתב בדרך, מיֶקָתֶרינבּוּרג, הודיע וַסיָה לאמו, שהוא נוסע לרוסיה, שב בחברת פקיד אחד, וכשלושה שבועות לאחר קבלת מכתב זה הוא מקווה לחבק את אמו. הגברת חוֹחלָקוֹבה הפצירה בלהט ובתקיפות באַליוֹשה לספר מיד לראש־המנזר ולנזירים על “נס־הנבואה” ששב והתרחש: “הדבר חייב להיוודע לכול, לכול!” קראה בסיום מכתבה. המכתב נכתב ביד מהירה, בחפזון, התרגשות הכותבת ניכרה בכל שורה. אולם לא היה כל צורך שיספר אַליוֹשה על כך לנזירים, כי כולם כבר ידעו: כששלח רָקיטין את הנזיר לקרוא לאַליוֹשה, הטיל עליו גם “להודיע במירב הכבוד להוד־קדושתו האב פָּאִיסי, כי לו, לרָקיטין, עניין מסוים אליו, אך חשיבותו כה רבה, עד שאין הוא מעֵז לדחות את הודעתו אפילו לדקה, ועל עזותו הוא מבקש בהכנעה לסלוח לו”. ומאחר שהקדים הנזיר למסור לאב פָּאיסי את בקשת רָקיטין לפני שקרא לאַליוֹשה, לא נותר לאַליוֹשה אלא לקרוא בו ולמסור אותו לאב פָּאִיסי, בבחינת תעודה בלבד. והנה, אפילו מאדם מחמיר וחשדן זה, שקרא בקדרות את הידיעה על “הנס”, נבצר לבלום התרגשות פנימית מסוימת. עיניו ברקו, ושׂפתיו חייכו בלבביות ובחשיבות.

“האם נראה זאת?” אמר, כאילו נתמלטו המלים מפיו.

“האם רק זאת נראה, האם רק זאת נראה!” אמרו הנזירים העומדים סביבו, אבל האב פָּאִיסי שוב הקדיר פנים וביקש מכולם לא להודיע את הדבר בקול רם לאיש, “עד שיתאמֵת הדבר יותר, כי בחילוניים רבה קלות־הדעת, והמקרה הזה יכול היה להתרחש גם בדרך הטבע,” הוסיף בזהירות, כאילו להרגעת מצפונו, אבל כמעט שלא האמין בחשש שלו, והשומעים ראו זאת היטב. בה בשעה נודע, כמובן, דבר “הנס” לכל המנזר, וכן לחילוניים רבים שבאו אל המנזר לתפילה הפתוחה. אבל דומה, שיותר מכולם התרשם מהנס הנזיר שהגיע אתמול מהמנזר הקטן “סילוֶסטֶר הקדוש”, שבּאוֹבּדוֹרסק. אתמול החווה קידה לישיש, כשעמד ליד הגברת חוֹחלָקוֹבה, הצביע על הבת “שנרפאה” של גברת זו, ושאל בהתרגשות: “איך אתה מעֵז לעשׂות מעשׂים כאלה?”

והנה עתה נדהם האיש, ולא ידע במה להאמין. אמש ביקר אצל האב פֶרָפּוֹנט בתאו הנפרד שמאחורי המכוורת ונדהם בפגישה זו, שהניחה בו רושם עצום ומפחיד. האב פֶרָפּוֹנט היה אותו ישיש מופלג, השתקן והסגפן הגדול, שהזכרנו אותו ותיארנו כמתנגדו של הישיש זוֹסימה, ובעיקר כמתנגד לתופעת־הישישוּת, ורואה בה חדשנות מזיקה וקלת־דעת. יריב מסוכן ביותר היה, אף על פי שכ“שתקן” כמעט שלא דיבר עם איש. מסוכן היה בעיקר משום כך, שרבים מן הנזירים אהדו אותו, ורבים מהחילוניים הבאים לבקר הוקירו אותו כצדיק ומסתגף גדול, גם אם ראו בו ללא־ספק אוויל־עבד־אלוהים. אבל דווקא אווילות קדושה זו היא שקסמה. אצל הישיש זוסימה לא היה האב פֶרָפּוֹנט מבקר כלל. אף שישב במנזר־הפרושים לא היו מטרידים אותו הרבה בקיום תקנות המנזר, שוב מפני שנהג כאוויל. בן שבעים וחמש היה, ואולי זקן יותר, ומקום מגוריו מאחורי המכוורת של המנזר, בפינת החומה, בתא־עץ ישן, כמעט מתפורר, שנבנה כאן זה כבר, במאה הקודמת, למען האב יונה, שחי מאה וחמש שנים, גם הוא שתקן וסגפן גדול, שעל סיגופיו התהלכו במנזר ובסביבתו סיפורים מעניינים ביותר. האב פֶרָפוֹנט נאבק והשׂיג סוף־סוף לפני שבע שנים שישכנו גם אותו בתא מבודד זה, שהוא בקתה הדומה לקָפֶּלָה, שכן היתה מלאה איקוֹנוֹת שנתרמו, שבערו לפניהן תמיד למפּדות שנתרמו גם הן, ודומה היה, כאילו הופקד כאן פֶרָפּוֹנט על הדלקתן ועל הפיקוח עליהן. לפי המסופר (ואכן אמת הדבר) היה כל אוכלו שתי ליטרות לחם בשלושה ימים ולא עוד. הכוורן שגר בסמוך במכוורת היה מביא לו את הלחם אחת לשלושה ימים, וגם עם הכוורן המשרת אותו היה מחליף כמה מלים לעתים רחוקות בלבד. ארבע ליטרות לחם אלו וחלת היום־הראשון, שהקפיד ראש־המנזר לשלוח לצדיק לאחר תפילת־השחרית המאוחרת, היו כל מזונו לשבוע. לא כל יום היו מחליפים לו את המים בספל הגדול. לעתים רחוקות בא לתפילה בכנסייה. חסידיו המבקרים אצלו ראו אותו לפעמים כורע ברך בתפילה כל היום, בלי לקום ובלי להסתכל סביבו. ואם נענה לשׂוחח עמם, היו דבריו קצרים, מקוטעים, מוזרים, וכמעט תמיד גסים. אמנם, במקרים נדירים מאוד נכנס בשיחה עם הבאים, השמיע על פי רוב רק מלה מוזרה אחת, שחָדה תמיד חידה לאורח, ואחר כך כבר לא הוסיף אפילו מלה אחת, למרות כל הבקשות. נזיר פשוט היה, ללא כל תואר־כמורה. שמועה מוזרה היתה מהלכת, אמנם בין האנשים החשוכים ביותר, שיש לאב פֶרָפּוֹנט מגע עם הרוחות בשמים, ורק עמם הוא משׂוחח, ועל כן הוא שותק בחברת בני־אדם. הנזיר מאוֹבּדוֹרסק, שהגיע למכוורת בהדרכת הכוורן, גם הוא נזיר זועף ושתקן למדי, הלך אל הפינה שעמד בה תאו של האב פֶרָפּוֹנט. “אולי יפתח פה מפני שאתה אורח, ואולי לא תוציא מפיו דבר,” אמר לו הכוורן. כפי שסיפר אחר כך, ניגש הנזיר לשם בפחד גדול, השעה היתה מאוחרת למדי. האב פֶרָפּוֹנט ישב הפעם בפתח התא, על שרפרף נמוך. מעל ראשו רשרש עץ בוּקיצה זקן. צינת־ערב קלה באה. הנזיר מאוֹבּדוֹרסק נפל אפיים ארצה לפני הצדיק וביקש ברכה.

“אתה רוצה, נזיר, שאפול גם אני לפניך?” אמר האב פֶרָפּוֹנט. “קום איפוא!”

קם הנזיר.

“המברך גם הוא יבורך, שב לידי. מאין באת?”

הפתיע ביותר את הנזיר המסכן מראהו של האב פֶרָפּוֹנט, שעל אף סגפנותו הגדולה וגילו הגבוה, היה זקן חזק, גבוה, זקוף, גבו ישר, פניו רעננות, אמנם רזות אבל בריאות. אין ספק, שעדיין יש בו כוח רב. מבנה גופו אתלטי. על אף גילו הגבוה עוד לא הלבין כליל שׂערו שהיה שחור, ועדיין הוא צפוף על ראשו ובזקנו. עיניו היו אפורות, גדולות, מאירות, אבל בולטות מאוד, ואפילו הפחידו קצת. בדיבורו הדגיש מאוד את החוֹלֶם. לבוש היה קַפטַן צהבהב ארוך עשׂוי ארג־אסירים גס, כפי שכינו אותו בעבר, וחגור בחבל עבה. הצוואר והחזה חשׂופים. מתחת לקַפטַן הציצה כותונת מבד־פשתן גס ביותר, שהשחירה כמעט, ולא נפשטה חודשים רבים. סיפרו אנשים, שמתחת לקפטן כרוכות על גופו שרשרות־סיגוף, שלושים ליטרה משקלן. לרגליו היחפות נעליים ישנות, כמעט מתפוררות.

“מהמנזר הקטן באוֹבּדוֹרסק, של סילוֶסטֶר הקדוש,” ענה בענווה הנזיר האורח, והסתכל במתבודד בעיניו הקטנות והנחפזות, אמנם גם נפחדות קצת.

“הייתי אצל סילוֶסטר שלך. גרתי שם. שלום לו, לסילוֶסטֶר?”

הנזיר שתק, נבוך.

“אנשים חסרי־בינה אתם! כיצד אתם מקיימים את הצום?”

“זה סדר האכילה שלנו: בארבעים הימים שלפני הפסחא, בשני, ברביעי ובששי אין ארוחות. בשלישי ובחמישי נותנים לאחים לחם לבן, לפתן בדבש, גרגרי בּיצה או כרוב כבוש, מעורבב בקמח כָּתוּש במדוּכָה. בשבת, חמיצת־כרוב לבנה, אטריות מקמח־אפונים, גריסים ברוטב, הכול בשמן. ביום ראשון תוספת לחמיצה, דג יבש וגריסים. בשבוע ערב פסחא, משני ועד מוצאי שבת, ששה ימים, לחם ומים וירקות לא־מבושלים, וגם זה באיפוק. גם אם מותר לאכול, טוב לא לאכול כל יום, כפי שצריך בשבוע הראשון. ביום הששי הגדול והקדוש לא לאכול מאומה, וכן גם בשבת הגדול צריכים אנו לצום עד השעה שלוש, ואז מותר לאכול קצת לחם במים, ולשתות ספל יין אחד. ביום חמישי הגדול והקדוש נאכל מבושל בלי שמן, אבל שותים יין ואוכלים אוכל יבש. כי בכנסייה הגדולה בלוּדקיה נאמר ככה על יום חמישי הגדול: ‘לא כדאי בשבוע האחרון של ארבעים הימים, להתיר הכול ולקלקל את כל הארבעים’. הנה כך נוהגים אצלנו. אבל מה כל זה בהשוואה אליך, אב גדול,” אמר הנזיר שהתעודד, “כי כל השנה, ואפילו בפסחא הקדוש, אתה אוכל לחם ומים בלבד, ולחם שאנו אוכלים ביומיים, מספיק לך לכל השבוע, אכן נפלאה ההתאפקות הגדולה שלך.”

“והפטריות?” שאל פתאום האב פֶרָפּוֹנט, מרַכּך את היגוי האותיות.

“פטריות?” שאל הנזיר שנדהם.

“כן, כן. גם את לחמם אעזוב, לא אצטרך לו כלל, אפילו ליער אלך ושם אתקיים בפטריות או בגרגרים, ואלה כאן לא יעזבו את הלחם שלהם, סימן שהם קשורים לשדים. עכשיו הם אומרים, השפלים האלה, שאין צורך לצום הרבה. גאוותנית ומגונה היא דעה זו שלהם.”

“אמת,” נאנח הנזיר.

“ואת השדים ראית אצלם?” שאל האב פֶרָפּוֹנט.

“אצל מי?” שאל הנזיר בחרדה.

“אשתקד הלכתי אל ראש־המנזר ביום השילוש הקדוש, ומאז לא הייתי שם. ראיתי, אצל האחד הוא יושב על החזה, מתחבא מתחת לגלימה, רק הקרניים הקטנות מציצות. אצל אחר הוא מציץ מהכיס, עיניו נחפזות, ממני הוא מפחד. ואצל אחר השתכן בבטן, בכרס המזוהמת שלו, ואצל אחר הוא תלוי בצוואר, נאחז, והאיש נושׂא אותו ואינו רואה.”

“אתה… רואה?” שאל הנזיר.

“אומר אני – רואה, במפולש רואה. כשהתחלתי לצאת מחדרו של ראש־המנזר, הסתכלתי – אחד מתחבא מפנַי מאחורי הדלת, בריא שכזה, אמה וחצי קומתו, אולי יותר, הזנב עבה, שחום, ארוך, וקצה הזנב שלו נתקע בסדק הדלת, ואני לא טיפש וטרקתי את הדלת, ולחצתי את הזנב בסדק. איך שצווח, התחיל לפרפר, ואני צילבתי אותו, שלוש פעמים צילבתי. וכאן גם התפגר, כמו עכביש שנרמס. עכשיו ודאי כבר נרקב בפינה, מסריח, והם לא רואים ולא מריחים. שנה לא הלכתי לשם. רק לך אני מגלה, כי אתה זר.”

“נוראות המלים שלך! ומה, אבי הגדול והצדיק,” העֵז הנזיר יותר־ויותר, “האם אמת היא התהילה הגדולה עליך, אפילו באדמות רחוקות, כאילו יש לך תמיד קשר עם רוח־הקודש?”

“יורדת אלי. קורה לפעמים.”

“ואיך היא יורדת? באיזו צורה?” “כציפור.”

“רוח־הקודש בצורת יונה?”

“זו רוח־הקודש וזו רוּח קָדיש. רוּח קָדיש אחרת היא, ויכולה לרדת גם כציפור אחרת: או כסנונית, או כחוֹחית, או כיַרגָזי.”

“ואיך תבחין בינה לבין יַרגָזי רגיל?”

“היא מדברת.”

“ואיך היא מדברת, באיזו לשון?”

“כמו אדם.”

“ומה היא אומרת לך?”

“הנה הודיעה היום, שיבוא טיפש וישאל מה שלא צריך. הרבה אתה רוצה לדעת, נזיר.”

“נוראות המלים שלך, אבא קדוש וגדול,” הניד ראש הנזיר. אמנם, בעיניו הפחדניות הציץ גם חוסר־אמון.

“ואת העץ הזה אתה רואה?” שאל האב פֶרָפּוֹנט לאחר שתיקה.

“רואה, אבא קדוש.”

“אתה חושב, בּוּקיצה, ואני רואה תמונה אחרת.”

“איזו?” שאל הנזיר, לאחר ששתק וציפה לשווא.

“קורה בלילה. רואה שני ענפים אלה? בלילה כְריסטוֹס ידיים אלי מושיט, ובידיים אלה אותי מחפשׂ, ברור אני רואה ורועד מפחד. נורא, הוי, נורא!”

“ומה כאן נורא, אם זה כְריסטוֹס בעצמו?”

“אולי יחטוף וירים למעלה.”

“את החי?”

“כמו שעשׂה לאליהו, לא שמעת? יחבק וירים…”

אמנם, כשחזר הנזיר מאוֹבּדוֹרסק לאחר שׂיחה זו אל התא שהוקצה לו, תאו של אחד הנזירים, היה נדהם מאוד, אבל לבו נטה ללא־ספק יותר אל האב פֶרָפּוֹנט מאשר אל האב זוֹסימה. הנזיר מאוֹבּדוֹרסק החשיב יותר מהכול את הצום, ואין חידוש בכך שבעל־צומות גדול כמו האב פֶרָפּוֹנט “רואה נפלאות”. אמנם, דבריו אוויליים, אבל אלוהים יודע מה טמון בהם, ולכל האווילים־למען־כריסטוֹס יש מעשׂים ודיבורים משונים יותר. אך הוא היה מוכן להאמין בעונג ובכל נפשו בזנב הצבוט של השד, ולא כמשל בלבד, אלא ממש. זאת ועוד, גם לפני בואו למנזר היה מתנגד משוכנע של תופעת־הישישוּת, שהיתה מוכּרת לו עד אז מסיפורים בלבד, וראה בה, בעקבות רבים, חידוש מזיק. כשבילה יום במנזר, הספיק להבחין בריטון חשאי של כמה קבוצות נזירים קלי־דעת, ששללו את הישישוּת. הוא היה גם נזיר זריז ונדחק לכל מקום, וסקרנותו עצומה. משום כך הדהימה אותו מאוד הידיעה הגדולה על “הנס” החדש שחולל הישיש זוֹסימה. אַליוֹשה נזכר אחר־כך, שבין הנזירים הנדחקים אל הישיש וליד תאו, היתה מהבהבת לעיניו דמותו של האורח הסקרן מאוֹבּדוֹרסק, הנדחק לכל מקום ומקשיב ושואל שאלות את הכול. אלא שלא שׂם לב אליו אז, ונזכר בו רק אחר כך… גם דעתו לא היתה פנויה לכך: הישיש זוֹסימה שוב הרגיש עייפות, שכב במיטה ועם עצימת העיניים נזכר באַליוֹשה ודרש שיבוא אליו. אַליוֹשה בא בריצה. ליד הזקן נמצאו רק האב פָּאיסי, הכומר־הנזיר יוֹסִיף ופּוֹרפִירי, החניך. הישיש פקח עיניו העייפות, נתן מבט נוקב באַליוֹשה ושאל אותו:

“אנשיך מחכים לך, בני?”

אַליוֹשה לא ענה.

“אין הם זקוקים לך? האם הבטחת אתמול למישהו לבוא אליו היום?”

“הבטחתי… לאבא… לאחים… גם לאחרים…”

“הנה כך. לך לשם, בהחלט. אל תהיה עצוב. דע לך, שלא אמות לפני שאומר בנוכחותך את דברי האחרון עלי אדמות. לך אגיד את הדבר הזה, בני, ולך אצווה אותו. לך, בני, חביבי, מפני שאתה אוהב אותי. ובינתיים לך אל אלה שהבטחת להם לבוא.”

אַליוֹשה ציית מיד, אף כי קשה היה לו להסתלק. אולם ההבטחה, כי ישמע את דברו האחרון עלי־אדמות, והעיקר, דברים שהוא מצַווה לו, הרעידה את נפשו והלהיבה אותה. הזדרז, כדי לשוב מהר יותר, לאחר שיסיים את עיסוקיו בעיר. והנה אמר לו גם האב פָּאִיסי דברי־הדרכה, שהניחו בו רושם מפתיע וחזק למדי. הדברים נאמרו כשיצאו כבר שניהם מתאו של הישיש.

“זכור, צעיר, תמיד,” פתח האב פָּאיסי ללא כל הקדמה, “כי המדע החילוני, שהתגבש והיה לכוח גדול, ניתח, במיוחד במאה האחרונה, את כל ערכי השמים שהורישו לנו הספרים הקדושים, ולאחר ניתוח קשוח בידי המלומדים של העולם הזה, לא נשאר מכל הקדושה הקודמת דבר. אבל הם ניתחו הכול חלקים־חלקים, והשלמות חמקה מעיניהם, ומידת העוורון שלהם ראויה לתמיהה. ואילו השלמות עומדת לעיניהם בלתי־מעורערת כקודם לכן, ואפילו שערי הגיהנום לא יוכלו לה. האם לא חיתה השלמות תשע־עשׂרה מאות, האין היא חיה גם כיום ברגשותיהם של יחידים וברגשותיהם של המוני העם? אפילו ברגשות־הנפש של האָתֵיאיסטים שהרסו הכול, היא חיה כקודם לכן, כי גם הפורשים מהנצרות והמורדים בה הרי נוצרו בצלם כְריסטוֹס, ומוסיפים להיות כאלה, שכן עד היום הזה לא היה בכוח חכמתם ולהט לבם ליצור דמות אחרת, גבוהה יותר, לאדם, ולכבודו, מהדמות שהורה בזמן ההוא כריסטוֹס. ומהנסיונות שנעשׂו יצא הכיעור בלבד. זכור זאת במיוחד, צעיר, כי הישיש שלך היוצא מן העולם הועיד אותך לעולם. אולי, כשתיזכר ביום גדול זה, לא תשכח גם את דברי, שנאמרו לך כהדרכה לבבית, שכן צעיר אתה, והפיתויים בעולם כבדים, ולא בכוחך לעמוד בהם. ועכשיו לך, יתום.”

כשסיים האב פָּאיסי, בירך את אַליוֹשה. כשיצא מהמנזר ושקל בדעתו דברים מפתיעים אלה, הבין אַליוֹשה פתאום, כי בדמות נזיר זה, שנהג בו עד עכשיו חומרה וקפידה, הוא פוגש עכשיו במפתיע ידיד חדש ומדריך חדש האוהב אותו מאוד – כאילו הוריש אותו לו הישיש זוֹסימה הגוסס. “ואולי גם קרה הדבר ביניהם,” חשב פתאום אליושה. אולם הדיון המלומד והמפתיע, ששמע זה עתה, דווקא הוא ולא כל עניין אחר, העיד רק על להט לבו של האב פָּאיסי: הוא נחפז לצייד במהירות האפשרית את השׂכל הצעיר לקראת המאבק עם הפיתויים, ולהקיף את הנפש הצעירה שהופקדה בידיו בגדר, שחזקה ממנה נבצר גם ממנו להעלות על דעתו.


2: אצל האב

תחילה הלך אַליוֹשה אל אביו. כשקרב נזכר, כי האב עמד אתמול על כך, שייכנס בלי שיראה אותו אחיו איוַן. “מדוע?” חשב עתה אַליוֹשה. “אם האב רוצה לומר משהו רק לי, חֶרש, מדוע עלי להיכנס חֶרש? כפי הנראה, היה נרגש אתמול, רצה לומר משהו אחר ולא הספיק,” אמר בלבו. אף על פי כן שׂמח מאוד, כאשר מַרפה איגנַטיֶבנה, שפתחה לו את הפשפש (נתברר, כי גריגוֹרי חלה ושכב באגף), ענתה על שאלתו, כי איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' כבר יצא לפני שעתיים. “ואבא?”

“קם, שותה קפה,” ענתה מַרפה איגנַטיֶבנה ביבוֹשת.

אַליוֹשה נכנס. הזקן ישב לבדו אל השולחן, בנעלי־בית ובמעילון ישן, ובחן לשם הפגת השעמום, אמנם ללא תשׂומת־לב רבה, חשבונות כלשהם. לבדו היה בכל הבית (גם סמיֶרדיָקוֹב יצא לקנות מצרכים לארוחת־הצהריים). אך לא החשבונות העסיקו אותו. אף על פי שקם מוקדם והיה מאוֹשש את עצמו, היה מראהו עייף וחלוש. למצחו, שהתפשטו בו שטפי־דם גדולים אדומים, היתה כרוכה מטפחת אדומה. גם האף התנפח מאוד בלילה, וגם בו נראו כתמים של כמה שטפי־דם, אמנם קטנים, אבל הם שיווּ לפנים מראה כועס וגָרוי. הזקן ידע זאת והסתכל באַליוֹשה הנכנס בפנים חשוכות.

“הקפה קר,” אמר בקול גס, “לא אכבד אותך. היום אני ניזון, חביבי, במרק־דגים לא מתובל, ואיני מזמין איש. למה באת?”

“לשאול לבריאותך,” אמר אַליוֹשה.

“כן. ומלבד זאת, ציוויתי אתמול שתבוא. הבל כל זה. לחינם הואלת להטריח את עצמך. אגב, אני ידעתי, שמיד תגרור את עצמך לכאן…”

בעוינות רבה אמר את הדברים. בינתיים קם והסתכל בדאגה במראָה (אולי בפעם הארבעים מאז הבוקר) על אפו, וכן היטיב קצת את המטפחת האדומה על המצח.

“אדומה טובה יותר, ובלבנה זה כמו בבית־חולים,” אמר בכובד־ראש. “נו, ומה שם אצלך? מה שלום הישיש שלך?”

“מצבו רע מאוד, אולי ימות היום,” ענה אַליוֹשה, אבל האב לא שמע וגם שכח מיד את שאלתו.

“איוַן הלך,” אמר פתאום. “הוא משתדל בכל כוחו להוציא את הארוסה מידי מיטקה, ולשם כך הוא יושב כאן,” אמר בכעס, עיווה את הפה והביט באַליוֹשה.

“האם אמר לך זאת בעצמו?” שאל אַליוֹשה.

“כן, ולפני זמן רב אמר. מה דעתך: לפני שלושה שבועות אמר. הן לא בא גם הוא לכאן כדי לשחוט אותי בחשאי? הלוא בא לשם משהו?”

“מה היה לך! מדוע אתה אומר דברים כאלה?” נבוך אַליוֹשה מאוד.

“כסף אינו מבקש, זו אמת, ובכל זאת לא יקבל פרוטה ממני. אני, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' החביב עד מאוד, מתכוון לחיות בעולם הזה זמן רב ככל האפשר, שיהיה הדבר ידוע לכם, ועל כן דרושה לי כל קוֹפֵּייקה, וככל שאאריך לחיות, כן תהיה דרושה יותר,” המשיך כשהוא מתהלך בחדר מפינה לפינה, ידיו בכיסים של מעילו הרחב, המוכתם, העשׂוי ארג־פשתן קיצי. “עכשיו אני בינתיים בכל זאת גבר, בן חמשים־וחמש בסך הכול, אבל אני רוצה להיות עוד עשׂרים שנה בקו הגברים, כי אזדקן ומאוס אהיה, והן כבר לא יבואו אלי מרצונן, נו, ואז יהיו דרושים לי המזומנים. ועל כן אני צובר עכשיו יותר ויותר רק לעצמי, בני החביב אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שיהיה ידוע לך, כי יש ברצוני לחיות בטומאה שלי עד הסוף, שיהיה הדבר ידוע לך. כי בטומאה מתוק יותר: כולם מגנים אותה וכולם חיים בה, אלא שכולם בחשאי, ואני בגלוי. ועל גילוי־הלב הזה התנפלו עלי כל הטמאים. ואל גן־העדן שלך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’, איני רוצה ללכת, שיהיה הדבר ידוע לך, ואפילו לא נאה לאדם הגון ללכת לגן־העדן שלך, גם אם הוא נמצא שם. לפי דעתי, נרדם אדם ולא מקיץ, ואין כלום, הזכירו את שמי אם אתם רוצים, ואם אינכם רוצים, יקח אתכם השד. הנה, זו הפילוסופיה שלי. אתמול דיבר כאן איוַן יפה, אף שהיינו שתויים כולנו. איוַן רברבן, ואין בו כל מלומדוּת כזאת, וגם השׂכלה מיוחדת איִן, שותק ומצטחק אליך בשתיקה – זה כל מה שהוא עושׂה.”

אַליוֹשה הקשיב ושתק.

“מדוע אינו מדבר אתי? וכשמדבר, מתפאר: נבל הוא איוַן שלך! ועם גרוּשקה אתחתן מיד, אם רק ארצה. מפני שבעל הכסף צריך רק לרצות, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', והכול יהיה. והנה, דווקא מזה איוַן מפחד ושומר אותי שלא אתחתן, ולשם כך הוא מסית את מיטקה שיתחתן עם גרוּשקה: בדרך זו הוא רוצה למנוע ממני את גרוּשקה (כאילו שאצווה לו כסף אם לא אתחתן עם גרוּשקה!), ומצד אחר, אם יתחתן מיטקה עם גרוּשקה, יקח לעצמו איוַן את ארוסתו העשירה, הנה זה החשבון שלו! נבל הוא איוַן שלך!”

“אתה מתרגז מאוד. זה לאחר מה שקרה אתמול. מוטב היה שתשכב,” אמר אַליוֹשה.

“הנה אומר דברים אלה,” אמר הזקן, כאילו רק כרגע חשב על כך לראשונה, “אומר, ואני איני כועס עליך, אבל אילו אמר לי אותם איוַן, הייתי מתרגז, רק אתך בלבד היו לי רגעים טובים, מפני שאני רשע.”

“לא רשע אתה, אלא אדם מקולקל,” חייך אַליוֹשה.

“שמע, את הרוצח מיטקה רציתי היום להושיב בבית־הסוהר, וגם עכשיו עדיין איני יודע מה אחליט. ודאי, בזמן המודרני הזה מקובל להסתכל על האבות והאמהות כמו על דעה־קדומה, אבל על פי החוקים, כפי שנדמה לי, לא מרשים גם היום למרוט את שׂערו של אב זקן, ולהרביץ בעקב בפרצופו, כשהוא שוכב על הרצפה, בביתו שלו, וגם להתפאר, שיבוא ויהרוג לגמרי – וכל זה לעיני עדים. לו רציתי, הייתי קושר אותו ומושיב בכלא בעד מעשׂיו אתמול.”

“אם כן, אינך רוצה להתאונן?”

“איוַן יעץ לי לא לעשׂות דבר. הייתי יורק על איוַן, אבל אני יודע משהו…”

רכן אל אליושה והמשיך כמעט בלחש, כממתיק סוד:

“אילו הושבתי אותו בכלא, את הנבל, היא תשמע שהושבתי אותו, ומיד תרוץ אליו. ואם תשמע היום, שהוא הכה אותי כמעט עד מוות, אותי, זקן חלש, אולי תעזוב אותו ותבוא לבקר אצלי… כי הלוא זה האופי שניתן לנו – העיקר לעשׂות להפך, להכעיס. אני מכיר אותה כאילו היא שקופה! לא תשתה קצת קוֹניאק? קח מהקפה הקר, ואני אוסיף לך רבע־כוסית, זה טוב, חביבי, בשביל הטעם.”

“לא, אין צורך, תודה. הנה, לחמניה זו אקח אתי, אם תיתן לי,” אמר אַליוֹשה, לקח לחמניה צרפתית של שלוש קוֹפֵּייקוֹת ושׂם אותה בכיס הגלימה. “וקוֹניאק גם אתה אינך צריך לשתות,” יעץ בחשש, מסתכל בפני הזקן.

“הצדק אתך, הוא מגרה ושלווה אינו נותן. אבל רק כוסית אחת… מן הארון הקטן…”

פתח במפתח את “הארון הקטן”, מזג כוסית, שתה, נעל את הארון ושׂם את המפתח בכיס.

“ודי, מכוסית אחת לא אתפגר.”

“והנה אתה עכשיו טוב יותר,” חייך אַליוֹשה.

“ה..מ…מ! אני אוהב אותך גם בלי קוֹניאק, ועם נבלים גם אני נבל. וַנקה אינו נוסע לצֶ’רמַשניָה – מדוע? הוא צריך לרַגל: האם אתן הרבה לגרוּשֶנקה, כשהיא תבוא. כולם נבלים! ובאיוַן איני מכיר כלל. מאין הופיע אחד כזה? נשמה בכלל לא שלנו. וכאילו אצווה לו משהו? אפילו צוואה לא אשאיר, שיהיה הדבר הזה ידוע לכם. ואת מיטקה אמעך, כמו מקק. בלילה אני מועך את המקקים השחורים בנעל: כשאתה דורך עליו, נשמע צליל הפיצוח. גם מיטקה שלך ישמיע צליל פיצוח. מיטקה הוא שלך, מפני שאתה אוהב אותו. הנה אתה אוהב אותו, ואני איני מפחד מזה שאתה אוהב אותו. אבל אילו אהב אותו איוַן, הייתי חושש לחיי בגלל זה שהוא אוהב אותו. אולם איוַן אינו אוהב איש, איוַן אינו אדם משלנו, אנשים כמו איוַן, חביבי, הם לא אנשים שלנו, הם אבק שהתעופף… רוח תנשוב, ייעלם האבק… אתמול עלתה שטות על דעתי, כשציוויתי שתבוא היום: רציתי להיוודע על ידך משהו על מיטקה, אילו נתתי לו אלף או אלפיים, האם היה מסכים, הקבצן והמנוול, להסתלק מכאן לגמרי, לחמש שנים, ומוטב לשלושים וחמש, אבל בלי גרוּשקה, ושיוותר עליה לגמרי, אה?”

“אני… אני אשאל אותו,” מלמל אַליוֹשה. “אילו נתת את כל שלושת האלפים, אולי היה…”

“פטפוט! אין צורך לשאול עכשיו, בשום דבר אין צורך. שיניתי דעתי. מתוך טפשות נכנסה לי אתמול השטות הזאת לראש. שום דבר לא אתן, שומכּלום, הכסף שלי נחוץ לי לעצמי,” אמר הזקן ונופף בידו. “גם בלי זה ארמוס אותו כמו מקק. אל תאמר לו דבר, הוא עוד יתחיל לקווֹת וגם לך אין מה לעשׂות אצלי, לך. הכלה הזו, קָתֶרינה איוַנוֹבנה, שהחביא מפנַי כל הזמן בקפדנות, היא נישׂאת לו או לא? נדמה לי, שהלכת אליה אתמול?”

“אין היא רוצה לעזוב אותו בשום פנים.”

“בחורים כאלה הן אוהבות העלמות העדינות הללו, הוללים ומנוולים. לא־כלום הן, אגיד לך, העלמות החוורות הללו: עניין אחר… נו! אילו ניתנו לו הנעורים שלו והפנים שלי אז (כי כבן עשׂרים ושמונה הייתי יפה ממנו), הייתי מנצח בדיוק כמוהו. נוכל הוא! ואת גרוּשֶנקה לא יקבל בכל זאת, לא יקבל… רפש אעשׂה ממנו!”

עם הדברים האחרונים שוב נתקף זעם.

“לך גם אתה, אין לך מה לעשׂות אצלי היום,” אמר בחריפות.

אַליוֹשה ניגש להיפרד ונשק לו בכתפו.

“מה פתאום?” השתומם קצת הזקן. “הן נתראה עוד. או שאתה חושב, שלא נתראה?”

“לגמרי לא כך, אני סתם, בלי כוונה.”

“גם אני סתם כך, לא כלום,” הסתכל בו הזקן. “שמע, שמע,” קרא בעקבותיו, “בוא באיזה יום בקרוב, למרק־דגים, אבשל מרק־דגים מיוחד, לא כמו זה של היום, שתבוא בוודאי! מחר, שמע, מחר תבוא!”

ואך יצא אַליושה החוצה, ניגש שוב אל הארון הקטן ולגם עוד מחצית־הכוסית.

“ולא עוד!” מלמל, כחכח, שוב נעל את הארון, שוב שׂם את המפתח בכיס, נכנס לחדר־השינה, שכב חסר־אונים על המיטה ונרדם מיד.


3: עם הזאטוטים

“תודה לאל שלא שאל אותי על גרוּשֶנקה,” חשב אַליוֹשה כשיצא מבית אביו ופנה אל ביתה של הגברת חוֹחלָקוֹבה, “כי אז הייתי נאלץ לספר על הפגישה עם גרוּשֶנקה אתמול.” בצער הרגיש אַליוֹשה, כי במרוצת הלילה חידשו הלוחמים את כוחם, ועם היום העולה שוב נתאבן לבם: “האב גרוי וזועם, הוא המציא משהו ועומד על זה. ודְמיטרי? גם הוא התחזק בלילה, גם הוא ודאי גרוי וזועם, ובוודאי המציא גם הוא משהו… עלי להספיק למצוא אותו היום, ויהי־מה…”

אלא שלא עלה בידי אַליוֹשה להאריך במחשבותיו: בדרך נקלע לאירוע, שלכאורה אינו חשוב ביותר, אך הניח בו רושם עז. כשעבר את הכיכר ופנה לסימטה כדי לצאת לרחוב מיכַיילוֹבסקָיָה, המקביל לבּוֹלשָיָה, ומובדל ממנו בתעלה קטנה (כל עירנו מבותרת על ידי תעלות קטנות), ראה למטה ליד הגשרוֹן חבורת תלמידים קטנה, בני תשע עד שתים־עשׂרה, לא גדולים מזה. הם היו בדרכם לבתיהם, הילקוט על גבם, מקצתם שׂקיקי־עור תלויים ברצועה על כתפם, אלה ביַרכּיות ואלה במעילונים, מהם נעולי מגפיים ששוקיהם רבי־קפלים, מגפיים שאוהבים להתגנדר בהם ילדים שאבותיהם האמידים מפנקים אותם. כל החבורה שׂוחחה על משהו בערנות, כפי הנראה, התייעצו. אַליוֹשה לא ידע לעבור באדישות ליד ילדים, וגם במוסקבה קרה לו הדבר, וגם אם אהב בעיקר בני שלוש בקירוב, נראו לו מאוד גם בני עשׂר, אחת־עשׂרה, ועל כן, גם אם היה מודאג עכשיו, התחשק לו לגשת אליהם ולפתוח עמם בשׂיחה. כשקרב, הסתכל בפניהם הסמוקות והערניות, ופתאום ראה שבידי כולם אבן, ואפילו שתיים. מעבר לתעלה, כשלושים צעד מהם, עמד ליד הגדר נער, אף הוא תלמיד, וגם מכתפו תלוי שׂקיק, לפי קומתו כבן עשׂר, לא יותר, ואולי אף פחות מזה, חיוור מאוד, חולני, בעל עיניים שחורות בורקות. במבט דרוך ובוחן הסתכל בששת הילדים, כפי הנראה, חבריו שיצאו עמו מבית־הספר, אלא שיש ודאי איבה ביניהם. ניגש אליהם אליושה, הסתכל בילד מקורזל, בהיר־שׂיער, ורדרד, לבוש ירכית שחורה, ואמר:

“כשהייתי נושׂא שקיק כמו שלכם, היו נושׂאים אותו בצד שׂמאל, כדי שתגיע אליו יד ימין על נקלה. והנה אתם נושאים את השׂקיק על כתף ימין, ולא נוח להוציא משהו.”

ללא ערמומיות מחושבת מראש פתח אַליוֹשה בהערה עניינית זו, ואמנם אין מבוגר צריך לפתוח שׂיחה בצורה אחרת, אם רצונו לרכוש מיד את אמונו של הילד, ובעיקר של קבוצה. ראוי להתחיל ברצינות ובמעשׂיות, ולהדגיש שמדברים כאן שווים. אַליוֹשה הבין זאת בחוש.

“הלוא הוא איטר,” ענה מיד ילד אחר, בריא ומאושש, כבן אחת־עשׂרה. שאר החמישה נעצו עיניים באַליוֹשה.

“גם אבנים הוא משליך בשׂמאל,” אמר ילד שלישי. ברגע זה הוטלה אבן בקבוצה, נגעה קצת באיטר ועברה, אף שהוטלה בזריזות ובמרץ. יידה אותה הילד שמעֵבר לתעלה.

“הרבץ בו, תקע בו, סְמוּרוֹב!” צעקו הילדים. אבל סְמוּרוֹב (האיטר) לא המתין לעידוד וגמל ליריב מיד: הוא יידה אבן בילד שמעבר לתעלה, אך החטיא: האבן פגעה בקרקע. הילד שמעֵבר לתעלה שוב יידה אבן בקבוצה, הפעם פגע באַליוֹשה, והכאיב לכתפו. כיסיו של הילד שמעֵבר לתעלה היו מלאים אבנים. ממרחק שלושים צעדים נראו כיסי־מעילונו התפוחים.

“זה לךָ, לך, בכוונה קלע בך. הלוא אתה קָרָמָזוֹב, קָרָמָזוֹב?” צעקו וצחקו הילדים. “עכשיו כולם יחד בו, אש!”

שש אבנים עפו מתוך הקבוצה. אחת פגעה בראשו של הילד, הוא נפל, אך מיד קם ובחמת־זעם התחיל ליידות אבנים בקבוצה. התחיל חילוף־יִידויים בלתי־פוסק, וגם בכיסי הילדים שבקבוצה היה מלאי אבנים.

“מה אתם עושׂים? אינכם מתביישים, רבותי! ששה נגד אחד, הלוא תהרגו אותו,” צעק אַליוֹשה.

קפץ קדימה ונעמד מול האבנים העפות, כדי לחפות בגופו על הילד שמעֵבר לתעלה. שלושה או ארבעה הפסיקו לרגע.

“הוא התחיל הראשון!” צעק ילד לבוש חולצה אדומה בקול ילדותי נרגז. “הוא מנוול, הוא דקר בכיתה את קרָסוֹטקין באולר, דם נזל. קרָסוֹטקין לא רצה להלשין, אבל היה צריך להרביץ בו כהוגן…”

“אבל על מה? בוודאי אתם בעצמכם מתגרים בו?”

“הנה שוב שלח אבן אל גבך. הוא מכיר אותך,” צעקו הילדים. “עכשיו הוא משליך עליך, ולא עלינו. עכשיו יחד, שוב בו, אל תפַקשֵש, סְמוּרוֹב!”

ושוב התחיל חילוף־היִידויים, והפעם בזעם רב. הילד שמעֵבר לתעלה נפגע באבן בחזה. הוא צעק, פרץ בבכי ורץ בעלייה, אל מיכַיילוֹבסקָיָה. בקבוצה צעקו: “אהא, פחדן, ברח, לוּפִית!”

“עדיין אינך יודע, קָרָמָזוב, איזה מין נבל הוא, לא די שיהרגו אותו,” חזר ואמר הילד בירכית, בעל העיניים היוקדות, המבוגר כנראה מהשאר.

“ומי הוא?” שאל אַליוֹשה. “מלשין, או מה?”

הילדים הביטו זה בזה, וכאילו לגלגו.

“גם אתה הולך למיכַיילוֹבסקָיָה?” המשיך הנער הזה. “אם כך, השׂג אותו… אתה רואה, הוא שוב נעצר, מחכה ומסתכל בך.”

“מסתכל בך, מסתכל בך!” צעקו הילדים.

“אם כן, שאל אותו, אם הוא אוהב את הלוּפית שמשתמשים בה בבית־המרחץ, ששׂערותיה פרועות. אתה שומע, כך תשאל.”

כולם פרצו בצחוק. הסתכל בהם אַליוֹשה, והם בו.

“אל תלך, הוא ירגוֹם אותך,” הזהיר אותו סְמוּרוֹב בצעקה.

“רבותי, לא אשאל אותו על הלוּפית, כי אתם מתגרים בו בודאי בזה, אבל אני אשאל אותו, מדוע אתם שׂונאים אותו כל כך…”

“תשאל, תשאל,” צחקו הנערים.

עבר אַליוֹשה את הגשרון ועלה בעלייה, היישר אל הילד המוחרם.

“שׂים לב,” צעקו הנערים להזהירו, “הוא לא יפחד ממך, פתאום יתגנב וידקור… כמו את קרָסוֹטקין.”

הנער חיכה לו, בלי לנוע ממקומו. כשקרב, ראה אַליוֹשה לפניו ילד כבן תשע, לא יותר, מן הנמוכים והחלושים, פניו המָארכות חִוורות ורזות ועיניו הכהות הגדולות מביטות עליו בזעם. מעילונו הישן מרופט למדי, קטן למידתו ומכוער. כפות־הידיים החשׂופות בלטו מהשרוולים. על ברך ימין נראה טלאי גדול, ובמגף הימני, בחרטום, במקומה של הבוהן, נראה חור גדול שנצבע היטב בדיוֹ. שני כיסיו התפוחים היו מלאים אבנים. שני צעדים ממנו נעצר אַליוֹשה, ונתן בו מבט שואל. הילד ניחש על פי מבט עיניו של אַליוֹשה שאין הוא מתכוון להכות אותו, מיתן את עזותו ואפילו פתח בשׂיחה.

“אני אחד והם ששה… ארביץ לכולם לבדי,” אמר ועיניו ברקו.

“נדמה, כי אבן אחת פגעה בך קשה,” אמר אַליוֹשה.

“ואני פגעתי בראשו של סְמוּרוֹב!” צעק הילד.

“הילדים אמרו לי, שאתה מכיר אותי, ויידית בי אבן על משהו,” אמר אַליוֹשה.

הנער נתן בו מבט קודר.

“איני מכיר אותך. האם אתה מכיר אותי?” חקר אַליוֹשה.

“אל תציק לי!” קרא פתאום הנער ברוגז, אך לא נע ממקומו, כאילו ציפה למשהו, ושוב ברקו עיניו בזעם.

“טוב, אלך לי,” אמר אַליוֹשה, “אבל איני מכיר אותך ואיני מתגרה בך. הם אמרו לי איך הם מרגיזים אותך, אבל אני איני רוצה להרגיז אותך, שלום!”

“נזיר במכנסיים מאריג־משי!” צעק הנער ועקב באותו מבט זועם ומתגרה עצמו אחר אליושה, ומיד התייצב גם בעמידת־מגן, לפי שחשב, כי עכשיו ודאי שיסתער עליו אַליוֹשה, אולם אַליוֹשה פנה לאחור, הסתכל בו והסתלק. אלא שלא הספיק לצעוד אפילו שלושה צעדים וכבר פגעה בגבו פגיעה מכאיבה אבן גדולה שיידה הנער, הגדולה ביותר שהיתה בכיסו.

“מאחור? אם כן, אמת אמרו עליך, שאתה תוקף מהמארב?” שוב פנה אַליוֹשה לאחור, והפעם שוב יידה הנער אבן בחמת־זעם וכיוון אל הפנים, אך אליושה הספיק לכסות אותן והאבן פגעה במרפק.

“אינך מתבייש? מה עשׂיתי לך?” צעק.

שותק ומתגרה, המתין הנער אך לכך, שׂיסתער עליו אַליוֹשה. כשראה שגם הפעם אינו מסתער, בער בו זעמו והוא ניתק ממקומו והסתער על אַליוֹשה, ובטרם הספיק הנתקף לעשׂות תנועה הרכין הנער הרע את ראשו, תפס את שׂמאלו של אַליוֹשה בשתי ידיו ונשך את האַמָה שלו. הוא נעץ בה את שיניו, ולא הרפה מן האצבע כעשר שניות. אַליוֹשה זעק מכאב ומשך בכל כוחו את האצבע. לבסוף הרפה הילד ממנה וקפץ אל עמדתו הקודמת. האצבע נושכה עד העצם ליד הציפורן, והנשיכה עמוקה היתה. דם ניגר. אַליוֹשה שלף ממחטה וכרך אותה על ידו הפצועה. חבישה זו נמשכה כדקה. הנער עמד וחיכה. לבסוף נתן בו אַליוֹשה את מבטו השליו.

“נו טוב,” אמר, “אתה רואה כיצד נשכת אותי עד כאב, וכבר די בזה, נכון? ועכשיו אמור לי מה עשׂיתי לך?”

הנער הביט בו בתמיהה.

“אמנם, איני מכיר אותך ורואה לראשונה,” המשיך אַליוֹשה בשלווה “אבל לא ייתכן שלא עשׂיתי לך דבר – הן לא היית מענה אותי לשווא. ובכן, מה עשׂיתי ובמה אשמתי כלפיך, אמור.”

במקום מתן תשובה פרץ הנער בבכי רם וברח. אַליוֹשה הלך אחריו לאט אל רחוב מיכַיילוֹבסקָיָה, וזמן רב ראה אותו רץ ומתרחק, בלי לקצר את צעדיו, בלי לפנות לאחור וממשיך בבכי הרם. החליט אַליוֹשה לחפשׂ ויהי־מה את הנער, כאשר יימָצא הפנאי לכך, ולברר את החידה שהדהימה אותו. כרגע אין לו פנאי.


4: בבית חוֹחלָקוֹבה

עד־מהרה קרב אל בית הגברת חוֹחלָקוֹבה, בית־אבן פרטי בן שתי קומות, בית יפה, מן המשובחים בעירנו הקטנה. אף שהתגוררה הגברת חוֹחלָקוֹבה על פי רוב בגוּבֶּרנִיָה אחרת, שבּה היתה לה אחוזה, או במוסקבה, שבּה היה לה בית משלה, היה לה גם בעירנו בית פרטי, שירשה מאבות אבותיה. אחוזתה במחוז שלנו היתה הגדולה משלוש אחוזותיה, אולם עד עתה היתה מבקרת בגוּבֶּרנִיָה שלנו לעתים רחוקות. היא מיהרה לקבל את פני אַליוֹשה בעודנו בפרוזדור.

“קיבלת, קיבלת את המכתב על הנס החדש?” שאלה בחפזון, בעצבנות.

“כן, קיבלתי.”

“פרסמת, הראית לכול? הוא השיב בן לאמו!”

“הוא ימות היום,” אמר אַליוֹשה.

“שמעתי, אני יודעת, מה מאוד אני רוצה לשׂוחח אתך. לשׂוחח אתך, או עם מישהו, על כל זה. לא, אתך, אתך. ומה צר שאיני יכולה לראות אותו. כל העיר נרגשת, כולם דרוכים. אבל כרגע… אתה יודע שכעת נמצאת אצלנו קָתֶרינה איוַנוֹבנה?”

“זו הצלחה!” אמר אַליוֹשה. “אראה אותה אצלך, היא אמרה לי לבוא אליה היום, ויהי־מה.”

“אני יודעת הכול, יודעת הכול. שמעתי פרטי פרטים על כל מה שהתרחש אצלה אתמול… ועל כל הזוועות האלו… עם היצור הזה. C’est tragique, ואילו אני במקומה, איני יודעת מה הייתי עושה. אבל גם אחיך, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' שלך, איזה הוא – הו, אלי, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, אני מתבלבלת, תאר לעצמך: שם יושב עכשיו אחיך, לא זה, הנורא, מאתמול, אלא האחר, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, יושב ומשׂוחח אתה. שׂיחתם חגיגית… אילו ידעת מה מתרחש ביניהם עכשיו – הרי זה נורא, זה איזה ריגוש, זו אגדה נוראה שאי־אפשר להאמין בה בשום פנים: שניהם הורסים את עצמם לא ידוע למה, הם מודָעים לכך ומתענגים על כך. חיכיתי לך. נכספתי לראות אותך. והעיקר, איני יכולה לשׂאת את זה. מיד אספר לך הכול, אבל עכשיו בעניין אחר והוא העיקר – ממש שכחתי שהוא העיקר: אמור לי, מדוע נתקפה Lise היסטריה? ברגע ששמעה שאתה מתקרב, מיד נתקפה היסטריה!”

“Maman, זו את הנתקפת היסטריה, ולא אני,” צייץ פתאום בסדק הדלת קולה של Lise מהחדר הסמוך. הדלת היתה פתוחה כדי סדק דק מאוד, וקולה היה רוטט, קולו של אדם הרוצה מאוד לצחוק ומתאפק בכל כוחו. אַליוֹשה הבחין מיד בסדק זה, והנערה ודאי הציצה בעדו, יושבת בכורסתה, אבל בה נבצר ממנו להבחין.

“לא פלא הוא, Lise, לא פלא… בגלל הגחמות שלך תתקוף גם אותי היסטריה, ואגב, היא חולה מאוד, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', כל הלילה היתה חולה מאוד, קדחה, נאנחה. יצא כוחי עד שבאו הבוקר והֶרצֶנשטוּבֶּה. הוא אומר שאינו יכול להבין דבר, ויש להמתין. הֶרצֶנשטוּבֶּה זה בא תמיד ואומר שאינו יכול להבין דבר. אך קרבת אל הבית, והיא כבר פלטה צעקה ונתקפה היסטריה, וציוותה להעביר אותה לכאן, אל חדרה הקודם.”

“אמא, בכלל לא ידעתי שהוא מתקרב, ולא בגללו ביקשתי לעבור לחדר זה.”

“זו כבר לא־אמת, Lise, יוּליה באה אלייך בריצה לומר, כי אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' הולך, היא עמדה אצלך על המשמר.”

“אמא חביבה נחמדה, אלה דיבורים לא חכמים. ואם את רוצה לתקן את המשגה ולומר משהו חכם מאוד, אמרי, אמא חביבה, לאדון הנכבד שנכנס, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', כי הוכיח שאין בו פקחות כבר בכך, שהעֵז לבוא אלינו היום לאחר מה שקרה אתמול, ובלי להתחשב בכך, שהכול צוחקים לו.”

“Lise, את מרשה לעצמך יותר מדי, ואני אומרת לך, כי לבסוף אנקוט אמצעים חמורים. מי צוחק לו, אני כל כך שׂמחה לבואו, הוא דרוש לי, פשוט חיוני. אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אני אומללה מאוד!”

“מה קרה לך, אמא חביבה?”

“הגחמות האלה שלך, Lise, אי־היציבות, מחלתך, הלילה הנורא הזה בחום הגבוה, והֶרצֶנשטוּבֶּה הנורא והנצחי הזה, העיקר, הנצחי והנצחי! ולבסוף, הכול, הכול… ולבסוף, אפילו הנס הזה! מה הדהים, מה זיעזע אותי הנס הזה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' החביב! ושם, הטרגדיה הזאת בטרקלין, שאין בכוחי לשׂאת אותה, אין בכוחי, אני מודיעה לך מראש שאין בכוחי. אולי קומדיה ולא טרגדיה. אמור, הישיש זוֹסימה עוד יחיה עד מחר, עוד יחיה? אֵלי! מה קורה לי, מדי רגע אני עוצמת עיני ורואה, שהכול הבל, הכול הבל.”

“מאוד אני מבקש,” הפסיק אותה אַליוֹשה פתאום, “לתת לי פיסת־בד נקייה, לחבוש אצבע. פצעתי אותה קשה, והכאב עכשיו חזק מאוד.”

אַליוֹשה חשׂף את האצבע הנשוכה. הממחטה היתה ספוגה דם רב. הגברת חוֹחלָקוֹבה פלטה צעקה ועצמה את עיניה.

“אלִי, איזה פצע, זה נורא!”

כשראתה Lise מבעד לסדק הדלת את אצבעו של אַליוֹשה, פתחה את הדלת בתנופה.

“היכנס, היכנס אלי לכאן,” צעקה בקול תקיף ומצַווה, “ועכשיו כבר בלי שטויות! אלי, למה עמדת ושתקת זמן כה רב? הלוא היה עלול לאבד את דמו, אמא! היכן קרה, איך קרה? קודם כול מים, מים! יש לרחוץ את הפצע, פשוט לטבול במים קרים, שייפסק הכאב, ולהחזיק במים, כל הזמן להחזיק… מהר, הביאו מים, אמא, בקערית. מהר יותר,” סיימה בעצבנות. היא נבהלה מאוד. פצעו של אַליוֹשה השפיע עליה נורא.

“האין להזמין את הֶרצֶנשטוּבֶּה?” קראה הגברת חוֹחלָקוֹבה.

“אמא, את תהרגי אותו. הֶרצֶנשטוּבֶּה שלך יבוא ויאמר, שאינו יכול להבין! מים, מים! אמא, בשם אלוהים, גשי בעצמך, זרזי את יוליה שנתקעה באיזה מקום, ואף פעם אינה יודעת לבוא במהירות. מהרי, אמא, כי אני אמות…”

“הרי זה עניין פעוט!” אמר אַליוֹשה, שנבהל מהבהלה שלהן.

יוּליה הביאה מים בריצה. אַליוֹשה טבל את האצבע.

“אמא, בשם אלוהים, הביאי מלמלה לחבישה. מלמלה ואת המים העכורים הצורבים לטיפול בפצעים, נו, מה שמם? יש לנו, יש, יש… אמא, את יודעת את מקומה של הצנצנת, בחדר־השינה שלך, בארון הקטן מימין, צנצנת גדולה ומלמלה…”

“מיד אביא הכול, Lise, רק אל תצעקי ואל תדאגי. את רואה באיזה אומץ נושׂא אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' את אסונו. והיכן יכולת להיפצע כה נורא, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'?”

הגברת חוֹחלָקוֹבה יצאה בחפזון. רק לכך ציפתה Lise.

“תחילה ענה על השאלה,” פתחה בדיבור מהיר, “היכן הואלת לפצוע כך את עצמך? ואחר כך כבר אדבר אתך על עניין אחר לגמרי, נו?”

אַליוֹשה הבין בחוש, כי יקר לה הזמן עד שתשוב אמהּ, ועל כן סיפר לה בחפזון, כשהוא מקצר ומשמיט הרבה, אבל ברור ובמדויק על הפגישה התמוהה שלו עם התלמידים. Lise שמעה וספקה כפיים.

“האם מותר, האם מותר לך, ודווקא בלבוש הזה, להתעסק עם פרחחים?” צעקה בכעס, כאילו ניתנה לה איזו סמכות לגביו, “ולאחר סיפור זה אתה נער קטן, הקטן ביותר שישנו! אבל עליך להיוודע ויהי מה על הנער הרע הזה ולספר לי, מפני שיש כאן איזה סוד. עכשיו עניין שני, אך לפניו שאלה: התוכל אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', למרות הכאבים, לשׂוחח על הבלים גמורים, אבל לשׂוחח בתבונה?”

“אוכל בהחלט, וגם איני חש כבר כאב רב.”

“זה מפני שהאצבע שלך במים. יש להחליף אותם מיד, מפני שיתחממו בן־רגע. יוליה, הביאי מיד חתיכת קרח מהמרתף, ומים טריים בקערית אחרת. עכשיו, כשהיא הלכה, אדבר על העניין: מיד, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' החביב, הואל להחזיר לי את המכתב ששלחתי לך אתמול – מיד, כי תיכף עלולה לשוב אמאלה, ואיני רוצה…”

“המכתב איננו אתי.”

“לא אמת, הוא אתך. ידעתי שתענה כך. הוא אתך, בכיס הזה, כל כך התחרטתי כל הלילה על הלצה טפשית זו. החזר לי את המכתב מיד, החזר!”

“הוא נשאר שם.”

“אבל אינך יכול לראות בי ילדה, ילדה קטנה־קטנה, לאחר המכתב שלי עם הלצה כה טפשית. אני מתנצלת על ההלצה הטפשית, אבל את המכתב תביא לי ויהי מה, אם באמת איננו אתך – עוד היום תביא, ויהי־מה, ויהי־מה!”

“היום אי־אפשר בשום אופן, מפני שאלך למנזר ולא אבוא אליכם יומיים, שלושה ואולי ארבעה, מפני שהישיש זוֹסימה…”

“ארבעה ימים, הבלים! שמע, צחקת לי מאוד?”

“לא צחקתי כלל.”

“מדוע?”

“מפני שהאמנתי לגמרי בכול.”

“אתה מעליב אותי!”

“בשום פנים. כשקראתי, מיד חשבתי שהכול גם יהיה כך, מפני שאני, מיד לאחר מות הישיש זוֹסימה, איאלץ לעזוב את המנזר. אחר כך אמשיך בלימודים ואבחן, וכשיגיע המועד החוקי, נתחתן. אני אוהַב אותך. אמנם, עוד לא הייתי פנוי לחשוב, בכל זאת חשבתי, כי אשה טובה ממך לא אמצא, והישיש ציווה עלי להתחתן…”

“הלוא אני נָכה, מסיעים אותי בכורסה!” צחקה ליזָה ולחייה הסמיקו.

“בעצמי אסיע אותך בכורסה, אבל בטוח אני, כי עד המועד ההוא תחלימי.”

“אבל אתה משוגע,” אמרה ליזה בעצבנות, “מהלצה כזאת פיתחת פתאום שטות כזו!.. והנה גם אמא, אולי דווקא ברגע הנכון. אמא, כמה את מאחרת תמיד, האם אפשר להשתהות כל כך! הנה יוּליה מביאה קרח.”

“אל תצעקי, Lise, העיקר – אל תצעקי. מהצעקות האלה אני מרגישה… מה אפשר לעשות אם את תקעת את המלמלה לחבישה במקום אחר… חיפשׂתי, חיפּשׂתי… אני חושדת, שעשׂית זאת בכוונה.”

“הן לא יכולתי לדעת, שהוא יבוא עם אצבע נשוכה, ואילו ידעתי, אולי הייתי עושׂה זאת בכוונה. אמא מלאכית, את מתחילה להגיד דברים שנונים מאוד.”

“אולי שנונים. אבל אילו רגשות, Lise, בגלל האצבע של אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' וכל זה! אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' חביבי, לא הפרטים הורגים אותי, לא איזה הֶרצֶנשטוּבֶּה, אלא הכול יחד, הכול בשלמות, הנה מה שאין ביכולתי לשׂאת.”

“די, אמא, די על הֶרצֶנשטוּבֶּה,” צחקה ליזה בעליזות, “תני מהר את המלמלה, אמא, ואת המים. זו פשוט תמיסת עופרת, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', עכשיו נזכרתי בשמה, אבל זו תמיסה נהדרת. אמא, תארי לעצמך, הוא התקוטט עם פרחחים ברחוב, ופרחח נשך אותו, נו, האין הוא קטן, האין הוא בעצמו איש קטן, והאם מותר לו, לאחר כל זה, להתחתן, מפני שהוא, תארי לעצמך, אמא, רוצה להתחתן. תארי לעצמך שהוא נשוי, האין זה מצחיק, האין זה נורא?”

Lise צחקה כולה את צחוקה העצבני הקטן, והסתכלה בערמומיות באַליוֹשה.

“מה פתאום להתחתן, Lise, ומה זה שייך, ובכלל אין זה לעניין… אולי הנער ההוא מטורף, נגוע בכלבת.”

“אמא! האם יש בכלל נערים מטורפים?”

“מדוע אין, Lise. כאילו שאמרתי שטות. כלב נגוע כלבת נשך את הנער שלך, והוא נעשׂה מטורף, ועלול לנשוך מישהו הנמצא לידו. מה יפה חבשה אותך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', לעולם לא הייתי מצליחה כה יפה. אתה חש כאב?”

“עכשיו הכאב לא גדול.”

“ואינך פוחד ממים?” שאלה Lise.

“מספיק, Lise. אני בוודאי נחפזתי בדיבורי על הילד הנגוע בכלבת, ואת מיד הסקת מסקנה. כשנודע לקָתֶרינה איוַנוֹבנה שבאת, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', היא הסתערה עלי, היא נכספת לראות אותך, נכספת.”

“אמא! לכי לשם לבדך, אבל הוא אינו יכול ללכת עכשיו, הוא סובל יותר מדי.”

“איני סובל כלל, ואני יכול ללכת…” אמר אַליוֹשה.

“מה! אתה הולך? כך אתה נוהג? כך?”

“מה יש? כשאסיים שם שוב אבוא, ושוב נוכל לשׂוחח כמה שתרצי. ואילו אני רוצה מאוד לראות מהר ככל האפשר את קָתֶרינה איוַנוֹבנה, כי בכל מקרה אני רוצה להקדים היום לשוב למנזר.”

“אמא, קחי והוליכי אותו מהר מכאן. אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אל תטרח להיכנס אלי לאחר הביקור אצל קָתֶרינה איוַנוֹבנה, אלא לך היישר למנזר שלך, ושם מקומך! ואני רוצה לישון, כל הלילה לא ישנתי.”

“Lise, הלוא אלו הלצות בלבד, אבל אולי תרדמי באמת!” אמרה הגברת חוֹחלָקוֹבה.

“איני יודע במה אני… אשאר עוד שלוש דקות, אם את רוצה, אפילו חמש.” מלמל אַליוֹשה.

“אפילו חמש! הוליכי אותו מהר מכאן, אמא, הוא מפלצת!”

“Lise, את יצאת מדעתך. בוא, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, היא גחמנית מדי היום, ואני חוששת להרגיז אותה יותר. קשה מאוד עם אשה עצבנית, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’. אבל יכול להיות, כי בנוכחותך תקף אותה הרצון לישון. איך הצלחת כה מהר להביא עליה תנומה, ומה טוב הדבר!”

“אמא, אילו דברים נחמדים התחלת לומר, אני מנשקת אותך על כך.”

“וגם אני אותך, Lise. שמע, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ',” אמרה הגברת חוֹחלָקוֹבה בסודיות ובחשיבות, כשיצאה עם אַליוֹשה, “איני רוצה להשפיע עליך, או להפשיל את המסך, אבל אתה תיכנס ותראה בעיניך מה מתרחש שם, זה נורא, זו הקומדיה הדמיונית ביותר: היא אוהבת את אחיך, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ומשכנעת את עצמה בכל כוחה, שהיא אוהבת את אחיך, דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’. זה נורא! אכנס אתך, ואם לא יגרשו אותי, אחכה עד הסוף.”


5: הריגוש בטרקלין

אלא שבטרקלין היתה כבר השׂיחה בסיומה. קָתֶרינה איוַנוֹבנה היתה נרגשת מאוד, אף שפניה תקיפות. כשנכנסו אַליוֹשה והגברת חוֹחלָקוֹבה, כבר קם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', כדי ללכת. פניו היו חוורות קצת, ואַליוֹשה הביט בו בדאגה. הנה נתברר כאן לעיני אַליוֹשה אחד מספקותיו, נפתרה חידה מדאיגה, שעינתה אותו זמן־מה. כבר לפני חודש טענו באוזניו כמה אנשים מצדדים שונים, כי אחיו איוַן אוהב את קָתֶרינה איוַנוֹבנה, והעיקר, כוונתו לגזול אותה ממיטיָה. עד הזמן האחרון נראתה לו אפשרות כזאת מופרכת, אף על פי כן, הדאיגה אותו. הוא אהב את אחיו, ופחד מפני יריבות כזאת ביניהם. ובינתיים הודיע לו אתמול דְמיטרי עצמו במישרים, שהוא שׂמח אפילו ליריבותו של האח, וזו עשׂויה אף להועיל לו, לדְמיטרי, בהרבה. במה תעזור לו היריבות לנישׂואיו עם גרוּשֶנקה? אבל בנישׂואים אלה ראה אַליוֹשה מעשׂה נואש, אחרון. מלבד כל אלה, האמין אַליוֹשה ללא־פקפוק עד אמש, כי קָתֶרינה איוַנוֹבנה אוהבת את אחיו דְמיטרי אהבה לוהטת ועקשנית – אולם רק עד אמש האמין. וכן נראָה לו משום־מה, שאין היא יכולה לאהוב איש כאיוַן, אבל אוהבת את אחיו דְמיטרי, דווקא כפי שהוא, על אף כל המופרך שבאהבה זו. ואילו אתמול, בסצֶנה הזאת עם גרוּשֶנקה, עלה על דעתו פתאום משהו אחר. המלה “ריגוש” שאמרה זה עתה הגברת חוֹחלָקוֹבה, כמעט הרעידה אותו, שכן דווקא הלילה, כשהתעורר עם שחר ועדיין היה מנומנם, אמר פתאום, כפי הנראה בתשובה לחלומו: “קֶרע, קֶרע!” אכן חלם כל הלילה את המעמד שהתרחש אתמול אצל קָתֶרינה איוַנוֹבנה. קביעתה הישירה והתקיפה של הגברת חוֹחלָקוֹבה, כי קָתֶרינה איוַנוֹבנה אוהבת את אחיו איוַן, ובכוונה, לשם מישׂחק כלשהו, בהשפעת “ריגוש”, מרמה את עצמה ומענה את עצמה באהבתה־כביכול לדְמיטרי מתוך איזו החזקת־טובה – קביעה זו הדהימה את אַליוֹשה: “ייתכן, ייתכן שבדברים אלה טמונה האמת כולה.” אם כך הדבר, מה מצבו של האח איוַן? אַליוֹשה הרגיש באיזה חוש, כי אופי כמו של קָתֶרינה איוַנוֹבנה חייב לשלוט, ולשלוט היתה יכולה רק באיש כדְמיטרי ולא באיש כאיוַן. שכּן רק דְמיטרי היה יכול להיכנע לה סוף־סוף (נניח, אם כי לאחר זמן רב), “לאושרו הוא” (שאפילו אַליוֹשה היה רוצה בכך), ולא כן איוַן, איוַן לא היה יכול להיכנע לה, וכניעה זו לא היתה מביאה לו אושר. מושׂג כזה של איוַן יצר לו אַליוֹשה משום־מה. כל ההיסוסים והשיקולים האלה הבהבו בדעתו ברגע שנכנס לטרקלין. חלפה בדעתו עוד מחשבה אחת – פתאום ובאין עוצר: “ומה אם אינה אוהבת לא את זה ולא את זה?” אעיר, כי אַליוֹשה התבייש במחשבות אלה, והיה מגנה את עצמו כשעלו על דעתו בחודש האחרון. “מה אני מבין באהבה ובנשים, וכיצד אני יכול להגיע למסקנות כאלה,” חשב תוך טינה לעצמו לאחר מחשבה או ניחוש מסוג זה. אלא שנבצר ממנו לא לחשוב. בחוש הבין, כי כרגע יריבות זו היא שאלה חשובה מדי בגורל האחים, והתלוי בה רב מדי. “שרץ אחד יטרוף את השרץ האחר”, אמר אתמול האח איוַן, כשדיבר ברוגזה על האב ועל דְמיטרי. אם כן, האח דְמיטרי שרץ בעיניו, ואולי הוא רואה בו שרץ זה כבר? האם לא מיום שהכיר האח איוַן את קָתֶרינה איוַנוֹבנה? ודאי שנפלטו מלים אלה מפיו אתמול ללא־כוונה, אבל משום כך הן חשובות יותר. אם כך, היכן כאן השלום? להפך, האין כאן עילות חדשות לשׂנאה ולאיבה במשפחתם? והעיקר, על מי עליו לרחם? ומה לאחל לכל אחד מהם? הוא אוהב את שניהם, אבל מה יאחל לכל אחד מהם נוכח ניגודים נוראים כאלה? בסבך זה אפשר לאבד נתיב, ואילו לבו של אַליוֹשה לא ידע לשׂאת את הבלתי־ידוע, מאחר שאהבתו היתה פעילה תמיד. אהבה סבילה לא ידע, משאהב את מישהו, התחיל מיד לעזור לו. לשם כך היה צורך להציב מטרה, לדעת בבטחון מה טוב לכל אחד מהם ומה דרוש לו, ולאחר שייווכח בנכונות המטרה, יעזור, בדרך הטבע, לכל אחד מהם. אולם במקום מטרה איתנה היו כאן רק אי־בהירות ותסבוכת. “ריגוש” נאמר עכשיו. אבל מה הוא יכול להבין בריגוש הזה? אפילו מלה אחת בכל התסבוכת אינו מבין.

למראה אַליוֹשה אמרה קָתֶרינה איוַנוֹבנה לאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', שקם כבר ממקומו כדי ללכת:

“עוד רגע! הישאר כאן עוד דקה. אני רוצה לשמוע את דעתו של אדם זה, שכל ישותי רוחשת לו אמון. קָתֶרינה אוֹסיפּוֹבנה, אל תלכי גם את,” הוסיפה ופנתה אל הגברת חוֹחלָקוֹבה. הושיבה את אַליוֹשה לידה, וחוֹחלָקוֹבה ישבה ממול, ליד איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“כאן כל ידידי, כל האנשים שיש לי בעולם, ידידי החביבים,” פתחה בלהט, בקול שריטטו בו דמעות־ייסורים כנות, ושוב נטה לבו של אַליוֹשה בבת־אחת לצדה. “אתה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, היית אתמול עד ל… זוועה הזאת, וראית כיצד נהגתי. אתה לא ראית זאת איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, הוא ראה. מה חשב עלי אתמול – איני יודעת, אבל יודעת אני, שאילו נשנה הדבר היום, עכשיו, הייתי מביעה אותם רגשות עצמם שהבעתי אתמול – אותם רגשות עצמם, אותן מלים עצמן, ואותן תנועות עצמן. אתה זוכר את תנועותי, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, אתה עצרת בי באחת מהן (היא הסמיקה ועיניה ברקו)… אני מודיעה לך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’, שאיני יכולה להשלים עם שום דבר. שמע, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', איני יודעת אפילו אם אני אוהבת אותו עכשיו. הוא נראה לי עלוב. וזו עדות גרועה לאהבה. אילו אהבתי אותו, אילו המשכתי לאהוב, אולי לא הייתי מרחמת עליו עכשיו, אלא להפך, שׂונאת אותו…”

קולה הרעיד ודמעות נוצצו על ריסיה. הרעידה נפשו של אַליוֹשה: “בחורה זו כנה ודוברת אמת,” הרהר, “ו… ואינה אוהבת עוד את דְמיטרי!”

“כך הדבר! כך!” קראה הגברת חוֹחלָקוֹבה.

“המתיני, קָתֶרינה אוֹסיפּוֹבנה החביבה, עדיין לא אמרתי את העיקר, לא אמרתי את הדבר הסופי, מה החלטתי הלילה. אני מרגישה, כי החלָטתי נוראה אולי – לגבי – אולם לבי אומר לי, כי כבר לא אשנה אותה בשום פנים, בשום פנים, כל ימי חיי, וכך יהיה. יועצי התמידי, החביב, הטוב, הנדיב, המעמיק להבין את לב האדם, ידידי היחיד בעולם, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', מסכים עמי בכול ומשבח את החלטתי… הוא יודע אותה.”

“כן, אני מקבל אותה,” אמר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בקול חרישי אך תקיף.

“אבל אני רוצה, כי גם אַליוֹשה (אה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', סלח לי שקראתי לך פשוט אַליוֹשה), אני רוצה שגם אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' יאמר לי עכשיו, בנוכחות שני ידידי, האם הצדק אתי, או לא? נבואת־לבי אומרת, שאתה, אַליוֹשה, אחי החביב (מפני שאתה אחי החביב),” אמרה בחגיגיות, ותפסה את ידו הקרה בידה הלוהטת, “נבואת־לבי אומרת, כי החלטתך, אישורך, יביאו לי מרגוע למרות כל ייסורי, כי לאחר דבריך ארגע ואשלים – כך אומר לי לבי!”

“איני יודע מה תשאלי אותי,” אמר אליושה והסמיק, “אבל יודע אני שהנני אוהב אותך ומאחל לך ברגע זה יותר אושר משאני מאחל לעצמי!.. אבל איני מבין דבר בעניינים האלה…” נחפז להוסיף משום־מה.

“בעניינים אלה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', בעניינים אלה עכשיו העיקר הוא – הכבוד והחובה, ואיני יודעת מה עוד, אבל משהו גבוה יותר, אולי אפילו גבוה מהחובה. לבי אומר לי על רגש זה שאין לגבור עליו, והוא מושך אותי בכוח שאין לעמוד בפניו. הכול מסתכם בשתי מלים, וכבר החלטתי: גם אם יתחתן עם זו… עם היצור הזה,” אמרה חגיגית, “שלא אוכל לסלוח לה לעולם, לעולם, אני על אף הכול לא אעזוב אותו לנפשו! מעתה, לעולם, לעולם לא אעזוב אותו לנפשו!” חזרה במין ריגוש, במעין התלהבות חיוורת שכפתה על עצמה. “אין הכוונה שאגרר בעקבותיו, שאופיע מדי רגע לעיניו, שאענה אותו – הו, לא, אני אסע לעיר אחרת, לאן שתרצו, אבל כל ימי, כל ימי חיי, אעקוב אחריו בלי להתעייף. וכשיהיה אומלל עם ההיא, וזה יקרה ללא־מנוס מיד, יוכל לבוא אלי וימצא ידידה, אחות… אחות בלבד, כמובן, אבל לעולם, והוא ייווכח סוף־סוף, כי אחות זו אכן אחות היא, האוהבת אותו והקריבה לו את כל חייה. אגיע לכך, אעמוד על כך שיכיר אותי סוף־סוף, ויספר לי הכול, בלי להתבייש!” אמרה, כאילו מתוך ריגוש גדול. “אני אהיה האֵל, שהוא יתפלל לו – זאת הוא חייב לי, לפחות, על בגידתו ועל מה שסבלתי בגללו אתמול. ושיראה כל ימי חייו, כי אני אהיה נאמנה לו ולהֵן שאמרתי לו פעם אחת, אף על פי שהוא לא היה נאמן ובגד. אהיה… אני איהפך לאמצעי בלבד למען אושרו (או, איך לומר זאת), לכלי, למכונה למען אושרו, וכך לכל ימי חיי, לכל ימי חיי, כדי שיראה זאת כל ימי חייו! הנה זו החלטתי כולה. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' מקבל את דעתי לחלוטין.”

התנשמה בכבדות. אולי רצתה להביע את הרעיון שלה בצורה מכובדת יותר, מעולה וטבעית יותר, אך הכול יצא מפיה חפוז מדי וחשׂוף מדי. היתה בדבריה מידה רבה של חוסר־שליטה עצמית צעירה, בדברים רבים נשמע רק הרוגז של אתמול, הצורך להתייהר קצת, היא הרגישה בזה. פניה קדרו פתאום, ועיניה היו רעות. אַליוֹשה ראה כל זאת מיד, ורחמים נעורו בלבו. וברגע זה הוסיף משהו גם האח איוַן.

“אני רק הבעתי את המחשבה שלי,” אמר. “בפי כל אשה אחרת היו הדברים נשמעים מאולצים, סחוטים, ולא כן בפיך. אשה אחרת לא היתה צודקת, ואילו את צודקת. איני יודע במה לנַמק זאת, אבל אני רואה שאת כנה במדרגה עילאית, ועל כן את צודקת…”

“אבל כל זה רק ברגע ההוא… ומה הוא רגע זה? רק העלבון של אתמול – הנה זה פירוש הרגע ההוא!” לא התאפקה הגברת חוֹחלָקוֹבה, שכפי הנראה לא רצתה להתערב, אך לא עצרה כוח ואמרה פתאום רעיון נכון מאוד.

“כך, כך,” הפסיק אותה איוַן במין התלהבות פתאומית, וכפי הנראה, גם מתוך כעס על שהופסק, “כך, אבל לגבי אשה אחרת היה רגע זה רושם של אתמול בלבד, ורגע בלבד, ואילו אצל בעלת אופי כמו של קָתֶרינה איוַנוֹבנה, יימשך רגע זה כל ימי חייה. מה שיירָאה בעיני אחרות כהבטחה בלבד, יהיה לגביה חובה נצחית, כבדה, קודרת אולי, אבל מתמדת. והיא תזין את עצמה בהרגשה זו של חובה שנעשׂתה. חייך, קָתֶרינה איוַנוֹבנה, יחלפו עכשיו בהתבוננות מתוך ייסורים ברגשותייך, במעשׂה־הגבורה שלך ובצערך, אבל לימים יתרכך סבל זה, וחייך ייהָפכו להתבוננות מתוקה ברעיון תקיף וגא שהוגשם אחת ולתמיד, אכן רעיון גא ממין מיוחד, על כל פנים נועז עד תום, שגברת עליו, ותודעה זו תעניק לך לבסוף סיפוק ותשלים בינך לבין כל השאר…”

אמר את הדברים בתקיפות ובמין זעם, כפי הנראה, בכוונה, וייתכן שמתוך רצון שלא להעלים את כוונתו לומר הכול “כאילו” ובלגלוג.

“אלִי, כל זה הלוא אינו כך!” שוב אמרה הגברת חוֹחלָקוֹבה.

“אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אמור אתה! נורא חשוב לי לדעת מה תאמר אתה!” אמרה קָתֶרינה איוַנוֹבנה ופרצה בבכי. אַליוֹשה קם מהספה.

“אין דבר, אין דבר!” אמרה מתוך בכי, “כל זה בא מהתרגשות, מהלילה הזה, אולם ליד שני ידידים כמוך וכאחיך, עדיין אני מרגישה את עצמי חזקה… כי אני יודעת… שלעולם לא תעזבו אותי שניכם…”

“לרוע המזל, עלי לצאת למוסקבה, אולי כבר מחר, ולעזוב אותך לזמן רב… ולרוע המזל, אין הדבר נתון לשינוי,” אמר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“מחר למוסקבה!” התעוותו פניה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה, “אבל… אבל, אלי, איזו הצלחה!” קראה בקול שנשתנה כהרף־עין, ובהרף־עין סילקה את דמעותיה, עד שלא נותר סימן להן. בן־רגע חלה בה תמורה מופלאה, שהדהימה את אַליוֹשה: במקום נערה מסכנה ופגועה, שבכתה בהתפרצות עזה של רגשותיה, הופיעה פתאום אשה השולטת בעצמה לגמרי, ואפילו מרוצה מאוד ממשהו, כאילו פקדה אותה פתאום איזו שׂמחה.

“לא זה מוצלח שאני נוטשת אותך, מובן מאליו שלא,” תיקנה את דבריה בחיוך חביב של אשת־החֶברה, “ידיד כמוך אינו יכול להעלות זאת על הדעת. להפך, אני אומללה מאוד בכך שתחסר לי (פתאום צעדה נמרצות אל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', תפסה את שתי ידיו ולחצה אותן ברגש חם). ההצלחה היא בכך, שבעצמך, אישית, תוכל לספר עכשיו במוסקבה לדודה אָגָשה על מצבי כולו, על הזוועה שלי כולה, בגילוי־לב גמור כלפי אָגָשה ובהתחשבות בדודה החביבה כפי שתדע לעשׂות זאת. אינך יכול לתאר לעצמך מה אומללה הייתי אתמול והבוקר, כשלא ידעתי כיצד אכתוב את המכתב הנורא הזה… מפני שבשום פנים אי־אפשר למסור זאת במכתב… עכשיו יהיה לי קל לכתוב, מפני שתבקר שם ותסביר הכול. מה שׂמחה אני! ושוב, אני שׂמחה רק לכך, האמן לי. ודאי, שלך עצמך אין חילוף… מיד ארוץ לכתוב את המכתב,” סיימה ואפילו צעדה צעד ליציאה מהחדר.

“ואַליוֹשה? ודעתו של אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', שרצית לשמוע ויהי־מה?” צעקה הגברת חוֹחלָקוֹבה. נימה עוקצנית וזועמת נשמעה בקולה.

“לא שכחתי זאת,” נעצרה קָתֶרינה איוַנוֹבנה, “ומדוע את כה עוינת כלפי ברגע כזה, קָתֶרינה אוּסיפּוֹבנה?” אמרה בטינה מרה ולוהטת. “מה שאמרתי אני מאשרת. דעתו חיונית לי, יתירה מזו: דרושה לי הכרעתו! מה שיאמר, כן יהיה – הנה באיזו מידה אני נכספת לדבריך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'… מה היה לך?”

“מעולם לא חשבתי, ואיני יכול להעלות זאת על הדעת!” אמר אַליוֹשה בצער.

“מה, מה?”

“הוא נוסע למוסקבה, ואת אמרת ששׂמחה את – הלוא התכוונת לזה! ומיד התחלת להסביר, שלא לכך את שׂמחה, אלא להפך, מצטערת על ש… את מאבדת ידיד – אבל גם זאת שׂיחקת בכוונה… כמו בתיאטרון בקומדיה שׂיחקת!…”

“בתיאטרון? כיצד?.. מה אתה אומר?” קראה קָתֶרינה איוַנוֹבנה בהשתוממות עמוקה, הסמיקה וזיעפה את הגבות.

“גם אם תשכנעי אותו הרבה, כי צר לך לאבד אותו כידיד, הרי אמרת לו ברור, שההצלחה היא בנסיעתו…” אמר אַליוֹשה, נשנק בהתרגשותו. עדיין עמד ליד השולחן.

“על מה אתה מדבר, איני מבינה…”

“גם אני איני יודע… יש לי כעין האָרה… אני יודע שלא טוב כי אומר זאת, אבל אומר הכול,” המשיך אַליוֹשה באותו קול רועד ונקטע. “בהאָרה ראיתי, שאולי אינך אוהבת כלל את אחי דְמיטרי… מההתחלה… ואולי גם דְמיטרי אינו אוהב אותך כלל… מההתחלה… אלא רק מכבד… באמת שאיני יודע כיצד אני מעֵז לומר כל זה, אבל הלוא דרוש שמישהו יאמר את האמת… מפני שגם אחד מכם אינו רוצה לומר את האמת…”

“איזו אמת?” צעקה קָתֶרינה איוַנוֹבנה, ומשהו היסטרי נצטלצל בקולה.

“הנה איזו,” מלמל אַליוֹשה כאילו כפאוֹ שד, “קראו עכשיו לדְמיטרי – אני אמצא אותו – ושיבוא לכאן ויקח את ידך, אחר כך יקח את ידו של אחי איוַן, ויחבר את ידיכם. מפני שאַת מענה את איוַן, מפני שרק אותו את אוהבת… ומענה מפני שאת דמיטרי את אוהבת מתוך ריגוש נורא… לא באמת אוהבת… רק מפני ששכנעת את עצמך כך…”

הפסיק אַליוֹשה והשתתק.

“אתה… אתה… אוויל אלוהי קטן, הנה מי אתה!” אמרה בחריפות קָתֶרינה איוַנוֹבנה, פניה חוורו ושׂפתיה התעוותו מזעם. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' צחק פתאום וקם. המגבעת היתה בידיו.

“טעית, אַליוֹשה הטוב שלי,” אמר בהבעה שעדיין לא ראה אַליוֹשה כמותה בפניו, הבעה של איזו כֵּנות צעירה ורצון חשׂיפה חזק ובלתי־נכבש, “מעולם לא אהבה אותי קָתֶרינה איוַנוֹבנה! היא ידעה כל הזמן שאני אוהב אותה, אף שמעולם לא אמרתי לה דבר על אהבתי – ידעה, אבל אותי לא אהבה. גם ידיד שלה לא הייתי אפילו יום אחד: האשה הגאה לא היתה זקוקה לידידותי. היא החזיקה בי לידה לשם נקמה בלתי־פוסקת. היא נקמה בי על כל העלבונות מצד דְמיטרי, שירדו עליה בהתמדה, כל רגע, כל הזמן הזה: עלבונות החל בפגישתם הראשונה… שכן גם פגישתם הראשונה נחתמה בלבה כעלבון. הנה, כזה הוא לבה! כל הזמן היה תפקידי לשמוע על אהבתה אותו. אני נוסע עכשיו, ואילו אַת, קָתֶרינה איוַנוֹבנה, דעי, שאת אוהבת ממש רק אותו. וככל שיעליב אותך יותר, כן תאהבי יותר. הנה זוהי הצרה הרגשית שלך. את אוהבת אותו דווקא כפי שהוא, את אוהבת אותו כשהוא מעליב אותך. אילו היטיב את דרכו, היית עוזבת אותו מיד ומפסיקה לאהוב. אולם הוא דרוש לך כדי להתבונן בלי־הרף בגבורה שבנאמנותך, וכדי לטעון כלפיו על חוסר־הנאמנות. וכל זה נובע מגאוותך. כן, יש כאן הרבה כניעה והשפלה, אבל הכול בא מהגאווה… אני צעיר מדי, ואהבתי אלייך היתה עזה מדי, אני יודע שלא היה ראוי לומר זאת, ומעשׂה מכובד יותר הייתי עושׂה, אילו פשוט הלכתי ממך. והליכה זו היתה מעליבה אותך פחות. אבל אני נוסע למקום רחוק ולא אשוב לעולם. לנצח… איני רוצה לשבת ליד שֶבר של רגשות… אגב, כבר איני יודע לדבּר, הנה כבר אמרתי הכול. היי שלום, קָתֶרינה איוַנוֹבנה, אסור לך לכעוס עלי, מפני שנענשתי פי מאה ממך: נענשתי כבר בכך שלא אראה אותך לעולם. היי שלום. אין לי צורך בלחיצת ידך. עינית אותי בדעה צלולה מכדי שאוכל לסלוח לך ברגע זה. אחר כך אסלח, וכעת אין צורך בלחיצת־היד. – Den Dank, Dame, begehr ich nicht”19 הוסיף בחיוך מעוּוָת, והוכיח, אגב, שגם הוא יודע לקרוא את שילֶר וללמוד שורה בעל־פה, ולפני כן לא היה אַליוֹשה מאמין באפשרות כזאת. הוא יצא מהחדר בלי להיפרד מהגברת חוֹחלָקוֹבה, בעלת־הבית. אַליוֹשה ספק כפיים.

“איוַן!” צעק אחריו כאובד־עצות, “שוב, איוַן! לא, לא, עכשיו לא ישוב בשום פנים!” אמר וצערו ירד עליו. “ואני האשם, אני התחלתי בזה. איוַן דיבר בזעם, דיבר לא טוב. לא בצדק ובזעם…” פלט אַליוֹשה את הדברים כמי שיצא מדעתו.

קָתֶרינה איוַנוֹבנה יצאה פתאום לחדר הסמוך.

“לא עשׂית כל רע, פעלת נפלא, כמו מלאך,” לחשה לאַליוֹשה המצטער הגברת חוֹחלָקוֹבה, בחפזון ובחגיגיות. “אני אפעיל את כל המאמצים שלא יסע מכאן איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'…”

פניה קרנו משׂמחה לצערו הגדול של אַליוֹשה. פתאום שבה לחדר קָתֶרינה איוַנוֹבנה. בידיה היו שני שטרות של מאה רובל.

“בקשה גדולה לי אליך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ',” פנתה אל אַליוֹשה בקול שליו ורגוע, כאילו באמת לא קרה כאן דבר. “לפני שבוע, כן, דומני שלפני שבוע, עשׂה דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' מתוך רִתחה מעשׂה בלתי־צודק ומכוער מאוד. יש כאן מקום אחד מן הגרועים, פונדק אחד. שם פגש את הקצין־לשעבר הזה, את סרן־המַטה הזה, שאביך היה מעסיק אותו בעסקים מסוימים שלו. דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' כעס משום־מה על סרן זה, תפס בזקנו ובצורה משפילה זו משך אותו החוצה, וברחוב עוד הוליך אותו כך זמן רב, ומספרים, כי נער, בנו של סרן זה, הלומד בבית־הספר המקומי, ילד קטן, שראה זאת, רץ ליד השניים, ובכה בקול רם, התחנן שיניח לאביו, רץ אל אנשים וביקש שיגנו על אביו, אבל כולם צחקו. סלח לי, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, איני יכולה להיזכר בלי כעס במעשׂה המחפיר הזה שלו… אחד מסוג המעשׂים, אשר רק דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ מסוגל לעשׂות בשעת כעסו… כשהוא סוער. גם לספר על כך קשה לי, איני יכולה. אני מתבלבלת. התעניינתי באיש שנפגע, ונודע לי, שהוא אדם עני מאוד. שם המשפחה שלו סניֶגירוֹב. הוא נכשל במשהו בשירותו, סולק מהצבא, איני יודעת לספר על כך, ועכשיו שקע האיש בעוני נורא, והוא מטופל במשפחה, במשפחה אומללה של אשה וילדים חולים, אשה מטורפת כמדומני. הוא יושב בעיר זה־כבר, עוסק במשהו, שימש לבלר באיזה מקום, ופתאום אין משלמים לו. בחרתי בך… זאת אומרת, חשבתי – איני יודעת, אני מסתבכת – לבקש ממך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' הטוב שלי, לגשת אליו באמתלה כלשהי, להיכנס אליהם, זאת אומרת, אל סרן זה – אלִי, כמה אני מתבלבלת, ובעדינות, בזהירות, כפי שרק אתה תדע לעשׂות (אַליוֹשה הסמיק), למסור לו את התמיכה, הנה, את מאתיים הרובלים. ודאי יקח מידך… יש לשכנע אותו שיקח… ואולי לא, איך אומרים זאת? ראה, אין זה תשלום תמורת הפיוס, כדי שלא יגיש תביעה (כי נדמה לי, שהתכוון להגיש תביעה), אלא פשוט השתתפות־בצער, הרצון לעזור, ממני, ממני, מארוסתו של דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ולא ממנו עצמו… בקיצור, אתה תדע… הייתי נוסעת לשם בעצמי, אבל אתה תצליח יפה ממני. הוא גר ברחוב אוֹזיוֹרנָיָה, בביתה של העירונית קַלמיקוֹבה… בשם אלוהים אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’, עשׂה זאת למעני, ועכשיו… ועכשיו אני קצת… עייפה. להתראות…”

פתאום פנתה לאחור במהירות ושוב נעלמה מעֵבר למסך, ואַליוֹשה לא הספיק לומר מלה, ורצה מאוד לומר. הוא רצה לבקש סליחה, להאשים את עצמו, לומר משהו, שכן היה לבו מלא, ובשום פנים לא רצה לצאת מהחדר בלי לומר את דברו. אולם הגברת חוֹחלָקוֹבה אחזה בידו והוציאה אותו. בפרוזדור שוב עיכבה אותו, כמו קודם לכן.

“גאה, נאבקת עם עצמה, אבל טובה, נהדרת, גדולת־נפש!” כמעט לחשה הגברת חוֹחלָקוֹבה, “כמה אני אוהבת אותה, בעיקר לפעמים, וכמה אני שוב שׂמחה לכול, לכול! אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' החביב, זאת לא ידעת: דע איפוא, כי כולנו, כולנו – אני, שתי הדודות שלה – נו, כולנו, אפילו Lise כבר חודש שלם אנו שואפות ומתפללות, שהיא תיפרד מאהובך דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שאינו רוצה בכל קשר אתה ואינו אוהב אותה כלל, ושתינשׂא לאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, הצעיר המשׂכיל והנהדר, האוהב אותה יותר מכל המצוי בעולם. קשר ממש קשרנו כאן, ואולי איני נוסעת מכאן בגלל זה…”

“הלוא בכתה, כי שוב נעלבה!” אמר אַליוֹשה בהרמת קול.

“אל תאמין לדמעות אשה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', תמיד אני נגד הנשים במקרים כאלה, ובעד הגברים.”

“אמא, את משחיתה והורסת אותו,” נשמע מעבר לדלת קולה הדק של Lise.

“לא, אני אשם בכול, אני אשם נורא!” חזר ואמר אַליוֹשה הבלתי־מנוחם מתוך הרגשה עזה של בושה מייסרת על התפרצותו, ואפילו כיסה פניו בידיו מרוב בושה.

“להפך, נהגת כמו מלאך, כמו מלאך, אני מוכנה לחזור על זה אלפי פעמים.”

“אמא, מדוע הוא נהג כמו מלאך,” שוב נשמע קולה של Lise.

“פתאום היה נדמה לי משום־מה, למראה המתרחש,” המשיך אַליוֹשה, כאילו לא שמע כלל את דברי ליזה, “שהיא אוהבת את איוַן, ועל כן אמרתי שטות זו… ומה יקרה עכשיו!”

“למי, למי?” קראה Lise, “אמא, את רוצה ודאי להרוג אותי. אני שואלת ואת אינך עונה.”

ברגע זה נכנסה החדרנית בריצה.

" קָתֶרינה איוַנוֹבנה מרגישה רע… היא בוכה… היסטריה… מפרכסת."

“מה יש שם?” צעקה Lise, עתה בקול חרד. “אמא, אני אחטוף היסטריה, ולא היא!”

“Lise, בשם אלוהים, אל תצעקי, אל תהרגי אותי. לפי שנותייך אינך צריכה לדעת כל מה שהגדולים יודעים, אבוא ואספר כל מה שאפשר לספר לך. אלִי! אני רצה, רצה… היסטריה – זה סימן טוב. אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, זה נהדר שיש לה היסטריה. כך זה צריך להיות. במקרה כזה אני תמיד נגד הנשים, נגד ההיסטֶריות האלה ודמעות הנשים. יוּליָה, רוצי והגידי, שמיד אני עפה. וביציאתו זו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, היא עצמה אשמה. אבל הוא לא יסע. Lise, בשם אלוהים, אל תצעקי! אה, כן, לא את צועקת, אני צועקת, סלחי לאמא שלך, אבל אני נלהבת, נלהבת, נלהבת! האם שׂמת לב אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, איזה צעיר בן־חיִל היה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ כשיצא, אמר מה שאמר ויצא! חשבתי, הוא מלומד כזה, אקדמיקן, ופתאום הוא מדבר בלהט־בלהט, דיבור גלוי־לב וצעיר, חסר־ניסיון וצעיר, וכל זה נפלא כל כך, נפלא, כאילו אתה… ואמר גם את השורה מהשיר הגרמני, בדיוק כמוך! אבל אני רצה, רצה. אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, לך מהר לעשׂות את השליחות הזאת, ושוב בהקדם. Lise, אין את זקוקה למשהו? בשם אלוהים, אל תעצרי אפילו לדקה את אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’, הוא ישוב אלייך מיד…”

סוף־סוף נחפזה הגברת חוֹחלָקוֹבה לצאת. לפני צאתו רצה אַליוֹשה לפתוח את הדלת אל Lise.

“בשום פנים!” צעקה Lise, “עכשיו כבר בשום פנים. דבֵר מבעד לדלת. בעד מה הגעת אל המלאכים? רק זאת רוצה אני לדעת.”

“בעד שטות איומה, Lise! שלום.”

“אל תעז להסתלק כך!” צעקה Lise.

“Lise, יש לי צער רציני. מיד אשוב, אבל יש לי צער גדול, גדול!”

ויצא בריצה מהחדר.


6: ריגושים בבקתה

אכן היה לו צער גדול, צער שכמותו חווה עד עתה לעתים רחוקות. הוא התפרץ ו“השתטה” – ובאיזה עניין: רגשות אהבה! “נו, מה אני מבין בזה, מה אני יכול לפרש בעניינים אלה?” חזר ואמר לעצמו בפעם המאה כשהוא מסמיק – אילו הבושה בלבד, הבושה היא רק העונש המגיע לי – הצרה היא שללא־ספק אגרום עכשיו אסונות חדשים… והלוא שלח אותי הישיש כדי להשכין שלום ולאחֵד. כך מאחדים? ושוב נזכר כיצד “חיבר את ידיהם”, ושוב נתקף בושה נוראה. “אמנם, עשׂיתי כל זה בכנות, אבל להבא ראוי להיות חכם יותר,” סיכם ואפילו לא חייך על סיכומו.

קָתֶרינה איוַנוֹבנה שלחה אותו לרחוב אוֹזיוֹרנָיָה, ואחיו דְמיטרי התגורר בדרך לשם, לא רחוק מאוֹזיוֹרנָיָה בסמטה. אַליוֹשה החליט לסור אליו לפני הביקור אצל הסרן, אף שלבו אמר לו, כי לא ימצא את האח בבית. הוא חשד, שאולי יסתתר עתה אחיו מפניו, אבל עליו למצוא אותו ויהי־מה. הזמן אוזֵל: משעה שיצא מהמנזר לא הניחה לו אפילו לדקה, לשנייה, המחשבה על הישיש הגווע.

בשליחות שהטילה עליו קָתֶרינה איוַנוֹבנה הבזיק פרט אחד, שעורר בו עניין רב מאוד: כשסיפרה קָתֶרינה איוַנוֹבנה על הנער הקטן, התלמיד, בנו של הסרן, שרץ ליד אביו, בכה בקול, הבזיקה גם בדעתו של אַליוֹשה המחשבה, כי ודאי נער זה הוא התלמיד שנשך את אצבעו, כשחקר אותו אַליוֹשה במה העליב אותו. כרגע כבר היה כמעט משוכנע בכך, בלי לדעת מדוע. וכך, כשנסחף לעניינים אחרים, רווח לו והוא החליט לא “לחשוב” על “הצרה” שעולל עכשיו, ולא לענות את עצמו ברגשי־חרטה, אלא לעשׂות מעשׂה, ומה שיצמח מזה, זה יהיה. עם מחשבה זו התעודד לגמרי. אגב, כשנכנס לסמטה אל האח דְמיטרי, שלף מהכיס את הלחמניה שלקח אצל אביו ואכל אותה בהליכה. האכילה חיזקה אותו.

דְמיטרי לא היה בבית. בעלי־הבית – הנגר הזקן, בנו ואשתו הזקנה – הסתכלו באַליוֹשה בחשדנות. “זה היום השלישי שלא בא ללון, אולי נסע לאיזה מקום,” ענה הזקן על שאלותיו הנמרצות של אַליוֹשה. אַליוֹשה הבין, כי הזקן עונה לפי הוראה שניתנה לו. כששאל: “אולי הוא אצל גרוּשֶנקה, או שהוא שוב מתחבא אצל פוֹמה?” (אליושה השמיע בכוונה גילויים אלה), נתנו בו בעלי־הבית כולם מבט נפחד. “אם כן, הם אוהבים אותו, עוזרים לו,” חשב אַליוֹשה, “טוב הדבר.”

סוף־סוף מצא ברחוב אוֹזיוֹרנָיָה את בית העירונית קַלמיקוֹבה, בית קטן ישן ונוטה קצת על צדו, רק שלושה חלונות פונים לרחוב, בחצר המזוהמת עמדה פרה יחידה. הכניסה לבית מהחצר, אל פרוזדור. בדירה שמשׂמאל גרה בעלת־הבית הזקנה עם בתה הזקנה, ונדמה כי שתיהן חֵרשות. כששאל לסרן וחזר על שאלתו פעמים אחדות, הבינה אחת מהן סוף־סוף ששואלים על הדייר, והצביעה על הדלת אל בקתת־המגורים. דירת הסרן נתגלתה כבקתה פשוטה. אַליוֹשה כמעט נגע בידית־הברזל כדי לפתוח את הדלת, אולם פתאום הדהימה אותו הדממה הבלתי־רגילה בפנים. הוא ידע מדברי קָתֶרינה איוַנוֹבנה, כי הסרן הוא בעל־משפחה: “או שכולם ישנים, או ששמעו אולי כי באתי, וממתינים עד שאפתח. מוטב שאקיש תחילה,” ואכן הקיש. התשובה לא נשמעה מיד, אבל אולי לאחר עשׂר שניות.

“מי שם!” צעק מישהו בקול רם ורוגז מאוד.

אַליוֹשה פתח את הדלת ועבר את הסף. הוא עמד בחדר־המגורים של הבקתה, אמנם חדר מרווח למדי, אך חסום על ידי אנשים וכלי־בית. משׂמאל עמד תנור רוסי גדול. מהתנור אל החלון השׂמאלי נמתח חבל לאורך כל החדר, וכל מיני סמרטוטים נתלו עליו. ליד שני הקירות, מימין ומשׂמאל, עמדו שתי מיטות, מכוסות שׂמיכות סרוגות. על אחת מהן, השׂמאלית, נראתה ערימה של ארבע כריות מצופות בד, מהגדולה למטה אל הקטנה למעלה. על המיטה שמימין נראתה כרית קטנטונת אחת. בפינה הקדמית היה מובדל שטח לא־גדול בווילון או סדין, שהוטל גם הוא על חבל שנמתח באלכסון לפינה. מעֵבר לווילון נסתמן משכב הוצע על ספסל וכיסא הוצב לידו. שולחן־איכרים פשוט, מרובע, הוזז מהפינה הקדמית אל החלון האמצעי. כל שלושת החלונות, בכל אחד ארבע שמשות קטנות ירוקות ועבֵשות, היו עמומים מאוד וסגורים, ובחדר עמד מחנק והאור לא היה רב. על השולחן נראו מחבת ובה שיירי ביציה, פרוסת־לחם נגוסה, ובקבוק קטן ובו, על התחתית, שיירים מעטים של העונג־הארצי. ליד המיטה שמשׂמאל ישבה על כיסא אשה הנראית כגברת, לבושה שמלת כותנה. פניה רזות מאוד, צהובות. לחייה הנפולות העידו ממבט ראשון על חולניותה. אולם יותר מכל המראה הפליא את אַליוֹשה מבטה של הגברת המסכנה, מבט השואל הרבה ויהיר נורא. עד שדיברה הגברת עצמה, וכל עוד שׂוחח אַליוֹשה עם בעל־הבית, היתה הגברת משיטה את עיניה החומות הגדולות, באותו מבט יהיר ושואל עצמו, מפני אחד המדברים אל פני רעהו. בסמוך לגברת זו וליד החלון השׂמאלי עמדה נערה צעירה שפניה לא־יפות למדי, שׂערה האדמוני קלוש, ולבושה דל אך נקי. בזלזול הסתכלה באַליוֹשה הנכנס. מימין ישב עוד יצור־נשי, גם הוא ליד המיטה. יצור זה היה עלוב מאוד, גם זו צעירה כבת עשׂרים, גיבנת ונכה, רגליה יבשו, נאמר אחר כך לאַליוֹשה. הקביים עמדו לידה, בפינה, בין המיטה לקיר. עיניה הטובות והיפות להפליא של הנערה המסכנה הסתכלו במין ענווה שלווה באַליוֹשה. אל השולחן, מסיים את אכילת הביצייה, ישב אדון כבן ארבעים וחמש, לא גבוה, רזה, חלוש, אדמוני, בעל זקן אדמדם קלוש, הדומה מאוד ללוּפית פרועה (דימוי זה, ובעיקר המלה “לוּפית” הבזיקו בדעתו של אַליוֹשה ממבט ראשון על האיש, והוא נזכר בזה אחר כך). כפי הנראה, אדון זה הוא שצעק קודם “מי שם!”, שכן לא היה גבר אחר בחדר. אבל כשנכנס אַליוֹשה, הוא קפץ וקם מהספסל שישב עליו, ניגב בחיפזון את פיו במפּית מחוררת ומיהר אל אַליוֹשה.

“נזיר מבקש תרומה למנזר, ידע אל מי לבוא!” אמרה בקול רם הנערה שעמדה בפינה השׂמאלית.

אבל האדון שנחפז לגשת אל אַליוֹשה, פנה אליה כשהוא סָב על עקביו, ובקול נרגש, נקטע ענה לה:

“לא, וַרוָרה ניקולָיֶבנה, לא זה הדבר, לא ניחשת! הרשה־נא לי לשאול,” פנה אל אַליוֹשה, “מה הביא אותך לבקר… במאורה זו?”

אַליוֹשה הסתכל באיש בתשׂומת־לב, הוא ראה אותו לראשונה. היה בו משהו מגושם, משהו נחפז ומרגיז. כפי הנראה שתה עכשיו, אך לא היה שתוי. פניו הפיקו חוצפה קיצונית, ובו־בזמן – תמוה היה הדבר – גם פחדנות ברורה. הוא נראה כאדם, שימים רבים היה כפוף ונכנע וסובל, ופתאום קפץ ורצה להצהיר על קיומו. ואולי מוטב לומר, שהיה דומה לאדם הרוצה מאוד להכות אותך, אבל מפחד מאוד שתכה אותו. בדבריו ובנעימת קולו הצווחני למדי, נשמע איזה הומוֹר מעוּוָת, פעם מרושע, פעם נפחד, אבל לא עקיב וגם נקטע. כששאל על “המאורה” כאילו רעד כולו, לטש עיניו וקפץ אל אַליוֹשה, שנרתע מוכנית צעד אחד. לבוש היה מעיל־נַנקין כהה מרופט למדי, מטולא ומוכתם. מכנסיו היו בהירים, מהסוג שאין איש לובש זה־כבר, משובצים, תפורים מאיזה ארג דק מאוד, מקומטים למטה ומופשלים על ידי כך, כאילו גדל מהם, כמו נער. “אני… אָלֶכּסֵיי קָרָמָזוֹב…” ענה אַליוֹשה.

“היטב אני מבין,” קטע אותו האדון, מרמז שבלאו־הכי ידוע לו מי הוא. “ואני סרן־המַטה סניֶגירוֹב, כן הנני. ובכל זאת רצוי לדעת מה דווקא הביא…”

“ככה סתם נכנסתי. לאמיתו של דבר, הייתי רוצה לומר לך משהו… אם רק תרשה…”

“במקרה כזה, הנה גם כיסא, הואל לתפוס מקום. כך היו אומרים בקומדיות עתיקות: ‘הואל לתפוס מקום’…” ובתנועה מהירה לקח הסרן כיסא (כיסא איכרים פשוט, כולו עץ ללא־ריפוד) והעמיד אותו כמעט באמצע החדר. עתה לקח כיסא שני כזה, ישב מול אַליוֹשה, ושוב קרב אליו כמו קודם, עד20 שכמעט נגעו ברכיהם.

“ניקוֹלַיי אִילאִיץ' סניֶגירוֹב־ס, סרן־מטה לשעבר של חיל־הרגלים הרוסי, אמנם נָזוף על מגרעותיו, ובכל זאת סרן־מטה. אולי היה ראוי יותר לומר: סרן־המטה מוסיף־ס' ולא סניֶגירוֹב, כי החל במחצית השנייה לחיי התחלתי להוסיף ס' למלים. את ההרגל להוסיף ס' בסופי המלים רוכש אדם כשהוא מושפל.”

“אכן, כך הדבר?” הצטחק אַליוֹשה, “ההרגל נרכש שלא־מדעת או בכוונה?”

“אלוהים עדי, שלא־מדעת. לא דיברתי כך, כל החיים לא דיברתי בהוספת ס‘, ופתאום נפלתי וקמתי כשאני מוסיף ס’. אני רואה שאתה מתעניין בשאלות בנות־זמננו. אבל במה יכולתי לעורר סקרנות כה רבה, שכן אני חי בתנאים שאינם מאפשרים הכנסת־אורחים.”

“באתי… בעניין ההוא…”

“בעניין ההוא?” הפסיק אותו הסרן בקוצר־רוח.

“בעניין הפגישה ההיא שלך עם אחי דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ',” ענה אַליוֹשה מתוך אי־נוחות.

“איזו פגישה היתה זו? האין זו הפגישה ההיא? אם כן, בעניין הלוּפית, הלופית מבית־המרחץ?” רכן אל אורחו כך, שהפעם נקשו הברכיים אלו באלו. שׂפתיו הצטמצמו והיו לקו אחד.

“איזו לוּפית?” מלמל אַליוֹשה.

“הוא בא, אבא, להתאונן עלי לפניך!” צעק קול הנער המוכּר לאַליוֹשה מאחורי הווילון שבפינה. “אני שנשכתי לו את האצבע!” הווילון הוסט ואַליוֹשה ראה את אויבו זה־לא־כבר בפינה, מתחת לאיקוֹנוֹת, על המשכב שהוצע על הספסל והכיסא. הנער שכב מכוסה במעילו ובשׂמיכת־צמר גפן ישנה. חולה היה כפי־הנראה, קודח, כפי שניכר בעיניו היוקדות. ללא־פחד, לא כמו קודם־לכן, הסתכל עכשיו באַליוֹשה: “בבית לא תגיע אלי.”

“מה זאת אומרת, נשך אצבע?” קפץ הסרן ממקומו. “אצבע שלך נשך?”

“כן, שלי. קודם לכן יידו זה בזה אבנים, הוא וכמה ילדים. ששה יידו בו, והוא היה לבדו. ניגשתי אליו והוא יידה בי אבן, אחר כך עוד אחת בראשי. שאלתי: מה עשׂיתי לו? ופתאום קפץ ונשך קשה את האצבע שלי, איני יודע מדוע.”

“מיד אלקה־ס! ברגע זה אלקה־ס!” קפץ הסרן וקם מכסאו.

“אבל אני הרי איני מתאונן כלל, רק סיפרתי… איני רוצה שתלקה אותו. ונדמה לי, שהוא חולה עכשיו…”

“ואתה חשבת שאלקה? שאקח את איליוּשֶצ’קה ומיד אלקה אותו לעיניך, למען הסיפוק השלם שלך? זה נחוץ לך מאוד?” אמר הסרן ופנה אל אַליוֹשה בתנועה, כאילו רצה להתנפל עליו. “צר לי, אדוני, על האצבע שלך, אבל האינך רוצה, לפני שאלקה את אִיליוּשֶצ’קה, שאקצץ בסכין זה לעיניך ארבע אצבעות שלו, למען הסיפוק הצודק שלך? ארבע אצבעות, אני חושב, יספיקו לך כדי לרַווֹת את צמאון־הנקם שלך, ואת החמישית לא תדרוש?…” הוא הפסיק וכאילו נשנק. כל תו בפניו נע וריטט, ובעיניו נשקפה התגרות עצומה. כאילו יצא מדעתו.

“נדמה לי, שהבנתי עתה הכול,” אמר אַליוֹשה בשקט ובעצב, והוסיף לשבת. “זאת אומרת, שהנער שלך – נער טוב, והתנפל עלי מפני שאני אחיו של המעליב אותך… עכשיו אני מבין זאת,” חזר ואמר במהורהר. “אבל אחי דְמיטרי מתחרט על המעשׂה שלו, הדבר ידוע לי, ואם רק יינתן לו לבוא אליך, או מוטב להיפגש אתך שוב באותו מקום, הוא יבקש ממך סליחה לעיני כולם… אם תרצה בזה.”

“אם כן, תלש את הזקנקן וביקש סליחה… גמר איפוא הכול ונתן סיפוק, לא כן?”

“לא, להפך, הוא יעשׂה כל מה שתרצה ואיך שתרצה!”

“אילו הייתי מבקש איפוא מהוד־מעלתו לכרוע ברך לפני באותו פונדק עצמו – ‘סטוֹליצ’ני־גוֹרוֹד’ שמו – או בכיכר, היה כורע?”

“כן, הוא גם יכרע ברך.”

“פָּלחת אותי. פלחת והבאת עד דמעות. נוטה יותר מדי להתרגש. הרשה לי איפוא להציג את עצמי בשלמות: משפחתי, שתי בנותי ובני – יוצאי־חלצי. כשאמות, מי יאהב אותם? וכל עוד אני חי, מי מלבדם יאהב אותי, הפּסול? דבר גדול עשׂה אלוהים לכל אדם כמוני. הלוא דרוש שיאהב לפחות מישהו גם אדם כמוני…”

“אמת מוחלטת!” קרא אַליוֹשה.

“כבר די במעשׂי מוקיונות אלה, בא איזה שוטה וכבר אתה מבייש אותנו!” קראה פתאום הנערה שליד החלון, והפנתה אל האב פנים מזלזלות ובזות.

“המתיני קצת, וַרוָרה ניקוֹלָיֶבנה, הרשי לקיים את הכיוון,” צעק אליה האב, אמנם בקול מצַווה, אבל במבט מסכים למדי. “זה האופי שלנו כזה,” שב להסתכל באַליוֹשה ואמר:

"ועל שום דבר בטבע

לא רצה הוא לברך.

זאת אומרת, ראוי היה לומר במין נקבה: לא רצתה היא לברך. אבל הרשה להציג אותך גם לפני רעיותי: הנה־ס אָרינה פֶּטרוֹבנה, גברת בלי רגליים, כבת ארבעים ושלוש, הרגליים מהלכות, אבל קצת. מפשוטי־העם. אַרינה פֶּטרוֹבנה החליקי את תווי־פנייך: הנה אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוב. קום, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'," לקח את ידו והקים אותו בכוח, שלא ניתן לראות בו כלל. “אתה מוצג לפני גברת, עליך לקום. לא קָרָמָזוב זה, אמאלה, ש… וכך הלאה, אלא אחיו, המזהיר במידות צנועות. הרשי, אָרינה פֶּטרוֹבנה, הרשי, אמאלה, הרשי לנשק את ידך תחילה.” ובהדרת־כבוד, אפילו בעדינות, נשק את ידי רעייתו. הצעירה שליד החלון פנתה עורף למעמד ברוגזה. פניה השואלות והיהירות של הרעייה הביעו פתאום חביבות בלתי־רגילה.

“שלום, שב, אדון צ’ורנוֹמָזוֹב,” אמרה.

“קָרָמָזוב, אמאלה, קָרָמָזוב (מפשוטי־העם אנו),” לחש לה.

“נו, קָרָמָזוב, או איך שיהיה, ואני תמיד – צ’ורנוֹמָזוֹב. שב, ולמה הוא הקים אותך? גברת בלי רגליים אמר, רגליים ישנן אבל התנפחו כמו דליים, ואני עצמי התביישתי. איך שהייתי שמנה קודם, ועכשיו כאילו בלעתי מחט.”

“אנחנו מפשוטי־העם, מפשוטי־העם,” שוב לחש הסרן.

“אבא, אבא!” אמרה פתאום הנערה הגיבנת, היושבת על הכיסא, ששתקה עד עכשיו, וכיסתה על עיניה במטפחת.

“ליצן!” פלטה הנערה שליד החלון.

“אתה רואה איזה מין ידיעות אצלנו,” פרשׂה האם ידיה והצביעה על הבנות. “כמו שעננים שטים. יחלפו העננים, ושוב המוסיקה שלנו. קודם, כשהיינו אנשי צבא, באו אלינו אורחים רבים כאלה. אני, חביבי, לא משווה זאת לעניין. מי שאוהב את מי, שיאהב לו אותו. הדיאקוֹנית אז באה ואומרת: ‘אלכסַנדר־אלכסַנדרוֹביץ’, אדם בעל נפש הכי מצוינת, ונַסטַסיָה פֶּטרוֹבנה היא בת הגיהנום! נו, עניתי לה, זה איך שמישהו מעריץ את מי, ואת ערימת טינופת קטנה, אך מסריחה. ‘ואותך,’ היא אומרת, ‘צריך להחזיק קצר’. את, אמרתי לה, גולם שחור, את מי באת ללמד? ‘אני,’ אמרה, ‘מכניסה אוויר נקי, ואת – לא נקי!’ שאלי, עניתי לה, את כל האדונים הקצינים, האם אוויר נקי בי, או אוויר אחר? ומאז זה יושב על נפשי. לפני זמן־מה ישבתי כאן, כמו עכשיו, ואני רואה שנכנס אותו הגנרל שהגיע לכאן בפסחא. מה, אמרתי לו, הוד־מעלתך, האם מותר לגברת אצילה להכניס אוויר חופשי? ‘כן,’ ענה, ‘צריך אצלכם לפתוח אשנב או דלת, מאותה סיבה שאצלכם האוויר לא טהור!’ נו, וככה כולם. מה איכפת להם האוויר שלי? מהמתים יש אפילו ריח רע מזה. אמרתי, אני לא מקלקלת את האוויר שלכם, אזמין נעליים ואלך. אנשים, חביבים, אל תכעסו על אמא שלכם! ניקוֹלַיי אִילאיץ', חביבי, האם לא עשׂיתי לך הכול כמו שרצית, וכל מה שיש לי זה איליושֶׁצ’קה, שבא מהכיתה ואוהב. אתמול הביא לי תפוח. סלחו לי, חביבים, סלחו, נחמדים, לאמא שלכם, סלחו לי, שאני בודדת לגמרי, ומדוע האוויר שלי נמאס עליכם!”

ופתאום פרצה המסכנה בבכי, והדמעות זרמו כמים. הסרן זינק אליה.

“אמאלה, אמאלה, נחמדה, די, די! לא בודדה את. כולם אוהבים אותך. כולם מעריצים!” ושוב התחיל לנשק את שתי ידיה וללטף בעדינות את פניה. תפס מפית והתחיל לנגב את הדמעות מעל פניה. נדמה היה לאַליוֹשה, כי גם בעיניו הבריקו דמעות. “נו, ראית? שמעת?” פנה אליו בזעם והצביע על המטורפת המסכנה.

“אני רואה ושומע,” מלמל אליושה.

“אבא, אבא! האומנם אתה אתו… עזוב אותו, אבא!” צעק פתאום הנער, הזדקף על משכבו והביט באביו במבט יוקד.

“די לך סוף־סוף לעשׂות מעשׂי מוקיון. להראות את הלהטוטים הטפשיים שלך, שאינם מביאים כל תועלת!” צעקה מהפינה וַרוָרה ניקוֹלָיֶבנה, כעוסה לגמרי, ואפילו רקעה ברגלה.

“בצדק גמור הואלת הפעם לצאת מכלייך, וַרוָרה ניקוֹלָיֶבנה, ואני אעשׂה את רצונך בצורה נמרצת. את הכובע שלך חבוש, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', ואני אקח את שלי, ונלך־ס. דרוש לומר לך מלה אחת רצינית, אבל מחוץ לכתלים האלה. הנה, זו הבחורה היושבת, זו בתי נינָה ניקוֹלָיֶבנה, שכחתי להציג אותה לפניך – מלאך־אלוהים בדמות בשׂר־ודם… שצנח אל בני התמותה… אם תוכל רק להבין זאת…”

“כולו רועד ככה, כאילו תקפה אותו עווית,” המשיכה וַרוָרה ניקוֹלָיֶבנה הזועמת.

“וזאת, שרקעה עכשיו ברגלה נגדי והוקיעה אותי כליצן, גם היא מלאך־אלוהים בדמות בשׂר־ודם, ובצדק כינתה אותי כך. בוא איפוא, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', צריך לגמור…”

תפס בידו של אַליוֹשה והוציא אותו מהחדר אל הרחוב.


7: ובאוויר הצח

“האוויר הצח, ובארמון שלי לגמרי לא צח, ואפילו בכל המובנים. בוא, אדוני, נלך לאט. מאוד הייתי רוצה לעניין אותך.”

“גם לי עניין מיוחד אליך…” אמר אַליוֹשה, “אבל איני יודע כיצד להתחיל בו.”

“איך לא אדע שיש לך עניין אלי? בלי עניין לא היית מציץ אלי לעולם. האם באמת באת רק כדי להתאונן על הנער? אין זה מתקבל על הדעת. אגב, על הנער: שם לא יכולתי להסביר לך הכול, ועכשיו אתאר לך את הסצֶנה כולה. ראה, הלוּפית היתה עבותה יותר עוד לפני שבוע – אני על הזקנקן שלי מדבר. הלוא את הזקנקן שלי כינו לוּפית, בעיקר התלמידים. נו־ס, הנה, משך אחיך דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בזקנקן שלי, משך מהפונדק לכיכר, ובדיוק יצאו התלמידים מבית־הספר, וביניהם איליוּשה. כשראה אותי בצורה זו, רץ אלי: ‘אבא,’ צעק, ‘אבא!’ נאחז בי, חיבק אותי, רצה לחלץ אותי, צעק אל הפוגע בי: ‘עזוב, עזוב, זה אבא שלי, אבא, סלח לו,’ כך צעק: ‘סלח לו’. בידיים הקטנות שלו תפס גם אותו, ואת היד שלו, היד הזאת עצמה, נישק… אני זוכר ברגע זה את פניו הקטנות, לא שכחתי ולא אשכח!…”

“אני נשבע,” אמר אַליוֹשה, “אחי יביע את חרטתו לפניך בצורה הכנה ביותר, השלמה ביותר, אפילו על הברכיים באותה כיכר עצמה… אני אכריח אותו, שאם לא כן, לא יהיה אחי!”

“אהא, אם כן זו עדיין תכנית. לא במישרים ממנו, אלא מלבך האציל, הנלהב. כך היית צריך לומר. לא, אם כך הדבר, הרשה לי גם להוסיף על אצילותו הגבוהה של אחיך כאביר וכקצין, שכן אז נתן לה ביטוי. כשסיים למשוך אותי בלוּפית, שחרר ואמר: ‘אתה קצין ואני קצין, אם אתה יכול למצוא סֶקוּנדַנט, אדם הגון, שלח אותו אלי – אתן לך סיפוק בדוקרב, גם אם אתה נבל!’ כך אמר. רוח אבירות באמת! הסתלקנו אז שנינו אני ואיליוּשה, ותמונת אילן־היוחסין המשפחתי נחתמה בזכרון־נפשו לעולמים, לא, לא נוכל להיות גם אנו באצילים. שפוט בעצמך, הואלת להיות עכשיו בארמון שלי, ומה ראית? שלוש גברות יושבות, אחת חולת־רוח בלי רגליים, השנייה גיבנת בלי רגליים, ולשלישית יש רגליים, אבל היא חכמה מדי, קוּרסיסטית, נפשה יוצאת לפֶּטֶרבּוּרג, לחפשׂ על גדות הניֶוָה את זכויות האשה הרוסית. על איליוּשה איני מדבר, בן תשע הוא בסך־הכול, בודד בעולמו, שכן אם אמות – מה יהיה על כל הארמון הזה, רק על העניין האחד הזה אשאל אותך. ואם כך הדבר, הרי שאם אזמין אותו לדוקרב, ואילו הוא יהרוג אותי מיד, מה יהיה אז? מה יהיה עליהם כולם, שיישארו אחרי? ורע יותר יהיה אם לא יהרוג, ורק יעשׂה אותי בעל־מום: לעבוד אי־אפשר, אבל הפה נשאר בכל זאת, מי יאכיל אותו, את הפה שלי, ומי יאכיל אז את כולם? האם לשלוח יום־יום את איליוּשה לא לבית־הספר אלא לקבץ נדבות? הנה זה פירוש הזמנתו לדוקרב לגבי, מלה טפשית היא, וזה הכול.”

“הוא יבקש סליחה ממך, באמצע הכיכר ישתחווה לפניך,” שוב צעק אַליוֹשה ועיניו יקדו.

“רציתי לתבוע אותו לדין,” המשיך הסרן, “אולם אתה פתח את ספר־החוקים שלנו, האם רב הפיצוי שייפול בחלקי מידי הפוגע בי, על העלבון האישי שנגרם לי? ופתאום אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה קראה לי ואמרה: ‘אל תעֵז אפילו לחשוב על כך! אם תתבע אותו לדין, אטֶה את העניינים כך, שיתגלה לעיני העולם כולו, כי הכה אותך על מעשׂי־נבלה שלך, ואז ירביצו לך משפט’. ורק אלוהים יודע מצד מי באו מעשׂי־הנבלה, ועל פי פקודתו של מי פעלתי כאן כדג־רקק – האם לא לפי הוראה שלה עצמה ושל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘? ועוד הוסיפה: ‘ומלבד זאת אגרש אותך לנצח, ומעכשיו לא תשׂתכר אצלי פרוטה. גם לסוחר שלי אגיד (כך היא קוראת לו, לזקן: הסוחר שלי), וגם הוא יגרש אותך’. ואז חשבתי לי, אם גם הסוחר יגרש אותי, מה יהיה אז, אצל מי אשׂתכר משהו? הלוא רק שניים אלה נותרו לי, כי אביך, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, לא זו בלבד שהפסיק לתת בי אמון, בגלל סיבה צדדית אחת, אלא גם הוא עצמו רוצה לגרור אותי למשפט על סמך קבלות שלי שבידיו. בגלל כל אלה השתתקתי, ואת המאורה שלי ראית. ועכשיו הרשה לי לשאול: עד כאב נשך לך איליוּשה את האצבע? בארמון לא העזתי לשאול לפרטים בנוכחותו.”

“כן, הכאיב לי מאוד והיה נרגז מאוד. מפני שאני קָרָמָזוֹב. נקם בי את נקמתך, זה ברור לי עכשיו. אילו ראית את קרב־האבנים שלו עם חבריו. זה מסוכן מאוד, הם עלולים להרוג אותו, הם, ילדים, טפשים, האבן עפה ועלולה לפצח את הגולגולת.”

“וגם חטף, לא בראש אבל בחזה, מעל ללב, מכה באבן, כתם כחול, בא הביתה, בוכה, נאנח, והנה גם חלה.”

“אגיד לך, הוא שם הראשון ותוקף את כולם, הוא מלא זעם בגללך. הם מספרים, כי כבר דקר באולר במותניו של ילד אחד, קרָסוֹטקין…”

“גם זאת שמעתי, מסוכּן: קרָסוֹטקין הוא פקיד מבני־המקום, אולי יהיו צרות…”

“הייתי מייעץ לך,” המשיך אַליוֹשה בלהט, “לא לשלוח אותו זמן־מה לבית־הספר, עד שיירגע הילד… והזעם הזה שלו יחלוף…”

“הזעם!” נאחז הסרן בדבריו, “דווקא הזעם. היצור קטן והזעם גדול. כל זה אינו ידוע לך. הרשה לי להבהיר לך סיפור זה במיוחד. הצרה היא, שלאחר המאורע ההוא התחילו כל התלמידים להתגרות בו בכינוי: לוּפית. הילדים בבית־הספר – ציבור חסר־רחמים הם: בנפרד, כל אחד הוא מלאך־אלוהים, וביחד, במיוחד בבתי־הספר, הם אכזריים לעתים קרובות למדי. התחילו להתגרות בו, קמה באיליוּשה רוח־האצילות. ילד רגיל, בן חלש, היה נכנע, מתבייש באביו, ואילו זה קם להגן על אביו, אחד נגד רבים. על אביו ועל הצדק ועל האמת. שכן, כמה סבל אז כשנישק את ידי אחיך וצעק: ‘סלח לאבא שלי, סלח לאבא שלי’, רק אלוהים יודע וגם אני. והנה הילדים שלנו – לא שלכם, אלא שלנו – ילדים של עניים בזויים, אבל אצילים, לומדים לדעת את האמת עלי אדמות כבר בגיל תשע. לא כן העשירים, כיצד יידעו: אלה לא יחקרו עד עומק כזה כל ימי חייהם, ואילו איליוּשֶצ’קה שלי, ברגע ההוא בכיכר, כשנשק את ידו, ברגע ההוא תפס את האמת כולה. נכנסה בו האמת הזאת ודפקה אותו לתמיד,” אמר הסרן בלהט, ושוב במעין טירוף, וטפח באגרוף ימין על כף שׂמאל, כאילו רצה להמחיש כיצד דפקה “האמת” את איליושה. “בו ביום היה לו חום עם צמרמורת, וכל הלילה היו לו הזיוֹת. כל היום ההוא דיבר אתי מעט, אפילו שתק, אבל שׂמתי לב: מביט עלי מהפינה, ונצמד יותר אל החלון, ומעמיד פנים שעושׂה שיעורים, ואני רואה כי לא השיעורים מעניינים אותו. למחרת שתיתי ודברים רבים איני זוכר, איש חוטא אני, מרוב צער. גם אמא התחילה לבכות – את אמאלה אני אוהב מאוד – נו, ומרוב צער לקלקתי בפרוטות האחרונות. אתה, אדוני, אל תבוז לי: אצלנו ברוסיה האנשים השתויים הם הכי טובים. הטובים ביותר הם גם השתויים ביותר. שכבתי, וביום ההוא לא זכרתי כל כך את איליוּשה, ודווקא ביום ההוא הפרחחים עשׂו אותו לצחוק, בבית הספר, בבוקר. ‘לוּפית,’ צעקו, ‘גררו את אביך מהפונדק בלוּפית שלו, ואתה רצת לידו וביקשת סליחה’. ביום השלישי שוב בא מבית־הספר, ורואה אני – נפלו פניו, החוויר. מה קרה לך? אמרתי. שתק. נו, בארמון לא היה כדאי לדבר, כי מיד ישתתפו אמאלה והבחורות – והבחורות כבר ידעו הכול, ביום הראשון כבר ידעו, וַרוָרה ניקוֹלָיֶבנה כבר רטנה: ‘לצים, ליצָנים, האם אתם מסוגלים לעשׂות משהו נבון?’ בפעם ההיא יצאתי כך בשלום. ולקראת ערב הוצאתי את הנער לטיול. ואנחנו, עליך לדעת, היינו יוצאים לטייל מדי ערב גם קודם לכן, באותה דרך עצמה שבה אנו הולכים עכשיו שנינו, מהפשפש שלנו עד האבן ההיא הגדולה, המוטלת כיתומה בדרך ליד הגדר, במקום שמתחיל המרעה העירוני: מקום שומם ונהדר. הלכנו שנינו, ידו של איליוּשה בידי, קטנטונת כף־היד שלו, האצבעות דקיקות, קרות, הלוא הוא סובל אצלי ממחלת החזה. ‘אבא, אבא,’ הוא אומר לי. מה, שאלתי וראיתי שעיניו מבריקות, ‘אבא, איך הוא אז אותך, אבא!’ מה אפשר לעשות איליוּשה, אמרתי. ‘אל תשלים אתו, אבא. התלמידים אומרים, שהוא נתן לך עשׂרה רובלים בעד זה,’ לא, אמרתי, איליוּשה, עכשיו לא אקח כסף מידו בשום פנים. והוא אז נרעד כולו, תפס את ידי בשתי ידיו ושוב נישק, ‘אבא, אבא, קרא לו לדוקרב, בבית־הספר מתגרים בי שאתה פחדן ולא תקרא לו לדוקרב, ועשׂרה רובלים תיקח ממנו.’ אסור לי לקרוא לו לדוקרב, איליוּשה, עניתי לו והסברתי בקיצור כל מה שסיפרתי לך זה עתה. שמע אותי. ‘אבא, אבא, בכל זאת אל תשלים אתו: אני אגדל, אקרא לו לדוקרב ובעצמי אהרוג אותו!’ והעיניים הקטנות בוערות ומבריקות. נו, הלוא גם אב אני, וחייב הייתי לומר לו דברי אמת. חטא הוא, אמרתי לו, להרוג, אפילו בדוקרב. ‘אבא, אבא, אני אפיל אותו כשאגדל, אפיל מידו את החרב שלו בחרב שלי, אתנפל עליו, אפיל אותו אניף מעליו את החרב ואגיד לו: יכולתי להרוג אותך עכשיו, אבל אני סולח לך, שיהיה לך!’ אתה רואה, אתה רואה, אדוני, איזה תהליכוֹן התרחש בראשו ביומיים האלה, יום ולילה חשב דווקא על נקמה זו בחרב, וכנראה גם הָזה על כך. אבל התחיל לשוב מבית־הספר מוכה מאוד, כל זה נודע לי לפני יומים, והצדק אתך: כבר לא אשלח אותו לבית־הספר הזה. הנה נודע לי, שהוא יוצא לבדו נגד כל הכיתה ומתגרה בעצמו בכולם, נתקף זעם, הלב נדלק בו – ואז חרדתי לו מאוד. ואנו מטיילים הלאה. ‘אבא,’ שאל, ‘אבא, הלוא העשירים הם הכי חזקים בעולם?’ אמרתי, כן, איליוּשה, אין בעולם חזק מהעשיר, ‘אבא, אני אתעשר, אני אלך להיות קצין ואנצח את כולם, והצאר יתן לי הצטיינות, ואני אבוא וכבר לא יעֵז אף אחד,’ אחר כך שתק והוסיף, והשׂפתיים רועדות כמו קודם: ‘אבא, איזה עיר לא־טובה היא העיר שלנו,’ אמרתי, כן, איליוּשֶצ’קה, אין העיר שלנו טובה מאוד. ‘אבא, נעבור לעיר אחרת, טובה, עיר שבה לא יודעים עלינו שום דבר.’ נעבור, אמרתי, נעבור, איליוּשה, רק עלי לצבור קצת כסף. שמחתי לאפשרות להטות את דעתו מהמחשבות האפלות, והתחלנו לחלום יחדיו כיצד נעבור לעיר אחרת, ונקנה סוס משלנו ועגלה. נושיב את אמא ואת האחיות, נעטוף אותן, ובעצמנו נלך בצד, לפעמים אושיב גם אותך, ואני אלך ליד העגלה, מפני שיש לשמור את הסוסון שלך, לא כולם צריכים לשבת, וכך נצא לדרך. הוא התלהב מזה, בעיקר מכך שיהיה לנו סוס שלנו, והוא ישתמש בו. וכבר ידוע, כי נער רוסי נולד יחד עם הסוס. זמן רב פטפטנו, ותודה לאל, אני חושב שניחמתי את הילד. שלשום בערב היה הדבר, ואילו אמש כבר היה לא כך. שוב הלך בבוקר לבית הספר הזה ושב קודר, קודר מאוד. בערב לקחתי את ידו הקטנה והוצאתי אותו לטייל, והוא שותק, אינו מדבר. רוח קלה התחילה לנשב, נעכרה השמש, ריח־סתיו נשב והדמדומים התחילו – הלכנו ושנינו עצובים. נו, ילדי, אמרתי, איך אני ואתה נתכונן לדרך, – חשבתי לשוב לשיחה מאתמול. שתק. אבל חשתי שהאצבעות שלו רעדו בידי. אַה, חשבתי, לא טוב, יש משהו חדש. הגענו כמו עכשיו אל האבן הזאת, ישבתי על האבן הזאת, והשמים מלאים עפיפוֹנים, הם הומים וטופחים, כשלושים עפיפונים נראים. שוב עונת העפיפונים. אמרתי איליוּשה, הגיע הזמן שנעיף גם אנחנו את העפיפון שלנו. אתקן אותו, איפה החבאת אותו? שותק הנער שלו, מביט הצדה, עומד כשצדו אלי. ופתאום המתה הרוח, החול התאבך… קפץ אלי פתאום, חיבק את צווארי, בשתי ידיו, חיבק בכוח. אתה יודע, ילדים שהם שתקנים וגאים, ומתגברים זמן רב על הדמעות, כשהם פורצים פתאום, כשבא עליהם צער גדול, הדמעות לא זולגות מעיניהם אלא קולחות כמו פלגים. והנה, בנתָזים חמים אלה הרטיב פתאום את כל פני. והתייפח כמו בעווית, רעד, נצמד אלי, ואני יושב על האבן. ‘אבאלה,’ צעק, ‘אבאלה, אבאלה חביב, איך שהוא השפיל אותך!’ פרצתי גם אני בבכי עמו, ישבנו ורעדנו, מחובקים. אבאלה, אמר, אבאלה. איליוּשה, אמרתי לו, איליוּשֶצ’קה! איש לא ראה אותנו אז, רק אלוהים ראה, אולי ירשום לי זאת בכרטיס שלי. אמור תודה לאחיך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'. לא, לא אלקה את הנער שלי למען הסיפוק שלך!”

שוב סיים במשפט המרושע והמטומטם, שאמר אותו גם קודם לכן. אַליוֹשה הרגיש, שהאיש כבר נותן בו אמון, ואילו אחר במקומו, לא היה משׂוחח עמו כך, ולא היה מספר מה שסיפר עכשיו. עובדה זו עודדה את אַליוֹשה, ונפשו רטטה מדמעות.

“מה מאוד רוצה הייתי להתפייס עם הנער שלך!” אמר. “אילו דאגת לזה…”

“בדיוק כך,” מלמל הסרן.

“אבל עכשיו לא על כך, לגמרי לא על כך, שמע אותי,” המשיך אַליוֹשה. “שמע! הוטלה עלי שליחות אליך: אותו אח שלי, דְמיטרי זה, העליב גם את ארוסתו, צעירה אצילת־נפש, ובוודאי שמעת עליה. אני רשאי לגלות לך את עניין עלבונה, אני חייב אפילו לעשׂות זאת, מפני שלאחר שנודע לה על העלבון שלך ועל מצבך האומלל, הטילה עלי עכשיו… קודם… להביא לך תמיכה מיָדה… אבל רק מיָדה, לא מידי דְמיטרי שנטש אותה, לא ממנו, ולא ממני, אחיו, לא מידי שום איש, אלא ממנה, ממנה בלבד! היא מתחננת לפניך לקבל את עזרתה… את שניכם העליב אותו איש עצמו… היא נזכרה בך רק לאחר שספגה גם היא מידיו עלבון כזה (לפי עוצמת העלבון) כפי שספגת אתה! זאת אומרת, אחות נושׂאת עזרה לאח… והיא הטילה עלי לשכנע אותך לקבל ממנה מאתיים רובל אלה, כמו שמקבלים מאחות. איש לא יידע על כך, שום רכילות לא־צודקת לא תבוא… הנה מאתיים רובל אלה, ואני נשבע שעליך לקבל אותם, שאם לא כן… שאם לא כן, כל בני האדם בעולם חייבים להיות אויבים זה לזה! אבל יש בעולם גם אחים… הנשמה שלך אצילה… אתה חייב להבין זאת, חייב!…”

ואַליוֹשה הושיט לו שני שטרות של מאה, חדשים, זוהרים בכל צבעי־הקשת. הם עמדו ליד האבן הגדולה, ליד הגדר, ואיש לא נראה מסביב. כפי הנראה, עשׂו השטרות רושם נורא על הסרן: הוא הרעיד, תחילה כאילו מהשתוממות בלבד. דבר כזה לא עלה על דעתו, ולסיום כזה לא ציפה. גם בחלום לא ראה עזרה ממישהו, מה גם עזרה כה גדולה. לקח את השטרות וכדקה נבצר ממנו לענות, ומשהו חדש חלף בפניו.

“לי, לי, הרי זה כסף רב, מאתים רובל!. אלוהים! הלוא ארבע שנים לא ראיתי כסף רב כזה. ואומרת שהיא אחותי… וזה באמת, באמת?”

“אני נשבע לך, כי כל מה שאמרתי לך דברי־אמת הם!” צעק אַליוֹשה. הסרן הסמיק.

“שמע, יקירי, שמע, הלוא אם אקבל, לא אהיה נבל? הן לא אהיה נבל בעיניך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘? לא, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’, אתה שמע אותי, שמע,” נחפז בדיבורו ונגע בלי־הרף באַליוֹשה בשתי ידיו, “הנה אתה מדבר על לבי שאקבל מפני ש’אחות' שלחה, ובפנים, בינך לבינך, לא תרגיש בוז כלפי אם אקבל, אה?”

“לא, לא! בגאולתי בעולם הבא אני נשבע. שלא! ואיש לא יידע לעולם, רק אנו – אני, אתה והיא, ועוד גברת אחת, ידידתה הקרובה…”

“מה איכפת הגברת! שמע, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', שמע אותי, הלוא הגיע עכשיו רגע שיש לשמוע עד הסוף, כי אתה אינך יכול להבין כלל מה הם בשבילי כרגע מאתיים רובל אלה,” המשיך המסכן, כשהוא מגיע לאט לאיזו התלהבות פרועה, כמעט פראית. כמבולבל היה, דיבר בחפזון, כאילו חשש שלא יניחו לו לומר את דברו עד הסוף. “לא רק שהכסף הושׂג ביושר מידי ‘אחות’ כזאת כה נכבדה וקדושה, אלא עליך גם לדעת שאוכל עכשיו לרפא קצת את אמאלה ואת נינוֹצ’קה – המלאך הגיבן שלי, בתי. בא אלי דוקטור הֶרצֶנשטוּבֶּה, מטוב לבו בא, בדק אותן שעה שלמה. איני מבין שום דבר, אמר, אבל המים המינרליים שישנם בבית המרקחת כאן (הוא רשם לה אותם) יועילו לה ללא־ספק, וכן רשם לה אמבטיות לרגליים עם תרופות. המים המינרליים עולים שלושים קוֹפֵּייקות, ועליה לשתות אולי ארבעים בקבוקים. לקחתי את המִרשם והנחתי על המדף, מתחת לאיקוֹנוֹת, ושם הוא מונח. ולנינוֹצ’קה רשם לרחוץ באיזו תמיסה, באמבטיות חמות כאלה, ויום־יום, בוקה וערב, אז איך יכולנו לסדר ריפוי כזה, אצלנו, בארמון שלנו, בלי משרתת, בלי עזרה, בלי כלים ומים? ונינוֹצ’קה כולה מוכה רֶוומָטיזם, עדיין לא אמרתי לך זאת, אבל בלילות כואבת לה כל מחצית־הגוף הימנית, והיא מתענה, והתאמין לי, כי מלאך־אלוהים זה מתגבר, כדי שלא להדאיג אותנו, איננה נאנחת כדי שלא להעיר אותנו. אנו אוכלים מה שמזדמן לנו, מה שמשׂיגים, והיא לוקחת לעצמה את הנתח העלוב ביותר, שזורקים אותו לכלב: ‘אני לא שווה גם את הנתח הזה, אני גוזלת מכם, עוֹל אני על צווארכם’. הנה מה אומרת השקפת־המלאך שלה. אנו משרתים אותה וזה מכביד עליה: ‘לא שווה אני, לא שווה, נכה עלובה אני, לא מביאה תועלת,’ ודווקא היא שווה הרבה, הלוא בענוות־המלאכים שלה התפללה עלינו לפני האלוהים, בלי דבריה החרישיים היה גיהנום אצלנו, אפילו את וַרוָרָה ריכּכה. וגם את וַרוָרה ניקוֹלָיֶבנה אל תגנה, גם היא מלאך, גם היא מקופחת. היא באה אלינו בקיץ, וששה עשׂר רובל היו עמה, שהשׂתכרה במתן־שיעורים ושמרה לדמי־נסיעה, כדי לשוב בספטמבר, זאת אומרת עכשיו, לפֶּטֶרבּוּרג. ואילו אנו לקחנו את הכסף שלה והוצאנו למחיה, ואין לה במה לשוב. וגם אינה יכולה לשוב, מפני שהיא עובדת למעננו כמו אסירת־פרך – הלוא רתמנו אותה כמו סוסה ואוכף חבשנו עליה, בכולנו היא מטפלת, מטליאה, מכבסת, מטאטאת, משכיבה את אמאלה במיטה, ואמאלה גחמנית היא, ואמאלה בכיינית היא, ואמאלה מטורפת!.. ועכשיו אוכל לשׂכור במאתיים רובל אלה את המשרתת, אתה מבין, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אוכל להתחיל בריפוי היצורים החביבים, אשלח את הקורסיסטית לפֶּטֶרבּוּרג, אקנה בשׂר־בקר, אנהיג דיֶטה חדשה. אלוהים, הרי זה חלום!”

גדולה היתה שׂמחתו של אַליוֹשה על שגרם אושר רב כזה, ועל שהסכים המסכן לקבל את האושר.

“חכה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', חכה,” נצמד הסרן אל חלום חדש שעלה לעיניו פתאום, ושוב התחיל בדיבור מטרטר ומרוגש, “היודע אתה, כי עכשיו נגשים, אני ואיליוּשֶצ’קה, חלום: נקנה סוס ועגלה, והסוסון שחור יהיה, הוא ביקש דווקא שחור, ונצא לדרך, כמו שתיארנו לנו שלשום. בגוּבֶּרנִיָה ק' יש לי עורך־דין מכר, ידיד נעורים, ונמסר לי על ידי איש מהימן, שאם אבוא, יתן לי כביכול משׂרת לבלר במשׂרד שלו, ובכן, מי יידע אותו, אולי גם יתן… נו, אושיב את אמאלה, אושיב את נינוֹצ’קה, אושיב את איליוּשֶצ’קה להחזיק במושכות, ואני אלך ברגל, ברגל, אך הייתי מסיע את כולם… אֵלִי, אילו היה אפשר לגבות כאן חוב אבוד אחד, אולי היה מספיק גם לזה!”

“יספיק, יספיק!” קרא אַליוֹשה. “קָתֶרינה איוַנוֹבנה תשלח לך עוד, כמה שיידרש, ואתה יודע, גם לי יש כסף, קח כמה שדרוש לך, כמו מאח, כמו מידיד, אחר כך תחזיר… (אתה תתעשר, תתעשר!). ואתה יודע מה, לעולם לא תדע להמציא משהו טוב יותר מהמעבר הזה לגוּבֶּרנִיָה אחרת! מכאן תבוא הצלתך, והעיקר, למען הנער שלך, ואתה יודע, מוטב להזדרז, לפני החורף, לפני הצינות, ומשם היית כותב לנו, והיינו אחים גם אחר כך… לא, אין זה חלום!”

אַליוֹשה רצה לחבק אותו, עד כדי כך היה מאושר. אבל העיף מבט באיש ונבלם: האיש עמד כשצווארו נטוי, שׂפתיו משורבבות, פניו חוורות ומרוגשות והוא לחש משהו בשׂפתיו, כאילו רצה לומר משהו. צלילים לא נשמעו, ורק השׂפתיים נעו, והמראה משונה.

“מה קרה?” הרעיד פתאום אַליוֹשה.

“אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'… אני… אתה…” מלמל והפסיק האיש, מסתכל בו במבט משונה ופראי, כאדם שהחליט לצנוח מראש ההר, ובו־בזמן חייכו כאילו שׂפתיו, “אני… אתה… האינך רוצה שאראה לך להטוּטוֹן אחד!” לחישה מהירה וברורה, ודבריו כבר לא נקטעו.

“איזה להטוטון?”

“להטוטון, הוֹקוּס־פוֹקוּס כזה,” לחש הסרן. פיו התעקם שׂמאלה, עין שׂמאל הצטמצמה, והוא לא גרע עין מאַליוֹשה, כאילו רותק אליו.

“מה היה לך, איזה להטוט?” כמעט צעק אַליוֹשה הנפחד.

“הנה איזה, הבט!” צווח בקול דק הסרן.

הראה לו את שני השטרות, שבמרוצת כל השׂיחה החזיק פינה שלהם צבוטה בין אצבע לאגודל, תפס אותם בתנועה זועמת, קימט והידק באגרוף ימין.

“ראית, ראית!” צווח אל אַליוֹשה, חיוור ומרוגש, הרים פתאום את האגרוף, השליך בתנופה את השטרות על החול, “ראית?” שב וצווח והצביע על השטרות, “אם כן, הנה הם!”

הרים רגל ימין והתחיל לרמוס את השטרות בעקבים בזעם פראי, מתנשם וצועק עם כל רקיעה.

“הנה הכסף שלך! הנה הכסף שלך! הנה הכסף שלך!” קפץ לאחור והזדקף לפני אַליוֹשה. כל דמותו אמרה גאווה בלתי־מוסברת.

“אמור למי ששלחו אותך, כי זקַן־לוּפית אינו מוכר את כבודו!” צעק ושלח יד באוויר. עתה פנה בתנועה מהירה לאחור והתחיל לרוץ. אך לפני שהשלים חמישה צעדים פנה לאחור ונופף לאַליוֹשה. ושוב לא השלים חמישה צעדים ופנה בפעם האחרונה לאחור, הפעם ללא בת צחוק מעוּוֶתת בפניו, אלא להפך, בפנים בוכות ורועדות. בדיבור מהיר, נקטע, נשנק, צעק:

“ומה הייתי אומר לנער שלי, אילו לקחתי ממך כסף בעד החרפה שלנו?” וכשסיים, התחיל לרוץ והפעם כבר לא פנה לאחור. בעצב שאין להביעו הסתכל אַליוֹשה בעקבותיו. הוא הבין, כי עד הרף־העין האחרון לא ידע האיש, כי ימעך את השטרות וישליך אותם. הבורח שוב לא פנה לאחור, ואַליוֹשה ידע שלא יפנה. לרוץ אחריו ולקרוא לו, לא רצה, וידע גם מדוע. כשנעלם האיש מעיניו, הרים אַליוֹשה את השטרות, הם היו מקומטים, מעוכים ושקועים בחול, אבל שלמים ואפילו רשרשו כחדשים, כשפרשׂ אותם אַליוֹשה והחליק. כשסיים להחליק, קיפל אותם, נתן בכיס ופנה ללכת אל קָתֶרינה איוַנוֹבנה לדווח על הצלחת השליחות שהטילה עליו.

ספר חמישי: בעד ונגד


1: אירוסים

שוב יצאה הגברת חוֹחלָקוֹבה ראשונה לקראת אַליוֹשה. היא מיהרה, קרה משהו חשוב: התקף ההיסטריה של קָתֶרינה איוַנוֹבנה נסתיים בהתעלפות, ואחר כך באה “חולשה איומה ונוראה, היא שכבה, עצמה עיניים והתחילה לדמדם. עכשיו עלה החום שלה, שלחו להביא את הֶרצֶנשטוּבֶּה, שלחו להביא את הדודות. הדודות כבר כאן, והֶרצֶנשטוּבֶּה עוד לא הגיע. כולן יושבות בחדרה ומחכות. מה יהיה, היא איבדה את ההכרה. ואם זו דלקת־המוח!”

כשאמרה דברים אלה היו פני הגברת חוֹחלָקוֹבה רציניות־נפחדות: “זה כבר רציני, רציני!” היתה מוסיפה לכל דבר שאמרה, כאילו כל מה שקרה לה קודם לכן, לא היה רציני. אַליוֹשה שמע את דבריה בצער. הוא התחיל לספר לה על הרפתקותיו, אך היא הפסיקה אותו עם דבריו הראשונים: אין לה פנאי, היא ביקשה לשבת קצת אצל Lise ולחכות לה.

“Lise, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' החביב,” לחשה כמעט על אוזנו, “Lise הפתיעה אותי כרגע בצורה משונה, אבל גרמה לי גם נחת־רוח, ועל כן סלה לה לבי הכול. תאר לעצמך, ברגע שיצאת התחילה להתחרט בכנות על שכאילו צחקה לך אתמול והיום. והיא לא צחקה כלל, אלא התלוצצה. אבל התחרטה ברצינות כה רבה, כמעט עד דמעות, ועל כן השתוממתי. מעולם לא התחרטה ברצינות כשצחקה לי, וראתה בזה הלצה. ועליך לדעת, שהיא צוחקת לי כל דקה. והנה עכשיו היא רצינית, עכשיו נעשׂה הכול ברצינות. היא מעריכה עד מאוד את דעתך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ואם תוכל, אל תיעלב ואל תרחש לה טינה. אני עצמי חסה עליה תמיד, מפני שהיא חכמה כל כך – התאמין? היא אמרה זה עתה, שהיית ידיד ילדותה, ‘ידיד ילדותי הרציני ביותר’, תאר לך, הרציני ביותר, ואני? בעניין זה רגשותיה רציניים ביותר, ואפילו הזכרונות, והעיקר, המשפטים האלה והמלים, המלים המפתיעות ביותר, אינך מצפה כלל, והנה הן קופצות ויוצאות. הנה, זה לא כבר אמרה, למשל, על הבּוּקיצה: בימי ילדותה גדל בגן אצלנו עץ בּוּקיצה, אולי הוא עומד גם היום, ואין טעם לדבר עליו בלשון עבר. עצי הבּוּקיצה אינם אנשים, וזמן רב אינם משתנים, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’. ‘אמא’ אמרה לי, 'אני זוכרת את הבּוּקיצה כמו בִּיְקִיצָה,” קצת אחרת אמרה זאת, מפני שיש כאן סבך, ‘בּוּקיצה’ מלה טפשית, אבל בתי אמרה לי בעניין זה משהו מקורי, ובשום פנים איני יודעת למסור אותו כראוי. וגם שכחתי הכול. נו, שלום, אני מזועזעת מאוד ויוצאת כנראה מדעתי. פעמיים בחיי, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, יצאתי מדעתי וריפאו אותי. לך אל Lise. עודד אותה, כפי שתמיד אתה יודע לעשׂות זאת להפליא. Lise," קראה בקול רם שניגשה אל דלתה, "הנה הבאתי לך את אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’ שהעלבת כל כך, והוא אינו כועס כלל, האמיני לי, להפך, הוא משתומם כיצד יכולת להעלות זאת על הדעת!"

“Merci, maman, היכנס אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

אַליוֹשה נכנס. Lise נראתה נבוכה, ופתאום הסמיקה כולה. כפי הנראה, התביישה במשהו, וכפי שקורה תמיד במקרים כאלה התחילה לדבר מהר־מהר על עניין צדדי, כאילו רק בעניין צדדי זה התעניינה כרגע.

“אמא סיפרה לי כרגע, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', את כל הסיפור על מאתיים רובל אלה, ועל השליחות שלך… אל קצין מסכן זה… וסיפרה את כל הסיפור הנורא כיצד העליבו אותו, ואתה יודע, גם אם אמא מספרת בצורה מאוד מבולבלת… קופצת כל הזמן מעניין לעניין… הקשבתי ובכיתי. כיצד, כיצד מסרת את הכסף, ומה מצבו של אומלל זה עכשיו?…”

“הוא העניין, שלא מסרתי, ויש כאן סיפור שלם,” ענה אַליושה ודומה שהיה מודאג בעיקר מכך שלא מסר את הכסף, אולם Lise הבחינה יפה, שגם הוא מביט הצדה, ומשתדל כפי הנראה גם הוא לדבר על עניין צדדי. אַליוֹשה ישב אל השולחן והתחיל לספר, ועם דבריו הראשונים חלפה מבוכתו והוא סחף בסיפורו את Lise. הוא דיבר בהשפעת רגש חזר והרושם העז שהניח בו המקרה, ועלה בידו לספר יפה ובהרחבה. גם קודם לכן, במוסקבה, כבר בילדותה של Lise, אהב לבוא אליה ולספר לה על דברים שקרו לו עכשיו, או על מה שקרא, או להזכיר חוויות מילדותו. לפעמים אף חלמו יחדיו, חיברו בשניים סיפורים שלמים, על פי רוב עליזים ומצחיקים. עכשיו כאילו נישׂאו אל ימי מוסקבה הקודמים, מלפני שנתיים. Lise התרגשה מאוד מסיפורו. ברגש לוהט השׂכיל אַליוֹשה לצייר לעיניה את דמות “איליוֹשֶצ’קה”. כשסיים לספר את פרטי המעמד של רמיסת הכסף על ידי האיש האומלל, ספקה Lise כפיים וקראה ברגש בלתי־נכבש:

“אם כן לא מסרת את הכסף, ונתת לו לברוח! אלִי, לפחות רצת אחריו והשׂגת אותו…”

“לא, Lise, טוב יותר שלא רצתי,” אמר אַליוֹשה קם והתהלך בחדר, מודאג.

“כיצד טוב יותר, במה טוב יותר? עכשיו הם בלי לחם והם יאבדו!”

“לא יאבדו, מפני שמאתיים רובל אלה בכל זאת יגיעו אליהם. בין כה וכה יקח אותם מחר. מחר כבר בוודאי יקח אותם,” אמר אַליוֹשה כשהוא מתהלך במהורהר. “ראי, Lise,” נעצר לפניה, “עשׂיתי טעות, והטעות יצאה לטובה.”

“איזו טעות, ומדוע היא לטובה?”

“הנה, מדוע: האיש הוא פחדן וחלוש־אופי, הוא עייף מצרותיו וטוב־לב. ואני חושב עכשיו כל הזמן: ממה נעלב פתאום ורמס את הכסף, מפני שעד הרגע האחרון, האמיני לי, לא ידע שירמוס אותו, והנה נדמה לי, כי נעלב מדברים רבים… במצבו, לא היתה גם אפשרות אחרת… ראשית, הרגיש עלבון מכך, ששׂמח יותר מדי בכסף לעיני, ולא העלים שׂמחה זו ממני. אילו שׂמח אבל לא מאוד, ולא היה מגלה את שׂמחתו, ומעמיד פנים, כפי שנוהגים אחרים עם קבלת הכסף, ועושׂה העוויות, היה יכול לעמוד בזה ולקבל, אבל הוא שׂמח בכנות רבה מדי, וזה מעליב. Lise, הוא איש טוב ואיש־אמת, וזו כל הצרה במקרים כאלה! כל עוד דיבר, היה קולו חלש, מוחלש, ודיבורו מהיר־מהיר, כל הזמן צִחקק במין צחוֹקוֹן כזה, או בכה… באמת, בכה, עד כדי כך היה נלהב… ועל בנותיו דיבר… ועל המשׂרה שיתנו לו בעיר אחרת… וכשגמר לשפוך את לבו, נתקף פתאום בושה על שחשׂף לעיני את נפשו. ומיד התחיל לשׂנוא אותי. כי הוא מן העניים הביישנים ביותר. בעיקר נעלב מכך, שנחפז מדי לקבל אותי כידיד שלו ומיד נכנע לי. קודם תקף אותי, הפחיד, ופתאום, אך ראה את הכסף התחיל לחבק אותי. כי היה מחבק אותי, כל הזמן נגע בי בידיים. בצורה זו הרגיש, כפי הנראה, את ההשפלה, ואז עשׂיתי טעות זו, טעות חשובה מאוד: פתאום אמרתי לו, שאם לא יספיק לו הכסף למעבר לעיר אחרת, יוסיפו לו וגם אני אתן לו מכספי כמה שיידרש. דברי אלה פגעו בו פתאום: למה קפצתי בראש לעזור לו? אומר לך, Lise, זה נורא קשה לאדם פגוע כשהכול מתחילים להסתכל זו כאילו הם אנשי חסדו… שמעתי על כך, הישיש אמר לי, איני יודע איך לומר זאת, אבל תכופות ראיתי זאת בעיני. והלוא גם אני מרגיש כך בדיוק. והעיקר, כי גם אם לא ידע עד הרגע האחרון שירמוס את השטרות, ניבא לו לבו זאת על אף הכול, וזה בטוח. ועל כן גם היתה התלהבותו כה חזקה, מפני שהרגיש… והנה, גם אם כל זה כה גרוע, הריהו בכל זאת לטובה. אני חושב אפילו, כי זה הטוב ביותר, טוב מזה לא ייתכן כלל…”

“מדוע, מדוע לא ייתכן טוב מזה?” שאלה Lise והביטה באַליוֹשה בתמהון.

"מפני שאילו לא רמס, Lise, והיה שב לביתו, הרי כעבור שעה קלה היה פורץ בבכי על השפלתו, הנה מה שהיה בלתי־נמנע, היה בוכה ואולי בא אלי עם אור ראשון, והיה משליך את השטרות לפני ורומס אותם כמו קודם. ואילו עכשיו הסתלק גא מאוד וחוגג, גם אם הוא יודע ש’קטל את עצמו'. ואם כן, אין לך עתה דבר קל יותר מאשר לאלץ אותו לקבל אותם מאתיים רובל לא יאוחר ממחר, שכן כבר הוכיח את הרגשת־הכבוד שלו, השליך את הכסף, רמס… הן לא היה יכול לדעת כשרמס, כי מחר אשוב ואביא לו את הכסף. והלוא הכסף הזה דרוש לו עד מאוד. גם אם הוא גא עכשיו, יחשוב עוד היום על העזרה שהפסיד. בלילה תתגבר מחשבה זו, הוא יחלום אותה, ולמחרת בבוקר אולי יהיה מוכן לרוץ אלי ולבקש סליחה. וברגע זה אני אופיע: “אכן, אדם גא אתה, הוכחת, עכשיו קבל, סלח לנו! ואז יקח!”

במין שכרון אמר אַליוֹשה: “ואז יקח!” Lise מחאה כף.

“כן, זו אמת, פתאום הבנתי את זה! אַליוֹשה, איך ידעת כל זה? כה צעיר, וכבר יודע מה שיש בנפש…לעולם לא הייתי מעלה זאת על הדעת…”.

“העיקר, שיש לשכנע אותו עכשיו, שהוא עמנו שווה בין שווים, גם אם הוא לוקח כסף מידנו,” המשיך אַליוֹשה בשכרונו, “ולא רק שווה בין שווים, אלא אפילו שווה יותר…”

“שווה יותר, נפלא, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אבל דַבר, דבר!”

“זאת אומרת, לא התבטאתי נכון… בעניין ה’שווה יותר'… אבל אין דבר, מפני…”

“אין דבר, אין דבר, בוודאי שאין דבר! סלח, אַליוֹשה החביב… דע לך, שעד עכשיו כמעט שלא כיבדתי אותך, זאת אומרת כיבדתי כשווה בין שווים, ועכשיו אכבד כשווה יותר… חביבי, אל תכעס שאני ‘מתחכמת’,” אמרה בהתרגשות, “אני קטנה ומצחיקה, אבל אתה, אתה… שמע, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', האם אין בכל הדיון הזה שלנו, זאת אומרת, שלך… לא, מוטב, שלנו… האם אין בו בוז לאומלל הזה… בכך שאנו מנתחים כך עכשיו את נפשו, כאילו מגבוה, מה? בכך שאמרנו עכשיו בוודאות, כי יקבל את הכסף, מה?”

“לא, Lise, אין כאן בוז,” ענה אַליוֹשה בבטחון, כאילו היה מוכן לשאלה, “כבר חשבתי על כך כשהלכתי לכאן. חשבי, איזה בוז יש כאן, כשאנו אנשים כמוהו, כשכל האנשים הם כמוהו. כי אנו בדיוק כאלה, לא טובים יותר. וגם אם היינו טובים יותר, היינו כמוהו, אילו אני במקומו… איני יודע Lise, אבל בלבי אני יודע שמבחינות רבות נפשי קטנונית. ואילו נפשו אינה קטנונית, להפך, מבחינות רבות לא־קטנונית, ואפילו עדינה מאוד… לא, Lise, אין כאן כל בוז כלפיו! את יודעת, Lise, הישיש שלי אמר פעם אחת: בכל האנשים יש לטפל כמו בילדים, ובמקצתם, כמו שמטפלים בחולים בבתי־החולים…”

“אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', חביבי, בוא ונטפל באנשים כמו בחולים!”

“טוב, Lise, אני נכון, אבל עדיין איני מוכן כראוי: לפעמים אני חסר־סבלנות עד מאוד, ולפעמים איני רואה דבר. לא כן את.”

“איני מאמינה! אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', כמה אני מאושרת!”

“טוב שאת אומרת זאת, Lise.”

“אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', אתה טוב להפליא, אבל לפעמים כאילו קפדן… ובינתיים אני רואה, שאינך קפדן כלל. גש אל הדלת, פתח אותה לאט וראה אם אין אמא מצוֹתתת,” לחשה Lise לחישה עצבנית, נחפזת.

ניגש אַליוֹשה, פתח את הדלת והודיע שאין איש מצותת.

“בוא הנה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ',” המשיכה Lise והסומק שלה גובר, “תן את ידך, הנה כך. שמע, אני חייבת לך וידוי גדול: לא בהלצה כתבתי לך את המכתב אתמול, אלא ברצינות…”

וכיסתה עיניה בידה. ברור היה, שהיא מתביישת מאוד להודות. פתאום נשקה את ידו בלהט שלוש פעמים.

“Lise, הרי זה נפלא,” אמר אַליוֹשה בשׂמחה. “הלוא הייתי בטוח לגמרי, כי כתבת ברצינות.”

“בטוח, תארו לעצמכם!” הסיטה את ידו אך לא הרפתה ממנה, מסמיקה יותר וצוחקת צחוק מאושר, דק, “אני נשקתי את ידו, ואילו הוא אומר ‘נפלא’.” טינתה לא היתה מוצדקת: גם אַליוֹשה היה מבולבל מאוד.

“הייתי רוצה למצוא תמיד חן בעינייך, Lise, אבל איני יודע כיצד לעשׂות זאת,” מלמל והסמיק גם הוא.

“אַליוֹשה, חביבי, אתה קר וחצוף. ראו־ראו. הוא הואיל לבחור בי להיות אשתו, והסתפק בזה! הוא כבר היה בטוח שכתבתי ברצינות, מה תאמרו! אבל הלוא זו חוצפה – הנה מה זה!”

“האם זה רע שהייתי בטוח?” צחק פתאום אַליוֹשה.

“להפך, אַליוֹשה, זה נורא טוב,” הביטה בו Lise ברוך ובאושר. אַליוֹשה עמד ועדיין ידו בידה. פתאום רכן אליה ונשק אותה על שׂפתיה.

“מה זה פה? מה היה לך?” צעקה Lise. אַליושה נבוך לגמרי.

“סלחי, אם לא כך… אולי עשׂיתי בטפשות נוראה… אמרת שאני קר, על כן נשקתי… אבל אני רואה שזה יצא מטופש…”

Lise צחקה וכיסתה פניה בידיה.

“ובלבוש זה!” נפלטו המלים מפיה בין גלי הצחוק, אך פתאום חדלה לצחוק והרצינה, כמעט עד כדי חומרה.

“אַליוֹשה, אנחנו עוד נמתין עם הנשיקות, מפני ששנינו עדיין איננו יודעים לעשׂות את זה כראוי, ולהמתין יהיה עלינו זמן רב,” אמרה. “מוטב שתאמר, מדוע אתה לוקח אותי, טפשה כזאת, טפשונת חולה, אתה, חכם כזה, חושב כזה, מבחין בכול כזה? אַליוֹשה, אני נורא מאושרת, מפני שאיני ראויה לך כלל!”

“את ראויה, Lise. באחד הימים האלה אצא מהמנזר לגמרי. כשיוצאים אל העולם יש להתחתן, והדבר ידוע לי. גם הוא ציווה עלי לעשׂות כך. ראשית, את מכירה אותי מילדותי, שנית, את בעלת כשרונות רבים, החסרים לי. נפשך עליזה מנפשי. והעיקר, את תמימה ממני, ואילו אני כבר נגעתי בדברים רבים, רבים… אינך יודעת, הלוא אני קָרָמָזוֹב! מה רע בכך שאת צוחקת ומתלוצצת, גם עלי. להפך, צחקי, זה משׂמח אותי… כי את צוחקת כמו ילדה קטנה, ובינך לבין עצמך את חושבת כמו בעלת־ייסורים…”

“כמו בעלת־ייסורים? איך זה?”

“כן, Lise, הנה שאלתך הקודמת: האין בנו בוז כלפי האומלל ההוא, כשאנו מנתחים כך את נפשו – זו שאלה של אנשים סובלים… הביטי, איני יודע כיצד לבטא זאת, אבל אדם שבדעתו עולות שאלות כאלה, הוא אדם המסוגל בעצמו לסבול. בישיבה זו בכורסה, כבר גלגלת ודאי דברים רבים במחשבות שלך…”

“אַליוֹשה, תן לי את ידך, מדוע אתה לוקח אותה,” אמרה Lise בקול שנחלש מאושר. “שמע, אַליוֹשה, מה תלבש כשתצא מהמנזר, איזו חליפה? אל תצחק, אל תכעס, זה חשוב לי מאוד, מאוד.”

“עוד לא חשבתי על החליפה, Lise, אבל אלבש מה שתרצי”.

“אני רוצה שיהיה לך מקטורן־קטיפה כחול־כהה, חזיה מפּיקֶה לבן ומגבעת שׂעירה, רכה… אמור, אתה האמנת קודם לכן, כשהתכחשתי למכתב מאתמול, שאיני אוהבת אותך?”

“לא, לא האמנתי!”

“אתה אדם בלתי־נסבל, אדם ללא־תקנה!”

“הביטי, ידעתי שאת אותי… נדמה לי, אוהבת, אבל העמדתי פנים שאני מאמין לך שאינך אוהבת, כדי שיהיה לך… נוח יותר…”

“וזה גרוע עוד יותר! גם גרוע וגם טוב מהכול. אַליוֹשה, אני נורא אוהבת אותך. קודם, לפני שבאת, עשׂיתי ניחוש: אבקש ממנו את המכתב מאתמול, ואם הוא יוציא אותו בשלווה ויתן לי אותו (ולכך אפשר לצפות ממנו תמיד), יתפרש הדבר, שאינו אוהב אותי כלל, אינו מרגיש דבר, והוא פשוט נער טיפש שלא שווה כלום, ואני אבודה. אבל אתה השארת את המכתב בתא שלך, וזה עודד אותי: האמת הדבר, שהשארת את המכתב בתא מפני שניחשת שאדרוש ממך להחזיר לי אותו, וכדי שלא תצטרך להחזיר? נכון? הלוא כך?”

“לא, Lise, לגמרי לא כך, המכתב הוא גם עכשיו בידי, וגם קודם היה, בכיס הזה, הנה הוא.”

צוחק, שלף אַליוֹשה את המכתב והראה לה אותו מרחוק.

“אבל לא אחזיר לך אותו, ראי אותו בידי.”

“מה? אם כן שיקרת אתמול, אתה נזיר ושיקרת?”

“אכן שיקרתי,” צחק גם אַליוֹשה, “שיקרתי כדי שלא לתת לך את המכתב. הוא יקר לי מאוד,” אמר בהתרגשות ושוב הסמיק, “וזה לנצח, ולאיש לא אתן אותו לעולם!”

Lise הסתכלה בו בהתלהבות.

“אַליוֹשה,” מלמלה שוב, “הצץ מעֵבר לדלת. האין אמא מצותתת.”

“טוב, Lise, אסתכל, אבל אולי מוטב לא להסתכל, מה? למה לחשוד באמך בשפלות כזאת?”

“מדוע שפלות? איזו שפלות? שהיא מצותתת מאחורי הדלת של בתה, זו זכותה ולא שפלות,” התלקחה Lise. “היה סמוך ובטוח, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', שגם אני כשאהיה אֵם ותהיה לי בת כזאת, אצותת מאחורי הדלת שלה.”

“באמת, Lise? זה לא טוב.”

“אלי, איזו שפלות יש בזה? אילו דובר בשׂיחה חברתית רגילה, ואני הייתי מצותתת, היתה בזאת שפלות, אבל כאן בתה נעלה את עצמה בחברת צעיר… שמע, אַליוֹשה, דע לך, אבלוש גם אחריך מיד לאחר שנינשׂא, ודע גם, שאפתח את כל המכתבים אליך ואקרא בהם… עליך לדעת זאת מראש…”

“כן, ודאי, אם זה כך…” מלמל אַליוֹשה, “אלא שאין זה מעשׂה טוב…”

“איזה בוז! אַליוֹשה חביבי, אל נריב מהפעם הראשונה, מוטב שאומר לך את האמת כולה: כמובן, שמגונה הוא הציתות, ובוודאי שאיני צודקת, ואתה הוא הצודק, ובכל זאת אני אצותת.”

“עשׂי כך. בשום דבר מיוחד לא תתפסי אותי,” צחק אַליוֹשה.

“אַליוֹשה, ואתה תציית לי? גם על כך יש להחליט מראש.”

“ברצון רב, Lise, ויהי מה, אבל לא בעיקר. בכל הנוגע לעיקר, אם לא תקבלי את דעתי, אעשׂה על אף הכול כפי שתצווה עלי חובתי.”

“וכך צריך להיות. ובכן, דע לך, כי גם אני, להפך, לא רק שהנני מוכנה לציית לך בָעיקר, אלא שגם בכול אוותר לך, ואני נשבעת לך כרגע – בכול וכל ימי החיים,” קראה Lise בהתלהבות, “וכל זה באושר, באושר! ולא רק זאת, אני נשבעת לך שלעולם לא אצותת לדבריך, אף פעם אחת ולעולם לא, לא אקרא אפילו מכתב אחד שלך, מפני שהצדק אתך ולא אתי. וגם אם נורא ארצה לצותת, ואני יודעת שארצה, בכל זאת לא אעשׂה, מפני שאתה רואה בזה מעשׂה חסר־אצילות. אתה עכשיו ההשגחה שלי… שמע, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', מדוע אתה עצוב כל כך בימים אלה, גם אתמול, גם היום. אני יודעת שיש לך דאגות, צרות, אבל אני רואה כי מלבד אלה, יש לך עצבות מיוחדת, אולי סודות, מה?”

“כן, Lise, יש גם סודות,” אמר אַליוֹשה בעצב. “אני רואה שאת אוהבת אותי, אם ניחשת את זה.”

“מה הוא העצב? על מה? אפשר לספר?” אמרה Lise בנימת בקשה ענווה.

“אחר כך אומר לך, Lise… אחר כך…” נבוך אַליוֹשה. “עכשיו אולי יהיו הדברים בלתי־מובנים… ואולי גם לא אדע לומר.”

“מלבד זאת אני יודעת, כי אחיך ואביך גורמים לך צער רב”

“כן, גם האחים,” אמר אַליוֹשה מתוך הרהור.

“איני אוהבת, אַליוֹשה, את אחיך הבכור איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ',” אמרה פתאום Lise.

אַליוֹשה שמע הערה זו בתמיהה מסוימת, אך לא הגיב עליה.

“האחים הורסים את עצמם,” המשיך, “גם האב. והם הורסים גם אחרים יחד עמם. פועל כאן ‘הכוח הקָרָמָזוֹבי הארצי’, כפי שהתבטא לפני ימים אחדים האב פָּאִיסי, כוח ארצי משתולל, גולמי… האם רוח אלוהים מרחפת על הכוח הזה – גם זאת איני יודע. רק זאת אני יודע, שגם אני קָרָמָזוב… אני נזיר, נזיר? האם אני נזיר, Lise? אמרת לפני רגע שאני נזיר?”

“כן, אמרתי.”

“ואני אולי איני מאמין כלל באלוהים.”

“אתה אינך מאמין, מה היה לך?” אמרה Lise בשקט ובזהירות. אבל אַליוֹשה לא הגיב, בדבריו הפתאומיים מדי היה אולי משהו מיסתורי מדי וסוּבּיֶקטיווי מדי, משהו שאינו ברור גם לו, אבל מענה אותו ללא־ספק.

“ומלבד כל אלה, הנה מסתלק עתה מהעולם הזה ידידי, אדם ראשון במעלתו בעולם. אילו ידעת, אילו ידעת, Lise, כמה אני קשור, כמה נפשי מרותקת אל אדם זה! והנה אשאר לבדי… אני אבוא אלייך, Lise… מעתה נהיה ביחד…”

“כן, ביחד, ביחד! מעתה תמיד ביחד, לכל ימי החיים. שמע, נשק אותי, אני מרשה.”

נשק לה אַליוֹשה.

“ועכשיו לך. יהיה כריסטוֹס אתך (והיא צילבה אותו). לך מהר אליו, כל עוד הוא חי. אני רואה שעיכבתי אותך באכזריות. היום אתפלל לשלומו ולשלומך. אַליוֹשה, אנו נהיה מאושרים! הנהיה מאושרים, הנהיה?”

“נדמה, Lise, שנהיה.”

כשיצא אַליוֹשה מחדרה של Lise, לא ראה צורך לגשת אל הגברת חוֹחלָקוֹבה, ובלי להיפרד ממנה יצא מהבית. אבל אך פתח את הדלת ויצא אל המדרגות, הופיעה לפניו, לא ברור מאיִן, הגברת חוֹחלָקוֹבה. מדבריה הראשונים הבין אַליוֹשה שהמתינה לו כאן בכוונה.

“אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', זה נורא. אלו שטויות ילדותיות וכל זה הבלים. אני מקווה, שלא יעלה על דעתך לחלום… שטויות, שטויות ושטויות!” הסתערה עליו.

“ובלבד שלא תאמרי לה דברים אלה,” אמר אַליוֹשה, “כי היא תתרגש, ועכשיו זה מזיק לה.”

“אני שומעת דברים נבונים של צעיר נבון. האם עלי להבין מכך, שהסכמת לדבריה רק מפני שלא רצית להרגיז אותה על ידי התנגדות, מתוך רחמים למצבה החולני?”

“לא, לא, לגמרי לא, דיברתי עמה ברצינות גמורה,” אמר אַליוֹשה בבטחון.

“הרצינות אינה אפשרית כאן, אינה מתקבלת על הדעת, וראשית, עכשיו לא אקבל אותך אפילו פעם אחת, ושנית, אסע מכאן ואקח אותה עמי, דע לך.”

“אבל למה,” אמר אַליוֹשה, “הרי זה לא קרוב כלל, אולי ניאלץ לחכות כשנה וחצי”.

“זו כמובן אמת, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', ותוך שנה וחצי תריבו אלף פעמים ותיפרדו. אבל אני כה אומללה, כה אומללה! גם אם כל אלה הבלים, בי הם פגעו. עכשיו אני כמו פָמוּסוֹב21 במעמד האחרון, אתה צַ’צקי, היא סוֹפיָה, ותאר לעצמך, בכוונה רצתי לכאן, אל המדרגות, כדי לפגוש אותך, והרי גם שם התרחש כל העניין הגורלי במדרגות. שמעתי הכול, ובקושי התאפקתי. הנה איפוא ההסבר לכל הזוועות של הלילה הזה ולכל התקפי־ההסטריה הקודמים! אהבה לבת ומוות לאם. שכבי בקבר. ועכשיו הענין השני והעיקרי: מה הוא המכתב שכתבה לך, הראה לי אותו מיד, מיד!”

“לא, אין צורך בזה. אמרי לי, מה שלום קָתֶרינה איוַנוֹבנה, מאוד חשוב לי לדעת.”

“עדיין שוכבת ומדמדמת, לא התעוררה. הדודות שלה כאן, רק נאנחות וגונחות, נוהגות בי בגאווה, והֶרצֶנשטוּבֶּה כל כך נבהל, עד שלא ידעתי איך לנהוג בו ובמה להציל אותו, ואפילו רציתי להזמין אליו רופא. הסיעו אותו במרכבה שלי. ופתאום, להשלמת הכול, אתה22 כאן פתאום עם המכתב הזה. אמת הדבר, כל זה יבוא בעוד שנה וחצי. בשם כל הנשׂגב והקדוש, בשם הישיש הגוסס שלך, הראה לי את המכתב הזה, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ', לי, לאם! אם אתה רוצה החזק אותו באצבעותיך ואני אקרא מתוך ידיך.”

“לא, לא אראה, קָתֶרינה אוֹסיפּוֹבנה, גם אם היא תרשה, לא אַראה. מחר אבוא, ואם תרצי, נוכל לשׂוחח על עניינים רבים, ועכשיו – היי שלום!”

ואַליוֹשה רץ מהמדרגות החוצה.


2: סמיֶרדיָקוֹב וגיטרה

והוא גם מיהר מאוד. הבזיקה מחשבה בדעתו, עוד כשנפרד מ־Lise. והמחשבה: כיצד לתפוס עכשיו במירב העורמה את האח דְמיטרי, המתחבא מפניו, כנראה. השעה לא היתה מוקדמת, כבר שלוש אחר־הצהריים. בכל מאודו שאף אַליוֹשה להגיע למנזר, אל הגוסס “הגדול” שלו, אבל הצורך לראות את האח דְמיטרי גבר על הכול: משעה לשעה גבר בשעתו של אַליוֹשה הבטחון באסון נורא בלתי־נמנע, העומד להתרחש. מה טיבו של האסון ומה היה רוצה לומר לאחיו ברגע זה, אולי לא ידע גם הוא. “אולי ימות איש חסדי בהיעדרי, אבל, לפחות, לא אייסר את עצמי כל ימי חיי, שאולי יכולתי להציל ולא הצלתי, פסחתי עליו, נחפזתי אל ביתי, במעשׂה זה, אני נוהג לפי מצוותו הגדולה…”

תכניתו היתה לתפוס את אחיו דְמיטרי במפתיע, כך: לעבור את הגדר כמו אתמול, להיכנס לגן, להתיישב בסוכה ההיא. “אם הוא איננו שם,” חשב אַליוֹשה, לא יראה את פניו לפוֹמה ולבעלות־הבית, יישב וימתין בסוכה אפילו עד הערב. אם הוא אורב כמו קודם לבואה של גרוּשֶנקה, ייתכן שיבוא אל הסוכה…" אַליוֹשה לא שקל הרבה את פרטי התכנית, אבל החליט לבצע אותה, גם אם ייאלץ לא להגיע למנזר היום…

לא היתה כל תקלה: הוא עבר את הגדר במקום שעבר בו אתמול, והגיע בחשאי אל הסוכה. לא רצה שירגישו בו: גם בעלת־הבית וגם פוֹמה (אם הוא כאן) עשׂויים לעמוד לימין האח ולשמוע לפקודותיו, ואם כן, או שלא ירשו לאַליוֹשה להיכנס לגן, או שיודיעו לאח בעוד מועד שמחפשׂים אותו ושואלים עליו. בסוכה לא היה איש. ישב אַליוֹשה במקום שישב בו אתמול, להמתין. הסתכל בסככה, והיא נראתה לו משום־מה רעועה יותר משנראתה אתמול, בלויה נראתה לו הפעם. היום היה בהיר כתמוֹלו. על השולחן הירוק נחתם עיגול־קטן, כנראה סימן לכוסית־הקוניאק שנשפכה כאן אתמול. כרגיל בשעת המתנה משעממת, נדחקו לדעתו מחשבות־הבל שאינן מועילות, למשל: כשנכנס עכשיו לכאן, ישב בדיוק במקום שישב בו אתמול, ומדוע לא במקום אחר? לבסוף נתקף עצבות, עצבות בגלל אי־הוודאות המדאיגה. והנה, בטרם ישב כאן רבע שעה נשמע בסמוך אקורד של גיטרה. בשׂיחים, לא יותר מאשר עשׂרים צעדים ממנו התיישב מישהו, ואולי ישב כבר קודם לכן. הבזיק זכרון בדעתו של אַליוֹשה, כי בצאתו אתמול מהסוכה לאחר השׂיחה עם אחיו, הבהב לעיניו, ואולי ראה ברור, משׂמאל ליד הגדר ספסל־גן ישן, נמוך, ירוק, בין השׂיחים. על ספסל זה ישבו עתה ודאי האורחים. מי הם? קול גבר התחיל לשיר פזמון בפַלסֶטו מתקתק, וליווה את עצמו בגיטרה:

בכוח שלא ינוּצח

אחר אהובתי נִכרַך.

אלוהים, סלח,

לה ולי!

לה ולי!

הקול נפסק. הקול של משרת, וגם הגשת השיר – של משרת. קול אחר, של אשה, אמר בחיבה וכאילו בהיסוס, אבל בחנחון רב:

“מה זה, פָּוֶל פיוֹדוֹרוֹביץ', שהרבה זמן אתה לא בא אלינו, שאתה בז לנו כל הזמן?” “שום דבר,” ענה קול־גבר, אמנם בנימוס אך מתוך החשבה עצמית בטוחה ותקיפה. כפי הנראה, עמדת הגבר היא האיתנה, והאשה היא המתחנחנת. “הגבר הוא בוודאי סמיֶרדיָקוֹב,” חשב אַליוֹשה, “כך לפחות לפי הקול, והגברת, ודאי בתה של בעלת־הבית, צעירה ששבה ממוסקבה, לובשת שׂמלה בעלת שובל ובאה אל מַרפה איגנַטיֶבנה לקבל מרק…”

“נורא אני אוהבת כל מיני שירים, אם הם בטוב־טעם,” המשיך קול האשה. “מדוע אינך ממשיך?”

ושוב שר הקול:

כתר של המלך

– לאהובתי בריאות שלַח,

אלוהים, סלח

לה ולי!

לה ולי!

לה ולי!

“בפעם שעברה יצא עוד יותר טוב,” אמר קול האשה. “שרת אז: ‘לחמודה שלי בריאות שלַח’, כך זה יוצא עדין יותר, בוודאי שכחת”.

“והשירים הם הבל,” פסק סמיֶרדיָקוֹב.

“לא, לא, אני אוהבת מאוד שיר.”

“זה אשר לשיר, אז הוא הבל ממש. שפטי את: מי זה בעולם מדבר בחרוזים? ואילו גם היינו מתחילים לדבר בחרוזים. אפילו לפי פקודת השלטונות, האם היינו מצליחים לומר הרבה? בשירים אין ממש, מַריה קוֹנדרַטיֶבנה.”

“איך שאתה חכם כל כך בכול, איך שאתה נעשׂית בכול?” התחנחן יותר ויותר קול האשה.

“לא רק את זה הייתי יכול, לא רק את זה הייתי יודע, לולא הגורל שלי מקַטנוּת ילדותי. אני הייתי הורג באקדח בדוקרב את האיש, שהיה משמיע לי שאני נבל, מפני שנולדתי בלי אב לסמיֶרדיַשצָ’יָה, והם, שם במוסקבה, ניקרו לי בזה את העיניים, והודות לגריגוֹרי וָסליֶביץ' זחלו הדברים האלה ובאו לכאן. גריגוֹרי וָסליֶביץ' מגנה אותי על שאני מתקומם נגד לידתי: ‘אתה מהרחם שלה יצאת’. טוב, מהרחם, אבל אני הייתי מרשה להרוג אותי כבר ברחם, שרק לא לצאת לעולם בכלל. בשוק אמרו, ואמא שלך גם היא התחילה לספר לי, בגלל אי־העדינות הגדולה שלה, שהיתה לה ספחת על הראש, והגובה שלה היה שתי אמות ומשִיהו, מדוע משִיהו כשאפשר לומר פשוט ‘ומשהו’, כמו שכל האנשים מבטאים? רצתה להתבטא בדמעה, אבל זו דמעת־איכרים, כמו שאומרים, הרגשות של איכרים. היכול איכר רוסי שיהיה לו רגש לעומת אדם משׂכיל? לפי הבערות שלו לא יוכל להיות לו כל רגש. אני מקַטנוּת ילדותי כששומע לפעמים ‘ומשִיהו’, אז אני מוכן להתנפל על קיר. אני את כל רוסיה שׂונא, מַריה קוֹנדרַטיֶבנה.”

“לו אתה היית יוּנקֶרוֹן בצבא או הוּסָרוֹן צעיר, לא היית מדבר ככה, ורק שולף חרב ומתחיל להגן על כל רוסיה.”

אני, מַריה קוֹנדרַטיֶבנה, לא רק שלא רוצה להיות הוּסָרוֹן צבאי, אלא רוצה להפך, את חיסול כל החיילים."

“ואם יבוא אויב, מי יָגן עלינו?”

“ואין צורך בזה בכלל. בשנת שתים־עשׂרה היתה פלישה גדולה לרוסיה של האימפֶּרטור נפוליאוֹן הצרפתי הראשון, אביו של זה שכיום, וטוב היה לו נצחו אותנו אז הצרפתים האלה: עם חכם היה מנצח עם טיפש למדי ומצרף אותו לעצמו. היו לנו אפילו סדרים אחרים לגמרי.”

“כאילו הם שם אצל עצמם טובים משלנו? אני לא אחליף טרזן שלנו בשלושה אנגלים צעירים לגמרי,” אמרה ברוֹך מַריה קוֹנדרַטיֶבנה, ובוודאי ליוותה את דבריה אלה בהבעה המתמוגגת ביותר של עיניה.

“זה איך שאדם מעריץ.”

“ואתה גם בעצמך כמו מחוץ־לארץ, בדיוק כמו אציל מחוץ־לארץ, זה אני אומרת לך למרות הבושה שלי.”

“אם את רוצה לדעת, אז על פי הפריצות שווים הזרים ושלנו. כולם נוכלים, אלא זאת, שהזר מהלֵך במגפיים של לַכּה, והנבל שלנו מסריח בעוני שלו, ואין זה רע בעיניו כלל. להלקות צריך את העם הרוסי, כמו שאמר אתמול נכון פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', גם אם אדם משוגע הוא יחד עם כל הבנים שלו.”

“בעצמך אמרת, שאתה מכבד את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

“והוא עָלי התייחס, שאני משרת מסריח. הוא חושב אותי, שאני מסוגל למרוד. הוא טועה בזה. לו היה בכיסי סכום כזה, כבר לא הייתי כאן זה כבר. דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' גרוע מכל משרת גם בהתנהגות, גם בשׂכל, וגם בעוני שלו, ושום דבר אינו יודע לעשׂות, להפך, כולם מכבדים אותו. אני, אמנם, רק טבח, אבל אם יהיה מזל אני יכול לפתוח במוסקבה קפה־רֶסטוֹרן, בפֶּטרוֹבקה. מפני שאני מבשל בספֶּציָליוּת, ואף אחד מהם במוסקבה, מלבד אלה שמחוץ לארץ, לא יודע להגיש בספֶּציָליוּת. דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' דלפון הוא, אבל שיזמין לדוקרב בן־רוזן הכי־ראשון, ההוא יוצא עמו, ובמה הוא טוב ממני? מפני שהוא הרבה יותר טיפש ממני. כמה כסף בזבז בלי כל שימוש.”

“אני חושבת, בדוקרב זה יפה מאוד,” אמרה מַריה קוֹנדרַטיֶבנה.

“ובמה זה כך?”

“זה מפחיד כך ואמיץ, במיוחד כשקצינוֹנים צעירים עם האקדחים ביד יורים זה בזה בגלל איזו אחת. פשוט, תמונה יופי, לו נתנו לבחורות להסתכל, נורא הייתי רוצה לראות את זה.”

“טוב כשהוא בעצמו קולע, אבל כשקולעים לו ישר בפרצוף, אז יש לו ההרגשה הטפשית ביותר. תברחי מהמקום, מַריה קוֹנדרַטיֶבנה.”

“האם אתה היית בורח?”

אבל סמיֶרדיָקוֹב לא הואיל לענות. לאחר שתיקה של דקה שוב הצטלצל אקורד וקול הפַלסֶטוֹ השתפך בפזמון האחרון:

ככל שאשתדל

אתחיל להתבּדל,

בחיים להת־הו־לל

ובבירה להתיישב!

וכבר לא אתעצֵב,

בכלל לא אתעצב,

לא חושב גם להתעצב!

כאן הפתיע משהו: אַליוֹשה התעטש. יושבי הספסל השתתקו מיד. קם אַליוֹשה והלך לעברם. אכן, סמיֶרדיָקוֹב היה שם, מקושט, שׂערו מָשוח, כמעט מסולסל, לרגליו נעלי לָכָּה. הגיטרה היתה מונחת על הספסל. הגברת היתה מַריה קוֹנדרַטיֶבנה, בתה של בעלת־הבית. שׂמלתה תכולה־בהירה, ולה שובל של שתי אמות. הבחורה צעירונת, לא מכוערת, אבל הפנים עגולות מאוד ונורא מנומשות.

“אחי דְמיטרי ישוב בקרוב?” שאל אַליוֹשה בנימה שלווה ככל האפשר.

סמיֶרדיָקוֹב קם לאט מהספסל. קמה גם מַריה קוֹנדרַטיֶבנה.

“מדוע יכולתי להיות ידוע על אודות דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'? עניין אחר, לו הייתי שומר על ידו,” ענה סמיֶרדיָקוֹב חרש, ברור ובזלזול.

“אני פשוט שאלתי, אינך יודע?” הסביר אַליוֹשה.

“שום דבר אני לא יודע על מקום השהִיה שלו, וגם לא רוצה לדעת.”

“אבל דווקא אחי אמר לי, שאתה הוא המודיע לו על כל הנעשׂה בבית, והבטחת להודיע מתי תבוא אַגרָפֶנה אָלכסַנדרוֹבה.”

לאט ובשלווה גמורה הסתכל בו סמיֶרדיָקוֹב.

“ואתה, כיצד הואלת לעבור הפעם, מפני שהשעור כאן כבר נעול בבריח שעה?” שאל ונעץ מבט באַליוֹשה.

“עברתי מהסמטה מעל לגדר, היישר לסוכה. אני מקווה שאת תסלחי לי,” פנה אל מַריה קוֹנדרַטיֶבנה. “חשוב היה לפגוש את אחי בהקדם.”

“האם אנו יכולים לכעוס עליך,” אמרה מַריה קוֹנדרַטיֶבנה, והתנצלותו של אַליוֹשה החניפה לה, “כי גם דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בא לסוכה בדרך זו פעמים רבות, ואנחנו לא יודעים והוא כבר יושב בסוכה.”

“אני מחפשׂ אותו מאוד עכשיו, ומאוד הייתי רוצה לראות אותו, או להיוודע מכם היכן הוא נמצא כרגע. האמינו לי, כי העניין חשוב לי מאוד.”

“הוא לא מגיד לנו,” מלמלה מַריה קוֹנדרַטיֶבנה.

“אמנם אני בא לכאן לפי היכּרות,” אמר סמיֶרדיָקוֹב, “אבל הוא גם כאן לחץ אותי באופן לא־אנושי בשאלות לא־פוסקות על האדון: מה שם, איך שם אצלו, מי בא ומי מסתלק, והאם אני לא יכול להודיע עוד משהו. פעמיים איים עלי במוות.”

“מה זאת אומרת, במוות?” השתומם אַליוֹשה.

“האם בשבילו זה משהו, לפי האופי שלו, שבעצמך הואלת להסתכל בו אתמול. אם, אמר לי, אתן לעבור לאגרָפֶנה אָלכסַנדרוֹבנה והיא תלון כאן – אני הראשון לא אהיה בחיים. מאוד אני מפחד מפניו, ולולא פחדתי עוד יותר, הייתי צריך להודיע עליו לשלטון בעיר. רק אלוהים יודע מה הוא יכול לעשׂות.”

“לפני ימים אחדים אמר לו: אכתוש אותך במָכתש,” הוסיפה מַריה קוֹנדרַטיֶבנה.

“אם אמר במכתש, אולי זה דיבורים סתם…” אמר אַליוֹשה. “אילו יכולתי לפגוש אותו עכשיו, הייתי יכול לומר לו משהו גם על זה…”

“הנה הדבר היחיד שאני יכול להודיע,” כאילו נמלך סמיֶרדיָקוֹב בדעתו. “אני בא לכאן על פי היכּרות שכנים תמידית, ואיך לא אבוא? מצד שני, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שלח אותי כשהאיר היום אל הדירה שברחוב אוֹזיוֹרנָיָה, בלי מכתב אבל לומר בעל־פה, שיבוא דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' ויהי־מה לפונדק שבכיכר, כדי לאכול יחדיו ארוחת־צהריים. הלכתי, אבל את דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בדירה שלו לא מצאתי, והשעה כבר היתה שמונה. היה, הם אומרים שם, אבל כולו יצא – מלים אלה אמרו לי בעלי־הבית שלו. כאן כאילו יש קשר־שתיקה ביניהם, משני הצדדים. ועכשיו, יכול להיות, שהוא יושב ברגע זה עם אחיו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, מפני שאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ לא בא הביתה לאכול בצהריים, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' אכל בצהריים לבדו, לפני שעה, ועכשיו שכב לנוח. אבל בצורה משכנעת ביותר אני מבקש, שלא תגיד לו דבר עלי ועל מה שמסרתי, לא דיברנו כלל, כי הוא יהרוג אותי על שום דבר.”

“אחי איוַן קרא לדְמיטרי לבוא היום לפונדק?” שב ושאל אַליוֹשה.

“זה בדיוק כך.”

“אל הפונדק ‘סְטוֹליצ’ני גוֹרוֹד’, בכיכר?”

“כן, לשם”.

“זה אפשרי מאוד!” אמר אַליוֹשה בהתרגשות רבה. “תודה לך, סמיֶרדיָקוֹב, הידיעה חשובה, מיד אלך לשם.”

“אל תסגיר אותי,” אמר סמיֶרדיָקוֹב בעקבותיו.

“לא, לא, אכנס לפונדק כאילו במקרה, היה שליו.”

“לאן אתה הולך, אפתח לך את הפשפש,” צעקה מַריה קוֹנדרַטיֶבנה.

“לא, מכאן קרוב יותר, שוב אעבור את הגדר.”

הידיעה זיעזעה מאוד את אַליוֹשה. פנה לעבר הפונדק. לא נאה היה לו להיכנס לפונדק בלבוש שלו, אבל הוא יוכל לשאול בבית־המדרגות ולקרוא להם. אבל משניגש אל הפונדק, נפתח חלון אחד, ואחיו איוַן צעק אליו מהחלון:

“אַליוֹשה, תוכל להיכנס עכשיו לכאן אלי, או לא? חסד גדול תעשׂה עמי.”

“בוודאי שאני יכול, אבל איך אכנס בבגדים שעלי.”

“ואני יושב בחדר נפרד, עלה למרפסת, אצא לקראתך.”

כעבור דקה ישב אַליוֹשה ליד אחיו. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' אכל את ארוחת־הצהריים לבדו.


3: היכרות בין אחים

אולם איוַן לא ישב בחדר מיוחד. זה היה מקום ליד החלון, גדור בפרגוד, אבל היושבים בפנים לא נראו לעיני זרים. זה היה החדר הראשון, חדר־הכניסה, ובו מזנון ליד הקיר הצדדי. מדי רגע עברו בו בחפזון המלצרים. מהאורחים היה כאן רק זקן אחד, איש־צבא שפרש, והוא שתה תה בפינה. לעומת זאת עמדה בשאר החדרים המולת־הפונדק הרגילה, נשמעו קריאות של המזמינים, שליפת פקקים מבקבוקי־בירה, נקישות כדורי הביליארד, נהימת האוֹרגַן. אַליוֹשה ידע, כי איוַן הוקיר רגליו מפונדק זה, ובכלל לא היה חובב־פונדקים. אם כן הוא יושב כאן, חשב, כדי להיפגש כמוסכם עם אחיו דְמיטרי. אבל דְמיטרי לא היה כאן.

“אזמין לך מרק־דגים או משהו, הלוא אינך חי על התה בלבד,” אמר איוַן, וניכר היה בשׂמחתו על שפיתה את אַליוֹשה. הוא עצמו סיים את הארוחה ושתה תה.

“תן מרק־דגים, אחר כך תן תה, אני רעב,” אמר אַליוֹשה בעליזות.

“וריבת דובדבנים? יש כאן. אתה זוכר, כשהיית קטן, אצל פּוֹלֶנוֹב, אהבת ריבת־דובדבנים?”

“ואתה זוכר זאת? תן גם ריבה, אני אוהב אותה גם עכשיו.”

“הכול אני זוכר, אַליוֹשה, אני זוכר אותך עד שנתך האחת־עשׂרה, אני הייתי בן חמש־עשׂרה. בין חמש־עשׂרה ואחת־עשׂרה ההבדל הוא כה גדול, עד שאין אחים בגיל זה נעשׂים חברים. אפילו איני יודע אם אהבתי אותך. בשנים הראשונות לבואי למוסקבה לא הייתי נזכר בך כלל. אחר כך, כשנקלעת גם אתה למוסקבה, נפגשנו כפי שנדמה לי, פעם אחת בלבד באחד המקומות. וכאן אני גר כבר החודש הרביעי, ועד עכשיו לא החלפנו בינינו אפילו מלה אחת. מחר אני נוסע, וכשישבתי כאן, חשבתי: איך אוכל לפגוש אותו כדי להיפרד, והנה אתה עובר כאן.”

“ואתה מאוד רצית לראות אותי?”

“מאוד, אני רוצה להכיר אותך אחת ולתמיד, ולאפשר לך להכיר אותי, ובכך גם להיפרד. לדעתי, מוטב להכיר זה את זה לפני הפרידה. ראיתי כיצד הסתכלת בי כל שלושת החודשים האלה, בעיניך נראתה ציפייה בלתי־פוסקת, וזאת איני סובל, ועל כן לא ניגשתי אליך. אבל לבסוף למדתי לכבד אותך: איתנה עמידתו של ברנשוֹן זה. שׂים לב, גם אם אני צוחק עכשיו, דברי רציניים. הלוא עמידתך איתנה, לא כן? אני אוהב את העומדים איתן, יעמדו על מה שיעמדו, ויהיו אפילו בחורונים כמוך. לבסוף כבר לא היה מאוס עלי מבטך המצפה. להפך, לבסוף אהבתי את מבטך המצפה… נדמה לי, שאתה אוהב אותי משום־מה, אַליוֹשה?”

“אני אוהב, איוַן. אחינו דְמיטרי אומר עליך: איוַן – קבר. אני אומר עליך: איוַן – חידה. גם עכשיו אתה חידה בעיני, אבל משהו כבר הבינותי בך, ורק החל בבוקר הזה.”

“ומה הוא הדבר?” צחק איוַן.

“ולא תכעס?” צחק גם אַליוֹשה.

“נו?”

“העניין הוא, שהנך צעיר כמו שאר הצעירים בני עשׂרים וארבע, צעיר כמוהם, צעיר מאוד, נער רענן וטוב, אפילו נער חסר־ניסיון! מה, לא פגעתי בך יותר מדי?”

“להפך, הדהמת בכך שכיוונת לדעתי,” קרא איוַן בעליזות ובלהט. “התאמין, שלאחר פגישתנו אצלה, חשבתי רק על זה, על חוסר־הבגרות בן העשׂרים ושלוש שלי, ופתאום ניחשת בדיוק ובזה אתה פותח. ישבתי כאן, ואתה יודע מה שיננתי לעצמי: אם לא אאמין בחיים, אם אתאכזב באשה יקרה, אם אתאכזב בסדר הדברים, אם אפילו אשתכנע שהכול תוהו־ובוהו פרוע, ארור ואולי שׂטני, אם יפגעו בי כל זוועות האכזבה האנושית – ארצה לחיות על אף הכול, כפי שנצמדתי אל הקוֹבַּעת הזאת, לא אנתק ממנה עד שאשתה אותה עד תומה! אמנם, בגיל שלושים אשליך ודאי את הקוּבּעת, גם אם לא שתיתי עד תום, ואסתלק… איני יודע לאן. אולם עד שנתי השלושים, יודע אני בוודאות, ינצחו נעורי את הכול – כל אכזבה, כל סלידה מהחיים. פעמים רבות שאלתי את עצמי: האם יש בעולם ייאוש שינצח בקרבי את צמאון־החיים המטורף וחסר־הנימוס אולי, והחלטתי כי אין כזה, כך נדמה לי, ושוב – עד שנתי השלושים, ואחר כך כבר לא ארצה, כך נדמה לי, צמאון־חיים זה מכנים תכופות כמה מוֹרָליסטים שחפנים וזבי־חוטם צמאון־מנוּוָל, ובעיקר נוהגים כך המשוררים. במידת־מה זו תכונה קָרָמָזוֹבית, אמת, צמאון־חיים זה ללא כל התחשבות, ובוודאי היא מצויה גם בך, אבל מדוע היא מנוּוֶלת? עדיין רב מאוד, אַליוֹשה, הכוח־השואף־אל־המרכז בכוכב־הלכת שלנו. יש רצון לחיות ואני חי, אפילו בניגוד להגיון. אולי איני מאמין בסדר הדברים, אולם יקרים לי העלעלים הדבוקים הנפתחים באביב, יקרים השמים התכולים, ויקר לך אדם שלפעמים, התאמין, אינך יודע מדוע אתה אוהב אותו, יקר לך איזה מעשׂה־גבורה אנושי, שאולי חדלת זה־כבר להאמין בו. ובכל זאת אתה מוקיר אותו בלבך מכוֹח זכרונות־העבר. הנה הביאו לך מרק־דגים, אכול. לבריאות. המרק מצוין, הם מבשלים יפה. אני רוצה, אַליוֹשה, לנסוע לאירופה, ומכאן אסע. אמנם אני יודע, שאסע לבית־קברות, אלא שהוא בית־הקברות היקר ביותר, ביוֹתר, וזה העניין. נחים שם נפטרים יקרים, כל אבן על קברם מספרת על חיים כה לוהטים שחלפו, על אמונה כה לוהטת במבצע שלהם, באמת שלהם, במאבק שלהם ובמדע שלהם, עד שמראש אני יודע, כי אכרע ואנשק את האבנים האלה ואבכה עליהן, ובו־בזמן יהיה לבי משוכנע, כי כל זה הוא בית־קברות זה־כבר, ולא עוד. ולא מתוך ייאוש אבכה, אלא פשוט מפני שאהיה מאושר בדמעותי. בהתמוגגות שלי אשתכּר. אני אוהב את עלעלי האביב הדביקים, את השמים התכולים, הנה כך! לא בשׂכל, לא בהגיון, בפנימיותך, בקרָביך אתה אוהב, את כוחותיך הצעירים הראשונים אתה אוהב… הבנת משהו בהבלים אלה שלי, אַליוֹשקה, או לא?” צחק פתאום איוַן.

“היטב אני מבין, איוַן: מפנימיותך ומקרָביך רוצה אתה לאהוב – נפלא אמרת זאת, ואני שמח מאוד שאתה רוצה כל כך לחיות,” אמר אַליוֹשה. “אני חושב, כי בראש־ובראשונה צריכים הכול בעולם לאהוב את החיים.”

“לאהוב את החיים יותר מאשר את משמעותם?”

“בהחלט כך, לאהוב אותם לפני ההגיון, כפי שאתה אומר, בהחלט לפני ההגיון, ורק אז אבין גם את המשמעות. הה מה שהבהב בדעתי זה כבר. מחצית מלאכתך כבר נעשׂתה, איוַן, והושׂגה: אתה אוהב לחיות. עכשיו עליך לטרוח על החצי השני שלך, וניצלת.”

“כבר אתה מציל, ואני אולי לא הייתי אובד כלל. ומה הוא החצי השני שדיברת בו?”

“הוא הצורך להחיות את מתיך, שאולי לא מתו כלל. נו, תן את התה. אני שׂמח שאנו משׂוחחים, איוַן.”

“אני רואה שיש לך איזו השראה. אני אוהב profession de foi23 כאלה, מפי… חניכי־מנזר. איש איתן אתה, אָלֶכּסֵיי. האמת הדבר, שאתה רוצה לעזוב את המנזר?”

“אמת. הישיש שלי משַלח אותי אל העולם.”

“אם כן, עוד נתראה בחוץ, ניפגש לפני שנת השלושים שלנו, כשאתחיל להינתק מהקובּעת. הנה אבא מסרב להינתק מהקוּבּעת שלו עד שבעים, וחולם – אפילו עד שמונים, בעצמו אמר לי, אצלו זה רציני ביותר, גם אם הוא ליצן. נאחז בתאוותנותו, כאילו התייצב על אבן… אמנם, לאחר שלושים השנים אין לו, לאדם, על מה להתייצב מלבד אפשרות זו… אבל עד שבעים, זו נבָלה, מוטב עד שלושים: אפשר לשמור על ‘גוון של אצילות’ ולהונות את עצמו. לא ראית היום את דְמיטרי?”

“לא, לא ראיתי, אבל ראיתי את סמיֶרדיָקוֹב.” סיפר אַליוֹשה לאחיו במפורט ובחפזון על פגישתו עם סמיֶרדיָקוֹב. איוַן התחיל להקשיב פתאום בדאגה רבה, ואפילו שב ושאל על כמה פרטים.

“אבל הוא ביקש ממני לא לומר לאחינו דְמיטרי מה סיפר לי עליו,” הוסיף אַליוֹשה.

איוַן הזעיף פניו והתהרהר.

“בגלל סמיֶרדיָקוֹב הזעפת פנים?” שאל אַליוֹשה.

“כן, בגללו. שיילך לכל הרוחות. באמת רציתי לראות את דְמיטרי, אולם עכשיו כבר אין צורך…” אמר איוַן באי־רצון.

“ובאמת, אחי, אתה ממהר כל כך לנסוע?”

“כן.”

“ומה יהיה על דְמיטרי ואבא? במה זה יסתיים ביניהם?” אמר אַליוֹשה בחרדה.

“אתה ממשיך את הפזמון המשעמם שלך! מי אני פה? האם אני שומר אחי דְמיטרי?” פסק איוַן ברוגז, אבל מיד חייך במרירות. “תשובת קיִן לאלוהים על רצח האח, מה? אולי אתה חושב כך ברגע זה? אבל לכל הרוחות, הלוא איני יכול להישאר כאן אצלם כשומר? סיימתי את עסקי ואני נוסע. ואולי אתה חושב, שאני מקנא באחי דְמיטרי, שכל שלושת החדשים האלה ניסיתי להוציא מידיו את היפהפיה שלו קָתֶרינה איוַנוֹבנה. לכל השדים, היו לי עניינים משלי, סיימתי אותם ואני נוסע. סיימתי את העסקים, ואתה היית עד.”

“מה שהיה אצל קָתֶרינה איוַנוֹבנה?”

“כן, מה שהיה אצלה, והשתחררתי בבת־אחת. איזה עניין יש לי בדְמיטרי? לדְמיטרי אין כל שייכות לזה. היו לי עניינים משלי עם קָתֶרינה איוַנוֹבנה. להפך, אתה יודע, כי דְמיטרי התנהג כאילו עשה קנוניה אתי. הן לא ביקשתי ממנו דבר, ואילו הוא מסר אותה לי חגיגית, וגם בירך. כל זה מצחיק. לא, אַליוֹשה, לא, אילו ידעת מה קלה עכשיו הרגשתי! ישבתי כאן ואכלתי, והאם תאמין לי שרציתי להזמין שמפניה כדי לחגוג את שעת־חירותי הראשונה. טְפו, כמעט חצי־שנה – ובבת אחת פָרקתי הכול. אפילו לא חשדתי אתמול, שאם אתה רוצה, קל מאוד לסיים זאת!”

“אתה מדבר על אהבתך, איוַן!”

“אהבה, אם רצונך בכך, כן, התאהבתי בצעירה, חניכת־אינסטיטוט. התעניתי לידה, והיא עינתה אותי. טרחתי לידה… ופתאום פרח הכול ממני. דיברתי שם ברגש, אבל יצאתי ופרצתי בצחוק – האמן. לא, התכוונתי לכל מלה.”

“גם עכשיו אתה מדבר בעליזות,” אמר אַליוֹשה והסתכל בפני האח שנעשׂו באמת עליזות יותר.

“וכי יכולתי לדעת שאיני אוהב אותה כלל! חה־חה! והנה נתברר, כי לא. והלוא מצאה חן בעיני כל כך! וכמה מצאה חן בעיני כשהשמעתי את נאומי. ואתה יודע מה, גם עכשיו היא מוצאת חן בעיני מאוד, ובינתיים כה קל לי לנסוע מכאן. אתה חושב שאני מתרברב?”

“לא, אבל אולי לא היתה זו אהבה.”

“אַליוֹשקה,” צחק איוַן. “אל תתחיל לדון באהבה. לא נאה לך. אבל קודם לכן, קפצת בראש, אוֹה! שכחתי לנשק אותך על זה… איך שעינתה אותי! אכן ישבתי ליד התפרצות רגשנית. היא ידעה שאני אוהב אותה. אהבה אותי ולא את דְמיטרי,” עמד איוַן על דעתו בעליזות, “היחס לדְמיטרי אינו אלא ריגוש מסוים. כל מה שאמרתי לה, אמת לאמיתה היא. עיקרו של העניין הוא, שאולי דרושות חמש־עשׂרה או עשׂרים שנים עד שיתברר לה, שאת דְמיטרי אינה אוהבת כלל, ואוהבת רק אותי, ואותי היא מענה. ואולי לא יתברר לה הדבר לעולם, למרות השיעור שניתן לה היום. ומוטב כך: קמתי והסתלקתי לעולם. אגב, מה מצבה עכשיו? מה קרה שם לאחר שהלכתי?”

סיפר לו אַליוֹשה על ההיסטריה, ועל כך שהיא כנראה ללא־הכרה ומדמדמת.

“וחוֹחלָקוֹבה אינה משקרת?”

“נדמה לי, שלא.”

“כדאי לבדוק. אגב, מעולם לא מת איש בהיסטריה. ואפילו זו היסטריה, אין דבר, אלוהים נתן לאשה את ההיסטריה מתוך אהבה. לא אלך לשם. אין טעם להתערב מחדש.”

“אבל אתה אמרת לה, כי מעולם לא אהבה אותך.”

“בכוונה אמרתי. אַליוֹשקה, אזמין שמפניה, נשתה לחירותי. אילו ידעת כמה אני שׂמח!”

“לא, אחי, מוטב שלא נשתה,” אמר אַליוֹשה, “ומלבד זאת אני עצוב.”

“כן, אתה עצוב זה כבר, וזה כבר אני רואה זאת.”

“אם כן, תיסע מחר בבוקר ויהי־מה?”

“בבוקר? לא אמרתי שאסע בבוקר… ואולם, אפשר גם שבבוקר. התאמין, שאכלתי כאן היום רק כדי שלא לאכול עם הזקן, עד כדי כך הוא מאוס עכשיו עלי. בגללו בלבד הייתי נוסע מכאן זה כבר. ומדוע אתה מודאג מנסיעתי. עד לנסיעתי עוד זמן רב לפני שנינו. נצח שלם, אלמוות.”

“אם אתה נוסע מחר, היכן כאן הנצח?”

“מה זה נוגע לנו?” צחק איוַן. “על הנוגע לנו הלוא נספיק לשׂוחח, על הנוגע לנו שלמענו באנו לכאן? מדוע אתה משתומם? ענה: לשם מה נפגשנו כאן? כדי לדבר על האהבה לקָתֶרינה איוַנוֹבנה, על הזקן ועל דְמיטרי? על חוץ־לארץ? על מצבה החמור של רוסיה? על האימפרטור נפוליאון? לשם זה?”

“לא, לא לשם זה.”

“אם כן אתה מבין לשם מה. לאלה עניינים אחרים, ואילו לנו, חסרי־הניסיון, עניינים אחרים, עלינו לפתור תחילה את השאלות הנצחיות, הנה זו הדאגה שלנו. כל רוסיה הצעירה דנה עכשיו רק בשאלות הנצחיות. דווקא עכשיו, כשהזקנים התחילו לעסוק בשאלות המעשׂיות. לשם מה הסתכלת בי כל שלושת החודשים האלה בציפייה? כדי לחקור אותי: ובמה אתה מאמין או שאינך מאמין כלל – הנה בזה מסתכמים מבטיך בשלושת החודשים, האם כך, אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ'?”

“אולי גם בזה,” חייך אַליוֹשה. “הלוא אינך מלגלג עכשיו עלי, אחי?”

“אני מלגלג? איני רוצה לצער את אחי הקטן, שהסתכל בי שלושה חודשים בציפייה כזאת. אַליוֹשה, ראה נכוֹחה: הלוא אני בדיוק נער קטן כמוך, אלא שאיני חניך־מנזר. איך נוהגים הנערים הרוסים עד עכשיו? למקצתם, אני מתכוון. למשל, הפונדק המסריח הזה. הנה הם מתכנסים בו, יושבים בפינה. בחייהם הקודמים לא הכירו זה את זה, וכשייצאו מהפונדק, שוב לא יכירו זה את זה ארבעים וחמש שנה, ובמה ידונו איפוא כשנזדמנו יחדיו לרגע בפונדק? בבעיות העולם, לא באחרות: האם יש אלוהים, האם יש אלמוות? ואלה שאינם מאמינים באלוהים, נו, הללו ישׂוחחו על הסוציאליזם והאנרכיזם, על תיקון האנושות כולה לפי סדר חדש, ומכל זה ייצא אותו דבר עצמו, אותן שאלות עצמן אלא מקצה אחר. ונערים רוסים מקוריים, רבים, רבים כאלה, עוסקים רק בדיון בשאלות נצחיות. האם לא כן?”

“כן, ודאי, השאלות הראשונות של רוסים אמיתיים הן: האם יש אלוהים וישנו האלמוות, או כפי שאתה אומר, שאלות מהקצה האחר, וטוב הדבר,” אמר אַליוֹשה והסתכל באחיו באותו חיוך שקט ובוחן.

“ראה, אַליוֹשה, לפעמים אין זה מן התבונה להיות אדם רוסי, אבל אי־אפשר להעלות על הדעת משהו מטופש יותר ממה שמעסיק עכשיו את הנערים הרוסים. אולם נער רוסי אחר, אַליוֹשקה שמו, אני אוהב מאוד.”

“מה יפה פיתחת את זה,” צחק אַליוֹשה.

“אמור איפוא במה להתחיל, צווה, מאלוהים? היש אלוהים, לא כן?”

“התחל כרצונך, אפילו מ’הקצה האחר'. הלוא הכרזת אתמול בבית אבא שאין אלוהים,” נתן אַליוֹשה מבט בוחן באחיו.

“אתמול, בשעת הארוחה אצל אבא, הרגזתי אותך בזה במתכוון, וראיתי כיצד התלקחו עיניך. אבל עכשיו איני מתנגד לשׂיחה אתך, ואני אומר זאת ברצינות גמורה. אני רוצה להתקרב אליך, אַליוֹשה, מפני שאין לי חברים, ואני רוצה לנסות. תאר לעצמך שאולי גם אני מודה באלוהים,” צחק איוַן “זה מפתיע אותך, מה?”

“כן, ודאי, אם גם עכשיו אינך מתלוצץ.”

“מתלוצץ. אתמול, אצל הישיש, אמרו שאני מתלוצץ. ראה, יקירי, במאה השמונה־עשׂרה היה חוטא אחד שאמר, כי לולא היה אלוהים, ראוי היה לבדות אותו. S’il n’existait pas Dieu, il faudrait l’inventer. ואכן בדה האדם את האלוהים. לא זה משונה, לא זה מפליא, שאלוהים אכן קיים, אבל מפליא, שמחשבה כזאת – המחשבה על הצורך באלוהים – יכלה להידחק לראשו של בעל־חיים כה רע ופראי כָאדם. ואכן, מחשבה זו כה קדושה, כה מרַגשת, כה חכמה, עד שהיא מאדירה את כבוד האדם. אשר לי, החלטתי זה־כבר לא לחשוב על כך, האם האדם יצר את האל, או האל את האדם. ודאי שבעניין זה לא אתחיל לבדוק את כל האַכּסיוֹמוֹת בנות־זמננו של הנערים הרוסים, שמוצא כולם מההיפּוֹתֶזות האירופיות. שכן, מה שנחשב שם היפּוּתֶזה, נהפך מיד אצל הנער הרוסי לאַכּסיוֹמה, ולא רק אצל הנערים, אלא גם אצל הפרופסורים שלהם, מפני שבמקרים רבים למדי גם הפרופסורים הרוסים הם עכשיו נערים רוסים. ועל כן אני פוסח על כל ההיפּוֹתֶזות. כי מה מוטל על שנינו עכשיו? המוטל הוא, שאסביר לך מהר ככל האפשר את מהותי, זאת אומרת, איזה מין אדם אני, במה אני מאמין ולמָה אני מקווה, הלא כך? ועל כן אני מודיע, שהנני מקבל את האלוהים ביושר ובפשטות. אבל יש משהו שראוי לציין: אם אלוהים ישנו ואכן ברא את האדמה, הרי כידוע לנו יצר אותה לפי הגיאומטריה האֶוּקלידית, ואילו לשׂכל האנושי נתן הבנה רק בשלושה ממדים של החלל. ובינתיים נמצאו, ונמצאים גם היום, גיאומֶטרים ופילוסופים, ואפילו מן המעולים, המפקפקים בכך שהעולם כולו, או נרחיב – כל היקום נוצר לפי הגיאומטריה האֶוּקלידית בלבד, ובהם מעיזים אפילו לחלום, כי שני קווים מקבילים, שלפי אֶוּקלידיס לא יוכלו להיפגש עלי אדמות, אפשר שייפגשו אי־שם באינסוף. אני, חביבי, אמרתי בלבי, שאם גם זאת איני יכול להבין, כיצד אוכל להבין את האלוהות? בענווה אני מודה, שאין בי כל כשרונות לפתרון שאלות כאלה, שׂכלי אֶוּקלידי, ארצי, וכיצד נוכל לפתור עניינים שהם לא מהעולם הזה. וגם לך, אַליוֹשה ידידי, אני מייעץ לא לחשוב על כך לעולם, ובייחוד על האלוהים: האם ישנו או איננו? כל אלו שאלות שאינן הולמות שׂכל שנוצר להבין שלושה ממדים בלבד. ובכן, מקבל אני את האלוהים, ברצון, ויתירה מזו, מקבל אני גם את חכמתו העליונה ואת מטרתו, שאינן ידועות לנו, אני מאמין בסדר, במשמעות החיים, אני מאמין בהַרמוֹניה הנצחית שכולנו נתמזג בה כביכול, אני מאמין בדיבור שאליו חותר העולם, דיבור “הנוטה לאלוהים” והוא עצמו אלוהים, וכן הלאה וכן הלאה וכל השאר עד אינסוף. מלים רבות גוּבבו בעניין זה. נראה איפוא שאני בדרך הטובה, לא כן? ובכן, תאר לעצמך, שבחשבון סופי איני מקבל את עולמו של אלוהים, ואף שידוע לי שהוא קיים, אני שולל אותו. לא את האלוהים איני מקבל, הָבן אותי, את העולם שיצר, את עולמו של אלוהים, איני מקבל, ולא אסכים לקבל. אסתייג: אני משוכנע כתינוק כי פצעי־הייסורים יגלידו וייעלמו, כי הקוֹמיות המעליבה של הניגודים האישיים תיעלם כחזיון־תעתועים עלוב, כהמצאה מאוסה של המוח האנושי האֶוּקלידי, החלוש והקטן כמו אטוֹם, וכי לבסוף, לקץ הימים, ברגע ההרמוֹניה הנצחית, יופיע משהו כה יקר־ערך, שדי יהיה בו להרגעת כל הלבבות, לפיוס כל המרירויות, לכפרת כל מעשׂי־הרשעות של האנשים, של כל הדם ששפכו, יספיק לא רק כדי שיהיה אפשר לסלוח, אלא גם להצדיק כל מה שקרה לאנשים – נניח, נניח שכל זה יבוא ויופיע, אבל אני איני מקבל כל זאת ואיני רוצה לקבל! ואפילו ייפגשו הקווים המקבילים ובעיני אראה זאת: אראה ואומר כי נפגשו, ובכל זאת לא אקבל. זו המהות שלי, זו התיזָה שלי, אַליוֹשה. ברצינות אמרתי את הדברים. בכוונה פתחתי בשׂיחה זו בצורה הטפשית ביותר, אבל הולכתי אותה אל הווידוי שלי, כי רק הוא הדרוש לך. לא על האלוהים רצית לדעת, אלא במה חי אחיך האהוב. הנה אמרתי.”

איוַן סיים את נאומו הארוך בהתרגשות מיוחדת ומפתיעה.

“ולשם מה התחלת בצורה ‘שאין טפשית ממנה’?” שאל אַליוֹשה והביט בו במהורהר.

“ראשית, אפילו למען הרוסיוּת: כל השׂיחות הרוסיות על נושׂאים אלה מתנהלות בצורה טפשית שאין למעלה ממנה. שנית, ככל שזה מטופש יותר, זה קרוב יותר לעניין. ככל שמטופש יותר, כן ברור יותר. הטפשות קצרה ולא ערמומית, ואילו השׂכל מתפתל ומסתתר. השׂכל נָבל, ואילו הטפשות כנה וישרה. פיתחתי את הפרשה עד ייאושי, וככל שהצגתי אותה בצורה טפשית יותר, כן היה יתרוֹני רב יותר.”

“אתה תסביר לי מדוע ‘אינך מקבל את העולם’?” שאל אַליוֹשה.

“ודאי שאסביר, אין זה סוד, לכך כיוונתי את השׂיחה. אחי שלי, איני רוצה לקלקל ולהסיט אותך מעמידתך היציבה, אולי רציתי לרפא את עצמי באמצעותך,” חייך פתאום איוַן כמו ילד קטן צנוע. מעולם לא ראה אַליוֹשה חיוך כזה על פניו.


4: המרד

“עלי להתוודות לפניך בעוד משהו,” פתח איוַן: “מימי לא יכולתי להבין איך אפשר לאהוב את הקרובים. לדעתי, דווקא את הקרובים אי־אפשר לאהוב, אולי אפשר לאהוב את הרחוקים בלבד. קראתי פעם באיזה מקום על ‘יוֹאַן הרחום’ (אחד הקדושים) שבא אליו הֵלך רעב וקופא וביקש לחמם אותו, והוא שכב עם הזר במיטה, חיבק אותו והתחיל לנשום לתוך פיו, המתמַגֵל ומסריח במחלה נוראה. אני משוכנע, כי עשׂה זאת מתוֹך ריגוּש כוזב, בגלל חובת־האהבה שהוטלה עליו, בגלל מצוות־הסיגוף שכפה על עצמו. כדי לאהוב אדם ראוי שיתחבא, ואך יראה את פניו – אבדה האהבה.”

“לא אחת דיבר על כך הישיש זוֹסימה,” אמר אַליוֹשה, “גם הוא אמר, כי לאנשים שאינם מנוסים באהבה מפריעים לעתים קרובות פניו של אדם לאהוב אותו. אבל ישנה גם אהבה רבה באנושות, הדומה כמעט לאהבת כריסטוֹס, אני עצמי יודע זאת, איוַן…”

“לפי שעה עדיין איני יודע זאת ואיני מבין, וכמוני רבים לאין־מיספר. השאלה היא, אם גורמות לכך תכונות־האדם הרעות, או שזה טבעו. לדעתי, אהבת כריסטוֹס לאנשים היא נס שאינו אפשרי עלי אדמות. אכן, הוא היה אֵל. אבל אנו איננו אֵלים. למשל, אני עלול להיות בעל ייסורים גדולים, אבל הזולת לא יוכל לדעת לעולם באיזו מידה אני סובל, מפני שהוא אדם אחר ולא אני. זאת ועוד, לעתים רחוקות יסכים אדם לראות בזולתו בעל־ייסורים (כאילו זו דרגה). מדוע לא יסכים, מה דעתך? למשל, מפני שריח רע נודף ממני, מפני שפני טפשיות, מפני שאי־פעם דרכתי על רגלו. וכן יש סבל ויש סבל: יש סבל משפיל, המשפיל אותי, הרעב, למשל, ובו יודה איש־חסד, אבל בסבל גבוה קצת יותר, למשל, סבל בגלל רעיון – לא, במקרים נדירים יקבל אותו, מפני שיסתכל בי ויראה, למשל, שאין פני נראות כפי שראוי להן להירָאות, לפי מה שאומר לו דמיונו, אצל בן־אדם הסובל בגלל רעיון פלוני. והנה הוא מונע ממני את תמיכתו הנדיבה, ולא מפני שלבו רע. עניים, בעיקר עניים אצילים, ראוי היה שלא יראו את פניהם, אלא יבקשו נדבה באמצעות העיתון. אפשר לאהוב את הזולת אהבה מופשטת, ולפעמים אפשר לאהוב אותו מרחוק, אבל מקרוב – אי־אפשר כלל. אילו התרחש הכול כמו על הבימה, בבָּלט, שהעניים המופיעים שם לבושים סמרטוטי־משי ותחרה קרועה, ומבקשים נדבה תוך כדי ריקוד חנני, היה אפשר עוד להסתכל בהם בהנאה. להסתכל בהנאה, אך לא לאהוב. אבל די על כך. חשוב היה לי רק להביא אותך אל נקודת־הראות שלי. רציתי לדבר על סבל האנושות בכלל, אבל מוטב שנעמוד על סבל הילדים בלבד. זה יפחית את היקף ההנמקה שלי פי עשׂרה, אך מוטב שנעסוק בילדים בלבד. ומובן מאליו, שזה פחות נוח לי. אבל, ראשית, את הילדים אפשר לאהוב גם מקרוב, גם את המלוכלכים, גם את המכוערים (אמנם, נראה לי, שלעולם אין פני הילדים מכוערות). שנית, לא אדבר על המבוגרים גם מפני שמלבד היותם גועליים ובלתי־ראויים לאהבה, הוטל גם עליהם עונש: הם אכלו את התפוח, למדו לדעת את הטוב והרע, והיו ‘כאלוהים’. הם מוסיפים לאכול אותו. אבל הילדים לא אכלו מאומה, ובינתיים הם חפים. אתה אוהב ילדים, אַליוֹשה? אני יודע שאתה אוהב, ואתה תבין מדוע אני רוצה לדבר עליהם עכשיו. אם גם הם סובלים נורא עלי אדמות, הרי זה, כמובן, בגלל אבותיהם, הם נענשים בגלל אבותיהם שאכלו את התפוח – אבל זה נימוק מעולם אחר, שאינו מובן ללב־האדם הארצי. אסור שיסבול חף־מפשע באשמת הזולת, מה גם שהוא חף־מפשע כזה! תתפלא, אַליוֹשה, גם אני אוהב מאוד ילדים. ושׂים לב, אנשים אכזרים, תאוותנים, חמדנים, קָרָמָזוֹבִיים, גם הם אוהבים לפעמים ילדים. הילדים, כל עוד הם ילדים, למשל, עד גיל שבע, שונים מאוד מהאנשים: כאילו הם יצורים אחרים שטבעם אחר. הכרתי רוצח אחד בבית־הסוהר: לפעמים במהלך עיסוקו, כשרצח משפחות שלמות בביתן בלילות, כשבא לשדוד, טבח גם כמה ילדים. אבל בישיבתו בבית־הסוהר אהב אותם בצורה מתמיהה. בעיקר היה מסתכל מחלון בית־הסוהר על הילדים המשׂחקים שם בחצר. הוא לימד ילד קטן לבוא אל מתחת לחלונו, והתיידד עמו מאוד… אינך יודע מדוע אני אומר דברים אלה, אַליוֹשה? יש לי כאב־ראש ועצוב לי.”

“אתה מדבר ופניך מוזרות,” אמר אַליוֹשה בדאגה, “כאילו נתקפת טירוף.”

“אגב, זה לא כבר סיפר לי בּוּלגָרי אחד במוסקבה,” המשך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' כאילו לא שמע את דברי אחיו, “כיצד הטורקים והצ’רקֶסים מתעללים שם יחדיו, מפחד מרד כללי של הסלָווים – שׂורפים, טובחים נשים וילדים, מהדקים במסמרים אל הגדר את אוזני האסירים, משאירים אותם במצב זה כל הלילה ותולים אותם בבוקר, ומעשים כיוצא באלה, קשה לאדם לתאר כיצד כל זה לעצמו. ובאמת, לפעמים מדברים על האכזריות ‘החייתית’ של האדם, אבל יש בזה משום עוול גדול ועלבון לחיות: לעולם אין החיה יכולה להיות אכזרית כאדם, אכזרית בצורה כה אמנותית, משוכללת. הנמר משסע, מכרסם, רק זאת הוא יודע. לא היה עולה על דעתו להדק אוזני אנשים לגדר במסמרים לכל הלילה, אפילו היה יודע לעשׂות זאת. אגב, הטורקים הללו עינו בתאווה גם תינוקות, החל מעקירתם באמצעות הפגיון מרחם האם, עד זריקתם באוויר כדי שיפלו על כידון לעיני האמהות. לעיני האמהות – בכך היתה המתיקות העיקרית. והנה תמונה אחת, שעוררה בי עניין רב. תאר לעצמך: תינוק בזרועות אמו הרועדת, ומסביב הטורקים שנכנסו. הם חמדו להם מישׂחק עליז: הם מלטפים את התינוק, צוחקים כדי להצחיק אותו, הם מצליחים, התינוק פרץ בצחוק. ברגע זה מכוון הטורקי את אקדחו אליו ממרחק רבע־האמה מפניו, התינוק מתגלגל בצחוק עליז, שולח את ידיו לתפוס את האקדח, ופתאום האמן לוחץ על ההדק. יורה בפניו ומרסק את ראשו… מראה אמנותי, לא כן? אגב, אומרים שהטורקים אוהבים מאוד את המתוק.”

“אחי, לשם מה כל זה?” שאל אַליוֹשה.

“אני חושב, שאם אין השׂטן קיים, ואם כן, יצר אותו האדם, הרי יצר אותו בצלמו כִדמותו.”

“ואם כן, יצר כך גם את האלוהים.”

“ואתה יודע להפליא לסלף את המלים, כפי שאומר פּוֹלוֹניוּס ב’הַמלֶט',” צחק איוַן. “תפסת אותי בפליטת־פה, יהי כן, אני שׂמח. אֵל נחמד לך, אם יצר אותו האדם בצלמו וכדמותו. שאלת זה עתה למה כל זה: ראה, אני חובב ואספן של עובדות מסוימות, והאם תאמין לי, אני רושם אותן ואוסף אותן מהעיתונים ומהסיפורים ומכל מקור, אנקדוטות קטנות מסוג מסוים, ובידי כבר אוסף טוב. הטורקים נכללו, כמובן, באוסף, אבל אלה כולם זרים. יש לי גם תעלולים מקומיים, ואפילו משובחים מהטורקיים. אגיד לך. אצלנו יש יותר מכות, יותר זרָדים ופַרגוֹלים, וזה לאומי. אצלנו אין להעלות על הדעת אוזניים שרותקו במסמרים לגדר, אנו אירופִיים על אף הכול, אבל זרָדים, פַּרגוֹל – זה משהו משלנו ואין לגזול אותו מאתנו. דומה, שבחוץ־לארץ אין מכים כעת כלל, או שטוהרו המנהגים, או שנקבעו חוקים שמכוחם לא יעֵז אדם להלקות, לעומת זאת גמלו לעצמם במשהו, גם הוא לאומי מובהק, כמו אצלנו, ועד כדי כך לאומי שלא ייתכן אצלנו. אמנם, נדמה, כי גם אצלנו הוא משתרש, בעיקר מימי התנועה הדתית בחברה הגבוהה שלנו. בידי חוברת נהדרת, מתורגמת מצרפתית, ובה מסופר כי בזֶ’נֶבה, זה לא כבר, רק לפני חמש שנים, הוצא להורג גזלן ורוצח, רישַר, בן עשׂרים ושלוש, נדמה לי, שהתחרט וקיבל עליו את הנצרות על סף הגרדום. רישַר זה היה מַמזר, וכבר בגיל שש נתנו אותו הוריו במתנה לרועים בהרי שווייץ, והם גידלו אותו כדי להעבידו. הוא גדל אצלם כחיית־בר, הרועים לא לימדו אותו כלל, ובן שבע כבר נשלח לרעות את העדר בסגריר ובצינה, כמעט ללא לבוש, וכמעט בלי להאכילו, וכשנהגו כך, לא הרהר בכך איש מהם ולא התחרט, להפך, סבורים היו שזו זכותם, שכן ניתן להם רישַר כחפץ, והם לא ראו צורך להאכיל אותו. רישַר עצמו העיד, כי לעתים רצה נורא, כמו הבן האובד שבאֶוַנגֶליון, לאכול לפחות מהבליל שניתן לחזירים שמפטמים אותם למכירה, אבל הם לא הרשו לו, וכשגנב מהחזירים, היכו אותו, וכך עברו עליו ילדותו ונעוריו, עד שגדל והתחזק והלך בעצמו לגנוב. הפרא התחיל להשׂתכר בעבודת־כפיים בז’נבה, נתן את שׂכרו בכוס, חי כמנודה ולבסוף שדד זקן אחד והרג אותו. הוא נתפס, נשפט, נידון למוות. שם הלוא אין סֶנטימֶנטליות. והנה, בבית־הסוהר הקיפו אותו מיד הפַּסטורים וחברי האגודות הנוצריות, גברוֹת־הצדקה וכיוצא באלה. בבית הסוהר לימדו אותו קרוא־וכתוב, התחילו להסביר לו את האֶוַנגֶליוֹן, דיברו על לבו, שכנעו, לחצו, כרסמו, מעכו, והנה הוא מודה חגיגית בפשע שלו. הוא כתב לבית־המשפט שהוא מנוּוָל, וסוף־סוף זכה לכך שאלוהים האיר את עיניו והעניק לו את החסד. הכל התרגשו בזֶ’נבה, כל ז’נבה הצַדקנית והעוסקת בצדקה. כל הנעלה והמעודן בחברה זרם אל בית־הסוהר: מחבקים את רישַר, מנשקים: ‘אתה אחינו, החסד ירד עליך!’ ורישַר עצמו בוכה ומתמוגג: ‘כן, החסד ירד עלי! כל ימי ילדותי ונעורי שׂמחתי על מזונם של החזירים, ועכשיו ירד עלי החסד, אני מת ואלוהים עמי!’ ‘כן, כן, רישַר, מוּת ואלוהים אתך. שפכת דם ועליך למות בצל האלוהים. גם אם אינך אשם שלא ידעת את האלוהים כשקינאת במזון החזירים, וכשהיכו אותך על שגנבת ממזונם (ומעשׂה זה היה רע מאוד, כי לגנוב אסור), אבל שפכת דם ועליך למות.’ והנה בא היום האחרון – רישַר שנחלש בוכה, ורק חוזר מדי דקה: ‘זה הטוב מכל ימי, אני הולך אל האלוהים!’ ‘כן’, זעקו הפַּסטוֹרים, השופטים וגברות־הצדקה, ‘זה היום המאושר בחייך, כי אתה הולך אל האלוהים!’ הכל נעו אל הגרדום בעקבות רכב־הקלון שבו מביאים את רישַר, אלה ברגל ואלה במרכבות. והנה קרבו אל הגרדום: ‘מוּת אחינו,’ צעקו אל רישַר, ‘מוּת באלוהים, כי גם עליך ירד החסד!’ והנה גררו את רישַר, שכולו מנושק על ידי אחיו, אל הגרדום, הניחו ראשו על סדן־הגיליוֹטינה וקיצצו באחווה את ראשו, על כך שגם עליו ירד החסד. כן, זה אופייני. החוברת תורגמה לרוסית בידי בעלי־צדקה רוסים הנוטים ללוּתֶרָניות מאנשי החברה הגבוהה, ונשלחה אל העיתונים ואל בתי־ההוצאה חינם, למען השׂכלתו של העם הרוסי. התעלול עם רישַר טוב בכך שהוא לאומי. אצלנו תיחשב לאווילות התזת ראשו של אחינו רק מפני שנעשׂה לנו לאח וחסד אלוהים ירד עליו, אבל אני חוזר ואומר, יש לנו משהו משלנו, שכמעט אינו נופל מזה. נחלנו עונג היסטורי, בלתי־אמצעי וקרוב, לענות להכות. אצל ניֶקרָסוֹב יש שורות על המוּז’יק, המלקה את הסוסה בשוט על עיניה, ‘על העיניים הענווֹת’. מי לא ראה זאת, זוֹ הרוּסיוּת. הוא מתאר את הסוסוֹנת החלשה שהעמיסו עליה יותר מדי, ואין בכוחה להוציא את העגלה משקיעתה. האיכר מכה אותה, מכה ברצחנות, מכה בלי להבין מה הוא עושׂה, מצליף בחוזקה מתוך שכרון־ההצלפה, ללא חשבון: ‘גם אם אין לך כוח, הסיעי, מוּתי והסיעי!’ הסוסונת מסתערת, והאיכר מתחיל להצליף על ‘עיניה הענוות’, הבוכות, של חסרת־המגן. במאמץ אחרון מרטה הסוסה במוֹסרות ועקרה את העגלה משקיעתה, ומשכה, רועדת כולה, בנשימה עצורה, בהילוך מוזר הצדה, במין טפיפה, בצורה לא טבעית, מביישת – איום המראה אצל נֶיקרָסוֹב. אבל הרי זו סוסה בלבד, ואת הסוסים נתן אלוהים כדי שיצליפו בהם. זאת הסבירו לנו הטָטָרים ונתנו שוט במתנה. אבל אפשר להלקות גם אנשים. והנה אדון משׂכיל, אינטליגנטי והגברת שלו מלקים את בתם בת השבע בזרָדים – כל זה רשום אצלי בפרוטרוט. אבאלה שׂמח שלזרדים סיקוסים קטנים, ‘יכאב יותר’ הוא אומר, ומתחיל להלקות את בתו. אני יודע בוודאות, שיש מלקים המתחממים עם כל הצלפה עד לשיא־העונג, לשיא העונג ממש, ועם כל הצלפה חדשה, יותר ויותר, בעונג מתקדם. מלקים דקה, מלקים כבר חמש דקות, מלקים עשׂר דקות, עוד יותר, תכוף יותר, מכאיב יותר. הילדה צועקת, לבסוף אין בכוחה לצעוק, היא נשנקת: ‘אבא, אבא, אבאלה, אבאלה!’ במקרה חסר הגינות מגיע העניין לבית־המשפט. שׂוכרים עורך־דין. העם הרוסי כינה זה כבר את עורך־הדין ‘מצפון שׂכור’. עורך־הדין צועק להגנת הלקוח שלו: ‘העניין כה פשוט, משפחתי, ורגיל, האב הלקה את בתו, והנה לבושתם של ימינו הגיע העניין למשפט!’ המושבעים ששוכנעו יוצאים להתייעצות ומזכים את הנתבע. הקהל שואג מרוב אושר על שהמְענה זוכה. אני לא הייתי שם, הייתי מציע לקבל לקבוע גימלה לכבוד שמו של המְענה!… התמונות נפלאות. אבל תמונות ילדים יש לי גם יפות יותר, אַליוֹשה, תמונות ילדים רוסים רבות־רבות אספתי. אב ואם, ‘אנשים נכבדים ביותר ופקידים ברָשות, משׂכילים ומחונכים’ נמלאו שׂנאה לבת החמש שלהם. ראה, אני שב וטוען בוודאות, שיש לבני אדם רבים תכונה מיוחדת – האהבה לענות ילדים, אבל רק ילדים. מענים אלה מתייחסים לשאר הסוּבּיֶקטים במין האנושי בחסד ובענווה, כאירופיים משׂכילים והומניים, אבל אוהבים מאוד לענות ילדים, ואוהבים אפילו מבחינה זו את הילדים עצמם. דווקא חוסר־המגן של יצורים אלה הוא המפתה את המענים, והאמון המלאכי של הפעוט, שאינו יודע היכן מתחבא ואל מי יפנה – הנה מה שמשלהב את דמו המאוס של המְענה. ודאי שבכל אדם אורבת החיה, חיית הכעס, חיית ההתחממות החשקנית מצעקות הקרבן המעונה, חיה בלתי־מרוסנת שהותרה משרשרתה, חיה הלוקה במחלות שנרכשו בחיי־הפריצות, צינית וכבד נגוע וכיוצא בזה. הורים משׂכילים אלה עינו את בת החמש שלהם בעינויים שונים. הם היכו, הלקו, בעטו בה בלי לדעת על מה, הפכו את כל גופה לכתמים כחולים. לבסוף הגיעו לעידון עליון: בקור, בצינה, היו נועלים את הילדה לכל הלילה בבית־השימוש על שלא ביקשה לרדת לצרכיה בלילה (כאילו בן־חמש, הישן את שנת המלאכים האיתנה שלו יכול ללמוד בגיל זה לבקש שיורידו אותו!), ועל חטאה זה מרחו את כל פניה בצואה ואילצו אותה לאכול את הצואה, והאֵם, האֵם היא שאילצה אותה לאכול! ואֵם זו ידעה לישון בלילה כשנשמעו אנחות הילדה המסכנה, הנעולה במקום המאוס! היכול אתה להבין כיצד ילדה קטנה שעדיין אינה יכולה לתפוס מה נעשׂה לה, יושבת במקום המאוס, בקור ובחשיכה, ומכה באגרופה הקטן בחזה העייף מהתייפחות, והיא שופכת את הדמעות ספוגות־הדם, דמעות עניוֹת ונטולות־שׂנאה, אל ‘האֵל הטוב’ בבקשה שיגן עליה – המבין אתה את ההבלות הזאת, אחי וידידי, חניך־הנזירים האלוהי העניו שלי, המבין אתה את ההבלות הזאת, מה הצורך בה ולמה נוצרה! אומרים, בלעדיה לא היה האדם יכול להתקיים עלי אדמות, שכן לא היה יודע את הטוב והרע. אבל למה נדע את הטוב והרע השׂטני הזה, אם המחיר כה רב? הלוא כל עולם־הדעת אינו שווה את דמעות הילדה אל ‘אלוהים הטוב’ שלה. איני מדבר על ייסורי המבוגרים, הם אכלו את התפוח ויקח אותם השד, ויקח השד את כולם, אבל הללו, הללו! אני מענה אותך, אַליוֹשקה, אתה כאילו נרגש מאוד. אפסיק אם אתה רוצה.”

“אין דבר, גם אני רוצה להתענות,” מלמל אַליוֹשה.

“תמונה אחת, עוד אחת בלבד, וגם זו מתוך סקרנות, היא אופיינית מאוד, והעיקר, זה עתה קראתי אותה באחד הקבצים העוסקים בעבר שלנו. ב’אַרכִיב‘, ב’סטָרינה’, כנראה, עלי לבדוק, שכחתי היכן קראתי ומתי. הדבר היה בימים הקודרים ביותר של צמיתות־האיכרים, בראשית המאה, ויְחי משחרר העם! היה אז, בראשית המאה, גנרל אחד, גנרל בעל קשרים נרחבים ובעל־אחוזה מהעשירים ביותר, אולם מאלה (אמת הדבר, מן המעטים כבר אז, כפי הנראה) שבפרישתם מן השירות אל המנוחה, כמעט שהיו משוכנעים, כי קנו להם זכות על חיי נתיניהם ועל מותם. היו אז אנשים כאלה. והנה חי לו הגנרל באחוזתו בעלת אלפיים הצמיתים, מתרברב, נוהג בשכניו הזעירים כאילו היו לֵצניו ואכלו לחם־חסד על שולחנו. כַּלבִיה ובה מאות כלבים היתה לו, וכמעט מאה כּלבָּנים, כולם במדים, כולם רכובים. והנה, אחד הילדים של המשרתים בחצר, נער בן שמונה, יידה אבן בשעת מישׂחק ופגע ברגלו של כלב־ציד האהוב על הגנרל. ‘מדוע הכלב האהוב שלי צולע?’ דיווחו, כי הילד יידה אבן ופגע ברגלו של הכלב. ‘אה, אתה הוא,’ הסתכל הגנרל בילד, ‘קחו אותו!’ לקחו אותו מידי האם, וכל הלילה ישב בצינוק, ובבוקר יצא הגנרל עם שחר לציד בכל ההדר, עלה על סוסו, סביבו אוכלי לחם־החסד שללו, הכלבים, הכלבנים, המשַסים, כולם רכובים. סביב־סביב עומדים משרתי־החצר, כדי שילמדו לקח, ובראש כולם אמו של הילד האשם. הוציאו את הילד מהצינוק. יום סתיו קודר, קר, ערפלי, מצוין לציִד. ציווה הגנרל להפשיט את הילד, הפשיטו אותו עירום, הוא רועד, דעתו נטרפת מפחד, אינו מעז לפצוח פה… ‘רִדפו אותו!’ ציווה הגנרל, “רוץ, רוץ!” צעקו הכלבנים, הילד רץ. ‘תפוס!’ צרח הגנרל והריץ אל הילד את כל להקת כלבי־הציד. לעיני אמו שיסה בילד את הכלבים, והם ריטשו אותו לגזרים!… נדמה לי, שהופקד אפוטרופוס על הגנרל. ובכן… מה לעשׂות בו? לירות בו? לשם סיפוק הרגש המוסרי, לירות בו? דבר, אַליוֹשקה!”

“לירות בו!” אמר בשקט אַליוֹשה, והביט באחיו בחיוך חיוור, מעוקם.

“ברָווֹ!” שאג איוַן בהתלהבות, “אם אתה אמרת, סימן… הרי לך סגפן! ובכן, איזה שֵדון יושב בלבך, אַליוֹשקה קָרָמָזוב!”

“שטות אמרתי, אבל…”

“הוא העניין, שיש כאן ‘אבל’,” צעק איוַן. “דע לך, חניך, כי השטויות דרושות מאוד בעולם. על השטויות העולם עומד, ובלעדיהן אולי לא היה מתרחש בו דבר. אנו יודעים רק מה שאנו יודעים!”

“מה אתה יודע?”

“איני מבין דבר,” המשיך איוַן כאילו מתוך דמדום. “ועכשיו גם איני רוצה להבין דבר. אני רוצה להיצמד לעובדות. זה כבר החלטתי שלא להבין. אם ארצה להבין משהו, אבגוד מיד בעובדה, ואני החלטתי להיות צמוד לעובדה…”

“לשם מה אתה בוחן אותי?” שאל אַליוֹשה בהתרגשות ובצער, “התאמר לי סוף־סוף?”

“ודאי שאומר, הלוא לכך כוונתי, כדי לומר. אתה יקר לי, איני רוצה לאבד אותך ולא אוותר לזוֹסימה שלך.”

איוַן שתק כדקה, ופתאום נעצבו מאוד פניו.

“שמע אותי: דיברתי על ילדים בלבד, כדי שיהיה העניין מוחשי יותר. על שאר דמעות האדם, שרויה בהן האדמה מהקליפה עד המרכז, איני אומר דבר, בכוונה צמצמתי את הנושׂא שלי. אני פשפֵש ומודה, עם כל ההשפלה שבדבר, שאיני מצליח להבין, לשם מה הותקן הכול כך. אם כן, האנשים עצמם אשמים: ניתן להם גן־עדן, והם חשקו בחירות וגנבו את האש מהשמים, אף, שידעו כי יהיו אומללים, ואם כן, אין לרחם עליהם. על פי שׂכלי העלוב, הארצי האֶוּקלידי, אני יודע אך זאת, כי הסֵבל ישנו, ואשמים איִן, והכול נובע במישרים זה מזה, והכול זורם ומתאזן – אבל כל זה אינו אלא הבל אֶוּקלידי, ואני יודע זאת, ולא אוכל הרי להסכים לחיות לפי הבלות זו! מה יצמח לי מזה שאין אשמים ושאני יודע זאת – אני זקוק לגמול, שאם לא כן, אשמיד את עצמי. וגמול לא באינסוף, אי־שם ואי־פעם, אלא כאן על האדמה, ושאראה אותו בעיני. האמנתי, ובעיני אני רוצה לראות, ואם כבר אהיה אז בין המתים, יקימו־נא אותי לתחִיה, מפני שאם הכול יתרחש בלעדי, יהיה זה עוול רב מדי. הן לא סבלתי כדי לדַשן למישהו את ההרמוניה העתידה שלו בגופי, במעשׂי המרושעים ובסבלותי, במו עיני אני רוצה לראות כיצד נמר עם גדי ירבץ, וכיצד יקום הטבוח ויתחבק עם רוצחו. אני רוצה להיות כאן, כשיוודע פתאום לכול, לשם מה היה כל זה. על שאיפה זו עומדות כל הדתות עלי אדמות, ואני איש מאמין. אבל הנה, הילדים, מה אעשׂה בהם אז? על שאלה זו איני יודע להשיב. הריני חוזר ואומר בפעם המאה – השאלות רבות מאוד, אבל אני בחרתי בילדים בלבד, מפני שכאן ברור ללא־ערעור מה עלי לומר. שמע: אם הכול חייבים לסבול, כדי לקנות בסבל את ההרמוניה הנצחית, מה עניינם של הילדים לכאן, אמור לי, בבקשה? לא מובן כלל, למה היו גם הם חייבים לסבול, ולמה להם לקנות בייסוריהם את ההרמוניה? למה נקלעו גם הם לתוך החומר, ודישנו למען מישהו בגופם את ההרמוניה העתידה שלו? אני מבין את הסולידריות בחטא בין האנשים, מבין גם את הסולידריות בגמול, אך אין סולידריות בחטא עם הילדים, ואם אכן יש אמת בטענה, שגם הם סולידריים עם אבותיהם בכל מעשׂי־הרשע של האבות, הרי אמת זו היא לא מהעולם הזה, והיא אינה מובנת לי. אחד הלצים ודאי יאמר, כי הילד יגדל ויספיק לחטוא, אבל הילד ההוא לא גדל, ונטרף בפי הכלבים כשהוא בן שמונה. איני מחלל שם שמים, אַליוֹשה! אני מבין את עוצמת הזעזוע ביקום, כשכל אשר בשמים ומתחת לפני האדמה יתמזג בקול־הודיה אחד, וכל החי כיום וכל שחי בעבר יתראו: ‘אתך הצדק, אלוהים, כי נגלו דרכיך!’ בשעה שתתחבק אֵם עם המענה שטרף בפי הכלבים את בנה, והשלושה יקראו בדמעה: ‘הצדק אתך, אלוהים’, יגיע ודאי שׂיא הדעת והכול יוסבר. אבל בזה נעוץ הקושי, זאת לא אוכל לקבל. וכל עוד אני מהלך על האדמה, הנני נחפז לנקוט אמצעים משלי. ראה, אַליוֹשה, אולי אכן יִקרה, שאם אאריך ימים עד הרגע ההוא, או אקום לתחיה ואראה זאת, הרי אקרא גם אני עם הכול, למראה האֵם המחובקת עם המענה של בנה: ‘הצדק אתך, אלוהים’, אבל איני רוצה לקרוא כך אז. בעוד מועד אני נחפז להסתייג, ועל כן אני מוותר לגמרי על ההרמוניה העליונה. אין היא שווה אפילו דמעה אחת של ילדה מעונה אחת, שהלמה באגרופה הקטן בחזה והתפללה במאורה המסריחה אל האֵל הטוב בדמעות שלא היתה להן כפרה. חייבת להימצא להן כפרה, שאם לא כן, לא תהיה גם הרמוניה. אבל במה, במה תכפר עליהן? האם זה אפשרי? האם על ידי הנקם? אבל מה תיתן לי הנקמה, מה יתן הגיהנום למענים, מה יוכל הגיהנום לתקן כשאלה כבר עונו עד תום? ואיזו הרמוניה יש כאן, אם ישנו הגיהנום: אני רוצה לסלוח, רוצה לחבק, איני רוצה שיסבלו עוד. ואם ייסוריהם של הילדים נדרשו להשלמת כמות־הייסורים שנדרשה לקניית האמת, הריני מודיע מראש, כי כל האמת אינה שווה את המחיר הזה. וכן איני רוצה, שתתחבק האֵם עם המְענה שטרף את בנה בפי הכלבים! שלא תעֵז לסלוח לו! אם רצונה בכך, תסלח בשמה, תסלח למענה את ייסורי־האֵם שלה, יִיסורים שאין להם שיעור. אולם על ייסורי ילדהּ שרוטש אין היא רשאית לסלוח, היא לא תעֵז לסלוח למְענה, גם אם הילד עצמו סולח לו! ואם כך הדבר, אם אסור להם לסלוח, היכן כאן ההרמוניה? האם קיים בכל העולם יצור אחד שהיה יכול לסלוח, והיה רשאי לסלוח? איני רוצה בהרמוניה, מתוך אהבה לאנושות איני רוצה בה. מוטב לי לעמוד נוכח הייסורים שלא נוקמו. מוטב שיהיו עמי סבלותי שלא נוקמו, והרוגז שלי שלא הופג, גם אם אין הצדק אתי – במחיר יקר מאוד העריכו את ההרמוניה, ואין ידנו משׂגת לשלם דמי־כניסה כאלה, ועל כן אני ממהר להחזיר את כרטיס־הכניסה שלי. ואם אמנם אני איש ישר, חובתי להחזיר אותו בהקדם. וכך אני עושׂה. לא את האלוהים איני מקבל, אַליוֹשה, איני אלא מחזיר לו בכל הכבוד את הכרטיס.”

“זה מרד,” אמר אַליוֹשה בשקט, בעיניים מושפלות.

“מרד? לא רציתי לשמוע מפיך מלה זו,” אמר איוַן בכנות. “האם אפשר לחיות מתוך מרד, והלוא אני רוצה לחיות. אמור לי אתה בגלוי, אני דורש ממך, ענה: תאר לעצמך שאתה הוא המקים את בניין הגורל האנושי, במטרה הסופית להביא אושר על בני־אדם, לתת להם, סוף־סוף, שלום ושלווה, אבל לשם כך הכרח בלתי־נמנע הוא לענות עד תוך רק יצור זעיר אחד, הנה, את הילדה ההיא שהלמה באגרופה על החזה, ולייסד על דמעותיה שלא נוקמו את הבניין הזה, האם היית מסכים להיות האדריכל בתנאים אלה, אמור ואל תשקר!”

“לא, לא הייתי מסכים,” אמר אַליוֹשה בשקט.

“והאם תוכל לשער, כי האנשים, שאתה בונה למענם, היו מסכימים לקבל את אושרם במחיר דמו שלא כופר של המעונה הקטן, לקבל אותו, ולהיות מאושרים לעד?”

“לא, איני יכול לשער, אחי,” אמר אליוֹשה ועיניו ברקו, “אמרת כרגע: היש בעולם יצור אחד היכול לסלוח ורשאי לסלוח? הייצור הזה קיים, ובכוחו לסלוח הכול, לסלוח לכול על הכול, מפני שבעצמו הקריב את דמו החף למען הכול ועל הכול. שכחת אותו, והלוא עליו עומד הבניין. והוא יכול לקרוא: ‘הצדק אתך, אלוהים, כי נגלו דרכיך’.”

“אה, ‘היחיד ללא חטא’ ודמו! לא, לא שכחתי אותו, ולהפך, התפלאתי כל הזמן שאינך מזכיר אותו שעה ארוכה, שכן בוויכוחים נוהגים אנשיך כרגיל להבליט אותו לפני הכול. דע, אַליוֹשה, ואל תצחק, חיברתי פעם פּוֹאֶמה, לפני שנה, בקירוב. אם אתה יכול לבזבז אתי עוד עשׂר דקות, אספר לך אותה.”

“כתבת פּוֹאֶמה?”

“לא, לא כתבתי,” צחק איוַן, “ובימי חיי לא חיברתי אפילו שתי שורות. אבל בדיתי פּוֹאֶמה זו וזכרתי אותה. אתה תהיה הקורא הראשון שלי, זאת אומרת, השומע הראשון. מדוע יפסיד המחבר את השומע היחיד שלו,” הצטחק איוַן. “לספר או לא?”

“אני שומע ברצון,” אמר אַליוֹשה.

“שם הפּוֹאֶמה שלי ‘האינקוויזיטור הגדול’, עניין חסר־שחר, אבל אני רוצה לספר אותו לך.”


5: האינקוויזיטור הגדול

“הלוא גם כאן אי־אפשר בלי הקדמה – זאת אומרת, בלי הקדמה ספרותית, טפוּ!” צחק איוַן, "וכי איזה מחבר אני! הבט, העלילה שלי מתרחשת במאה השש־עשׂרה, ובימים ההם – אגב, ודאי ידוע לך הדבר מימי בית־הספר – בימים ההם היה נהוג ביצירות הפיוטיות להוריד ארצה כוחות עליונים. לא אדבר על דַנטֶה. בצרפת היו פקידי בתי־המשפט וגם הנזירים במנזרים מעלים הצגות שלמות, שבהן הועלו על הבימה האם הקדושה, מלאכים, קדושים, כריסטוֹס והאלוהים עצמו. זה היה נעשׂה אז בתוך־לב. בספר Notre Dame de Paris של ויקטור הוגוֹ, מועלית באולם העירייה בפָּריז, בימי לוּאִי האחד־עשׂר, לכבוד לידתו של יורש־העצר, הצגת־חינם מאלפת לעם, שמה Le bon jugement de la très sainte et gracieuse Vierge Marie,24 והאם הקדושה מופיעה בעצמה בהצגה, ומשמיעה את ה־bon jugement 25 שלה. אצלנו במוסקבה, בתקופה שלפני פּיוֹטר, הועלו הצגות כמעט־דרמטיות כאלה, בעיקר על פי הברית־הישנה. אבל, מלבד ההצגות הדרמטיות נפוצו אז בעולם כולו סיפורים ושירים רבים, שפעלו בהם לפי הצורך קדושים, מלאכים וכל צבא השמים. במנזרים שלנו עסקו גם בתרגומים, בהעתקת פּוֹאֶמות כאלה ואפילו בחיבורן, ומתי – בימי שלטון הטָטָרים. למשל, ישנה פּוֹאמַת־מנזר קטנה (מובן, מתורגמת מיוונית): ‘נתיב־הייסורים של אם־האלוהים’, ובה תמונות והעזה שאינן נופלות מהעזתו של דַנטֶה. האם־הקדושה מבקרת בגיהנום, ומדריך אותה ב’נתיב־הייסורים' המלאך מיכאל. היא רואה את החוטאים ואת ייסוריהם. ישנו שם, בין השאר, סוג מעניין ביותר של חוטאים הנמצאים באגם בוער: מקצתם שקועים באגם כך, שלא יוכלו לצוף עוד, ואת ‘אלה כבר שוכח אלוהים’ – ביטוי של עמקות וכוח בלתי־רגילים. והנה האם־הקדושה, הנדהמת והבוכה, נופלת אפיים לפני כס האלוהים ומבקשת חנינה לכל שוכני הגיהנום שראתה שם, ללא הבדל. שׂיחתה עם האלוהים מעניינת עד מאוד. היא מתחננת, אינה מסתלקת, וכשאלוהים מצביע על ידיו ורגליו הממוסמרות של בנה ושואל: איך אסלח למעניו – היא מצווה על כל הקדושים, המלאכים ומלאכי־השרת ליפול עמה אפיים ולבקש חנינה לכול, ללא הבדל, לבסוף היא משׂיגה בתחנוניה מאת האלוהים את הפסקת העינויים מדי שנה, מיום הששי הגדול ועד יום־השילוש, והחוטאים בגיהנום מודים מיד לאלוהים וזועקים: ‘הצדק אתך, אדון עולם, שכך שפטת’. גם לפואֶמה הקטנה שלי היתה צורה דומה אילו הופיעה בימים ההם. על הבימה שלי מופיע הוא. אמנם, אין הוא אומר דבר בפואמה, אלא מופיע ועובר. חמש־עשׂרה מאות שנה חלפו מאז נדר להופיע בהדר־מלכותו, חמש־עשׂרה מאות מאז כתב נביאו: ‘במהרה אבוא’. ‘על היום הזה והשעה אינו יודע גם הבן, רק אבי שבשמים’, כך אמר בעצמו בעודו על האדמה. אבל האנושות מצפה לו באמונה הקודמת ובהתמוגגות הקודמת. ואפילו באמונה גדולה יותר, שכן כבר חלפו חמש־עשׂרה מאות מאז נפסקו ערובות השמים לאדם:

האמֵן לאשר יאמר הלב,

אין ערובות משמים.

ורק האמונה בדברו של הלב! היו אז גם נסים רבים. היו קדושים שריפאו בפלאים. אל צדיקים אחרים ירדה מלכת־השמים, כפי שנאמר בסיפורי־חייהם. אבל השׂטן לא ינום, ובאנושות כבר התחילו הספקות באמיתותם של הנסים האלה. דווקא בזמן ההוא הופיעה בצפון, בגרמניה, כפירה חדשה. כוכב ענק, ‘הדומה למנורה’ (זאת אומרת, לכנסייה) ‘נפל על מקורות המים, והם נעשׂו מרים’. כפירות אלו התחילו לחלל־שמים ולהכחיש את הנסים. אבל שומרי האמונים האמינו בלהט שעלה שבעתיים. דמעות האנושות עולות אליו כפי שעלו, מחכות לו, אוהבות אותו, מקווֹת לו, צמאות לקבל ייסורים ולמות למענו, כמו קודם לכן… דורות רבים התפללה האנושות באמונה ובלהט: ‘אלוה, הופע אלינו’, דורות רבים קראה אליו, עד שהוא, ברחמיו לאין־חֵקר הואיל לרדת אל המבקשים. הוא ירד וביקר גם קודם אצל צדיקים אחרים, קדושים־מעונים ומתבודדים קדושים בעודם על האדמה, כפי שנרשם ב’ספרי החיים' שלהם. אצלנו בישׂר טיוּטצֶ’ב, שהאמין באמונה שלמה בדבריו, כי:

שחוח ממשׂא הצלב,

מלך־שמים על אדמתנו

בדמות עבד עבר, סָבב,

ובפיו ברכה עלינו.

ובוודאי היה כך, אני אומר לך. והנה עלה בו הרצון לרדת, ולו להרף־עין, אל העם – אל העם המתענה הסובל, החוטא־המסריח, האוהב אותו אהבת־ילד. אצלי העלילה מתרחשת בספרד, בסֶוויליה, בתקופה הנוראה ביותר של האינקוויזיציה, כשלכבוד האלוהים בערו בארץ יום־יום מדורות, ואכן –

באוֹטו־דה־פֶה נהדרים

שׂרפו כופרים רעים.

כן, זו לא היתה ההתגלות המובטחת, שבה הוא יופיע, לפי הבטחתו, לקץ־הימים בכל תהילתו השמימית, הופעה שתהיה פתאומית ‘כברק הזוהר ממזרח עד מערב’. לא, עלה רצונו לבקר, ולו להרף־עין, את בניו, ודווקא במקום שהתלקחו בו בקול־נפץ מדורות הכופרים. לפי רחמיו העצומים הוא שב ועובר בין האנשים באותה דמות אנושית עצמה, שנראה בה ביניהם שלוש שנים לפני חמש־עשׂרה מאות. הוא יורד אל ‘הכיכרות הלוהטות’ של העיר הדרומית, שבה נערך ‘אוטו־דה־פה מפואר’ אך אתמול, בנוכחות המלך, החצר, האבירים, הקַרדינָלים, היפות בגבירות החצר ואוכלוסייתה הגדולה של סֶוויליה, ונשׂרפו בפקודת הקרדינל־האינקוויזיטור־הגדול קרוב למאה כופרים ad majorem gloriam Dei26. הוא הופיע חרש, בצנעה, והנה – מוזר הדבר – הכול מזהים אותו. זה היה יכול להיות אחד המקומות הטובים בפואֶמה, זאת אומרת – מדוע מזהים אותו. באין עוצר נוהר אליו הקהל, מקיף אותו, מיספרו עולה ועולה, האנשים הולכים אחריו. הוא עובר ביניהם בשתיקה, בחיוך חרישי של רחמים עצומים. שמש האהבה בוערת בלבו, קרני אור, תבונה וכוח זורמות מעיניו, מציפות את האנשים ומרעידות את לבם להחזיר לו אהבה. הוא פורשׂ ידיו אליהם, מברך אותם, ומהנגיעה בו, אפילו מהנגיעה בבגדיו, נובע רוח־מַרפא. הנה קורא מתוך ההמון זקן עיוור מילדותו: ‘אלוה, רפא אותי ואֶראה אותך’, והנה כאילו נושרים קשׂקשׂים מעיניו, והעיוור רואה אותו. אנשים בוכים ומנשקים את האדמה שהוא דורך עליה. הילדים מפזרים פרחים לפניו, שרים וקוראים: ‘הושע־נא!’ ‘הוא האיש, הוא עצמו,’ אומרים הכול, ‘בוודאי הוא ולא אחר’. הוא נעצר על מדרגות הקָתֶדרָלה של סֶוויליה ברגע שמכניסים פנימה בבכי ארון קטן, לבן, פתוח: ילדה בת־שבע, בתו היחידה של אזרח נודע, הילדה המתה היתה עטורה פרחים. ‘הוא יקים לתחיה את ילדתך,’ צעקו מתוך ההמון אל האם הבוכה. הכומר שיצא לקראת הארון מסתכל בתמיהה ומזעיף את גבותיו. והנה נשמעת היללה של אם הילדה המתה. היא נופלת לרגליו: ‘אם אתה הוא, החייה את הילדה שלי!’ קראה ופרשׂה את ידיה. הלוויה נעצרה, הארון הורד והוצב בפתח, לרגליו. הוא הסתכל ברחמים ושׂפתיו שוב אמרו חרש: ‘טליתא קומי’ ‘ותקם הנערה’. הילדה מזדקפת בארון, יושבת ומסתכלת סביבה, מחייכת בעיניים פקוחות ומשתוממות, בידיה זר ורדים לבנים, שהיו עמה בארון. בקהל מבוכה, צעקות, התייפחויות, וברגע זה עבר בכיכר על פני הכנסייה הקַרדינַל־האינקוויזיטור־הגדול בעצמו. הוא זקן כבן תשעים, גבוה וזקוף, פניו רזות, עיניו שקועות, אבל עדיין זוהר מאיר מהן כהבהוב של אש. לא, אין הוא לבוש עכשיו בבגדי הקַרדינַל המפוארים, שהתהדר בהם אתמול לעיני העם, כששׂרפו את אויבי הדת הרומית, לא, עתה עליו גלימת־הנזיר הגסה והישנה שלו. אחריו, במרחק־מה ממנו, הולכים עוזריו ועבדיו הקודרים והמשמר ‘הקדוש’. הוא נעצר לפני ההמון ומסתכל בו מרחוק. הוא ראה הכול, ראה את הארון שהעמידו לרגליו, ראה את תחייתה של הילדה, ופניו קדרו. הוא מזעיף את גבות־השׂיבה העבותות שלו, ומבטו בורק באש מבשׂרת־רעה. הוא מושיט אצבע ומצווה על השומרים לתפוס אותו. וכה רב כוחו, וכה מאולף העם ונכנע ומציית ברטט, עד שההמון מפַנה מיד דרך לשומרים, ותוך דומיית־המוות שנשׂתררה, הם שׂמים ידיהם עליו ומוליכים אותו משם. כהרף־עין הרכינו אנשי ההמון את ראשם עד הארץ לפני האינקוויזיטור הזקן, והוא בירך אותם בשתיקה והלך הלאה. אנשי המשמר מביאים את האסיר אל תא־המאסר בעל־הקמרונים, תא צר ואפל בבניין העתיק של בית־המשפט הקדוש, ונועלים אותו שם. עובר היום ובא הלילה החשוך, הלוהט, ‘נטול־הנשימה’ של סֶוויליה. האוויר נודף ‘ריחות דפנה ולימון’. בחשיכה הגמורה נפתחת פתאום דלת־הברזל של התא, והזקן האינקוויזיטור הגדול, פנס בידו, נכנס לאט פנימה. הוא לבדו, עם כניסתו נסגרה הדלת. הוא נעצר ליד הפתח, ודקה או שתיים הוא מסתכל בפניו. לבסוף הוא נכנס לאט, מעמיד את הפנס על השולחן ואומר לו:

‘אתה הוא? אתה?’ משלא נענה נחפז להוסיף: ‘אל תענה, שתוק. ומה היית יכול לומר? היטב אני יודע מה שתאמר. וגם אינך רשאי להוסיף דבר על מה שאמרת כבר קודם. מדוע באת להפריע לנו? שכּן באת להפריע לנו, ואתה יודע זאת. אבל האם אתה יודע מה יהיה מחר? איני יודע מי אתה, ואיני רוצה לדעת: האם אתה האיש, או בן־דמותו בלבד, אבל כבר מחר אגזור את דינך ואשׂרוף אותך על המדורה כמרושע בכופרים, ואותם המוני־העם שנשקו היום את רגליך, יסתערו מחר, לפי רמז שלי, להוסיף גחלים למדורתך, הידעת זאת? כן, אולי אתה יודע זאת’, הוסיף בהרהור מעמיק, בלי לגרוע עין מהשבוי שלו."

“לא לגמרי ברור לי הדבר, איוַן, מה כל זה?” חייך אליושה שהקשיב כל הזמן בשתיקה, “האם זה פרי דמיון שאין לו גבול, או טעות של הזקן, איזה qui pro quo מופרך?”

“קבל גם אפשרות זו,” פרץ איוַן בצחוק, “אם כבר פינק אותם עד כדי כך הריאליזם בן־זמננו, עד שאינך יכול לשׂאת משהו דמיוני, אם רצונך בקווי־פרוֹ־קווֹ, יהיה כרצונך. אמת הוא הסיפור,” שב וצחק, “הזקן הוא בן תשעים, וזה כבר עלול היה להשתגע מהרעיון שלו. ואילו השבוי עשׂוי היה להדהים אותו בחיצוניותו. לבסוף, זה היה יכול להיות פשוט דמדום, הזיה, שעלתה לעיני בן התשעים לפני מותו, מה גם שהוא משולהב מהאוטו־דה־פה של אתמול, שנשׂרפו בו מאה כופרים. כלום לא היינו־הך לשנינו אם כאן קווי־פּרוֹ־קווֹ או דמיון ללא־גבול? כל העניין הוא בכך, שלזקן יש צורך להתבטא, שלבסוף הוא מתבטא על כל תשעים שנותיו, ורוצה להשמיע בקול את הדברים ששתק אותם בכל תשעים השנים.”

“וגם השבוי שותק? מסתכל בו ואינו אומר דבר?”

“וכך צריך להיות בכל המקרים,” שוב צחק איוַן. “הזקן עצמו אמר לו, שאין לו זכות להוסיף דבר על מה שכבר נאמר קודם. אם תרצה, הרי כאן הקו היסודי של הקתוליות הרומית, לפי דעתי, לכל הפחות: ‘מסרת הכל לאפפיור, ואם כן עכשיו הכול בידי האפפיור, ואתה מוטב שלא תבוא עכשיו כלל, ואל תפריע לפחות לפי שעה’. הם לא רק מדברים ברוח זו, אלא גם כותבים, על כל פנים – הישועים. זאת קראתי אצל התיאולוגים שלהם. ‘הרשאי אתה לגלות לנו לפחות אחד מסודות העולם שממנו באת?’ שאל אותו הזקן שלי וענה במקומו: ‘לא, אינך רשאי, כדי שלא להוסיף לדברים שנאמרו כבר קודם, וכדי שלא לקחת מבני־אדם את החירות, שכה דרשת אותה כשהיית עלי אדמות. כל מה שתבשׂר מחדש יפגע בחירות האמונה של הבריות, מפני שיופיע כנס, ואילו חירות־האמונה שלהם היתה יקרה לך מכול עוד אז, לפני אלף וחמש־מאות שנה. האם לא אתה שאמרת אז פעמים רבות: ‘רוצה אני לעשׂות אתכם בני־חורין’. והנה ראית פתאום ‘בני־חורין’ אלה,’ אמר הזקן בחיוך מהורהר. ‘כן, פרשה זו עלתה לנו ביוקר,’ המשיך והביט בו בחומרה, ‘אבל סוף־סוף השלמנו את העניין למען שמך. חמש־עשׂרה מאות התענֵינו בחירות זו, אבל עכשיו זה גמור, וגמור לחלוטין, אינך מאמין שזה גמור לחלוטין? אתה מסתכל בי בענווה ואינך מעניק לי אפילו את הזעם? אבל דע, כי היום ודווקא עכשיו אנשים אלה משוכנעים יותר משהיו בכל הימים שהם חופשיים לגמרי, ולמעשׂה הביאו לנו בעצמם את החירות שלהם והניחו אותה בהכנעה לרגלינו. אבל זה מעשה־ידינו, ובזאת רצית, בחירות כזאת?’”

“שוב איני מבין,” הפסיק אותו אליושה, “זו אירוניה, הוא צוחק?”

“כלל וכלל לא. הוא רואה זכות לעצמו ולאנשיו על שגברו סוף־סוף על החירות, ועשׂו כך כדי להביא אושר לאנשים. ‘כי רק עכשיו (הוא מתכוון, כמובן, לאינקוויזיציה) נתאפשר לראשונה לחשוב על אושרם של האנשים. האדם נוצר מרדן. היכולים מרדנים להיות מאושרים? הזהירו אותך,’ אומר הוא לו, ‘לא היה לך מחסור באזהרות ובהוראות, אבל אתה לא שמעת לאזהרות, דחית את הדרך היחידה שאיפשרה לעשׂות את בני־האדם מאושרים, למרבה המזל מסרת לנו את העניין כשהסתלקת. הבטחת, אישרת בהן־צדק, התרת לנו לקשור ולהתיר, ואינך יכול להעלות על הדעת לשלול את זכותנו זו עכשיו. מדוע, אם כן, באת להפריע לנו?’”

“ומה פירוש: לא היה לך מחסור באזהרות ובהוראות?” שאל אַליוֹשה.

"בזה טמון העיקר שמבקש הזקן לומר. ‘רוח נוראה וחכמה, רוח ההשמדה־העצמית והחדלון,’ המשיך הזקן, 'הרוח הגדולה דיברה אתך במדבר, ובספרים נאמר לנו, כאילו ‘פיתתה’ אותך. האם כך היה? והאם ניתן לומר משהו אמיתי יותר ממה שבישׂרה לך הרוח בשלוש שאלות, ואתה דחית אותן, ואילו בספרים הן נקראות ‘פיתויים’? ואגב, אם היה עלי אדמות ביום מן הימים נס גדול, הרי זה אותו יום, יום שלושת הפיתויים. דווקא בהופעתן של שלוש שאלות אלו כלול הנס. אילו ניתן להעלות על הדעת, רק לשם ניסוי ומשל, כי שלוש שאלות אלו של הרוח הנוראה אבדו ללא עקבות בספרים, וראו לשחזר אותן, להמציא ולחבר מחדש כדי להחזיר אותן לספרים, ולשם כך לכנס את כל חכמי הארצות – מושלים, כוהנים גדולים, מלומדים, פילוסופים, משוררים, ולתת להם משׂימה: המציאו, חברו שלוש שאלות, אשר לא זו בלבד שיהלמו את היקף המאורע, אלא יבטאו גם בשלוש מלים, בשלושה משפטים אנושיים, את כל תולדות העתיד של העולם והאנושות – האם אתה חושב, שכל החכמה העילאית של העולם המצורפת יחדיו, היתה יכולה להמציא משהו הדומה בכוחו ובעמקותו לאותן שלוש שאלות, שאכן נשאַלת אז במדבר על ידי הרוח האדירה והחכמה? לפי השאלות בלבד, לפי הנס שבהופעתן אפשר להבין, כי לפנינו לא שׂכל אנושי רגיל, אלא שׂכל מוחלט ונצחי. כי בשלוש השאלות האלה כאילו רוכזה ביחידה אחת והתנבאה כל ההיסטוריה העתידה של האנושות, והוצגו שלוש תמונות, שבהן ייפגשו כל הסתירות ההיסטוריות נעדרות־הפתרון של טבע האדם בכל העולם. אז עוד לא היה הדבר כה גלוי, כי העתיד לא היה ידוע, אבל עכשיו, כשחלפו חמש־עשׂרה מאות, אנו רואים, כי כל מה שניחשו וניבאו שלוש שאלות אלו, התאמֵת עד כדי כך, שאי־אפשר להוסיף עליהן ואי־אפשר לגרוע.

פּסוֹק אתה עם מי היה הצדק: אתך, או עם ההוא שחקר אותך אז? היזכר בשאלה הראשונה. הניסוח אינו מילולי, אבל זו המשמעות: 'אתה רוצה לצאת אל העולם ויוצא בידיים ריקות, עם איזו הבטחה של חירות, שהאנשים, בפשטותם ובבטלנותם־מלידה, אינם מסוגלים אפילו להבין אותה, והם חוששים ומפחדים מפניה – כי מעולם לא היה לאדם ולחברת־האדם משהו בלתי־נסבל יותר מהחירות! הרואה אתה את האבנים האלה במדבר חשׂוף ומלוהט זה? הפוך אותן לכיכרות־לחם, והאנושות תרוץ אחריך כמו עדר, אסירת־תודה וצייתנית, אף כי רועדת נצח בחרדתה שמא תסלק ידך ממנה ולא יהיו עוד כיכרות־הלחם שלך. אבל אתה לא רצית לשלול מהאדם את חירותו ודחית את ההצעה, שכן שקלת בדעתך, שאיזו חירות היא זו, אם הצִיוּת נקנה בלחם. ענית, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אבל האם אתה יודע, שבשם אותו הלחם הארצי תקום עליך רוח האדמה, ותיאבק עמך ותנצח אותך, והכול יילכו אחריה ויקראו: ‘הדומה לחיה זו, הוא נתן לנו את האש מהשמים!’ היודע אתה, שדורות יחלפו והאנושות תכריז בשפתי המדע וחכמתה העילית, כי אין פשע, ואם כן אין גם חטא וישנם הרעבים לבד. ‘האכל אותם ואחר כך תבקש מהם מעשׂים טובים!’ – הנה מה שיכתבו על הדגל שיניפו נגדך והוא שיחריב את מקדשך. במקום מקדשך יקום בניין חדש, שוב יקום מגדל־בבל הנורא, ואף על פי שלא יושלם בניינו, כפי שקרה לראשון, יכולת למנוע את הקמת המגדל החדש ולקצר באלף שנים את ייסורי האנשים, שכן יבואו אלינו לאחר שיתענו אלף שנים במגדל שלהם! הם יחפשׂו אותנו מתחת לפני האדמה, בקָטָקוֹמבּוֹת (כי שוב נהיה נרדפים ומעונים) ימצאו אותנו ויזעקו אלינו: ‘האכילו אותנו, כי אלה שהבטיחו לנו אש משמים, לא נתנו אותה’. ואז נשלים את בניין המגדל שלהם, כי ישלים את הבניין מי שיאכיל, ורק אנו נאכיל, בשמך, ונשקר שעשׂינו בשמך. לעולם, לעולם, לא יאכילו אתכם בלעדינו. שום מדע לא יתן להם לחם כל עוד יהיו בני־חורין, ובסופו של דבר יביאו את חירותם, יניחו אותה לרגלינו ויאמרו: ‘תשעבדו אותנו, אבל האכילו אותנו!’ סוף־סוף יבינו בעצמם, כי החירות והלחם הארצי במידה מספקת לכול, לא ייתכנו, כי לעולם, לעולם לא יצליחו לחלוק יפה ביניהם! הם יווכחו גם, כי לעולם לא יוכלו להיות בני־חורין, מפני שחלושים הם, מושחתים, לאכלומיים ומרדנים. הבטחת להם לחם משָמים, אבל אני חוזר ואומר, האם יוכל לחם זה להשתוות ללחם הארצי בעיני השבט האנושי החלש, המושחת תמיד וחסר־אצילות תמיד? ואם בשם הלחם השמֵימי יילכו אלפים ורבבות, מה יהיה על המיליונים ועשׂרות המיליונים בני אדם, שאין בכוחם לוותר על הלחם הארצי למען השמימי? האם יקרים לך רק רבבות הגדולים והחזקים, ושאר המיליונים הרבים כחול על שׂפת הים, החלשים אבל אוהבים אותך, חייבים לשמש רק חומר למען הגדולים והחזקים? לא, גם החלשים יקרים לנו. מושחתים הם ומרדנים, אבל בסופו של דבר יהיו גם הם צייתנים. מופלאים נהיה בעיניהם והם יראו בנו אֵלים, על שהתייצבנו בראשם, לשׂאת את החירות ולשלוט בהם – כה קשה יהיה להם לבסוף להיות בני־חורין! אבל אנו נאמר, שהננו נשמעים לך ושולטים בשמך. שוב נרמה אותם, כי לך כבר לא ניתן דריסת־רגל אצלנו. במרמה זו יסתכם סבלנו, שכּן ניאלץ לשקר. הנה זו משמעותה של השאלה הראשונה במדבר, והנה מה שדחית בשם החירות, שהיתה נעלה בעיניך על הכול. והלוא בשאלה זו נטמן הסוד הגדול של העולם הזה. אילו נענית בעניין ‘הלחם’, היית עונה על הדאגה הכללית הנצחית של האדם, של כל יחיד ושל כל האנושות, והוא: ‘למי להשתחוות?’ אין לאדם דאגה מתמדת יותר ומענה יותר מרגע שיצא לחירות מאשר לגלות במהירות למי להשתחוות. אולם האדם רוצה להשתחוות למשהו שאינו שנוי במחלוקת, כל כך לא שנוי במחלוקת, עד שהכל יסכימו מיד לסגידה כללית לו. שכן דאגתם של יצורים עלובים אלה אינה רק למצוא מושׂא שאשתחווה לו אני ואחר, אלא שיאמינו בו הכול וישתחוו לו, וכולם יחד ויהי־מה. צורך זה בכלליות הסגידה היא מצוקתו העיקרית של היחיד ושל כל האנושות מראשית הדורות. בגלל הסגידה הכללית השמידו זה את זה בחרב. הם יצרו אֵלים וקראו זה אל זה: ‘נִטשו את אליכם ובואו להשתחוות לשלנו, וָלא, תמותו אתם והאלים שלכם!’ וכך יהיה עד קץ העולם, אפילו כשייעלמו גם האלים: ישתחוו לאלילים. אתה ידעת, לא ייתכן שלא ידעת את הסוד העיקרי של טבע האדם, אבל דחית את הדגל המוחלט היחיד שהוצע לך, כדי לאלץ את הכול להשתחוות לפניך ללא־ערעור – דחית את דגל הלחם הארצי בשם החירות והלחם השמימי. ראה, מה עשׂית אחר־כך. ושוב הכול בשם החירות! אני אומר לך, שאין לאדם דאגה טורדנית יותר מאשר למצוא למי למסור במהירות את מתנת־החירות, שעמה נולד היצור האומלל. אולם רק המרגיע את מצפונם ישתלט על חירותם. עם הלחם ניתן לך דגל שאין חולק עליו: אתה נותן לחם והאיש משתחווה, מפני שאין דבר מוסכם יותר מהלחם, אבל אם בו־בזמן ישתלט מישהו מלבדך על מצפונו – או־אז יִטוש את לחמך ויילך אחר האיש שפיתה את מצפונו. בזה צדקת. שכּן סוד ההוויה האנושית אינו בחיים בלבד, אלא גם בתכלית החיים. בלי רעיון מוצק על תכלית חייו, לא יסכים האדם לחיות, וקרוב לוודאי שיעדיף להשמיד את עצמו מאשר להישאר עלי אדמות, גם אם יהיה מוקף לחם. כך הוא הדבר, אבל מה יצא: במקום להשתלט על החירות של האנשים, הגדלת להם אותה! האם שכחת, כי השלווה ואפילו המוות יקרים לאדם מהבחירה החופשית ומהכרת הטוב והרע? אין לך משהו מפתה יותר את האדם מחירות מצפונו, אבל אין גם משהו מטריד יותר. והנה, במקום יסודות מוצקים להרגעת המצפון האנושי אחת־ולתמיד, לקחת את כל הבלתי־שכיח, המנוחש והבלתי־מוגדר, לקחת כל מה שהיה למעלה מכוח־הקליטה של האנשים, ואם כן נהגת כאילו לא אהבת אותם כלל – ומי נהג כך: האיש שבא להקריב את חייו למענם! במקום להשתלט על חירות האנשים, גידלת אותה והטלת לעד את עינוייה על מלכות־הנפש של האדם. רצית באהבת האדם מתוך חירותו כדי שיילך חופשי אחריך, לאחר שפיתית אותו וקסמת לו. במקום החוק העתיק והקשוח – נדרש האדם מעתה להחליט לפי צו לבו החופשי מה טוב ומה רע, כשמדריכה אותו דמותך בלבד, אך האם לא עלה על דעתך שלבסוף ידחה גם את דמותך וגם את האמת שלך ויחלוק עליהן, אם ידכאו אותו בעול כה נורא כחופש הבחירה? לבסוף יקראו, כי לא בך טמונה האמת, שכן לא ניתן כלל להניחם במבוכה ובעינויים רבים יותר, משהטלת עליהם כשהשארת להם שפע כזה של דאגות ובעיות ללא־פתרון. בדרך זו הנחת בעצמך את היסוד להריסת מלכותך, ואל תאשים איש בזה. האומנם זה הוצע לך? קיימים שלושה כוחות, שלושה כוחות יחידים עלי אדמות, העשׂויים לנצח ולכבוש לעולם את מצפוּנם של מרדנים חלושי־אופי אלה, למען אושרם, והכוחות הם: הנס, הסוד והסמכות. אתה דחית את האחד, את השני, את השלישי ושימשת מופת לכך. כשהעמידה אותך הרוח הנוראה ורבת־החכמה על גג ההיכל ואמרה: ‘אם רצונך לדעת האם בן־אלוהים אתה, הפֵל עצמך, שכן נאמר, כי המלאכים יחזיקו בו ולא יפול ולא ייפָגע, או־אז תדע אם בן־אלוהים אתה ותוכיח אז מהי אמונתך ואמונת אביך’, אבל אתה שמעת ודחית את ההצעה ולא הפלת את עצמך. ודאי, נהגת בגאווה ובהדר, כמו אֵל, אבל האנשים, השבט החלש המתמרד הזה – האם אֵלים הם? הבינות אז, שאילו צעדת צעד אחד בלבד, אילו עשׂית אך תנועה כדי להפיל את עצמך, היית מעמיד בנסיון את אלוהים, מאבד את כל אמונתך בו, והיית מתרסק על האדמה שבאת לגאול אותה, והרוח החכמה שהעמידה אותך בניסיון, היתה שׂמחה. אבל אני חוזר ואומר, היש רבים כמוך? והאם יכולת להניח אפילו לרגע, שיש בכוחם של אנשים לעמוד בניסיון כזה? האם כך נוצר טבע האדם שהוא שולל את הנס, וברגעי־חיים איומים כאלה, רגעי שאלות־הנפש הנוראות, היסודיות והמענות ביותר, ירצה לעמוד לפני בחירת־הלב החופשית בלבד? עתה ידעת, כי גבורתך תישמר בספרים, תגיע אל מעמקי־הזמנים ואל קצווי־עולם, וקיווית, כי בעקבותיך ישמור גם האדם אמונים לאלוהים ולא יזדקק לנס. אך לא ידעת, כי ברגע שישלול אדם את הנס, ישלול מיד גם את אלוהים, כי האדם מחפשׂ יותר את הנסים משהוא מחפשׂ את אלוהים. ומאחר שאין אדם יכול להתקיים בלי נסים, הוא יוצר לו נסים חדשים משלו, ומעתה יקבל גם את הנס של היִדעוֹני, את כישופי הנשים, גם אם היו מרדנים, מפקפקים וכופרים גמורים. לא ירדת מהצלב כשצעקו לך המתעללים והמתגרים: ‘רד מהצלב ונאמין כי אתה הוא’. לא ירדת מפני שלא רצית לשעבד את האדם על ידי הנס, ורצית באמונה חופשית ולא באמונה בנסים. נכספת לאהבה מתוך חירות, ולא להתפעלות כנועה של עבד מכוח אדיר, שהטיל עליו אימה לכל ימי חייו. גם בזה היתה הערכתך את האנשים גבוהה מדי, שכן ברור שהם עבדים, אף כי נוצרו מרדנים. השקף על סביבך ושפוט, הנה חלפו חמש־עשׂרה מאות, צא והסתכל בהם: את מי העלית אליך? נשבע אני, האדם נוצר חלוש וירוד יותר משהערכת אותו! היוּכל, היוכל לעשׂות מה שעשׂית אתה? כשרחשת לו כבוד רב כל כך, נהגת כאילו חדלת לרחם עליו, מפני שדרשת ממנו יותר מדי, ומי דרש, הלוא זה האיש שאהב אותו יותר משאהב את עצמו! אילו כיבדת אותו פחות, היית גם דורש ממנו פחות, וזה היה קרוב יותר לאהבה, שכן היה הנֵטל שלו קל יותר. הוא חלש ושפל. מה בכך, שהוא ממריד עכשיו בכל מקום נגד השלטון שלנו, וגא במרד שלו? זו גאוות ילד ודרדק. הרי אלה ילדים קטנים שהתמרדו בכיתה וגירשו את המורה. אבל גם להתלהבות הילדים יבוא הסוף, והיא תעלה להם ביוקר. הם יהרסו כנסיות ויציפו את האדמה בדם. לבסוף יבינו הילדים השוטים, כי אמנם הם מרדנים, אבל מרדנים חלושים, שאינם עומדים במרד שלהם. שטופים דמעות טפשיות הם מודים לבסוף, כי אין ספק שמי שיצר אותם כמרדנים, רצה לשׂים אותם לצחוק. הם יאמרו זאת בייאושם, והדברים שבפיהם יהיו חילול־הקודש, וכך יהיו אומללים עוד יותר, מפני שאין טבע האדם סובל את חילול־הקודש, ובסופו של דבר נוקם בו טבעו על כך. וכך, אי־שקט, מבוכה ואומללוּת – הנה חלקם של האנשים לאחר שאתה נשׂאת כה הרבה למען חירותם! הנביא הגדול שלך אומר בחזון ובמשל, כי ראה את כל המשתתפים בתחייה הראשונה, והיו שם שנים־עשׂר אלף מכל שבט. ואם זה היה מיספרם, הרי שחיו גם הם לא כאנשים, אלא אֵלים. הם עמדו בצליבתך, הם עמדו בעשׂרות שנים של רעב ושממה במדבר, ניזונו במיני ארבה ובשורשים, ובוודאי שאתה יכול להצביע בגאווה על ילדי־חירות אלה, על בני־חורין באהבה אלה, ועל קרבנם הנהדר למען שמך. אבל זכור, כי הם היו אלפים אחדים בלבד, וגם אלה אֵלים, ומה על השאר? ומה אשמתם של שאר האנשים החלשים, שלא יכלו לעמוד בכל מה שעמדו בו האדירים? מה אשמתה של הנפש החלשה שאין בכוחה לשׂאת מתנות נוראות כאלה? והאם באמת באת רק אל נבחרים ולמען נבחרים? אם כך הדבר, יש כאן סוד ולא נבין אותו. ואם סוד יש כאן, הרי אנו רשאים לבשׂר את הסוד וללמד אותם, כי לא ההחלטה החופשית של לבם חשובה, ולא האהבה, אלא חשוב הסוד, שעליהם לציית לו ציוּת עיוור, אפילו נגד צו מצפונם. וכך עשׂינו. שיפרנו את מעשׂה־הגבורה שלך וביססנו אותו על הנס, הסוד והסמכות. שׂמחו האנשים ששוב מוליכים אותם כמו עדר, וסוף־סוף שוחרר לבם מהמתנה הנוראה הזאת, שגרמה להם ייסורים כה רבים. אמור, האם צדקנו כשלימדנו ועשׂינו כך? האם לא אהבנו את האנושות כשעמדנו בענווה כה רבה על חוסר־האונים שלה, כשהקלנו באהבה את משׂאה, והתרנו לטבעה החלוש אפילו חטא, אבל ברשות שלנו. למה באת להפריע לנו עכשיו? ומה אתה מסתכל בי כך עכשיו, בשתיקה ובמבטים נוקבים של עיניך הענווֹת? כְּעס עכשיו, איני רוצה באהבתך, מפני שגם אני איני אוהב אותך. ולמה אעלים ממך. האם איני יודע אל מי אני מדבר? דברים שיש לי לומר לך כבר ידועים לך, אני קורא זאת בעיניך. האם אני הוא שיעלים ממך את הסוד שלנו? אולי אתה רוצה לשמוע אותו דווקא מפי, אם כן שמע: אנחנו לא אתך, אלא אִתו, וזה הסוד שלנו! זה כבר אין אנו אתך, אלא אתו, כבר שמונה מאות שנה. בדיוק לפני שמונה מאות לקחנו מידו מה שדחית אתה בזעם. לקחנו את המתנה האחרונה שהציע לך, כשהראה לך את כל מלכויות האדמה: לקחנו מידו את רומא ואת חרב הקיסר, והכרזנו על עצמנו כעל הקיסרים הארציים, הקיסרים היחידים, גם אם עדיין לא הצלחנו להשלים את מפעלנו. אבל מי אשם? המפעל הזה עדיין בראשיתו, אבל הוא התחיל. ימים רבים עוד נצפה להשלמתו, והרבה ייסורים עוד יידע העולם. אבל אנחנו נשׂיג זאת ונהיה קיסרים, ואז נחשוב על אושר האנשים בעולם כולו. ואתה הלוא יכולת לקחת כבר אז את חרב הקיסר. מדוע דחית מתנה אחרונה זו? אילו קיבלת את העצה השלישית של הרוח האדירה, היית מגשים כל מה שמחפשׂ אדם עלי אדמות, זאת אומרת: למי להשתחווֹת, בידי מי לתת את המצפון, ובאיזו דרך יתאחדו סוף־סוף הכול בקן־נמלים אחד, כללי ולא שנוי במחלוקת, שכּן הצורך באחדות עולמית הוא העינוי השלישי והאחרון של האנשים. תמיד שאפה האנושות כולה להתארגן ויהי־מה בצורה כלל־עולמית. היו הרבה עמים גדולים בעלי היסטוריה גדולה, אך ככל שהיתה רמתם גבוהה יותר, כן היו אומללים יותר, מפני שהרגישו בעוצמה רבה משהרגישו אחרים בצורך בכלל־עולמיותה של התאחדות האנשים. הכובשים הגדולים, הטימוּרים והצ’ינג’ס־חאנים, חלפו כרוח־סערה על פני האדמה בשאיפתם לכבוש את העולם, אבל גם הם, אמנם שלא־מדעת, ביטאו אותו צורך אדיר עצמו של האנושות באיחוד עולמי כללי. אילו קיבלת את הדר הקיסר ואת הפּוּרפירא שלו, היית מייסד מלכות עולמית ועושׂה שלום לעולם כולו. כי על מי לשלוט באנשים אם לא על השולטים במצפונם ומחזיקים בידיהם את לחמם. אנו לקחנו את חרב הקיסר, ומשלקחנו אותו, דחינו אותך, כמובן, והלכנו אחריו. וחלפו עוד מאות שנים של הפקרות השׂכל החופשי, של המדע שלהם והקָניבָּליות שלהם, כי מאחר שהתחילו לבנות בלעדינו את מגדל־בבל שלהם, יגיעו לקָניבָּליוּת. או־אז תזחל אלינו החיה, תלקק את רגלינו, ונתיז עליהן דמעות־דם מעיניה. ואנו נשב על גב החיה ונרים כוס שכתוב עליה: ‘סוד!’ אז, ורק אז, תבוא מלכות השלום והאושר לבני אדם. אתה גא בבחיריך, אבל בידיך בחירים בלבד, ואילו אנו נרגיע את הכול. זאת ועוד: רבים מבין בחירים אלה, מן האדירים, מאלה שעשׂויים היו להיות בחירים, התעייפו סוף־סוף בציפייתם לך, ונשׂאו, ועוד ישׂאו, את כוח רוחם ואת להט לבם אל שׂדה אחר, ובסופו של דבר יניפו לקראתך את דגלם החופשי. אלא שאתה בעצמך הנפת את הדגל הזה. ואילו אצלנו יהיו הכול מאושרים ולא יתמרדו עוד, ולא ישמידו איש את רעהו בכל מקום, כפי שהם עושׂים תוך החירות שלך. נשכנע אותם, כי יהיו חופשיים רק כשיוותרו על חירותם למעננו וייכנעו לנו. ובכן, האם נצדק בזה או נשקר? הם ישתכנעו כי צדקנו, מפני שייזָכרו באימים של העבדות והמבוכה שהביאה עליהם החירות שלך. החירות, השׂכל החופשי והמדע יביאו אותם לסבָכים כאלה, ויעמידו לפני נסים כאלה וסודות שאין להם פתרון, עד שחלקם, המתמרדים והאכזרים, ישמידו את עצמם, והאחרים, המתמרדים אבל חלושים, ישמידו זה את זה, והנותרים, החלושים והאומללים, יזחלו אל רגלינו ויזעקו: ‘כן, צדקתם, רק אתם ידעתם את סודו, ואנו שבים אליכם, הצילו אותנו מעצמנו’. כשיקבלו אצלנו את הלחם יראו ברור, כמובן, שאנו נותנים להם את הלחם שהוּפק בידיהם, לוקחים אותו מהם כדי לחלקו ללא כל נס, יראו שלא הפכנו אבנים ללחם, ויותר משישׂמחו ללחם ישׂמחו על שהם מקבלים אותו מידנו. היטב יזכרו, כי קודם לכן, בלעדינו, היו כיכרות הלחם שהשיגו בעצמם נהפכים בידיהם לאבנים, וכששבו אלינו, נהפכו אותן אבנים לכיכרות־לחם בידיהם. היטב־היטב יבינו, מה ערכה של כניעה לעולם! וכל עוד לא יבינו זאת האנשים, יהיו אומללים. אמור, מי גרם בעיקר אי־הבנה זו? מי פיצל את העדר ופיזר אותו בדרכים נעלמות? אבל העדר ישוב ויתכנס, ושוב ייכנע וכבר לעולם. או־אז ניתן להם אושר שקט, צנוע, אושרם של יצורים חלושים, שכן כך נוצרו. ולבסוף נשכנע אותם שלא יהיו גאים, כי אתה רוממת אותם ועל ידי כך לימדת להתגאות. נוכיח להם שהם חלושים, שאינם אלא ילדים מסכנים, אולם אושרם של ילדים הוא המתוק ביותר. חששנים יהיו, ויתחילו לשׂאת עיניהם אלינו, להיצמד אלינו בפחד, כמו האפרוחים לדוגרת. הם יביטו בנו בפליאה ובאימה ויהיו גאים על כך, שאנו כה אדירים וכה חכמים, עד שידענו להכניע עדר כה פרוע בן אלף המיליונים. בחולשתם ירעדו מפני זעמנו, בשׂכלם יאחז הפחד, עיניהם יהיו זוֹלגָניות כעיני ילדים ונשים, אולם באותה קלות עצמה יעברו על־פי רמז שלנו לעליזות ולצחוק, לשׂמחה שטופת־אור ולשיר־ילדים מאושר. כן, נאלץ אותם לעבוד, אבל בשעות־הפנאי נארגן את חייהם כמישׂחק־ילדים, עם שירי ילדים, עם מקהלה, עם ריקודים תמימים. כן, נתיר להם גם את החטא, הם חלשים וחסרי־אונים, והם יאהבו אותנו כמו ילדים על שהרשינו להם לחטוא. נאמר להם, כי כל חטא יכופר, אם נעשׂה ברשותנו. ואנו מרשים להם לחטוא מפני שאנו אוהבים אותם, ואת העונש על חטאים אלה נזקוף לחובתנו, וכך יהיה. ניקח את האשמה עלינו והם יעריצו אותנו כמיטיביהם, המקבלים את חטאיהם על עצמם לפני האלוהים. דבר לא ישמרו בסוד מפנינו. אנו נתיר או נאסור להם לחיות עם הנשים והפילגשים, להוליד ילדים או לא להוליד – הכול לפי מידת צייתנותם – אבל הם ייכנעו לנו בעליזות ובשׂמחה. את סודות מצפונם המייסרים ביותר – הכול, הכול יביאו לפנינו, ואנו נפתור הכול, והם יאמינו בשׂמחה בהחלטה שלנו, מפני שהיא תפטור אותם מהדאגה הגדולה ומייסוריה הנוראים בגלל החלטתם האישית והחופשית. וכולם יהיו מאושרים, כל מיליוני היצורים, מלבד מאה האלף־הנוהגים בהם. כי רק אנו, השומרים על הסוד, רק אנו נהיה אומללים. יהיו אז אלפי מיליונים של תינוקות מאושרים, ומאה אלף מתייסרים, שקיבלו עליהם את הקללה של ידיעת הטוב והרע. חרש ימותו, חרש יגוועו למען שמך, ומעֵבר לחיים ימצאו את המוות בלבד. אבל אנו נשמור על הסוד, ולמען אושרם נפתה אותם בגמול שמימי נצחי. שכן, אילו היה גם משהו בעולם הבא, לא היה שמור, כמובן, לאנשים כמותם. מדברים ומתנבאים, כי תבוא ושוב תנצח, תבוא עם בחיריך, עם הגאים והאדירים, אבל אנו נאמר, שהם הצילו את עצמם בלבד, ואילו אנו הצלנו את הכול. אומרים, כי יביישו בפומבי את הזונה, הרכובה על החיה ושומרת את הסוד בידיה, ושוב יתמרדו החלושים, ויקרעו את הפּוּרפירא שלה ויחשׂפו את גופה ‘הנתעב’. אבל אני אקום אז ואצביע לפניך על אלפי מיליונים של תינוקות מאושרים, שלא ידעו חטא. ואנו, שקיבלנו על עצמנו את חטאיהם למען אושרם, נתייצב לפניך ונאמר: ‘שפוט אותנו, אם תוכל ואם תעז’. דע, שאיני מפחד מפניך. דע, כי גם אני הייתי במדבר, וגם מזוני היו מיני ארבה ושורשים, וגם אני בירכתי את החירות שבה בירכת את האנשים, והתכוננתי להיות בין הבחירים שלך, בין החזקים והאדירים הנכספים ‘להשלים את המכסה’. אבל אני התעוררתי וסירבתי לשרת את הטירוף. שבתי והצטרפתי לקהלם של אלה, שתיקנו את מעשׂה־הגבורה שלך. עזבתי את הגאים ושבתי אל הענווים, למען אושרם של הענווים. הדברים שאני אומר לך יתגשמו, והמלכות שלנו תקום. אני חוזר ואומר, מחר תראה את העדר הצייתן הזה, אשר לפי רמז ראשון שלי ימהר להוסיף גחלים לוחשות למדורה, שעליה אשׂרוף אותך, על שבאת להפריע לנוּ. כי אם היה אדם הראוי יותר מכולם לעלות על המוקד שלנו, הרי אתה האיש. מחר אשׂרוף אותך. Dixi."27

איוַן השתתק. הוא התלהט בדברו, ודיבר בהתלהבות. כשסיים, חייך.

אַליוֹשה, שהקשיב בשתיקה, היה נרגש מאוד בסוף הדברים וניסה פעמים רבות להפסיק את האח, אך כפי הנראה התאפק, ועתה פתח פיו כאילו כפאו שד.

“אבל… כל זה חסר־שחר!” קרא והסמיק. “הפואמה שלך היא שיר תהילה לישו ולא גינוי… כפי שהתכוונת. ומי יאמין לדבריך על החירות? האם כך, האם כך יש להבין אותה? והאם זה פירושו של המושׂג בפּרָבוֹסלָוויוּת… זו רומא, ולא כל רומא, אין זו אמת, אלה הם הגרועים ביותר בקתוליוּת, האינקוויזיטורים, הישועים!… ולא תיתכן כלל דמות דמיונית כמו האינקוויזיטור שלך. מה הם חטאי האנשים שקיבלו הללו על עצמם? מי הם בעלי הסוד שקיבלו על עצמם איזו קללה למען אושרם של האנשים? מתי נראו כאלה? אנו מכירים את הישועים, מדברים עליהם רעות, האם הללו מופיעים אצלך? לא, אין הם כאלה, כלל לא… הם פשוט ארמִיה רומית למען המלכות העולמית הבאה, עם הכוהן הגדול הרומי בראשם… הנה זה האידיאל שלהם, אבל ללא כל סודות ועצבות נעלה… שאיפות פשוטות ביותר של שלטון, של הנאות ארציות מזוהמות, של שעבוד… משהו מעין חוק־צמיתות משעבד שיבוא כדי שהם יהיו בעלי־אחוזות… וזה הכול. ואולי, אין הם מאמינים באלוהים. האינקוויזיטור הסובל שלך, הוא יציר־דמיון בלבד…”

“חכה, חכה,” צחק איוַן, “איך שהתלהבת. אתה אומר דמיון, נניח! ודאי שזה דמיון. ובכל זאת, אמור: האם אתה סבור באמת, כי כל התנועה הקתולית במאות האחרונות אינה אלא השאיפה לשלטון לשם הנאות מזוהמות? האם מפי האב פָּאִיסי למדת זאת?”

“לא, לא, להפך, האב פָּאיסי אמר פעם אחת משהו הדומה לדבריך… כמובן, לא דברים אלה, לגמרי לא זה,” תפס אַליוֹשה את שגיאתו.

“ידיעה יקרת־ערך, על אף ה’לא זה' שלך. אני שואל אותך, מדוע אתה מניח, כי הישועים והאינקוויזיטורים שלך התאגדו רק למען הנאות חומריות גרועות? מדוע לא יוכל להימצא ביניהם אפילו בעל־ייסורים אחד, אשר צער גדול מענה אותו והוא אוהב את האנושות? ראה: שער בנפשך שנמצא לפחות אחד בין כל אלה השואפים רק להנאות חומריות מזוהמות – לפחות אחד כמו הזקן האינקוויזיטור שלי, שאכל שורשים במדבר והיה משתגע במאבק עם תאוותו, כדי להיות מושלם ובן־חורין, אבל כל ימיו אהב את האנושות, ופתאום נפקחו עיניו לראות, כי לא רב האושר המוסרי בהשׂגת שלמותו של כוח הרצון, אם נוכח בו־בזמן, כי בעיית שאר המיליונים של יצורי־האֵל נפתרה בצחוק בלבד, ולעולם לא יהיה בכוחם להשתלט על חירותם, ולעולם לא יקומו מקהל המרדנים והמסכנים ענקים להשלמת המגדל, ולא למען ברנשים כאלה חלם האידיאליסט על ההרמוניה שלו. כשהבין כל זאת שב והצטרף… אל אנשים חכמים. היום לא היה משהו כזה עשׂוי להתרחש?”

“אל מי הצטרף, אל אילו אנשים חכמים?” קרא אַליוֹשה כמעט בריתחה. “אין להם שׂכל מיוחד כזה, ואין להם כל סוד ותעלומה. האינקוויזיטור שלך אינו מאמין באלוהים, וזה כל סודו!”

“ואפילו כך! סוף־סוף תפסת. ואכן כך הוא, אכן זה הסוד כולו, אבל האין זה סבל, אפילו לגבי אדם כמוהו, שקיפח את כל חייו למען מעשׂה־גבורה במדבר, ולא נרפא מאהבתו לאנושות? בערוב יומו הוא משתכנע, כי רק עצות הרוח הנוראה הגדולה היו עשׂויות להועיל במידת־מה למרדנים החלושים, ‘יצורי־הניסוי שלא הושלמה עשׂייתם, שנוצרו בהלצה’. והנה, לאחר שהשתכנע, הבין שראוי לפעול לפי הוראות הרוח החכמה והנוראה של המוות וההרס, ולשם כך יש לנקוט שקר ומרמה, ולהוליך אנשים בהכרה אל המוות וההרס, ולרמות אותם בכל הדרך, כדי שיבחינו איכשהו לאן מוליכים אותם, וכך עוורים מסכנים אלה יראו עצמם מאושרים לפחות בדרך. ושׂים לב, זו מרמה בשמו של ההוא, אשר באידיאל שלו האמין הזקן בלהט כה רב כל ימי חייו! האין זו אומללוּת? ואפילו התייצב רק אחד כזה בראש האַרמִיָה הזאת, ‘השואפת לשלטון רק למען הנאות מזוהמות’, האם לא די באחד כזה להיווצרות טרגדיה? יתירה מזו: די באחד כזה העומד בראש, כדי שיימצא סוף־סוף רעיון מוביל אמיתי של כל המפעל הרומי, על כל צבאותיו והישועים שלו. הרעיון העליון של מפעל זה. אני אומר שלך שאמונתי איתנה, כי אדם יחיד כזה היה נמצא תמיד בין ראשי התנועה. מי יודע, אולי היו יחידים כאלה גם בין הכוהנים־הגדולים של רומא. מי יודע, אולי זקן ארור זה, האוהב את האנושות בנחרָצוּת כזאת ובדרכו המיוחדת כל כך, קיים גם היום בדמות חבורת זקנים יחידים רבים כאלה, ואין זה מקרה כלל, והחבורה קיימת בהסכם, כברית חשאית, שנקשרה זה־כבר לשם שמירת הסוד. לשם שמירתו מפני האנשים האומללים והחלושים, כדי לעשׂות אותם מאושרים. ודאי שכך הוא, וכך צריך להיות. נדמה לי, שאפילו אצל המָסוֹנים יש איזה סוד בתורתם, ועל כן הקתולים כה שׂונאים אותם, כי הם רואים בהם מתחרים, המפצלים את אחדות הרעיון, והלוא דרושים עדר אחד ורועה אחד… אגב, בהגנת הרעיון שלי אני נראה כמחבר שלא עמד בפני הביקורת שלך. די לגלגל בזה.”

“אולי אתה בעצמך מָסוֹן?” נפלטו הדברים מפי אַליוֹשה. “אינך מאמין באלוהים,” הוסיף, וכבר בצער רב. וכן נדמה היה לו, כי אחיו מסתכל בו בלגלוג. “במה תסתיים הפואמה שלך?” שאל והשפיל עיניו. “ואולי כבר הסתיימה?”

“היה בדעתי לסיים אותה כך: כשהשתתק האינקוויזיטור, המתין זמן־מה לתשובתו של השבוי. קשה היתה לו שתיקתו. הוא ראה את השבוי מקשיב כל הזמן בדריכות ובשקט, מיישיר בו מבט ומסרב לחלוק עליו, כפי הנראה. הזקן רצה שיאמר לו ההוא משהו, ואפילו משהו מר, נורא. אולם הוא ניגש פתאום חרש אל הזקן ונשק את שׂפתיו חסרות־הדם, בנות תשעים השנים. זו כל התגובה. הזקן הרעיד. משהו נע בקצה שׂפתיו. הוא ניגש לדלת, פתח אותה ואמר: ‘לך ואל תבוא עוד… אל תבוא בכלל… לעולם, לעולם!’ והוציא אותו אל ‘הכיכרות החשוכות של העיר’. השבוי הסתלק.”

“והזקן?”

“הנשיקה בוערת על לוח לבו, אבל הזקן דבֵק ברעיון הקודם שלו.”

“ואתה עמו, גם אתה?” אמר אַליוֹשה בצער. צחק איוַן.

“הלוא כל זה הבל, אַליוֹשה, הלוא זו רק פואמה מבולבלת של סטודנט מבולבל, שלא כתב מימיו שני בתי שיר. מדוע אתה נוהג בה רצינות כזאת? האינך חושב, שאקום ואסע עכשיו היישר אל הישועים, כדי להתייצב בחבורת האנשים המתקנים את מעשׂה־הגבורה שלו? אלִי, מה איכפת לי כל זה! הרי אמרתי לך: רצוני להגיע עד שלושים, ואז – לנפץ את הקובעת על הרצפה!”

“והעלעלים הדביקים, והקברים היקרים, והשמים התכולים, והאשה האהובה! כיצד תחיה, במה תאהב אותם?” אמר אַליוֹשה בצער. “האם זה אפשרי כשיש גיהנום כזה בחזה ובראש? לא, אתה נוסע דווקא כדי להצטרף אליהם… וָלא, תהרוג את עצמך ולא תחזיק מעמד?”

“ישנו כוח שיעמוד בכול!,” אמר איוַן בלגלוג קר.

“איזה כוח?”

“הקָרָמָזוֹבי… כוח השפלות הקָרָמָזוֹבית.”

“זאת אומרת לטבוע בפריצות, לחנוק את הנפש בניוון, כן, כן?”

"אולי גם כך… רק עד שנתי השלושים, אולי אֶמָלט מזה, ואחר כך…. "

“כיצד תימלט? במה תימלט? אין הדבר אפשרי כשאלה מחשבותיך.”

“שוב בדרך קָרָמָזוֹבית.”

“כאילו ‘הכול מותר’? הכול מותר, לא כן?”

איוַן הקדיר פניו והן העלו חוורון מוזר.

“אה, נתפסת לאמירה מאתמול, שפגעה כל כך במיאוּסוֹב… ושהתפרץ וחזר עליה בתמימות אחינו דְמיטרי?” העווה חיוך. “כן, אולי ‘הכול מותר’, אם כבר הושמעו המלים. איני מתכחש. וגם הניסוח של מיטיֶנקה אינו גרוע.”

אַליוֹשה הסתכל בו בשתיקה.

“כשאני עומד לנסוע, אחי, חשבתי שבכל העולם אתה לפחות שלי,” אמר איוַן בהתרגשות מפתיעה, “ועכשיו אני רואה שאין לי מקום גם בלבך, מתבודד חביב שלי. לא אוותר על נוסחה ‘הכול מותר’, ומה ייצא, שבגללה תוותר אתה עלי, כן, כן?”

אַליוֹשה קם, ניגש בשתיקה ונשק אותו על שׂפתיו.

“גניבה ספרותית!” צעק איוַן שנתפס פתאום להתלהבות. “גנבת זאת מהפואמה שלי! בכל זאת, תודה. בוא, אַליוֹשה, נלך, הגיעה השעה ללכת, לי ולך.”

יצאו ונעצרו ליד פתח הפונדק.

“ראה אַליוֹשה,” אמר איוַן בקול יציב, “אם אכן אהיה עוד בבוא העלעלים הדביקים, אוהב אותם רק כשאזָכר בך. אסתפק בכך שאתה נמצא כאן באיזה מקום, ועדיין לא יעבור לי החשק לחיות. די לך בזה? אם תרצה, קבל זאת כווידוי אהבה. ועכשיו אתה ימינה ואני שׂמאלה – ודי, שמעת, די. זאת אומרת, שאילו לא נסעתי מחר (נדמה, שבוודאי אסע) ושוב ניפגש איכשהו, כבר לא תאמר לי על נושׂאים אלה אפילו מלה אחת. אני מבקש בתקיפות. וגם בעניין אחינו דְמיטרי, הריני מבקש ממך במיוחד שלא לפתוח עמי עוד בשׂיחה עליו,” אמר פתאום ברוגז, “הכול נתמצה, הכול נאמר עד תום, לא כן? ואילו גם אני אבטיח לך משהו: אם, כשאגיע לשלושים, ארצה ‘לנפץ את הקובעת על הרצפה’, אבוא לשׂוֹחח אתך עוד פעם אחת מכל מקום שאהיה בו… אפילו מאמריקה, דע לא זאת. במיוחד אבוא. מעניין מאוד יהיה להסתכל בך בזמן ההוא: מה תהיה דמותך אז. אתה רואה, ההבטחה חגיגית למדי! ולמעשׂה, אנו נפרדים אולי לשבע, לעשׂר שנים. נו, לך עכשיו אל האב־הקדוש שלך, Pater Seraphicus שלך, הלוא הוא גוסס. אם ימות בלעדיך עוד תכעס עלי על שעיכבתי אותך. שלום, נשק אותי עוד פעם אחת, הנה כך, ועכשיו לך…”

איוַן פנה פתאום והלך לדרכו, בלי לפנות עוד לאחור. הליכתו מאַליוֹשה היתה דומה להליכתו של דְמיטרי אתמול, אלא שאתמול היה הכול שונה. הרהור מוזר זה חמק כחץ בדעתו העצובה של אַליוֹשה, שהיה עצוב ודואֵב כרגע. המתין קצת והביט בעקבות אחיו. משום־מה שׂם־לב, כי אחיו איוַן מתנדנד קצת בהליכתו, וכתף ימין שלו, אם להסתכל בה מאחור, נראית נמוכה מהשׂמאלית, מעולם לא הבחין בזה. ופתאום פנה גם הוא וכמעט רץ לעֵבר המנזר, הדמדומים כבר גברו והוא כמעט פחד. משהו חדש גָאה בו, משהו שלא היה יודע לענות עליו. שוב גברה הרוח, כמו אתמול, והאורנים העתיקים מאוד רגשו בקדרות סביבו כשנכנס לחורש שלפני מנזר־הפרוּשים. הוא כמעט רץ. “Pater Seraphicus, מניִן לקח את השם, מניִן?” הבזיק הרהורו של אַליוֹשה. “איוַן איוַן המסכן, מתי שוב אראה אותך… והנה גם המנזר, אלִי! כן, כן, הוא האיש, Pater Seraphicus, הוא יציל אותו. ממנו, ולנצח!”

לימים, נזכר פעמים אחדות בחייו בתמיהה רבה כיצד היה יכול, לאחר פרידתו מאיוַן, לשכוח לגמרי את אחיו דְמיטרי, שבבוקר, רק שעות אחדות לפני כן, החליט למצוא אותו ויהי־מה, ולא להסתלק לפני כן, גם אם ייאלץ לא לשוב בלילה ההוא למנזר.


6: בינתיים מאוד לא ברורה

לאחר שנפרד מאַליוֹשה הלך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הביתה, לבית אביו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. אך מוזר הדבר, פתאום תקפה אותו עצבות שאין לשׂאתה, והעיקר, עם כל צעד, ככל שקרב הביתה, כן גברה העצבות עוד ועוד. המוזרות לא היתה בעצם העצבות, אלא בכך, שבשום פנים לא עלה בידי איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ לעמוד על טיבה. עצבוּת היתה פוקדת אותו תכופות גם קודם, ולא ייפּלא שבאה ברגע זה, כשהוא מתכונן, לאחר שהתנתק פתאום מכל מה שהביא אותו לכאן, שוב לעשׂות תפנית חדה ולעלות על דרך חדשה, לא נודעת כלל, ושוב להיות בודד כמו קודם, כשהוא מקווה הרבה ואינו יודע למַה הוא מקווה, כשציפייתו מהחיים גדולה מדי, בלי שיידע להגדיר שום דבר, לא בציפיות, אף לא במאוויים שלו. ואף על פי כן, ברגע זה, אף שהעצבות החדשה והבלתי־ידועה אכן היתה בנפשו, עינה אותו משהו אחר. “האין זו הסלידה מבית־אבי?” שאל את עצמו. “נדמה לי שכּן הוא, עד כדי כך נמאס עלי הבית, אמנם, היום אעבור בפעם האחרונה סף נתעב זה, ובכל זאת הוא מאוס…” לא, לא זה הדבר. “האם לא הפרידה מאַליוֹשה והשׂיחה עמו הן שגרמו: שנים כה רבות שתקתי כלפי העולם ולא כיבדתי איש בשׂיחתי, ופתאום גיבבתי הבלים כה רבים.” ייתכן, שפעלו כאן כעס של חוסר־ניסיון צעיר ושל שחצנות צעירה, כעס על שלא ידע להתבטא, ודווקא בשׂיחתו עם יצור כאַליוֹשה, שבלבו היו לגביו ללא־ספק כוונות גדולות – ודאי שהיה גם זה, זאת אומרת כעס, אפילו חייב היה להיות, אבל גם זו אינה הסיבה, לא זו היא. “עצבות עד כדי בחילה ואין בכוחי להגדיר מה אני רוצה. הן לא אחשוב…”

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ניסה “לא לחשוב”, וגם בזה לא עזר לעצמו. העיקר, עצבות זו הכעיסה והרגיזה בכך, שהיה לה מראה מקרי, חיצוני בלבד. הדבר הורגש. אי־שם עמד זקור יצור או חפץ, כפי שהוא תקוע לפעמים לפני עיניך, ושעה ארוכה, תוך כדי עיסוק או שׂיחה לוהטת, אינך מבחין בו, ובינתיים אתה מתרגז, כמעט מתענה, עד שסוף־סוף עולה על דעתך לסלק את החפץ הרע, פעמים הרבה – חפץ מגוחך וחסר־חשיבות, שנשכח שלא במקומו הנכון, ממחטה שנפלה על הרצפה, ספר שלא הוחזר לארון וכיוצא בזה. לבסוף הגיע איַון פיוֹדוֹרוֹביץ' במצב־רוח גרוע וגרוי ביותר אל בית אביו, ופתאום, כשהוא מרוחק כחמישה־עשׂר צעדים מהפשפש, העיף מבט על השער והבין מיד מה הטריד והדאיג אותו כל כך.

על הספסל שליד השער ישב ונהנה מצינת־הערב המשרת סמיֶרדיָקוֹב, וממבט ראשון עליו הבין איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, כי גם בנפשו תקוע המשרת סמיֶרדיָקוֹב, ודווקא אדם זה אין נפשו יכולה לשׂאת. פתאום הואר הכול והתברר. כבר קודם, כשסיפר אַליוֹשה על פגישתו עם סמיֶרדיָקוֹב, ננעץ בלבו משהו אפל ומאוס ועורר בו מיד תגובת זעם. אחר כך, תוך כדי שׂיחה, נשכח ממנו סמיֶרדיָקוֹב לזמן־מה, אבל נשאר בנפשו, ואך נפרד איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ מאַליוֹשה והלך לבדו הביתה, שבה התחושה שנשכחה והתחילה לעלות במהירות על פני השטח. “האומנם יכול נבל אפסי זה להטריד אותי עד כדי כך!” חשב בזעם ללא־נשׂוא.

אכן, בזמן האחרון ובמיוחד בימים האחרונים עורר אדם זה באיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' מורת־רוח רבה. הוא התחיל אפילו להרגיש כמעט בשׂנאה גוברת כלפי יצור זה. אולי החריף כל כך תהליך השׂנאה מפני שבהתחלה, כשבא אלינו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, התרחש משהו שונה לגמרי. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ נהג אז בסמיֶרדיָקוֹב יחס של השתתפות מיוחדת בגורלו, וראה אותו אפילו כאדם מקורי מאוד. הוא שהרגיל אותו לשׂוחח עמו, אמנם התפלא תמיד על בלבול מסוים בשׂכלו, או נכון יותר, לאי־שקט מסויים בשׂכלו, ולא הבין מה היה עלול להטריד כל כך בהתמדה, בלי הרף, את “המתבונן הזה”. הם שׂוחחו גם על שאלות פילוסופיות וגם על כך, מדוע עלה האור ביום הראשון, אף על פי שהשמש, הירח והכוכבים נוצרו רק ביום הרביעי, וכיצד יש להבין תופעה זו. אולם עד מהרה נוכח לדעת איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שלא השמש, והירח והכוכבים הם העיקר, אף שהם נושׂא מעניין, ובעיני סמיֶרדיָקוֹב הם עניין שלישי במעלה, ומעניין אותו עניין אחר לגמרי. עד כה וכה התחילה להתגלות ולהתבלט אהבה־עצמית עצומה ודווקא פגועה. הדבר לא מצא־חן בעיני איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' עד מאוד. מכאן התחילה סלידתו. אחר כך התחילו המריבות בבית, הופיעה גרוּשֶנקה, התחילו העניינים עם דְמיטרי, התחילו הדאגות – הם דיברו גם על כך, ואף על פי שדיבר על כך סמיֶרדיָקוֹב תמיד בהתרגשות רבה, אי־אפשר היה לברר מה רצונו הוא. היה אפשר אפילו להשתומם לחוסר־ההגיון ולאי־הסדר שבכמה מרצונותיו, שהתגלו תמיד שלא בכוונה והיו לא־ברורים. סמיֶרדיָקוֹב היה חוקר בלי הרף, היה שואל שאלות עקיפות, פרי התחכמות, כפי הנראה, אבל מה תכליתן לא הסביר, וכרגיל, בשׂיא הלהט של שאלותיו, היה משתתק, או עובר לעניין אחר. אבל בעיקר הרגיזה כליל את איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ונטעה בו סלידה כזאת איזו פַמיליָרִיוּת גועלית ומיוחדת במינה, שהתחיל סמיֶרדיָקוֹב לנהוג בו במידה רבה, שהיתה גוברת. לא, הוא לא הרשה לעצמו לנהוג בחוסר־נימוס, להפך, תמיד דיבר בכבוד רב, אבל התברר, כי סמיֶרדיָקוֹב התחיל לראות את עצמו לבסוף, אלוהים יודע מדוע, כסוֹלידָרי במשהו עם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, דיבר תמיד בנימה המרמזת שיש בין שניהם משהו מוסכם וכאילו סודי, משהו שנאמר אי־פעם על ידי שני הצדדים, וידוע רק להם, ואילו לבני־התמותה הרוחשים לידם אין הדברים מובנים כלל. גם בעניין זה לא הבין איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’ את הסיבה האמיתית לסלידתו הגוברת, ורק לבסוף, בזמן האחרון, תפס את העניין. מתוך תחושה של זלזול ורוגז רצה לעבור עכשיו בפשפש בשתיקה, בלי להביט על הספסל, אבל סמיֶרדיָקוֹב קם, ולפי תנועה זו בלבד ניחש איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' שהאיש מתכוון לשׂיחה מיוחדת. הסתכל בו איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ונעצר. והעובדה שנעצר פתאום ולא עבר, כפי שרצה לפני דקה, הרגיזה אותו עד כדי זעזוע. בזעם ובסלידה הסתכל בפרצוף הסריס המצומק של סמיֶרדיָקוֹב, בשׂער־הרקות המסורק חלק ובבלורית הקטנה הסמורה. עינו השׂמאלית המצומצמת קצת מצמצה וחייכה, כאומרת: “מה אתה הולך כך, לא תעבור, הלוא אתה רואה שלשנינו, אנשים חכמים, יש על מה לדבר.” הרעיד איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“הסתלק, נוכל, האם אני חבר לך, שוטה!” כמעט פלט, אבל לתמהונו הרב פלט מלים אחרות לגמרי.

“מה עם אבא, ישן או התעורר?” שאל בשקט ובצניעות. להפתעתו, ופתאום, להפתעתו הגמורה, ישב על הספסל. להרף־עין נתקף כמעט אימה, אחר כך נזכר בזה. סמיֶרדיָקוֹב מולו, ידיו שלובות על גבו, ומבטו בוטח, כמעט מחמיר.

“הוא נח עדיין,” אמר לאט (“הוא דיבר הראשון, לא אני”). “אני משתומם עליך, אדוני,” המשיך לאחר שתיקה קלה, השפיל עיניו במעין גינדור, הושיט רגל ימין קדימה והניע את חרטום נעל־הלאכּה.

“ממה אתה משתומם?” אמר בחריפות ובחומרה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', מתאפק בכל כוחו, ופתאום הבין בסלידה, שיש בו סקרנות חזקה, וכי הוא לא יילך מכאן בלי לספק אותה.

“למה זה, אדוני, אינך נוסע לצֶ’רמַשניָה?” נשא פתאום סמיֶרדיָקוֹב את עיניו וחייך בפָמיליָריוּת. “ומדוע חייכתי עליך להבין בעצמך, אם אתה חכם,” אמרה כאילו עינו השׂמאלית המצומצמת.

“ולמה אסע לצֶ’רמַשניָה?” התפלא איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

שוב שתק קצת סמיֶרדיָקוֹב.

“הלוא אפילו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בעצמו כל כך התחנן שתיסע,” אמר לבסוף ללא־חפזון, וכאילו לא החשיב את תשובתו: כאילו אמר, אני פוטר את עצמי בסיבה מדרגה שלישית, ובלבד שאגיד משהו.

“לכל הרוחות, דבר ברור יותר, מה אתה רוצה?” צעק לבסוף איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בכעס, כשהוא עובר מהצניעות לגסות.

סמיֶרדיָקוֹב הצמיד רגל ימין אל שׂמאל, הזדקף, אך הוסיף להסתכל בשלווה ובאותו חיוך עצמו.

“שום דבר ממשי… סתם, לשם שׂיחה…”

שוב שתיקה. שתקו כדקה. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ידע, שעליו לקום מיד ולהתרגז, ואילו סמיֶרדיָקוֹב עמד לפניו וכאילו ציפה: “עכשיו אראה, תתרגז או לא?” כך, על כל פנים היה נדמה לאיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. לבסוף התנדנד קלות, כדי לקום. סמיֶרדיָקוֹב הבחין בדייקנות ברגע הזה.

“נורא הוא מצבי, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', ואפילו איני יודע כיצד לעזור לעצמי,” אמר ברור וקָצוב, ועם המלה האחרונה, נאנח. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' חזר לשבת.

“שניהם מבולבלים לגמרי, שניהם הגיעו לילדותיות,” המשיך סמיֶרדיָקוֹב. “אני מדבר על אבא שלך ועל האח שלך דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘. הנה יקום עכשיו פיוֹדוֹר פַּוולוביץ’ ויתחיל להציק לי כל רגע. ‘מה, לא באה? מדוע לא באה?’, וכך עד חצות וגם לאחר חצות. וכשלא תבוא אַגרָפֶנה אָלכסַנדרוֹבנה (מפני שהיא אולי בכלל לא מתכוונת לבוא אף פעם), שוב יתנפל עלי למחרת בבוקר: ‘מדוע לא באה? מדוע לא באה, מתי תבוא?’ כאילו אני אשם בזה לפניו במשהו. מצד אחר, סיפור אחר, אך יירדו הדמדומים, ואפילו מוקדם יותר, יופיע האח שלך עם רובה ביד, מהגן השכן: ‘תשגיח אתה, נוכל, בַּשלן: אם תראה כשתעבור ולא תודיע לי שבאה – אהרוג אותך לפני כל אחד אחר’. יעבור הלילה, ובבוקר, גם הוא כמו פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ', יתחיל לענות אותי: ‘מדוע לא באה, האם תבוא במהרה?’ ושוב אני בדיוק כך אשם לפניו, שהגברת שלהם לא באה. ועד כדי כך הם כל יום וכל שעה כועסים שניהם יותר־ויותר, שאני חושב לפעמים מרוב פחד לאבד בעצמי את החיים שלי. אני, אדוני, לא סומך עליהם.”

“ולמה התערבת? למה התחלת להעביר ידיעות לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'?” אמר ברוגז איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“ואיך יכולתי לא להתערב? ואני כלל לא התערבתי, אם אתה רוצה לדעת בדיוק מלא. אני מההתחלה שתקתי, לא העזתי להתנגד, ואילו הוא עצמו קבע לי להיות על ידו המשרת שלו. ומאז הוא יודע רק לומר: ‘אהרוג אותך, נוכל, אם תחמיץ ולא תראה אותה כשהיא עוברת!’ משער אני, אדוני, כי מחר יהיה לי התקף ארוך של מחלת־הנפילה.”

“מה זה התקף ארוך?”

“התקף ארוך כזה, ארוך מאוד. כמה שעות, או אפילו יום ויומיים הוא נמשך. פעם אחת הוא נמשך אצלי שלושה ימים, נפלתי אז מעליית־הגג. נפסק הפרכוס, ואחר כך מתחיל שוב. וכל שלושת הימים האלה לא יכולתי לשוב להכרה. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שלח אז להביא את הֶרצֶנשטוּבֶּה, הרופא המקומי, והוא הניח קרח על הקדקוד, ובעוד אמצעי אחד השתמש… יכולתי למות.”

“אבל אומרים, שבמחלת־הנפילה אי־אפשר לדעת מראש שתבוא בשעה מסוימת. כיצד אתה אומר לי, כי מחר יבוא ההתקף?” שאל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בסקרנות גרויה במיוחד.

“זה מדויק שאי־אפשר לדעת מראש.”

“וכן נפלת אז מעליית־הגג.”

“כל יום אני מטפס אל עליית־הגג, וגם מחר אני יכול ליפול מעליית־הגג. ואם לא מעליית־הגג, אפול לתוך המרתף, גם למרתף אני יורד כל יום, בגלל הצורך שלי.”

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נתן בו מבט ממושך.

“מקשקש אתה, כפי שאני רואה, ואיני מבין אותך משום־מה,” אמר בשקט אבל באיום, “האם אתה רוצה להתחזות מחר לשלושה ימים כאילו יש לך התקף? מה?”

סמיֶרדיָקוֹב, שהסתכל על האדמה ושוב הניע את חרטום נעל ימין, החזיר את רגל ימין למקומה, במקומה הציב קדימה את רגל שׂמאל, הרים ראשו, הצטחק ואמר:

“גם אם הייתי יכול לעשׂות להטוט כזה, זאת אומרת, שלהתחזות, וכלל לא קשה לאדם מנוסה לעשׂות אותו, אז גם כאן יש לי זכות מלאה להשתמש באמצעי זה להצלת החיים שלי ממוות: כי כשאני שוכב במחלה, אז גם אם היתה באה אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה אל אבא שלו, לא יוכל הבן לטעון אל אדם חולה – ‘מדוע לא הודעת?’ בעצמו יתבייש.”

“לכל השדים!” רתח פתאום איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ופניו התעוו מזעם, “מה אתה חושש כל הזמן לחייך! כל האיומים של אחי דְמיטרי הם מלים חמומות ולא עוד. הוא לא יהרוג אותך. יהרוג, אבל לא אותך!”

“יהרוג כמו זבוב, וקודם כול אותי. ועוד יותר אני מפחד ממשהו אחר: שלא יחשבו שאני שותף שלו, כשיעשׂה משהו אווילי לאביו שלו.”

“מדוע יחשדו שאתה שותף?”

“מפני זה יחשבו לשותף, שאני סיפרתי לו בסוד גדול את הסימנים ההם.”

“אילו סימנים? למי סיפרת? יקח אותך השד, דבר ברור יותר!”

“חייב להודות לגמרי,” המשיך סמיֶרדיָקוֹב בשלוות קפדן, “שיש כאן סוד אחד שלי עם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘. זה ימים אחדים, כפי שהואלת לדעת (אם רק תרצה לדעת) הוא נועל את עצמו מבפנים כשבא הלילה ואפילו הערב. בזמן האחרון התחלת לשוב אליך למעלה בשעה מוקדמת, ואתמול בכלל לא יצאת לשום מקום, ואולי מפני זה לא ראית איך שהוא מקפיד עכשיו להסתגר לקראת הלילה. ואפילו אם יגש גריגוֹרי וָסיליֶביץ’ בעצמו, אז רק לאחר שיכיר את הקול שלו, יפתח לו. אבל גריגוֹרי וָסיליֶביץ' אינו בא, ועל כן רק אני משרת אותו עכשיו בחדרים – כך הוא בעצמו קבע מרגע שהתחיל את ההמצאה הזאת עם אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה, ולקראת הלילה עכשיו גם אני מסתלק, לפי הוראה שלו, ולן באגף, ושלא אישן עד חצות אלא אשמור, אקום ואקיף את החצר, ואחכה עד שתבוא אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה, כי הוא מחכה לה כבר כמה ימים, כמו מטורף. וכה הוא שוקל בדעתו: היא, כפי שאומרים, מפחדת מפניו, מדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' (הוא קורא לו מִיטקה), ועל כן היא תבוא מאוחר יותר, מאחורי החצרות. ואתה שמור את בואה עד חצות וגם אחר כך. אם היא תבוא, תרוץ אל הדלת שלי ותדפוק, או בחלון מהגן, שתי דפיקות ראשונות חלשות יותר, כך: אחת־שתיים, ומיד אחר כך שלוש פעמים מהר יותר: טוּק־טוּק־טוּק. וכך, אמר לי, אבין מיד שהיא באה, ואפתח לך את הדלת בשקט. סימן שני נתן לי למקרה שיקרה משהו מיוחד אֶקסטרָה: קודם פעמיים במהירות: טוּק־טוּק, ואחר כך, לאחר המתנה, עוד דפיקה אחת, חזקה יותר. והוא יבין אז, כי משהו פתאומי קרה, ושמאוד־מאוד דרוש לי לראות אותו, והוא יפתח גם לי, ואני אכנס ואודיע. כל זה למקרה שלא תוכל אַגרפֶנה אָלכסַנדרובנה לבוא בעצמה, ותשלח להודיע משהו. מלבד זאת, יכול גם דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' לבוא, ואז עלי להודיע שהוא נמצא קרוב. מאוד־מאוד הוא מפחד מדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, כך שאילו כבר באה אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה, והוא היה מסתגר אתה, ובינתים היה דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ’ מופיע במקום קרוב, גם אז אני חייב להודיע לו על כך מיד, לדפוק שלוש פעמים, והסימן הראשון של חמש דפיקות אומר: ‘אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה באה’, והסימן השני, שלוש דפיקות – ‘עניין דחוף’. הוא בעצמו לימד אותי פעמים אחדות והסביר בדוגמה ממש. ומכיוון שבכל העולם יודעים על הסימנים האלה רק אני והוא, אז הוא כבר יפתח בלי שום ספיקות ובלי לדבר (לקרוא בקול הוא מפחד מאוד), ויפתח. והנה הסימנים האלה ידועים עכשיו לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'.”

“כיצד ידועים? אתה מסרת? איך העזת למסור?”

“בגלל הפחד הגדול הזה. ואיך זה הייתי מעז להעלים ממנו? דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' לחץ עלי כל יום: ‘אתה מרמה אותי, אתה מעלים ממני משהו? אשבור לך את שתי הרגליים!’ ואז אני סיפרתי לו על הסימנים הסודיים האלה, ואמרתי שיראה את העבדות שלו וייווכח שאיני מרמה אותו, אלא מודיע לו כל דבר.”

“אם אתה חושב, שהוא ישתמש בסימנים אלה וירצה להיכנס, אל תרשה לו.”

“אבל אם בעצמי אשכב בהתקף, איך לא ארשה לו, גם אם הייתי מעז לא להרשות לו, כשאני יודע כמה הוא נועז.”

“לכל הרוחות! מדוע אתה כה בטוח שהתקף המחלה יבוא, יקח אותך השד? אתה לועג לי, או מה?”

“איך הייתי מעז ללעוג לך, והאם אני פנוי לצחוק כשיש לי פחד כזה? אני מרגיש מראש שיבוא התקף של מחלת־הנפילה, אני מרגיש מראש, רק מהפחד עצמו הוא יבוא.”

“לכל השדים! אם אתה תשכב, ישמור גריגוֹרי. תודיע מיד לגריגוֹרי, והוא לא יכניס אותו.”

“בלי פקודת האדון לא אעז בשום פנים למסור על הסימנים לגריגוֹרי וָסיליֶביץ‘. ואשר לכך שישמע גריגוֹרי וָסיליֶביץ’ ולא יכניס, הרי שחלה דווקא היום לאחר מה שקרה אתמול, ומחר מתכוננת מַרפה איגנַטיֶבנה לרפא אותו. כך הוסכם ביניהם. והרפואה שלהם מעניינת למדי: מַרפה איגנַטיֶבנה מכירה מִשרה כזאת ותמיד היא מוכנה אצלה, חריפה, רקוחה מאיזה עשׂב – יש לה סוד כזה. והיא מרפאת את גריגוֹרי וָסיליֶביץ' בתרופה סודית זאת שלוש פעמים בשנה, כשמותניו משותקים לגמרי, כאילו היה לו שיתוק, שלוש פעמים בשנה. ואז היא לוקחת מגבת, טובלת במשרה הזאת, ומשפשפת את גבו כולו חצי שעה, עם יובש, עד שיאדים הגב ויתנפח, ומה שנותר בצנצנת היא נותנת לו לשתות ולומר תפילה אחת, לא את הכול היא נותנת לו, מפני שבמקרה הנדיר הזה היא משאירה גם לעצמה חלק קטן, וגם היא שותה. ואגיד לך, שניהם, שאינם שותים כרגיל, נופלים וישנים זמן רב, ושנתם חזקה. וכשמקיץ גריגוֹרי וָסיליֶביץ', הוא כמעט תמיד בריא אחר כך, ומַרפה איגנַטיֶבנה כשמתעוררת, יש לה תמיד אחר כך כאב־ראש. ואם כן, אם תבצע מחר מַרפה איגנַטיֶבנה את כוונתה, ספק עם ישמעו משהו ויוכלו לעצור בעד דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ. הם יישנו.”

“מה ההבלים האלה! וכל זה יזדמן יחדיו, כמו בכוונה: גם ההתקף שלך, וגם השניים ההם בלי הכרה!” צעק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', “האין אתה עצמך רוצה לסדר הכול כדי שיתאים?” פרצו הדברים מפיו והיא זיעף את גבותיו.

“איך אני יכול לסדר… ולמה לסדר, כשהכול כאן תלוי בדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' בלבד, ורק במחשבות שלו… אם הוא ירצה לעשׂות משהו, יעשׂה, ואם לא ירצה, הן לא אביא אותו בכוונה כדי לדחוף אותו אל בית אביו.”

“ולמה לו להיכנס אל האב, וגם בחשאי, אם לפי דבריך לא תבוא כלל אַגרָפֶנה אָלכסַנדרוֹבנה,” המשיך איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' כשהוא מחוויר מכעס, “הלוא כך אתה אומר, וכל ימי מגורי כאן הייתי גם אני בטוח שאלה דמיונות של הזקן, ונפקנית זו לא תבוא אליו. למה איפוא יתפרץ דְמיטרי אל הזקן, אם זו לא תבוא? אמור! אני רוצה לדעת את מחשבותיך.”

“בעצמך אתה מואיל לדעת למה הוא יבוא, ומה עניין מחשבותי לכאן? הוא יבוא בגלל הזעם שלו, או בגלל החשדנות שלו, אם,למשל, אני אחלה, והוא יהיה בספק ויילך בלי סבלנות לחפשׂ בחדרים, כמו שהיה אתמול: האם לא עברה איכשהו בלי שראה. וגם היטב ידוע לו, כי אצל פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' הוכנה מעטפה גדולה, ובה חתומים שלושה אלפים בשלוש חותמות, והיא קשורה בסרט וכתוב עליה בידו שלו: ‘למלאך שלי, גרוּשֶנקה, אם תרצה לבוא’, ואחר־כך כעבור שלושה ימים הוסיף: ‘ולאפרוחית’. והנה זהו הדבר שיש בו ספק.”

“הבלים!” צעק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', כמעט בחמת־טירוף. “דְמיטרי לא יבוא לשדוד כסף, וגם להרוג תוך כדי כך את אביו. אתמול עלול היה להרוג אותו בגלל גרוּשֶנקה כשוטה זועם ומטורף, אבל לשדוד לא יילך!”

“מאוד־מאוד הוא צריך עכשיו כסף, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', נורא נחוץ לו. אפילו אינך יודע כמה הכסף נחוץ לו,” הסביר סמיֶרדיָקוֹב בשלווה גמורה ובלשון ברורה. “ואת שלושת האלפים האלה הוא רואה כמו כסף שלו, ובעצמו הסביר לי כך: ‘לי אבא חייב בדיוק שלושת אלפים’. ומלבד כל זה, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ‘, שפוט גם איזו אמת אחת טהורה: הלוא זה כמעט בטוח כך, צריך לומר, כי אַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה, אם רק תרצה בזה היא עצמה בהחלט תכריח אותו, את האדון עצמו, את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, להתחתן אתה. אם רק ירצה, נו, והוא אולי גם ירצה. הלוא אני רק אומר סתם שהיא לא תבוא, והיא אולי דווקא תרצה יותר מזה, זאת אומרת, מיד להיעשׂות אדונית כאן. אני בעצמי יודע, שהסוחר שלה, סַמסוֹנוֹב, אמר לה בכל גילוי־הלב, שזה יהיה עסק לגמרי לא טפשי, וצחק כשדיבר. וגם היא עצמה בשׂכל שלה אינה טפשה לגמרי. אין לה כל צורך להינשׂא ליחפן כמו דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘. ועכשיו, כשתיקח כל זה בחשבון, חשוב בעצמך, איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ’, כי אז לא יישאר לאחר מות האב אפילו רובל אחד לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, ואפילו לך עם אחיך אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ’, מפני שאַגרָפֶנה אָלכסַנדרובנה בשביל זה גם תתחתן עמו כדי שירשום הכול עליה, ולהעביר אליה את כל הקָפּיטָלים שישנם. אבל אם ימות האבא שלך עכשיו, כשאין עדיין כלום מכל זה, אז יגיע לכל אחד מכם לפי ארבעים אלף בטוחים ואפילו לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' שאבא כל כך שׂונא אותו, כי צוואה אצלו עוד לא נעשׂתה… כל זה ידוע מצוין לדְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ'…”

משהו התעווה והרטיט בפניו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. הוא הסמיק.

“אם כן, למה אתה מייעץ לי,” הפסיק את סמיֶרדיָקוֹב, “לאחר כל אלה, לנסוע לצֶ’רמַשניָה? מה רצית לומר בזה? אני אסע, וכאן יתרחש אצלכם כל זה.” איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' התנשם בקושי.

“נכון בהחלט,” אמר סמיֶרדיָקוֹב בשקט ובהגיון, אבל עקב בדריכות אחר תגובת איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“מה כאן נכון בהחלט?” חזר ושאל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', כשהוא מתאפק בקושי ועיניו בורקות.

“אני דיברתי מפני שחבל לי עליך. אני במקומך הייתי עוזב את כל זה מיד… במקום לשבת ליד עסק שכזה,” ענה סמיֶרדיָקוֹב, כשהוא מיישיר מבט גלוי בעיניו הבורקות של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'. שניהם שתקו.

“נדמה לי, שאתה אידיוט גדול ובוודאי… מנוּוָל נורא!” קם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' מהספסל. רצה לעבור מיד בפשפש, אבל נעצר פתאום ופנה אל סמיֶרדיָקוֹב. התרחש משהו משונה: איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נשך פתאום את שׂפתיו, כמו בעווית, קפץ אגרופים, ועוד רגע היה תוקף את סמיֶרדיָקוֹב. המשרת הבחין בזה בו ברגע, הרעיד והרתיע את כל גופו לאחור. אולם הרגע עבר על סמיֶרדיָקוֹב בשלום. בשתיקה בהשתוממות, פנה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' אל הפשפש.

“מחר אני נוסע למוסקבה, אם אתה רוצה לדעת, מחר בבוקר השכם, וזה הכול!” אמר בכעס, ברור ובקול רם, אחר כך התפלא, כיצד הרגיש אז צורך לומר את הדברים לסמיֶרדיָקוֹב.

“ככה הכי טוב,” הגיב המשרת, כאילו ציפה לכך, “אבל רק זאת, שיכולים להטריד אותך בטלגרף לבוא ממוסקבה, באיזה שהוא מקרה.”

שוב נעצר איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ושוב פנה בתנועה מהירה אל סמיֶרדיָקוֹב. אבל גם לו קרה משהו. כל הפָמיליָריוּת והזלזול נשרו ממנו כהרף־עין. פניו הביעו תשׂומת־לב לא־רגילה וציפייה, אך זו כבר היתה חוששת ומתחנפת: ‘אולי תגיד עוד משהו, אולי תוסיף,’ – דברים אלה ניתן לקרוא במבטו שנצמד ממש אל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“ומצֶ’רמַשניָה לא היו קוראים לי… במין מקרה כזה?” זעק פתאום איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', ולא ברור מדוע כה הרים את קולו.

“גם מצֶ’רמַשניָה… יטרידו…” מלמל סמיֶרדיָקוֹב כמעט בלחש, כאילו נבוֹך, אבל הוסיף להיישיר מבט בדריכות בעיניו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“אלא שמוסקבה רחוקה יותר ואילו צֶ’רמַשניָה קרובה יותר, והאם חבל לך על הוצאות הדרך, כשאתה לוחץ בעניין צֶ’רמַשניָה, או חבל לך עלי שאעשׂה דרך ארוכה?”

“נכון מאוד…” מלמל סמיֶרדיָקוֹב בקול נקטע ובחיוך מאוס. ושוב התכונן בחרדה לקפוץ בעוד מועד לאחור. אולם להפתעתו של סמיֶרדיָקוֹב צחק פתאום איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', ועבר בפשפש כשהוא צוחק. אילו הציץ מי בפניו, ודאי שהיה מסיק, שלא מתוך עליזות צחק. גם הוא עצמו לא היה מצליח להסביר, מה קרה לו ברגע ההוא. תנועותיו והילוכו היו כמתוֹך עווית.


7: “עם איש חכם מעניין גם לשׂוחח”

ואכן שׂוחח. כשנכנס ופגש את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' בטרקלין, צעק לעברו, מנופף בידיו: “אני עולה אלי למעלה, ולא אליך, שלום,” ועבר על פני האב, אפילו השתדל לא להעיף בו מבט. ייתכן, כי הזקן היה מאוס עליו מאוד ברגע זה, אבל הפגנה כה בלתי־מנומסת של האיבה הפתיעה גם את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'. ואילו הזקן רצה לומר לו משהו מיד, ולשם כך יצא לטרקלין לפגוש אותו. אבל כששמע את דברי־החביבות האלה, עמד שותק ובהבעה לגלגנית עקבו עיניו אחר הבן העולה במדרגות אל עליית־הגג, עד שנעלם.

“מה קרה לו?” נחפז לשאול את סמיֶרדיָקוֹב, שנכנס מיד אחרי איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

“כועס על משהו, מי יודע אותו,” השתמט המשרת במלמול.

“שיילך לכל הרוחות! שיכעס! הגש את המיחם והסתלק, בזריזות. אין חדש?”

עתה התחילה החקירה, מהסוג שהתאונן עליו סמיֶרדיָקוֹב זה עתה לפני איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', זאת אומרת, הכול על האורחת שהוא מצפה לה, ואנו נפסח כאן על שאלות אלו. כעבור חצי שעה היה הבית נעול, והזקן המטורף התהלך לבדו בחדרים בצפייה רוטטת, כי הנה־הנה יישָמעו חמש הדפיקות המוסכמות, ומפעם לפעם הסתכל בחלונות החשוכים ולא ראה בהם דבר מלבד הלילה.

השעה כבר היתה מאוחרת מאוד ואיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' עדיין ער וחושב. מאוחר שכב בלילה ההוא, בשתיים בקירוב. לא נספר על מהלך מחשבותיו, ועוד לא הגיעה השעה לחקור נפש זו: יבוא גם תורה. גם אילו ניסינו למסור משהו, היינו מתקשים מאוד, כי לא היו אלה מחשבות, אלא משהו מאוד לא־מוגדר, והעיקר – נרגש מדי. הוא הרגיש בעצמו שהתבלבל לגמרי. וכן עינו אותו רצונות מוזרים ומפתיעים, למשל: לאחר חצות נתקף רצון תקיף ללא־נשׂוא לרדת למטה, לפתוח את הדלת, לגשת אל האגף ולהכות את סמיֶרדיָקוֹב, אך אילו שאלתם על מה, לא היה יודע בשום אופן לתאר בדיוק אפילו סיבה אחת, אולי רק סיבה זו, שמשרת זה נעשׂה שׂנוא עליו כאילו הוא הפוגע האלים ביותר בעולם כולו. מצד אחר, היה תוקף את נפשו בלילה הזה לא אחת פחד משפיל ובלתי מוסבר, שהיה מביא אותו – הוא הרגיש בכך – כמעט לאפיסת כוחו הגופני. הוא נתקף כאב ראש וסחרחורת. משהו שׂנוא העיק על נפשו, כאילו התכוון לנקום במישהו. הוא שׂנא אפילו את אַליוֹשה, כשנזכר בשׂיחה עמו קודם לכן, ולרגעים שׂנא גם את עצמו. על קָתֶרינה איוַנוֹבנה שכח כמעט לחשוב, ואחר כך הפליא אותו הדבר, מה גם שזכר היטב, כי אתמול בבוקר, כשהתפאר ברחבות לפני קָתֶרינה איוַנוֹבנה כי מחר יסע למוסקבה, לחש בינו לבין עצמו: “הלוא זו שטות, לא תיסע, ולא על נקלה תתנתק, כפי שאתה מתרברב עכשיו.” כעבור זמן רב, כשהיה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נזכר בלילה הזה, היה נזכר גם בסלידה מיוחדת, שהיה קם פתאום מהספה, וחרש־חרש, כאילו פחד נורא שמא יראה אותו מישהו בכך, פתח דלתות, יצא אל המדרגות והקשיב אל הנעשׂה בחדרים התחתונים, כיצד נע ומתהלך שם פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ‘, הקשיב זמן רב, כחמש דקות כל פעם, מתוך איזו סקרנות נוראה, עוצר נשימתו, לבו מתפעם, ולשם מה עשׂה כל זה ולמה הקשיב – לא ידע, כמובן, גם הוא. “מעשׂה” זה שלו כינה אחר כך כל ימי חייו “נבזה”, וכל ימי חייו ראה בו, בינו לבין עצמו, במסתרי נפשו – את המעשׂה השפל ביותר שלו בחייו. ברגעים ההם לא רחש אפילו שׂנאה כלשהי לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, ורק הסתקרן בכל מאודו: כיצד הוא מתהלך שם למטה, מה הוא יכול לעשׂות שם כרגע, וכך חשב וניחש כיצד הוא מסתכל שם בחלונות החשוכים, ונעצר פתאום באמצע החדר ומחכה, מחכה – אולי דופק מישהו. פעמיים יצא איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' אל המדרגות לשם עיסוק זה. כשנדם הכל ופיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' כבר שכב לישון, קרוב לשתיים אחר חצות, שכב גם איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ורצונו תקיף להירדם מהר, שכן הרגיש כי התעייף מאוד. ואמנם נרדם פתאום ושנתו איתנה וללא־חלומות, אבל הקיץ מוקדם, בשבע, כשהאיר כבר היום. כשפקח את עיניו, הרגיש לתמהונו גאות של מרץ לא־רגיל, קפץ בזריזות, התלבש במהירות, שלף את המזוודה שלו והתחיל לארוז בחפזון. דווקא אתמול בבוקר הגיעו הלבנים מהכובסת. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הצטחק אפילו עם המחשבה, שהכול הסתדר יפה, ואין כל מכשול לנסיעה הפתאומית. ואכן נראתה הנסיעה פתאומית. אף שאמר אתמול איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' (לקָתֶרינה איוַנוֹבנה, לאַליוֹשה ואחר־כך לסמיֶרדיָקוֹב), כי יִסע מחר, הרי כששכב לישון אתמול זכר יפה שברגע האמירה לא חשב כלל על נסיעה, ולפחות, לא חשב, כי כשיקיץ בבוקר, תהיה תנועתו הראשונה למהר ולארוז. והנה כבר נארזו המזוודה וילקוט־הבד. השעה היתה קרוב לתשע כשעלתה אליו מַרפה איגנַטיֶבנה ובפיה השאלה הרגילה יום־יום: “איפה תואיל לשתות תה, אצלך או שתרד למטה?” איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ירד למטה ומראהו כמעט עליז, אבל היה בו, בדבריו ובתנועותיו, משהו בלתי־מרוכז ונחפז. בירך לשלום את אביו במאור־פנים, שאל על בריאותו, ובלתי להמתין לסיום תשובתו של האב, הודיע שהוא יוצר בעוד שעה למוסקבה כדי להישאר שם, ומבקש שיוזמנו הסוסים. הזקן שמע את הידיעה ללא כל תמיהה, ובחוסר־נימוס גמור שכח להצטער על נסיעת בנו. במקום זאת נדלק פתאום בהזדמנות זו לעניין חיוני משלו.

“שמע אתה! אחד שכמותך! לא אמרתי לך אתמול… אין דבר, גם עכשיו נסדר. עשה עמי חסד גדול, בני חביבי שלי, היכנס לצֶ’רמַשניָה. הלוא מתחנת ווֹלוֹביָה אינך צריך אלא לפנות שׂמאלה, שתים־עשׂרה ויוֹרסטוֹנים בסך־הכול והנה היא כבר – צֶ’רמַשניָה.”

“סלח לי, לא אוכל: עד תחנת־הרכבת שמונים ויוֹרסט, והרכבת יוצאת מהתחנה למוסקבה בשבע בערב – והזמן יספיק לי בדיוק כדי להגיע.”

“תספיק גם מחר, וָלא, גם מחרתים, והיום תסור לצֶ’רמַשניָה. מה אכפת לך להרגיע את אביך. לולא אני עסוק כאן, הייתי קופץ לשם זה־כבר, מפני שהעניין שם דחוף ולא־רגיל, ואילו כאן הזמנים אצלי לא כל כך מתאימים… הבט, יש שם חורש שלי, שתי חלקות בבֶּגיצ’וֹב ובדיַצ’קינוֹ, באדמות־הבוּר. המַסלוֹבים, הזקן והבן, סוחרים, נותנים בסך־הכול שמונת אלפים, לכריתה, והנה לפני שנתיים חשק בחורש קונה שנתן שתים־עשׂרה, והוא לא מקומי, וזה העניין. כי המקומיים אינם יכולים לבנות עכשיו: המַסלוֹבים שולטים בַּכִּפּה – האב והבן, בעלי מאה־אלף. מה שהם קובעים, עליך לקחת, ואיש מבני־המקום לא יעז להתחרות עמם. ופתאום כתב לי הכומר מאִילאִינוֹ בחמישי שעבר, כי בא גוֹרסטקין, גם הוא סוחר קטן, אני מכיר אותו, אבל הוא יקר־ערך מפני שאינו מקומי אלא מפּוֹגרֶבּוֹב, זאת אומרת שאינו מפחד מהמַסלוֹבים, כי הוא לא מקומי. אחד־עשׂר אלף ייתן בעד החורשה, שמעת? והוא ישהה כאן, כתב הכומר, עוד שבוע בלבד. והנה, היה טוב שתסע ותגמור אתו…”

“כתוב לכומר, והוא יגמור אתו.”

“אני יודע, זה העניין. כומר זה אינו רואה, אינו תופס. אדם זהב, ברגע זה אתן לו עשׂרים אלף כפקדון בלי קבלה, אבל להבין עסק אינו יכול, כאילו אינו בן־אדם, כל עורב ירמה אותו. והלוא הוא אדם מלומד, תאר לעצמך. גוֹרסטקין זה מוּז’יק במראהו, לבוש קַפטן כחול, אבל באופיו נבל גמור, וזו הצרה של כולנו: שקרן הוא, זה העניין. לפעמים ישקר עד כדי כך, שאתה משתומם וחושב למה הוא עושׂה כך. לפני שנתיים שיקר שמתה עליו אשתו והוא נשׂא אשה אחרת, וכל זה לא היה כלל, תאר לעצמך: אשתו לא מתה, היא חיה גם עכשיו, וכל שלושה ימים היא מכה אותו פעם אחת. והנה דרוש לדעת גם עכשיו: האם הוא משקר שרוצה לקנות ולתת אחד־עשׂר אלף או אומר אמת?”

“גם בעניין זה לא אוכל להועיל, גם לי אין טביעת־עין.”

“חכה, המתן, אתה תצליח, מפני שאתן לך את כל הסימנים שלו, של גוֹרסטקין, זה כבר יש לי עסקים אתו. ראה: צריך להסתכל בזקן שלו. הזקנקן שלו אדמוני, מאוס, דליל. אם הזקנקן רועד, ואילו הוא עצמו מדבר וכועס – סימן שטוב, אומר אמת, רוצה לעשׂות עסק. ואם הוא מחליק על הזקנקן ביד שׂמאל ובעצמו מצחקק – נו, סימן שרוצה לרמות, בנַכלוּלים. אל תביט בעיניו, לפי עיניו לא תדע דבר, מים עכורים לפניך, נוכל – הבט על הזקן. אתן לך פתק אליו, ואתה תראה לו. הוא גוֹרסטקין, אבל אינו גורסטקין, אלא ‘ליָגָווי’ קוראים לו, כלב־ציִד, ואתה אל תקרא לו ליָגָווי, כי ייעלב. כשתגמור אתו ותראה שהכול יפה, כתוב לי מיד. רק זאת תכתוב: ‘הוא לא משקר’. עמוד על אחד־עשׂר אלף, אלף תוכל לוותר, יותר אל תוותר. חשוב: שמונה ואחד־עשׂר – שלושת אלפים ההפרש. שלושת־אלפים אלה, כאילו מצאתי אותם, והכסף דרוש נורא. כשתודיע שזה רציני, אקפוץ לשם בעצמי ואסיים, איכשהו אמצא את הזמן. ועכשיו, מה יש לי לדהור לשם, אם כל זה בדה הכומר. נו, נוסע או לא?”

“אין לי פנאי, עזוב אותי.”

“עשׂה טובה לאבא, אזכור את זה! בלי לב אתם כולכם, הנה מה שיש! מה חשוב לך יום או יומיים? לאן אתה עכשיו, לוֶנֶציה? לא תתפורר וֶנֶציה שלך ביומיים. הייתי שולח את אַליוֹשקה, אבל מה מבין אַליוֹשקה בעסקים אלה? אני הרי רק מפני שאתה אדם חכם, האם איני רואה. ביערות אינך סוחר, אבל טביעת־עין יש לך. כאן הרי רק בשביל לראות: ברצינות אדם מדבר, או לא. אמרתי, הבט על הזקנקן: אם רועד הזקנקן, סימן שברצינות.”

“ואתה דוחף אותי לצֶ’רמַשניָה ארורה זו?” צעק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' וחייך בכעס.

פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לא שם לב לכעס, או שלא רצה לשׂים לב, אבל את הלגלוג תפס:

“אם כן אתה נוסע, נוסע? מיד אכתוב לך את הפתק.”

“איני יודע אם אסע, בדרך אחליט.”

“מה שם בדרך, החלט עכשיו. יקירי, החלט! תגמור אתו, כתוב לי שתי שורות, תן לכומר והוא ישלח לי מיד את הכתיבה שלך. ואחר כך לא אחזיק בך עוד, סע לוֶנֶציה. בחזרה לתחנת ווֹלוֹביה יביא אותך הכומר בסוסים שלו…”

הזקן התלהב ממש, כתב פתק, שלח להביא סוסים, הגישו כיבוד, קוֹניאק. כששׂמח הזקן, נהג להתפרץ ברגשנות, אבל הפעם התאפק. למשל על דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ' לא אמר אפילו מילה אחת. ואילו הפרידה לא ריגשה אותו כלל. וכאילו לא מצא אפילו נושׂא לשיחה. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הרגיש בזה: “בכל זאת נמאסתי אליו,” אמר בלבו. רק כשליווה את הבן אל המַבוֹי, טלטל משהו את הזקן והוא רצה להתנשק. אבל איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' הזדרז להושיט לו יד, כפי שנראה כדי לסכל את הנשיקות. הזקן הבין מיד וכבש את עצמו.

“נו, סע בשם אלוהים, בשם אלוהים!” חזר ואמר. “הלוא תבוא עוד פעם כשעוד אהיה בחיים? נו, בוא, תמיד אשׂמח. יהי כריסטוֹס עמך!”

איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' טיפס אל הכרכרה.

“היה שלום, איוַן, ואל תזכיר הרבה לרעה!” צעק האב בפעם האחרונה.

כל בני הבית יצאו ללווֹת: סמיֶרדיָקוֹב, מַרפה אגנַטיֶבנה וגריגוֹרי. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' נתן לכל אחד מהם עשׂרה רובל. כשכבר ישב בכרכרה, קפץ אליו סמיֶרדיָקוֹב והיטיב את חיפוי־הרגליים.

“אתה רואה… אני נוסע לצֶ’רמַשניָה…” נפלטו המלים מפיו של איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ', כמו אתמול עפו מאליהן, ונתלווּ צחקוק עצבני. ימים רבים היה נזכר בזה.

“סימן שנכון אמרו אנשים, שעם אדם חכם מעניין גם לשׂוחח,” אמר סמיֶרדיָקוֹב ברור, ונתן מבט נוקב באיוַן פיוֹדוֹרוֹביץ'.

זזה הכרכרה ממקומה ודהרה. חרדה עכורה עמדה בנפשו של הנוסע, אבל הוא הסתכל בלהיטות בשׂדות סביבו, בגבעות, בעצים, בלהקת האווזים שעפו מעליו בשמים הצחים. ופתאום הרגיש שטוב לו מאוד. ניסה לשׂוחח עם הרכּב, ומשהו בתשובתו של האיכר עניין אותו מאוד, אך כעבור דקה הבין, כי דברי התשובה חלפו על פני אוזניו, ולמעשׂה לא ידע מה ענה לו האיכר. השתתק, וטוב היה לו: האוויר צח, רענן, צונן, השמים בהירים. הבהבו לרגע בדעתו דמויות אַליוֹשה וקָתֶרינה איוַנובנה, אבל הוא חייך ונשם חרש על ההזיות החביבות והן התעופפו: “עוד תבוא שעתם,” אמר בלבו. לתחנת־הדואר הגיעו מהר, החליפו את הסוסים ודהרו לווֹלוֹביה. “מדוע עם אדם חכם שם לשׂוחח נעים, מה רצה לומר בזה?” חשב ונשימתו נעצרה. “ולמה הודעתי לו שאני נוסע לצֶ’רמַשניָה?” הגיעו לתחנת ווֹלוֹביָה. איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' ירד מהכרכרה, והרכּבים הקיפו אותו. התמקחו על נסיעה לצֶ’רמַשניה, שנים־עשׂר ויוֹרסט בדרך־עפר, בסוסים פרטיים. הוא ציווה לרתום. נכנס לבית־התחנה, הסתכל, העיף מבט באשת המפקח, ויצא למרפסת.

“אין צורך לצֶ’רמַשניָה. לא אאחר לרכבת של השעה שבע?”

“בדיוק נגיע. לרתום, מה?”

“רתום מיד. לא יהיה מישהו מכם מחר בעיר?”

“איך לא יהיה, הנה מיטרי יהיה.”

“התוכל, מיטרי, לעשׂות לי טובה? היכנס אל אבי, פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' קָרָמָזוֹב, ואמור לו, כי לא נסעתי לצֶ’רמַשניָה. תוכל או לא?”

“מדוע לא אכנס, אכנס. זה כבר אנו מכירים את פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ'.”

“וקח הנה לכוסית, כי הוא אולי לא יתן לך…” צחק איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' בעליזות.

“הוא בֶּטח שלא יתן,” צחק גם מיטרי. “תודה, אדון, נעשׂה ויהי־מה…”

בשבע בערב עלה איוַן פיוֹדוֹרוֹביץ' לקרון ודבר למוסקבה. “הלאה כל מה שהיה, גמרתי עם העולם הקודם לעד, ושלא יגיעו ממנו לא קול ולא ידיעה. אל עולם חדש, אל מקומות חדשים, ובלי להסב ראש לאחור!” אבל במקום התלהבות ירדה אפלה על נפשו, ובלב התייבּבה עצבות שלא ידע כמותה כל ימי חייו. המחשבות לא הניחו לו כל הלילה. הקרון דהר, ורק עם שחר, עם הכניסה למוסקבה, כאילו הקיץ.

“אני נבל!” לחש בינו לבין עצמו.

ופיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' היה מרוצה מאוד לאחר שליווה את בנו. שעתיים היה מאושר ולגם מן הקוֹניאק. אבל פתאום קרה בבית משהו מצער ביותר ולא־נעים ביותר לכולם, שהביא על פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' מבוכה גדולה: סמיֶרדיָקוֹב הלך לאיזה צורך למרתף ונפל מהמדרגה העליונה. מזל שהזדמנה אז בחצר מַרפה איגנַטיֶבנה ושמעה את הנפילה. היא לא ראתה את הנפילה, אבל שמעה את הצעקה, צעקה מיוחדת, מוזרה, אבל מוּכּרת לה זה כבר – צעקת האֶפּילֶפּטיקן בשעת התקף. לא נודע האם נתקף כשירד במדרגות, ואם כן צנח כשהוא מעולף, או להפך, סמיֶרדיָקוֹב, אֶפּילֶפּטיקן ידוע, נתקף מהנפילה ומהזעזוע. מצאו אותו על רצפת המרתף, מפרכס ומתעוות וקצף על שׂפתיו. תחילה חשבו, כי נשברו לו יד או רגל והוא נחבל, אבל “אלוהים שמר עליו”, כפי שאמרה מַרפה איגנַטיֶבנה: דבר מכל זה לא קרה, ורק קשה היה להוציאו מהמרתף אל אוויר העולם. הם ביקשו את עזרת השכנים, והוציאו אותו איכשהו. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' נָכח בכל הטקס וגם עזר, ונראה נפחד ואובד־עצות. אבל החולה לא התאושש: ההתקפים היו נפסקים לזמן־מה, ושבים ומתחדשים, והכול הבינו, כי יקרה מה שקרה לפני שנה, כשנפל מעליית־הגג. נזכרו, שאז נתנו קרח על קודקודו. במרתף עוד נמצא קרח ומַרפה איגנַטיֶבנה טיפלה בזה, ולפנות ערב שלח פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' לקרוא לדוקטור הֶרצֶנשטוּבֶּה, והוא הגיע מיד. כשבדק את החולה בקפידה (הוא היה הרופא המרוכז והמקפיד ביותר בכל הגוּבֶּרנִיָה, זקן מכובד ביותר) סיכם, כי ההתקף חָריג ו“עלול להיות מסוכן”, ובינתיים הוא, הרופא, עדיין אינו מבין את הכול, אבל מחר בבוקר, אם לא יועילו האמצעים שנקט, ישתמש באחרים. השכיבו את החולה באגף, בחדר הסמוך לדירת גריגוֹרי ומַרפה איגנַטיֶבנה. אחר כך ירדו על פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' אסון אחר אסון: את הארוחה בישלה מַרפה איגנַטיֶבנה, והמרק שלה, בהשוואה לבישול של סמיֶרדיָקוֹב, היה “דומה למי־ביוב”, והתרנגולת כה יוּבּשה, עד שלא ניתן כלל ללעוס את בשׂרה. על טענותיו המרות, אמנם מוצדקות, של האדון ענתה מַרפה איגנַטיֶבנה, כי התרנגולת היתה זקנה מאוד, ואילו היא עצמה לא למדה טבָּחות. לפנות ערב הופיעה דאגה חדשה, שכן הודיעו לפיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' כי גריגוֹרי, החולה משלשום, שוכב כאבן, שכן קָשחו מתניו. פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ' הקדים לשתות את התה ונעל את עצמו בבית. נתון היה בציפייה חרֵדה ונוראה. דווקא הערב חיכה לבואה של גרוּשֶנקה, וכמעט היה בטוח שתבוא. על כל פנים, אמר לו סמיֶרדיָקוֹב בבוקר כמעט בבטחון, שהיא “הבטיחה לבוא, ללא ספק”. לבו של הזקן הסוער התפעם בחרדה, הוא התהלך בחדריו הריקים והקשיב. עליו להיות ער מאוד: אי־שם עלול לארוב לה דְמיטרי פיוֹדוֹרוֹביץ‘, וכשהיא תדפוק על החלון (סמיֶרדיָקוֹב אמר לו נאמנה כבר שלשום, כי הסביר לה היכן לדפוק), עליו לפתוח את הדלת במהירות האפשרית, ולא לעכב אותה אפילו שנייה מיותרת בפרוזדור, שלא תיבהל ממשהו, ישמרנו האל, ולא תברח. מוטרד היה פיוֹדוֹר פַּוולוֹביץ’, אך מעולם לא טבל לבו בתקווה מתוקה יותר: כמעט בבטחון ניתן לומר הפעם, שהיא תבוא ויהי־מה!

ספר ששי: נזיר רוסי


1: הישיש זוֹסימה ואורחיו

כשנכנס אַליוֹשה אל תאו של הישיש, לבו כואב וחרֵד, נעצר בתמהון: במקום חולה גוסס, אולי כבר חסר־הכרה, כפי שחשש, ראה אותו יושב בכורסה, ופניו, אמנם סחופות מחולשה אך ערניות ועליזות, והוא מוקף אורחים ומנהל עמם שׂיחה שקטה ובהירה. הוא קם, אמנם, ממיטתו כרבע שעה לפני בואו של אַליוֹשה. האורחים התכנסו בתא כבר קודם וחיכו עד שיתעורר, לפי הבטחתו האיתנה של האב פָּאִיסי, כי “המורה יתעורר ללא־ספק, כדי לשׂוחח עוד פעם אחת עם הקרובים ללבו, כפי שאמר בעצמו והבטיח בעצמו כבר בבוקר”. האב פּאיסי האמין בהבטחה זו, כפי שהאמין בכל מלה מפיו של הישיש הגוסס, באמונה מוצקה עד כדי כך, שאילו ראה אותו חסר־הכרה ואפילו נטול־נשימה, אבל שמע את הבטחתו, שיקום עוד פעם אחת וייפרד ממנו, היה מטיל אולי ספק במוות עצמו, אבל מצפה שהגוסס יתעורר ויקיים את הבטחתו. בבוקר אמר לו הישיש זוֹסימה בבטחון, לפני שנרדם: “לא אמות לפני שאשתכּר עוד פעם אחת בשׂיחה אתכם, אהובי לבי, לפני שאסתכל בפניכם החביבות, לפני שאשפוך עוד פעם את נפשי לפניכם.” התכנסו לשׂיחה אחרונה, כנראה, זו עם הישיש, הידידים המסורים ביותר משנים רבות. ארבעה היו: הכמרים־הנזירים האב יוֹסִיף והאב פָּאיסי, הכומר־הנזיר האב מיכָאיל, ראש מנזר־הפרושים, אדם לא זקן, לא למדן גדול, מפשוטי־העם, אבל חזק ברוחו, אמונתו פשוטה ואיתנה, חמוּר־סבר לכאורה, אבל רווי אהבה בלבו, אף שהיה מסתיר כנראה את אהבתו, עד כדי בושה ממש. האורח הרביעי היה נזיר פשוט וזקן, מדלת־האיכרים, האח אַנְפים, כמעט נבער מדעת, שתקן וחרישי, שלא דיבר כמעט עם איש, עניו בין הענווים ביותר, ומראהו כמו שנבהל לעולם ממשהו גדול ונורא, שאין שׂכלו משׂיג אותו. הישיש זוֹסימה אהב למדי את האיש הזה, שכולו רטט חרדה, וכל ימי חייו נהג בו כבוד בלתי־רגיל, גם אם ייתכן, שבכל ימי חייו לא אמר לאיש פחות מלים משאמר לאדם זה, אף על פי שבעבר בילה עמו שנים רבות בנדודים־בשניים על פני רוסיה הקדושה כולה. הדבר היה לפני ימים רבים, ודאי לפני ארבעים שנה, כשהתחיל הישיש זוֹסימה להגשים את נדר־הנזיר במנזר דל ולא־ידוע, בקוֹסטרוֹמה, וכשיצא, כעבור זמן קצר, לארוח לחברה לאב אַנפים בנדודיו לאיסוף תרומות למען מנזרם העני. כולם, בעל־הבית והאורחים, נמצאו עתה בחדר השני של הישיש, בתא שבו עמדה מיטתו, חדר צר למדי, כפי שנאמר קודם, וכל הארבעה (מלבד הנזיר פּוֹרפירי, שעמד) ישבו סביב כורסתו של הישיש על כסאות שהביאו מהחדר הראשון. התחילו כבר הדמדומים, החדר הואַר על ידי לַמפָּדוֹת ונרות־שעווה שלפני האיקוֹנות. למראה אַליוֹשה, שנבוך עם כניסתו ונעצר בפתח, חייך אליו הישיש בשׂמחה והושיט לו יד:

“שלום, החרישי, שלום, החביב. והנה גם אתה. ידעתי שתבוא.”

ניגש אליו אַליוֹשה, השתחווה עד הרצפה ופרץ בבכי. משהו היה פורץ מלבו, נפשו ריטטה, הוא רצה להתייפח.

“מה לך, אל תבַכה עדיין,” חייך הישיש ושׂם ימין שלו על ראש הבחור, “הלוא אתה רואה, אני יושב ומשׂוחח, אולי אחיה עוד עשׂרים שנה, כפי שאיחלה לי אתמול האשה הטובה, הנחמדה, מווישֶגוֹריֶה, עם הילדה ליזָוֶטה בזרועותיה. זכור, אלוהים, את האֵם ואת הילדה ליזָוֶטה (הוא הצטלב). פּוֹרפירי, הבאת את תרומתה למקום שאמרתי לך?”

הוא הזכיר את ששים הקוֹפּייקות, שתרמה המעריצה העליזה, כדי למסור אותן “לזו שהיא ענייה ממני”. תרומות אלו הן דמי־כפרה שמטילים על עצמם אנשים מסיבה כלשהי, אבל רק בכסף שהושׂג בעמלם הם. כבר אמש שלח הישיש את פּוֹרפירי אל עירונית אחת, אלמנה עם ילדים, שביתה נשׂרף זה לא כבר, והיא יצאה לאחר השׂריפה לקבץ נדבות. פּוֹרפירי נחפז להודיע, כי הדבר נעשה, והוא מסר, כפי שנצטווה: מ“נדבנית אלמונית”.

“קום, חביבי,” אמר הישיש לאַליוֹשה, “תן לי לראות אותך. האם היית אצל בני ביתך, והאם ראית את אחיך?”

תמוה היה בעיני אַליוֹשה שהוא שואל כה ברור ומדויק רק על אחד האחים – אבל על איזה מהם: אם כן, למען האח הזה, אולי, שילח אותו מעל פניו אתמול והיום.

“ראיתי את אחד האחים,” ענה אַליוֹשה.

“שאלתי על ההוא, מאתמול, הבכור, שהשתחוויתי לו עד הרצפה.”

“אותו ראיתי רק אתמול, והיום לא הצלחתי למצוא אותו,” אמר אַליוֹשה.

“הזדרז למצוא אותו, צא מחר שוב והזדרז, עזוב את הכל והזדרז. אולי עוד תספיק למנוע משהו נורא. אתמול השתחוויתי לפני ייסוריו הגדולים בעתיד.”

השתתק והתהרהר. דבריו היו מוזרים. האב יוֹסיף, שראה אתמול את הקידה העמוקה של הישיש, החליף מבטים עם האב פָּאיסי. אַליוֹשה לא עצר כוח ודיבר:

“אבי ומורי,” אמר בהתרגשות רבה, “יותר מדי סתומים דבריך… לאילו ייסורים הוא צפוי?”

“אל תהיה סקרן. אתמול היה נדמה לי משהו נורא… כאילו ביטא מבטו אתמול את כל גורלו. מבט אחד שלו היה כזה… ונבהלתי אני בלבי להרף־עין ממה שאדם זה מכין לעצמו. פעם או פעמיים בחיי ראיתי אצל אחדים הבעה כזאת בפניהם… שתיראה כאילו את כל גורלם של אנשים אלה, ואוי לי, גורל זה התממש. שלחתי אותך אליו, אָלכּסֵיי, כי חשבתי שפני־האח, פניך, יעזרו לו. אבל הכול בידי אלוהים, גם הגורלות שלנו. ‘אם לא יפול גרגר החיטה אל תוך האדמה וָמֵת, יִשָאר לבדו, וכאשר מֵת, יעשׂה פרי הרבה’. זכור זאת. ואותך, אָלכּסֵיי, בירכתי במחשבתי פעמים רבות בחיי על מראה פניך, דע זאת,” אמר הישיש בחיוך עניו. “וזו מחשבתי עליך: אתה תצא מבין כתלים אלה, ובעולם תהיה כמו נזיר. מתנגדים רבים יהיו לך, אבל גם אויביך יאהבו אותך. אסונות רבים יביאו לך החיים, אבל בהם תדע אושר, ותברך את החיים, ותאלץ אחרים לברך – וזה חשוב מכול. הנה, כזה אתה. אבותי ומורי,” פנה אל אורחיו בחיוך נרגש, “עד היום לא אמרתי, אפילו לו עצמו, מדוע היה כה חביב על נפשי מראה־פניו של בחור זה. עכשיו אומר אך זאת: היה לי מראה־פניך תזכורת ונבואה. בשחר ימי, בעודי ילד קטן, היה לי אח בכור שמת בנעוריו, לעינַי, ורק בן שבע־עשׂרה היה. אחר כך, כשעברתי בחיי, נוכחתי לדעת לאט־לאט, כי אח זה היה בחיי מעין הוראת־דרך וייעוד משָמים, שכן לולא הופיע בחיי, לולא היה בכלל, לעולם לא הייתי בוחר בתואר הנזיר, כך אני חושב, ולא הייתי עולה על דרך יקרת־ערך זו. הופעה ראשונה זו היתה בילדותי, והנה הופיעה במורד דרכי מעין חזרה על דמותו. מופלא הדבר, אבותי ומורי, שגם אם אין אָלָכּסֵיי דומה לו הרבה בפניו אלא קצת בלבד, הוא נראָה לי כה דומה לו ברוחו, עד שפעמים רבות ראיתי בו את הבחור ההוא, את אחי, שבא אלי באורח מיסתורי בקצה דרכי לשם איזה זֵכר וריגוש, עד שאפילו השתוממתי על עצמי ועל מחשבה כה מוזרה שלי. שמעת דברי אלה, פּוֹרפירי,” פנה אל החניך המשרת אותו, “פעמים רבות ראיתי בפניך מעין צער על שאני אוהב את אָלֶכּסֵיי יותר ממך. עכשיו אתה יודע מדוע היה כך, אבל אני אוהב אותך, דע זאת, ופעמים רבות הצטערתי על הצער שלך. ואילו לכם, אורחים חביבים, אני רוצה לספר על הבחור ההוא, על אחי, מפני שלא היתה בחיי תופעה יקרת־ערך יותר, נבואית ומרגשת יותר. התרגש הלב שלי ואני משקיף ברגע זה על כל חיי, כאילו חייתי אותם מחדש…”


כאן עלי להעיר, כי שׂיחה אחרונה זו של הישיש עם האורחים שביקרו אצלו ביום האחרון לחייו, נרשמה בחלקה ונשתמרה. רשם אותה אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוֹב, על פי הזכרון, זמן מה לאחר מות הישיש. האם זו השׂיחה ההיא בשלמותה, או שצירף בשעת רישום קטעים גם משׂיחות קודמות עם המורה, איני יכול לקבוע, מה גם שכל דברי הישיש ברשימה זו נמשכים ללא־הפסקה, כאילו היה מתאר את חייו בצורת סיפור, כשהוא פונה אל ידידיו, אף על פי שאין ספק, לפי הסיפורים הבאים, שלא כך היה למעשׂה, שכן התנהלה בערב ההוא שׂיחה כללית, וגם אם מיעטו האורחים להפסיק את המארֵח, הרי אמרו דברים בשם עצמם, כשהם מתערבים בשׂיחה, ואולי גם אמרו וסיפרו דברים משלהם; זאת ועוד, לא ייתכן כי הסיפור נמשך ללא הפסקות, שכן היה הישיש נשנק לפעמים, קולו היה נבלע, והוא גם שכב על מיטתו לנוח, גם אם לא נרדם, ואילו האורחים לא קמו ממקומם. פעם או פעמיים הופסקה השיחה לשם קריאה באֶוַנגֶליון, קרא האב פָּאיסי. מעניין הדבר, שאיש מהם לא שיער שהוא ימות בלילה ההוא, מה גם שבערב אחרון זה בחייו, לאחר שינה עמוקה ביום, כאילו מצא בקרבו כוח חדש, שתמך בו בכל השׂיחה הארוכה הזאת עם ידידיו. היתה זו ההתמוגגות האחרונה, שקיימה בו חִיוּת שלא תשוער כלל, אך לשעה קצרה בלבד, כי חייו נקטעו פתאום… אבל על זה אחר כך. עתה רצוני להודיע, כי החלטתי לא למסור את כל פרטי השׂיחה, ולהסתפק בסיפורו של הישיש על פי כתב־היד של אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוֹב. הסיפור היה קצר יותר ומעייף פחות, אף על פי, אני חוזר ואומר, שנטל אַליוֹשה דברים רבים גם משׂיחות קודמות וצירף הכול יחדיו.

2:מחיי הכומר־הנזיר הפרוש הישיש זוֹסימה

שהתיצב לפני האלוהים, ערוך על־פי דברים שלו בידי אָלֶכּסֵיי פיוֹדוֹרוֹביץ' קָרָמָזוב ידיעות ביאוגרפיות


א. על הבחור, אחיו של הישיש זוֹסימה

"אבותי ומורי האהובים, נולדתי בגוּבֶּרנִיָה צפונית רחוקה, בעיר ו', לאבי מן האצילים, אבל לא מן הנודעים ולא גבוה בדרגת הפקידות. הוא נפטר כשאני בן שנתיים בלבד, ואיני זוכר אותו כלל. הוא הניח לאמי בית־עץ לא־גדול והון מסוים, לא רב אבל מספיק לפרנסתה עם הילדים ללא מחסור. רק שניים נולדנו לאמנו: אני, זינוֹבי, ואחי הבכור, מַרקֶל. בשמונה שנים היה גדול ממני, רתחן ורגזן באופיו, אבל טוב־לב, לא לגלגן, ומוזר בשתקנותו, בעיקר בבית, עמי, עם האם ועם המשרתים. בגימנסיה למד היטב, אבל עם חבריו לא התחבר, אמנם, גם לא רב, כך, לפחות, זכרה אותו אמא. כחצי שנה לפני פטירתו, כשכבר מלאו לו שבע־עשׂרה, התחיל לבקר אצל אדם בודד בעירנו, מעין גולה פוליטי, שהוגלה ממוסקבה אל עירנו על דעותיו החופשיות. גולה זה היה מלומד לא מן הקטנים, ופילוסוף נודע באוניברסיטה. משום־מה נתחבב עליו מַרקֶל והוא התחיל להזמין אותו לביתו. ערבים שלמים היה הבחור יושב אצלו, וכך כל החורף, עד שנקרא הגולה לשוב למשׂרה ממשלתית בפֶּטֶרבּוּרג, לפי בקשתו, כי היו לו תומכים. באו ימי הצום הגדול, ואילו מַרקֶל מסרב לצום, מגדף ולועג לזה: ‘כל אלה הבלים, ובכלל אין אלוהים’, וכך הטיל אימה על האם ועל המשרתים, וגם עלי הקטן, כי גם אם הייתי בן תשע בלבד, אבל כששמעתי דברים אלה נבהלתי גם אני עד מאוד. המשרתים שלנו היו כולם צמיתים, ארבעה שנקנו על שם בעל־אחוזה מכּר. זוכר אני, כי מארבעה אלה מכרה אמי את הטבחית אָפימיָה, אשה צולעת, בגיל־העמידה, בששים רובל בשטרות, ושׂכרה במקומה אשה מן המשוחררות. והנה, בשבוע הששי לצום הורע מצבו של אחי, כי תמיד היה חולני, חולה־ריאה, מבנה גופו חלוש והוא נוטה לשחפת. נמוך לא היה, אבל רזה וחולני, ואילו הפנים נאות למדי. אולי הצטנן, אבל הרופא שהגיע לחש מיד לאמא, כי זו שחפת דוהרת, והבחור לא יבלה את האביב. התחילה האם לבכות, לבקש מאחי בזהירות (בעיקר, כדי שלא להפחיד אותו) שיילך להתפלל לקראת וידוי וקבלת מסתרי־אלוה הקדושים, כי עדיין עמד על רגליו. כששמע, התרגז וגידף את הכנסייה, אבל התחיל להרהר: הבין מיד שמחלתו מסוכנת, ועל כן אמו שולחת אותו כל עוד כוחו עמו, להתפלל ולהתקדש בלחם וביין. אמנם, הוא ידע זה־כבר על מחלתו, וכבר לפני שנה אמר בקור־רוח לאמא ולי, ליד השולחן: ‘לא תושב אני בעולם ביניכם, ואולי לא אחיה גם שנה’, וכאילו התנבא. עברו שלושה ימים והגיע ‘שבוע־הייסורים’. בשלישי בבוקר הלך אחי להתפלל. ‘למעשׂה, אמא, אני עושׂה זאת למענך, כדי לשׂמח אותך ולהרגיע,’ אמר לה. בכתה אמי משׂמחה ומצער: ‘סימן שקרוב סופו, אם כזה הוא השינוי בו.’ לא ימים רבים הלך לכנסייה, נפל למשכב, והוא כבר התוודה והתקדש בלחם וביין בבית. באו ימים בהירים, צלולים, ניחוחיים, חג־הפסחא מאוחר היה. זוכר אני, כל הלילה השתעל, לא היטיב לישון, ובבוקר היה מתלבש ויושב בכורסה הרכה. וכך אזכור אותו: יושב שקט, עניו, מחייך, חולה אבל פניו עליזות, שׂמחות. השתנתה נפשו כולה, שינוי מופלא כל־כך היה בו פתאום! נכנסה לחדרו האומנת הזקנה שלו: ‘הרשה, מחמדי, ואדליק גם אצלך למפדה לפני האיקוֹנה.’ קודם לכן לא היה מרשה, ואפילו מכבה. ‘הדליקי, חביבה, הדליקי, שפל הייתי שאסרתי עליכם קודם לכן. את מתפללת לאלוהים כשמדליקים את הלמפּדה, ואני מתפלל כשאני שׂמח בך. אם כן, לאֵל אחד אנו מתפללים.’ משונות היו המילים האלה בעינינו, ואמא הלכה לחדרה ובכתה, ורק כשנכנסה אליו מחתה את הדמעות והעמידה פנים עליזות. ‘אמא, אל תבכי, יקירה,’ היה אומר, ‘עוד אחיה הרבה, עוד אשׂמח אתכם הרבה, והחיים הלוא הם עליזים, שמחים!’ ‘אה, חביבי, איזו שׂמחה יש לך, כשכל הלילה אתה בוער בחום ומשתעל, עד שכמעט החזה שלך נקרע.’ ‘אמא,’ הוא עונה לה, ‘אל תבכי, החיים הם גן־עדן, וכולנו בגן־העדן, אבל לא רוצים להודות בזה, ולוּ רצינו להודות, היה כבר מחר גן־עדן בעולם כולו.’ והתפלאנו כולנו למילים שלו, כה משונות ותקיפות היו: התמוגגנו ובכינו. מכרים היו באים אלינו, והוא אומר: ‘חביבים, יקירים, במה זכיתי שתאהבו אותי, על מה אתם אוהבים אותי, ואיך לא ידעתי זאת קודם, ולא הערכתי.’ למשרתים הנכנסים היה אומר כל רגע: ‘חביבַי שלי, יקירַי, על מה אתם משרתים אותי, והאם אני ראוי שתשרתו אותי? אילו נתן לי אלוהים חנינה והשאיר אותי בחיים, הייתי מתחיל לשרת אתכם, כי כולנו חייבים לשרת זה את זה.’ אמא היתה שומעת ומנידה ראש: ‘יקירי שלי, מתוך המחלה אתה מדבר כך.’ ‘אמא, שִׂמחה שלי, אי־אפשר שלא יהיו אדונים ומשרתים, אבל שאהיה גם אני משרת של המשרתים שלי, כמו שהם עושׂים לי. וגם זאת אגיד לך, אמא, כי כל אחד מאתנו אשם בכול לפני הכול, ואני אשם מכולם.’ אמא אפילו הצטחקה, בוכה ומצטחקת: ‘ובמה אתה אשם יותר מכולם? יש שם שודדים, רוצחים, ומה הספקת אתה לחטוא, שאתה מאשים את עצמך יותר משמאשים אחרים?’ ‘אמא, דמי שלי,’ הוא אומר (התחיל לומר אז מילים חביבות כאלה, מפתיעות), ‘דמי את שלי, חביבה, שׂמחה, דעי לך, כי על פי האמת כל אחד אשם לפני הכול בעד הכול. איני יודע איך להסביר לך זאת, אבל אני מרגיש עד כאב שזה נכון. ואיך חָיינו כך, כעסנו ולא ידענו שום דבר?’ כך היה קם משנתו, מתמוגג ושׂמח יותר מיום ליום, וכולו רוטט מאהבה. כשהיה בא הרופא – הגרמני הזקן אַיזֶנשמידט היה בא: ‘נו, מה, דוקטור, אחיה עוד יום אחד בעולם?’ התלוצץ עמו. ‘לא יום בלבד, אלא ימים רבים תחיה,’ היה עונה הרופא, ‘וחודשים ושנים עוד תחיה!’ אמר אפילו. ‘מה יש כאן לספור ימים וחודשים!’ אמר אחי, ‘מה טעם לספור ימים, כשדי לאדם ביום אחד כדי לדעת אושר. חביבַי שלי, למה אנו רָבים, מתפארים זה לפני זה, זוכרים עלבונות זה לזה: בואו ניכנס לגן ונטייל ונשׂמח, ונאהב זה את זה ונשבח וננשק, ונברך את החיים שלנו.’ ‘אין הוא תושב עוד בעולם, בנך,’ אמר הרופא לאמי כשליוותה אותו למרפסת, ‘מהמחלה הוא מגיע לטירוף.’ חלונות חדרו נשקפו אל הגן, ובגן שלנו רב הצל, העצים עתיקים, ועל העצים הנֵצו ניצני אביב, ציפורים מקדימות הגיעו, מצייצות, שרות בחלונו. ובעוד הוא מתענג על מראיהן, התחיל פתאום לבקש גם מהן מחילה: ‘ציפורי אלוהים, ציפורים עליזות, סלחו גם אתן לי, כי גם לכן חטאתי.’ דברים אלה כבר לא הבין איש אצלנו, ואילו הוא בוכה משׂמחה: ‘תהילת־אלוהים כזאת היתה מסביבי: הציפורים, העצים, האפָרים, השמים, ורק אני חייתי בחרפה, רק אני חיללתי את הכול, ואת היופי והתהילה לא ראיתי כלל.’ ‘חטאים רבים מדי אתה לוקח על נפשך,’ בכתה אמא. ‘אמא, שִׂמחה את שלי, הלוא אני מעליזוּת ולא מצער אני בוכה; הלוא מתחשק לי להיות אשם לפניהם, להסביר לך איני יכול, כי גם איני יודע כיצד לאהוב אותם. גם אם חטאתי לכולם, כולם גם יסלחו לי, וזה גן־העדן. האם עכשיו אינני בגן־העדן?’

ועוד דברים רבים היו, ולא תזכור הכול, ולא תרשום. זוכר אני, פעם אחת נכנסתי אליו כשהיה לבדו. היתה שעת ערב בהירה, השמש היתה שוקעת והציפה את החדר בקרניים אלכסוניות. כשראה אותי רמז לי לגשת, ניגשתי, החזיק בידיו בכתפי, הסתכל בפני בחיבה, באהבה, לא אמר דבר, רק הסתכל כדקה: ‘נו, עכשיו לך לשׂחק, חיה במקומי!’ יצאתי והלכתי לשׂחק. ובחיי אחר כך נזכרתי בדמעות בעיני, כיצד ציווה עלי לחיות במקומו. עוד דברים רבים, מוזרים ונפלאים כאלה, אמר אז, והם לא היו מובנים לנו. בשבוע השלישי לאחר פסחא נפטר, דעתו צלולה אף כי לא דיבר עוד, אך לא נשתנה עד הרגע האחרון: פניו שׂמחות, העיניים עליזות, מבטיו מחפשׂים אותנו, הוא מחייך אלינו, קורא לנו. אפילו בעיר דיברו הרבה על גסיסתו. כל זה זיעזע אותי אז, אך לא במידה יתירה, אמנם בכיתי מאוד מאוד בשעת הקבורה. צעיר הייתי, ילד, אבל בלב נשאר הכול, ולא נמחה, הרגש הסתתר. בבוא היום עשׂוי היה הכול לקום ולהשמיע קול. וכך אכן היה."


ב. על כתבי־הקודש בחיי הישיש זוֹסימה

“נשארנו אז לבדנו, אני ואמא. עד מהרה יעצו לה מכּרים טובים: הואיל ונשאר לך בן אחד בלבד, ואין את ענייה, יש לך הון, מדוע לא תעשׂי כפי שעשׂו אחרים ולא תשלחי את בנך לפֶּטֶרבּוּרג, שאם יישאר כאן, אולי תמנעי ממנו גורל מהולל. ודיברו על לבה של אמא להביא אותי לפֵּטֶרבּוּרג, אל קוֹרפּוּס הקָדֶטים, כדי שאצטרף אחרכך, לגוַרדִיה של האימפֶּרָטוֹר. אמא היססה זמן רב. כיצד אפשר להיפרד מהבן היחיד, ואף על פי כן החליטה, אמנם בדמעות רבות, מתוך המחשבה לסייע לאושרי. הביאה אתי לפֶּטֶרבּוּרג והכניסה לקוֹרפּוּס, ומאז לא ראיתי אותה עוד. כעבור שלוש שנים נפטרה גם היא, וכל שלוש השנים התגעגעה על שנינו וחרדה לי. מבית־הורי הבאתי לי רק זכרונות יקרי־ערך, כי אין לאדם זכרונות יקרים יותר מזכרונות ראשית־הילדות בבית־ההורים, ואלה פני הדברים כמעט תמיד אם יש במשפחה אפילו מידה קטנה של אהבה ואחדות. וגם ממשפחה גרועה ביותר עשׂויים להשתמר זכרונות יקרים, אם אמנם יודעת נפשך לחפשׂ את היקר. עם זכרונות הבית אני מונה גם את הזכרונות על כתבי־הקודש, שבעודני ילד בבית הורי נמשכתי אליהם בסקרנות רבה. היה לי אז ספר כתבי־קודש ובו תמונות נפלאות, ושמו ‘מאה וארבעה סיפורי־קודש מן הברית הישנה והחדשה’, ובספר זה למדתי קריאה. גם היום מונח הספר אצלי על המדף, ואני שומר עליו כעל זכרון יקר־ערך. אבל כבר לפני שלמדתי לקרוא הנני זוכר, כיצד ירדה עלי לראשונה איזו השראה רוחנית, ואני עדיין בן שמונה. ביום שני של שבוע־הייסורים הוליכה אמי רק אותי (איני זוכר היכן היה אחי) אל הכנסייה לתפילת־שחרית. היום היה בהיר, וכשאני נזכר בזה היום, הנני רואה שוב את ענן הקטורת עולה מן האגן לאט כלפי מעלה, ולמעלה בכיפה, מבעד לאשנב צר זרמו פנימה קרני אלוהים, וענן הקטורת היה עולה אליהן גלים־גלים וכאילו נמוג בהן. בהתמוגגות הסתכלתי, ולראשונה בחיי קלטתי בהכרה אל נפשי את הזרע הראשון של דבר־האלוהים. אל אמצע הכנסייה יצא נער ובידיו ספר גדול, כה גדול עד שנראה לי אז, כי הנער נושׂא אותו בקושי, והוא הניח את הספר על האַנלָגין, פתח והתחיל לקרוא, ולראשונה הבינותי משהו, לראשונה בחיי הבינותי מה קוראים בהיכל האלוהים. איש היה בארץ עוּץ, תם וישר, ולו כך וכך נכסים, כך וכך גמלים כך וכך צמדי־בקר ואתונות, וילדים עליזים, והוא אהב אותם מאוד והתפלל לאלוהים לשלומם: אולי חטאו תוך כדי עליזות. והנה באו לפני האלוהים בני־האלוהים וגם השׂטן, ואמר כי בא משוט בארץ ומהתהלך בה. ‘השׂמת לבך אל עבדי איוב?’ שאל אותו אלוהים. והשתבח אלוהים בעבדו הקדוש והגדול. הצטחק השׂטן ואמר: תן אותו בידי ותראה כי יתקומם ויקלל את שמך. ואלוהים נתן בידי השׂטן את הצדיק האהוב עליו כל כך, והשׂטן פגע בילדיו ובמקנהו והשחית את רכושו, והכול פתאום, כרעם משמים, ויקרע איוב את מעילו ויפול ארצה ויזעק: ‘ערוֹם יצאתי מבטן אמי וערוֹם אשוב שָמה, ה’ נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך‘. מורי ואבותי, אל תקפידו על דמעותי עכשיו, כי כל ילדותי כאילו קמה מחדש לפנַי, ואני נושם עכשיו כפי שנשמתי אז בחזה הילד בן השמונה, ואני מרגיש כמו אז תמיהה ומבוכה ושׂמחה. הגמלים העסיקו אז את דמיוני, והשׂטן המדבר עם האלוהים, ואלוהים מסר את עבדו לאבדון, ועבדו, המברך אותו אף על פי שייסר אותו, ואחר כך הזִמרה המתוקה בכנסייה ‘תתעלה תפילתו’, ושוב קטורת מהאגן שבידי הכומר והתפילה על הברכיים! ומאז – גם אתמול לקחתי את הספר לידי – איני יכול לקרוא סיפור קדוש זה בלי דמעות. ומה רבים כאן הגדולה, הסוד והנעלה־מן־הדעת! אחר כך שמעתי מלים יהירות של המלעיגים והמחללים את הקודש: כיצד היה יכול אלוהים להפקיר את האהוב מהקדושים שלו בידי השׂטן המתעלל בו, לקחת ממנו את ילדיו, להכות אותו בשחין, כדי שיתגרד בחֶרס לסלק את מוגלת פצעיו, וכל זה לשם מה? כדי להתפאר לפני השטן: הנה במה יוכל לעמוד למעני הקדוש שלי! אבל זו הגדוּלה שבסיפור, שיש כאן סוד: הדמות הארצית החולפת והאמת הנצחית נגעו כאן זו בזו. לעיני האמת הארצית נעשׂית פעולת האמת הנצחית. כמו בימי היצירה הראשונים מסיים כאן הבורא כל יום בשבח, ‘וירא… כי טוב’, מסתכל באיוב ושב ומשתבח ביצירתו. ואילו איוב, המשבח את הבורא, משרת לא רק אותו, אלא משרת גם את כל יצירתו מדור לדור ולנצח נצחים, כי לכך נוצר. אלוהים, איזה ספר ואיזה מוסר השׂכל! איזה ספר הם כתבי־הקודש, איזה פלא ואיזה כוח ניתן לאדם באמצעותו! כאילו לפניך תגליף של העולם והאדם והאופי האנושי, והכול נקרא בשם וצוין לדורי דורות. וכמה סודות שפוענחו ונתגלו: אלוהים ‘שב את שבות איוב’, נותן לו עושר חדש, חולפות שנים רבות, והנה ילדים חדשים לו, אחרים, והוא אוהב אותם – אל אלוהים! נדמה לך כיצד היה יכול לאהוב את החדשים כשהקודמים אינם, כשאבדו לו? כשהוא נזכר בראשונים, האם הוא יכול להיות מאושר בַחדשים אושר מלא, כמו קודם, אפילו החדשים חביבים עליו ביותר? אולם אפשר, אפשר: בכוח הסוד הגדול של חיי־אדם נהפך לאט־לאט הצער הישן בשׂמחה שקטה, נלבּבת. במקום דם צעיר רותח, באה זיקנה בהירה וענווה: אני מברך את זריחת־השמש יום־יום, ולבי שר לה כפי ששר קודם, אבל אני אוהב כבר יותר את השקיעה שלה, את קרניה האלכסוניות הארוכות, וכן את הזכרונות החרישיים, הענווים, הנלבָּבים, תמונות חביבות מכל החיים הארוכים והמבורכים ­­– ומעל הכול, את האמת האלוהית המרגשת, המפייסת, הסולחת הכול. מסתיימים חיי, אני יודע ושומע זאת, אבל מרגיש בכל יום שנותר לי, כיצד חיי הארציים נוגעים בחיים החדשים, האינסופיים, הנעלמים, אבל קרובים, ומתחושת בואם רוטטת נפשי בהתלהבות, שׂכלי זורח ובשׂמחה בוכה הלב… רעַי ומורַי, לא אחת שמעתי, ובזמן האחרון נשמעים הדברים אף יותר, כי הכמרים שלנו, ובעיקר הכפריים, מתאוננים בדמעות בכל מקום על שׂכרם המועט ועל השפלתם וטוענים, אפילו בדפוס – בעיני קראתי – שאין עוד באפשרותם להסביר לקהל את כתבי־הקודש, שכן שׂכרם מועט, ואם באים לוּתֶרָנים וכופרים להדיח את העדר, שידיחו להם, כי שׂכרנו מועט. אלוהי! חושב אני, שיתן להם אלוהים יותר מן השׂכר היקר כל כך לנפשם (שכן צודקת תלונתם), אבל באמת אני אומר: אם אשם מישהו בזה, הרי מחצית האשמה מוטלת עלינו! כי גם אם זמנו של הכומר מועט, גם אם אמר בצדק שהוא כורע תחת נטל הנישׂואים והטבילות והאזכרות, הלוא נותר לו זמן, הלוא תימָצא לו לפחות שעה אחת בשבוע כדי להיזכר באלוהים. והרי לא כל השנה יש עבודה. שיכַנס אצלו אחת לשבוע בשעת ערב תחילה ילדים בלבד – ישמעו האבות וגם הם יתחילו לבוא. הלוא אין צרך לבנות ארמונות לשם זה, אלא פשוט להכניס אותם לבית. אל תחשוש, לא ילכלכו את הבקתה שלך, הלוא רק לשעה אחת אתה מכנס אותם. פתח לפניהם את הספר הזה והתחל לקרוא בלי מלים מחוכמות וללא התפארות, בלי להתנשׂא עליהם, אלא בחיבה ובענווה, כשאתה שׂמח לקרוא ולראות אותם שומעים ומבינים אותך, כשגם אתה אוהב את הדברים האלה, ורק מפעם לפעם תפסיק ותסביר מלה שאין האיש הפשוט מבין אותה, ואל תדאג, הם יבינו הכול, הכול יבין הלב הפּרָבוֹסלָווי! קרא להם על אברהם ושׂרה, על יצחק ורבקה, על יעקב שהלך אל לבן ונאבק בחלום עם האלוהים ואמר: ‘מה נורא המקום הזה’, וכך תרשום את שׂכלו הישר של האיש הפשוט. קרא להם, וביחוד לקטנים, על האחים שמכרו לעבד את אחיהם, עצמם ובשׂרם, נער־החמודות יוסף, בעל־החלומות והנביא הגדול, ואילו לאב אמרו כי טוֹרף והראו לו את כותנתו הטבולה בדם. קרא כיצד באו אחר כך למצרים להביא משם לחם, ויוסף, כבר שׂר גדול, אך הם לא הכירו אותו, והוא מענה אותם ומאשים אותם ועוצר את אחיו בנימין והכול מתוך אהבה: אני אוהב אתכם ומענה מתוך אהבה. שכן זכר כל ימיו, כי מכרו אותו לסוחרים אי־שם במדבר הלוהט, ליד הבאר, והוא פכר את ידיו ובכה והתחנן לפני אחיו לא למכור אותו לעבד בארץ נכריה, והנה, כששב וראה אותם לאחר שנים כה רבות שוב גאתה אהבתו אליהם, אבל הוא הציק להם ועינה אותם, הכול מתוך אהבה. הוא יצא, מפני שלא עמד בייסורי לבו, צנח על משכבו ובכה. אחר כך רחץ פניו ויצא אליהם זוהר ומאיר והודיע: אני יוסף אחיכם. שיוסיף וקרא על שׂמחת הזקן יעקב כי עוד בנו האהוב חי ויצא למצרים, נטש את מולדתו ומת על אדמת נכר, והשמיע בצוואתו דבר גדול, שהיה שמור בסוד בלבו התם והחרד כל ימי חייו, והוא, כי מזרעו, מיהודה, תבוא תקוות־העולם הגדולה, יבוא המפייס והגואל שלו! מורי ואבותי, סלחו ואל תכעסו שאני מדבר כילד על דברים הידועים לכם זה־כבר, ואתם תוכלו ללמד אותי עליהם ביכולת ובתבונה רבות פי מאה. מתוך התלהבות אני אומר את הדברים, סלחו את דמעותי, כי אוהב אני את הספר הזה! יבכה גם הוא, הכוהן של אלוהים, ויראה, כי לבבות השומעים יזדעזעו וייענו לו. דרוש רק זרע קטן, זעירון: אם יטיל אותו לנפשו של האיש הפשוט, לא ימות הזרע, יחיה בנפשו כל ימי חייו, יסתתר בו בתוך החשיכה, בסרחון חטאיו, כנקודה מאירה, כתזכורת גדולה. ואין צורך, אין צורך להסביר הרבה וללמד, הכול יבין האיש בפשטות. אתם סבורים, שלא יבין האיש הפשוט? נסו וקראו לו את הסיפור המרגש והמלַבּב על אסתר היפה וּוַשתי היהירה. או את הסיפור המופלא על יונה הנביא במעי הדג. אל תשכחו גם את משלי האדון, בעיקר על פי הבשׂורה לפי לוּקַס (כך הייתי עושׂה), ואחר כך מ’מעשׂי השליחים’ את קבלת־האמונה על ידי שאול (ויהי־מה, ויהי־מה!), ולבסוף מספר ‘קורות הקדושים’, לפחות את חיי אָלֶכּסֵיי איש־האלוהים, וחיי הגדולה מכל גדול, בעלת־הייסורים השׂמחה, מרים המצרית, שראתה אלוהים והרתה את כריסטוֹס – ותפלח את לב השומע בסיפורים פשוטים אלה, ובסך הכול שעה בשבוע, שעה אחת בלבד, ובלי לשׂים לב לשׂכר הנמוך. ויראה בעצמו, כי רב־חסד הוא העם שלנו ואסיר־תודה, פי מאה יגמול. הוא יזכור את מסירותו של הכומר ואת דבריו הנִלבָּבים, יתנדב לעזור לו בשׂדה, יעזור לו גם בבית, וגם יכבד אותו מקודם – וכך גם יגדל שׂכרו. העניין כה פשוט ותמים, עד שלפעמים אנו חוששים לדבר בו, מפני שיצחקו לך, אבל הלא העניין נכון! מי שאינו מאמין באלוהים, לא יאמין גם בעמו של אלוהים. ומי שהאמין בעמו של אלוהים, יראה גם את קדושתו, גם אם לא האמין בה עד עתה. רק העם וכוחו הרוחני יחזירו אל האמונה את האָתֵיאיסטים שלנו, שהתנתקו מאדמת המכוֹרה. ומה ערך לדברי כריסטוֹס ללא מופת? אבדון צפוי לעם בלי דבר האלוהים, כי נפשו צמאה לדברו ולכל היפה. בנעורי, לפני ימים רבים, כמעט לפני ארבעים שנה, התהלכתי עם האב אַנפים על פני רוסיה כולה, ואספנו תרומות למען המנזר, ולילה אחד נטינו ללון לחוף נהר־שיִט גדול, ליד הדייגים, ויחד עמנו התיישב צעיר נאה, איכר, כבן שמונה־עשרה לפי מראהו, הממהר להגיע מחר למקומו, כדי לגרור בחבל אַרְבַּת־סוחרים. ורואה אני, שהבחור מסתכל נִכחו במבט אוהב ובהיר. הלילה ליל־יולי בהיר, שקט, חם, הנהר רחב, אד עולה ממנו, מרענן אותנו, דג השתכשך, הציפורים השתתקו, הכול שקט, יופי ונועם, הכול מתפלל לאלוהים. רק שנינו ערים, אני והבחור, ושׂוחחנו על היופי של עולם־אלוהים זה ועל הסוד הגדול שבו. כל גבעול־עשב, כל חרק, נמלה, דבורה זהובה, כולם יודעים להפליא את דרכם, אף ששׂכל אין להם, עדים הם לסוד האלוהות, מקיימים אותו בעצמם, והנה אני רואה, כי התלהט לבו של הבחור החביב. אמר לי, שהוא אוהב את היער, את ציפורי־היער. צייד־ציפורים היה, הבין כל שריקה שלהן, ידע לפתות כל ציפור. איני מכיר משהו טוב מהיער, אמר, וגם הכול טוב. אכן, אמרתי לו, הכול טוב ונהדר, מפני שהכול אמת. הסתכל, אמרתי לו, בסוס, בהמה גדולה, קרובה לאדם, או בשור, המזין את האדם ועובד למענו, והוא קודר ומהורהר, הסתכל בפרצופיהם: איזו ענווה, איזה קשר לאדם, המרבה להכות אותם בלי רחמים, איזה היעדר נטירָה, איזה אמון ואיזה יופי בפניהם. וכן מרגשת הידיעה, שאין בבהמה חטא, שהכול בה מושלם, כי הכול מושלם מלבד האדם, וכריסטוֹס בא אליהם לפני שבא אלינו. ‘הייתכן,’ שאל הבחור, ‘כי גם עִמם כריסטוֹס?’ וכי ייתכן שלא, אמרתי לו, שכּן דבָרוֹ הוא לכול, וכל הבריאה וכל היצורים וכל עלעל פונים אל דבָרו, שרים הלל לאלוהים, בוכים אל כריסטוֹס, בִבְלי־דעת הם עושׂים כן, בכוח הסוד של חייהם שאין בהם חטא. הנה משוטט ביער, אמרתי לו, דוב נורא, איום ואכזר, ואין בו כל אשמה. וסיפרתי לו על הדוב שבא פעם אחת אל צדיק גדול שהתבודד לתיקונו ביער, בתא קטן, וריחם עליו הצדיק הגדול, ויצא אליו ללא פחד והושיט לו פרוסת לחם ואמר: ‘לך, יהי כריסטוֹס עמך’, והסתלקה החיה האכזרית בצייתנות ובענווה, ולא הזיקה. התרגש הבחור מכך שהסתלק הדוב בלי להזיק, ומכך שגם עמו היה כריסטוֹס. ‘מה טוב כל זה, מה טוב ונפלא כל מה שהוא אלוהי!’ ישב, התהרהר במתיקות. ראיתי שהבין. ונרדם לידי ושנתו קלה, ללא־חטא. ברך, אלוהים את הנעורים! והתפללתי אני לשלומו, בטרם שינה. אלוה, שלח אור ושלום לאנשיך!”


ג. זכרונות על ילדותו ונעוריו של הישיש זוֹסימה בעולם שבחוץ. דוקרב.

“בפֶּטֶרבּוּרג, בקוֹרפּוּס הקָדֶטים, שהיתי זמן רב, כמעט שמונה שנים, ועם החינוך החדש טשטשתי רבים מזכרונות ילדותי, גם אם לא שכחתי דבר. לעומת זאת קניתי הרגלים חדשים כה רבים וגם דעות, עד שהייתי ליצור כמעט פראי, אכזר ואווילי. עם הלשון הצרפתית רכשתי את ברק ההגינות והגינונים החברתיים, ובחיילים, ששרתו אותנו בבית־הספר לקצינים, ראינו כולנו בהמות גמורות, וגם אני כך. ואולי אני יותר מכולם, כי מכל חברי הייתי רגיש לכול יותר. כשסיימנו כקצינים, היינו מוכנים לשפוך את דמנו על כבוד הגדוד שלנו אם נפגע, אבל על הכבוד האמיתי לא ידע איש מבינינו דבר, לא ידע מה הוא, ואילו ידע, היה שׂם אותו לצחוק, הראשון מכולם. בשכרות, בפריצות וברברבנות ההוללת כמעט התפארנו. לא אומר שהיינו רעים. כל הצעירים האלה היו טובים, אבל התנהגותם גרועה היתה, ואני גרוע מכולם. העיקר, שהנה נמצא בידי כסף, ועל כן התחלתי לחיות להנאתי, עם כל ההתפרצות הצעירה, ובאין עוצר הפלגתי במלוא מפרשׂי. ומה שמפליא: קראתי אז בספרים, ואפילו בעונג רב. ורק את ספר התנ”ך לא פתחתי בזמן ההוא, אבל גם לא נפרדתי ממנו, ולכל מקום הבאתי אותו עמי. באמת שמרתי על הספר הזה בִבלי־דעת, ‘עד שתבוא השעה’. לאחר ששֵירַתי כך ארבע שנים, הגעתי לבסוף אל העיר ק', שבה חנה אז הגדוד שלנו. החברה בעיר היתה מגוונת, גדולה ועליזה, עשירה ומכניסת־אורחים, בכל מקום התקבלתי בסבר־פנים יפות, שכן אני עליז מטבעי, מה גם שנודעתי כבחור לא־עני, ואין זה עניין מבוטל בחברה. והנה בא אירוע, ששימש ראשית לכול. נקשרה נפשי אל צעירה יפה, חכמה ומכובדת, בעלת אופי בהיר, בת להורים נכבדים. לא מהקטנים היו, בעלי־רכוש, השפעה וכוח, קיבלו את פני בחיבה ובמאור־פנים. והנה נראָה לי, כי לב הבחורה נוטה אלי, ולבי השתלהב עם מחשבה זו. אחר כך תפסתי והבינותי יפה, שאולי לא אהבתי אותה כלל בעוצמה רבה, ורק הוקרתי את שׂכלה ואופיה הנעלה, ויחס אחר היה מן הנמנע. אולם אהבת־עצמי הפריעה לי לבקש אז את ידה: קשה ונוראה נראתה לי הפרידה בגיל כה צעיר, כשגם הפרוטה מצויה בכיסי, מהפיתויים של חיי ההוללות, חיי־הרווקים החופשיים. רמיזות אמנם רמזתי לה. על כל פנים, דחיתי לזמן־מה כל צעד מכריע. ובינתיים נשלחתי לחודשיים למחוז אחר. כששבתי כעבור חודשיים נודע לי, כי הבחורה כבר נשׂואה לבעל־אחוזה עשיר מסביבת העיר, אדם גדול ממני בשנים, אבל עדיין צעיר, בעל קשרים בעיר־הבירה ובמיטב החברה, קשרים שלא היו לי, והוא אדם חביב למדי וגם משׂכיל, ואני הייתי חסר כל השׂכלה. כה הדהים אותי אירוע זה, עד שנשתבשה קצת דעתי. והעיקר, נודע לי אז, כי בעל־אחוזה צעיר זה היה חתנה זה כבר, וגם אני פגשתי אותו פעמים רבות בביתם, ולא הבחנתי במאומה, מסנוור בהכרת־ערכי. וזה מה שפגע בי, בעיקר. הייתכן? הכול ידעו ורק אני לא ידעתי? ופתאום עלה בי כעס שאין לשׂאת אותו. בפנים סמוקות התחלתי להיזכר, כי פעמים רבות כמעט גיליתי לה את אהבתי, ומאחר שלא עצרה בי ולא הזהירה, סימן שלעגה לי. כמובן, שאחר כך נזכרתי והבינותי, שלא צחקה לי כלל, והיתה מפסיקה שׂיחות כאלה בהלצה ופותחת בשׂיחה אחרת – אולם אז לא יכולתי לתפוס זאת ואש הנקמה נדלקה בי. בתמיהה אני נזכר, כי רצון־הנקמה והזעם שלי היו קשים ומאוסים עלי מאוד, מפני שכבעל אופי קל לא ידעתי לכעוס על מישהו זמן רב, ועל כן ליביתי את האש באופן מלאכותי, ונעשׂיתי לבסוף מנוול ומטופש. ציפיתי לשעת־כושר, ופעם אחת, בחברה גדולה, עלה בידי להעליב את ‘יריבי’ כביכול מסיבה צדדית לחלוטין, על ידי לעג לדעתו על מאורע חשוב בימים ההם – בשנת עשׂרים ושש היה הדבר – ואנשים אמרו שהצלחתי לצחוק לו בצורה שנונה וזריזה. אחר כך כפיתי עליו שׂיחת־התנצלות, ונהגתי בשׂיחה בגסות כזאת, עד שנאלץ לקבל את הזמנתי לדוקרב, למרות ההבדל הרב בינינו, שכן הייתי צעיר יותר, חסר־חשיבות ונמוך בדרגה. לימים נודע לי ברור, כי נענה להזמנתי גם הוא מתוך רגש קינאה כלפי: הוא קינא אותי קצת אל אשתו גם קודם, כשעדיין היתה ארוסתו. עכשיו אמר אל בלבו, שאם יוודע לה, כי הבליג על העלבון ולא העֵז להזמין אותי לדוקרב, היא עלולה לבוז לו על כורחה, ואהבתה עלולה להתערער. על נקלה מצאתי סֶקוּנדַנט, חבר, סגן בגדוד שלנו. אמנם, הדוקרב נאסר בכל חומר־הדין, אבל דווקא אז הוא היה בבחינת אופנה בין אנשי־הצבא – לפעמים צומחות ומתבצרות דעות־קדומות פראיות. יוּני היה יוצא, וכבר נקבעה פגישתנו למחר בשבע בבוקר, מחוץ לעיר – והנה קרה לי משהו כאילו גורלי. כששבתי בערב הביתה, זועם ופרוע, התרגזתי על השָרָת שלי אָפָנָסי שלי, וסטרתי לו פעמיים על פניו, עד שהוצפו דם. הוא שירת אותי זמן לא רב, וקרה לי גם קודם להכות אותו, אך אף פעם לא הכיתי באכזריות חייתית כזאת. והתאמינו לי, יקירי, ארבעים שנה חלפו מאז, ואני נזכר במקרה הזה בבושה ובייסורים. שכבתי לישון, נרדמתי לשלוש שעות התעוררתי, התחיל להאיר היום. קמתי, לא רציתי כבר לישון, ניגשתי אל החלון, פתחתי אותו – הוא נשקף אל הגן – ראיתי את השמש עולה, חם, נפלא, נצטלצלו ציוצי הציפורים. מה אני מרגיש בנפשי, חשבתי, משהו שפל ומחפיר? האם לא מפני שאני הולך לשפוך דם? לא, חשבתי, לא זה, כפי הנראה. האם לא מפני שאני מפחד מהמוות, חושש לההרג? לא, לגמרי לא, בכלל לא זה… ופתאום תפסתי מה הוא העניין: כל זה מפני שהכיתי אמש את אָפָנָסי! שוב עלה הכול לעיני, כאילו חזר על עצמו: הוא עומד לפני, ואני מרביץ בתנופה בפניו, ואילו הוא, ידיו צמודות לשוקיים, ראשו זקוף, עיניו בולטות, כאילו הוא מצדיע, מרתיע עם כל מכה, ואינו מעֵז אפילו להרים יד כדי להגן על פניו, אינו מעֵז – ועד למדרגה זו הובא בן אדם, ואדם מכה את האדם! איזה פשע! כאילו פלשה מחט את נפשי. עמדתי כאילו נשתבשה דעתי, והשמש מאירה והעלעלים שׂמחים, מבהיקים, והציפורים, הציפורים אומרות כבוד אֵל… כיסיתי פני בכפות ידי, צנחתי על המיטה והתייפחתי. נזכרתי באחי מַרקֶל ובדבריו אל המשרתים לפני מותו: ‘חביבי שלי, יקירַי, על מה אתם משרתים אותי, והאם אני ראוי שתשרתו אותי?’ כן, האם אני ראוי, הבזיקו הדברים בדעתי. ואכן, במה אני ראוי, שאדם אחר, אדם כמוני, בצלמו ובדמותו של אלוהים, ישרת אותי? ואכן ננעצה שאלה זו בדעתי לראשונה בחיי. ‘אמא, דמי את שלי, על פי האמת כל אחד אשם לפני הכול בעד הכול, אלא שאין האנשים יודעים זאת, אילו נודע להם – היה כאן גן־עדן מיד!’ אלוהים, האם גם זו אינה אמת, בכיתי וחשבתי, ובאמת אני אשם יותר מכולם, וגרוע מכל האנשים בעולם! ונצבה לפני פתאום כל האמת במלוא אורה: מה אני מתכוון לעשׂות? אני מתכוון להרוג אדם טוב, חכם, אציל, שלא חטא לי במאומה, ומרעייתו אקח את אושרה לנצח, אענה אותה, אקטול אותה. שכבתי על המיטה, טמנתי פני בכר ולא חשתי בתנועת הזמן. פתאום נכנס חברי, הסגן, לאסוף אות