בּוֹאָה, יָדִיד, נִדַּפֵּק עַל תְּרִיסֵי לְבָבוֹת…

כְּאָז בַּעֲיָרַת גָּלוּת בְּשִׁלְהֵי הַלֵּילוֹת שֶׁל הַקַּיִץ;

אֱלוּל אָז הָלַךְ בִּנְכָאָיו וּבְזַעַף-עָבֹת,

מֵרוֹם גָּהֲרוּ בְּכָבְדָּם הַשָּׁמַיִם.

טַחַב נִשֵּׁב מֵאֲפָר בְּרֵאשִׁית כְּמִישָתוֹ,

קָפַץ שִׂפְתוֹתָיו מִלַּחֵשׁ הַמֶּרְחָק הָגּוֹוֵעַ,

הַחֹרֶשׁ צָלַל בִּתְהוֹם שִׁכְחָה שֶׁל שָׁתֹק,

נָדַם בֵּין הַסּוּף גַּם קִרְקוּר הַצְּפַרְדֵּעַ.

זוֹלֵל אֶת שְׂחִיפֵי הַגַּגּוֹת עֲרָפֶל,

לוֹחֵךְ אֶת לִבְנַת הַקִּירוֹת הַנִּסְדֶּקֶת.

וְיֵשׁ כִּי קַשָּׁת נֶעְלָם יְבַתֵּר הָאֲפֵל

בְּצֶלֶף שֶׁל גֶּשֶׁם חוֹלֵף וּפוֹצֵעַ הַשֶּׁקֶט.

שְׁנָת בִּכְנָפַיִם כְּבֵדוֹת מִדְּאָגָה וְעָמָל,

רִתְּקָה בְּנֵי אָדָם אֶל מִשְׁכָּב מְרֻפָּט וְהִכְנִיעָה;

לֹא בָּא הַחֲלוֹם לְפָקְדָם זֶה כַּמָּה וְכַמָּה,

רַק מֶתֶק טִמְטוּם, תַּרְדֵּמָה לְלֹא נִיעַ…

אוֹתָהּ הַשָּׁעָה יֵשׁ מֵנִיס אֶת חַשְׁרַת הַצְּלָלִים,

בְּשַׁלְהֶבֶת פָּנָס אֶת לִבּוֹ שֶׁל הַחֹשֶׁךְ פּוֹלֵחַ.

מַקֵּל מְסֻקָּס מְרַדֵּד עַל תְּרִיסִים נִבְהָלִים

וְקוֹל, סָפֵק-שִׁיר-סָפֵק-בְּכִי, מִקְּצֵה רְחוֹב עַד קָצֵהוּ קוֹלֵחַ;

“קוּמוּ-נָא, קוּמוּ!”

יֵשׁ זַעַם בַּקּוֹל וְיֵשׁ רֹךְ,

צוֹעֵק בִּתְבִיעָה, מִשְׁתַּפֵּךְ, מִתְחַנֵּן עַד כְּלוֹת-נֶפֶש…

הַחֹשֶׁךְ מָתוֹק בַּחֲדָרִים – וְהַלַּיִל אָרֹךְ.

אַךְ מִישֶׁהוּ קָם וּמַקְשִׁיב בְּאָזְנוֹ הַנִּכְסֶפֶת.

אֹפֶל יָשׁוּף מִסָּבִיב וְאֹטֶם וּשְׁנַת אַכְזָבוֹת.

דּוֹמֶה, נֶחֱנַק הַשָּׁעוֹן וְּעֻכְּבָה הַמְטֻטֶּלֶת – –

בּוֹאָה, יָדִיד, נִדַּפֵּק עַל תְּרִיסֵי לְבָבוֹת.

אוּלַי תִּפָּתַח אֵיזוֹ דֶּלֶת.