דברים פשוטים ונכוחים, לענינו של אותו סבך מיותר שאנו שוקעים בו, נשמעו לפני שבוע מפי ראש-הממשלה גולדה מאיר. מדוע – כך שאלה – לא תבעו הפלשתינאים הגדרה עצמית במשך כל השנים שמאז מלחמת-השחרור ועד היום הזה, בכל ימי היותם יושבים בגדה המערבית בלא שלטון ישראלי? אנו לא היינו שם. מדוע לא נשמעה מפיהם תביעה זו?

כן, קושיה ענינית זו שווה הרבה עיונים מופרכים ודברי מוסר מרקיעים. וכדאי אולי להזכיר בסמוך לכך אחד מסעיפי “האמנה הלאומית הפלסטינית” של “הארגונים הפלסטינאיים”, כולל הפידאין, כפי שהובאה לפני שבוע ב“מעריב” על-ידי ד"ר י. הרכבי.

סעיף זה, הארבעה עשר במספר, אומר: “גורל האומה הערבית, יתרה מזו, עצם הקיום הערבי תלוי בגורל הבעיה הפלסטינית ומקשר זה נובע המאמץ של האומה הערבית ועמלה לשחרור פלסטין. העם הפלסטינאי ישא בתפקידו החלוצי למימוש מטרה לאומית קדושה זו”.

יש באותה אמנה סעיפים מפורשים הרבה יותר, לענין כוונות חיסולה הגמור של מדינת ישראל ו“מחיקת עקבות התוקפנות הציונית”, וכיוצא באלה. אך סעיף זה, הרואה את שאלת ערביוּתה הגמורה של פלסטין – של נקודה טריטוריאלית זו שייחודה הערבי הלאומי הוא פיקציה גמורה – כשאלת חיים ומוות לאומה הערבית כולה, צריך אולי להזכיר לנו רק דבר אחד. יש אומה אחת בעולם אשר עתידה של כברת-ארץ זו הוא באמת שאלת חיים ומוות בשבילה. אלא שאומה זו ודובריה הרוחניים – ופעמים גם דובריה המדיניים – רואים כל הרהור וכל דיבור על כך, או כל מעשה הבא, למשל, לאשר ענין זה בדרך של התישבות, חלילה – כחטא מוסרי או כסטיה מדינית או כמכשול לשלום. אם אין זו מחלה ואם אין זה טירוף, מה זה?